CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

השעבוד הגופני הקשה שנשתעבדו אבותינו במצרים הוא אחד מאבני הדרך בדברי הימים של אומתנו. אבותינו הקדמונים נאנקו תחת עוּלָּם הכבד והולך של פרעה ונוגשׂיו: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם [...] לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְיָ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" (שמ' ו). אחת השאלות המתמיהות ביותר היא: כיצד הצליחו פרעה ועבדיו להביא אומה שלֵמה מכובדת ומבוססת, לידי שעבוד שפל

עקרון הבחירה הוא יסוד מיסודות דת משה "והוא עמוד התורה והמצוה" (הלכות תשובה ה, ג). ברם, מפרשת וארא עולה לכאורה ערעור חזק על יסוד זה, והן השאלה והן התשובה מפורסמות מאד. השאלה: כיצד ייתכן שה' העניש את פרעה בעונשים כל-כך קשים בעוד שהוא מקשה את לבו ומונע ממנו את יכולת הבחירה אם להיטיב ואם להרע? הייתכן שה' יתעלה ינהג בעוול? הייתכן שהוא יכפה על האדם ללכת בדרכי רשע ואף יענישוֹ על-כך? והרי ידוע כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּי

דינים ומנהגים לא מעטים יש בעניין כתיבת ספרי תורה, ברם, מה הם הדינים והמנהגים הנאמנים לדרך האמת? ובכן, כמובן שיש ללכת אך ורק אחרי מסורת ההלכה של רבנו הרמב"ם שנפסקה ב"משנה תורה", אך מה ביחס למנהגים שונים אשר לכאורה אינם מנוגדים לדרך ההלכה? כיצד יש לנהוג בהם? לקמן נדון בכמה מנהגים ונבחן מהי דרך האמת בהם, כאשר הכלל המנחה הוא שאין ללכת אחרי מנהגות המינים, כגון מנהגי חכמי-יועצי-אשכנז או מנהגי המינות של הקבלה הפגאנית, אף שמבחינה הלכתית יבשה הם אינם אסורים, אך מבחינה מחשבתית-השקפתית

בדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית מחייבים להכשיר תנור ומיקרוגל לפסח, או להכשירם לאחר שצלו בהם דבר איסור כגון: שצלו בהם בשר לאחר חָלב או להיפך, או שצלו בהם בשר נבילה – כך הלעיטו אותנו הכומרים האורתודוקסים משחיתי דתנו. להלן נבדוק האם יש צורך להכשיר תנור או טוסטר-אובן או מיקרוגל לשם השימוש בהם? לשם כך נחל לעיין יחדיו בדברי רבנו. בהלכות מאכלות אסורות (טו, ל) פוסק רבנו כך: "אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף-על-פי שאין נוגעין זה בזה. ואם צלאן – הרי זה מותר, ו

טרם שאומַר כמה מלים על מנהג הגנבים האורתודוקסים עלי להגיש לפניכם מעט רקע הלכתי שישפוך אור על מנהגם העכור והמשחית, אור שיסייע לנו לעקרו ולבערו מקרבנו. ובכן, לאחר שתיית שתי כוסות יין בליל הסדר נוטלים את הידיים בשנית ומברכים: "המוציא לחם מן הארץ" על מצה וחצי (לא על שלוש מצות כדברי השוטים) וכפסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ח, ו): "ושותה הכוס השני. [ו] ואחר כך מברך: 'על נטילת ידיים' ונוטל ידיו שנייה [...] ולוקח שני רקיקין [=מצות], חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך: 'המוציא לחם מן

איגרת החרם של ראש הגלות והנלווים אליו כותרת האגרת הבאה שבקובץ "אגרות קנאות" היא: "מכתב הנשיא ראש הגולה מדמשק" (עמ' 48–50). איגרת זו נכתבה על-ידי ישי בן חזקיהו בן ישי ובית דינו, בחודש תמוז בשנת ה'מ"ו ליצירה (יולי 1286), כ-44 שנה לאחר שריפת ספרי רבנו בשנת 1242. אין באיגרת זו כמעט שום מידע על שריפת ספרי המדע והמורה, למעט כמה פירורים. איגרת זו היא איגרת חרם כנגד המינים הצרפתים ועוזריהם, וכנגד כל מי שמפיץ את חרמותיהם וכתביהם. העניין הראשון שנזכר באיגרת הוא התעוררותם של המינים, עשר

