התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז"ל (ח"א)

מאמר זה התפרסם לראשונה בספר "אפיקים להרמב"ם". הוא נכתב בימי עלומיי טרם שהבנתי את גודל השבר והמשבר שהמיטו עלינו חכמי-יועצי-אדום ועבדיהם הנרצעים – ולכן, תמצאו בו התייחסות די מקיפה לכל מיני שוטים והוזי הזיות למיניהם אשר אינם ראויים לשום התייחסות, למעט חשיפת מעלליהם תעתועיהם ותעלוליהם כדי להסיר את הנזק העצום שהם חוללו לדת משה. הנני מגיש לפניכם את המאמר ערוך מחדש, לא השמטתי את דברי השוטים בעיקר כדי שנתעורר להבין עד כמה הם שוטים, אך גם מפני שהמאמר כבר נכתב באופן הזה.

מבוא

במאמר זה הנני מבקש להתחקות אחר כמה מדיני המשנה והתלמוד שנכחדו במהלך הדורות. זכורני כאשר למדתי את הלכות האבילות למבחני תיאטרון הרבנות, שוחחתי עם אחד מרבני הכולל שלמדתי בו בעוונותיי וסיפרתי לו על לימודיי. אותו ר"ב אירופי טרח להדגיש בפניי: "עליך לדעת, כי מה שלומדים בהלכות אבילות זה לא מה שעושים בפועל" – ואכן, דיני משנה ותלמוד לא מעטים נמחקו מהנהגת האבילות ולעתים אף מספרי ההלכה. בעבר תמהתי על תופעה זו, שהרי לא מדובר במנהגים מקומיים שאינם מחייבים את כל עם-ישראל, מדובר בדינים שתיקנו חז"ל – דינים שכוח חיובם שריר וקיים ומקיף את כלל עם-ישראל לדורי דורות! וכפי שפוסק רבנו בהקדמתו למשנה-תורה: "אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבים כל ישראל ללכת בהן, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והן ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבנו עליו השלום [ועוד בעניין זה ראו נא: 'פסיקת הלכה לפי משנה-תורה להרמב"ם']".

אנו למדים, כי תְּקֵפוּת דיני התלמוד בכל הדורות נובעת מכוח ההסכמה שהייתה עליהם בקרב כלל חכמי המשנה והתלמוד. לעומת זאת, גזרות ותקנות בתי-הדינים שקמו לאחר חתימת התלמוד הבבלי אינן מחייבות את כלל עם-ישראל אלא את אנשי מקומן בלבד ולפרק זמן מוגבל, שהרי דבריהם לא נפסקו בהסכמת כלל חכמי ישראל. כמו כן, בית-הדין הגדול של שבעים ואחד לא היה קיים לאחר חתימת התלמוד כדי לאשר פסיקות מקומיות ולהפכן לפסיקות מחייבות לכלל עם-ישראל לדורי דורות, וכפי שמוסיף וכותב רבנו בהקדמתו למשנה-תורה:

"ואחר בית דינו של רב אשי שחיבר התלמוד [...] נתפזרו ישראל בכל הארצות [...] וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל, מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בָּטַל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזרה שגזרהּ בית דין אחר במדינתו".

כאמור, הרמב"ם היה בדעה כי לתלמוד הבבלי יש סמכות הלכתית היסטורית ייחודית, ומה שנפסק בו מחייב לדורי דורות. לאור דברי רבנו הללו, קובל קאפח כנגד פטרוניו האורתודוקסים אשר משולחנם המגואל הוא אכל וזלל במשך יובל שנים (בהערותיו להלכות אבל ב, ד):

"אף-על-פי שהוא דין התלמוד [אבילות על קרובי קרוב] נהגו למחול, ולקמן בחליצת כתף אינו אלא מנהג והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג לא נהוג, אף-על-פי שהוא דין המשנה. וכן בהרבה דינים מקצתן משנה ומקצתן גמרא הקלו בהן, יש מפני שהגויים לועגים, ויש נהגו למחול ויש לא נהגו, ופוררו כל דיני האבילות שתיקנו חז"ל. ויתבאר כל אחד במקומו. וזכורני מזקני צנועי תימן שמת חמיו וקרע ונהג אבילות בבית בפני אשתו, אבל כשיצא למלאכתו נעל נעליו. ואם תספר זאת לצעירונים יכחישוך ויֹאמרו 'לְאָב מַה תּוֹלִיד וּלְאִשָּׁה מַה תְּחִילִין' [יש' מה, י]".

