ראית דרדעי חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בעבר שלח אלי אחד מן החוקרים הדרדעים האוכלין מן התורה, את פירושו של רש"י לשמות (טו, ח). הוא נפנף בו נגד פני כמוצא-שלל-רב, ובתרועת ניצחון "הוכיח" לי לפי דמיונו שרש"י לא היה מגשים, אלא לפי דבריו, והנני מצטט: "רש"י האמין באי-גשמות הבורא בדיוק כמו הרמב"ם", אתם שומעים? בדיוק כמו הרמב"ם! אלה הם דברי הדרדעי אשר אכילתו מן התורה וגבהות לבו גרמו לו להעליל על רבנו שהוא מייחד את ה' "בדיוק כמו רש"י"!


הבה נעיין יחדיו ב"ראיית המחץ" של הדרדעי הזה מהפסוק: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם" (שמ' טו, ח), והנה פירוש רש"י על הפסוק הזה:


"וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ – [רוח] היוצא משני נחיריים של אף. (דיבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה שיוכלו להבין דבר). כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ' [ש"ב כב, ט; תה' יח, ט], וכן: 'וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ' [איוב ד, ט], וזהו שאמר: 'לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי' [יש' מח, ט] – כשזעפו נח נשימתו ארוכה וכשהוא כועס נשימתו קצרה. 'וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ' [שם] – ולמען תהילתי אשים חוטם באפי לסתום נחיריי בפני האף והרוח שלא ייצאו; 'לָךְ' – בשבילך; 'אֶחֱטָם' – כמו: נאקה בחוטם במסכת שבת [נא ע"ב], כך נראה בעיניי. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן: 'וְחָרָה אַף' [דב' ז, ד], כמו: 'וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב' [איוב ל, ל], חמימות, על כן הוא אומר: 'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ' [אס' א, יב], ובנוח החמה אומר: 'נתקררה דעתו' [יבמות סג ע"א]".


לאחר עיון מעמיק בפירוש רש"י הזה, ולאחר השוואתו לפירושי רש"י השונים לפסוקים שהוא מצטט בתוך פירושו הנדון (יובאו לקמן), אין לי צל של ספק שמדובר בפירוש שנערך על-ידי זייפן. כלומר, דווקא בגלל שמדובר בפירוש מגשים ואלילי בצורה מחרידה ומכוערת ביותר, קם לו איזה מגיה או תלמיד אשר חרד לכבודו של רש"י, ולכבודם של חכמי אשכנז התועים, והוסיף משפט בתחילת הפירוש. סימנתי את המשפט הזה בסוגריים עגולים, אתם מוזמנים לקרוא בעיון ובדקדוק את הפירוש הזה עם המשפט המוסגר ובלעדיו, ואין לי ספק שתבחינו כמוני שמדובר בתוספת של זייפן, ואף אוכיח זאת בשלל ראיות.


טרם שאגיע למסכת הראיות, התבוננו נא בראש הפירוש, והנה הוא שוב לפניכם: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ – [רוח] היוצא משני נחיריים של אף. (דיבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה שיוכלו להבין דבר). כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו" וכו'. שימו לב, רש"י מתחיל בעניין הרוח היוצא משני הנחיריים, ולאחר התוספת הוא ממשיך בעניין הרוח היוצאת מן הנחיריים. כלומר, אם הוא היה רוצה לומר שמדובר במשל, הוא היה כותב זאת לפני שהוא עוסק בענייני הנחיריים של יתברך לפי דמיונו, או לכל הפחות בסוף. אך העובדה שמשפט זה "תקוע" באופן כל-כך מלאכותי בתוך ענייני הרוח היוצאת מן הנחיריים, עובדה זו מעידה על-כך שמדובר בתוספת של איזה מגיה נבער.


ובמלים אחרות, אם תמחקו את התוספת הזו, תראו שהפירוש הזה נמשך באופן טבעי, כך: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ – [רוח] היוצא משני נחיריים של אף. [כאן מחקתי את התוספת] כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו" וכו'. האם לא נראה ברור שכך היה הפירוש במקורו אצל רש"י?


ועתה נעבור לראות שבע ראיות נוספות לכך שמדובר בתוספת של איזה מגיה נבל...


ראיה ראשונה


ראשית יש לתמוה, איך ייתכן שרק במקום אחד בכל פירושו של רש"י לתורה ולתלמוד הוא אומר דברים מפורשים בעניין הרחקת הגשמות? וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? ואם רש"י "האמין באי גשמות הבורא בדיוק כמו הרמב"ם", כלשון החוקר הדרדעי שאוכל מן התורה, איך ייתכן שרק במקום אחד הוא יזהיר מן ההגשמה? ואגב, האין זו השפלה איומה ונוראה כלפי רבנו, לומר ש"רש"י האמין באי-גשמות הבורא בדיוק כמו הרמב"ם"?


