התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז"ל (ח"ז)

י. קבורת אשה סמוך למיתתה

בהלכות אבל (יב, ו) הרמב"ם פוסק כך: "ומספידין את הנשים כאנשים בכל מקום. אבל אין מניחין מיטת האשה ברחוב לעולם, שזה גנאי לאשה, אלא סמוך למיתתה קבורתה".

משנה מועד קטן (ג, ח) והסוגייה בגמרא שם כח ע"א

"אֵין מַנִּיחִין אַת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב [=בחול המועד, כדי] שַׁלֹּא לְהַרגִיל אַת הַסֵּפַד [=ההספד, שהרי אין מספידין במועד, וכפי שפוסקים חז"ל ורבנו בהלכות אבל (יא, ג): 'ואין מניחין את המיטה ברחוב שלא להרגיל את הַסֵּפַד במועד, שהמועד אסור בִּסְפָד ותענית'], וְלֹא שַׁלַּ נָּשִׁים לְעוֹלָם ['כלומר לא במועד ולא בזולת המועד' (פיהמ"ש לרבנו שם] מִפְּנֵי הַכָּבוֹד".

"אַמרֵי נְהַרדְּעֵי: לֹא שָׁנוּ אֵלָא חָיָה [=יולדת] אְבָל שְׁאָר נָשִׁים, מַנִּיחִין. רִ' אַלעָזָר אְמַר: אַפִילּוּ שְׁאָר הַנָּשִׁים, דְּכַתִיב: 'וַתָּמָת שָׁם מִריָם וַתִּקָּבֵר שָׁם' [במדבר כ, א] – סָמוּך לַמִּיתָה קְבוּרָה".

ופירש שם ר' חננאל: "מפני הכבוד. אמרי נהרדעי לא שנו אלא חיה דשכיח טינוף, אבל של שאר הנשים מניחין. ר' אלעזר אומר, אפילו של שאר נשים אין מניחין שנאמר: 'וַתָּמָת שָׁם מִריָם וַתִּקָּבֵר שָׁם' – תכף למיתה קבורה".

ועתה לדברי השוטים למיניהם

רש"י-שר"י – "ולא של נשים לעולם – ששופעות זיבה" (מועד קטן כז ע"א), ובהמשך בדף כח ע"א הוסיף: "אלא חיה – שמתה מחמת וולד שהיא שופעת". והיכן נאמר במשנה שכל הנשים שופעות זיבה במיתתן? והלא נהרדעי אמרו זאת אך ורק ביולדת שמתה! הוי אומר, רש"י הצרפתי היה סבור שנשים מתות "שופעות זיבה", ולהבנתי דבריו מנותקים מן המציאות ואף מבזים את הנשים. כמו כן, רש"י כלל לא הבין את דברי ר' אלעזר אשר התכוון לכך שיש לקבור את האשה שמתה ללא השתהות משום צניעות, וראיה לכך מן הפסוק שר' אלעזר מביא ממנו אסמכתא לפסיקתו, והוא ממות מרים הנביאה, אשר לא הייתה יולדת ולא שופעת דמים.

חכמי המשנה ור' אלעזר, ביקשו להנחיל לדורות רעיון מחשבתי ומוסרי, והוא עד כמה חשובה צניעות האשה – שאפילו בשעה שמתה, מִכְּבוֹדָהּ שינהגו בגופתהּ בצניעות וימהרו לטמנהּ בקרקע ולכסותהּ, ולאחר מכן יספידו אותה כראוי לה ויכבדו וינחמו את האבלים בשופי.

ועתה לדברי קאפח בהלכות אבל (יב, ו) בתארוֹ את המציאות שקיימת בימינו בעניין זה:

"ומ"ש [הרמב"ם] 'אבל אין מניחין מיטת האשה ברחוב' וכו', כך נהגו בתימן [...] אף-על-פי שהניחו את המיטה לשעה קלה בשעה שאומרים מה שקוראים 'היתר' [=ומעיון ראשון בתוכנו נראה שכל כולו חיצוני מדרך האמת], לא הניחו שום מיטה ברחוב להספידה ולא כפי שאמר אותו הגו"ח [='גִּדְמִי וּקִרַת חְמַאר', ובתרגום חופשי: 'מוכה שחין ומשוי חמור'] כשם שמניחים ל'היתר' כך מניחים לפטפוטי הבל שמהבילים כל מיני ספדנים. אוי לאוזניים שכך שומעות אוי לעיניים שכך רואות [=וכמה יכול להתחסד נוכל ורודף-בצע שכל ימי חייו נבהל להון?] שכחנו את מנהגותינו המבוססים על ש"ס ופוסקים, ונפתים אחר כל מיני 'קרעל' [דברים בטלים]".