במאמר זה ארכז ואנתח כמה מדיני המשנה והתלמוד שנשכחו או שהושכחו, וזאת באמצעות עיון בהלכות אֵבֶל להרמב"ם, שכידוע נאמן הוא לאמת ולכללי הפסיקה והמחשבה התלמודיים. להלן אפוא סדר עבודתי: אציג את הדינים לפי סדר הלכות אבל להרמב"ם, אצטט מעט מדברי השוטים המכונים "חכמי ישראל" אשר התייחסו לדינים אלה, ואדון בכל אחד ואחד כראוי לו.

א. מצות עשה

טרם שנחל אפתח בהגדרת מצות העשה שיש באבילות, וכך פוסק רבנו (אבל א, א–ב):

"מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר: 'וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ' ['וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי – ותקראנה אותי צרות כאלה [מוֹת הבנים] ואילו אכלתי חטאת היום האם היה טוב בעיני ה'?' (פירוש רס"ג, ויקרא י, יט). ושם בהערה 8 מובאת תשובת רס"ג לשאלה מדוע חקר משה רבנו את אהרן? והרי אהרן פעל כדין שלא אכל את החטאת, לפי שהוא היה אונן]. ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שאר השבעה אינן דין תורה, אף-על-פי שנאמר בתורה: 'וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים' [בראשית נ, י], ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבנו תיקן להן לישראל שבעת ימי אבילות ושבעת ימי המשתה. מאימתי יתחייב אדם באבל? מִשֶׁיִּסָּתֵם הגולל. אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן. ומפני טעם זה רחץ דוד המלך וסך כשמת הילד טרם שייקבר".

כמו כן, בספר-המצוות (עשין לז) כותב הרמב"ם כך: "הנה נתבאר כי חיוב האבילות דאורייתא ושהוא מצות עשה – ו[זאת] דווקא ביום הראשון בלבד, אבל שאר השבעה מדרבנן, ושאפילו הכהן ינהג אבילות ביום הראשון ויטמא לקרוביו". קארו הקראי אמנם כתב כהרמב"ם בסתם, אך בשם "יש אומרים" הוסיף: "שאף אבילות יום ראשון דמיתה וקבורה הוי דרבנן בכל המתים" (יו"ד שצח, א). וזו שיטת חכמי-יועצי-אשכנז, ולכן פוסק מוסא-איסרלשלשת: "דסוברין כדעת האומרים שאין שום אבילות דאורייתא, וכן המנהג פשוט ואין לשנות" (יו"ד שצט, יג).

ב. אבילות על קרובי קרוב

נחל אפוא עתה לעבור על ההלכות, וכך פוסק הרמב"ם בהלכות אבל (ב, ד–ז):

[ד] "כל הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם – הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מדברי סופרים. כיצד? הרי שמת בן-בנו או אחי-בנו או אֵם-בנו, חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבילות בפניו, אֲבָל שלא בפניו אינו חייב. וכן בשאר קרובים; [ה] אשתו הנשואה, אף-על-פי שהוא מתאבל עליה, אינו מתאבל עמה על שאר קרוביה, אלא על אביה ועל אמה בלבד, משום כבוד אשתו נוהג אבילות עליהם בפניה; [ו] כיצד? מי שמתה חמותו או חמיו, כופה מיטתו ונוהג אבילות עם אשתו בפניה, אבל שלא בפניה אינו נוהג אבילות. וכן האשה שמת חמיה או חמותה נוהגת אבילות בפני בעלה. אבל שאר קרוביהן, כגון שמת אחי-אשתו או בנה, והאשה שמת אחי-בעלה או בנו, אין מתאבלין זה עם זה; [ז] וכן ייראה לי, שאם מתה אשת-בנו או בעל-בתו אינו חייב להתאבל עמהן. וכן כל כיוצא בזה [וכן פוסק הרי"ף במועד קטן יב ע"ב]".

