התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז"ל (ח"ה)

ז. שאילת שלום

בהלכות אבל (ה, טז) הרמב"ם פוסק כדלהלן: "ומנין שהאבל אסור בשאילת שלום? שנאמר: 'הֵאָנֵק דֹּם' [יחזקאל כד, יז]: [א] כל שלושה ימים הראשונים מי שנתן לו שלום אינו מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אבל; [ב] ומשלושה ועד שבעה מי ששאל בשלומו מחזיר לו שלום; [ג] ומשבעה ועד שלושים שואל בשלום אחרים, אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלושים יום, ועל אביו ועל אימו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים-עשר חודש".

סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כא ע"ב

"אָבֵל אָסוּר בִּשׁאִילַת שָׁלוֹם, דְּקַאְמַר לֵיהּ רַחמָנָא לִיחַזקֵאל: 'הֵאָנֵק דֹּם' [שם].

תְּנוֹ רַבָּנַן: אָבֵל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אָסוּר בִּשׁאָלַת שָׁלוֹם, מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבעָה מֵשִׁיב וְאֵינוּ שׁוֹאֵל, מִכָּאן וְאִילַּך שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב כְּדַרכּוֹ [...]

אְמַר רָב אִידֵּי בַּר אַבִּין: הוּא שׁוֹאֵל בִּשׁלוֹם אְחֵרִים, שַׁאְחֵרִים שְׁרוּיִין בְּשָׁלוֹם. אְחֵרִים אֵין שׁוֹאְלִין בִּשׁלוֹמוֹ, שְׁהוּא אֵינוּ שָׁרוּי בְּשָׁלוֹם [...]

וּרמִינְּהִי: הַמּוֹצַא אַת חְבֵרוֹ אָבֵל, בְּתוֹך שְׁנֵים-עָשָׂר חֹדַשׁ, מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנחוּמִין וְאֵינוּ שׁוֹאֵל בְּשׁלוֹמוֹ. לְאַחַר שְׁנֵים-עָשָׂר חֹדַש, שׁוֹאֵל בִּשׁלוֹמוֹ וְאֵינוּ מְדַבֵּר עִמּוֹ תַּנחוּמִין [...] לָא קַשׁיָא, הַא בְּאָבִיו וְאִמּוֹ הַא בִּשׁאָר קְרוֹבִים".

ועתה לדברי השוטים (וחלקם אינם שוטים)

שמואל בן חפני גאון – בהלכות אבילות (עמ' קט) כתב כך: "והעשירית: אי דרישה בשלום הבריות, בגלל אמרם (מועד קטן טו ע"א): אָבֵל אסור בשאילת שלום". שמואל גאון התייחס רק לאיסור שחל על האבל לשאול בשלום אחרים בתוך השבעה, וכנראה התמקד בהלכותיו הקצרות הללו באיסורי האבילות בתוך השבעה.

ינקי הפגאני – פסק ביו"ד שפו כפסק הרמב"ם בשינויי לשון. קארו הקראי – בשולחנו (יו"ד שפה, א) פסק כהרמב"ם, ונוסח פסיקתו קרוב לנוסח פסיקת פטרונו ינקי הפגאני. מוסא איסרלשלשלת – הוסיף שם: "ויש מקילין האידנא בשאלת שלום האבל לאחר שלשים, ואין טעם להם, אם לא שיחלקו לומר שזה מה שאנו נוהגים לא מקרי שאלת שלום שבימיהם".

אִבְּן עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה – כתב בילקוטו (ח"ז, יו"ד יד, עמ' קמ) את עיקרי ההלכה כפי שהם בשולחנו של קארו, והוסיף בסוף דבריו: "ויש שנהגו להקל באמירת שלום בלבד". ובהערתו שם כתב (עמ' קמא): "ויסוד האיסור שאחרים לא ישאלו בשלומו על אב ואם כל י"ב חודש, משום שהוא אינו שרוי בשלום. ואם כן, כל זה שייך בשאלת שלום דזמנם דהיה בכריעה, דהוא כלועג לרש כיוון דהאבל אינו שרוי בשלום, וכן איסור שאלת שלום הוא בשם ה' (ה' עמכם)".