והיו שהקשו מן האמור בתלמוד: "רפרם אספדה לכלתיה בבי כנישתא" (מגילה כח ע"ב), וכן: "אותו היום מתה אימו של בן זזא והספידה רבן גמליאל הספד גדול" (ראש השנה כה ע"א), וברור שלא מדובר בהספדים שספדו לנשים בפניהן אלא ספדו להן לאחר קבורתן, ואין שום מניעה מלהניח זאת ובמיוחד לאור העובדה שהלכה נפסקה כר' אלעזר שתכף למיתת האשה – קבורתה. כמו כן, בראש השנה שם נאמר: "והספידהּ רבן גמליאל הספד גדול, לא מפני שראויה לכך, אלא כדי שידעו העם שלא קידשו בית דין את החודש", כלומר אם היא הייתה ראויה להספד גדול לא הייתה כל מניעה להספידה, ואם לא הייתה מניעה להספידה ברור שההספד נעשה לאחר הקבורה, ורבן גמליאל האריך בו כדי שיידעו שהחודש לא נתקדש.

נקודה אחרונה, בתימן הנשים כלל לא השתתפו בהלוויות משום צניעות, ראו בעניין זה את מאמרו של קאפח "הליכות עולם", עמ' 247 ואילך, ורבים כבר הבינו את חשיבות העניין. וזכורני אשה צנועה וכשרה שנפטרה והורתה בצוואתה שהנשים לא ייצאו לקבורתה, וכך היה, רק הגברים יצאו לקבורתה וקידשה שם שמים ברבים במותה, בחינוך בנות ישראל לצניעות.

ינקי הפגאני – "אין מניחין מיטה של נשים ברחוב מפני שקרובה לינוול לא שנא של יולדת לא שנא של שאר אשה" (יו"ד שנה). דברי ינקי אינם כנהרדעי ולא כר' אלעזר, שהרי נהרדעי סברו שרק יולדת מתנוולת בהעמדת מיטתה ברחוב משום ששופעת דמים, ואילו ר' אלעזר אסר משום כבוד האשה שמתה (וצניעות האשה היא תכלית כבודה ורוממותה) – שהרי ראָייתו של ר' אלעזר היתה ממִרים: "סמוך למיתה קבורה", ומרים לא הייתה יולדת ולא שופעת דמים.

יתר-על-כן, בעיוות דברי התלמוד ינקי הפגאני החריב למעשה את דין התלמוד, ואסביר: כאשר קובעים שטעם הדין הוא משום ניוול, בסופו של דבר בני האדם יבטלו את הדין לחלוטין, שהרי כולם רואים ויודעים שהטעם הזה אינו נכון הואיל ונשים שמתות אינן שופעות זיבה – וכאשר יראו שהטעם הזה הבל הוא מעשה תעתועים, יבואו לבטל את הדין מעיקרו, וכך אכן אירע. ומי שהחל בהחרבת דין התלמוד הוא לא ינקי הפגאני אלא מורו ורבו רש"י-שר"י בפירושו לעיל.

קארו הקראי – שרבט בשולחנו שם: "אין מניחין מיטה של אשה ברחוב, מפני הכבוד". ובאיזה כבוד מדובר כאן? ניוול? וברור שפסיקתו פותחת פתח לפרשנות של רש"י וינקי, והמציאות תוכיח, שהרי בימינו ביטלו לחלוטין את הדין היקר הזה ומעמידין את גופות הנשים שעות...

הרב שלמה צדוק – בפירושו להלכות אבל (יב, ה) כתב כך: "אבל אין מניחין מיטת אשה ברחוב לעולם, שזה גנאי לאשה כמו בחייה שתהיה מוטלת לארץ שׂרועה אפילו לשעה קלה לפני הגברים מטעמי צניעות ומשום הרהור, שאין שום היתר אפילו לשעה קלה. וכבר נפרץ הדבר".

ושם גם גילה דעתו על מנהגֵי "התרת הנדרים", ההקפות ואמירת "ולבני הפילגשים": "וכבר נפרץ הדבר, ומלבד מה שעוברים על דברי חכמים הנ"ל [=להניח מיטת אשה ברחוב] יש גם משום ביזיון המת להטילו לארץ על הקרקע כדי לומר מה שקורים 'התרת נדרים', ולעשות הקפות עליו [...] ולהבריח המזיקין ממנו [...] ולפי דברי רבנו אלו [במורה א, ז] אין מקום כלל ועיקר למנהג ההקפות ולא אמירת ולבני הפילגשים" (שם, עמ' תא–תב). ולדעתי יש בכולם ביזיון חמור לנפטר מצדדים נגעלים נוספים, ולוואי וכשאמות לא יֹאמרו עלי דבר מכל אלה.