סוגיית הגמרא במועד קטן כ ע"ב

"תְּנוֹ רַבָּנַן: כָּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת כֹּהְנִים שַׁכֹּהֵן מִיטַּמֵּא לָהַן, אָבֵל מִתְאַבֵּל עְלֵיהַן. וְאֵלּוּ הַן, אָבִיו וְאִמּוֹ, בְּנוֹ וּבִתּוֹ, אָחִיו וַאְחוֹתוֹ, וְאִשׁתּוֹ [...] וּכשֵׁם שַׁמִּתאַבֵּל עְלֵיהַם, כָּך מִתאַבֵּל עַל שְׁנִייִם שַׁלָּהַם, דִּברֵי רִ' עְקִיבָא. רִ' שִׁמעוֹן בַּן אַלעָזָר אוֹמֵר: אֵינוּ מִתאַבֵּל אֵלָא עַל בַּן בְּנוֹ וְעַל אְבִי אָבִיו. וַחְכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שַׁמִּתאַבֵּל עָלָיו, מִתאַבֵּל עִמּוֹ. חְכָמִים הַיינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַייהוּ עִמּוֹ בַּבַּיִת, כִּי הַא דַּאְמַר לֵיהּ רָב לְחִייָא בְּרֵיהּ, וְכֵן אְמַר לֵיהּ רָב הוּנָּא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: בְּאַפַּהּ נְהוֹג אְבִילוּתָא, דְּלָא בְּאַפַּהּ לָא תִינהוּג אְבִילוּתָא.

מָר עוּקבָּא שְׁכֵיב לֵיהּ בַּר חְמוּהּ, סְבַר לְמִיתַּב עְלֵיהּ שִׁבעָה וּשׁלֹשִׁים, עָל רָב הוּנָּא לְגַּבֵּיהּ, אַשׁכְּחֵיהּ, אְמַר לֵיהּ: צוּדנְייַתָא בְּעֵית לְמֵיכַל? [=אתה רוצה לאכול מרק וחילבה?] לֹא אָמְרוּ לִכבוֹד אִשׁתּוֹ אֵלָא חָמִיו וַחְמוֹתוֹ, דְּתַניָא: מִי שַׁמֵּת חָמִיו אוֹ חְמוֹתוֹ, אֵינוּ רַשָּׁאי לָכוּף אַת אִשׁתּוֹ לִהיוֹת כּוֹחַלַת וְלִהיוֹת פּוֹקַסַת, אֵלָא כּוֹפַה מִטָּתוֹ וְנוֹהֵג עִמָּהּ אְבִילוּת. וְכֵן הִיא שַׁמֵּת חָמִיהָ אוֹ חְמוֹתָהּ, אֵינָהּ רַשָּׁאָה לִהיוֹת כּוֹחַלַת וְלִהיוֹת פּוֹקַסַת, אֵלָא כּוֹפָה מִטָּתָהּ וְנוֹהַגַת עִמּוֹ אְבִילוּת.