האגרת הבאה שמופיעה בקובץ "אגרות קנאות" היא אגרת ארוכה מאד שכתב ר' אברהם בן הרמב"ם כנגד המינים הצרפתים, והיא ידועה בשם "ספר מלחמות השם". אגרת זו עוסקת בנושאים רבים כגון: אמיתת יסוד שלילת הגשמות ומסורת החכמים בעניינו, תיאור אירועים שונים שאירעו בעקבות החרם שהחרימו והשריפה ששרפו הצרפתים את ספרי רבנו, דברים בשבח החכמה והדעת ועד כמה היא יסודית והכרחית בדת משה, אמיתת יסוד חידוש העולם, הסבר דברי רבנו הרמב"ם במקומות שונים שנוגעים לעניין, הוכחת יסוד שלילת הגשמות מן המקרא ומן המשנה ומן

לפני שזכיתי להכיר את בוראי ודרך האמת, למדתי בעוונותיי לבחינות ההסמכה של תיאטרון הרבנות הראשית. היה רב אחד בכולל שלימד לבחינת ההסמכה בהלכות שבת, שיעוריו נפרסו על פני שנתיים ימים, ומדי שבוע הוא מסר כשלושה שיעורים בנושא. זכורני שאותו רב ממסדי, שכיר אורתודוקסי מובהק, נהג ללמד אותנו על תכסיסי הרבנות, ואחד הדברים שהוא שינן לנו היה: איך עלינו להשיב לשואל כאשר אנחנו לא יודעים את התשובה? ותשובתו הייתה: "מחלוקת" – תשובה זו לעולם תהיה נכונה בעולם הדתי האורתודוקסי, שהרי גם אין אנו יודעים

האגרת הבאה שמופיעה בקובץ "אגרות קנאות" היא אגרת שכותרתה: "אגרת ר' הלל החסיד אל ר' יצחק הרופא", ובה נדון בחלק זה. האגרת נכתבה על-ידי הלל בן שמואל (איטליה, המאה הי"ג) אל יצחק הרופא, ואיני יודע מי הוא, אך יש להבדילו מיהודה המין הרופא שראינו בחלקים הקודמים בסדרת מאמרים זו. הלל בן שמואל לא תרם לנו מאומה בראיות ובהוכחות מושׂכלות, ואף הוא כקודמיו הרבה להשתמש במליצות נבובות שאינן תורמות מאומה לדיון ענייני אמיתי. יתר-על-כן, הלל הלז היה תלמידו של יונה השטן מגירונדי, והוא נכשל והכשיל את

נשאלתי כך: מאן-דהו שחולק עלי ביקש לדעת: אם אי אפשר להבין את התורה שבכתב ללא פרשנות חיצונית, הרי שמי שכתב אותה הגיש טקסט רשלני – קביעה שסותרת לחלוטין את הנאמר בה במפורש: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" וכו' (דב' ל, יא ואילך). התורה מעידה על עצמה שהיא נגישה וברורה לכל אדם ללא צורך במתווכים. האיסור החמור "לֹא תֹוסִיפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" נועד למנוע בדיוק א

בשמות (יב, ח) נאמר כך: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", ושם פירש רש"י: "עַל מְרֹרִים – כל עשב מר נקרא מרור. וציוום לאכול מרור זֵכר ל'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם' [שמ' א, יד]". נמצא, שלפי רש"י-שר"י כל צמח מר כשר לאכילת מרור בפסח! ברם, דברי שר"י הם כפירה במסורת חכמים בקבלת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה, וזו דוגמה נוספת לכך שרש"י סילף וזייף את התורה-שבעל-פה, ובזיופו הנדון הוא שוב תקע את חרב מינותו ביסוד התשיעי מ

ידועה ומפורסמת שיטת חכמי-יועצי-אשכנז לאסוֹר אכילת קטניות בפסח, ותמצאום מחזקים את מנהגם המשובש והמטופש הזה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, אך כאשר הם מגיעים לסיבות ההלכתיות לפיהן יש לאסור אכילת קטניות, הם מתחילים לגמגם... וזכורני כשהייתי ילד קטן שוחחתי עם חבריי מעדת האשכנזים האירופיים, והם נהגו להתלונן בפניי על-כך ש"אין מה לאכול בפסח", ו"כל הפסח אוכלים תפוחי אדמה". מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח? מהם יסודותיו של מנהג זה? והאם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניו

אחד המנהגים המפורסמים ביותר בימינו הוא מכירת החמץ לפני הפסח. ברם יש לבדוק, האם מנהג זה תואם את ההלכה התלמודית ומסורת התורה-שבעל-פה? האם מנהג זה עומד בכללי ההלכה של דת משה או שמא שיקולים כלכליים ועסקיים אורתודוקסיים פרו-נוצריים חדרו לעולם הדתי, הִטו את שיקול הדעת, והכשירו את מכירת החמץ באופן שגוי וגורף? א. מקור ראשון למכירת חמץ יש שתי הלכות בתוספתא מסכת פסחים (יב, יב–יג) שהן המקור למכירת חמץ, ושתי ההלכות הללו נפסקו ב"משנה תורה". נחל אפוא בהלכה הראשונה מבין שתי הִלכות התוספתא,

