במסכת בבא קמא (ס ע"א) נאמר כך, בשתי הפְּסקות הבאות:
"אמר רבי שמואל בר נחמני: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים' [שמ' כב, ה], אימתי אש יוצאה? בזמן שקוצים מצויין לה; ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' [שמ' שם], 'ואכל גדיש' לא נאמר, אלא 'וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ' [שמ' שם], שנאכל גדיש כבר.
תאני רב יוסף: מאי דכתיב: 'וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר'? [שמ' יב, כב] כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחילה, שנאמר: 'וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע' [יח' כא, ח]. בכי רב יוסף, כולי האיֵ נמי לאין דומין! אמר ליה אביי: טיבותא היא לגבייהו, דכתיב: 'כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק' [יש' נז, א]".
תחילה אבקש להסב את תשומת ליבכם לסתירה מיניה וביה בפשט המדרש, נאמר בו: "שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחילה" – ואיך ייתכן ש"המשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים" ויחד-עם-זאת "מתחיל מן הצדיקים תחילה"? אלא, ברור שהביטוי: "שניתן רשות למשחית" וכו' מתאר את שעת הפורענות, שעה שבה הקב"ה נגלה בגאונו על הרשעים ורבים הם המתים. וכֹה רבים הם המתים, עד שנדמה למתבונן החיצוני שהקב"ה מכה וממית את הצדיקים יחד עם הרשעים – אך הדבר רק נדמה למתבונן החיצוני הזה, כי ה' יראה ללבב, והוא היודע וָעֵד מי הוא צדיק ומי הוא רשע. כלומר, ייתכן מאד שיש רמז במדרש הזה למינים ולצאצאיהם למיניהם, אשר מתראים בעיני המוני הפתאים כצדיקים וחסידים, בעוד שהם תועים ומתעתעים ומתעים את עמֵּנו אחרי ההבל.
ומי הוא המשחית? ובכן, אין שום צורך להפליג להזיות ולסבור שמדובר בישות פגאנית דמיונית, אלא, ניתן לפרש בשופי שמדובר בפרעה או בנבוכדנצר או בהיטלר, ובכל צוררי האנושות וצוררי היהודים שבכל הדורות – ולהם "ניתנה רשות", כלומר הקב"ה נתן בידיהם את הכוח להוציא לאור משפט, ולהכות את עם-ישראל ואת האנושות כולה על פשעיהם ומעלליהם.
ושלוש פעמים בדברי הנביא ירמיה נבוכדראצר נזכר כעבד ה' יתעלה! "נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי", "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי", "נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי" (יר' כה, ט; כז, ו; מג, י).
והנה לפניכם הדברים בירמיה כז, ומהם עולה באופן ברור ש"ניתנה רשות" לנבוכדנצר:
"אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי, וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ, וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל הַגּוֹיִם וְאֶת בְּנוֹ וְאֶת בֶּן בְּנוֹ [...] וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים, וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל, בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם יְיָ עַד תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ. וְאַתֶּם אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל נְבִיאֵיכֶם וְאֶל קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל עֹנְנֵיכֶם וְאֶל כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל, כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם, וְהַגּוֹי אֲשֶׁר יָבִיא אֶת צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וַעֲבָדוֹ וְהִנַּחְתִּיו עַל אַדְמָתוֹ נְאֻם יְיָ וַעֲבָדָהּ וְיָשַׁב בָּהּ. וְאֶל צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה דִּבַּרְתִּי כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ, לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֶל הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹד אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל, וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם, כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם יְיָ, וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר לְמַעַן הַדִּיחִי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם, אַתֶּם וְהַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם [...] אַל תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם, עִבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה".
והנה לפניכם גם דברי ירמיה שבפרק ה, ובהם נזכרו משחיתים במשלים ודימויים, כגון אריה וזאב ונמר. כמו כן, מדבריו עולה שכל המשחיתים למיניהם ולדורותיהם הינם שבט אפו של ה'-אלהים-אמת, שמטרתו לייסר את עם-ישראל ולעוררנו לדרך האמת, לטוב לנו כל הימים:
"שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ. וְאִם חַי יְיָ יֹאמֵרוּ לָכֵן לַשֶּׁקֶר יִשָּׁבֵעוּ. יְיָ עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה, הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב. וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם, נוֹאֲלוּ, כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם. אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת. עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשׁוּבוֹתֵיהֶם".
ואצרף גם את דברי ישעיה (י, ה–יא), ומהם עולה שגם אשור הינו כלי משחית בידיו של הקב"ה, כדי להוציא לאור משפט על הגויים הערֵלים ועל עם-ישראל החוטא, שבגד בייעודו ובאלהיו:
"הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי, בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז ולשימו וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת, וְהוּא לֹא כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט, כִּי יֹאמַר הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו מְלָכִים, הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן, כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלִַם וּמִשֹּׁמְרוֹן, הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ".
