ביום ה בניסן תשע"ח (21.3.2018), כתשעה חודשים לאחר שהוקם מיזם "אור הרמב"ם", ספגתי ביקורת קשה משלושה תלמידים של קאפח אשר לצערי תועים מאד מלראות את אור האמת. איני מאשים רק אותם, כי סללו להם את הדרך לתעייתם קאפח וממשיכי דרכו השכירים למיניהם, אשר החליטו, שמשנתו הטהורה של רבנו ודרך האמת, תואמים ואף מחויבים ללכת יד ביד עם שיטותיהם והשקפותיהם הרעועות והרצוצות של צאצאי המינים.
קאפח וממשיכי דרכו, שהצדיקו ומצדיקים ומגוננים על דרכיהם של צאצאי המינים, עושים זאת מחישובים פוליטיים ותועלתניים צרים מאד. כלומר, אפילו קאפח, וכל-שכן וקל-וחומר ממשיכי דרכו העסקנים למיניהם אשר קרבו הרבה יותר מקאפח לצאצאי המינים ולתעלוליהם, כולם נזהרו ונזהרים שלא לחצות את הרוביקון, כלומר שלא לחצות קו מסוים אשר המינים וצאצאיהם אינם יכולים לחיות אתו, ואם הם יעברו אותו הם יהפכו לאויבים של צאצאי המינים (ובדיוק מסיבה זו התעוררו וקמו כנגדי אותם שלושה דווקא לאחר ובסמוך לפרסום סדרת המאמרים: "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז", כי המאמר הזה היה חציית רוביקון).
קאפח לדוגמה, רומֵם מאד את פרשני הרמב"ם למיניהם – אף שהוא מודה במקומות רבים שהם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו: גם בענייני הלכה וחמור מכך בענייני מחשבה יסודיים מאד בדת משה – עד שאפילו ביחס לפוחז מפוסקיירא, שהיה מסופק אם יש לה' יד ורגל ומעיים, קאפח ראה לנכון לטרוח ולהוציא לאור את ספריו, אף שלפי רבנו ברור שהיה עדיף שעד נצח לא יראו אור. לעומת זאת, את ספרו של סבו, אשר לחם מלחמת קודש בעבודה-זרה, הוא החליט לגנוז ולהותיר במחלצות עכורות ועקושות, אשר מקשות מאד על לימודו והבנתו.
בדרך זו כאמור, צועדים גם ממשיכי דרכו של קאפח ובראשם רב ממסדי שכיר ידוע בציבור, כולם ללא יוצא מן הכלל תועים ומתעים אחר המינים וצאצאיהם, ויש כמה סיבות לכך: הסיבה המרכזית היא כמובן הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, שהרי יציאה חזיתית נגד צאצאי המינים, ואפילו "חילול כבודם" במראית עין של ביקורת כנגדם, כל פעולה מסוג זה עלולה לפגוע במעמדם של הכומרים הדרדעים השכירים, אשר אוכלים משולחנם הטמא של צאצאי המינים, וכן ביוקרתם, במשכורותיהם ובכוח הפוליטי והכלכלי שהם מנסים לנכֵס לעצמם.
כך לדוגמה, סיפר לי יודע-דבר על ר"ב (רודף בצע) דרדעי ממסדי שכיר, אשר לא רק שהוא הצהיר ברבים שהוא מתנגד למשנתו של מָרי הישיש, הוא גם נלחם בעוז כדי שלא יזמינוּ לאחד מן האירועים שתחת חסותו את הרב קורמן ז"ל אשר חשף מעט מזוהמת מנהגי אשכנז...
ויש גם סיבות משניות רבות לפחדם של הכומרים הדרדעים השכירים ותלמידיהם, כגון: חשש מנקמה של רבותיהם הרשעים, דהיינו הכומרים הדרדעים השכירים עושי דברם של צאצאי המינים למיניהם; חשש מפגיעה במקום העבודה או במוסדות החינוך של הבנים; קבלת טובות הנאה מהכומרים הדרדעים השכירים שיש להם כוח ומעמד; תקווה לקבל איזה כבוד ויוקרה מהכומרים הדרדעים השכירים הללו; פחד משתק מהליכה בדרך האמת ומשנאת ההמון המוסת; העדר עמוד שדרה אשר אינו מאפשר ללכת בעוז בדרך האמת; הערצה בלתי-מוסברת למינים האירופים ולצאצאיהם אשר נובעת קרוב לוודאי מרגשי נחיתות ושפלות עזים; סכלות פתיות ועיוורון חמור אשר נובע ממידות רעות או מקבלת טובות הנאה מצאצאי המינים; גאווה והעדר יכולת להודות על האמת ועל הליכה בדרכי ההבל והמינות במשך עשרות שנים – ועוד סיבות רבות, אשר היסוד לכולן הוא העדר ידיעת ה' ואהבתו, והעדר אהבה לאמת ולצדק.
"פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים אָחֲזָה רְעָדָה חֲנֵפִים" (יש' לג, יד).
על בסיס הדרך הרעה הזו שהנחילו לנו קאפח וממשיכי דרכו רודפי הבצע למיניהם, תקפו אותי כאמור שלושה מתלמידיו של קאפח, אשר נדמה להם שרבם הדיין השכיר וממשיכי דרכו העסקנים, אשר הפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים – הם-הם חזות הכל במשנת רבנו...
ההתבוננות בביקורתם היום, שנים לאחר שהיא נמתחה כנגדי, מעלה בקרבי שמחה והודיה גדולה לה' יתעלה, כי הנני רואה עד כמה צדקתי בתשובותיי להם. כמו כן, תשובותיי באותם הימים, ימי הביכורים של אור הרמב"ם, היו עדינות מאד-מאד, ומאז ועד היום התפתח מדור נפרד באתר אור הרמב"ם אשר נקרא: "כתבי הגנה" – כי ככל שהעמקתי יותר בדרך האמת, וגיליתי וחשפתי את עומק השבר והמשבר שהמיטו עלינו המינים האשכנזים וצאצאיהם, כך גם רבו המתחסדים ורפי השכל למיניהם אשר נדמה להם שהם יודעי-דת-ודין. מכל מקום, באותם הימים היו באור הרמב"ם רק כמה עשרות בודדות של מאמרים, ואילו היום יש ב"ה מאות רבות של מאמרים באתר, כאשר רבים מהם הם גם מאמרי הגנה, שהרי כל מאמר על רש"י או על הזיות צאצאי המינים, הינו למעשה גם מאמר הגנה על דרכי שיטתי וסגנוני.
לא אוכל להזכיר כאן את כל כתבי ההגנה שכתבתי כאמור, אך אצרף כאן הפניות למאמרי ההגנה המרכזיים, אשר נכתבו אך ורק לשם הגנה: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל"; "טענות כנגד מאמריי בעניין רש"י וחכמי-ישראל – ותשובתי"; "תלונות על אור הרמב"ם ביחס לסגנון הכתיבה"; "מכתב בעקבות מאמריי על רש"י – ותשובתי"; "ביקורת אשכנזית קטלנית כנגד אור הרמב"ם"; "ביקורת על יחסי לרש"י-שר"י – ותשובתי"; "דרדעי בכיר נגד אור הרמב"ם"; "מדוע אור הרמב"ם מתמקד בענייני מחשבה?"; "תשובה לעבד עולם ממוצא דרדעי"; "ראית דרדעי חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו", ועוד כאמור רבים מאד.
חשוב לציין, כי התלבטתי לא מעט האם להותיר את תשובותיי לאותם שלושה חכמים בעיניהם כמות שהן, או להוסיף עליהן כהנה וכהנה תשובות נוספות, שהרי כאמור, אינו דומה מצבי וידיעותיי היום לעומת מצבי וידיעותיי באותם הימים הבראשיתיים. אולם, החלטתי לבסוף שלא להוסיף הרבה בתשובותיי להם, אף שהן כאמור עדינות מאד: גם בגלל שהם היו בעבר ידידיי ורעיי, גם בגלל שממילא תשובות מלאות ומפורטות להשגותיהם כבר מופיעות בשאר מאמרי ההגנה, וגם בגלל ששמותיהם של המשיגים מפורסמים ואיני רוצה לבזותם יותר ממה שהם כבר נתבזו בעצם כתיבת השגותיהם, שהרי כל מי שמתבונן בטענותיהם וקורא את מאמריי, כבר יבין לבד עד כמה הם רחוקים מדרך האמת ועד כמה הם לוקים בעיוורון – בבחינת: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (ש"א ב, ל), יקלו מעצמם, כי דבריהם שלהם יחשפו את האמת...
טענותיהם של תמיר רצון ונהוראי יהב
תמיר העלה טענות קשות כנגדי בפורום מסוים, הוא טען שיש לעשות "תיקון באתר" כלשונו. הוא ציטט כמה משפטים מתוך מאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז (חלק א)", ולאחריהם הוא כתב כך: "חשוב לציין, שאחרי שקראתי את תחילת המאמר ונתקלתי במשפטים לעיל, לא יכולתי להמשיך לקרוא, אמרתי לעצמי: חבל, איזה פספוס!".
