CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

מן האגדות הידועות והמפורסמות ביותר בקרב החרדים היא האגדה שבמסכת מגילה (ז ע"ב), ובה נאמר שיש להתבסם בסעודת פורים "עד דלא יִדַּע  בין ברוך מרדכי לארור המן". במשך השנה, אלילי התֹּהו האורתודוקסים מעַנִּים ומייגעים את צאן מרעיתם בתורת מינות ארורה, ואונסים אותם בתעתועי רֶשע לטמטם את מוחם בהזיות פגאניות. ולכן בפורים, צאצאי המינים מרגישים צורך עַז להתפרק מכל ערֵמות ההזיות והגועל שמציפים אותם במשך השנה, וכידוע, הם מתפרקים ומשתַּטים ומשתַּכְּרים בפורים עד לשפל השפלות שבאיבוד צלם האלהים

אחת התופעות החמורות ביותר בימינו היא פריקת העול שמלווה את ימי הפורים. במקום ימים של הודיה לה' יתעלה בחגיגת שמחה אמיתית של מצוה, דרך-ארץ, והודיה לבורא-עולם – ימי הפורים הפכו לחגיגות שכרות והוללות, מסכות ותחפושות כמנהג הגויים הערלים. האם יעלה על הדעת שכך ה' יתעלה מורה לעם חכם ונבון לחגוג לדורות את הצלתו מכליה? והלא לפי המדרש, הכליה נגזרה עלינו בעקבות פריקת-העול, השכרות והזימה שקדמו לגזירת השמדת היהודים, בהשתתפותם של המוני בית-ישראל במסיבותיו הפרועות של אחשוורוש. במקום להתרחק מכ

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פא, אב תשמ"ג, עמ' 35, והוא למעשה מכתב שכתב אבא מָרי באותם הימים לקצין חינוך ראשי בעניין עולי תרמ"ב, 1882]. לכבוד קצין חינוך ראשי צה"ל אדון נכבד – השלום והברכה! נודע לנו שמדור ידיעת הארץ בצה"ל, שכבודו משמש כמפקדו, עומד להכריז על שנה זו כעל שנת חינוך לחיילי צה"ל על ערכי הביל"ויים, ולשם כך עובְּדה תוכנית לארגון סיורים והרצאות ליחידות צה"ל במושבות הדרום. אנו רוצים להביא לידיעתכם, שהעלייה החלוצית הראשונה שהקדימה את הביל"ויים בחודשים אחדים הייתה עליי

דוגמה שכז בבראשית (כב, יא) נאמר: "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְיָ מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר: אַבְרָהָם אַבְרָהָם, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי", ושם רש"י פירש: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם – לשון חיבה הוא שכופל את שמו". ברם, במקור לפירושו, במדרש בראשית רבה (נו, ז) נאמר כך: "תני רבי חייא לשון חיבה לשון זירוז ". נמצא אפוא, שרש"י השמיט את הביטוי: "לשון זירוז" והחדיר לפירושו הפשטני המוצהר רק את הביטוי שיש בו הגשמה! ויתרה מזאת, רש"י בדוגמה הזו גם מעוות את המדרש, שהרי לפי המדרש המלה "אברהם" הראשו

א. מהי עמדת הרמב"ם ביחס לאלכוהול? רבנו הרמב"ם בספרו ההלכתי הגדול "משנה תורה", כתב קבוצת הלכות שנקראת "הלכות דעות" ובהן הוא מורה לאדם את הדרך הנכונה להתנהל בחייו החברתיים, האישיים, הגופניים והנפשיים, ושם, בהלכות דעות, רבנו הרמב"ם פוסק כך (ה, ד): "כשחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו [דהיינו אך ורק במטרה לסייע לתהליך העיכול]. וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו. ואם השתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם. ואסור לשתות בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכיל

דוגמה שיט בבראשית (מד, כט) נאמר כך: "וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה", ושם פירש רש"י: "וְקָרָהוּ אָסוֹן – שהשטן מקטרג בשעת הסכנה". מקור דברי רש"י הינו בהבנה משובשת של פשט מדרש בראשית רבה (צא, ט; לפי כת"י): "וקראהו אסון – בדרך, הא בבית – לא? אמר ר' אליעזר: מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה". ושוב, בפעם המי-יודע-כמה רש"י-שר"י מחדיר את הזיות פשטי המדרשים לתוך פירושי התורה הפשטניים, כאילו קיימת ישות שטנית על-

