התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז"ל (ח"ו)

ט. חליצת כתף

בהלכות אבל (ח, ג; ט, י–יד) הרמב"ם פוסק כדלהלן:

"וכן על אביו ועל אימו, חולץ כתפו ומוציא זרועו מן החלוק עד שיתגלה כתפו וזרועו, והולך כך לפני המיטה. ואחר שייקבר אביו או אימו אינו חייב לחלוץ. חכם שמת הכל קרוביו, והכל קורעין עליו עד שמגלין את לביהן, וחולצין מימין [...] אב-בית-דין שמת הכל קורעין עליו וחולצין משמאל [...] נשיא שמת הכל קורעין עליו, וחולצין שתי הידיים מכאן ומכאן".

סוגיית הגמרא במועד קטן כב ע"ב – כה ע"א, ובבא קמא יז ע"א

"עַל כָּל הַמֵּתִים כּוּלָּן – רָצָה חוֹלֵץ רָצָה אֵינוּ חוֹלֵץ, עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ – חוֹלֵץ. וְמַעְשַׂה בִּגדוֹל הַדּוֹר אַחָד שַׁמֵּת אָבִיו וּבָא לַחלוֹץ, וּבִיקַּשׁ גְּדוֹל הַדּוֹר שַׁעִמּוֹ לַחלוֹץ וְנִמנָע וְלֹא חָלַץ. אְמַר אַבַּיֵי: גְּדוֹל הַדּוֹר – רִבִּי, גְּדוֹל הַדּוֹר שַׁעִמּוֹ – רִבִּי יַעְקֹב בַּר אַחָא. וְאִיכָּא דְּאַמרֵי: גְּדוֹל הַדּוֹר – רִבִּי יַעְקֹב בַּר אַחָא, גְּדוֹל הַדּוֹר שַׁעִמּוֹ – רִבִּי. בִּשׁלַמָא לְמַאן דַּאְמַר גְּדוֹל הַדּוֹר שַׁעִמּוֹ – רִבִּי, הַיינוּ דְּנִמנָע וְלֹא חָלַץ. אֵלָא לְמַאן דַּאְמַר: רִבִּי יַעְקֹב בַּר אַחָא, אַמַאי נִמנָע וְלֹא חָלַץ? רַבַּן שִׁמעוֹן בַּן גַּמלִיאֵל נָשִׂיא הְוָה, וְכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַייְבֵי לְמִיחלַץ! קַשׁיָא. עַל חָכָם חוֹלֵץ מִיָּמִין, עַל אָב-בֵּית-דִּין מִשְּׂמֹאל, עַל נָשִׂיא מִכָּאן וּמִכָּאן [...] חָכָם שַׁמֵּת, הַכֹּל קְרוֹבָיו [...] הַכֹּל קוֹרְעִין עָלָיו, וְהַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו".

"תְּנוֹ רַבָּנַן: 'וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ' [דה"ב לב, לג], זַה חִזקִיָּה מַלַך יְהוּדָה, שַׁיָּצְאוּ לְפָנָיו שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אַלַף חְלוּצֵי כָתֵף".

והרי"ף כתב שם (יג ע"ב): "פירוש, חולץ כתפו ומוציא זרועו מן הקרע של החלוק, ונמצא זרועו עם כתפו מגולין". ובפסקיו במועד קטן (ג, מב) אבו ינקי העתיק את לשון הרי"ף, וכן הרמב"ן העתיק את הדברים והוסיף ש"כך פירשו כל הגאונים" (תורת האדם, עמ' נו). ועוד רבים פירשו כך, כגון הערוך, יצחק אבן-גיאת, האי המכונה "גאון" ועוד (ראו 'מנחת אהרן', עמ' 428).

ועתה לדברי השוטים (וחלקם טרם הספיקו לעוות את הדין)

רש"י-שר"י – במועד קטן שם כתב: "רצה חולץ – כתפו".

משה מקוצי – "על כל המתים כולן רצה חולץ כתפו רצה אינו חולץ, על אביו ועל אימו חולץ כתפו" (סמ"ג, עשין, עשה דרבנן ב).