אלא, העובדה שזהו הפירוש היחיד שבו רש"י אומר דברים מפורשים נגד הגשמת הבורא, יחד עם העובדה שיש לרש"י מאות רבות ואולי אלפי פירושים מגשימים, שתי העובדות הללו מעידות כאלף עדים שמדובר בתוספת של איזה זייפן. וכבר עמדו על כך חוקרי רש"י הבכירים ביותר, ואפילו הם מודים בפה מלא שפירושו של רש"י מלא וגדוש בתוספות ובהוספות, והנה לפניכם שתי פסקות מתוך מאמרו של פרופ' גרוסמן: "נוסח פירוש רש"י לתורה":


"התופעה הזאת – כתיבת הוספות על פירוש רש"י – ידועה גם מפירושיו לספרים אחרים, והיא קשורה במישרין עם אחת הבעיות המרכזיות בדיון בפירושיו של רש"י למקרא: שאלת הנוסח. [...] בפירושיו למקרא – הן אלה שבדפוס והן אלה שבכתבי-יד – כלולים גם פירושים של תלמידיו, ובמיוחד של ר' שמעיה, ר' יוסף קרא והרשב"ם. [...] שאלת נוסח פירושי רש"י מורכבת מאוד, והיא חשובה לחקר יצירתו הספרותית. בשל הוספות של מעתיקים ובשל תפוצתם הגדולה של פירושי רש"י במרכזים השונים, נוצרו הבדלים בין הנוסחים.


חשובה ביותר ומורכבת מאוד היא שאלת נוסח פירושו של רש"י לתורה. זו ראויה לדיון נרחב, מכיוון שתיאור שיטתו מבוסס על המקורות הללו. כל הבודק את הנוסחים של פירוש רש"י לתורה בכתבי-היד, יגלה כי קיימות בהם הוספות רבות. חלק מהן אף נקראות על שם מחבריהן [...] עם הזמן הושמטו שמות החכמים הללו, ופירושיהם שולבו בגוף פירושו של רש"י. דומה כי אין עוד חיבור של חכמי ישראל בימי-הביניים ששאלת נוסחו כה מוטלת בספק ושנויה במחלוקת. [...] אין ספק שמעתיקים יהודים בגרמניה ובצרפת בימי-הביניים הרשו לעצמם לשנות את נוסח המקורות, להוסיף עליהם ואף לגרוע מהם".


ראיה שניה


זאת ועוד, התוספת הזאת נאמרה בלשון עילגת והססנית, וזה מעיד על-כך שידו של הזייפן רעדה מאד כאשר הוא החדיר את הפירוש הזה לתוך פירוש רש"י, והתעה את הרבים אחרי ההבל. ולפני שאבהיר את דבריי אעתיק שוב את התוספת: "דיבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה שיוכלו להבין דבר".


דוגמה להססנות – אם כבר נאמר "כביכול" מדוע יש צורך להוסיף ולומר "דוגמת"? שהרי ידוע ששתי שלילות בזו-אחר-זו מובילות לחיוב. כלומר, המגיה אומר שכביכול מדובר בדוגמה, ומשמעו של המשפט הזה הוא, שלא מדובר בדוגמה אלא בפשט ממשי. וכל מי שניגש לבחינה הפסיכומטרית, ולמד היטב את החלק של הבנת הנקרא, יבין על מה אני מדבר.


דוגמה לעילגות לשון – "כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה", מה זה "כפי ההווה"? ואם רצונו להרחיק מן הגשמות היה עליו לומר: "כלשון בני אדם" ("דיברה תורה כלשון בני אדם"), כי המלים "כפי ההווה" משמעם הגשמה! והמגיה למעשה אומר שהפסוק מתאר את המצב המציאותי, כאילו יש להקב"ה אף שיוצא ממנו רוח כאשר הוא כועס. והנה לפניכם פירוש המלה "הווה" במילון ספיר: "הֹווֶה – מציאוּת, המצב המצוי: 'דבר הכתוב בהווֶה' (ב"ק ה, ז)", ובמשנה שם נאמר: "אם כן למה נאמר שור או חמור? אלא שדיבר הכתוב בהווה".


ובמלים אחרות, נאמר בפסוק: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם" (שמ' טו, ח), ובפירוש רש"י נאמר: "דיבר הכתוב [...] כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה". כלומר, הפסוק שאמר: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ" דיבר כפי המציאות הפשוטה והממשית! האין זו הגשמה ברורה? ונראה לי שהקב"ה שיבש את מחשבת הזייפן באותם רגעי זיוף וסילוף, כדי שנמצא בתוך דבריו שני שיבושים מגשימים שידריכו אותנו אל האמת, ונבין כי מאת ה' הייתה זאת ושאין זה אלא זיוף מכֻוון.


