CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

י. קבורת אשה סמוך למיתתה בהלכות אבל (יב, ו) הרמב"ם פוסק כך: "ומספידין את הנשים כאנשים בכל מקום. אבל אין מניחין מיטת האשה ברחוב לעולם, שזה גנאי לאשה, אלא סמוך למיתתה קבורתה". משנה מועד קטן (ג, ח) והסוגייה בגמרא שם כח ע"א "אֵין מַנִּיחִין אַת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב [=בחול המועד, כדי] שַׁלֹּא לְהַרגִיל אַת הַסֵּפַד [=ההספד, שהרי אין מספידין במועד, וכפי שפוסקים חז"ל ורבנו בהלכות אבל (יא, ג): 'ואין מניחין את המיטה ברחוב שלא להרגיל את הַסֵּפַד במועד, שהמועד אסור בִּסְפָד ותענית'], וְל

אמרו חכמים במסכת סוטה (כב ע"ב): "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". רציתי לשתף את החברים בהודעת SMS שקיבלתי בעבר מאיזה תימני חכם בעיניו, מתלמידיו של לייבוביץ' הכופר ודומיו, ושמו מָאוּס רענן מנתניה, או שמא עלי לומר רענונוביץ', וז"ל: שלום לך, גזרתי על עצמי שלא ליצור קשר אתך, אלא שבליל שבת האחרון ניגש אלי הרב של בית-הכנסת הרב בראונשטיין ואמר לי, קיבלתי משהו שנקרא אור הרמב"ם.

להלן מכתב שקיבלתי מאת דרדעי שוטה שפרש לדרכי המינים וצאצאיהם, וזה לשונו: רציתי לשאול אותך בנושא המיילים שאתה מוציא מידי פעם, מספר דברים: 1) המייל התקופתי, מדוע אתה חוזר כל פעם על אותו פורמט זהה? שבנוי 10–20 שורות רעיון, ולאחר מכן אתה תוקף את אותם אנשים או מקורביהם בנוסח ובסגנון שחוזר על עצמו כל מייל מחדש? האמן לי שכל אלו שמקבלים את המייל הפנימו כבר מזמן את המסר שאתה כותב כל פעם מחדש. לא רוצה לייעץ לך אבל נראה לי שכדאי שתרחיב את הרעיונות החשובים שלך ואותם להדגיש, שים לך תזכורת

ט. חליצת כתף בהלכות אבל (ח, ג; ט, י–יד) הרמב"ם פוסק כדלהלן: "וכן על אביו ועל אימו, חולץ כתפו ומוציא זרועו מן החלוק עד שיתגלה כתפו וזרועו, והולך כך לפני המיטה. ואחר שייקבר אביו או אימו אינו חייב לחלוץ. חכם שמת הכל קרוביו, והכל קורעין עליו עד שמגלין את לביהן, וחולצין מימין [...] אב-בית-דין שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל [...] נשיא שמת הכל קורעין עליו, וחולצין שתי הידיים מכאן ומכאן". סוגיית הגמרא במועד קטן כב ע"ב – כה ע"א, ובבא קמא יז ע"א "עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן – רָצָה

בחלק ב המשכנו לנתח את מאמרו של החוצב הידוע בציבור אליעזר מלמד, מאמרו פורסם בתאריך כה בשבט תשפ"ב בעיתון "בשבע" וכותרתו: "על כשפים, מאגיה ואלילות" (עמ' 54). בהמשך מאמרו שנדון בחלק ב, הכומר אליעזר חושף את האמת הידועה והמפורסמת: רובם המוחץ של גדולי האסלה הוזי ההזיות באלף שנות הגלות האחרונות האמינו בקיומה של המאגיה בשלל תחומים, וכן בקיומם של כוחות טומאה הזמינים למכשפים עובדי האלילים. כמו כן, עסקנו בטענתו של הכומר שטען ש"לשתי הדעות מקורות בתנ"ך ובדברי חכמים". עיינו ושללנו את שלושת

אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופה המכונה בפי העולם-הדתי: "ימי השובבי"ם". "עולם התורה" בשלוש מאות השנים האחרונות נוהג להתייחס בכובד ראש, ואף ברתת ובזיע לתקופה זו, ובקרב חוגים מסוימים ביהדות תקופה זו אף שווה בערכה לימים הנוראים. לפי דבריהם, בתקופה זו יש "עת רצון" לתיקון עוון "פגם הברית", והאחרונים האריכו מאד בספריהם בשבח ימים אלו. גם בימינו ימים אלה נחשבים ל"ימים מסוגלים", ובמקומות רבים ברחבי הארץ מתארגנות עצרות גדולות שבמהלכן קוראים כל מיני "תיקונים" ותפילות מיוחדות. אנשים מקב