הגהות ארורות (מיימוניות) – בהלכות אבל שם כתב: "ומ"ש [הרמב"ם] ועל אביו ועל אימו חולץ כתפו וכו', וכן פרש"י [...] ויש אומרים חולץ חליצת מנעלים לילך לבית-הקברות יחף ולחזור. וכן ציווה ר"י ב"ר יהודה לבנו לילך יחף לבית-הקברות ולחזור כשנפטרה אימו אשת ר"י ב"ר יהודה". הזיה זו נמצאה לראשונה אצל הראב"ן (אשכנז, המאה הי"ב): "חולץ – הולך יחף, חולץ מנעליו והולך אחריהם. ושמעתי שכשמתה אשתו של רבינו רבי יצחק ברבי יהודה, ציווה לבנו ר' יהודה לילך יחף אחריה לבית-הקברות" (בספרו, מועד קטן, ד"ה על כל המתים). ונראה שיצחק בן יהודה הוא אחד ממיני אשכנז הקדמונים, מרבותיו המובהקים של רש"י-שר"י.

ושתי הזיות עולות מדבריהם: הראשונה, מדוע יהודה המין ציווה לבנו להתאבל לפני שנסתם הגולל, והלא הלכה היא שכל עוד לא נסתם הגולל לא חלים דיני האבילות? וכמו שפוסק רבנו בהלכות אבל (א, ב): "מאמתי יתחייב אדם באבל? משייסתם הגולל. אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן. ומפני טעם זה רחץ דוד המלך וסך כשמת הילד טרם שייקבר"; והשנייה, מדוע יהודה המין ציווה על בנו ללכת יחף? והלא נאמר במפורש בגמרא בבא קמא, שהחליצה האמורה היא חליצת כתף! ואם השיכנז לא היו מינים וכסילים הייתה עוד תמיהה: מדוע התייחסו, יהודה והפוסקים האדומיים הרבים שבאו אחריו (כגון רוקח, ראבי"ה, שבלי הלקט, אור זרוע ועוד) לשמועה לא ברורה כאל פרשנות הלכתית לגיטימית? וכיצד לא שׂמו ליבם לגמרא: "עַל חָכָם חוֹלֵץ מִיָּמִין, עַל אָב בֵּית דִּין מִשְּׂמֹאל"? וכי יעלה על הדעת שחכמים יורו לאבלים לדדות או לדלג בין הקברים עם נעל אחת לרגליהם?!

יום-טוב בן אברהם (ריטב"א, ספרד המאה הי"ג) – "ועכשיו לא נהגו בחליצת כתף. ולא ידע ר"י ז"ל לפרש טעם ברור בדבר, ויש שפירשו מפני שרוב ישראל דרין בין הגויים ושמא ילעיגו עלינו ואינו כבודו של מת. וצריך לראות החליצה, דאי לא, לא מהני מידי" (בחידושיו שם). ושוב נתייראו משׂחוק הגויים וזו כבר הפעם השלישית (והראשונה והשנייה היו בעניין כפיית המיטה ועטיפת הראש, בפרק 'עטיפת הראש'), ומה שנאמר לעיל ביחס לחשש הזה נכון גם כאן.

ינקי הפגאני – ינקי אמנם לא אימץ את ציוויו של יהודה המין לבנו, ברם הוא מוסיף הסתייגות שלא נמצאת בגמרא ובאמצעותה הוא מפורר את הדין לחלוטין: "על כל המתים – רצה חולץ רצה אינו חולץ, ועל אביו ואימו – חולץ. פירוש: חולץ זרועו ומוציא כתפו חוץ לקרע ונמצא זרועו עם כתפו מגולין. ואם הבן גדול ואין כבודו שילך חלוץ-כתף אינו צריך לחלוץ" (טור יו"ד שמ).

