CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

ו. פסיקת הגאונים בספרות הגאונים לא מצאתי התייחסות להנחת תפילין בחול-המועד, למעט בשני מקומות: בסדר המיוחס לרב עמרם גאון אשר זויף והושחת על-ידי המינים וצאצאיהם (ראו: "כתר או נקדישך" שם הוּכח זיופו), וכן בספר "הלכות גדולות". שני החכמים הללו חיו ופעלו במאה התשיעית. בברכות-השחר שב"סדר רב עמרם גאון" (הרפנס), נאמר כך: "ומצות תפילין אינה בלילה ולא בשבתות ולא בימים-טובים "; ובספר "הלכות גדולות" (ונציה ש"ח) בהלכות תפילין סימן כה, נאמר כך: "תניא, רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בש

בחוה"מ תשפ"ב הגיב מאן-דהו על המאמר בעניין חובת הנחת תפילין בחול המועד , וז"ל: היה לי המון מה להידיין על המאמר אודות תפילין בחול המועד, אבל ברגע שראיתי איך אתה קורא למרן הבית יוסף, הבנתי שלא אוהבי תורה וגם לא שוחרי משנת הרמב"ם יש פה... ממש לא. ממילא אין לי מה להידיין איתכם. יש תופעה בפסיכולוגיה שנקראת "השלכה". בהשלכה אדם לוקח משהו שהוא מרגיש על מישהו אחד ומעביר אותו למישהו אחר שדומה לו. כנראה יש לכם רגשי נחיתות מסוימים כלפי גדולי תורה תימנים ספרדים ואשכנזים ועכשיו אתם מוציאים

מה נדרש? 3 כוסות חד-פעמיות רגילות, וכן כמה מגבות נקיות ויבשות. קמח שנשמר משעת קצירה (אפשר להשתמש בקמח האיכותי של 'מנחת הארץ'). מים שנשמרו בבקבוק מאתמול (אפשר מים מינרלים). קערה עמוקה חלקה מנירוסטה או פלסטיק חלק וכיו"ב, ללישת הבצק. מגש רחב וחלק מנירוסטה או פלסטיק חלק וכיו"ב, שישמש כמשטח לשיטוח הבצק. תבנית גדולה (אני השתמשתי בתבנית חד-פעמית מהסוג הגדול ביותר). סכין חדה לחיתוך הבצק וכן מערוך (שניהם אינם חובה, אני איני נעזר במערוך). מעט מלח ואפשר לדעתי גם תבלינים (לא חובה). לחמם

קאפח השׂכיר החלקלק נפטר בשנת תש"ס, ומאז ועד שנת תשפ"ה קיימו מדי חג הפסח וחג הסוכות כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל בירושלים. כנס מסוג זה הוּגדר כ"הקבלת פני רב", שהוא ביסודו התקבצות של תלמידים לכבוד הרב החי ולשמוע תורה מפיו. ברם אף-על-פי שקאפַּח כבר התפגר, במשך 24 שנה המשיכו הדרדעים לערוך לכבודו, פעמיים בשנה מדי חול-המועד, כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל. לבסוף, בעקבות מאמר זה חדלו המארגנים מלהגדיר את הכנס כ"הקבלת פני המרדעת", אך עדיין הם ממשיכי

כידוע, חכמים הזהירו אותנו לשמור על הדגן שמכינים ממנו מצות, שלא יבוא עליו מים לאחר שנקצר. והשאלה היא, אדם אשר רוצה לקיים את מצות חכמים, ולהתענג בחג באכילת מצות טריות ורכות ולא מצות קרטון קשות כחרבות אשר נפסלו מאכילת הכלב, מה יעשה? ובכן, יש לו שתי אפשרויות: הראשונה, לקנות שלוש מצות רכות במחיר של יותר מ-100 ש"ח – וזהו לדעתי גזל מצד המוכרים רודפי הבצע ואף עוון מצד הקונים לשלם סכום כזה, מפני שהקונים מסייעים בידי עוברי עבירה אשר גוזלים את הצבור, ויש לחוס על ממונם של ישראל ולהזהירם

אחד ממנהגי המינות המוזרים הוא תענית הבכורים השוטים, דהיינו, היו מי שהחליטו מקרב צאצאי המינים, על-סמך כמה מקורות קלושים ורעועים, שחובה על הבכורים להתענות בערב הפסח. אמנם, יש משנה בפסחים (י, א) אשר אוסרת להרבות באכילה סמוך למנחה עד שיחשך היום, כדי שייכנס לליל הסדר והוא תאב לאכילת מצה של מצוה, אך אין זכר במשנה לבכורים השוטים אשר מתענים ביום ארבעה-עשר בערב הפסח... כלומר, לפי המשנה גם על הבכורים נאסר להרבות באכילה סמוך למנחה, משמע שמותר להם לאכול כל היום כולו. וכֹה דברי המשנה בפסח

"עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי [...] הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ג–ח). בהלכות הפסח יש שמונה מצוות מן התורה, שלוש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה: א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה-עשר (=בערב הפסח) מחצות היום ולמעלה; ב) להשבית שאור מארבעה-עשר; ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; ד) שלא לאכול תערובת-חמץ כל שבעה; ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; ו) שלא יימצא חמ

בליל פסח (תשפ"ב) התפללתי כהרגלי במניין ספרדי. אחר תפילת העמידה של ערבית החזן בירך "לגמור את ההלל" כמנהג הספרדים, והקהל החל לומר את ההלל. אולם, אני יצאתי מבית הכנסת מכיוון שבסידור "אור הרמב"ם" לא הופיע נוסח של הלל אחר תפילת ערבית. בבדיקה שערכתי ראיתי שרבנו הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום שיש מנהג לומר הלל אחר ערבית בבית-הכנסת, כמו כן מנהג זה לא מופיע בסידורי רס"ג ורע"ג. המשכתי לעיין בדברי הגאונים ומצאתי שאף לא אחד מהם הזכיר מנהג של אמירת הלל בליל פסח בבית-הכנסת אחר תפלת ערבית, אלא

א. דיני בליעה ופליטה אחל בהלכה היסודית שנוגעת לעניין זה, בהלכות מאכלות אסורות (יז, א) נאמר כך: " קדרה של חרשׂ שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום, ואם בישל מין בשר – התבשיל אסור, בישל בה מין אחר – בנותן טעם. ולא אסרה תורה אלא קדרה בת-יומה בלבד [דהיינו שבישלו בה באותו היום בְּשַׂר איסור] הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה [כלומר רק מפני שבליעת הבשר קשה נאסרה הקדרה, הוי אומר: אין בליעת חלב כבליעת בשר] ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם. לפיכך

השעבוד הגופני הקשה שנשתעבדו אבותינו במצרים הוא אחד מאבני הדרך בדברי הימים של אומתנו. אבותינו הקדמונים נאנקו תחת עוּלָּם הכבד והולך של פרעה ונוגשׂיו: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם [...] לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְיָ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" (שמ' ו). אחת השאלות המתמיהות ביותר היא: כיצד הצליחו פרעה ועבדיו להביא אומה שלֵמה מכובדת ומבוססת, לידי שעבוד שפל

עקרון הבחירה הוא יסוד מיסודות דת משה "והוא עמוד התורה והמצוה" (הלכות תשובה ה, ג). ברם, מפרשת וארא עולה לכאורה ערעור חזק על יסוד זה, והן השאלה והן התשובה מפורסמות מאד. השאלה: כיצד ייתכן שה' העניש את פרעה בעונשים כל-כך קשים בעוד שהוא מקשה את לבו ומונע ממנו את יכולת הבחירה אם להיטיב ואם להרע? הייתכן שה' יתעלה ינהג בעוול? הייתכן שהוא יכפה על האדם ללכת בדרכי רשע ואף יענישוֹ על-כך? והרי ידוע כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּי

דינים ומנהגים לא מעטים יש בעניין כתיבת ספרי תורה, ברם, מה הם הדינים והמנהגים הנאמנים לדרך האמת? ובכן, כמובן שיש ללכת אך ורק אחרי מסורת ההלכה של רבנו הרמב"ם שנפסקה ב"משנה תורה", אך מה ביחס למנהגים שונים אשר לכאורה אינם מנוגדים לדרך ההלכה? כיצד יש לנהוג בהם? לקמן נדון בכמה מנהגים ונבחן מהי דרך האמת בהם, כאשר הכלל המנחה הוא שאין ללכת אחרי מנהגות המינים, כגון מנהגי חכמי-יועצי-אשכנז או מנהגי המינות של הקבלה הפגאנית, אף שמבחינה הלכתית יבשה הם אינם אסורים, אך מבחינה מחשבתית-השקפתית

בדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית מחייבים להכשיר תנור ומיקרוגל לפסח, או להכשירם לאחר שצלו בהם דבר איסור כגון: שצלו בהם בשר לאחר חָלב או להיפך, או שצלו בהם בשר נבילה – כך הלעיטו אותנו הכומרים האורתודוקסים משחיתי דתנו. להלן נבדוק האם יש צורך להכשיר תנור או טוסטר-אובן או מיקרוגל לשם השימוש בהם? לשם כך נחל לעיין יחדיו בדברי רבנו. בהלכות מאכלות אסורות (טו, ל) פוסק רבנו כך: "אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף-על-פי שאין נוגעין זה בזה. ואם צלאן – הרי זה מותר, ו

טרם שאומַר כמה מלים על מנהג הגנבים האורתודוקסים עלי להגיש לפניכם מעט רקע הלכתי שישפוך אור על מנהגם העכור והמשחית, אור שיסייע לנו לעקרו ולבערו מקרבנו. ובכן, לאחר שתיית שתי כוסות יין בליל הסדר נוטלים את הידיים בשנית ומברכים: "המוציא לחם מן הארץ" על מצה וחצי (לא על שלוש מצות כדברי השוטים) וכפסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ח, ו): "ושותה הכוס השני. [ו] ואחר כך מברך: 'על נטילת ידיים' ונוטל ידיו שנייה [...] ולוקח שני רקיקין [=מצות], חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך: 'המוציא לחם מן

איגרת החרם של ראש הגלות והנלווים אליו כותרת האגרת הבאה שבקובץ "אגרות קנאות" היא: "מכתב הנשיא ראש הגולה מדמשק" (עמ' 48–50). איגרת זו נכתבה על-ידי ישי בן חזקיהו בן ישי ובית דינו, בחודש תמוז בשנת ה'מ"ו ליצירה (יולי 1286), כ-44 שנה לאחר שריפת ספרי רבנו בשנת 1242. אין באיגרת זו כמעט שום מידע על שריפת ספרי המדע והמורה, למעט כמה פירורים. איגרת זו היא איגרת חרם כנגד המינים הצרפתים ועוזריהם, וכנגד כל מי שמפיץ את חרמותיהם וכתביהם. העניין הראשון שנזכר באיגרת הוא התעוררותם של המינים, עשר

האגרת הבאה שמופיעה בקובץ "אגרות קנאות" היא אגרת ארוכה מאד שכתב ר' אברהם בן הרמב"ם כנגד המינים הצרפתים, והיא ידועה בשם "ספר מלחמות השם". אגרת זו עוסקת בנושאים רבים כגון: אמיתת יסוד שלילת הגשמות ומסורת החכמים בעניינו, תיאור אירועים שונים שאירעו בעקבות החרם שהחרימו והשריפה ששרפו הצרפתים את ספרי רבנו, דברים בשבח החכמה והדעת ועד כמה היא יסודית והכרחית בדת משה, אמיתת יסוד חידוש העולם, הסבר דברי רבנו הרמב"ם במקומות שונים שנוגעים לעניין, הוכחת יסוד שלילת הגשמות מן המקרא ומן המשנה ומן

לפני שזכיתי להכיר את בוראי ודרך האמת, למדתי בעוונותיי לבחינות ההסמכה של תיאטרון הרבנות הראשית. היה רב אחד בכולל שלימד לבחינת ההסמכה בהלכות שבת, שיעוריו נפרסו על פני שנתיים ימים, ומדי שבוע הוא מסר כשלושה שיעורים בנושא. זכורני שאותו רב ממסדי, שכיר אורתודוקסי מובהק, נהג ללמד אותנו על תכסיסי הרבנות, ואחד הדברים שהוא שינן לנו היה: איך עלינו להשיב לשואל כאשר אנחנו לא יודעים את התשובה? ותשובתו הייתה: "מחלוקת" – תשובה זו לעולם תהיה נכונה בעולם הדתי האורתודוקסי, שהרי גם אין אנו יודעים

האגרת הבאה שמופיעה בקובץ "אגרות קנאות" היא אגרת שכותרתה: "אגרת ר' הלל החסיד אל ר' יצחק הרופא", ובה נדון בחלק זה. האגרת נכתבה על-ידי הלל בן שמואל (איטליה, המאה הי"ג) אל יצחק הרופא, ואיני יודע מי הוא, אך יש להבדילו מיהודה המין הרופא שראינו בחלקים הקודמים בסדרת מאמרים זו. הלל בן שמואל לא תרם לנו מאומה בראיות ובהוכחות מושׂכלות, ואף הוא כקודמיו הרבה להשתמש במליצות נבובות שאינן תורמות מאומה לדיון ענייני אמיתי. יתר-על-כן, הלל הלז היה תלמידו של יונה השטן מגירונדי, והוא נכשל והכשיל את

