במבואו לספר מורה-הנבוכים, מָרי יוסף קאפח מצטט את שבחיו של הרב קוק על הרמב"ם, וזה לשונו (עמ' 19):
"וכמה תמציתיים וקולעים הם דבריו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל על תפישתו המחשבתית של רבנו במאמרו ב'הארץ' ערב פסח התרצ"ה. ולא אמנע מלהביא כאן שורותיים מדבריו:
'רבנו משה בן מימון חי וקיים, הוא היה חי את חייו הנפלאים והקדושים בזמנו, והוא חי חיי אמת. חיים נצחיים בנשמתו האחדותית בגנזי מרומים, וחי עם עַמו ועם כל טהורי הלב והרוח ביצירותיו הנשגבות המאירות את מחשכי הדורות לעולמים. [...] זהו הרמב"ם וזהו כוחו הנפלא, כוחו לאלהיו, אשר אהבו ואשר ידעו ואשר עבדו באמת בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו. ומכוחה של אהבה תמימה ומושלמת זו הופיעו כל הגדולות והנפלאות, אשר האיר על ידם את מחשכינו באישיותו הכבירה ובספרותו העומדת לנס עולם'.
עלינו אפוא לעמוד על רגלינו להודות ולהלל ליוצר המאורות אשר ברא את המאור הגדול הזה להאיר לדורות".
דבריו של מָרי יוסף קאפח הללו מבטאים את תודתו העמוקה לבורא עולם, על שנתן לנו את אותו מאור גדול רבנו משה בן מימון להאיר את אפילתינו.
ביקורתו של מָרי על חוקרי השקר
בהמשך דבריו שם, מָרי יוסף קאפח פונה למתוח ביקורת קשה על טועני המחשבה למיניהם חוקרי השוא והשקר, שחדשים לבקרים מפרסמים חידושים וסודות, ומלעיטים אותנו בהזיותיהם. אמנם, סומכים הם את הזיותיהם לדברי אמת, אך גם זאת רק כדי להשיג את מטרתם, שהרי אין לשקר אחיזה ללא קורטוב של אמת. וזה לשונו:
"כי להקות להקות הטוענים את המחשבה עמדו לה ליהדות, וכל אחד מנסה להלעיטנו מחשבותיו – הזיותיו. אך איש מהם לא ניסה להראותינו את ידו החזקה וזרועו הנטויה בחכמתה המעשית של תורת ישראל, איש מהם לא ניסה להראותינו את שלמות יכולתו ביתר המדעים הניתנים למשישה ולבחינה מעשית, מדברים הם גדולות גדולות בשטחים שהסופיסטיקה יכולה למצוא בהם את ידיה ורגליה, בקרקע רכה ואבקית שכל מדרך כף רגל ואף של קלניתא עשוי להטביע בה רישומו, הקץ לדברי רוח!".
מדברי מָרי עולה, שנפשו קצה בכל אותם טועני המחשבה לדורותיהם, שגם בימינו פועלים הם ומרחיקים את אוהבי האמת ושוחריה מדרך האמת. אנו קוראים את דבריהם ואין אנו מאמינים כיצד אנשים חכמים לכאורה מגיעים למסקנות כל כך הזויות... נכנסו הם לפרדס כאלישע אחֵר אך שכחו את המטען החשוב ביותר, את המגן מפני הפורענות, שכחו הם את מלכו של עולם, שכחו המה את יראת השם וריק ממנה ליבם.
העדר יראת השמים מקרבם הוא הגורם להתפרצותם כלפי ה' יתעלה במחשבות שוא ומדוחים. ואם תשאלו מדוע נעדרי יראת שמים המה? ומדוע נשתבשה מחשבתם? אשיב לכם, כי הם אינם עוסקים במחשבה ביראת קודש, אין הם רואים בתורתו של רבנו תורת חיים, ולא דרכו דרך חיים. משנתו של רבנו לאותם יהירי לב היא קרדום לחפור בו, כדי לשעשע את שכלם ולספק להם מקור ליצירה ספרותית, כדי שיוכלו לקדם את מעמדם ויוקרתם. קצרו של דבר, אין הם עושים לשם שמים, כי אם לשם הניית גופם והניית גאוותם ודמיונם.
וזו הסיבה שאינם רואים את האמת אף שהיא נכוחה ובהירה, עומדת וניצבת לנגד עיניהם כתוכחה אילמת: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).
הערובה ליכולתו הכבירה של רבנו
בהמשך דבריו שם, מָרי מלמדנו מהי הערובה ליכולתו הכבירה של רבנו הרמב"ם, מהי הערובה שהוא אכן קלע נכונה בהבנתו ובביאורו את יסודי הדת ומחשבתה. ובמלים אחרות, מדוע עלינו ללכת דווקא בדרכו ולאמץ דווקא את משנתו?
וזו תשובתו של מָרי לשאלה זו:
"רבנו הגדול הוא היחידי אשר נטה את ידו החזקה והעלה את כל פניני בראשית מנבכי ים הספרות ההלכית היהודית, חרזהּ בחוט של זהב ותלאהּ בצוואר היהדות הוא ספרו היד-החזקה. וזו היא הערובה ליכולתו הכבירה. רבנו הוא היחידי אשר הראה כי לו עשר ידות ביתר המדעים ההכשרתיים, וזו היא הערובה ליכולתו השיפוטית ולצדק שיקוליו במדעי הרוח".