ידוע ומפורסם בעולם האורתודוקסי האיסור הדמיוני של אכילת בשר ודגים יחדיו, מעולם לא התייחסתי להזיה זו ומעולם לא חששתי לאכול בשר ודגים יחדיו לתיאבון. עד-כדי-כך היה נראה לי שמדובר בהזיה עד שאפילו לא ראיתי לנכון להתייחס אליה במשך שנים לא מעטות. ובכן, חבר הִפנה אותי למקור ההזיה, ולאחר שעיינתי במקור גיליתי להפתעתי שיש לי מקום לחדֵּש בעניין זה. הבה נחל אפוא ברשותכם, ראשית עלינו לדעת שהרמב"ם לא הזכיר שום איסור בעניין זה, ואין צורך ביותר מכך בשביל להתיר בשופי ובנחת לאכול בשר ודגים יחדיו

בחלק א החילונו לנתח את מאמרו של החוצב הידוע בציבור אליעזר מלמד, מאמרו פורסם בתאריך כה בשבט תשפ"ב בעיתון "בשבע" וכותרתו: "על כשפים, מאגיה ואלילות" (עמ' 54). בחלקו הראשון של המאמר הוכחנו את אמונתו של הכומר אליעזר בהבלי המאגיה והכישופים, ואף למדנו שאמונה זו היא בגדר הודאה בעבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. כמובן שחשפנו את הזיותיו בחלק הראשון מתוך דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה וממורה-הנבוכים. כמו כן, שפכנו אור על שלל הזיות נוספות של הכומר אליעזר, לדוגמה: לפי הכומר אליעזר עבו

"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות-פגאניות] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויַחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי המורה], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָש

ז. שאילת שלום בהלכות אבל (ה, טז) הרמב"ם פוסק כדלהלן: "ומנין שהאבל אסור בשאילת שלום? שנאמר: 'הֵאָנֵק דֹּם' [יחזקאל כד, יז]: [א] כל שלושה ימים הראשונים מי שנתן לו שלום אינו מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אבל; [ב] ומשלושה ועד שבעה מי ששאל בשלומו מחזיר לו שלום; [ג] ומשבעה ועד שלושים שואל בשלום אחרים, אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד לאחר שלושים יום, ועל אביו ועל אימו אין שואלין בשלומו עד לאחר שנים-עשר חודש". סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כא ע"ב "אָבֵל אָסוּר בִּשׁאִילַת שָׁלוֹם, דְּק

ו. עטיפת הראש בהלכות אבל (ה, טו) הרמב"ם פוסק כך: "מנין לאבל שאסור בפריעת הראש? שהרי נאמר ליחזקאל: 'וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם' [יח' כד, יז], מכלל ששאר האבלים חייבין בעטיפת הראש. והסודר שמכסה בו ראשו עוטה ממקצתו מעט על-פיו שנאמר: 'וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה' [ויק' יג, מה], ותרגם [שם] אונקלוס הגֵּר 'כַּאֲבִילָא יִתְעֲטָף'". סוגיית הגמרא במועד קטן טו ע"א, כד ע"א "אָבֵל חַייָב בַּעְטִיפַת הָרֹאשׁ, מִדְּקַאְמַר לֵיהּ רַחמָנָא לִיחַזקֵאל: 'וְלֹא תַעטַה עַל שָׂפָם' – מִכְּלַל דְּכוּלֵּי עָל

בערך בשנת תש"ף נתקלתי בתגובה מקוממת של איזה דרדעי ביחס להשקפות האמת, איני זוכר מה הייתה תגובתו אשר עוררה אותי למתוח ביקורת על הדרדעים הנרצעים האוכלין מן התורה, והוא בינתיים אף מחק את תגובתו, כדי להקשות עלי לפרסם ולהנציח את הדברים. בתחילה הדרדעי כינה את עצמו בכינוי: "עלמוני" ולאחר מכן הוא עבר לכינוי: "ג'ון-דּוּ". מכל מקום, מתוך הביקורת שמתחתי על הדרדעים ניתן להבין, כי בדבריו הדרדעי ביטא דברי רפיסות ונרצעוּת כלפי חכמי-יועצי-אשכנז, אשר התירו לו: לאכול מן התורה, ללכת בשרירות לבו,