המקור לחילוקו של ינקי הוא במסכת שמחות (ט, ג): "ומעשה כשמת אביו של ר' עקיבא וחלצו אחרים לפניו והוא לא חלץ" (למקור זה הפנה קארו בח'רבת יוסוף שם: 'הכי תניא באבל רבתי פ"ט'). ברם, בניגוד לדברי ינקי ולאמור במסכת שמחות, מן התלמוד הבבלי עולה שאפילו גדול הדור חייב לחלוץ! שהרי נאמר לעיל: "וְמַעְשַׂה בִּגדוֹל הַדּוֹר אַחָד שַׁמֵּת אָבִיו וּבָא לַחלוֹץ". כלומר, לפי הבבלי גם גדול הדור מחויב לחלוץ כתפו על אביו ואימו. ומה שסופר שם שאותו גדול הדור לא חלץ לבסוף, אין זאת אלא מפני שלא רצה שחברו, שהיה גדול הדור עמו, יראה אותו חלוּץ-כתף וייאלץ לחלוץ גם הוא, אף שהוא אינו מחויב לחלוץ כתפו על אביו של גדול הדור חברו.

נמצא, שאותו גדול הדור שנזכר בגמרא לעיל לא חלץ כתפו, למרות שהיה חייב מן הדין לחלוץ כתפו לכתחילה, אך ורק מכורח נסיבות מקומיות מיוחדות ומסוימות, והן שלא רצה להטריח את חברו גדול הדור לחלוץ כתף עמו. ומפני שמדובר בנסיבות מקומיות מיוחדות, הרמב"ם לא ראה לנכון לפסוק זאת להלכה, ולפטור את גדולי הדורות שבכל דור ודור מחליצת כתף. לפנינו אפוא מחלוקת בין התלמוד הבבלי לבין מסכת שמחות, ואין ספק שמעמדו ההלכתי של התלמוד הבבלי גדול משל מסכת שמחות, אשר כלל אינה נכללת במסגרת התלמוד הבבלי.

זאת ועוד, גם אם נקבל את ההלכה ממסכת שמחות, ונדחה את הבבלי מפניה, מה שלא יעלה על הדעת, גם אם נלך בדרך זו, ממסכת שמחות עולה, שרק יחיד גדול הדור רשאי לנהוג כן. שהרי בהלכה שלפניה שם במסכת שמחות (שם, ב), סוּפר שמת רבו של ר' עקיבא, ור' עקיבא כבר גדול עצום היה בכל ישראל, ובכל זאת, סוּפר עליו שהוא חלץ את שתי ידיו: "ומעשה כשמת רבי אליעזר וחלץ רבי עקיבא לפניו את שתי ידיו, והיה מכה על ליבו והדם שותת, וכך היה אומר, רבי רבי, רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין שולחני להרצותן".

לאור עדות זו, חייבים להניח שכאשר מת אביו של ר' עקיבא הוא היה במעמד של גדול הדור, ולכן אין ללמוד ממה שר' עקיבא לא חלץ במסכת שמחות (אם העדות נכונה) לגבי כל חכם וגדול. ואיני מבין כיצד למדו דין מהלכה מסוימת והתעלמו לחלוטין מההלכה שקדמה לה?

ולמרבה הצער, בניסוח ההלכה הזה של ינקי הפגאני נתערער קשות דין חליצת כתף עתיק היומין, הואיל ומניסוחו משמע שכל מי שרואה את עצמו כגדול או בעל כבוד (ומי לא רואה את עצמו כזה? ובמיוחד בקרב האורתודוקסים השחורים) רשאי לפטור את עצמו מחליצת כתף.

כאמור, הרחבת הפטור הגורפת מחליצת כתף והחלתה על כל "גדול" ו"בעל כבוד" ולא רק ליחיד בדור, ערערה קשות את דין חליצת כתף הקדמון. ולא רק לאותם שרואים את עצמם כ"גדולים" ו"חשובים", שיחושו שדין זה לא שייך אליהם, אף אנשים כשרים שאינם רואים את עצמם כגדולים, ימנעו מלחלוץ כתף בגלל ניסוח פסיקת הטור, שהרי לא ירצו בעת כאבם הגדול ביותר לחוש שאינם חשובים ומכובדים. ואלמלא היה מדובר במינים, הייתי מתקשה להבין את הרחבת הפטור האירופית הזו, שהרי חכמי התלמוד, תנאים ואמוראים, קיימו בעצמם דין זה בדקדקנות, וכי יעלה על הדעת שהם לא היו גדולים דיים כדי לפטור את עצמם מלחלוץ?