במאמר זה נעיין במאמר מדרשי מסוים שנכתב על-ידי חז"ל, ובו תיארו, כפי שראו בעיני רוחם, את אופני הפעולה של המן בחָרשו רעה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. העיון במדרש נועד לשפוך אור על הרעיון שעומד מאחורי מנהג מסוים שנהגו בו יהודי-תימן בעת הלוויה. המנהג הוא אמירת קינה בנעימת-בוכים בנוסח "אהוב ירחמוֹ שוכן שמים" וכו', בעת לוויית המת למנוחת-עולם. נפתח אפוא בציטוט המקור ממגילת-אסתר שאליו מתייחס המדרש: "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן

נשאלתי כך: שלום, לא מצאתי בכתבי הרמב"ם חיוב שמיעת פרשיית זכור בשבת זכור, מעבר לחיוב הרגיל של כל פרשה. האם יש בסיס להקפדה היתרה בנושא? האם יש "מועד מיוחד" בו עלינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק או שזו מצוה מתמשכת? ובמלים אחרות, האם המצוה לזכור את אשר עשה לנו עמלק הינה דווקא בשמיעת הפרשייה ודווקא בשבת זכור? שבוע טוב. תשובה: שלום וברכה, מדובר במצוה כללית שחלה בכל עת ובכל זמן, וצמצומה אך ורק לשעת קריאת פרשת זכור הוא עוול גדול, עיוות סילוף וזיוף דיני התורה, ואף בגדר של: "לֹא תֹסֵף עָל

דוגמה שו בבראשית (מב, ט) נאמר כך: "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם", ושם פירש רש"י: "עֶרְוַת הָאָרֶץ – גילוי הארץ, מהיכן היא נוחה להיכבש, כמו: 'אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה' [ויקרא כ, יח], וכמו: 'עֵרֹם וְעֶרְיָה' [יחזקאל טז, ז ועוד], וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי". ובכן, לפי רש"י המונח "ערוה" הוא גילוי: "וכן כל ערוה שבמקרא לשון גילוי". ברם, עיקר משמעותו של המונח "ערוה" בפסוקי המקרא הוא שׂער

בהקדמת רבנו למורה (עמ' ה–ו) הוא מונה את מטרות הספר, בין המטרות רבנו משיב לשאלה: למי נכתב "מורה-הנבוכים"? הרמב"ם קובע שהספר נועד לאדם "שכבר נקבע בליבו והושָּׂג בדעתו [=דעה שנתגבשה מתוך חקירה יסודית] אמיתת תורתנו, שלם בדתו ומידותיו". כלומר, ספר זה נועד לאדם שאין לו ספק באמיתת דת משה, ואף שִׁכלל את מידותיו בהתאם לערכי המוסר שנצטווינו בהם בתורת משה. יחד עם זאת, אותו אדם גם עיין במדעים הפילוסופיים, ולמד את יסודותיהם וכלליהם, וכדברי רבנו שם: "ועיין במדעי הפילוסופים ויָדע ענייניהם".

אחת המצוות שהמינים סילפו וזייפו ואף רתמו אותה כדי להחדיר את שיטותיהם ולהלעיט אותנו בהזיותיהם, היא מצות לא תעשה שלא לשרוט או לחבול בעצמנו על המתים או לשם עבודה-זרה. לאו זה נאמר בפסוקים הבאים: "בָּנִים אַתֶּם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ [...] לָמֵת, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַייָ אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְיָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דב' יד, א–ב). בנוסף ללאו הזה יש איסור נוסף שקבעו לנו חכמים והוא האיסור אשר אותו סילפו וזייפו

מספרים על ילד קטן ששאל את אביו בלילה אחד: "אבא, אם נכבה את כל האורות בעולם — יהיה חושך גמור?". האבא חייך ואמר: "כן". הילד חשב רגע ושאל שוב: "ואם נכבה גם את השמש והכוכבים?". האבא אמר: "אז באמת לא יישאר שום אור". הילד שתק, ואז שאל את השאלה העמוקה מכולן: "ואם הכל ייעלם – מה יישאר?". האבא הרים אותו על ידיו ואמר: "יישאר מי שברא את הכל". וכאן נכנס הרמב"ם ומלמד אותנו את היסוד הראשון של האמונה מתוך שלוש ה עשר היסודות, לא רעיון מופשט בלבד – אלא אמת שעליה עומד הכל: "היסוד הראשון מציאות

