התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז"ל (ח"ד)

ו. עטיפת הראש

בהלכות אבל (ה, טו) הרמב"ם פוסק כך:

"מנין לאבל שאסור בפריעת הראש? שהרי נאמר ליחזקאל: 'וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם' [יח' כד, יז], מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש. והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על-פיו שנאמר: 'וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה' [ויק' יג, מה], ותרגם [שם] אונקלוס הגֵּר 'כַּאֲבִילָא יִתְעֲטָף'".

סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כד ע"א

"אָבֵל חַייָב בַּעְטִיפַת הָרֹאשׁ, מִדְּקַאְמַר לֵיהּ רַחמָנָא לִיחַזקֵאל: 'וְלֹא תַעטַה עַל שָׂפָם' – מִכְּלַל דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַייְבֵי". ובדף כד ע"א שם, נאמר עוד: "דַּאְמַר שְׁמוּאֵל [...] וְכָל עְטִיפָה שְׁאֵינָהּ כַּעְטִיפַת יִשׁמְעֵאלִים אֵינָהּ עְטִיפָה. מַחוֵי רָב נַחמָן: עַד גּוּבֵּי דְּדִיקנָא" (וראו ירוש' שם ג, ה).

ועתה לדברי השוטים (וחלקם אינם שוטים)

שמואל בן חפני גאון – "וכללי האבילות [...] החלק הראשון [...] והם שני עניינים: הראשון חיוב הקריעה [...] והשני, חיוב כיסוי הראש, בגלל אמרם (מועד קטן טו ע"ב): אבל חייב בעטיפת הראש" (הלכות אבילות, קז).

ר' חננאל (שם) – "פירוש עטיפת ישמעאלים, דאמר שמואל: מכסה שפמו וזקנו וחוטמו במצנפתו או בטליתו". ואין צורך לכסות את החוטם, שהרי נאמר: "וְלֹא תַעטַה עַל שָׂפָם".

רש"י-שר"י – "גובי דיקנא – גומות שבלחי, למטה מפיו", ואין דבריו נכונים שהרי ליחזקאל נאמר: "וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם", דהיינו במפורש נאמר שהעטיפה היא קצת מעל פיו. 

מנחם המאירי – דבריו הם פשרה בין ר' חננאל לבין רש"י-שר"י, וז"ל: "שיעטוף ראשו עיטוף המכסה מקצת הפנים מכנגד העיניים ולמטה כנגד השפה" (בית הבחירה, מועד קטן שם). ואיני יודע היכן נאמר שיש לכסות את העיניים, וביחס לעיטוף על שפם צדק בדבריו.

ינקי הפגאני – הטור ביו"ד שפו העתיק את פירושו של האי גאון שדומה לפירושו של רבנו חננאל, וז"ל: "וכתב רב האי, דיקנא הוא שער שעל הלסתות, ועטיפה זו למעלה מן החוטם, וישמעאלים נראין עדיין שמחזירין קצת המצנפת על פניהם [=צ"ל פיהם] ועל ראש החוטם שלהן". וגם ינקי הפגאני סטה מפשט הפסוק המפורש שביחזקאל: "וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם", ואיני יודע איך המכונה האי גאון חשב שהעטיפה שהאבל חייב בה היא "למעלה מהחוטם".

קארו הקראי – "ואף-על-גב דמקְּרא לא משמע עיטוף הראש אלא עיטוי שפם בלבד, משמע לרבנו דהיינו לומר שסודר שמכסה בו ראשו יעטה מקצתו על שפם" (כס"מ שם). קארו ציין, שהרמב"ם הבין שבאותו הסודר או הטלית שבו האבל מכסה את ראשו, בו הוא עוטה מקצתו על שפמו. והדבר פשוט וברור בסוגיית הגמרא שאין שם שני טליתות או שני סודרים.

הגהות ארורות – "כאבילא יתעטף, כל עטיפה שאינה כעטיפת הישמעאלים לאו עטיפה היא, מחוי רב נחמן עד גובא דדיקנא. וכן ראיתי נוהגין בספרד, אבל באלה המלכיות לא נהגו, מפני שמביא לידי שחוק גדול בין הגויים ועבדים ושפחות שבינינו, סמ"ג" (הגהות מיימוניות, שם).