זאת ועוד, כאשר רואים אנשים "שאינם גדולים" את הרב או החזן או הגבאי או כל אדם בקהילה שרואה את עצמו כ"גדול", ורואים אותו שהוא אינו חולץ כתפו על אביו ואימו, מה יגידו הם? מה יגידו אזובי הקיר? ואם מדובר רק במקרה נדיר שמת אביו או אימו של גדול הדור היחידי, אז מילא, שהרי כמה גדולי הדור היו שהגיעו למעמדם ועוד הוריהם בחייהם? ברם, אם כל אחד שרואה את עצמו כ"גדול" פוטר את עצמו מחליצת כתף, שאר בני האדם "שאינם גדולים" כאמור, ייקחו ממנו דוגמה ואף הם לא יחלצו כתף: שאם הרב או החזן או הגבאי אינו חולץ, מדוע שאני אחלוץ? והלא איני צדיק יותר מהם? כך יחשוב בליבו האבל בשעת ההלוויה.

נמצא אפוא, שהחילוק המתעתע והמרקיב הזה, בין "גדול" לשאינו "גדול" מאוד בעייתי, והוא נסמך באופן רעוע ביותר על הלכה במסכת שמחות שנאמרה במקורה רק לגבי יחיד גדול הדור. ויתרה מזאת, אפילו במסכת שמחות לא נפסקה הלכה זו לגבי כל גדולי הדורות שבכל דור ודור, לא נאמר שם אלא שרבי עקיבא לא חלץ כתפו ותו לא. מי אמר שיש ללמוד ממסכת שמחות לגבי כל גדול וגדול שבכל דור ודור? שהרי לפי פשט הבבלי כל גדולי הדורות כולם חלצו כתף! ולכן חובה להניח שמסופר שם אך ורק על ר' עקיבא, שלא חלץ מסיבה שאינה ידועה לנו.

הדורות הוכיחו שפתיחת פתח זה, כלומר הלימוד ממסכת שמחות שאינו במקומו, במקום ללמוד מהבבלי, ובעקבותיו פסיקת הפטוֹר הגורפת לכל "גדול" שאינו מופיע במסכת שמחות, גרמו לביטולו כליל של דין זה. וייתכן מאד שאלה הן הסיבות לכך שהרמב"ם לא חילק כפי שחילק ינקי הפגאני: בין "גדול" ל"שאינו גדול", ומפסקו של רבנו עולה באופן ברור, שאפילו גדול הדור חייב לחלוץ כתפו על אביו ואימו, כפשט דין התלמוד, שפוסק כמותו בכל מקום.

בן זמרא – "וכן על אביו ועל אימו חולץ, ולא נתבארו דברי רבנו אם חולץ ימין או שמאל, ויש מי שכתב רצה מכאן – חולץ, רצה מכאן – חולץ, ואם רצה חולץ את שתיהן" (בפירושו להלכות אבל ח, ג) והוסיף שם קאפח בפירושו: "והמנהג מקדם קדמתה בתימן לחלוץ כתף הימנית".

קארו הקראי – העתיק בשולחנו (יו"ד שמ, טז) את דברי פטרונו ינקי הפגאני: "על כל המתים – אם רצה חולץ כתף. על אביו ואימו – חייב לחלוץ כתף והולך כך לפני המטה, עד שייקבר. ואם הבן אדם גדול ואין כבודו שילך חלוץ כתף, אין צריך לחלוץ". וכבר נתבאר תעתועם.

מוסא איסרלשלשלת – כתב שם: "וי"א דעכשיו בזמן הזה לא נהגו לחלוץ כתף כלל (כל בו בשם ר"י), וכן נוהגין האידנא". נמצא, כי כבר במאה הי"ב נזרעו זרעי ביטול דין חליצת הכתף והם צצו ופשטו סופית לאחר פסיקתו של הלשלשת במאה הט"ז. כמו כן, לא מופרך להניח שיש זיקה הדוקה בין ביטולו של הדין כליל על ידי יהודה המין שנזכר בדברי הלשלשת (להבדיל מיהודה המין שנזכר לעיל), ליצירת החילוק על ידי ינקי שמבטל בעליל את דין חליצת הכתף.