נשאלתי כך: מאן-דהו שחולק עלי ביקש לדעת: אם אי אפשר להבין את התורה שבכתב ללא פרשנות חיצונית, הרי שמי שכתב אותה הגיש טקסט רשלני – קביעה שסותרת לחלוטין את הנאמר בה במפורש: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" וכו' (דב' ל, יא ואילך). התורה מעידה על עצמה שהיא נגישה וברורה לכל אדם ללא צורך במתווכים. האיסור החמור "לֹא תֹוסִיפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" נועד למנוע בדיוק א

בשמות (יב, ח) נאמר כך: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", ושם פירש רש"י: "עַל מְרֹרִים – כל עשב מר נקרא מרור. וציוום לאכול מרור זֵכר ל'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם' [שמ' א, יד]". נמצא, שלפי רש"י-שר"י כל צמח מר כשר לאכילת מרור בפסח! ברם, דברי שר"י הם כפירה במסורת חכמים בקבלת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה, וזו דוגמה נוספת לכך שרש"י סילף וזייף את התורה-שבעל-פה, ובזיופו הנדון הוא שוב תקע את חרב מינותו ביסוד התשיעי מ

ידועה ומפורסמת שיטת חכמי-יועצי-אשכנז לאסוֹר אכילת קטניות בפסח, ותמצאום מחזקים את מנהגם המשובש והמטופש הזה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, אך כאשר הם מגיעים לסיבות ההלכתיות לפיהן יש לאסור אכילת קטניות, הם מתחילים לגמגם... וזכורני כשהייתי ילד קטן שוחחתי עם חבריי מעדת האשכנזים האירופיים, והם נהגו להתלונן בפניי על-כך ש"אין מה לאכול בפסח", ו"כל הפסח אוכלים תפוחי אדמה". מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח? מהם יסודותיו של מנהג זה? והאם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניו

אחד המנהגים המפורסמים ביותר בימינו הוא מכירת החמץ לפני הפסח. ברם יש לבדוק, האם מנהג זה תואם את ההלכה התלמודית ומסורת התורה-שבעל-פה? האם מנהג זה עומד בכללי ההלכה של דת משה או שמא שיקולים כלכליים ועסקיים אורתודוקסיים פרו-נוצריים חדרו לעולם הדתי, הִטו את שיקול הדעת, והכשירו את מכירת החמץ באופן שגוי וגורף? א. מקור ראשון למכירת חמץ יש שתי הלכות בתוספתא מסכת פסחים (יב, יב–יג) שהן המקור למכירת חמץ, ושתי ההלכות הללו נפסקו ב"משנה תורה". נחל אפוא בהלכה הראשונה מבין שתי הִלכות התוספתא,

האיגרת הבאה בקובץ "אגרות קנאות", היא איגרת ששלח אהרן בן משולם מלוניל למאיר בן טודרוס (נזכר ב חלק א , ואיגרתו הובאה ב חלק ג ). גם איגרת זו עמוסה לעייפה במליצות נבובות ומיותרות אשר הן כתֶּבֶן, עד שלעתים נדמה כי בימי קדם היו מתחרים ביניהם במליצות. על-כל-פנים, אנסה לברור את מעט הבר מן התבן, וללקט את מעט הידיעות שישנן באיגרת זו. ובכן, אהרן בן משולם היה מתומכי רבנו וכך הוא כותב, בינות מטר המליצות המייגעות: "כי מי שמע כזאת ומי ראה, וכדבר הגדול הזה הנהיה, כי על הנשר הגדול, גדול כנפי

ז. איגרת בר-המן הארוכה ב חלק ב של מאמר זה ראינו את איגרתו הקצרה של בר-המן. מניתוח האיגרת הקצרה עלה, שרובם המכריע של דבריו נוטים כלפי חכמי-יועצי-צרפת במנעד הבא: מדברים מטושטשים שרק "נוטים" לכיוון המינים, דרך הצהרה מפורשת שהוא- ה ר מ ב" ן חולק על רבנו, ועד דברי כניעה ושעבוד מפורשים כלפי המינים הצרפתים. כמו כן, לא רק ש ה ר מ ב" ן לא הוקיע את שלמה המין ממונפלייה ושאר המינים הצרפתים, אלא שהוא רומם מאד את חכמי-יועצי-צרפת המינים למיניהם, כרע והשתחווה והשתעבד להם באופן מוחלט, ואף