וכלל לא ברור מדוע לומר לחבר "שלום עליכם" ללא כריעה אינו נחשב שאילת שלום? ומדוע ייחשב לועג לרש דווקא אם הוא כורע ושואל בשלומו, ולא ייחשב לועג לרש אם הוא שואל בשלומו ללא כריעה? ועיזֵּי משפחת יוסוף התעקשו לפורר את הדין בעקבות פטרוניהם.

כמו כן, חשוב להבין מהי כוונת חכמים באמרם שהאבל "אינו שרוי בשלום"? ולדעתי כוונתם פשוטה מאד: האבל מצוי במצב נפשי קשה וכואב ופגיע עד מאד, והוא זקוק להבנה רבה מצד הסובבים אותו, ולכן איסור שאילת שלום לאבל אינו קשור בהכרח לשאלה בנוסח "שלום". לפיכך, כאשר אדם יפגשהו וישאל בשלומו האבל עלול להיפגע, שהרי בשאילת שלום זו השואל מתעלם לחלוטין ממצבו הנפשי של האבל – והאבל יחשוב בליבו: מה הוא שואל לשלומי? וכי הוא אינו מבין שאני שרוי בייסורין? והיה עליו להבין שהאבל שרוי בצער ולשתוק, וכפי שנהגו רעי איוב (ב, יג): "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד". וזכורני כאשר מתה עלי אמי ע"ה, לפני היציאה לבית הקברות גער בי בפרהסיה אחד הרבנים התימנים השׂכירים הגנדרנים משום שהקרע שקרעתי לא היה מספיק ארוך לפי דמיונו. רושם העלבון והצער שנגרם לי בעת שגער בי בעוד אמי מוטלת לפניי הטביע בנפשי את חותמו לשנים ארוכות. ונראה שהכסיל נכשל בעקבות בן זמרא שכתב: "כמה שעור הקרע וכו', שם על כל המתים כולם קורע טפח, על אביו ועל אימו עד שיגלה את לבו", והעיר קאפח השׂכיר על דבריו: "דברי הרדב"ז מטעים [כאילו] שעל אביו ואימו צריך לקרוע יותר מטפח עד שיגלה את ליבו. ולא היא, דלעולם אינו חייב יותר מטפח, ועל אביו על אימו צריך לקרוע כל בגדים שעליו כדי שיגלה את ליבו" (בפירושו שם להלכות אבל ח, ב, אות י, עמ' קסד).

עוד כתב אִבְּן עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה: "מה שיש נוהגים שהמנחמים מושיטים יד לאבל, ובלחיצת יד אומרים לו 'תנוחם מן השמים', נראה שאין בזה משום שאילת שלום לאבל, רק עידוד ונחמה". ואלה הן מילותיו של אביו אִבְּן ג'ורג'יה שכתב ביביע הבל (ח"ד, יו"ד לה, י): "אודות המנהג שנהגו במצרים שהמנחמים מושיטים יד לאבל, ובלחיצת ידים אומרים לו: 'תנוחם מן השמים'. נראה שאין בזה משום שאלת שלום לאבל, רק עידוד ונחמה". והוסיף לאחר דבריו אלה רשימת פוסקים שאף הם נכשלו ונחבלו אחרי ההבל, ולא ידעו ולא יבינו.

אולם, דברים קשים נגד מנהג לחיצת ידיים לאבלים כתב שלמה קרח: "הבאים לנחם אבלים בלחיצת יד, מנהג גויים הוא ומביא לידי פריצות" (עריכת שולחן, יו"ד א, עמ' קנג). ובהערתו שם (אות ו) הוסיף: "כגון לאשה אבלה. ולבד שמנהג זה בעיקרו מנהג גרוע כל ימות השנה, לפי שיש ידיים מזיעות ואנשים איסטניסים מחיטוט ידיים בכל מקום, וגורם בושת וצער".

