'וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני יי'

בשנים האחרונות פשטה מאד בעם-ישראל מחלת הקעקועים. אם בעבר עשיית קעקועים הייתה נחלתם של האתאיסטים ועוכרי ישראל מקרב השמאלנים בלבד, הרי שבימינו עשיית קעקועים די נפוצה גם בקרב המסורתיים ואפילו בקרב המסורתיים שנוהגים לשמור שבת. ניתן לראות זמרים אשר מצד אחד שרים בענייני אמונה ולעתים אפילו לובשים ציצית (לא טלית כדרישת חכמים כמובן אלא ציצית אורתודוקסית שהמברך עליה עובר על לא תשא), ומצד שני הם מקועקעים במקומות שונים בגופם; וכן בני אדם שיש להם קשר וזיקה ליהדות, דהיינו הם מתייעצים עם רבנים (=כומרים אורתודוקסים רודפי בצע) ומכבדים את התורה – אבל משום מה מקעקעים את גופם. אגב, גם תעשיית הקעקועים עצמה התפתחה מאד והיא מציעה מגוון רחב מאד של קעקועים, חלקם יצירות אמנות ממש, בצבעים מרהיבים המושכים את העין.

נחל את סקירת האיסור החמור לקעקע את גופנו בדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין מא):

"האזהרה שהוזהרנו מלרשום גופנו [דהיינו לשרוט בגופנו כתב או ציור ולמלא את מקום השריטה בצבע] במיני הכוחל והסקרה וזולתם כדרך שעושים עובדי עבודה-זרה, וכפי שהדבר מפורסם אצל הקבטים [=עובדי אלילים, שרידי המצרים הקדמונים] עד היום. והאזהרה על-כך הוא אמרוֹ יתעלה: 'וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם' [ויק' יט] והעובר על לאו זה חייב מלקות".

ועתה הבה ונמשיך לפסקי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (יב, יג–יד):

[יג] "'וּכְתֹבֶת קַעֲקַע [לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְיָ]' האמורה בתורה [ויקרא יט, כח], הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין – וזה היה מנהג הגויים הרושמין עצמן לעבודה-זרה שלהן, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה. ומעת שירשום באחד מדברים הרושמין אחר שישרוט, באי-זה מקום מן הגוף, בין איש בין אישה – לוקה. [יד] כתב [כלומר שרט על בשרו] ולא רשם בצבע, או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה – פטור [ואסור מדרבנן] עד שיכתוב [=שישרוט] ויקעקע [=ימלא השריטה בצבע], שנאמר: 'וּכְתֹבֶת קַעֲקַע'. במה דברים אמורים? בכותב, אבל זה שכתבו בבשרו וקעקעו בו – אינו חייב [ארבעים מלקות] אלא-אם-כן סייע, כדי שיעשה מעשה [והטורח להגיע למקעקע והמגיש לו גופו נחשב כמסייע], אבל אם לא עשה כלום – אינו לוקה [אך עובר על איסור תורה]".

נמצא, שאסור מהתורה לעשות כתובת קעקע, בין לעבודה-זרה בין לסתם מזכרת או לנוי, בין גלויה בין נסתרת. כמו כן, עשיית קעקועים היא הליכה בחוקות הגויים, לא דרכו של עם ה'. כלומר, להבנתי יש בזה איסור כפול: גם עצם האיסור של שריטה בגוף ומילוי השריטה בצבע, וגם עצם ההִתדמות לגויים, שהרי קעקוע ציורים באופן הזה על הגוף הוא ממנהגי הגויים.

וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, א–ב):

[א] "אין הולכין בחוקות הגויים ולא מידמין להם – לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן, שנאמר: 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי', ונאמר: 'וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ' [ויק' כ, כג; יח, ג], ונאמר: 'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם' [דב' יב, ל] – הכל בעניין אחד הוא מזהיר: שלא יִדַּמֶּה להם. אלא יהיה הישראלי מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו, כמו שהוא מובדל מהם במדעו [ידיעת מציאות ה' וייחודו ואהבתו] ובדעותיו [מידותיו ואורחות חייו], וכן הוא אומר: 'וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים' [ויק' כ, כו]. [ב] לא ילבש במלבוש המיוחד להן, ולא יגדל ציצית כמו ציצית ראשם, ולא יגלח מן הצדדין ויניח השיער באמצע כמו שהן עושין וזה הוא הנקרא 'בלורית', ולא יגלח השיער מכנגד פניו מאוזן לאוזן ויניח הפרע מלאחריו כדרך שהן עושין. לא יבנה מקומות כבניין היכלות של עבודה-זרה כדי שייכנסו בהן רבים כמו שהן עושין, וכל העושה אחת מאלו – לוקה".

