נאור טויטו

ידוע המנהג להישאר ערים בליל שבועות ולעסוק בתורה. מנהג זה, כמנהגים רבים נוספים, אינו קדום כפי שטועים לחשוב, אלא חדש לגמרי. זו הסיבה שהוא לא נזכר בכתבי חז"ל, לא בכתבי הגאונים והרמב"ם, לא בדברי הראשונים ואף לא בדברי האחרונים. מנהג זה החל להתפשט כאש בשדה קוצים החל מהמאה הי"ז, לפני כשלוש מאות וחמישים שנה בלבד! תופשי אגדות חז"ל כפשוטן אשר החריבו את דתנו ושקעו בהשקפות מינות ומדוחים, החליטו להביא ראיה למנהג הזה לאור דברי המדרש בשיר השירים רבה (א, ב), שם נאמר שעם ישראל ישן ונחר ולא נותר עֵר כל הלילה...

בליל פסח (תשפ"ב) התפללתי כהרגלי במניין ספרדי. אחר תפילת העמידה של ערבית החזן בירך "לגמור את ההלל" כמנהג הספרדים, והקהל החל לומר את ההלל. אולם, אני יצאתי מבית הכנסת מכיוון שבסידור "אור הרמב"ם" לא הופיע נוסח של הלל אחר תפילת ערבית. בבדיקה שערכתי ראיתי שרבנו הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום שיש מנהג לומר הלל אחר ערבית בבית-הכנסת, כמו כן מנהג זה לא מופיע בסידורי רס"ג ורע"ג. המשכתי לעיין בדברי הגאונים ומצאתי שאף לא אחד מהם הזכיר מנהג של אמירת הלל בליל פסח בבית-הכנסת אחר תפלת ערבית, אלא להיפך, מדבריהם...

כיום מצוין יום ט"ו בשבט בלוחות השנה העבריים כיום חג שאין אומרים בו תחנון, אין מתענים ואין מספידים בו. בבתי ישראל עורכים שולחנות מקושטים בפירות רבים, בחצרות האדמורי"ם מארגנים "טישים" מפוארים ועמך-ישראל מאחלים "חג שמח" איש לרעהו. במאמר הבא אציג בפניכם כיצד נולד "חג ט"ו בשבט", ומטרתי העיקרית היא להוציא מלב הטועים את כל הסגולות, הדמיונות וההזיות שנקשרו ביום זה, וכפי שהובא לדוגמא באתר "הידברות": "ביום ט"ו בשבט נפתחים אוצרות השמים להריק על העולם שפע רב [נו באמת...]" ולהלן אצרף שפע של הזיות נוספות...