דברים דומים בהלכה שם כתב הר' שלמה צדוק: "ונתינת שלום על ידי תקיעת-כף אפילו בשתיקה כפי שההדיוטות נוהגים, מכוער הדבר ואסור, כי זה דרך נתינת שלום ולא ניחום (ובדיעבד יחזיר ביד רפה)". וראו נא את פסק הרמב"ם: "ואפילו זקן גוי מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסמכו" (הלכות תלמוד תורה ו, י). כלומר, מדברי רבנו הרמב"ם עולה מפורשות, שנתינת יד היא יותר מאמירת שלום, שהרי הוא הגדירהּ כחלק מכבוד מיוחד שחולקים לאדם זקן ש"מהדרין אותו בדברים", ולא מסתפקים באמירת שלום באופן הרגיל הראוי לכל אדם.

הצאבי – לאחר שכתב את עיקרי הדין התלמודי כפי שהובא בהרמב"ם, הוסיף: "ויש נוהגים להקל בזה", ובהערתו שם הוסיף: "נראה שהם סומכים על מה שכתב הרמ"א [...] שיש מקילים האידנא בשאלת שלום האבל לאחר שלושים וכו', וכן בבאר היטב סק"ב [...] אם מותר לומר לאבל 'בוקר טוב' או 'ערב טוב' [...] המנהג (בשבעת ימי האבל) שאין אומרים, לא זה, ולא כיוצא בזה" (נפש כל חי, עמ' פט).

פיניל'ה קרח – בדומה לשכנו הצאבי, לאחר שכתב את עיקרי הדין התלמודי כפי שהובאו בהרמב"ם, הוסיף: "יש אומרים דאין אסור אלא באמירת שלום. אבל אם מברך אותו באמירת 'בוקר טוב' או שאר ברכות אין זה שאילת שלום ומותר. ואם שוחח עמו בטלפון אל יאמר לו 'שלום' אלא ברכה אחרת. ואם הוא בתוך שבעה יאמר לו: 'תנוחמו מן השמים' או 'לא תוסיפו לדאבה עוד'" (בית מועד ב, סימן לו, עמ' קמח), ואין ספק שהוא הושפע רבות מהצאבי.

ברם כאמור, להבנתי, מה שאסרו חכמים שאילת שלום הוא משום שאסרו לפנות לאבל בשום אופן של פנייה הואיל והוא במצב נפשי קשה, ולכן חובה להתחשב בו ולהצטער עמו, ולהמתין עד שהוא יהא זה שיפתח בדברים, וכפי שנהגו רעי איוב: "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (ב, יג). וכפי שפסק רבנו (אבל יג, ג): "האבל מסב בראש [...] ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל תחִלה שנאמר: 'וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר' [שם], וכתיב 'אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ' [ג, א] 'וַיַּעַן אֱלִיפַז' [ד, א]".

ומה שקבעו חכמים שאילת שלום דווקא, הוא מכיוון שמשום דרך-ארץ אין לפתוח בדברים לפני שאילת שלום, ברם הוא הדין לכל אופן של פנייה לאבל שהיא אסורה, בין שאילת שלום בין פנייה לאבל על-ידי לחיצת יד, אמירת בוקר טוב וכיו"ב, עד שהאבל יפנה למנחמים. אולם, אם האבל מיוזמתו פנה לאדם שבא לנחמו והושיט לו יד כמובן שאסור לפגוע בו ויש לתת לו יד.

כמו כן, הר' שלמה צדוק כותב בביאורו להלכה האמורה: "ואין רשאין לומר לו דבר כמצטערים עמו עד שיפתח פיו וייתן רשות להם לדבר". וברור שהשתיקה מבטאת השתתפות בצער, וְהֶפְכָּהּ מבטא זלזול וחוסר התחשבות בצערו של האבל, ובעיניי הדברים כל-כך פשוטים.

