ראית דרדעי חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו

עודכן ב: אוק 11

בעבר שלח אלי אחד מן החוקרים הדרדעים האוכלין מן התורה, את פירושו של רש"י לשמות (טו, ח). הוא נפנף בו נגד פני כמוצא-שלל-רב, ובתרועת ניצחון "הוכיח" לי לפי דמיונו שרש"י לא היה מגשים, אלא לפי דבריו, והנני מצטט: "רש"י האמין באי-גשמות הבורא בדיוק כמו הרמב"ם", אתם שומעים? בדיוק כמו הרמב"ם! אלה הם דברי הדרדעי אשר אכילתו מן התורה וגבהות לבו גרמו לו להעליל על רבנו שהוא מייחד את ה' "בדיוק כמו רש"י"!


הבה נעיין יחדיו ב"ראיית המחץ" של הדרדעי הזה מהפסוק: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם" (שמ' טו, ח), והנה פירוש רש"י על הפסוק הזה:


"וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ – [רוח] היוצא משני נחיריים של אף. (דיבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה שיוכלו להבין דבר). כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ' [ש"ב כב, ט; תה' יח, ט], וכן: 'וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ' [איוב ד, ט], וזהו שאמר: 'לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי' [יש' מח, ט] – כשזעפו נח נשימתו ארוכה וכשהוא כועס נשימתו קצרה. 'וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ' [שם] – ולמען תהילתי אשים חוטם באפי לסתום נחיריי בפני האף והרוח שלא ייצאו; 'לָךְ' – בשבילך; 'אֶחֱטָם' – כמו: נאקה בחוטם במסכת שבת [נא ע"ב], כך נראה בעיניי. וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן: 'וְחָרָה אַף' [דב' ז, ד], כמו: 'וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב' [איוב ל, ל], חמימות, על כן הוא אומר: 'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ' [אס' א, יב], ובנוח החמה אומר: 'נתקררה דעתו' [יבמות סג ע"א]".


לאחר עיון מעמיק בפירוש רש"י הזה, ולאחר השוואתו לפירושי רש"י השונים לפסוקים שהוא מצטט בתוך פירושו הנדון (יובאו לקמן), אין לי צל של ספק שמדובר בפירוש שנערך על-ידי זייפן. כלומר, דווקא בגלל שמדובר בפירוש מגשים ואלילי בצורה מחרידה ומכוערת ביותר, קם לו איזה מגיה או תלמיד אשר חרד לכבודו של רש"י, ולכבודם של חכמי אשכנז התועים, והוסיף משפט בתחילת הפירוש. סימנתי את המשפט הזה בסוגריים עגולים, אתם מוזמנים לקרוא בעיון ובדקדוק את הפירוש הזה עם המשפט המוסגר ובלעדיו, ואין לי ספק שתבחינו כמוני שמדובר בתוספת של זייפן, ואף אוכיח זאת בשלל ראיות.


טרם שאגיע למסכת הראיות, התבוננו נא בראש הפירוש, והנה הוא שוב לפניכם: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ – [רוח] היוצא משני נחיריים של אף. (דיבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה שיוכלו להבין דבר). כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו" וכו'. שימו לב, רש"י מתחיל בעניין הרוח היוצא משני הנחיריים, ולאחר התוספת הוא ממשיך בעניין הרוח היוצאת מן הנחיריים. כלומר, אם הוא היה רוצה לומר שמדובר במשל, הוא היה כותב זאת לפני שהוא עוסק בענייני הנחיריים של יתברך לפי דמיונו, או לכל הפחות בסוף. אך העובדה שמשפט זה "תקוע" באופן כל-כך מלאכותי בתוך ענייני הרוח היוצאת מן הנחיריים, עובדה זו מעידה על-כך שמדובר בתוספת של איזה מגיה נבער.


ובמלים אחרות, אם תמחקו את התוספת הזו, תראו שהפירוש הזה נמשך באופן טבעי, כך: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ – [רוח] היוצא משני נחיריים של אף. [כאן מחקתי את התוספת] כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו" וכו'. האם לא נראה ברור שכך היה הפירוש במקורו אצל רש"י?


ועתה נעבור לראות שבע ראיות נוספות לכך שמדובר בתוספת של איזה מגיה נבל...


