אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק כח)

דוגמה שלט

בשמות (ל, יב) נאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַייָ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ". מפשט הפסוק עולה שהכופר ניתן לה' יתעלה, וייתכן שהמינים יעוותו את פרשנות הפסוק ויתעתעו לומר שהכופר ניתן לה' ישירות דהיינו שהוא זקוק לו מסיבה כלשהי – והזיה זו כמובן מובילה ישירות להגשמה כי אם ניתן לתת דבר-מה לה' יתעלה או שהוא זקוק לדבר חומרי כלשהו, הרי שהוא בהכרח חומר וגוף. לפיכך אונקלוס ע"ה מרחיק את למ"ד היחס מה' יתעלה שמו, גם כדי ללמד שהכופר הזה לא ניתן ישירות לה' יתברך וגם כדי ללמד שהקב"ה אינו זקוק לכופר הזה לאיזה צורך דמיוני, אלא הכופר הזה ניתן לפניו יתעלה – ומן ההרחקה הזו עולה באופן ברור, שהכופר הזה ניתן על-ידינו לצורכנו ולשכלול מידותינו (וראו נא לקמן תחת הכותר 'עוון מניית העם').

כמו כן, כבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את למ"ד היחס: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא. בדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים רחוקות במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא". העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק לשמו של הקב"ה, והיא נועדה לייחד את אמיתתו יתעלה משוכני-בתי-החומר. כלומר, בשינוי תרגומה של אות היחס למ"ד, אונקלוס שואף להרחיק את העניין הנדון מאמיתת עצמותו של בורא-עולם, ובכך הוא משיג שתי מטרות: הרחקה מן ההגשמה בהרחקת אמיתתו מענייני החומר האמורים בפסוק ביחס לה' יתעלה שמו; וכן חינוך המחשבה לשׂגב רוממותו של הבורא יתעלה, שהרי ככל שמרחיקים את העניין הנדון בפסוק מאמיתתו, כך כבודו ויקרו של ה' יתעלה מתגדֵּל ובדומה לפנייה למלך או לשופט וכיו"ב, שמשום כבודו נעשית בגוף שלישי ולא בגוף ראשון.

עוון מניית העם

בעניין זה נשאלתי כך:

בראש פרשת "כי תשא" אומר הקב"ה למשה שבכל עת שֶׁמּוֹנִים את עם-ישראל עליהם לתת כופר נפשם שמא יהיה בהם נגף: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַייָ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף", מדוע אפוא יש חשש לנגף? ועוד, נאמר שם שהצורך בכופר הוא כדי "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמ' ל, יב;טו), וכי חצי השקל נועד לכפר על הנפש? ואם-כן על מה הוא מכפר?

וכך השבתי על השאלה הראשונה:

נראה לי שהחשש המרכזי הוא מהתדרדרות למידת הגאווה וגבהות הלב, אשר מובילה בסופו-של-דבר לשכחת ה' יתעלה וללכת אחרי אלהים אחרים, וכמו שנאמר בדברים (ח, יד–כ):

"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים [...] וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְיָ מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם".

נשים לב לסדר הפסוקים ונראה כיצד הגאווה מובילה לשכחת ה' יתעלה ולעבודה-זרה:

"וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ [...] וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי [...] וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים" וכו'.

ביחס לשאלה השנייה, ובכן, ברור שלעתים יש צורך הכרחי לִמְנות את עם-ישראל, ולכן שולב במנייה הזו מתן "כסף כיפורים". כלומר, במניית העם שולבה תרומת כסף ל"עבודת אֹהל מועד", כדי לזכור ולהזכיר לעם-ישראל בשעת מנייתו כי ה' הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, וזו משמעות הפסוק שם: "וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְיָ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם" (שמ' ל, טז).

ובמלים אחרות, כאשר מזהירים את עם-ישראל מפני גבהות הלבב ומחייבים אותו בכסף כיפורים, הדבר עשוי למנוע מראש את חדירת מחשבות הגאווה והשחץ ללבבות, שהרי המנייה מתבצעת מתוך קיום ציווי שמבטא תודה, הוקרה והכנעה כלפי בורא-עולם על כל הטוב אשר גמלנו, דהיינו באמצעות תרומה שמשקפת את תודתו וכניעתו של עם-ישראל לה' אלהיו.

דוגמה שמ

בשמות (ל, יג) נאמר: "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַייָ", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ". דהיינו גם כאן אונקלוס ע"ה מחליף את למ"ד היחס בתרגומו במילה "קֳדָם" וראו נא דוגמה שלט הסמוכה.