קאפח – ב"הליכות-תימן" (עמ' 250) הוא מתאר את מנהג יהודי-תימן: "האבלים הולכים אחר המיטה יחפים ועטופים בטליתותיהם השחורות. על אביו ועל אימו מוציא האבל את ידו הימנית מתוך שרוולו, עד שמתגלית כל ידו וזרועו וחצי חזהו, מרים ידו על ראשו ומהלֵּך אחר מיטת אביו ואימו". וביחס להליכת האבלים יחפים, נראה שיהודי-תימן הלכו יחפים לא משום שקיבלו את שיטת חכמי-יועצי-אדום לפיה החליצה האמורה בגמרא היא חליצת מנעלים, שהרי הם קיימו את דין התלמוד ככתבו ולשונו וחלצו את כתפיהם על אב או אם – ואם הלכו יחפים משום שכך הבינו את דין החליצה, מדוע לא חלצו נעל אחת בלבד? ומדוע המשיכו לחלוץ כתפיהם?

זאת ועוד, גם אם יקשו המקשים, שיהודי תימן אכן קיבלו את תירוץ חכמי-יועצי-אשכנז לפיו מדובר בחליצת מנעלים על אב ואם, מדוע קאפח ציין שכך היה המנהג לכל האבלים? והרי מי שאבל על שאר קרובים אינו צריך לחלוץ את מנעליו (לפי דמיונם האירופי), מדוע אפוא חלצו נעליהם לפי שיטה זו גם על שאר הקרובים? לכן נראה ברור, שחלצו נעליהם משום עניות מרודה או משום שלא יצטרכו בחזרתן לקחת מנעליהם בידיהם. וייתכן גם שיהודי תימן טומטמו אחרי המינים, וכבר מצאנו עניינים רבים שהם טומטמו בהם אחרי קארו והקבלה הפגאנית.

ואכן, שלמה קרח סבור שיהודי תימן אימצו את שני הפירושים לחליצה האמורה בגמרא, וז"ל: "אלא רבותינו תפשו שני הפירושים: לעניין חליצת כתף [...] וכן כפירוש הגהות מימוני [...] שמשמעותו חליצת נעל. ומנהגינו לקיים שני הפירושים" (עריכת שולחן, יו"ד א, עמ' פה–פז). וראוי לציין שאין ראיה כתובה בשום מקום שיהודי תימן סברו כשני הפירושים. ואף שתמוה מדוע יהודי תימן חלצו מנעליהם על שאר קרובים, וכן מדוע חלצו את שתי הנעליים – עדיין ייתכן שהם השתבשו אחרי המינים, ומה זה משנה? ברגע שיודעים כיצד צריך לנהוג לא מעניין מה עשו ומדוע עשו, ואבותינו מתחילה עובדי עבודה זרה היו ואין להתרגש משגיאותיהם...

שלמה קרח הנ"ל הוסיף וכתב בהלכותיו שם: "קודם שיוצאים מהבית, חולצים האבלים את נעליהם ומתעטפים בטלית גדול. ועל אביו ואימו גם חולץ כתף של היד הימנית, עד שמגלה את הלב, ומניח ידו על ראשו, והולך כך אחר המטה. ויש קהילות שלא נהגו לחלוץ כתף".

הרב שלום קרח – בספרו אגרת-בוכים, תיאר לפרטי פרטים את הלווייתו של מָרי יחיא קאפח (נסתלק ביום יא בכסלו תרצ"ב), ושם כתב (אגרת בוכים, עמ' לה–לו):

"וכולם קרועי בגדים וחלוצי כתף ידיהם על ראשיהם [...] כבוד גדול נעשה לו בקבורתו מה שלא נעשה בימינו לשום רב וחכם בתימן, הן מצד ריבוי קרועי הבגדים וחלוצי הכתף [...] המון רב יצא אחר מיטת הרה"ג, כארבע מאות חלוצי כתף, ועוד יותר היו קרועי הבגדים".