קאפח – ציין בהערותיו להלכה את מנהג יהודי-תימן, וזה לשונו: "ומנהגנו כשנכנסים לאבל מנחמים ויושבים כמה רגעים. ואם יש מי שאומר דברי-תורה [=וכי מותר לומר דברי תורה בבית האבל?] ותנחומי אבלים אומר, ועומדין ומנחמין ויוצאין". לכאורה משמע מדבריו כאן, שכן יש לפנות לאבלים מיד בעת הכניסה באמירת "תנוחמו מן השמים", וזאת בשונה מהאמור לעיל שאין לפנות אל האבל בשום סוג של פניה עד שהאבל יפתח בדברים, וכפי שנהגו רעי איוב. ובתשובותיו שפורסמו בקובץ "תשובות 'הרב' קאפח", קאפח מתפתל להצדיק את פסיקתו ומהתפתלותו עולה שהוא הבין שפסיקתו איננה נכונה, וז"ל (עמ' לב): "מה שאנו מנחמים כשנכנסים, אין זה אלא תפלה לה' שינחמם, אבל אין מתחילים שיחה ודברי-תורה אלא לאחר שיפתח האבל במשהו, כי אין זה מן הנימוס להיכנס בשתיקה". וכאמור, להבנתי נכון יותר להיכנס לבית האֵבל בראש חפוי ובשתיקה מכבדת ואין זה חוסר נימוס, להיפך, זהו כבוד, וכפי שאמרו חכמים: "אגרא דבי טמיא – שתיקותא", ובימינו בתי האבלים רועשים כמועדונים.

מנהג יהודי עדן – "אין לחיצות ידיים או נשיקות המוחלפות בין מנחמים ואבלים. למנחם אסור לברך ב'שלום' בכניסתו ויציאתו את בית האבלים" (אמדור, 'מנהגי אבלות בקהילה היהודית בעדן', עמ' 126). ולא מזמן ראיתי גם נכלמתי בעת ניחום האבלים, כשהיו האבלים, זקנים ומכובדים, יושבים בכובד-ראש עטופים בטליתותיהם, ולפתע נכנסה אחת הנכדות כבת עשרים ומשהו, לבושה בחוסר צניעות, ולעיני עשרות מנחמים כרעה אליהם ונישקה והתחבקה עם כל אחד מהם, ואני שישבתי למול האבלים לא ידעתי היכן לטמון את עצמי.

טוקצינסקי – כתב: "כשנכנס לבית-האבל, וכשיוצא משם, איננו פוקדו לשלום. ואינו פותח לדבר עמו אלא-אם-כן האבל התחיל לדבר" (גשר המתים, כרך א, עמ' רי, אות ז). עוד כתב: "האבל אסור בשאלת שלום [...] וכל עיקר איסור שאלת שלום הוא רק כשמקבל את פני חברו בשם 'שלום', שהוא משמות הקב"ה. והיה מותר להקדים בשאלת שלום שלנו בלשון 'צפרא טבא' וכדומה [...]. מכל מקום, אסרו האחרונים לאבל לומר גם לשון 'צפרא טבא' (א"ר ואשל אברהם) [...] ויש לומר, מכיוון ש'צפרא טבא' אומרים במקום שאלת שלום החמירו גם בכגון דא כדי שלא לחלק" (שם, עמ' רכד–רכה). וגם שעון מקולקל מורה אמת פעמיים ביממה.

ח. קרע בשעת חימום

בהלכות אבל (ח, א–ב) הרמב"ם פסק כדלהלן:

"אָבֵל חייב לקרוע על מתו [...] שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע".