הצאבי – "כבוד האשה קבורתה, שנאמר 'וַתָּמָת שָׁם מִריָם וַתִּקָּבֵר שָׁם', סמוך למיתה קבורה. לפיכך מנהגינו באשה שמתה, שאין עושין לה כל הסדר הנזכר לעיל, ואין מניחין מיטתה ברחוב להספידה, אפילו אשת גדול הדור, אלא מיד אחר הרחיצה והטהרה מלווין מיטתה בשתיקה ובכובד ראש [...] ואין עושין מעמד ומושב, ולא שבע הקפות, ואין אומרים נוסח 'רחם נא' וכו' [...] אבל אומר הרב את ההיתר, ופסוק 'ולבני הפילגשים' אין אומרים" (נפש כל חי, עמ' לח). והוסיף עוד הזיה מדמיונו: "שבחייה הייתה כלי לטומאה בהיותה נדה, ובמותה רוחות הטומאה תאבים לשרות עליה מיד, ויותר מן האיש", ומוחו של הצאבי טומטם וזוהם בעבודה-זרה.

שלמה קרח – "כשם שמספידים על האנשים כך מספידים על הנשים, אלא שאין מניחין המיטה ברחוב [...] שהמנהג להספידה בביתה לאחר הלוויה" (עריכת שולחן, יו"ד א, עמ' נא). ואין זה רק "מנהג" אלא דין תלמודי בעל משמעות עמוקה, והוסיף שם: "ובזמנינו מטעמים שהזמן גרמן נהגו להספיד הנשים גם בלוויה". ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! מהו "מטעמים שהזמן גרמן"? וכי "הזמן" הוא זה שגרם להספיד נשים טרם קבורתן ולהשחית את דין התלמוד?

פיניל'ה קרח – "כשם שמספידים על האנשים כך מספידים על הנשים כראוי להן, אבל אין מניחים מיטת האשה ברחוב לעולם שזה גנאי לאשה, אלא סמוך למיתתה קבורתה, ומטעם זה לא נהגו להספיד הנשים". ברם, בהמשך כתב: "יש נוהגים להספיד הנשים קודם קבורה, ובפרט אם הייתה אשה חשובה במעשיה הטובים ובחינוך בניה. ובפרט אם בהספדה מעורר הדרשן את מעלות האשה הכשרה והצנועה, ומדבֵּר בשבחה כדי שילמדו ממעשיה הטובים" (בית מועד א, יג). ולאחר שכתב בהחלטיות "אין מניחים [...] לעולם" הוא מורד ומתעתע? ומקור תירוציו בערוך השולחן (שמד, ז), וסטה אחרי המינים הארורים להשחית את תורתנו.

אִבְּן עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה – לא מצאתי בילקוטו כל זכר לדין התלמוד, וההתייחסות הקרובה ביותר לעניין זה מבטלת הלכה למעשה את דין התלמוד, וזה לשונו: "ומצוה גדולה להספיד על המת כראוי. והמנהג להספיד גם את הנשים לפי כבודן" (שם, ח"ז יו"ד ו, עמ' עט). משמע מדבריו שאין לזרז את קבורת הנשים כדין התלמוד, אלא אדרבה, יש לעכב את מיטת הנשים ברחוב לצורך הספד לפי כבודן. ודבריו היפך התלמוד: כבודה של האשה הוא בקבורתה ואילו העמדתה ברחוב לצורך הספדה הוא בזיונה, וכפי שפוסק רבנו לעיל: "שזה גנאי לאשה".

"וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי" (יש' מג, כז), ושם תרגם יונתן: "וּמַלְּפָךְ [מוריך ורבניך] מְרַדוּ בְּמֵימְרִי".