ואין זכר לכך שהלכו יחפי רגליים, לא האבלים ולא שאר המון המלווים, ואם אכן יהודי-תימן אימצו את פירוש השיכנז לחליצה האמורה בגמרא, מדוע תלמידי החכמים, תלמידיו של מָרי יחיא קאפח לא חלצו נעליהם? ויתרה מזו, על חכם או אב בית דין חולץ ימין או שמאל בלבד, וכי מראה כזה של מאות אנשים הולכים עם נעל אחת יישמט מתיאור ההלוויה המפורט? אך כאמור ייתכן שהיו מקרב יהודי תימן שכן סטו אחרי הזיות המינים האירופים, ולא אתפלא.

אִבְּן עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה – כתב בילקוטו (ח"ז יו"ד, ח): "יש אומרים שטוב ונכון לנהוג לחלוץ כתף בשעת ההלוויה לפטירת אימו [...] ויש שכתבו שאין נוהגים היום לחלוץ כתף בהלוויית האם". ובהערתו שם העתיק מספר יביע-הבל שכתב אביו עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה, ושם ציטט או הזכיר את הגמרא, הרמב"ם, המאירי, הטור וקארו שפסקו דין זה. אך משום הסתפק באלה ולא הלך כדרכו כפעם בפעם לקראת נחשים ולא הזכיר את רשימת הפוסקים הרחבה שתומכים בקיום דין חליצת הכתף (מובאים ב'מנחת אהרן', עמ' 427 ואילך, וחלקם לעיל).

עוד הוסיף שם: "ומנהג זה נהגו בו עד הזמן האחרון, וכמו שכתב בשולחן גבוה [...] שכן נוהגים בשאלוניקי ובכל ארץ תוגרמה [=יוון]. וסיים, אבל פה ירושלים ת"ו ראיתי בפטירת כמהר"ר מאיר מזרחי, בעל פרי-הארץ, שיצאו לפניו בניו ותלמידיו חלוצי כתף, ולא ראיתי עוד. ע"כ".

ואלמלא אִבְּן עבדאללה היה מין כעור וגמור ועז עיוורת חירשת אילמת ופיסחת, היה אולי ראוי להתפלא עליו מכמה צדדים: א) על עצם פסיקתו: "יש אומרים [...] ויש שכתבו" – ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת? מהי הפסיקה הסופית? וכבר תמה קאפח השׂכיר על שיטתם: "והוא הטעם והיא הסיבה שלא כתב רבנו הגדול בספרו העצום 'יש אומרים ויש אומרים' זולתי במקומות בודדים ונער יספרם. כי לדעתו הנחה זו חזרה היא לימי בראשית, ולא רק שאנו חוזרים למצב של 'אומה ללא ספר באמת' אלא אף חכמת הלומד ומעלתו נגרעת" (מבוא לספר המדע).

ב) מדוע אִבְּן עבדאללה מתעתע באמרוֹ: "יש אומרים שטוב ונכון"? הלא מדובר על דין תלמודי! כלומר היה עליו לכתוב כך: "מן הדין טוב ונכון" וכו'; ג) מדוע ציין רק את האֵם, והרי בגמרא נאמר שחליצת כתף היא גם על האב וגם על האם? ד) מתוך הערתו לא ברור לי מדוע לא חִיֵּיב לחלוץ כתף, שהרי כל "עמודי ההוראה" פסקו דין זה, מדוע אפוא יבוטל דין זה? האם רק בגלל ששולחן-גבוה (כמה שחץ!) לא ראה עוד אבלים שחלצו כתפיהם? מדוע לא נהגו עבדאללה ובנו הפסיכי לפי כללי הפסיקה שהם עצמם הניחו? ואין ספק שפסיקת הלשלשת בעניין זה, כמו פסיקות אירופיות רבות, השפיעה על הספרדעים ונמנעו מלפסוק כנגדה, וכולם תעו ולעו: "וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם [...] וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז).