סוגיית הגמרא במועד קטן כד ע"א

"דַּאְמַר שְׁמוּאֵל: כָּל קְרָע שְׁאֵינוּ בְּשָׁעַת חִימּוּם אֵינוּ קְרָע [...] וְכָל קְרָע שְׁאֵינוּ בְּשָׁעַת חִימּוּם אֵינוּ קְרָע? וְהַא אַמרוּ לֵיהּ לִשׁמוּאֵל: נָח נַפשֵׁיהּ דְּרָב וּקרַע עְלֵיהּ תְּלֵיסַר מָאנֵיהּ, אְמַר: אְזַל גֻּברָא דַּהְוָא מִסתַּפֵינָא מִינֵּיהּ! וְאַמרוּ לֵיהּ לְרִבִּי יוֹחָנָן: נָח נַפשֵׁיה דְּרִבִּי חְנִינָא, קְרַע עְלֵיהּ תְּלֵיסַר אַצטְלֵי דְּמֵלְתָא, אְמַר: אְזַל גֻּברָא דַּהְוָה מִסתַּפֵינָא מִינֵּיהּ! שַׁאנֵי רַבָּנַן, דְּכֵיוָן דְּכָל שָׁעְתָא מַדכְרֵי שַׁמַּעתַּייהוּ, כְּשָׁעַת חִימּוּם דַּמֵי".

ועתה לדברי השוטים

רש"י-שר"י – כתב שם כך: "בשעת חימום, בשעת התחלת הצער בשעת מיתה". וברור כשמש ששעת החימום איננה אך ורק בשעת המיתה, שהרי לעתים לא רחוקות הקרובים אינם נמצאים ליד הנפטר בעת הסתלקותו, מהי אפוא שעת החימום שלהם? אלא ברור שההגדרה המדויקת לשעת חימום היא בשעת שמועה, בין בשעת מיתה ובין לאחריה, שאז צערו של אדם הוא הגדול ביותר, ובשעת חימום זו הוא מחויב לקרוע. וכן הסיק הר' שלמה צדוק: "שכל קרע שאינו בשעת חימום – שעת מיתה או שמיעה, אינו קרע" (בפירושו להלכות אבל ח, ג).

ינקי הפגאני – ציטט את דברי הרמב"ן ואביו אבו-ינקי, וזה לשונו (יו"ד שמ): "וכתב הרמב"ן שאינו קורע אלא בפני קרובו, כדרך שאומרים באבילות שאינו מתאבל עם קרובו אלא בפניו. וא"א הרא"ש ז"ל כתב, כיוון דקריעה אינו אלא בשעת חימום קורע מיד אפילו שלא בפניו".

ובסימן שצו ציטט ינקי הפגאני את דברי רבו הפוחז מפוסקיירא, וזה לשונו של ינקי: "כתב הראב"ד, אָבֵל שלא נהג אבילות תוך שבעה, בין בשוגג בין במזיד, משלים אותו כל שלושים חוץ מהקריעה, שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא תוך שבעה". משמע אפוא מדברי אבו-ינקי שלכתחילה יש לקרוע מיד בשעת שמיעת הבשורה הרעה וזוהי שעת החימום.

קארו הקראי בשולחנו (יו"ד שצו, א) ציטט את דברי פטרונו הפוחז, והוסיף: "חוץ מאביו ואימו שקורע אפילו לאחר שבעה". ובסימן שלט, ג כתב: "אומרים צידוק הדין עם יציאת נשמה, וכשמגיע לדיין אמת, קורע האבל". מדבריו משמע שיש לקרוע סמוך ליציאת נשמה, ונראה גם לשיטתו שאם לא היה בעת יציאת נשמה וכבר אמרו צידוק הדין, קורע מיד בעת ששומע.

כללו של דבר, אפילו מדברי המינים עולה ששעת החימום היא שעת שמיעת השמועה.

קאפח – כתב שאף שעברה שעת החימום עדיין יש לקרוע בתוך השבעה על שאר קרובים, ועל אביו ועל אימו אף לאחר שבעה: "על שאר מתים אינו קורע לאחר שבעה, אבל על אביו ועל אמו קורע לאחר שבעה" (תשובות 'הרב' קאפח, עמ' לח; וראו הליכות תימן, עמ' 248).