רבנו הרמב"ם הוא היחידי אשר שילב בין המחשבה וההלכה באופן מושלם, הוא החכם היחידי שהקיף את כל עולם ההלכה המעשי של תורת ישראל, והגיש לנו אותו על מגש של זהב. ידיעתו המקיפה והמעמיקה את חכמתה המעשית של התורה – ההלכה, יחד עם בקיאותו במדעים ההכשרתיים שמרוממים את האדם להבנת המושכלות, הם הערובה לצדקת דבריו גם בתחום המחשבה ויסודות הדת ההשקפתיים.
ולכן קצה נפשו של מָרי יוסף קאפח בדברי רוח, בדברי הבל ורעות רוח, של כל אותם טועני הרמב"ם ומחשבת ישראל לדורותיהם, מפני שהם מרחפים בריק מחשבתי ללא עוגני חכמתה המעשית של התורה, ללא שורשים ליניקה ממקור מים חיים, ללא יראת השם בלבם. וכך, מטעים הם את אלה ששכלם עֵר ומשתוקק לדברי חכמה, וממלאים המה את שכלם של שומעי לקחם בהבלים.
ערשׂ הכבוד
בהמשך דבריו שם, מָרי מתאר את הספר מורה-הנבוכים כ"ערשׂ הכבוד", כלומר ספר שמכיל בתוכו את שגב המחשבה האנושית, והיא ידיעת כבודו של ה' יתעלה ויתרומם. וזאת בניגוד גמור ומוחלט ליחס שזוכה לו ספר זה בקרב מגזרים שונים בעולם הדתי, שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. וזה לשון מָרי שם:
"ספרו זה של רבנו הוא בית היוצר לשכלול השכל האנושי ולטביעת דעת האדם במטבע תורת ישראל והאמונה היהודית, ואם כדברי רבנו בפירושו למסכת חגיגה פ"ב מ"א: 'כל שלא חס על כבוד קונו, הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'' – הרי אפשר לומר כי ספר זה הוא 'ערשׂ הכבוד'".
וכך גם כתב בראש מבואו שם (עמ' 17): "הספר הקדוש הזה שבו אצורה גנוזה נשמתה של היהדות, מהותה של דת משה וישראל, שכל אדם מישראל חייב ללמדו ולשננו כדי שיוכל לפחות ל'סור מרע', ויזכה הזוכה ל'ועשה טוב'". ללמדנו, שללא ספר זה לא ניתן באמת לסור מרע ואף לא לעשות טוב, ודאי שלא בהיבט המחשבתי אך גם לא בהיבט המעשי השלם, כלומר ספר זה הכרחי לטהרת מחשבותינו ומעשינו לשמו יתעלה.
עוצמתה של המלה הכתובה
בהמשך דבריו שם, מָרי יוסף קאפח מלמדנו על עוצמת המלים וכוחן. יש בכוח המלים לעצב את נפש הקורא אם ירצה לפתוח את לבו, ולרוממו למעלת אדם ואף למעלה מכך. המלים הן נצחיות, והן גם מעניקות חיי נצח עלי אדמות למחברן, בנוסף לחיי הנצח שהוא זוכה להם בחיי העולם הבא (אם כתב דברי אמת, ולא ההביל את הרבים).
וזה לשון מָרי שם בעניין זה:
"ולא אמנע מלהביא כאן את דברי הפילוסוף הנודע אבי נצר אלפאראבי במאמרו "פצוץ אלחכם", וז"ל מתורגם: 'אל תחשוב כי העט כלי דומם, והלוח שטח שטוח, והכתב כיור מרוקם. אלא העט מלאך רוחני, והלוח מלאך רוחני, והכתב ציור האמתיות. והרי העט מקבל את העניינים שבדבר ומפקידם בלוח על ידי הכתיבה הרוחנית. ואז יצא המשפט מן העט והסכום מן הלוח... ומהם ישוט אל המלאכים אשר בשמים, ואחר כך שופע אל המלאכים אשר בארץ, ואז יימצא הסכום במציאות'. עלינו אפוא לעתד את עצמנו להיות המלאכים אשר בארץ, כדי שישפיעו עלינו המלאכים אשר בשמים אותו השפע המתהווה מציור האמתיות אשר צייר רבנו על-ידי האותיות שחקק בדפי הנייר".
ספרי הרמב"ם – מקור ליראת שמים
מָרי מסיים שם את דבריו ואומר כך: "ואסיים כאן באמרת אמת של האדמו"ר ר' פנחס מקוריץ זצ"ל, כפי שהובא בספר חכם הרזים עמ' סו, שם סופר כי בנו רצה פעם לשאול ממנו את הספר מורה-הנבוכים, וביקש מאביו ולא רצה להשאיל לו את הספר הנ"ל, ואמר לו: 'ספרים של הרמב"ם כשהם בבית מביאים יראת השם לאדם'. מי חכם ויבן כמה אמתית וקולעת היא אמרה זו".
ויש לשאול, האם מציאותם של ספרים מסוימים בספריה היא זו שנוטעת באדם יראת שמים? אלא נראה לי, שספרי הרמב"ם בבית מזכירים לאדם את הרמב"ם, ובהיזכרו בהרמב"ם שהיה איש אמת, הוא נזכר באמת ומתעורר אליה. והאמת הזו, שמילאה את יישותו של רבנו הרמב"ם, היא זו שמזכירה לאדם את מי שאמר והיה העולם, וממלאת את לבו ביראה ובאהבה לבורא עולם. "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב).