אכילת בשר ודגים יחדיו – מומלץ מאד!
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני שעתיים
- זמן קריאה 5 דקות
ידוע ומפורסם בעולם האורתודוקסי האיסור הדמיוני של אכילת בשר ודגים יחדיו, מעולם לא התייחסתי להזיה זו ומעולם לא חששתי לאכול בשר ודגים יחדיו לתיאבון. עד-כדי-כך היה נראה לי שמדובר בהזיה עד שאפילו לא ראיתי לנכון להתייחס אליה במשך שנים לא מעטות. ובכן, חבר הִפנה אותי למקור ההזיה, ולאחר שעיינתי במקור גיליתי להפתעתי שיש לי מקום לחדֵּש בעניין זה. הבה נחל אפוא ברשותכם, ראשית עלינו לדעת שהרמב"ם לא הזכיר שום איסור בעניין זה, ואין צורך ביותר מכך בשביל להתיר בשופי ובנחת לאכול בשר ודגים יחדיו. יתר-על-כן, מהלכות מסוימות שנוגעות באופן עקיף בעניין זה עולה מפורשות שמותר לאכול בשר ודגים יחדיו. נחל אם-כן בהלכה הראשונה, בהלכות מאכלות אסורות (ט, כב) פוסק רבנו כך:
"פת שאפייהּ עם הצלי, ודגים שצליין עם הבשר – אסור לאכלן בחלב".
מהלכה זו עולה שניתן לצלות דגים עם בשר יחדיו – כל האיסור הוא אך ורק לאכלן עם חלב וזאת משום איסור אכילת בשר בחלב הידוע, ותו לא מידי! הוי אומר, ברור כשמש לכל מי שיש בו ולוּ זרזיף קלוש של דעת, שמותר לדעת הרמב"ם לאכול בשר ודגים יחדיו ללא שום חשש.
והנה עוד הלכה שנוגעת באופן עקיף לענייננו, בהלכות מאכלות אסורות (ט, כג) נאמר כך:
"קערה שאכלו בה בשר [ונותר מעט רוטב בקערה] ובישלו בה דגים – אותן הדגים מותר לאכלן בכותח. סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין – אסור לאכלן בכותח. אבל אם חתך בה קישות או אבטיח – גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב".
ושוב אנחנו רואים שהבשר והדגים נזכרו יחדיו אך ורק ביחס לאיסור אכילתן עם כותח, כלומר עם מאכל חלבי – דהיינו אין זכר לאיסור הדמיוני של האורתודוקסים לאכול בשר ודגים יחדיו. ועתה אוסיף ואומר משהו על עצם ההלכה, ובכן מדובר בקערה שאכלו בה בשר ונשאר מעט רוטב בשרי בקערה, ובישלו בה דגים יחד עם הרוטב – שהרי אם הקערה הייתה נקיה מי יעלה על דעתו לאסור לאכול את הדגים עם גבינה? ולימדנו רבנו שאין לחוש למעט הרוטב בזה.
וראיה לדברינו מהמשך ההלכה הנדונה לעיל אשר עוסקת בסכין שנשאר עליו מעט שומן – בדיוק כמו הקערה שהיא כלי שני שנשאר בה מעט רוטב. כמו כן, דברי קאפח וקארו שם לפיהם מדובר בהלכה זו בקערה שבישלו בה בשר ולאחר מכן ניקו אותה ובישלו בה דגים – תמוהים מאד, שהרי נאמר במפורש "קערה שאכלו בה" ולא נאמר "קערה שבישלו בה". ואגב, לאור האמור אין ללמוד מהלכה זו על דינו של תבשיל פרווה שנתבשל בכלי חלבי או בשרי נקי, ודין זה יש ללמוד מהלכה אחרת, ובזה ראו נא: "יסודות בדיני כשרות הכלים", שם בפרק ה.
ועל-כל-פנים, גם לשיטתם של קאפח וקארו הקראי שסוברים שהמילים "שאכלו בה" מורות על בישול, גם לשיטתם אין שום ראיה מדברי רבנו לאסור לאכול בשר ודגים יחדיו, שהרי כל מה שנאמר בהלכה הוא שאסור לאכול את הדגים שנתבשלו בקערה הזו עם מאכל חלבי.
***
לאחר שראינו את ההלכה נעבור ברשותכם לאמור בתלמוד מסכת פסחים (עו ע"ב):
"פת שאפאהּ עם הצלי בתנור – אסור לאכלהּ בכותח. ההיא ביניתא דְּאִיטַּוְיָא בהדי בישרא – אסרה רבא מפרזיקיא למיכלַהּ בכותחא [=דג שנצלה יחד עם בשר אסרוֹ רבא לאוכלו עם מאכל חלבי]. מר בר רב אשי אמר: אפילו במילחא נמי אסור, משום דקשיא לריחא ולדבר אחר [=אפילו במלח אסור לאכול את הדג שנצלה עם הבשר, משום שקשה לריח ולדבר אחר]".
הוי אומר, כל מה שנאסר בגמרא הוא לאכול דג שנצלה עם בשר יחד עם מאכל חלבי או מלח! אך לאכול דג שנצלה עם בשר ללא מאכל חלבי או ללא מלח – אין שום איסור כלל ועיקר! כלומר אפילו לפי הוזי ההזיות שאימצו לחיקם את דבריו הדחויים של רבא מפרזיקיא, אפילו לשיטתם, שהם מאמצים לחיקם מכל הבא לידם, אין שום איסור לאכול בשר ודגים יחדיו – אך הכסילים הנבערים הללו אפילו לא ידעו להבין פשט גמרא, כל-שכן שלא ידעו להבחין בין מימרא שנפסקה להלכה לבין מימרא שיש לדחותה מן ההלכה, ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.