ההגהות מצטט את דברי משה מקוצי (צרפת המאה הי"ג, הסמ"ג) וכוונתו "באלה המלכיות" היא לצרפת ולאשכנז. מקור דברי הקוצי הוא בספר האורה לרש"י, שם נאמר: "עטיפת הראש לאבלים כל שבעה יומם ולילה. אבל הרבה יש שאינם נוהגים, מפני שהאומות משׂחקין עליהם. ומתוך כך הם באים לידי שחוק וגיחוך ומתגנין בשׂחקם על הבריות" (חלק ב, סימן קמב, עמ' 224. למקורות נוספים בכתבי רש"י שבהם נאמרו כדברים הללו, ראו: זימר, עטיפת הראש באבל, עמ' קנא, הע' 15). גם בעלי תוספות המינות נכשלו ונחבלו בזה, וז"ל שם: "ועוד יש ליתן טעם בעטיפת הראש, שלא היה מביא כי אם לידי שחוק עניין עטיפת הישמעאלים".

ושלושה דברים איני מבין: א) מדוע ביטלו דין תלמודי מחשש שמא ילעגו להם הגויים והעבדים והשפחות שביניהם? וכי מהבל פיהם של הגויים אנו חיים?! ועוד יותר חמור ותמוה עבדים ושפחות – שהרי חובת חינוך העבדים מוטלת על אדונם (בהנחה שגיירם), וכיצד יחנכם לתורה ולמצוות, והוא עצמו חש רגשי נחיתות בקיום מצות חכמים? כמו כן, ברור כשמש שמצות עיטוף בטלית היא מֵהוֹדוֹ והדרו של האדם היהודי ולא להיפך; ב) מדוע נראתה בעיניהם עטיפת הראש כדבר מגוחך, והרי כך היא דרך ההתעטפות בטלית שהיא מצוה יום יומית? ג) וכאמור, כיצד נהפכה מצות עיטוף בטלית שהיא מֵהוֹדוֹ והדרו של האדם היהודי לשׂחוק וללעג?

גם בביטול דין התלמוד בכפיית-המיטה שיבוא בהמשך הובא חשש מפני מה יֹאמרו הגויים (וכך נפסק בהלכות אבל ה, יג: 'ומנין שאין האבל יושב על המיטה [...] וחייב לכפות את המיטה כל שבעה'), וזה לשונו של ינקי הפגאני (יו"ד שפז): "ואם יראוהו כופה יאמרו שהוא מכשף. וכתב א"א הרא"ש: ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאין נוהגין בכפיית המיטה לפי שדרין בין העמים וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם. וכ"כ הסמ"ג". והחיים המעורבים עם הגויים (='וכל היום נכנסים ויוצאים בבתיהם'), גרמו להם ללמוד ממעשיהם ולחוש לכשפיהם.

"וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ" (תה' קו, לה–לו).

וכמובן שלדעת רבנו כל הכישופים והמכשפים הינם שקר וכזב, ומכיוון שרבים מתלבטים ומתחבטים בענייני הכשפים, ראיתי לנכון לצרף את פסק רבנו בסוף הל' עבודה-זרה יא:

"המכשף חייב סקילה, והוא שעשה מעשה כשפים [...] ודברים אלו כולן [=כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא בהל' עבודה-זרה שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד]. כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן [=וכוונתו למכונים 'חכמי ישראל'], אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".

והוסיף הרמב"ם במורה (ג, עמ' שנז): "הכישוף [...] הם פעולות [...] שהיו מדמים לאחרים בהם או נדמה להם שהם פועלים פעולות מופלאות ונפלאות במציאות [...]. ואותן הפעולות שעושים המכשפים אין ההיגיון מחייבם, ולא יאמין השכל שהם גורמים מאומה כלל".

וקאפח העיר בהלכות עבודה-זרה שם, וז"ל: "אחרי דברים בוטים ומפורשים, שכל אותם הדברים דברי שקר וכזב הן, היאך יכלו המתרצים השונים לומר בכל זאת יש אוחז עיניים שעושה משהו בפועל, כלומר דברי שקר וכזב שיש בו אמת? ואילו היו דבריהם לומר סברת עצמם החרשתי, אבל לומר שכך הרמב"ם סובר, תמוה מאד". ועדיין הוא כותב עליהם "אדירי התורה" ו"גדולי ישראל" וכיו"ב, וזה עוד כלום לעומת השחתת כל יסודות תורתנו על ידם.