את ביקורתו של תמיר ראה נהוראי יהב, והחרה החזיק אחריו כמוצא-שלל-רב, וזה לשונו:
אכן ר' תמיר נגעת בנקודה נכונה לעניות דעתי, אני גם מתקשה מאד עם הפסילה הכמעט גורפת של כל מי שלא חושב כמו הרמב"ם, שעולה לצערי ממאמריו של אדיר הי"ו ומהנימה המזלזלת במי שאחז בתפיסת עולם שונה מזו של רבנו הרמב"ם. יש בהשקפה זו גם סכנה ערכית וחינוכית ואני בהחלט מסתייג ממנה.
יוצא אפוא, שחכמי אשכנז הקדמונים האמינו בשדים וברוחות אז הם כבר לא רציניים. וגם הגר"א אמר מה שאמר על הרמב"ם, אז הוא מקבל מאת הכותב קומקום שלרותחין על פניו רחמנא ליצלן, וחכמי התוספות בכלל נטו לקבל את אגדות חז"ל כפשוטן אז גם הם מחוסרי דעת ח"ו, שלא נדבר על כל הפוסקים אחריהם שהחזיקו בפסיקות של חכמי התוספות שזה אומר שגם הם בכלל לא מבינים כלום מהחיים שלהם. ואת ספר העיקרים יש לפסול כי מארי רמז שהוא רחוק משבילי חשיבתו שלרבנו. ואת הראב"ד יש לבטח לפסול כי הוא סִנגר על אלו שחשבו שלהקב"ה יש גוף. שלא נדבר על כל המקובלים וחכמיהם שהם בכלל עובדי עבודה זרה. ובטח גם את רש"י יש לפסול כי מלבד שהאמין בשדים גם האמין בקיומן של בתולות-ים (בכורות ח ע"א). שלא נדבר על הרמב"ן שהאמין באפשרות של ראיית מלאך בעולם הממשי וחלק על רבנו בתקיפות בכמה עניינים מחשבתיים עקרוניים, ועוד ועוד.
אנה [במקור: אנא] אנו באים עם תפיסה כה שיפוטית ומסוכנת? האם זה מה שחשב מארי יחיא קאפח על חכמים אלו? ח"ו הס מלהזכיר. הסוקר את כתביו יראה בכמה ענווה ניגש לחכמי הדורות השונים נוחי הנפש ונשיקת עפר רגליהם של חכמים שחלקם היו רחוקים מתפיסותיו של רבנו עד מאד. כמה ענווה והתבטלות אנחנו צריכים כדי לאחוז בשיפולי גלימתם של חכמים גדולים אלו. ובאמת מי אנו? יתמי בני יתמי, חמורים לעומת ראשונים כמלאכים, ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר, ננסים אנו על כתפי ענקים אלו. ולכן התפיסה שעולה מהמאמרים היא לא פשוטה בעיניי ועלולה להזיק גם מבחינה חינוכית.
אגב, מבחינה השקפתית אני אישית אוחז בתפיסה עקרונית שקטונתי מלפסול את דעת המקובלים וחכמיהם ענקי הרוח הללו. והלוואי ואגיע למקצת מכוחו האמוני של הרמ"ק ושל האר"י ז"ל... אדיר אתה מוזמן להגיב.
עד כאן דבריו של נהוראי יהב.
ובכן, דומני שדבריו האחרונים של נהוראי מדברים בעד עצמם: "והלוואי ואגיע למקצת מכוחו האמוני של הרמ"ק ושל האר"י ז"ל...". ואם הוא הזכיר את מָרי הישיש ומה הוא היה חושב על ביקורתי כלפי "חכמי ישראל", ובכן, מעניין מה מָרי הישיש היה חושב על הערצה עיוורת לעובד אלילים סדרתי אשר השחית ודרדר את עם-ישראל למינות ואלילות. כמו כן, כבר כתבתי סדרת מאמרים על מלחמתו של רבנו ב"גדולי הדור", ואשר בהם הוכחתי כיצד רבנו מלמד אותנו בכל רחבי כתביו, ש"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות אינם אלא סכלים ומחוסרי דעת במקרה הטוב, ומינים וכופרים והוזי הזיות מאגיות אליליות במקרה הפחות טוב.