ראיה ראשונה


ראשית יש לתמוה, איך ייתכן שרק במקום אחד בכל פירושו של רש"י לתורה ולתלמוד הוא אומר דברים מפורשים בעניין הרחקת הגשמות? וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? ואם רש"י "האמין באי גשמות הבורא בדיוק כמו הרמב"ם", כלשון החוקר הדרדעי שאוכל מן התורה, איך ייתכן שרק במקום אחד הוא יזהיר מן ההגשמה? ואגב, האין זו השפלה איומה ונוראה כלפי רבנו, לומר ש"רש"י האמין באי-גשמות הבורא בדיוק כמו הרמב"ם"?


אלא, העובדה שזהו הפירוש היחיד שבו רש"י אומר דברים מפורשים נגד הגשמת הבורא, יחד עם העובדה שיש לרש"י מאות רבות ואולי אלפי פירושים מגשימים, שתי העובדות הללו מעידות כאלף עדים שמדובר בתוספת של איזה זייפן. וכבר עמדו על כך חוקרי רש"י הבכירים ביותר, ואפילו הם מודים בפה מלא שפירושו של רש"י מלא וגדוש בתוספות ובהוספות, והנה לפניכם שתי פסקות מתוך מאמרו של פרופ' גרוסמן: "נוסח פירוש רש"י לתורה":


"התופעה הזאת – כתיבת הוספות על פירוש רש"י – ידועה גם מפירושיו לספרים אחרים, והיא קשורה במישרין עם אחת הבעיות המרכזיות בדיון בפירושיו של רש"י למקרא: שאלת הנוסח. [...] בפירושיו למקרא – הן אלה שבדפוס והן אלה שבכתבי-יד – כלולים גם פירושים של תלמידיו, ובמיוחד של ר' שמעיה, ר' יוסף קרא והרשב"ם. [...] שאלת נוסח פירושי רש"י מורכבת מאוד, והיא חשובה לחקר יצירתו הספרותית. בשל הוספות של מעתיקים ובשל תפוצתם הגדולה של פירושי רש"י במרכזים השונים, נוצרו הבדלים בין הנוסחים.


חשובה ביותר ומורכבת מאוד היא שאלת נוסח פירושו של רש"י לתורה. זו ראויה לדיון נרחב, מכיוון שתיאור שיטתו מבוסס על המקורות הללו. כל הבודק את הנוסחים של פירוש רש"י לתורה בכתבי-היד, יגלה כי קיימות בהם הוספות רבות. חלק מהן אף נקראות על שם מחבריהן [...] עם הזמן הושמטו שמות החכמים הללו, ופירושיהם שולבו בגוף פירושו של רש"י. דומה כי אין עוד חיבור של חכמי ישראל בימי-הביניים ששאלת נוסחו כה מוטלת בספק ושנויה במחלוקת. [...] אין ספק שמעתיקים יהודים בגרמניה ובצרפת בימי-הביניים הרשו לעצמם לשנות את נוסח המקורות, להוסיף עליהם ואף לגרוע מהם".


ראיה שניה


זאת ועוד, התוספת הזאת נאמרה בלשון עילגת והססנית, וזה מעיד על-כך שידו של הזייפן רעדה מאד כאשר הוא החדיר את הפירוש הזה לתוך פירוש רש"י, והתעה את הרבים אחרי ההבל. ולפני שאבהיר את דבריי אעתיק שוב את התוספת: "דיבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה שיוכלו להבין דבר".


דוגמה להססנות – אם כבר נאמר "כביכול" מדוע יש צורך להוסיף ולומר "דוגמת"? שהרי ידוע ששתי שלילות בזו-אחר-זו מובילות לחיוב. כלומר, המגיה אומר שכביכול מדובר בדוגמה, ומשמעו של המשפט הזה הוא, שלא מדובר בדוגמה אלא בפשט ממשי. וכל מי שניגש לבחינה הפסיכומטרית, ולמד היטב את החלק של הבנת הנקרא, יבין על מה אני מדבר.


דוגמה לעילגות לשון – "כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה", מה זה "כפי ההווה"? ואם רצונו להרחיק מן הגשמות היה עליו לומר: "כלשון בני אדם" ("דיברה תורה כלשון בני אדם"), כי המלים "כפי ההווה" משמעם הגשמה! והמגיה למעשה אומר שהפסוק מתאר את המצב המציאותי, כאילו יש להקב"ה אף שיוצא ממנו רוח כאשר הוא כועס. והנה לפניכם פירוש המלה "הווה" במילון ספיר: "הֹווֶה – מציאוּת, המצב המצוי: 'דבר הכתוב בהווֶה' (ב"ק ה, ז)", ובמשנה שם נאמר: "אם כן למה נאמר שור או חמור? אלא שדיבר הכתוב בהווה".