ה. ביקור בקברים רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות ", ונראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זיכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות ". בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה. והנה דברי כמה מן השוטים למיניהם בן זמרא – "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין

ג. נשיאת המת על הכתף חז"ל ורבנו בהלכות אבל (ד, ג) פוסקים את ההלכה הבאה: "וסובלין את המת על הכתף עד בית-הקברות. ונושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל, שמא תיפסק רצועה מסנדלו של אחד מהם ונמצא מתעכב מן המצוה", ובהלכות אבל (יד, א–ב) הוסיפו ופסקו: "מצות עשה של דבריהם [...] לשאת על הכתף [...] ואלו הם גמילות חסדים שבגופו שאין להן שעור. אף-על-פי שכל מצוות אלו מדבריהם – הרי הם בכלל 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויקרא יט, יח]". סוגיית הגמרא בירושלמי ברכות ג, א "תַּנֵי, הַכַּתָּפִים אְסוּ

בכתבה שפורסמה באתר "סרוגים" שכותרתה: "הרב רצון ערוסי: מי שמדבר על הרב טל בלי לראות חייב נידוי" (כח באייר תשע"ט), הובאה תשובה של ערוסי ובה הוא מגן בחירוף נפש על הנבל שמואל טל (אגב, מעניין שרובן המוחץ של התגובות לדברי ערוסי הן תגובות אוהדות מאד, ואין לי ספק ש'סרוגים' סיננו תגובות, כדי לתמוך בשמואל הנבל). וכך נאמר בראש הכתבה ( www.srugim.co.il/345280-מי-שמדבר-על-הרב-טל-בלי-לראות-חייב-נידוי ) : הרב רצון ערוסי, רבה של קריית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית, מתייחס לפרשת הרב שמואל טל,

מאמר זה התפרסם לראשונה בספר "אפיקים להרמב"ם". הוא נכתב בימי עלומיי טרם שהבנתי את גודל השבר והמשבר שהמיטו עלינו חכמי-יועצי-אדום ועבדיהם הנרצעים – ולכן, תמצאו בו התייחסות די מקיפה לכל מיני שוטים והוזי הזיות למיניהם אשר אינם ראויים לשום התייחסות, למעט חשיפת מעלליהם תעתועיהם ותעלוליהם כדי להסיר את הנזק העצום שהם חוללו לדת משה. הנני מגיש לפניכם את המאמר ערוך מחדש, לא השמטתי את דברי השוטים בעיקר כדי שנתעורר להבין עד כמה הם שוטים, אך גם מפני שהמאמר כבר נכתב באופן הזה. מבוא במאמר זה

דוגמה ש בבראשית (מב, א) נאמר כך: "וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ", ושם פירש רש"י: "וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם – ומהיכן ראה? והלא לא ראה אלא שמע, שנאמר: 'הִנֵּה שָׁמַעְתִּי' וגו' [בראשית מב, ב], ומהו 'וַיַּרְא'? ראה באספקלריא של קודש [=ברוח הקודש?] שעדיין יש לו שבר במצרים. ולא הייתה נבואה ממש להודיעו בפירוש שזה יוסף ". נחל בבורות המחרידה שיש בפירוש רש"י: הוא שואל: "ומהיכן ראה?", כלומר רש"י תמה מדו

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פא, אב תשמ"ג, עמ' 18–21; כותרתו במקור: '60 שנה לייסוד התאחדות התימנים בארץ-ישראל ומאבקה לזכויות יהודי תימן בעלייה ובהתיישבות']. בטרם אכנס לעצם הדברים, עלי להעלות דברים שנכתבו באחד מעיתוני הערב לפני כשתים-עשרה שנה [בשנת 1971], בזמן הופעת "הפנתרים השחורים", על-ידי אדם שהיה ממונה על הקליטה בסוכנות היהודית והיה מופקד על גורלם של אנשים. הממונה הנ"ל נקט בדבריו עמדה שהדהימה אותי, ועד היום לא סרה ממני תדהמה זו. האדם הזה הציג בדבריו את העדה החרדית האשכנ

דוגמה רפו בבראשית (לט, יט) נאמר כך: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ", ועל הפסוק הזה נאמרו שתי מלים במדרש בראשית רבה פז: "בשעת התשמיש", ואילו רש"י הרחיב את שתי המלים הללו וכתב: "בשעת תשמיש אמרה לו כן, וזהו שאמרה 'כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ', ענייני תשמיש כאלה", וכבר ראינו שבכל מקום שרש"י מוצא ענייני אישות הוא קופץ להדגישם ולהרחיבם, לעתים אף לענייני זימה.