דוגמה רעה בהמשך ספר-האופל (מד ע"ב) שורבט כך: "היכל שישי, כאן הוא הרוח שנקרא 'חוט השני' [...] רוח זה מוציא שנים עשר אורות [...] מהנצנוץ שלהם יוצאות ארבע חיות קדושות אוהבי האהבה [...] להתדבק זכר בנקבה". ורמיזתם העבה של מכשפי האופל לפיה בעולמות העליונים מתרחשים זיווגי "זכר ונקבה" הינה חתירה להגשמה שהרי אם ישנו הרמון של זיווגי "זכר ונקבה" בעליונים, הרי שהעולמות העליונים הינם עולמות של חומר ואף חושניות, ואם הקב"ה מצוי בעולמות הללו, וכפי שמכשפי האופל מחדירים פעמים רבות – אנה אנו בא

דוגמה שמח בשמות (לא, יג) נאמר: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְיָ מְקַדִּשְׁכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" – "בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן". בפסוק נאמר יחס מסוים בין ה' יתעלה שמו לעם-ישראל: "בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם", ואף שהאות האמור, דהיינו הציווי לשמירת השבת הוא עניין מופשט וניתן בקלות לפרש את הפסוק באופנים שאין בהם חשש להגשמה, למרות זאת אונקלוס נחלץ

שמי איתמר שלו, בן 32, ואני מחפש רעיה נאמנה וחברה טובה להקים עמה בית בישראל, מישהי שמוכנה ללכת בדרך האמת ושמודעת לערך ולחשיבות הרבה שיש בדבר. אני מתגורר ועובד באזור השרון ומעוניין להישאר בו. אני עובד עירייה במחלקת ההנדסה בתפקיד מקצועי וחיוני מאד, עבודתי יציבה, מפנקת ומאפשרת גמישות. אין לי שום העדפה למוצא. אשמח לשמוע במייל על הצעות שעשויות להתאים: itamar2312@gmail.com

טרם שאחל לעסוק בפ"ב ה"ג שבספר יצירה ובפרשנות עליה, ראוי להבנתי להחל בביאור דברי חכמים במדרש: "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו", מפני שהם נזכרו בקטע מספר יצירה שנעסוק בו לקמן, להלן אפוא פ"ג מן המאמר: "'רֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ' – וכי השמים רכובו?" : רבנו מזכיר לעיל דרך אגב את דברי חכמים במדרש בראשית רבה: "הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו", ואף שעניין זה אינו נוגע ישירות לעניין הפרק הנדון במורה-הנבוכים, אעתיק לפניכם את ההסבר למדרש המורכב הזה כפי הבנתי, וכך נאמר במדרש בראשית רב

כיום מצוין יום ט"ו בשבט בלוחות השנה העבריים כיום חג שאין אומרים בו תחנון, אין מתענים ואין מספידים בו. בבתי ישראל עורכים שולחנות מקושטים בפירות רבים, בחצרות האדמורי"ם מארגנים "טישים" מפוארים ועמך-ישראל מאחלים "חג שמח" איש לרעהו. במאמר הבא אציג בפניכם כיצד נולד "חג ט"ו בשבט", ומטרתי העיקרית היא להוציא מלב הטועים את כל הסגולות, הדמיונות וההזיות שנקשרו ביום זה, וכפי שהובא לדוגמא באתר "הידברות": "ביום ט"ו בשבט נפתחים אוצרות השמים להריק על העולם שפע רב [נו באמת...]" ולהלן אצרף שפע

המעמד המכונן ביותר בהיסטוריית העם היהודי הוא מעמד הר סיני, ובמאמר זה נעמוד על מאפייניו הייחודיים שלא חזרו ולא יחזרו עוד לעולם. במעמד אדיר זה, נכרתה ברית-עולם בין הקב"ה לבין עם-ישראל. בזכות קבלת התורה, עם-ישראל, שהיה עם של עבדים נרצעים שפלים וּמוּכִּים, התרומם ונהיה לאומה נשׂגבה חדוּרת מטרה: לקרוא בשם ה' אל עולם ולפרסם את מציאותו וייחוד שמו לכל באי עולם. כמו כן, במעמד אפוּף הוֹד זה, ניתנו לעם-ישראל עשרת הדיברות, ולאחריהן משה רבנו עלה אל הר סיני, ובמשך ארבעים יום וארבעים לילה ק