האיגרת הבאה בקובץ "אגרות קנאות", היא איגרת ששלח אהרן בן משולם מלוניל למאיר בן טודרוס (נזכר ב חלק א , ואיגרתו הובאה ב חלק ג ). גם איגרת זו עמוסה לעייפה במליצות נבובות ומיותרות אשר הן כתֶּבֶן, עד שלעתים נדמה כי בימי קדם היו מתחרים ביניהם במליצות. על-כל-פנים, אנסה לברור את מעט הבר מן התבן, וללקט את מעט הידיעות שישנן באיגרת זו. ובכן, אהרן בן משולם היה מתומכי רבנו וכך הוא כותב, בינות מטר המליצות המייגעות: "כי מי שמע כזאת ומי ראה, וכדבר הגדול הזה הנהיה, כי על הנשר הגדול, גדול כנפי

ז. איגרת בר-המן הארוכה ב חלק ב של מאמר זה ראינו את איגרתו הקצרה של בר-המן. מניתוח האיגרת הקצרה עלה, שרובם המכריע של דבריו נוטים כלפי חכמי-יועצי-צרפת במנעד הבא: מדברים מטושטשים שרק "נוטים" לכיוון המינים, דרך הצהרה מפורשת שהוא- ה ר מ ב" ן חולק על רבנו, ועד דברי כניעה ושעבוד מפורשים כלפי המינים הצרפתים. כמו כן, לא רק ש ה ר מ ב" ן לא הוקיע את שלמה המין ממונפלייה ושאר המינים הצרפתים, אלא שהוא רומם מאד את חכמי-יועצי-צרפת המינים למיניהם, כרע והשתחווה והשתעבד להם באופן מוחלט, ואף

ד. איגרת לקהילות ארגון שבספרד האיגרת הבאה שהובאה בקובץ הנדון (עמ' 15–16) נכתבה מחכמי סרגוסה לקהילות אראגון שבספרד, באיגרת הם מרוממים מאד את הרמב"ם ורק מתוך קטע קצר ניתן ללמוד מעט על מה שהתרחש באותם הימים, וכך נאמר שם בעמ' 16 על שלמה המין ממונפלייה ושני תלמידיו השטן מגירונדי ודוד בן שאול: "עד אשר החרימו כל הקורא בספר המדע ומורה הנבוכים". לקראת סוף האיגרת הכותבים מגַנים מאד את שלמה ותלמידיו המינים הנזכרים. גם איגרת זו עמוסה לעייפה במליצות מייגעות, ולמעט המשפט שהבאתי לא מצאתי בה

א. מצות מכונה – מצות פרו-נוצריות נשאלתי מדוע הנני קורא למצות המכונה "מצות פרו-נוצריות"? וכך השבתי: מכיוון שהן מסמלות את יהדות המינות האורתודוקסית הפרו-נוצרית: 1) הן פסולות מבחינה הלכתית הואיל והן נפסלו מאכילת הכלב וכדברי רבנו בהלכות חמץ ומצה (ד, י): "הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב [...] – אינו צריך לבער", ובניסוי שנערך הוּכח שאפילו הכלב מואס במצת המכונה; 2) וכן מפני שהן פוגמות בשמחת החג (מצות קשות כחרבות); 3) הן מזיקות לבריאות (גורמות לעצירות ולבעיות עיכול); 4) הן הוכנו יב

הכומרים האורתודוקסים נוהגים לפרסם מידי שנה הוראות כיצד להכשיר את הכלים, ובהן הם מחדירים אינסוף חומרות והזיות ודמיונות, אשר נועדו לטמטם ולהפחיד את הפתאים, ולהחדיר להם את ההזיה שחג הפסח הוא חג זוועה שנועד לענּוֹת ולייגע אותנו, ולכן אנחנו חייבים להשתעבד לכומרים האורתודוקסים אשר יצילו אותנו בהוראותיהם המפורטות כיצד להינצל מדינה של גיהינום. ובכן, רובם המכריע של דבריהם הבל מהובל, ובמאמר לקמן אתמצת מה באמת צריך לעשות לפני חג הפסח, מבחינת כשרות הכלים והבית, וביעור החמץ מבתינו. ובכן,