הרב שלמה צדוק – בפירושו להלכות אבל (ח, ג) כתב: "וכן על אביו ועל אימו חולץ כתפו וזרועו, שמוציא זרוע ימינו או שמאלו משרוולו ומחלוקו, עד שיתגלה כתפו וזרועו איזה שירצה, והולך כך חשוף לפני המיטה, שזה לאות כבוד וצער רב ואֵבל גדול עליהם. וכך שנינו (ב"ק יז) [הובא לעיל] [...] ורק לפני המיטה בלבד עד הקבורה ולא לאחר הקבורה (כס"מ), וכך הוא מנהג נאמני ההלכה שומרי מסורתנו מעולם לחלוץ כתף על אב ואם עד היום הזה (ויוצאים ידי חובה אפילו תחת הטלית שאין חובה לשים היד על הראש כבחו"ל, שאין תנאי זה כתוב בהלכה)". ושם הוסיף וציטט את דברי הלשלשת שביטל את המנהג, והוסיף בסוף דבריו "ותמוה".

הצאבי – כתב: "על שאר קרובים – אם רצה חולץ כתפו, על אביו ואימו – חייב לחלוץ כתף (במקום שנהגו, כדלקמן)" (נפש כל חי, עמ' טו). ועוד הוסיף שם: "הבנים ושאר האבלים, מנהגינו שהם הולכים סמוך לפני המיטה עטופים בטליתותיהם על ראשם ומקצת גופם. וכפי ההלכה, על אביו ואימו – חולץ כתפו והולך כך לפני המיטה עד שייקבר. אלא-אם-כן הבן הוא אדם גדול ואין כבודו לילך חלוץ כתף, אינו צריך לחלוץ. ויש מקומות שנהגו כן, דהיינו שמוציא ידו הימנית (ויש נוהגים השמאלית) מתוך הבגד באופן שמתגלית כל ידו וזרועו, ומגופו עד כנגד ליבו, ומניח ידו על ראשו, והולך כך אחר המטה. ויש מקומות שלא נהגו לחלוץ כתף כלל".

והצאבי חיבר בין הרמב"ם לקראי אף שלא קרבו זה אל זה, שהרי ראינו שהתוספת: "אלא-אם-כן הבן הוא אדם גדול ואין כבודו" וכו', עוקרת את דין חליצת כתף, ואילו ראה אותה הרמב"ם היה חולץ כתפו. כמו כן מהשתלשלות פסיקתו ניתן לזהות ארבע אבני-דרך בתהליך התפוררות הדין: ראשית, כתב שזו הלכה; שנית, סייג בתוספת של ינקי וקארו שמעקרת את הדין; שלישית, הוסיף "ויש מקומות שנהגו כן", כלומר יש מקומות שנהגו בהם "מחוסרי הכבוד" לחלוץ כפי דברי ינקי וקארו; ורביעית, ובה הוא מנתץ את הדין באופן סופי ומוחלט באמרוֹ: "ויש מקומות שלא נהגו לחלוץ כתף כלל", דהיינו אפילו "מחוסרי הכבוד" לא חולצים כתף שם...

פיניל'ה קרח – "האבלים הולכים אחר המיטה כשהם מעוטפים בטלית. והבנים חולצים כתף ידם הימנית מן הבגד באופן שהיד וחצי החזה הימני מגולה, ומרימים היד הימנית על ראשם במשך ההלוויה עד הקבורה [...]. יש מקומות שלא נהגו לחלוץ כתף" (בית מועד א, עמ' שיג–שכא). ובהערתו האריך בשיטות וטעמי הדין, להלן מעט מדבריו: "וכן היא דעת רוב הראשונים [...] וכמו שפירשו הגאונים, דהיינו חליצת כתף [ולא מנעל] [...] וכמנהגינו מימי קדם כפי שנהגו ברוב מחוזות תימן. ורבים [רבים? האמנם?] עדיין מחזיקים בדין חליצת כתף והולכים כך הבנים בלוויה [...] ובשאר קהילות ישראל לא נהגו בחליצת כתף כמו שכתב הרמ"א".