וְתַניָא אִידַּך: אַף-עַל-פִּי שַׁאָמְרוּ אֵינוּ רַשָּׁאי לָכוּף אַת אִשׁתּוֹ לִהיוֹת כּוֹחַלַת וְלִהיוֹת פּוֹקַסַת, בַּאְמַת אָמְרוּ: מוֹזַגַת לוֹ אַת הַכּוֹס וּמַצַּעַת לוֹ אַת הַמִּטָּה וּמַרחַצַת לוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגלָיו, קַשׁיָין אַהְדַּדֵּי! אֵלָא לָאו, שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן בְּחָמִיו וַחְמוֹתוֹ כָּאן בִּשׁאָר קְרוֹבִים, שְׁמַע מִינַּהּ. תַּניָא נַמֵּי הַכֵי: לֹא אָמְרוּ לִכבוֹד אִשׁתּוֹ אֵלָא חָמִיו וַחְמוֹתוֹ בִּלבָד. אַמֵימָר שְׁכֵיב לֵיהּ בַּר בְּרֵיהּ, קְרַע עִילָּוֵיהּ. אְתָּא בְּרֵיהּ קְרַע בְּאַפֵּיהּ, אִידְּכַר דְּמִיּוֹשֵׁב קְרַע, קָם קְרַע מֵעוֹמֵד".

והנה דברי השוטים למיניהם

בן זמרא – העתיק את דברי הפוחז מפוסקיירא אשר בהשגתו להלכה שנזכרה, כתב כך: "כל הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם וכו', א"א לא מחוור, דבנו עצמו מדרבנן הוא". כלומר, לפי הפוחז האבילות על בנו היא מדרבנן והוא תמה על רבנו שחִייב להתאבל בצנעה על בן-בנו וכו', וכבר תמה אחד מן השוטים האחרים על הפוחז על שהתעלם מסוגיית הגמרא שהובאה לעיל, ואשר בה נאמר מפורשות שהאבילות על בנו היא מדאורייתא, וכך כתב: "ואני אומר, תמה אני אם יצא דבר זה מפיו, שהרי ברייתא מפורסמת היא פרק ואלו מגלחין [כדלעיל]". אולם, בן זמרא החליט לצאת להגנת הפוחז ונטל חלק בתהליך פירור דיני האבילות, וז"ל:

"בעל מגדל-עוז האריך להביא ראיות דאבילות בנו מדאורייתא [...] ואני אומר במחילה מכבודו לא הבין כוונת הראב"ד בהשגתו, שהדבר ידוע [...] דאבילות בנו ובתו מן התורה, אבל השיג עליו לפי שרבנו חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבילות בפניו, ובשלמא אבילות [...] בנו מן התורה, מתאבל על בן בנו בפני בנו, אבל קריעה על בנו עצמו אינה אלא מדרבנן, ואם כן אין חייב לקרוע על בן בנו אפילו בפני בנו" (שו"ת הרדב"ז, ללשונות הרמב"ם, הלכות אבל ב, ד).

ודברי בן זמרא תמוהים ומתעתעים, שהרי הקריעה על כל הקרובים היא דרבנן הואיל וחז"ל הם שתיקנו את הקריעה לקרובי המת (האבילות דאורייתא הינה אך ורק להיטמא לאותו קרוב שנפטר, וכל שאר החיובים הם דרבנן), הוי אומר, כמו שחכמים חייבו קריעה על אחיו ואחותו כך חייבו קריעה על בנו ובתו. לפיכך, חייב לקרוע מדרבנן על בן-בנו בצנעה בפני בנו, מפני שהאבילות על בנו היא אבילות דאורייתא, וכמו שקורע על בנו כך קורע על בן-בנו בפני בנו.

קארו הקראי (כס"מ שם) – "כתב הרמב"ן והרא"ש והגהות [מיימוניות] דהאידנא נהגו להקל באבילות של המתאבלין עליהן, וסומכין על זה שאינו אלא בשביל כבוד האבל, ואם רצה האבל למחול על כבודו אינו צריך להתאבל עמו, והאידנא כל האבלים נוהגין למחול על כבודם".

על דברי קארו הקראי הללו כתב קאפח את תוכחתו על זניחת דיני התלמוד שהובאה במבוא, וכאמור תוכחתו לא מנעתו מלאכול ולזלול על שולחן המינים, ואצרף כאן רק את מקצת תוכחתו: "אע"פ שהוא דין התלמוד נהגו למחול [...] וזכורני מזקני צנועי תימן שמת חמיו וקרע ונהג אבילות בבית בפני אשתו, אבל כשיצא למלאכתו נעל נעליו". ומדברי קארו עולה תמיהה כלפי חכמי התלמוד: מדוע פסקו בתלמוד שהאדם חייב להתאבל בפני קרובו הָאָבֵל? מדוע לא העבירו על מידותיהם ומחלו על כבודם? ובהמשך ארחיב את הדיון במשמעות התירוץ הלז.