קאפח קובע שגם על שאר מתים יש לקרוע שלא בשעת חימום, אולם לפי התלמוד ורבנו, מי שלא קרע עליהם בשעת חימום הפסיד את מצות הקריעה, שאין קריעה אלא בשעת חימום.

הצאבי – כתב: "לאחר יציאת נשמה [...] והאבלים מברכים [...] דיין האמת. ומיד אחר כך קורעין" (נפש כל חי, עמ' י), ובהמשך הדברים הוסיף: "וצריך לקרוע סמוך אחרי יציאת נשמה שהיא שעת חימום צערו. ומי שלא היה עמהם בשעת יציאת נשמה, קורע אחר-כך כשנודע לו הדבר. וכן הוא מנהגינו" (שם, עמ' יג). ובהערה שם הוסיף: "דלא כמנהג אשכנזים שקורעים אחר-כך קודם הוצאת המת או בבית-הקברות, והספרדים אחרי הקבורה, והעיקר כמנהגינו וכמו שכתבו הפוסקים". ומעטים הם שמקיימים את דין התלמוד וקורעים בשעת חימום.

אִבְּן עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה – בילקוטו (ח"ז, יו"ד ד) כתב: "נוהגים לברך 'דיין האמת' ולקרוע בסעודת ההבראה. אבל נכון יותר לכתחילה לברך ולקרוע סמוך ליציאת הנשמה, ומכל מקום, הנוהגים לברך ולקרוע בשעת סעודת ההבראה, יש להם על מה שיסמוכו, וכן המנהג לקרוע אחר שחוזרים מההלויה. ואם עבר יום הקבורה ולא בירך ולא קרע, יקרע אחר-כך בלי ברכה".

שלוש פעמים בדבריו כתב שנכון לקרוע אחר ההלוויה, ובין הפעם הראשונה לשנייה ציין דרך אגב שיותר נכון לקרוע סמוך ליציאת נשמה. וכך השׂכירים מתעתעים ומעוותים את תקנת חכמים. מדבריו עוד עולה ש"שעת החימום" שבתלמוד אינה שעה מסוימת, אלא כוונת שמואל באמרוֹ "שעת החימום" היא ל"יום החימום", שהרי לדבריו כל היום כשר לקריעה לכתחילה.

חשוב להוסיף ביחס לדיני הקריעה, שיש עוד סעיפי דינים תלמודיים שנמחקו במהלך השנים, אציין לדוגמה כמה מהם מתוך לשונו של אִבְּן עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה: "ומכל מקום, כבר נהגו כיום שמי שעומד אצל המת בשעת יציאת הנשמה שאינו קורע" (שם, עמ' סב); "המנהג כיום שאין קורעים על אדם כשר, ואפילו על חכם" (שם, עמ' סג); "אין צריך לקרוע [על אביו ועל אימו] את הסוודר הלובשו בימי החורף, וכל שכן את המעיל" (שם, עמ' סה), ועוד.

שלמה קרח – כתב: "על כל המתים, כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע. אבל על אביו ואימו קורע אפילו בתוך השבעה" (עריכת שולחן, יורה דעה, כרך א, עמ' לט).

והוסיף קרח בהערתו שם: "ומנהגינו לקרוע בשעת חימום, והיא בשעה שנודע לו על מיתת קרובו. ובזמנינו יש שנהגו לקרוע בשעת ההלוויה או אפילו לפני הקבורה. וצריך לומר דס"ל [=דסבירא להו] דשעות האלו יש בהן גם כן חימום, שהלוויה עצמה ולפני קבורתו בקברו גורמים לו לעורר צער גדול. ומשום כך נראה לע"ד דבדיעבד יצא ידי חובת קריעה".

ואפילו מדברי ש' קרח עצמו עולה שההלוויה איננה בגדר "שעת חימום", שהרי הוא הגדירן בשעות מספר בכתבוֹ "דשעות האלו", ואילו בתלמוד נאמר "שעת חימום" – שעה אחת ויחידה. ויתרה מזו, לדעתי אין לנו להוסיף חילוקי "לכתחילה ובדיעבד" בהלכות תלמודיות מפורשות שלא חילקו בהן חכמים, ולכן להבנתי אף בדיעבד לא יצא ידי חובת קריעה והפסיד את המצוה, וכפי שפוסק הרמב"ם וצוין לעיל: "שכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע".

