האם ניתן לדון לכף זכות את קאפח השׂכיר?
- אדיר דחוח-הלוי
- 8 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 4 דקות
נשאלתי כך: בקשר לקאפח השׂכיר, האם ניתן לדון את מעשיו בגדר של "גדולה עבירה לשמה מאשר מצוה שלא לשמה"? וכוונתי, מכיוון שקאפח לא היה מין ולא עובד עבודה-זרה, אלא התפרנס מכספי דיינות בלבד, האם לדעתך ניתן לטעון לזכותו שכל זאת הייתה אחיזת עיניים בשביל שיוכל להפיץ את כתבי רבנו הרמב"ם? כלומר, האם לא נוכל לדון את מעשיו בגדר עבירה לשם שמים? כמו מה שעשתה יעל אשת חבר הקיני? וכמו שעשתה אסתר הצדקת?
ואף-על-פי שתוכל לטעון מדברי הרמב"ם שמי שמתפרנס מן התורה הרי זה חילל את השם, וכאשר מדובר בחילול השם אין פותחין לו בזכות וכו' – אולי יש לדון את קאפח ביתר עדינות שמא כוונתו לשם שמים? ואף אם תטען ותאמר, שאף-על-פי שלא היה מין, בכל זאת התחבר למינים האורתודוקסים, וכבר ראינו שאף-על-פי שאנוש עבד עבודה-זרה לשם שמים בכל זאת נענש וכו' – נוכל לענות על-כך ולומר, שאין המתחבר למין נחשב למין, שכן לא מודה במעשיו וכו'. בקיצור, האם אפשר לצייר אותו ואת מעשיו לציבור באופן שידון אותו לכף זכות?
תשובה:
תחילה אשאלך: האם הגדר שציינת נפסק להלכה? לא זכור לי גדר שכזה בפסק ההלכה...
כמו כן, קאפח לא רק התפרנס מכספי דיינות ואכל וזלל מן התורה (ולא מדובר בכספים זעומים כמו שעולה מדבריך, אלא במיליונים!), הוא גם הודה בעבודה-זרה, החטיא את הרבים בהפיכת התורה לקורדום חוצבים, וזיהם באופן חמור מאד את דרך האמת, דרכו של רבנו הרמב"ם – שהרי אינו דומה עבדאללה יוסוף שהודה בעבודה-הזרה והתיר להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, לנכדו של מארי יחיא קאפח ע"ה אשר הרים על נס את המלחמה בעבודה-הזרה.
קאפח היה יכול להפיץ את כתבי הרמב"ם מבלי להתיר ליהנות מדברי תורה, ומבלי להתפרנס כדיין – הוא היה צורף במקצועו והיה יכול להתפרנס יפה כצורף. ואדרבה, אם היה הולך בדרך זו הוא לא היה נזקק לכלות 20 שנה בפירוש עקוש ויקוש למשנה-תורה, שרובו המוחץ מרומם ומאדיר מאד את המינים והשוטים ומרחיק את הקוראים מדרך האמת כרחוק מזרח ממערב.
ואין שום מקום להשוואה עם יעל ואסתר, שהרי שתיהן בסופו-של-יום שחטו את המן וסיסרא, ואילו קאפח לא רק שהוא לא שחט את העבודה-הזרה ולא הכחיד את ספר-האופל, ואף התיר חילול שם שמים חמור מאד אשר משחית את תורת משה מן המסד ועד הטפחות – אלא שהוא הודה בעבודה-זרה ורומם אותה, והחדיר את ההזיה שחז"ל והרמב"ם מתירים ליהנות מדברי תורה. וכאשר מחדירים את הכסף לתורת משה, הפתח להשחתתה כליל נפתח לרווחה.
ואין לדון לכף זכות בענייני עבודה זרה וחילול השם, אחרת אנה אנו באים?!
יתר-על-כן, כל מי שמתעה את הרבים ואפילו במצות עשה, דינו כמחטיא את הרבים ואין לו חלק לעולם הבא, עד כדי כך! וכל-שכן בענייני עבודה-זרה וחילול השם, והנה פסק רבנו:
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם-ולעולמי-עולמים [...] ומחטיאי הרבים [...] אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם [...] ואחד שהחטיא בדבר קל אפילו לבטל מצות עשה" (ספר המדע, הלכות תשובה ג, יד–טו).
ביחס לחבירה למינים, ובכן כל החובר למינים ואינו מוכיחם נתפס בעוונם, כל-שכן מי שמרומם אותם ומפיץ את תורתם! וכל-שכן כאשר סבו היה זה שהרים על נס את המלחמה בספר האופל ובעבודה-הזרה! והנה לפניך דברי חז"ל בשבת (נד ע"ב): "כל שאפשר למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – הוא נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". וכן פוסק רבנו (דעות ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם", ומהלכה זו עולה במפורש שמי שאפילו שותק, כל-שכן מי שמשתף פעולה וחובר-חבר לגדולי-האסלה – גדול עוונו מנשוא. כלומר, כל המשתף פעולה וחובר-חבר למינים הארורים, מתועב מאד לפני ה' יתעלה, והנה גם פסוקים שמבטאים זאת: "מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם", "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים", "עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע וְשֹׁמְרֵי תוֹרָה יִתְגָּרוּ בָם", "תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ" (משלי יז, טו; כד, כד; כח, ד; כט, כז).
כללו של דבר, אסור באיסור חמור לדון את קאפח לכף זכות, כי בזה נתיר למעשה להודות בעבודה-הזרה ונכשיר את הפיכת תורת האלהים לקורדום חוצבים בשביל לקיים אֵי אלו מצוות, וכאשר הדרך נפתחת להיתרים אין לדבר סוף, וייצר הרע כבר ימצא אלף אלפי היתרים...
ויש להוסיף לזה ש"שגגת תלמוד עולה זדון", כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם-ישראל, אין שום מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים, והנה לפניכם דברי רבנו במורה-הנבוכים (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
אולם, אם מנהיגי הדת שוגים ומתעים ביסודות תורתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות ומורכבות, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות רקובות שמחריבות את עמֵּנו וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים. כלומר, הם אינם מסוג המזידים "הרגילים", הם מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין.
תגובות