פיניל'ה הוסיף בעמ' שכא את תירוצי הפוסקים לשאלה, מדוע לא נהגו לחלוץ כתף בשאר הקהילות, להלן תירוציהם: א) החליצה איננה חליצת כתף אלא חליצת מנעל; ב) החליצה גורמת לזלזול רב אפילו לעני שבישראל ואינה כבוד לבן (וכי ר' עקיבא שחלץ שתי ידיו נזדלזל בכך?); ג) שמא ילעיגו הגויים; ד) משום הקור בימי הצינה (=ולא יכלו לכבד את הוריהם ואת דין הסנהדרין ולחלוץ כתפם? ובימי הקור היו יכולים לחלוץ מתחת למעילם, ואף שלא יראו את חליצתם, הרי כולם יודעים שהם חולצים מתחת למעילם, ודי בכך כדי לקיים את ההלכה); ה) צורת הבגדים אינה מאפשרת לחלוץ (=ועל תירוצים דחוקים ועלובים ומהובלים דוגמת זה משיבים לילדי הגן: 'אין לא יכול יש לא רוצה', 'הרצון הוא אבי היכולת'); ו) "ולכן הכל מוחלים כבוד זה" – כי ניתן למחוק דין שפסקו חכמי הסנהדרין? ומסיים: "ולכולהו טעמי יש פירכות כמובא במפרשים". וכל דבריהם יגעים, ולולא דברי הרמב"ם הצרופים אז אבדתי בעניי.

טוקצינסקי – לא נמצאה בספרו התייחסות לדין חליצת כתף.

יוסף חבארה – "מנהגי הקבורה בצנעא, המנהג שהיה נהוג בתימן בצנעא הבירה, רוב רובו הוא הלכה: [...] ז. על אב ואם חולצין כתף ויוצאין אחר המיטה. ועוד כמה מנהגים אשר נעלמו בארץ" (בתלאות תימן וירושלים, עמ' 304–305).

יהודה לוי נחום – "הבנים [...] הולכים אחרי מיטת אביהם עטופי טליתות וחלוצי כתף [...] וכן אם נסתלק רב מורה הוראות יוצאים הכל אחרי מיטתו וגם תלמידיו עטופי טליתות, בוכין וקורעין עליו כדין, מספידין אותו וחולצין כתף עליו" (מצפונות יהודי תימן, עמ' 172).

פרופ' י' רצהבי – "כשהנפטר אב או אם, הולך האבל אחרי מיטתו חלוץ כתף. דהיינו: מחלץ את ידו הימנית מתוך השרוול, מרכין את ידו החשופה מעל לראשו וכך הוא מהלך אחרי המת. התלמוד ראה בחליצת כתף כבוד לנפטר, ומספר שכך נהגו בחזקיה מלך יהודה" (במעגלות תימן, עמ' 43).

***

וגם חלק זה אחתום בשתי הלכות מהלכות ממרים (א, א–ב) שבהן חז"ל ורבנו מתארים את כוחו וסמכותו העצומים של בית-הדין-הגדול – ללמדנו עד כמה גדולים עוונם וחטאתם של חכמי-יועצי-אדום אשר השחיתו את דיני הסנהדרין, והנה ההלכות המכוננות הללו לפניכם:

"בית-דין-הגדול שבירושלים הם עיקר תורה-שבעל-פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה' [דב' יז, יא] – זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם ולהישען עליהן. כל מי שאינו עושה בהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל' [שם]. ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת-בית-דין: שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק [=ואף שאפילו החיים שביניהם כבר בגדר מתים מצוה לגַנותם] שנאמר: 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ' [דב' יז, יב]".

"וְהֵמָּה אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה [...] וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא, כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב, מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה, וְדִבַּרְתָּ אֶת דְּבָרַי אֲלֵיהֶם אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ כִּי מְרִי הֵמָּה" (יח' ב).

התפוררות דיני האבילות שתיקנו חז''ל (ח''ו).pdf

הורידו את PDF • 215KB