ג. איגרתו של בר המן בעמ' (14–15) בספר: "אגרות קנאות" מובאת אגרת שכתב ה ר מ ב" ן , ובראשה נאמר כך: "וזאת האיגרת שלחהּ ה"ר משה ב"ר נחמן לקהילות אראגון ונבארה וקשטיליא [=קהילות בספרד] לנדות ולהחרים את רבי שלמה [ממונפלייה] ושני תלמידיו [=יונה מגירונדי ודוד בן שאול] עד שישובו מדרכם הרעה אשר העזו מצחם לעמוד כנגד רבנו משה זצ"ל". טרם שנמשיך עלינו להבין נקודה חשובה מאד לדעתי: ה ר מ ב" ן פנה באיגרתו ליהודי-ספרד, וקרוב לוודאי שהסיבה המרכזית לכך היא, שהיו בקרב חכמי-ספרד אנשים נאמנים לדר

על-אף חומרת כסילותם ורשעותם, הכישלון החמור ביותר של חכמי-יועצי-אשכנז הוא שרבים מראשיהם האמינו, שה', יתעלה ויתרומם מהזיותיהם, הוא מעין אל יווני בעל איכויות פיסיות מעוררות התפעלות, מעין האל זאוס לאשכנזים השוטים, ולא אתפלא אם מדובר בהשפעה נוצרית. והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה ".

במאמר זה אעתיק קטעים מתוך קובץ של אגרות שפורסמו בספר: "אגרות קנאות – אגרות הרמב"ם" (אגרות הקנאות הן 54 עמ' מכלל הספר, שני טורים בכתב צפוף וקטן). מדובר בקובץ של אגרות שנכתבו כנגד רבנו ובאגרות שנכתבו כתשובה להן. באגרות-הנגד יש חרפות ונאצות כנגד רבנו וספריו: ספר-המדע ומורה-הנבוכים, ובאגרות שנכתבו כתשובה להן מובעת התנגדות לחרם שהחרימו המינים האורתודוקסים הקדמונים את ספרי הרמב"ם, וכן תשובות לטענות המינים. מן האגרות עולים פרטים בעניינֵי: השקפות המינים, החרָמות על ספרי רבנו והקריאה

ב-כט בכסלו תשפ"ד (12.12.23) פורסמה כתבה באתר "כיכר השבת", כותרת הכתבה היא: "כשהגר"ד לנדו הסביר לקצין הבכיר מה התפקיד של בחורי הישיבות בזמן המלחמה". הכתבה עוסקת בפגישה שנערכה בין לנדו לבין קצין בצה"ל, בכתבה אף פורסם סרטון של הפגישה הקצרה. הצפייה ב סרטון חושפת זקן כסיל ומבולבל אשר מגמגם ומלהג כמו ילד קטן את מה שעסקניו הורו לו, ומדי פעם הוא מתבונן בעסקן שעומד לשמאלו כמבקש אישור להמשיך ולדבר. ניתן גם לראות את העסקן שלשמאלו דרוך כמו קפיץ מתוח, חרד מאד שמא לנדו יפלוט איזו שטות. ו

אחד מתעתועיו הרבים של הזמיר היהיר הידוע בציבור, הוא טענתו שבספר-האופל נזכר המפץ הגדול – וזו כמובן הוכחה לפי דמיונו לכך שספר-האופל הוא ספר אלהי. כלומר, הואיל ולפי זמיר המפץ הגדול הוא אמת מדעית, העובדה שספר-האופל הזכירוֹ לפי דמיונו מוכיחה שהוא ספר אלהי נשׂגב, שהרי לא ניתן לדעת עניינים כל-כך מופלאים אלא על-ידי מסר וסיוע אלהי. ובכן, השקר הראשון של זמיר הוא שתיאוריית המפץ הגדול היא אמת מדעית מוכחת אף שהיא תיאוריה שמבוססת על השׁערות מדעיות מושׂכלות ותו לא (וכך נאמר בוויקיפדיה: 'השל

נשאלתי כך: שלום אדיר, יש ב"משנה תורה" הלכה בעניין סופר שכתב את האזכרות שלא לשמן וכו'. בעניין זה רציתי לשאול מהי דעת רבנו? האם די להרהר בקדושת השם לפני כתיבתו או שצריך לומר דבר-מה? בעולם ה"רבני" כיום פוסקים שצריך לבטא את הכוונה במילים: "הריני כותב לשם קדושת השם" – וצריך לומר זאת לפני כל שם ושם, ואפילו כאשר מדובר בכמה שמות רצופים כמו: ה' אלוהינו ה' (אחד), עדיין, יש לומר את המשפט האמור לפני כתיבת כל שם ושם. כמו כן, הבנתי שקאפח טוען שדי בכוונה בשם המפורש ובכינויו אדני, למרות שלפ