ובמלים אחרות, נאמר בפסוק: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם" (שמ' טו, ח), ובפירוש רש"י נאמר: "דיבר הכתוב [...] כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה". כלומר, הפסוק שאמר: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ" דיבר כפי המציאות הפשוטה והממשית! האין זו הגשמה ברורה? ונראה לי שהקב"ה שיבש את מחשבת הזייפן באותם רגעי זיוף וסילוף, כדי שנמצא בתוך דבריו שני שיבושים מגשימים שידריכו אותנו אל האמת, ונבין כי מאת ה' הייתה זאת ושאין זה אלא זיוף מכֻוון.


ראיה שלישית


נדמה כי פירושו של רש"י מנותק לחלוטין מן התוספת שכביכול מרחיקה מן הגשמות, שהרי לפני ואחרי התוספת הוא כותב שני פירושים מגשימים: "[רוח] היוצא משני נחיריים של אף [...] כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו". כלומר, רש"י מזכיר בפירושו פעמיים את הנחיריים, אף שאיבר גופני זה כלל לא נזכר בפסוק! כמו כן, איך רש"י מעז להשוות בין "רוח אפו" של הקב"ה שנזכרה בפסוק לבין הרוח שיוצאת מנחיריו של האדם? ובכלל, מדוע יש צורך להדגיש שהרוח יוצאת מן הנחיריים, ושוב לחזור ולומר "כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו"?


ולי אין ספק שהחזרות המיותרות הללו על ביטויי ההגשמה, וכן שלל ביטויי הגשמות שיבואו בהמשך פירושו לקמן, כולם נועדו להחדיר ללבנו מחשבות גשמות והשקפות מינות. ואין שום הסבר אחר לריבוי ביטויי הגשמות, המיותרים לחלוטין, בפירושו הזה ובכל רחבי פירושו.


ראיה רביעית


נעיין עתה בהמשך פירושו: "כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו, וכן: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ' [ש"ב כב, ט; תה' יח, ט], וכן: 'וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ' [איוב ד, ט]". שני הפסוקים הללו אמורים כלפי הקב"ה. ואיני יודע איך הוא אומר: "כשאדם כועס יוצא רוח מנחיריו" ובאותה נשימה הוא מעז לומר "וכן:", ומביא שתי דוגמאות לכעס הגשמי והגופני הזה מן הקב"ה יתרומם ויתעלה?!


ולא רק כאן הוא קושר את הכעס הגשמי והגופני הזה לה' יתעלה, גם בפירושו לשמואל ב (כב, ט) הוא עושה כן: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ – כן דרך הכועס יוצא עשן מנחיריו, וכן: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ'. וזהו כל לשון חרון אף שהאף נוחר ומעלה הבל". ובאמרוֹ "כן דרך הכועס יוצא עשן מנחיריו" הוא כולל גם את הקב"ה יתרומם ויתעלה, שהרי עליו נאמר הפסוק הזה! וכדי שלא נתבלבל לרגע, רש"י אף מדגיש במפורש שכוונתו לכלול גם את ה' יתעלה, שהרי הוא אומר: "כן דרך הכועס יוצא עשן מנחיריו, וכן: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ'". כלומר, גם הקב"ה יתעלה ויתרומם מסכלותו, גם הוא כאשר הוא כועס יוצא עשן מנחיריו! ולולא היה צורך גדול להוקיע את רש"י ולהוכיח את סכלותו, לא הייתי מעז לכתוב זאת, ועם ה' הסליחה והמחילה והכניעה.


וגם בפירושו לפסוק הזה בתהלים (יח, ט), הוא מפרש כך: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ – [...] כן דרך כל חרון-אף להעלות עשן מנחיריו". וכאמור לעיל, גם כאן המלים: "כן דרך כל חרון אף להעלות עשן מנחיריו" כוללות בתוכם גם את הקב"ה שהרי עליו נאמר הפסוק הזה! ויתרה מזאת, על פסוק שמתאר את הקב"ה הוא אומר: "כן דרך כל חרון אף להעלות עשן מנחיריו" – ואם הפסוק הזה נאמר על הקב"ה, אל מי רש"י כיוון את כינוי הנסתר באמרוֹ: "מנחיריו"?