הגהות מיימוניות (שם) – "מה שאין נוהגין כן עתה כתב מורי רבנו והאבלים מוחלין [...] וכן בעל לאשתו או איפכא. ואדרבה, מי שהיה מתאבל עמהן אינו אלא מן המתמיהין [!], ואינו כמכבד האבלים אלא כלועג להם, וכיוון דנהוג, נהוג [=כלומר כיוון שמנהג פסול השתרש חובה לאמצו ואף-על-פי שהוא מבטל תקנת סנהדרין!]" (וכן מובא בשו"ת מהרי"ל, סימן סז).

בתוך דברי ההגהות הארורות ניתן לזהות התפתחות בתהליך שחיקת דין התלמוד, הואיל וכבר לא מדובר בהצעה שלא לנהוג כפי דין התלמוד, אלא בביקורת חריפה כלפי מי שמבקש בצדק לנהוג כפי שנפסק בתלמוד. והנני תמה, כיצד הגענו למצב שבו דין אמת שנפסק בתלמוד, הפך להיות מרוחק עד-כדי-כך שנראה כלעג לאבלים? כמו כן, עצם טענת ההגהות הלזו תמוהה בעיניי, מדוע השתתפות בצער הקרוב ובאבילותו עלולה להיחשב כלעג לו? וכי ברשיעי שלועגים לאבל עסקינן? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! אדרבה לדעתי, ביטויי אבילות בצנעה לקרוב משפחתנו הקרוב מביעים השתתפות כנה בצער הקרוב, ומכבדים ומוקירים מאד את האבל.

קארו הקראי (יו"ד שעד, ו) – פסק כהרמב"ם, ומוסא איסר-לשלשת הוסיף: "וי"א דהאידנא נוהגין להקל באבלות זה של המתאבלים עמו, דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים, ועכשיו נהגו כולם למחול. וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים. וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים. ומכל מקום נהגו שכל קרובי המת [...] מראין קצת אבילות בעצמן [...] עד אחר שבת הראשון, שאינן רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת [...] מי שרוצה להחמיר [...] להתאבל על מי שאינו צריך או ללבוש שחורים על קרובו, אין מוחין בידו".

מדברי הלשלשת קשה להבין כיצד יש לנהוג הלכה למעשה. ראשית הוא כותב שכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים, לאחר מכן הוא חוזר בו מעט וכותב שבכל זאת נהגו להראות קצת אבילות, ולבסוף הוא חוזר בו לחלוטין וכותב שמי שרוצה להחמיר אין למחות בידו. יוצא אפוא, שבראש דבריו הוא מוחה בחריפות רבה כנגד המתאבלים על הקרובים, ובסופם הוא כותב שאין למחות. והש"ך המשובש שם ניסה לתרץ את הקושי בין הרישא לסיפא בדברי הלשלשת, והוא כותב כך: "מה שכתב הרב בסוף ההגהה, היינו דווקא כשמתאבל לגמרי כדין אבילות, אבל כשאינו מתאבל אלא לפניו, הוי כלועג לאבל". ומדוע ייחשב המתאבל בצנעה כלועג, והמתאבל בפרהסיא כצדיק? והלא דבריו ההזויים הינם ההיפך הגמור מן הפסיקה התלמודית שחייבה להתאבל דווקא בצנעה? ובכלל, כיצד התרחקנו כל-כך מהאמת והגענו למצב, שקיום דין מפורש שהוסכם על-ידי כלל חכמי התלמוד נראה בעינינו כלעג לאבלים?

עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה – ציטט מעט מדברי קארו הקראי והלשלשלת שהובאו לעיל, והוסיף אחר דברי הלשלשת: "וכן כתב מהריק"ש בהגהותיו, וזה לשונו: והאידנא נהגו להקל באבלות של המתאבלים עליהם, וכל המתאבל הרי הוא כמלעיג על המתאבלים. ע"כ. וכן כתב בשולחן-גבוה [...] שכעת לא נהגו כן לא בקריעה ולא באבלות. ע"ש. וכן כתב במסגרת-השולחן [...] וכ"כ בשו"ת ישמח-לבב [...] ע"ש. ועיין בשו"ת תורת-חסד מלובלין [...] שאין להקשות איך יכולים לשנות ממה שנאמר דין זה בברייתא (מועד קטן כ ע"ב), שאף-על-פי שנהגו עכשיו למחול, מכל מקום אף שבטל הטעם לא בטלה התקנה. שיש לומר כמו שכתב הרא"ש בתשובה [...] שכל שהטעם ידוע ומבורר כי הכא, שאינו מתאבל עמו אלא בפניו, אֲבָל שלא בפניו אינו צריך לנהוג אבלות, וידוע לכֹּל שהוא משום כבוד המתאבלים, משום הכי בטלה התקנה ממילא, כיון שנהגו למחול. עכת"ד" (שו"ת יביע הבל, חלק ד, יו"ד לה, אות ט).

ולעצם שיטתו ראוי לצרף במאמר מוסגר את דברי האמת המאלפים של הרמב"ם במורה (ב, טו): "לפי שכל דבר שהוּכח לא תוסיף אמיתתו ולא יתחזק הנכון שבו בהסכמת כל העולם עליו, ולא תִגָּרַע אמתתו ולא יֵחָלֵשׁ הנכון שבו אם יחלקו כל אנשי הארץ עליו". וקאפח, אשר אכל וזלל על שולחנם המגואל של המינים במשך למעלה מיובל שנים, מוסיף שם במהדורתו: "כמה מרפסן איגרי דברי אמת הללו, וכמה צריכים בעלי-התשובות בימינו לקבעם כמרגלית לנגד עיניהם, שהם מביאים חבילות של בעלי סברא הרצויה להם כדי לעבּות את האמת שלהם".

נחזור לעבדאללה, ובכן נראה די ברור שב"יביע הבל" הוא אינו פוסק כקארו אלא כלשלשת האדומי, ומלבד התמיהה מדוע פסק כאדומי – שהרי הרי"ף הרמב"ם ולהבדיל קארו, רבותיו הספרדים עמודי ההוראה, בדעה אחת שיש להתאבל על קרובי הקרובים – יש להוסיף ולתמוה על טעמו של הנחש שנזכר לביטול התקנה, וכך אומר הנחש בשו"ת שנזכר בדברי עבדאללה: "דכיוון שטעם האיסור ידוע [=כבוד המתאבלים], אם נתבטל הטעם [=כיוון שנהגו למחול] בטל האיסור ממילא" (שו"ת הרא"ש, כלל ב, ח). ואולי ניתן להבין את דברי הנחש ביחס לגזירות חז"ל כגון שלא להשתמש בתרופות בשבת שמא ישחוק סממנים, שאין דרך כלל בימינו להכין תרופות בבית על ידי טחינת רכיבים מן הצומח (ואף-על-פי-כן לא מקלים בגזירה זו בימינו).

ברם, תירוצו ההזוי של הנחש לא שייך לענייננו כלל, שהרי חכמי התלמוד לא נהגו "למחול", כלומר יש להכות על קודקודם של המינים ולחזור ולשאול אלף פעמים: מדוע חכמי התלמוד לא נהגו למחול? ואולי הם לא היו בעלי-מידות אירופיות-אדומיות כדורות האחרונים? שהרי לפי דברי הנחש הקדמוני, השתתפות בצנעה באבילותו של קרובנו נבעה מהקפדת האבל על קרובו! ועם ירידת הדורות חלה התרוממות מידותית מפוארת וזכו המה חכמי-יועצי-אדום אשר ידועים בענוותנותם, למחול על כבודם... האמנם? הייתכן שיועצי-אדום טובים המה מחכמי התלמוד שהיו אנשי אמת? אלא ברור שדברי הנחש הבל, ומדובר בדין נעלה: כאשר האבל נמצא בשעתו הקשה ביותר, קרובו, מתוך אהבה כנה כלפיו, חש צורך נפשי עמוק להשתתף עמו באבילות, והואיל וסוף-סוף לא חייבה אותו התורה להתאבל, חייבוהו חכמים להתאבל עם האבל בצנעה, לבטא את כאבו, ולכבד ולהוקיר את קרובו האבל באופן האישי והרגיש ביותר.