בעניין המילים "דקשיא לריחא", הכוונה היא לכך שאותו רבא מפרזיקיא סבר ש"ריחא מילתא היא", אך הלכה לא נפסקה כמותו, וכפי שפוסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (טו, ל): "אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף-על-פי שאין נוגעין זה בזה. ואם צלאן – הרי זה מותר, ואפילו הייתה האסורה שמנה הרבה והמותרת רזה, שהריח אינו אוסר [דהיינו להלכה 'ריחא לאו מילתא היא'] ואין אוסר אלא עצמו של איסור". ואין בכלל צורך להתייחס להזיה בעניין "דבר אחר" שרש"י-שר"י פירש שם שמדובר בצרעת, שהרי ברור שלא מדובר באיסור אמיתי אלא בהזיה גמורה המנותקת מדעת וממדע, ולכן רבנו התעלם ממנה.
***
ועתה לדברי השוטים כדי שנלמד עד כמה תעו ולעו באפֵלת סכלותם: נחל בדברי ינקי הפגאני, בנו של אבו-ינקי הפגאני, שכתב כך: "וא"א הרא"ש ז"ל היה רגיל ליטול ידיו בין בשר לדגים דחמירא סכנתא מאיסורא" (טור או"ח קעג), ואפילו אם נעוות ונעקם ונעקש את הגמרא לעיל ונסבור שאסור לאכול בשר ודגים יחדיו משום סכנה, היכן נזכרה בגמרא נטילת ידיים? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! ורק כסילים גמורים גם יכשלו בהבנת פשט הגמרא, גם יעוותו ויאמצו סברות דחויות נחותות, וגם יוסיפו עליהן כהנה וכהנה הזיות וחששות, ואין קץ ותחתית לסכלותם.
והנה עוד מהבּוּל פגאני, כך כותב קארו הקראי בספרו ח'רבת יוסוף שם:
"ומה שכתב רבינו [קארו הקראי קורא לינקי הפגאני 'רבינו']: 'ואדוני אבי ז"ל היה רגיל ליטול ידיו בין בשר לדגים דחמירא סכנתא מאיסורא'. הכל בו כתב שגם הר"ם נ"ע היה נוהג כן מזה הטעם ולא פירש מהיכן למד הר"ם כן, ונראה שלמדו כן מדגרסינן בפרק כיצד צולין: 'ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא' [פסחים עו ע"ב]" וכו'.
כלומר, לפי קארו הקראי, פטרוניו האשכנזים למדו את הדין הזה מן הגמרא שהוסברה לעיל, וכבר ראינו שאין זכר להזיה הזו של קארו, והוא פשוט לא ידע ללמוד פשט פשוט של גמרא.
וכמובן שקארו הקראי החדיר את ההזיה האדומית הזאת לשולחנו המסואב, וכך הוא משרבט בשולחנו (שם, ב): "בין בשר לדגים חובה ליטול משום דקשה לדבר אחר, וחמירא סכנתא מאיסורא". פשש... חמירא סכנתא, מהלְּכים עלינו אימים כדי שנלך בהזיותיהם המחליאות.
***
ובמקום אחֵר בספרו ינקי הפגאני שב על קיאו, וכך הוא כותב (יו"ד קטז): "וצריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד שקשה לצרעת, ויש מחמירין בדבר לייחד לדגים כלים לבד. וא"א הרא"ש ז"ל היה רגיל לרחוץ ידיו בין בשר לדג, והיה שורה פת ביין ואוכלו בינתיים כדי לרחוץ פיו".
והוסיפו על כל הזיותיהם עוד איסורים וחומרות: לייחד כלים מיוחדים לבישול ולאכילת דגים, ולא מספיק עתה ליטול ידיים, יש גם לשרות פת ביין ולאכלו בין אכילת הדגים לבשר. איזה כסילים נבערים, וסטייתם אחרי המאגיה טמטמה את מוחם עד שלא הבינו פשט גמרא.
והחרה החזיק אחריו בסכלותו קארו הקראי, וכך הוא משרבט שם (ב–ג): [ב] "צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד, מפני שקשה לצרעת; [ג] ירחוץ ידיו בין בשר לדג ויאכל פת שרוי בינתיים, כדי לרחוץ פיו". כלומר, קארו הקראי אימץ לחיקו את כל חומרות פטרונו ינקי הפגאני.
ודרך אגב, מוסא איסרלשלשת הוסיף שם: "ויש אומרים דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואוכלן, אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש, וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידיים ביניהם". כלומר, לכאורה הוא מתיר לאכול בשר ודגים יחדיו אפילו בלי רחיצת הפה ונטילת הידיים, כל שהוא אוסר הוא רק לאכול בשר ודגים שנתבשלו יחדיו! אך הלשלשת חוזר לסכלותו מהר מאד, שהרי הוא מוסיף וכותב כך: "ומכל מקום יש לאכול דבר ביניהם ולשתות, דהוי קינוח והדחה", כלומר הוא עושה פליק-פלאק גמור ומוחלט, וחוזר להורות שאסור לאכול בשר ודגים יחדיו, ולא רק זאת אלא שאסור גם לאכלם זה אחר זה ללא אכילת דבר-מה ביניהם, וגם לשתות משהו.
בסופו של דבר, מוסא איסרלשלשת מחמיר יותר מכולם, שהרי הוא מוסיף ומחייב גם לשתות משהו בין אכילת בשר לאכילת דגים או ההיפך, וכמה אפשר לבלוע?! "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט), "הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא); "הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).
ואחתום בדברי רבנו המכוננים בצוואתו לספרו מורה-הנבוכים, וכֹה דבריו:
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
תגובות