דוגמה שמא

בשמות (ל, יד) נאמר: "כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְיָ", ושם תרגם אונקלוס: "תְּרוּמַת יְיָ" – "אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ", ואפילו שלמ"ד היחס לא מופיעה, אונקלוס רואה לנכון להוסיף את המילה "קֳדָם", וכל מה שנאמר לעיל בדוגמה שלט נכון גם כאן.

דוגמה שמב

בשמות (ל, טו) נאמר: "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְיָ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם", ואונקלוס מתמיד בעקביותו וגם כאן הוא מתרגם כאמור: "תְּרוּמַת יְיָ" – "אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ", וכל מה שנאמר לעיל בדוגמות שלט ו-שמא, נכון גם לדוגמה זו.

דוגמה שמג

בשמות (ל, ל) נאמר: "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי", ושם תרגם אונקלוס: "לְכַהֵן לִי" – "לְשַמָּשָׁא קֳדָמָי", ואונקלוס עקבי בתרגומו: בכל מקום שיש במקרא התייחסות ישירה לאמיתתו יתעלה שמו, אונקלוס מרחיק בתרגומו מאמיתת עצמותו של הבורא – לכבוד ולתפארת. כלומר, יש בזה ביטוי לכבודו ולרוממותו של בורא-עולם, שהרי ככל שמרחיקים את התיאור או הדימוי או התואר או מילת היחס מאמיתת עצמותו – כך תחושות היראה, ההכנעה וההערצה כלפי בורא-עולם גוברות, בדומה להתייחסות למלך בשר ודם אשר פונים אליו בגוף שלישי, וכן ראוי לפנות לכל אדם חשוב ונכבד ובעל מעלה – ומזאת נוסיף ונלמד על יראת השמים והחכמה שהייתה לאונקלוס. ולעיון נרחב במגמה העקבית והרווחת הזו שבפירושו, ראו נא בסיכום שמובא בסוף חלק ד. כמו כן, יש בתרגומו הזה חינוך להשקפה נכונה, ואסביר: מפשט הפסוק עלולים המינים לתעתע שהקב"ה זקוק לכך שנעבדֵהו שהרי נאמר: "לְכַהֵן לִי", ולכן אונקלוס מרחיק את כל העניין מאמיתתו יתעלה שמו, ללמדנו שאין לה' צורך במאומה.

דוגמה שמד

בשמות (ל, לא) נאמר: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "לִי לְדֹרֹתֵיכֶם" – "קָדָמַי לְדָרֵיכוֹן", וראו נא דוגמה שמג הסמוכה.

דוגמה שמה

בשמות (ל, לו) נאמר: "וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם", ושם תרגם אונקלוס: "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" – "דַּאֲזָמֵין מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן". מפשט הפסוק עלול להשתמע שהקב"ה יִוָּעֵד-ייפגש עם משה באוהל מועד, והואיל ומפרשנות זו של מינות עולה הגשמה ברורה, אונקלוס נחלץ לתרגם שלא הקב"ה הוא זה שייפגש עם משה במשכן, ולכן הוא מתרגם שם: "אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" – "דַּאֲזָמֵין מֵימְרִי לָךְ תַּמָּן". כלומר, לא ה' יתעלה באמיתת עצמותו יִוָּעֵד-ייפגש עם משה רבנו אלא הוא יְזָמֵן את פקודתו לאותו המקום, ופקודתו בהקשר האמור הינה חלות הנבואה הייחודית על משה.

דוגמה שמו

בשמות (ל, לז) נאמר: "וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַייָ", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ", ובעניין זה ראו דוגמה שלט, וכן בדוגמות שמ ו-שמא.

דוגמה שמז

בשמות (לא, ג) נאמר: "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". ובכן, בפסוק נאמר שהקב"ה מילא את בצלאל ב"רוּחַ אֱלֹהִים", והואיל והמינים עלולים לתעתע מכאן שהקב"ה "מתלבש" בבני-האדם וכהזיות הכומרים הנוצרים ושאר מרעין בישין (כגון חב"ד הפרו-נוצרים, ראו: 'עצמות ומהות בגוף – תפיסות נוצריות בחצר חב"ד'), לפיכך אונקלוס נחלץ לתרגם שם: "רוּחַ אֱלֹהִים" – "רוּחַ מִן קֳדָם יְיָ" , כלומר לא רוח אמיתתו של ה' יתעלה שמו, אלא רוח מלפניו, דהיינו רוח שאיננה קשורה במאומה למהות אמיתתו יתברך – והמסקנה הברורה היא שמדובר ברוח של חכמה, תבונה ודעת האמורות בפסוק, ובדומה לאמור בפס' ו שם: "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה".

"אֲשֶׁר נָתַן יְיָ חָכְמָה בְּלִבּוֹ" (שמ' לו, ב); "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה, וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו).

אונקלוס - ראש פרשני האמת (חלק כח).pdf

הורידו את PDF • 150KB