אחד מחבריי ביקש להפיץ את הספר "אפיקים להרמב"ם" וכן את "סידור הרמב"ם" שיצאו לאור בהוצאת אור הרמב"ם. בתמימותו כי רבה, הניח קבוצה של ספרים וסידורים במקום בולט באחד מבתי-הכנסת התימנים-הבלדים-האורתודוקסים שברמת-השרון, וצירף בצידם מודעה וקופה לשים בה את שכרם, כנהוג. הוא לא התייעץ עמי והודיע לי רק לאחר מעשה על יוזמתו. לא רציתי לצעֵר אותו ולומר לו שהסוף ידוע מראש, ולכן המתנתי לראות מה יֵּלֶד יום.
ואכן, הספרים נעלמו כלא היו. בתחילה הודיעו לחברי שהגבאי או האחראי הניח את הספרים במחסן הנעול של בית-הכנסת, אך לאחר משיכת זמן של חודשים, חברי גילה את האמת, והיא שפשוט העלימו את הספרים. כנראה זרקו אותם לפח-האשפה, ולפי דבריו אף שׂרפו אותם.
חשוב להבין, שמדובר בספרים שהם עדינים מאד-מאד: הספר "אפיקים להרמב"ם" נכתב בראשית דרכי המחקרית והמדעית, ומאז חידדתי מאד את השקפותיי ובעניינים רבים מאד – ואינו דומה הספר "אפיקים להרמב"ם", העדין והרך, עוּל הימים, לספרים שבסדרה החדשה: "אפיקים לדרך האמת". כמו כן, בסידור "אור הרמב"ם" יש בסך-הכל מאמר אחד בתחילתו.
והנני מזכיר זאת משתי סיבות: האחת כדי ללמוד על חוצפתם של האורתודוקסים, אשר לא היה בהם אפילו זרזיף של יושרה לומר לחברי שייטול את ספריו! אלא, הם פשוט העלימו את הספרים, ואף לא אתפלא אם שׂרפום באש המינות והכסילות היוקדת בליבם הערֵל. והאחרת, שוו בנפשם מה היה קורה אם חברי היה מניח שם את הספר "אפיקים לדרך האמת"...
המסקנה המרכזית העולה מן הסיפור הזה היא, שאין תקווה ואין תקומה לדרך האמת במסגרת היהדות האורתודוקסית – שהרי אם כך נהגו התימנים-הבלדים-האורתודוקסים באותם שני הספרים הרכים והעדינים של אור הרמב"ם – אין צל של ספק, שהיו נוהגים בקלגסות חריפה בהרבה בסדרת הספרים "אפיקים לדרך האמת", ובכל שאר סדרות המאמרים שבאתר.
ואין זו הפעם הראשונה, זכורני שחנות הספרים של האורתודוקס שגיב מחפוד, "נוסח תימן", שללה את הנחת הספרים "אפיקים להרמב"ם" במדפיה, אך ורק בשל פסקה אחת של ביקורת עדינה מאד-מאד על קאפח אלילם, והנה היא לפניכם ולשיפוטכם (עמ' 40): "ואולי השפיעה עליו במידת מה שותפותו בממסד הרבנים האשכנזים השכירים, ולא אתפלא אם זו הִטְּתָה את שיקול דעתו לרצות להאמין שהרא"ש לא שולל לחלוטין לפסוק מתוך משנה-תורה".
ושימו לב! האורתודוקסים הכסילים שב"נוסח תימן", שללו את ספרִי "אפיקים להרמב"ם" עוד בטרם שאתר אור הרמב"ם קרם עור וגידים, ועוד בטרם שנודעתי במלחמתי כנגד העבודה-הזרה. קצרו של דבר, הם שללו את ספרי אך ורק על סמך המשפט שראיתם לעיל! יתר-על-כן, הם שללו את ספרִי אף שבכל הספר כיניתי את קאפח הצייקן בתואר המרומם "מָרי". וכבר אז הבנתי, שהתימנים האורתודוקסים הינם עובדי אלילים בדיוק כמו אדוניהם המינים. ולכן, עלי ללכת בדרך האמת מבלי לחוש ומבלי להתייחס לתימנים כי מוחם כבר נרצע, טוּמטם וטוּנף.
קצרו של דבר, דרך האמת איננה יכולה לצמוח מתוך יהדות-המינות האורתודוקסית, ולא רק מפני שהקרקע שבה צומחת יהדות-המינות האורתודוקסית היא ביצה מבאישה וסרוחה, אלא בעיקר מפני שדרך האמת היא אויבת מרה ליהדות האורתודוקסית – שהרי דרך האמת שופכת אור בוהק שמכֶּה בסנוורים את עובדי האלילים האילמים הללו, שנכשלים ונחבלים בהזיות.