נחזור עתה לדיוננו בדין עטיפת הראש, וכך ליהגו השוטים למיניהם:

בן זמרא – בסוף דיונו במקורותיו של הרמב"ם בדין זה הוא מפורר למעשה את דין התלמוד בכתבוֹ: "ולא ראינו מי שנהג מנהג זה" (בהלכות שם). ואיני מבין את דבריו, וכי משום שלא ראינו נבטל דין תלמודי? וכל דבר שלא נראה יהיה מוצדק לבטלו? מהי השּׁוֹטוּת הזאת?!

וקאפח כתב בפירושו שם לאחר דברי בן זמרא: "למרבה הצער הפכו את כל מה שחייבו חכמים מנהגים, את זה נהגו ואת זה לא נהגו. ואשרנו בחו"ל שנהגנו בכל אשר קבעו חז"ל והיו האבלים מתעטפים בטלית [שַׁמלה] ועוטים על שפם, וכשבאים המנחמים מגלה האבל פנים, כלומר אינו עוטה על שפם, ומרים את העטיפה מעט למעלה מפדחתו" (וביחס למנהג יהודי-תימן להרים את העטיפה מעט כאשר באים המנחמים, נראה שמקורו במסכת שמחות (י, ט): 'נכנס לתוך ביתו ובאו אחרים לנחמו, מגלה את ראשו ופוטרן'). ובהמשך דבריו שם כתב קאפח:

"ומכל מקום, לא כן שיטת רס"ג ולא משום נהגו ולא נהגו אלא מדינא, וזה לשונו בפירושו לתורה לפרשת שמיני י ו, הובא בפירושו לתורה מהדורתי, שם גלגל כמעט כל דיני אבילות [...], וזה לשונו [של רס"ג]: [...] 'וממה שנאמר 'וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם' הוטל הפכו על האבל שאסור בשאילת שלום, לפי שבא בקבלה שהכוונה בעטיית שפם שלא ידבר, ואין הכוונה שלא יכסה האבל את פיו [ראה מועד קטן טו ע"א שיהיו שפתותיו מדובקות]. וכך מנהג אבותינו לכנות את השתיקה בלשון זה, כאמרוֹ: 'וּבֹשׁוּ הַחֹזִים וְחָפְרוּ הַקֹּסְמִים וְעָטוּ עַל שָׂפָם כֻּלָּם כִּי אֵין מַעֲנֵה אֱלֹהִים' [מיכה ג, ז]' עכ"ל" (שם, עמ' קמא–קמב; המוסגר באריחיים במקור).

קארו הקראי – בשולחנו כתב (יו"ד שפו, א): "אָבֵל חייב בעטיפת הראש, דהיינו שיכסה ראשו בטלית או בסודר, ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם; והני מילי שצריך עטיפה בכל היום. אבל כשבאין מנחמים אצלו, מגלה ראשו לכבודם". ומוסא איסר-לשלשלת הוסיף בהגהתו: "וי"א שאין נוהגין במדינות אלו בעטיפה (הגהות מיימוני); וכן המנהג פשוט, ואין להחמיר לשנות במה שלא נהגו אבותינו". ופעם נוספת אנו רואים שהפכו את דין התלמוד למנהג, ברם כאן הגדילו לעשות, והפכו את דין התלמוד לחומרה שאסור לנהוג בה! ואיך נהפך דין שנפסק להלכה על-ידי חכמי התלמוד, דין שנטָעוּהוּ שׂוֹרֵק כולו זרע אמת, לְסוּרֵי הגפן נכריה?

המכוּנה החיד"א – "העולם נוהגין שאין האבל מתעטף בעטיפת הראש כל היום אלא בשעה שבאים לנחמו, [וזה, כלומר מנהג העולם שהחיד"א הלז ראה לנגד עיניו, הוא] היפך ממה שכתבו הפוסקים דעטיפה כל היום, וכשבאים מנחמין מגלה ראשו [...] ומנהג ישראל תורה [=כלומר הוא מצדד במנהג העולם שבראש דבריו שעוקר את תקנת חכמים ע"ה]" (ברכי יוסף, שפו). והעיר פיניל'ה קרח על דבריו: "ומנהגינו מימים ימימה כמו שכתבנו [דבריו יובאו לקמן] דכל היום יושב האבל מעוטף ולא רק כשבאים המנחמים" (בית מועד, חלק ב, עמ' קמג).