ראיה שלישית


נדמה כי פירושו של רש"י מנותק לחלוטין מן התוספת שכביכול מרחיקה מן הגשמות, שהרי לפני ואחרי התוספת הוא כותב שני פירושים מגשימים: "[רוח] היוצא משני נחיריים של אף [...] כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו". כלומר, רש"י מזכיר בפירושו פעמיים את הנחיריים, אף שאיבר גופני זה כלל לא נזכר בפסוק! כמו כן, איך רש"י מעז להשוות בין "רוח אפו" של הקב"ה שנזכרה בפסוק לבין הרוח שיוצאת מנחיריו של האדם? ובכלל, מדוע יש צורך להדגיש שהרוח יוצאת מן הנחיריים, ושוב לחזור ולומר "כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו"?


ולי אין ספק שהחזרות המיותרות הללו על ביטויי ההגשמה, וכן שלל ביטויי הגשמות שיבואו בהמשך פירושו לקמן, כולם נועדו להחדיר ללבנו מחשבות גשמות והשקפות מינות. ואין שום הסבר אחר לריבוי ביטויי הגשמות, המיותרים לחלוטין, בפירושו הזה ובכל רחבי פירושו.


ראיה רביעית


נעיין עתה בהמשך פירושו: "כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ' [ש"ב כב, ט; תה' יח, ט], וכן: 'וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ' [איוב ד, ט]". שני הפסוקים הללו אמורים כלפי הקב"ה. ואיני יודע איך הוא אומר: "כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו" ובאותה נשימה הוא מעז לומר "וכן:", ומביא שתי דוגמאות לכעס הגשמי והגופני הזה מן הקב"ה יתרומם ויתעלה?!


ולא רק כאן הוא קושר את הכעס הגשמי והגופני הזה לה' יתעלה, גם בפירושו לשמואל ב (כב, ט) הוא עושה כן: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ – כן דרך הכועס יוצא עשן מנחיריו, וכן: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ'. וזהו כל לשון חרון אף שהאף נוחר ומעלה הבל". ובאמרוֹ "כן דרך הכועס יוצא עשן מנחיריו" הוא כולל גם את הקב"ה יתרומם ויתעלה, שהרי עליו נאמר הפסוק הזה! וכדי שלא נתבלבל לרגע, רש"י אף מדגיש במפורש שכוונתו לכלול גם את ה' יתעלה, שהרי הוא אומר: "כן דרך הכועס יוצא עשן מנחיריו, וכן: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ'". כלומר, גם הקב"ה יתעלה ויתרומם מסכלותו, גם הוא כאשר הוא כועס יוצא עשן מנחיריו! ולולא היה צורך גדול להוקיע את רש"י ולהוכיח את סכלותו, לא הייתי מעז לכתוב זאת, ועם ה' הסליחה והמחילה והכניעה.


וגם בפירושו לפסוק הזה בתהלים (יח, ט), הוא מפרש כך: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ – [...] כן דרך כל חרון-אף להעלות עשן מנחיריו". וכאמור לעיל, גם כאן המלים: "כן דרך כל חרון אף להעלות עשן מנחיריו" כוללות בתוכם גם את הקב"ה שהרי עליו נאמר הפסוק הזה! ויתרה מזאת, על פסוק שמתאר את הקב"ה הוא אומר: "כן דרך כל חרון אף להעלות עשן מנחיריו" – ואם הפסוק הזה נאמר על הקב"ה, אל מי רש"י כיוון את כינוי הנסתר באמרוֹ: "מנחיריו"?


כמו כן, אין כל זכר בפירושו של רש"י לפסוק: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ", המופיע בשמואל ובתהלים, להרחקת הגשמות, ואפילו לא ברמז, אלא ההיפך הגמור! האין זו ראיה ברורה שהרחקת הגשמות בפירושו לשמות (טו, ח) הינה תוספת של איזה מגיה? ואפילו אם נניח שהוא זה אשר כתב את הרחקת הגשמות בפירושו לשמות (טו, ח), מה הוא חשב לעצמו? שמי שילמד את פירושיו המגשימים המפורשים והבוטים לפסוק הנדון בשמואל או בתהלים יבין אחרת? האם הוא סמך על-כך שהקורא יזכור את המשפט הבודד בפירושו לשמות (טו, ח), שנאמר בלשון עילגת והססנית אשר טובעת בתוך בליל כבד של הגשמה... האמנם?!


ראיה חמישית


גם בהמשך פירושו לשמות (טו, ח) הוא אומר דברים מגשימים מזעזעים ומחרידים, וזה לשונו:


"וזהו שאמר: 'לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי' [יש' מח, ט] – כשזעפו נח נשימתו ארוכה וכשהוא כועס נשימתו קצרה; 'וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ' [שם] – ולמען תהילתי אשים חוטם באפי לסתום נחיריי בפני האף והרוח שלא ייצאו; 'לָךְ' – בשבילך; 'אֶחֱטָם'