אִבְּן עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה – פסק בעקבות אביו כלשלשת האדומי ואף התנגד בלשונות נחרצים לדין התלמוד, וז"ל בילקוטו המבאיש: "מנהגינו כיום שאין אדם מתאבל על חמיו וחמותו, שעכשיו נהגו כולם למחול, ולא נהגו לא בקריעה ולא בשום אבילות, ואין להחמיר בזה כלל. ומכל מקום, מנהג ידוע הוא אצל הספרדים ועדות המזרח, שהחתן משתתף בתפילות לימודים ואזכרות הנערכים לעילוי-נשמת חמיו במשך ימי השבעה בבית-האבל, ומנהג ישראל תורה הוא" (שם, חלק ז, יו"ד ח, עמ' צד). והשוטה המגלומן הלז שׂם חושך לאור ואור לחושך: ביחס למנהג פגאני מאוחר הוא אומר: "מנהג ישראל תורה הוא" (ראו נא: 'עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית'), ואילו על דין התלמוד שנחקק על-ידי הסנהדרין לפני למעלה מ-1500 שנים, והוסכם על-ידי כלל התנאים והאמוראים הוא אומר: "ואין להחמיר בזה כלל"...

פיניל'ה קרח (אשכנזי אורתודוקסי ממוצא תימני שרצע את אוזנו לשיכנז) – ציין את עיקר הדין התלמודי אך פסק כשיטת יועצי-אדום, וזה לשונו: "אף שמעיקר הדין אם מתו חמיו או חמותו צריך לנהוג אבילות בפני אשתו, וכן היא צריכה לנהוג אבילות על חמיה וחמותה בפני בעלה, וכן הדין שצריך אדם להתאבל עם קרובו האבל בפניו כשמת לו מת, מכל מקום כתבו הפוסקים, שהיום אין נוהגים באבילות זאת משום שנהגו למחול, שאין אבילות זו אלא משום כבוד האבל, וכתבו דהמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים. ואף-על-פי-כן מראים קצת אבילות ונמנעים מלהשתתף בסעודות שמחה משום כבוד קרובם ואפילו אחר שבעה".

פסיקתו של פיניל'ה מתעתעת כדרך אדוניו האורתודוקסים: תחילה הוא מציין את דין התלמוד, אך בהמשך הוא מעתיק את דברי הפוסקים שפוררו את הדין בטעם ש"נהגו למחול", לאחר מכן הוא מוסיף את דברי הפוסקים האשכנזים שדין התלמוד אינו אלא "חומרה מתמיהה" (ומי יגלה עפר מעיניהם של חכמי התלמוד?) ובהערתו שם הוא קובע סופית: וכן הוא המנהג הידוע בקהילותינו [יהודי-תימן] שאין קרובי האבלים מתאבלים עמם והמתאבל עמם הוא מתמיה" (בית מועד, כרך א, עמ' תרט). עוד העתיק בהערתו שם: "ובספר ערוך-השולחן כתב, דאף אם יֹאמר האבל שאינו מוחל לקרובו ורוצה שיתאבל עמו, לאו כל כמיניה, כיוון שכבר נתבטל המנהג, דעכשיו אין זה מנהג של כבוד [ע"כ]". ואיך יעלה על הדעת לומר שאבילות על קרובי הקרוב בצנעה איננה מנהג של כבוד? וכי יש ביטוי כבוד ואהבה גדולים יותר מלהשתתף כך בצער קרובך? ואדרבה, הימנעות מביטויי אבילות בצנעה הינה ביטוי לחוסר כבוד משווע.