איסור נוסף שעולה מן ההלכות שראינו לעיל בעניין הקעקועים הוא האיסור לכתוב ולצייר על גופנו ואפילו מבלי לעשות שריטה, וכדברי רבנו לעיל: "כתב [כלומר שרט על בשרו] ולא רשם בצבע, או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה – פטור [ואסור מדרבנן]". נמצא, שאסור מדרבנן לעשות קעקועים אשר ניתן להוריד אותם בשטיפה, ואפילו לצייר או לכתוב על גופנו תזכורות וכיו"ב (כפי שיש כאלה שנוהגים), אסור מדברי חכמים. בקיצור, אין לכתוב או לצייר על גופנו מאומה, ואפילו לא על כף ידינו – וכל זאת בשל חומרתה של העבודה-הזרה, כלומר הואיל וכך נהגו עובדי האלילים הקדמונים נאסר עלינו מדברי חכמים אפילו לכתוב אות אחת על גופנו בדיו רגיל מבלי לשרוט שריטה – כדי לעקור את העבודה-הזרה מן הלבבות ולמחות את זכרה.

***

ונשאלתי בזה: האם עשיית קעקוע בימינו היא לאו הניתק לעשה? הרי אפשר לכאורה להעלים הקעקוע באמצעים שונים כמו בלייזר? תשובה: תן דעתך לדברי רבנו בספר המצוות (לאווין ריד): "כל מצות לא תעשה שיש בה קיום עשה, כל זמן שקיים עשה שבה – אינו לוקה, ואם לא קיימו – לוקה. דוגמה לכך הפאה: הרי אם קצרהּ לא יתחייב מלקות בעת שקצר אלא יש לו ליתנה שבלים, וכן אם דש את החיטים וטחנן ולשן – נותן מן העיסה שיעור מה שהיה מוטל עליו מן הפאה. אבל אם אירע שאבדו אותן החטים בכללותן או שנשרפו – הרי זה סופג מלקות, כיוון שלא קיים עשה שבה, כל-שכן אם ביטלו בידו כגון שאכל אותן החיטים עד גמירא" וכו'.

מדברי רבנו עולה, שרק מצות לא תעשה שנובעת מאי-קיום מצות עשה, רק מצוה שכזו היא לאו הניתן לעשה. ברם, האיסור לקעקע את גופנו אינו נובע מאי-קיום מצות עשה, הוא איסור שעומד בפני עצמו – ויתרה מזאת, לא ייתכן שאדם יעבור על מצוות לא תעשה וייפטר ממלקות מן התורה לאחר שחדל ממעשיו. כללו של דבר, אך ורק במצוות המסוימות שחכמים מסרו לנו שהם בגדר "לאו שניתן לעשה", אך ורק המצוות הללו אין לוקין עליהן בקיום עשה שבהן.

ועל-כל-פנים, מצוה גדולה ורבה היא להסיר את הקעקוע בלייזר וכיו"ב, שהרי מטרתה של כל התורה כולה והציר שהיא סובבת עליו הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה – ואף שהאדם שקעקע את גופו לא עשה-כן לשם עבודה-זרה, הואיל וכך נהגו עובדי האלילים הקדמונים, והואיל ויש מצוה גדולה ורבה לאבד ולהשחית עבודה-זרה ולמחות את זכרה – הרי שחובה רבה היא להסיר את הקעקועים, ועוד בעניין זה ראו נא: "וְאִבַּדְתֶּם את שמם מן המקום ההוא".

ולעיון בשאלה נוספת שנשאלתי בעניין זה ראו נא במאמר: "כתובת קעקע – מזכרת עוון".

'וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני יי'.pdf

הורידו את PDF • 132KB