טוקצינסקי – האריך מאד להשחית את דין התלמוד, וז"ל: "ומספידין גם לנשים כראוי להן ולפי מנהג המקום [...] והנהוג הוא להספיד אשה גדולה במעשיה או אשת גדול בתורה – גם ברחוב, כמו שמספידין לגדול במעשים ובתורה ברחוב" (גשר המתים א, פי"ג, ח). ובח"ב (ט, ג) בספרו האריך מאד בהיתר הספד נשים ברחוב לפי דעתו, והוקשו לו כלשונו "קושיות עצומות":

א) מדוע נאמר במשנה "מפני הכבוד", ובגמרא לעומת זאת אומר ר' אלעזר "שתהא סמוך למיתתה קבורתה"? כלומר, לכאורה לפי הטעם הראשון מותר לספוד את האשה בבית, ואילו לפי הטעם השני אין לספוד את האשה כלל לפני קבורתה, אלא סמוך למיתה קבורה. אך הטיפש הזה לא הבין דבר פשוט מאד: "מפני הכבוד" הוא כבודה של האשה בצניעותה, והוא הטעם שנפסק להלכה – והיו לפניו דברי רבנו אך הוא בחר בהבלי המינים שעיוותו והשחיתו, וטומטם בפרשנותו של רש"י-שר"י שהחליט ש"מפני הכבוד" הוא עניין של ניוול הנשים.

ב) עוד כתב טוקצינסקי: "אם בעינן סמוך למיתה קבורה אין זה נוגע רק להספד והוה ליה למימר [לחכמי התלמוד] 'אין משהין אותה'". ולא הבין שחז"ל לא אמרו "אין משהין" מפני שהוא לשון חלש ומבטא פחות זירוז לקבורת האשה סמוך למיתתה, ושוב המציאות תוכיח: אם לשון חכמים החזק והחד-משמעי "סמוך למיתה קבורה", לא החזיק מעמד "וכבר נפרץ הדבר" כמו שכתב הרב צדוק לעיל, אז לשון חלש כמו "אין משהין" (=שניתן לפרשוֹ שאין משהין לצרכים מסוימים דווקא, וכן לא אם מדובר בכבוד האשה וכו') – לא רק שלא היה מחזיק מעמד, הוא גם לא היה מותיר תקווה לרפא את העיוות ולשוב לקיים את דין האמת התלמודי.

ג) "למה תני במתניתין אין מניחין מיטת אשה ברחוב – מה עניין זה לרחוב?", וברור שחכמים נקטו בלשון "רחוב" לפחות לשלוש סיבות: 1) כך היה מנהג חכמי המשנה והתלמוד בעת תהלוכת ההלוויה להניח מעת לעת את מיטת המת ברחוב כדי לספוד ולקונן (ראו הליכות תימן, עמ' 250); 2) חכמים ביקשו לרמוז לנו מדוע נאמר "סמוך למיתה קבורה": כלומר העמדתה ברחוב שהוא מקום ציבורי שעיני כל משוטטות בו, הוא גנאי לאשה ומסר גרוע להמון המלווים שמערער את יסודות הצניעות היהודית; 3) המושג "רחוב" מסמל דבר שהוא "רחובי" כלומר המוני ולא בהכרח רצוי לאדם היהודי, ובמיוחד לא לאשה בת מלך שכל כבודה בת מלך פנימה – ולפי האמת לא היה ראוי שתצא מביתה כי אם לצורך גדול (ואנו רחוקים מאד מהאמת בעניין זה), כל-שכן שלאחר מיתתה גנאי חמור הוא לה להיות שׂרועה לעיני כל ברחובות קריה.

ד) "ביותר קשה" – בנקודה זו הִקשה טוקצינסקי מדוע הרמב"ם חיבר את שני הטעמים יחדיו, וכבר תירצנו בנקודה הראשונה שלא מדובר כלל בשני טעמים, אלא בטעם אחד ויחיד.

ה) "עוד פלא גדול" – טוקצינסקי תמה כיצד למד ר' אלעזר מהפסוק "וַתָּמָת שָׁם מִריָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" – סמוך למיתה קבורה, והלא במשנה מפורש שהוא רק "מפני הכבוד"? ולא הבין ש"מפני הכבוד" הוא כבוד האשה לקברה סמוך למיתתה ולא להעמיד את מיטתה ברחוב לעיני כל.

ו) "ועל כולם יש להשתומם" – לפי דמיונו אברהם אבינו ע"ה טיפל בענייני הקבורה של שרה אמנו רק לאחר שתמו כל ימי הבכי והאבל לשרה אמנו, שהרי לכאורה קודם הִספידהּ: "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב), ורק לאחר-מכן פנה לבני חת בענייני הקבורה: "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר" (שם, ג). ולפי דמיונו זה תמה על-כך שלא נזכר שם אף אחד משני טעמי קבורת האשה. כלומר, לפי דבריו של טוקצינסקי הטמא, אברהם אבינו לא חש לניוולה של שרה, ולא חש לזרז את קבורתה של שרה אמנו משום כבודה – ואיני יודע כיצד ניתן להעלות על הדעת שכל הזמן הזה שרה אמנו הייתה מוטלת ללא קבורה?