אלא, על דרך האמת לפלֵּס דרך חדשה, לחרוש את הקרקע, להניח יסודות, ולבנות מן המסד ועד הטפחות, לא רק את השקפותיה, אלא גם את בניינה בבתי-מדרשות ובבתי-כנסיות.
ואולי דרך האמת עשויה לצמוח דווקא מתוך העולם החילוני? שהרי אף שהעולם החילוני שקוע בתאוות וזימות ותועבות בהמיות, יש בו שש מעלות הכרחיות לצמיחתה של דרך האמת: האחת, פתיחות מובנֵית ושורשית; השנייה, עצמאות מחשבתית והעדר סגידה ותלות-נפשית בקבוצת נוכלים פגאניים מזוקנים; השלישית, החילוניים לא הולעטו בהזיות מאגיות אליליות, מגיל הגן ועד זקנה ושיבה על-ידי גדולי-טחורי-האסלה; הרביעית, ידיעה נרחבת במדעים ויכולת להבחין בין אמת לבין שקר; החמישית, אהבת צה"ל ואהבת ארץ-ישראל; והשישית, יצירת תשתית מדעית וכלכלית להיותנו עם חכם ונבון ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש!
ואף שיש חילוניים רבים, בדרך-כלל מבוגרים, אשר התבוססו בהפקרותם ואשר רחוקים מאד ואינם מעוניינים לקיים תורה ומצוות, עדיין רבים מהם ירצו לשמוע לכל הפחות, ולוּ לשם סיעור המוחין האינטלקטואלי (ואולי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה). אך בקרב האורתודוקסים, דרך האמת היא התגלמות הכפירה! לא פחות! מפני שדרך האמת חושׂפת את רשעם ונבלותם.
עובדה זו ממחישה מדוע חכמים ע"ה קבעו שדינם של המינים גרוע ממחללי-שבת בפרהסיה: דינם של מחללי-שבת בפרהסיה הוא מיתת סקילה בבית-דין בעדים והתראה. וכידוע, הוצאה לפועל של מיתה זו רחוקה מאד מלהתרחש, שהרי סנהדרין שהרגה אחת לשבעים שנה נקראת "קטלנית", ואף יש הלכות רבות שנועדו לצמצם כמעט לחלוטין את ההוצאות להורג.
ברם, דינם של המינים גרוע בהרבה אפילו מדינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, כל-שכן מדינם של מחללי שבתות בפרהסיה! והנה לפניכם פרק ה מן המאמר: "כל המינים כרגע יאבדו":
לאחר שראינו את דינם של המינים הבה נעיין בדינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב) בעניין הגויים עובדי עבודה-זרה (בשתי הפְּסקות לקמן):
"לפיכך, אם ראה עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא-בזה – אסור [=וסוג היחס הזה לגויים עובדי האלילים נקרא בלשון חכמים: 'לא מורידין ולא מעלין'], מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.
במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=וסוג היחס הזה למינים נקרא בלשון חכמים: 'מורידין ולא מעלין'], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון המקובלים והתועים אחרי הקבלה הפגאנית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
הלכה נוספת בעניין זה נמצאת בהלכות עדות (יא, יא), וכֹה דברי רבנו:
"המוסרין והאפיקורוסין והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אֵלּוּ המורדין והכופרין פחותין הן מן הגויים, שהגויים [אשר עובדים עבודה-זרה] 'לא מעלין ולא מורידין', ויש לחסידיהם [שקיבלו שבע מצוות בני נח] חלק לעולם-הבא. וְאֵלּוּ [=המינים וכו'] 'מורידין ולא מעלין', ואין להן חלק לעולם-הבא".
נמצא שיש הבחנה ברורה: המינים – מורידין ולא מעלין, ואילו הגויים עובדי עבודה-זרה – לא מורידין ולא מעלין. ועתה נעבור להבחנה נוספת: ובכן, כבר ראינו ועוד נראה את דינם של המינים: "מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת", "מצוה להורגן", "כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" וכו'. ברם, לעומת דינם של המינים מישראל, ראו נא את דינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (ספ"ט): "כיצד? אחד [=אדם מישראל] העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם [...] ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה ולא תדון אישה להם".
נמצא אפוא, שדינו של מין מישראל חמור בהרבה מדינו של גוי שעובד עבודה-זרה! שהרי מין מישראל נהרג ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, וכל הזריז והמקדים להורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואילו גוי עובד-עבודה-זרה, אין להורגו אלא לאחר שהביאו אותו לפני בית-דין, ובעד אחד לפחות, ולא בעדות אשה, ולא בבית-דין שיש בו אשה – וזה הבדל עצום!
עד כאן מתוך המאמר, ואחתום בדברי רבנו שבצוואתו למורה ובהלכות תשובה (ג, יד–טו):
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל']ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה'גדולים', ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).
בתמונת שער הרשומה: עולים תימנים במחנה הקליטה ראש העין באוקטובר 1949.