שלמה קרח – "אָבֵל כל שבעה ימים חייב בעטיפת הראש. והמנהג שהאבלים יושבים עטופי טליתות" (עריכת שולחן, עמ' קצה). ובהערותיו התייחס לטעמו של מוסא-איסרלשלשת לביטול דין התלמוד, וז"ל: "ואחר המחילה, תימה גדול הוא שביטלו מנהג מחמת שחוק ערֵלים ועבדים [ולא הזכיר את השפחות], וכי אנו חוששין ללעגם על כל תרי"ג מצוות תורתנו הקדושה [...] ורמ"א עצמו בתחילת הגהותיו על שולחן-ערוך או"ח סימן א הזהיר, ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השם יתברך, עיי"ש. וכל שכן מפני גויים ועבדים ערֵלים [ושוב לא הזכיר את השפחות, וכנראה שאפילו לקרח זה היה נראה מוזר מאד]" (שם, עמ' קצז).

פיניל'ה קרח – "האבל חייב בעטיפת הראש, והמנהג שהאבל יושב מעוטף בטלית על גופו ומכסה ראשו בטלית או בסודר ומכסה פניו מעט, וכשבאים המנחמים מגלה פניו לכבודם" (בית מועד ב, עמ' קמ, ח). והוסיף שם בהערה: "וכך היה המנהג פשוט לקיים ההלכה כפשטה, ובמשך הזמן הלך ונשכח עניין עטיית הטלית על מקצת הפנים, כדרך שהולך ומתמעט בזמנינו עטיפת הטלית לאבלים בכלל" (שם, עמ' קמא). והוא ודומיו השכיחו והשחיתו את תורתנו.

הצאבי – "אָבֵל חייב בעטיפת הראש כל שבעה, וכן הוא מנהגינו שעוטפים האבלים את ראשם ומקצת גופם בטלית מצויצת, אמנם אין מכסים בה את הפה וראש החוטם, אלא כדרך עטיפתנו בה בתפילה. וזה בין ביום בין בלילה. וכשהולכים המנחמים, יכולים לגלות ראשם מן הטלית" (נפש כל חי, עמ' צג). הצאבי הפגאני משמר חצי מדין התלמוד ביחס לעיטוף בטלית, ברם בשל רציעת אוזנו לשיכנז הוא בחר למחוק את חציו השני של הדין ביחס לעטייה על שפם.

טוקצינסקי – "וכן עטיפת הראש שהיו נוהגין בה מלפנים כל שבעה, היינו לכסות את הראש ועל מקצת הפנים, בסודר, אין נוהגים גם כן כיום" (גשר המתים כ, ה, עמ' ריג).

הר' שלמה צדוק – "והסודר או הטלית שעוטף בה ראשו, עוטה ממקצתה מעט על פיו [...] וזוהי עטיפת הישמעאלים כפי שראינום מעולם, שמחזירים מקצת כסות הסרבל שעטופים בה על מקצת פיהם ואפם להתחמם. אבל חיתול הראש והשלכת קצות הטלית על הכתף והצוואר לצדדים כמשוי [כמנהג העבדים הספרדעים], מאד תמוה ומוזר ולא לעטיפה כזו נתכוון שמואל, שאין שום ישמעאלים שמתעטפים כך" (בפירושו להלכות אבל שם, עמ' שסב–שסג). והר' שלמה צדוק הוא היחיד אשר משתדל ללכת בדרכי האמת בשלמות, עד כמה שראיתי.

פרופ' יהודה רצהבי – כתב וז"ל: "מנהג בני תימן, שבשעת הלוויה, וכן כל שבעת ימי האבל, מתעטפים האבלים בטלית ומכסים ראשיהם. מנהג עטיפת הראש קדום הוא ונהג בעבר בעדות שונות בישראל. זכרו של המנהג עולה מן המדרש המספר במיתת ר' יהודה הנשיא. אנשי ציפורי הכריזו שיהרגו כל שיאמר 'מת רבי'. הלך בר קפרא והוציא ראשו בעד החלון לרשות הרבים כשראשו מעוטף כאבל ובגדיו קרועים. בסימנים אלה רמז להם שמת רבי" (במעגלות תימן, עמ' 44; מדרש קהלת רבה ז, יא; כתובות קד ע"א; ירוש' כלאים ט, ד).