ומכאן לתשובתי המקורית לנהוראי, שהיא כאמור עדינה מאד-מאד:
ביקשת נהוראי, ואשיב לך, למרות שכבר השבתי לך במכתב בינינו מלפני כחודש ודומני שאין לי מה להוסיף עליו. וזה לשון מכתבי אליך מלפני כחודש:
ידידי המלומד,
לגבי אלבו, עדיין אני חושב שכוונתו של קאפח היא לבטל אותו כליל, והנה לפניך דבריו של קאפח בפירושו לספר המדע (עמ' קסו), ואיני יודע כיצד ניתן להבין אחרת את דבריו:
"ועיין אלבו בעיקריו מאמר שלישי פרקים יד–טו, שארג לדעת רבנו קורים דמיוניים וחצב בורות אשר לא יכילו המים במחלוקתו על היסוד הזה. ואיני מוצא לנכון להשיב על דבריו כאן כי לא זו המטרה. וכל שגיונותיו שם מוכיחים על השקפה תמוהה במושגי האלהות שלו [!] ולא בקושי רב יאמר עליו רבנו 'ועדיין אלבו מבחוץ' והיא שהביאתו לאמירת אמריו". ובעמ' תרט כתב: "יש להתייחס למובאות בעל העיקרים דעותיו ומסקנותיו בזהירות". ובעמ' תרלח כתב: "תירוץ זה וכל מסוגו מתאים לבעל העיקרים שלא הבין כלל מהות הנפש במשנת הרמב"ם". ולאחר הדברים הללו אתה עדיין מעריץ אותו ורואה בו חכם? האם אדם אשר משתבש במושגי האלוהות הבסיסיים ביותר יכול להיות חכם? והלא הוא עובד אלהים אחרים, לא פחות!
לגבי שאר חכמי ישראל שהזכרת (והכוונה לחכמי ישראל באלף השנים האחרונות), מה לתבן את הבר, יש בהם דברי אמת לצד דברים מיותרים, וכן לא מעט דברי הבל והזיות. איני מבטל אותם לחלוטין, ברם יש לשים אותם במקום הנכון להם, ולא כאלהים שאין להעביר עליהם ביקורת. טעויותיהם שגיאותיהם ושגיותיהם רבות מלספור, ריבוי דבריהם הוא אחת הסיבות לריחוק מדרך האמת, ורוב דבריהם המוחץ הוא כילוי זמן יקר. אני מכבד את דרכך, אבל זו דרכי ודעתי, והן מבוססות על השקפות הרמב"ם בהלכה ובמחשבה שאין כאן מקום לפרטן. לפיכך, אציין כאן רק מעט מזער משלל ראיותיי להזיות "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות בהפניה לסדרת מאמריי על הרמב"ן: "הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן".
עד כאן תשובתי הפרטית לנהוראי שפרסמתי אז, ולה הוספתי שם את הדברים הבאים:
ראוי להוסיף, שהראיות לדבריי נמצאות במאמריי שפורסמו באתר, וכבר אמר רבנו במורה (עמ' נב) שקל מאד להקשות על כל סברה נכונה ולסתור אותה לכאורה, אך הקושי הוא להגיע להבנתה... כמו כן, הנני ממליץ לך לעיין במאמרי "מבט למיסטיקה, לאסטרולוגיה ול'כתר מלכות' לאורו של הרמב"ם" (בתוך "אפיקים להרמב"ם"), שם הסברתי בהרחבה שלדעת רבנו מי שעוסק בכשפים ושדים הוא בגדר: "חלושי הדעת והנשים והקטנים שאין דעתן שלמה", כלשונו, והרבה יותר חמור מכך כי מדובר בעבודה-זרה, ובחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.
כדי לראות את אור האמת יש להשתחרר מדעות קדומות ששעבדו אותנו אליהן מקטנות, וכדברי קאפח בהערותיו למורה (עמ' עה): "והכוונה כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהם על ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך".
הנני מאחל לכולנו אפוא אהבת אמת לה' יתעלה ולדרך האמת, מפני שזו ורק זו תביא לאהבת חינם (ראו מאמרי: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית"). ואצרף את איחולו של קאפח בתשובה על הכישופים (שו"ת הריב"ד, עמ' קנ): "והדברים פשוטים וברורים. כ"ד יוסף קאפח המאחל לכם השתחררות מכל הדמיונות" – ובגלל שותפותו בממסד הכומרים השכירים הפרו-נוצריים קאפח נזהר מאד בלשונו, וגילה את דעתו בעניינים הללו רק ברמזים נדירים ונידחים מאד, וגרם לרבים לסבור שההרחקה מן ההזיות המאגיות היא שולית וזניחה מאד בדת משה, בעוד שהיא יסוד היסודות, כי הציר שעליו כל התורה סובבת הוא סילוק עבודה זרה ומחיית עקבותיה.