ביום שישי ג בטבת תשפ"ד (15.12.23) פורסמה כתבה באתר האינטרנט של ערוץ 7. כותרת הכתבה הינה: "הסגולות של הרב זילברשטיין להצלת החיילים", וכותרת המשנה הינה: "הרב יצחק זילברשטיין, מגדולי הפוסקים בציבור החרדי, שלח הקלטה לחיילים בעזה בה הוא מספר על סגולות להינצל". ובכן, במאמרים לא מעטים התייחסתי לכך שאסור באיסור חמור להפוך את מצוות תורת ה'-צבאות לסגולות פגאניות להינצל מצרות או להוריד שפע דמיוני מבורא-עולם – וכל העושה-כן, דהיינו הופך את מצוות התורה לסגולות פגאניות אשר פועלות פעולות לפ

הכסיל האורתודוקסי המתעתע לא נח ולא שקט, ולאחר שהוא התעקש מאד-מאד שאתייחס להמשך דברי סכלותו, החלטתי להוסיף ולהתייחס אליו בפעם האחרונה, שלא יהיה חכם בעיניו. והנה המשך דברי הסכלות של הכסיל האורתודוקסי המתעתע וגם הכפייתי: בשם ה' א-ל עולם [וקריאה שכזו לפני דברי מינות היא חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא] שלום וברכה לשרידים אשר מבקשים את ה' [ושוב הוא מתיימר להיות איש אמת, ושוב הוא מחרף ומגדף שם שמים], אני הוא זה ששלחתי לך את התגובה בשם "והגית בו יומם ולילה". ראשית כל צר לי על שחסמת את

נשלחה אלי תגובה על המאמר: "ופושעים ביד עושי תורתיך" ,  וזה לשונה: קראתי רבים ממאמריך ויש לי כמה שאלות על שיטתך: א)  אתה לא מרבה להתייחס לדברי חז"ל אלא בעיקר לדברי הרמב"ם, ואם אתה מעיין בעצמך למה אתה מסתמך בעיוורון על הרמב"ם (כך נראה מחוסר ההסתמכות המספקת על חז"ל); ב)  מפני מה כינית את הרבי מליובאוויטש "מנדל הטמבל" וכי מצאת בו גדר מינות? ואל תשכח את דעת הראב"ד (הלכות תשובה ג, ז) בנוגע לכופר מפני 'טעות בעיון' (אולי הרבית לספר בדברי הבאי ומתוך כך סיפרת בגנות הצדיקים, ראה סוף הלכ

במאמר "כיצד גדולי האסלה לדורותיהם מוליכים שולל את ההמון?" , שפכתי מעט אור על שיטות הפעולה של גדולי האסלה ועסקניהם ומעריציהם הנרצעים. במאמר זה הנני מבקש לעמוד על נקודה חשובה נוספת שלא עסקתי בה במאמר שצוין לעיל, והיא תביעתם של המינים האורתודוקסים שכל עם-ישראל יתבטלו לפניהם לחלוטין, ובמלים אחרות, הם תובעים ואף מאיימים על עם-ישראל שיעריץ אותם ויתבטל לפניהם כהתבטלות אדם לאלוהיו. כבר הסברתי פעמים רבות שהפיכת גללי האסלה האורתודוקסים לאלהים הכרחית להמשך שלטונם ועריצותם, מפני שכל התיי

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? [...] וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל" (במ' לב). מן המפורסמות בחברת המינות החרדית היא ההשקפה שלימוד תורת המינות שבידם מועיל לשמירה על מדינת-ישראל, לא פחות ואף הרבה יותר מאשר פעולתם של חיילי צה"ל וזרועות הביטחון. כמובן שההזיה הפגאנית הזו נועדה לפטור אותם משירות בצה"ל מֵחַד, ומאידך להצדיק מ

פרשת בשלח שבספר שמות היא אחת הפרשיות המופלאות ביותר בחמשת-חומשי-תורה, וזאת כמובן בשל השירה הנשׂגבה ששרים משה ובני-ישראל על ההצלה הגדולה ממצרַים ועל הנקמה בפרעה ובמצרִים הנוגשׂים בעם-ישראל. כבר מתחילת הפרשה אנו רואים ביטויים של חסד ורחמים בהנהגת ה' את עם-ישראל. לדוגמה, לאחר ששילח פרעה את בני-ישראל מארצו הקב"ה אינו מוליך את עם-ישראל דרך ארץ פלישתים, שמא ייבהל וייחרד העם מחוסנם של הפלישתים ומגבורתם במלחמה, ובראות עם-ישראל את עוצמתם כוחם ואכזריותם של הפלישתים רוחם תישבר והם יזעקו