בעקבות המאמר: "האם בורא-עולם מצוי בתוך החומר שביקום?" , נערך דיון סוער באחת הקבוצות. במהלך הדיון, אחד מן הכסילים הולכי החשֵׁכים הביא ראיה לכך שהקב"ה מצוי בתוך החומר שביקום – דהיינו שהקב"ה הינו רוח כנוסה בחומר ובדומה לאדם שהוא נפש בגוף – מן הפסוק הידוע באיוב (לא, ב): "חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל" – ואיך עלה בדעתם של הרשעים הללו לטעון שהקב"ה הוא כוח בגוף? וכי לא ראו את דברי הרמב"ם ביסוד השלישי מיסודות תורתנו? וכך נאמר שם: "והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ו

במאמר זה הנני ממשיך ברשותכם לסקור את מבואו של קאפח למורה-הנבוכים מהדורתו, ובמבואי ל מאמר הקודם בסדרה זו כבר הסברתי את הולדתה ומניעיה של סקירה זו. כאמור שם, סקירה זו נולדה בימי עלומיי והנני עורך אותה עתה מחדש באופנים עמוקים מאד, תוך חשׂיפת לא מעט מדברי הנוכלות והעקמימות של קאפח, אשר הִתעה ותעתע וכיזב והיטה את אפיקי דרך האמת לזרם הביוב האורתודוקסי הפרו-נוצרי המוביל את האדם והאומה שאולה. ובכן, בהמשך דבריו במבואו קאפח מצטט את שבחיו של הקוקו על הרמב"ם (עמ' 19): "וכמה תמציתיים וקו

בשנים האחרונות פשטה מאד בעם-ישראל מחלת הקעקועים. אם בעבר עשיית קעקועים הייתה נחלתם של האתאיסטים ועוכרי ישראל מקרב השמאלנים בלבד, הרי שבימינו עשיית קעקועים די נפוצה גם בקרב המסורתיים ואפילו בקרב המסורתיים שנוהגים לשמור שבת. ניתן לראות זמרים אשר מצד אחד שרים בענייני אמונה ולעתים אפילו לובשים ציצית (לא טלית כדרישת חכמים כמובן אלא ציצית אורתודוקסית שהמברך עליה עובר על לא תשא), ומצד שני הם מקועקעים במקומות שונים בגופם; וכן בני אדם שיש להם קשר וזיקה ליהדות, דהיינו הם מתייעצים עם רב

דוגמה רסט בהמשך ספר-האופל (מג ע"א) אחרי תיאורי מינות מייגעים ומשמימים של העולמות העליונים כעולמות של חומר וגופניות ופעולות גשמיות, שורבט כך בשתי הפְּסקות לקמן: "כשעולה תפילה [על-ידי הצדיק 'עמוד העולם' שייזכר בפסקה השנייה], נושאת כל המאורות הללו [=נושאת כל מיני אורות דמיוניים שיש בעולמות העליונים] והמחנות [=מחנות המלאכים שבהם מאות אלפי מלאכים], ו[התפילה הזאת] קושרת קשרים ונכללים כולם כאחד [=היא גם מאחדת את כל האורות והמלאכים בהיכלות העליונים הדמיוניים הללו] עד שנקשר רוח ברוח ו

דוגמה שלט בשמות (ל, יב) נאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַייָ בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם", ושם תרגם אונקלוס: "לַייָ" – "קֳדָם יְיָ". מפשט הפסוק עולה שהכופר ניתן לה' יתעלה, וייתכן שהמינים יעוותו את פרשנות הפסוק ויתעתעו לומר שהכופר ניתן לה' ישירות דהיינו שהוא זקוק לו מסיבה כלשהי – והזיה זו כמובן מובילה ישירות להגשמה כי אם ניתן לתת דבר-מה לה' יתעלה או שהוא זקוק לדבר חומרי כלשהו, הרי שהוא בה