לאחר שסיימתי להשיב, הוסיף תמיר את הדברים הבאים:
"אני תוהה לעצמי, למה הוא עושה זאת?! מה יוצא לו מזה?! הרי הוא אוחז באמת הנצחית שנמצאת בכף ידו, שמדברת בפני עצמה וניתנת להוכחה בקלות. למה הוא מתלכלך בביבים? שהרי לימדנו ר' אריסטו: 'ומחובת הרוצה לשפוט בצדק שלא יהא שונא את החולקים עליו, אלא יהיה נוח כנה. וינהג בו כפי שנוהג בעצמו בעצם אמיתת ההוכחות' (השמים והעולם א, ראש פרק י; ובמורה ב, טו, עמ' קצז, עמודה שמאלית)".
מעניין שתמיר תמה: "למה הוא עושה זאת?! מה יוצא לו מזה?!", ואני משיב את התמיהה אליו: וכי רק אם "יוצא משהו לאדם" הוא עושה משהו? רק אם מגיעה לאדם טובת הנאה כלשהי, רק אז יש לו סיבה לעשות משהו? מדוע כל-כך קשה למר רצון להניח שאולי, רק אולי, האדם פועל ועושה לשם-שמים? מדוע כל-כך קשה לו להניח שאין בעניין שום טובת הנאה? וגדולה מכולן: מי הרגיל אותו למחשבה שמאחורי כל מעשה עומד אינטרס ושאיפה זרה? האם תמיר המלומד לא מודע לקיומה של עבודת ה' ולימוד תורה ללא קבלת שכר וטובות הנאה?
"הֹלֵךְ צְדָקוֹת וְדֹבֵר מֵישָׁרִים מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד אֹטֵם אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ דָּמִים וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע. הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן מְצָדוֹת סְלָעִים מִשְׂגַּבּוֹ לַחְמוֹ נִתָּן מֵימָיו נֶאֱמָנִים" (יש' לג, טו–טז).
זאת ועוד, האם עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה היא בגדר: "התלכלכות בביבים"? האם פנחס בן אלעזר אשר דקר את זמרי וכזבי בעת התועבה התלכלך בביבים? האם אליהו הנביא בקיום מעמד הר הכרמל ובהריגת מאות נביאי הבעל והאשרה התלכלך בביבים? האם שמואל הנביא כאשר שיסף את אגג מלך עמלק התלכלך בביבים? האם משה רבנו כאשר היכה את המצרי והרגו התלכלך בביבים? האם שבט לוי אשר הרג את אחיו שלושת אלפי איש לאחר חטא העגל התלכלך בביבים? האם אברהם אבינו התלכלך בביבים כאשר הוא נלחם מלחמת עיקשת ונחרצת בעבודה-הזרה הנגעלת והמטונפת? ואם המלחמה בעבודה-זרה כל-כך נגעלת ומטונפת בעיניו, מדוע הקב"ה ציווה עלינו להכרית עבודה-זרה בכל דרך אפשרית?
זאת ועוד, ה' יודע וְעֵד שאיני שונא שום אדם אשר ההלכה אינה מחייבת אותי לשנוא, כגון: מחללי-שם-שמים אשר הפכו תורת חיים לקורדום חוצבים, הורסי הדת למיניהם אשר החריבו את יסודות הדת המחשבתיים והפכו את דת משה לדת פרו-נוצרית, כל הוזי ההזיות למיניהם אשר מתעים את העם אחרי התוהו וההבל, וכמובן, כל עובדי האלילים למיניהם. את כל אלה אנו מחויבים לשנוא לפי ההלכה! ואף גרוע מכך – דינם של המינים ועובדי האלילים הוא כידוע שמורידין ולא מעלין... ואפילו יהודי תם וכשר, אשר ראיתיו עובר עבירה בדברי שמים בסתר (וכל שכן בפרהסיה), והוכחתיו, ובעט בתוכחה ולא הודה על האמת – מצוה לשנוא אותו עד שישוב בתשובה! וכתבתי גם בעניינים אלה מאמרים, בנוסף למאמרים שכבר נזכרו לעיל, כגון: "וכל המינים כרגע יאבדו", "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים", "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (סדרת מאמרים), ועוד רבים.
עד כאן תשובתי לנהוראי ולתמיר, ובחלק הבא מופיעה תשובתי לערן חבשוש.
"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).