דוגמה שיח בהמשך ספר-האופל (מט ע"א), שורבט כך: "דבר אחר: 'אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ' [איוב כח, כג] – כשהבת בבית אמא, היא מסתכלת בכל יום בכל מה שבתה צריכה, שכתוב: 'אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ' [שם]. כיוון שהתחברה בבעלה, הוא נותן לה כל מה שצריך ויתקן מעשיה, זהו שכתוב: 'וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ' [המשך הפסוק שם]". מן הקטע הזה עולה בבירור שאלהים הוא האמא, והאלהים הזה "מתחברת בבעלה והוא נותן לה כל מה שצריך ויתקן מעשיה", הוי אומר: לא רק שיש לאלהים בת לפי ההזיה הזו, אלא שיש לאלהים ב

דוגמה תכח בויקרא (ד, ג) נאמר: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַייָ לְחַטָּאת", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ לְחַטָּאת" – "קֳדָם יְיָ לְחַטָּתָא", וכבר ראינו בשלל דוגמות שאונקלוס אינו מותיר בתרגומו את למ"ד היחס: "לַייָ" כשהיא נאמרת בפסוק קמי שמיא. בדרך-כלל הוא מחליפהּ במילה "קֳדָם" ולעתים רחוקות מאד במילה אחרת כמו "לִשְׁמָא". העקביות הזו בשינוי תרגום אות היחס למ"ד מיוחדת אך ורק להקב"ה, והיא נועדה לי

פרק ד הלכה חמישית וכך נאמר ב"הלכה" הזו: "יצר מתהו ממש, ועשה את אינו ישנו, וחצב עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס". וכך אומר שם מחבר הפירוש על ההזיה הזו שנקראת משום מה "הלכה": "ואמשיל בקירוב, כמי שעומד בתוך רחבה שלו ומשרטט מידה על מידה לחצר פלונית [...] ואחר-כך מעמיד את הבנאי ואז יבנה כפי ששרטט ורשם [...] כך [...] שרטט הבורא באוויר כדור-הארץ כעשרים אלף מיל בקירוב [=כלומר הקב"ה מראש 'שרטט' את כדור-הארץ שלם ומושלם, דהיינו לא מדובר בתהליכים טבעיים-התפתחותיים ארוכים, והוא הדין לכל ש

ובכן, הבה נחל בפסק חז"ל ורבנו בהלכות גזלה ואבדה (ו, ז–יא): "דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל, והעובר עליהם הרי זה גזלן מדבריהם, כגון [...] המשחקים בקוביה [...] המשחקין בקוביה כיצד? אלו המשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן, ועושין תנאי ביניהן שכל הנוצח את חברו באותו השחוק ייקח ממנו כך וכך – הרי זה גזל מדבריהם, אף-על-פי שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חברו בחינם דרך שחוק והתל – הרי זה גזל. וכן המשחקין בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי ביניהם, שכל שתנצח בהמתו או תרוץ

א. ארבל תמה על הרמב"ם במשך כל שיעורו הארוך המתעתע והמייגע, ארבל חוזר שוב ושוב על החילוק הדמיוני והשקרי שהוא המציא, דהיינו שגם רבנו הרמב"ם מתיר ליהנות מדברי תורה ואף לשיטתו מדובר במצוה רבה, ורק כאשר "אי אפשר" לוֹ לאדם לפרנס את עצמו וגם ללמוד תורה, רק אז נאסר על האדם ליהנות מדברי תורה. וכבר אמרתי אלף פעמים שחילוקו זה בנוי על התֹּהו, שהרי כל אדם יתעצל ויתרשל ויתבטל בטענה ש"אי אפשר" לו. כמו כן, כשרבנו מתיר למי ש"אי אפשר לו" הוא אומר מפורשות שכוונתו היא רק לחולים קשים או לבעלי ייס

א. בדור שלנו חובה לחלל-שם-שמים? בהמשך שיעורו (דקה 1:46:48 ואילך) ארבל עובר לדון בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יד), וכֹה דברי רבנו: "היה בעל אומנות יהיה עוסק במלאכה שלוש שעות ביום ובתורה תשע". ארבל טוען שלא ניתן לקיים את ההלכה הזו בימינו, והנני תמה, אם אפשר להתקיים ממשכורת חודשית וטובות הנאה עלובות, מדוע שלא יהיה ניתן להתקיים מעשיית מלאכה יומיים בשבוע? משכורת חילול-השם ממוצעת בכוייללי המינות הינה 2000 ש"ח בחודש, לעומת זאת, אם יש לאדם אומנות כאמור בהלכה, הוא יכול להרוויח מיו

אחת מאבני היסוד שבבסיס השקפת עולמה של כת המינות החרדית, היא ההזיה שמותר ואף מצוה רבה היא לגנוב מ"הישות הציונית". ולא רק שהגניבה-רבתי מן הישות הציונית איננה מוקעת על-ידי ראשי ומנהיגי כת המינות החרדית, אלא שהם מעודדים ודוחפים את חברי הכת לגנוב מהמדינה כמה שיותר, ואף מורים לעסקניהם הרשעים, ובראשם עסקניהם שבכנסת, לגנוב מהמדינה ולהעביר כמה שיותר תקציבים באופנים כפויים, בגלוי ובמחתרת, לעדה הרעה הזו של כת המינות החרדית. ראשי ומנהיגי כת המינות החרדית לדורותיהם החדירו שנאה עזה ביותר כ

במאמר קצר זה הנני מבקש לעמוד על תעתוע נוסף מבתי-המדרשות של המינים, אשר אינם חדֵלים לנסות להכשיר ולהצדיק את תעלוליהם, נחֵל אפוא את עיוננו בדברי חז"ל ורבנו בהלכות תשובה (ג, טו): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [...] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים – כל אחד מחמישה אלו הוא מין". ובכן, טענת המינים הפעם היא, שמינות לדעת הרמב"ם היא אך ורק כאשר האדם עוב

א. ארבל שב לתעתועו בדקה 1:05:50 ארבל שב לתעתועו בעניין האגדה על ר' אלעזר בר' שמעון, שם דורש ר' אלעזר את הפסוק: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר". כבר ניתחנו את האגדה הזו ואת תעתועו של ארבל בחלק ב, אך הואיל וארבל משום מה חוזר לעניין זה, נעיין שוב בדבריו ונחשוף שוב את תעתועיו. ובכן, שגיאתו הראשונה הגדולה של ארבל היא שהוא הבין את כל האגדה הזו כפשוטה, וכבר הרחבתי בעניין זה וביארתי את מטרת האגדה בחלק ב; שגיאתו השנייה של ארבל הינה שהוא סילף וזייף את דברי חכמים ע"ה בגמרא, ואסביר: לאחר כ