הצאבי – בספרונו "נפש כל חי" (פרק יא, עמ' נו) כותב הצאבי כך: "ומן הדין היה שכל שמתאבל עליו, מתאבל עמו בפניו כשמת לו מת, כגון שמת בן-בנו או בן-בתו, יקרע בפני בנו ובתו וינהג אבילות בפניהם. וכן אם מת אבי-אביו או אבי-אמו יקרע בפני אביו ואמו וינהג אבילות בפניהם, וכן על חמיו וחמותו וכיו"ב. אבל לא נהגו כן". ומדוע הצאבי מכלה את הנייר בציון הדין התלמודי, רק בשביל לעקור אותו בסופו באמירת "אבל לא נהגו כן". וזהו מכיר ומורד!

יתר-על-כן, מי שלא נהגו כן היו פוסקי אשכנז (ואחריהם נהו בהכנעה עבדיהם הנרצעים פוסקי ספרד), מדוע אפוא הועתקו מנהגיהם החדשים לתוך ספר פסיקה שנועד ליהודי-תימן?

טוקצינסקי בספרו "גשר המתים" (כרך א, פרק יט, עמ' קפג) – כתב: "והגם שכיום מקילין בדין 'כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו' – מכל מקום נוהגין להראות קצת אבלות לפני הקרוב היושב באבלות, כגון על חמיו וחמותו בפני אשתו, או האשה על חמיה וחמותה בפני בעלה, וכן על אבי-אביו ואבי-אימו – שבשבוע הראשון, היינו עד השבת, אינו מתרחץ ואינו משתתף בסעודת מרעים ושמחות, ובמקום שאבל אינו מתלבש בבגדי-שבת עושה גם הוא איזה שינוי לא להתלבש בכל בגדי-השבת (רמ"א שע"ד ו' ואחרונים)". ברם, המין מצאנז בשו"ת דברי-יציב (יו"ד רלג, אות ד) שלל לשנות את בגדי-השבת, וזה לשונו: "והנה עכשיו לא נהיגינן כלל לשנות בגדי-שבת, דהוה לדידן כאבילות בפרהסיא, שמלבושי שבת דידן מינכרי טובא".

וטוקצינסקי הלך כאמור בעקבות פסיקת רבו הלשלשת ועוד. ברם, דרכם של המינים איננה עקבית – שהרי אם המתאבל עם קרובו הוא מן המתמיהין ומן המלעיגין לשיטתם, מדוע הורו לַקָּרוֹב להתאבל עם קרובו האבל, ואפילו באופנים החלקיים הללו שלא נזכרו בתלמוד? וכך היא דרכם של המינים, משחיתים את תורתנו בשתי ידיהם תוך כדי השארת רסיסי אמת, גם כדי שלא יֹאמרו עליהם שהם עוקרים את הכל, וגם כדי שמעט האמת יחזיק את שקר המינות.

ואחתום חלק זה בשתי הלכות מהלכות ממרים (א, א–ב) שבהן חז"ל ורבנו מתארים את כוחו וסמכותו העצומים של בית-הדין-הגדול – ללמדנו עד כמה גדולים עוונם וחטאתם של חכמי-יועצי-אדום אשר השחיתו את תקנות הסנהדרין, והנה ההלכות המכוננות הללו לפניכם:

"בית-דין-הגדול שבירושלים הם עיקר תורה-שבעל-פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה' [דב' יז, יא] – זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם ולהישען עליהן. כל מי שאינו עושה בהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל' [שם]. ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת-בית-דין: שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק [=ואף שאפילו החיים שביניהם כבר בגדר מתים מצוה לגַנותם] שנאמר: 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ' [דב' יז, יב]".

התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז''ל (ח''א).pdf

הורידו את PDF • 207KB