פיניל'ה קרח – כתב: "מן הדין צריך לקרוע מיד בשעת יציאת נשמה או כשהודיעוהו שמת קרובו שאז הוא שעת חימום, וכל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע וכך הוא המנהג ונכון הוא. ויש נוהגים לקרוע בשעת הוצאת המת מן הבית, ומנהג הספרדים לקרוע אחר הקבורה" (בית מועד, כרך א, עמ' פה; ועיין שם בעמ' פו בטעם הקריעה), והוסיף בהערתו שם:

"והיום נהגו בשאר עדות ישראל לקרוע לפני שמוציאין המת מן הבית או בבית-הקברות, ומנהג הספרדים לקרוע אחר הקבורה. ויש מבני עדתנו שנמשכים אחר מנהג זה ומחכים עד שיורו להם אנשי חברא קדישא ואינו נכון [...] ונראה ליישב המנהג [המשובש] על-פי מה שכתבו התוס' כד ע"א, ד"ה וכל קרע, וזה לשונם: 'ולי נראה דבכל שעה שיוכל להתחמם על מתו אפילו לזמן מרובה אחר מיתתו, קרוי שפיר בשעת חימום, כמו שאמרו בדרבנן משום דמדכרי שמעתייהו הוא הדין נמי בכל מת שיוכל להתחמם עליו'. ואפשר דמטעם זה מקיימים מצות קריעה כשנתקבצו קהל רב, דכשקורע אז הוי החימום יותר, דומיא דקורע על אביו ואמו בחוץ בפני כל העם. ומכל מקום הנכון לקרוע סמוך לפטירה או בשעת קבלת הידיעה".

וכמה פיניל'ה מתפתל כדי להצדיק מנהג טעות. וביחס לדברי בעלי תוספות המינות, אדרבה, מתוך ראָייתם ראוי ללמוד איפכא! שהרי חכמי התלמוד ע"ה תירצו דווקא בדרבנן דמדכרי שמעתייהו, ואם היה נכון כדברי התוספות בכל אדם, מדוע תירצו דווקא בחכמים? אדרבה, ילמדונו חכמים את החידוש הגדול יותר, שכל אדם בעת שנזכרים בו הוי שעת חימום?

זאת ועוד, אם הגדרת שעת חימום היא כל-כך גמישה, וכפי שכתבו התוספות "דבכל שעה שיוכל להתחמם", מדוע לא פירטו זאת חכמי התלמוד? והניחו לנו ללמוד מדבריהם שמדובר בשעה מוגדרת ומסוימת? שהרי בתלמוד נאמר "בְּשָׁעַת חימום" ולא "בְּשָׁעוֹת חימום"?

טוקצינסקי – "ומדינא צריכין לקרוע ולברך מיד כשרואה או שומע המיתה [...] אולם [...] נוהגין שהאבלים קורעים ומברכין הברכה קודם שמוציאין את המת מן הבית, ולא עוד אלא, הספרדים נוהגין שהאבלים קורעין ומברכין לאחר הקבורה. וחקרתי על מקור מנהג זה ולא שמעתי פתרון יסודי [...] על-כל-פנים מכיוון שלא נתברר הטעם של שינוי מנהג זה, הנה המדקדק לקרוע ולברך בשעת יציאת נשמה או בשעת השמועה, כדין הוא עושה" (גשר המתים א, עמ' נו).