אלא מן ההכרח לבאר: שקְּברהּ קבורה זמנית וכאמור בהלכות אבל (יב, ט) בעניין ליקוט עצמות: "המלקט עצמות אביו ואימו הרי זה מתאבל עליהם כל היום כולו", או שטמנהּ בארון חתום עד העברתה לקבורת קבע, וכפי שכותב קאפח בפירושו להלכות סנהדרין טו (אות ט) בעניין חיוב הקבורה באדמה אם הוא מן התורה או מדרבנן:

"לפיכך נראה לי ברור כי דעת רבנו, שקבורה באדמה, כלומר לחפור ולקבור היא דאוריתא בהרוגי בית-דין בלבד. הא כל השאר אין מצוה מן התורה לחפור ולקבור אלא מדברי סופרים, וזהו שכתב בפי"ד אבל [הלכה א]. ואם תשאל הייתכן שהתורה תאמר שהמת יושלך לדומן על פני האדמה? ודאי שלא, אלא גניזה בעלמא, כגון נתנוֹ בארון סגור ואטום – זוהי גניזתו ואינו חייב מן התורה יותר. הא אם הלינוֹ על פני האדמה עובר בלא תעשה דאוריתא".

ועל-כל-פנים, אין ללמוד מקבורתה של שרה אמנו לכך שמותר להניח מיטת אשה ברחוב כדי להספידה, שבוודאי לא עשה כן אברהם אבינו. ויתרה מזו, עצם העובדה שחכמי התלמוד ע"ה לא העלו אפשרות זו, די בה כדי ללמד שאין לקשור את קבורת שרה לדין התלמוד הנדון.

מכל מקום, קושיותיו אלה הובילוהו להחליט שראוי ואף מצוה להספיד אשה ברחוב כנגד דין התלמוד, והפכו את עיוות דין התלמוד – למצוה! וז"ל: "מכל התמיהות הגדולות הללו נראה לענ"ד, דהא דתני אין מניחין מיטת אשה ברחוב הוא רק בגווני של מעמדות והדומה, ולא להספידה, ואילו להעמיד מיטתה לכבודה כדי להספידה מותר ומצוה היא". וחילוקו בין מעמדות להספדות הבל מהובל, שהרי מהות המעמדות היא ההספדים שהיו אומרים בהם. כמו כן, מבחינת עצם האיסור התלמודי אין שום הבדל: אסור להעמיד מיטת אשה ברחוב, בין להעמידה סתם ככה ב"מעמדות" לפי דמיונו של טוקצינסקי, ובין להעמידה כדי להספידה.

עוד כתב: "וזהו על דרך הנאמר בלאו 'דלא תלין' [...] שאם הלינוֹ לכבודו אין בזה משום הלאו, והילפותא מִקְּרָא שתהא סמוך למיתתה קבורתה [...] זהו נמי כשמשהה אותה לא לכבודה, כגון שמניח מטתה ברחוב שבאשה יש בזה משום גנאי, ומשא"כ באיש שאין זה מן הגנאי". ושוב טוקצינסקי שוקע בהבליו, שהרי אם כדבריו, ואכן גם העמדת מיטת האשה ברחוב לשם הספד היא בכלל ההלנה המותרת לכבוד המת, מדוע פסקו חכמים ע"ה שאסור לעכב את קבורת האשה? מדוע קבעו "סמוך למיתתה קבורתה"? כמו כן, לדעת הרמב"ם הלנת המת המותרת היא רק למילוי צרכיו של מת, ראו: הלכות סנהדרין (טו, י), וכן הלכות אבל (ד, ח).

ועוד הוסיף תירוץ שאינו מובן ולכן לא הבאתיו, וסיים: "ומכיוון שכך, שאפילו אליבא דר' אלעזר הוא רק משום כבודה, שפיר דנו רבותינו [...] שכל זאת הוא דוקא אם מניחין מטתה ברחוב לא לכבודה, אבל כדי להספידה אדרבה זו מהמצוה". ולא רצו להבין שהנחת מיטת אשה ברחוב אינה לכבודה אלא גנאי גדול הוא לה, וכל היגע והיזע הזה נועד להצדיק את מנהגם באירופה הממאירה, וכן כדי שלא להרשיע את חכמי-יועצי-אדום בהשחתת תקנות חכמים. וכבר תיאר רבנו את השׂכירים באיגרתו לתלמידו (עמ' קכז), וכל-שכן הוא ביחס למיני אדום הארורים: "והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו".

התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז''ל (ח''ז).pdf

הורידו את PDF • 187KB