***
ועתה אסביר את המדרשים הללו לאור תרגומו של יונתן-בן-עוזיאל. ובכן, ברור לכל מי שלא שקע בהזיות, שלא יעלה על הדעת להבין את המדרשים הללו באופנים מאגיים פגאניים, שהרי לא ייתכן שהבורא יתעלה יברא ישויות מרושעות ואף ייתן להן כוח לפעול עוול ולהרוג את הצדיקים יחד עם הרשעים, שהרי אחד מיסודות דתנו הוא שה'-אלהים-אמת לעולם לא יפעל עוול, וכמו שנאמר בכתבי הקודש: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בר' יח, כה); "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד); "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט); "כִּי אֲנִי יְיָ אֹהֵב מִשְׁפָּט" (יש' סא, ח); "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב). ועוד.
לאור הדברים הללו ברור כשמש שאין ללמוד מאומה מפשטי המדרשים הללו, ולדעתי אף חבל מאד שחז"ל חיברו מדרשים מן הסוג הזה, מפני שהסכנה שעולה מפשוטם רבה מאד: גם ההזיה שהקב"ה פועל עוול – וזו מינות וכפירה מוחלטת בתורה (שהרי שכר ועונש צודקים ומדוקדקים הוא אחד משלושה-עשר יסודות דתנו), וגם ההזיה הפגאנית שהקב"ה מפקיר את עם-ישראל ואת כל העולם כולו בידי ישויות מרושעות ומשחיתות אשר מכלות מכל הבא לידן – וההזיה הזו האחרונה היא גם עבודה-זרה, שהרי הישות המרושעת הזו פועלת באופן עצמאי, ואמונה בכוח על-טבעי שפועל באופן עצמאי מבלעדי ה'-אלהים-אמת, היא-היא האלילות!
ולכן, הואיל וכל הכיוונים הפשטניים הללו רעים ומסוכנים מאד לדת האמת, חובה להסיט את הנקודות המסוכנות שבמדרשים הללו מפשוטן הפגאני והמשחית. לשם כך יש להתבונן בפסוקים שחז"ל השתמשו בהם כאסמכתות, ומתוך תרגומו-פרשנותו של יונתן-בן-עוזיאל לפסוקים הללו יעלו השקפות האמת, שהרי תרגומו הוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה.
והנה לפניכם הפסוקים הנדונים ותרגומו של יונתן להם, ונחל בפסוקים מיחזקאל:
"וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע, יַעַן אֲשֶׁר הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" וכו' (יח' כא, ח–ט), ושם תרגם יונתן: "וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע, יַעַן אֲשֶׁר הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע" – "וְאַגְלֵי מִנִּיךְ זַכָּאַךְ בְּדִיל לְשֵׁיצָאָה חַיָּיבַךְ, חֲלָף דְּאַגְלֵי מִנִּיךְ זַכָּאַךְ בְּדִיל לְשֵׁיצָאָה חַיָּיבַךְ". כלומר, הקב"ה יוציא את הצדיקים לגלות, כדי שזכוּתם לא תעמוד לעם-ישראל וכדי שלא יסבלו את ייסורי החורבן וההשחתה. נמצא, שהפסוק שממנו המדרש מביא ראיה לכך שהפורענות מתחילה מן הצדיקים, עוסק דווקא בשמירה ובהגנה על הצדיקים, ובהוצאתם מאזורי החורבן, האימה וההשחתה. ודומה לזה גם הפסוק מישעיה: "כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" (יש' נז, א), ושם תרגם יונתן: "אֲרֵי מִן קֳדָם בִּשְׁתָּא דַּעֲתִידָא לְמֵיתֵי מִתְכַּנְשִׁין צַדִּיקַיָא". כלומר, הקב"ה אוסף את הצדיקים כדי שלא יתייסרו בייסורי החורבן.
קצרו של דבר, הקב"ה שומר על הצדיקים בכל מצב: או שהוא מוציא אותם מאזורי החורבן למקום של שקט ושלווה, או שהוא אוסף אותם אליו במיתה קלה, כדי שלא יתייסרו. וברור שגם הגלות שהצדיקים יוצאים אליה היא כפרה ומירוק על אי-אלו עוונות, וברור שגם המיתה הקלה של הצדיק טרם החורבן היא כפרה ומירוק על אי-אלו עוונות – והקב"ה הוא זה שיחליט מהי הדרך הטובה ביותר לשמור ולהציל כל צדיק וצדיק, האם יהיה זה בגלות או בלקיחה אליו.
נמצא שחז"ל ביקשו ללמד, שלא תבוא פורענות למדינה אלא לאחר שהקב"ה גונן על הצדיקים שבה, וזוהי משמעות הביטוי "מתחלת מן הצדיקים תחילה": ביציאתם לגלות או במיתה שתצילֵם מייסורי החורבן, מזוועותיו ומאימותיו המחרידות חדרי בטן. ולאור כל האמור עולה, שדינו דין אמת, ואין לפניו עוולה, ואין להבין את המדרש כפשוטו. ואחתום בהקדמת רבנו לפרק חלק, שם רבנו קובע שתופשי אגדות חז"ל כפשוטן "מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה", ואף מתעים את עמֵּנו להיות "עם נבל וסכל".