ברם, למרות שטוקצינסקי קבע בסוף דבריו לעיל שיש לקרוע ולברך מיד בעת יציאת נשמה, בהמשך דבריו הוא מתאמץ מאד כדי לנסות ולתת טעמים למנהג הספרדעים:

א) בטעמו הראשון הוא מנסה לתרץ שהואיל ולא כולם בקיאים בדיני הקריעה, לכן דוחים את הקריעה והברכה ליציאת המת, שאז מתקבצים כל "יודעי דת ודין" וידריכו את האבלים כיצד לקרוע. ואיני מבין את הטעם הזה, וכי משום שרבים אינם בקיאים בדיני הקריעה יש לשנות דין תלמודי? מדוע שלא יורו לאותם שאינם בקיאים ללמוד דיני קריעה? ובאמצעות דפוס תירוץ זה: שחוסר ידיעה מצדיק שינוי דין, ניתן לכאורה לשנות דיני תורה רבים שאינם ידועים.

ב) בטעמו השני כתב: "שחפֵצים שאחרים יתחילו בקריעת בגד האבלים בפרט בקטנים, שמן הדין הוא שאחרים קורעים להם [...] לכן הנהיגו את הקריעה לזמן מסוים שאחרים מצויים שם". ובכל הדוגמאות מהתנ"ך שתיארו קריעה בעקבות אֵבֶל על דבר מסוים, האדם עצמו הוא זה שקרע את בגדיו. ואציין כאן רק שלוש דוגמאות, מהתורה, מהנביאים ומהכתובים: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (בראשית לז, לד); "וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים" (שמואל ב יג, לא); וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ" (איוב א, כ). זאת ועוד, מדוע דין שנכון לגבי קטנים יחול פתאום על גדולים? האם אין בזה ביזיון לגדולים שקורעים להם כפי שקורעים לילדים קטנים שאינם בני דעת?

ג) ובטעמו השלישי כתב: "עוד יש לומר, משום שאז בזמן הוצאת המת כבר נתקבצו כל האבלים שם במקום [...] והיות שאין הבנים יוצאים אחר מיטת אביהם [ובעניין זה ראו: 'מדוע חברה-קדישא אוסרת ללוות את האב לקבורה?'], לכן הנהיגו שקודם הוצאת המת שיקרעו כולם ביחד (ואז גם החימום יותר)". ושוב הוא מתעתע, והפעם בסברה שעל כל האבלים לקרוע כולם ביחד, ואיך ייתכן לעקור דין תלמודי הגיוני ובריא לנפש, מסברה? ואם משום שהחימום יותר בשעה שמתקבצים כולם, היה על התלמוד לומר בִּמקום "בשעת חימום": "בשעת התקבצות האבלים", וממה שלא אמרו, משמע שאין דבריו נכונים, אלא שעת חימום היא שעה מוגדרת ומסוימת סמוך לשמיעת הבשורה הקשה. והכסיל הלז האריך בניסיונות לתת טעמים למנהגי הספרדעים, אף שבסופו של דבר הוא בעצמו מודה שאין הטעמים הללו מבוררים.

***

ואצרף את דברי שמש שנתנה טעם לקריעה: "קריעת הבגד מסמלת את הקרע שנוצר ברקמה החברתית ובעולמו הפנימי של הָאָבֵל עם מות אדם קרוב. היא מבטאת ניתוק סמלי מן החברה, מעניקה ביטוי חיצוני למעבר של האבל למעמד אחר (יתום, אלמן, הורה שכול או אח שכול) [...] נוסף על כך, יש למנהג חשיבות פסיכולוגית, באשר הוא מאפשר לָאָבֵל מתן ביטוי לרגשות מודעים או שאינם מודעים, באמצעות סובלימציה: ויסות תגובת הכעס על ידי הרס מבוקר, שניתנה לו לגיטימיות דתית" (אבלות במקרא, עמ' 103). והעיקר הוא מתן אפשרות לאבל לבטא ולפרוק את רגשותיו, שלא חלילה יכלוהו ביגונם באותה שעת חימום איומה ונוראה.

בתמונת שער הרשומה: אנשי החברה קדישא של פראג מתפללים ליד מיטת שכיב מרע, ציור משנת 1772.

התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז''ל (ח''ה).pdf

הורידו את PDF • 208KB