***

אגב, י' זימר כתב מאמר שכותרתו "עטיפת הראש באבל", ובו הוא דן בגלגולי דין זה בצפון צרפת ומרכזה, בפולין, במרכז אירופה (אשכנז) ובצפון-אפריקה. מאמרו דן בעיקר במאות הט"ו והט"ז. הוא מתאר גלגולים מִסְפָּר לדין התלמוד (שהוא וכולם קוראים לו 'מנהג'), ובסיכומו הוא כותב (עמ' קסו) כך: "בצרפת – בצפון ובדרום – בימי-הביניים אנו מוצאים שינויים אשר המקום והזמן גרמום. לעומתם, האשכנזים לא סטו מן המסורת הקדומה, ועוד החמירו עליה בשלהי ימי-הביניים, עד שקיבלה העטיפה דמות חדשה לגמרי". ובמלים כלליות ניתן לומר, שבצרפת נטו לבטל את דין התלמוד ואילו באשכנז החמירו יתר על המידה עד שעטיפת הראש קיבלה צורה חדשה לחלוטין. עוד עולה מדבריו, שיהודי גרמניה בראשית המאה הט"ו לבשו בעת אבילותם סרבל "הוא הגלימה בברדס המשוך ממנה על ראשו" (עמ' קנז). ובעדות קדומה יותר מהמאה הי"ב נאמר, שמשכו את כובעם על ראשם ועיניהם, וכפי שכתב המכשף הרוקח (סימן שיג): "אָבֵל חייב בעטיפת הראש, כמו עתה מושכין את הכובע לפני העיניים כל שבעה".

אגב, משיכת הכובע על העיניים נהוגה כשיש רצון מצד חובש הכובע ליצור מרחק ('דיסטנס') בינו ובין האנשים שסביבו, וכפי שנוהגים מפקדי הטירונים. י' שמש העלתה השערה כי הסיבה למשיכת הכובע מעל העיניים אצל האבלים נבעה מפחד מרוחות: "בתרבויות רבות חוששים האבלים מפני רוח המת, פן תגרום למותם בשל כעסה עליהם או בשל בדידותה וכמיהתה אליהם. משום כך בני משפחתו של המת נוקטים תחבולות כדי למנוע מהרוח לזהות אותם, כגון החלפת השם. הייתכן שמחשבה דומה עמדה ביסוד המנהג לכסות חלק מן הפנים, עד השפם?" (אבלות במקרא, עמ' 107). ומטרתה של שמש ברמיזתה לכך שחכמים ע"ה פסקו את דין העיטוף על שפם בשל פחד משדים ורוחות נועדה להגחיך את חז"ל ובכך לקעקע את התורה-שבעל-פה, והתעלמה באופן מוחלט ממקור הדין ביחזקאל: "וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם".

ולסיום, אתייחס לראש דבריו של זימר במאמרו, שם כתב: "היהודים לא חיו בריק, ובכל תחומי החיים היה על חכמי הדורות להתמודד עם השינויים, התמורות והתנודות בכל אתר ואתר. אם נתבונן במנהגי אבילות, נראה (אולי להפתעתנו) שגם כאן הסביבה היא גורם משפיע, ובמקרים מסוימים גם מכריע, בקיום ההלכה". מראש דבריו עולה ששמירה על הדינים התלמודיים המקוריים, ללא שינוי ותמורה, כמוה כחיים "בריק"! ולדעתי ההיפך הוא הנכון. הנהגות הלכתיות שבוטלו או ששונו לבלי היכר, מכפי שנקבעו בְּשׂוֹם שֵׂכֶל ומתוך מחשבה מעמיקה על-ידי חכמי התלמוד, היא זו שמבטאת התרחקות, ולעתים אף התנתקות, מרוח ההלכה האמיתית ומנתינתה בהר סיני. ותעו ולעו בהזיות פגאניות ובדמיונות מחליאים.

התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז''ל (ח''ד).pdf

הורידו את PDF • 183KB