כמו כן, אין כל זכר בפירושו של רש"י לפסוק: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ", המופיע בשמואל ובתהלים, להרחקת הגשמות, ואפילו לא ברמז, אלא ההיפך הגמור! האין זו ראיה ברורה שהרחקת הגשמות בפירושו לשמות (טו, ח) הינה תוספת של איזה מגיה? ואפילו אם נניח שהוא זה אשר כתב את הרחקת הגשמות בפירושו לשמות (טו, ח), מה הוא חשב לעצמו? שמי שילמד את פירושיו המגשימים המפורשים והבוטים לפסוק הנדון בשמואל או בתהלים יבין אחרת? האם הוא סמך על-כך שהקורא יזכור את המשפט הבודד בפירושו לשמות (טו, ח), שנאמר בלשון עילגת והססנית אשר טובעת בתוך בליל כבד של הגשמה... האמנם?!


ראיה חמישית


גם בהמשך פירושו לשמות (טו, ח) הוא אומר דברים מגשימים מזעזעים ומחרידים, וזה לשונו:


"וזהו שאמר: 'לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי' [יש' מח, ט] – כשזעפו נח נשימתו ארוכה וכשהוא כועס נשימתו קצרה; 'וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ' [שם] – ולמען תהילתי אשים חוטם באפי לסתום נחיריי בפני האף והרוח שלא ייצאו; 'לָךְ' – בשבילך; 'אֶחֱטָם' – כמו: נאקה בחוטם במסכת שבת [נא ע"ב], כך נראה בעיניי".


ראו נא כמה הגשמוֹת מכוערות בפסקה קצרה אחת: "כשזעפו נח נשימתו ארוכה וכשהוא כועס נשימתו קצרה" – וכי יש לפניו נשימה ארוכה או קצרה? עוד אומר רש"י: "אשים חוטם באפי לסתום נחיריי בפני האף והרוח שלא ייצאו" – וכי יש לו חוטם ונחיריים? וכי יוצאת רוח מנחיריו? ויתרה מאלה, ראו נא את הדוגמה המזעזעת שהוא מביא לפסוק שעוסק בהקב"ה יתרומם שמו! "אֶחֱטָם – כמו: נאקה בחוטם במסכת שבת" – וכי יתברך זקוק לזמם לסתום את נחיריו "בפני האף והרוח שלא ייצאו"? אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה! ופירושים כאלה הם בגדר מינות להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, לא פחות מכך!


ועתה מובנים לי דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ט):


"והמינים, הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".


ושימו לב כיצד רש"י מפרש את הפסוק הזה במקורו, בפירושו לישעיה (מח, ט): "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ", ושם פירש רש"י: "אַאֲרִיךְ אַפִּי – לשון הוה הוא", כלומר, המלים הללו אינן משל, אלא הן מתארות מציאות ממשית ומוחשית! והמשך הדברים אף חמור בהרבה: "וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ – וזאת היא תהילתי, אשר 'אֶחֱטָם לָךְ' לשון חוטם, אסתום חוטמי מצאת עשן נחיריי, ומקצוף עליך, שהכועס יוצא עשן מנחיריו, כמה דאתאמר: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ' [ש"ב כב, ט; תה' יח, ט], וכן כל חרון אף הוא לשון חימום החוטם".


ומה הוא חשב לעצמו כאשר הוא כתב: "אסתום חוטמי מצאת עשן נחיריי"? ולא שם לב, אך הוא מתאר את הקב"ה אפילו גרוע מבני האדם, שהרי בן אדם שולט ברוח היוצאת מנחיריו, ואילו הקב"ה יתעלה שמו אינו שולט ברוח היוצאת מנחיריו, והוא זקוק לזמם, כמו... "אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם בַּל קְרֹב אֵלֶיךָ" (תה' לב, ט).


ואפילו אם זה היה הפירוש המגשים והנתעב היחיד בכל פירושו, לא ניתן להטותו מפשוטו בשום צורה, שהרי הוא כאילו נאמר במילותיו של הקב"ה: "אסתום חוטמי, מִצֵּאת עשן נחיריי". כלומר, לפי פירושו הזה של רש"י, הקב"ה יתרומם שמו מלמד אותנו שיש לו חוטם ויש לו נחיריים! ובהמשך הוא שוב אומר שהקב"ה יתעלה שמו מלמד אותנו שיש לו חוטם: "חרה אפי – וכן: 'וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב' [איוב ל, ל] – נחר חוטמי מרוב חימום".


זאת ועוד, רש"י אומר: "שהכועס יוצא עשן מנחיריו, כמה דאתאמר: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ'". והוא שוב אומר שמי שכועס יוצא עשן מנחיריו, ושוב חוזר ומדגיש שהציור הזה נכון גם ביחס להקב"ה, שהרי הוא אומר באותה נשימה: "כמה דאתאמר: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ'".


ראיה שישית


בתחילת פירושו הזייפן אומר כך: "(דיבר הכתוב כביכול בשכינה דוגמת מלך בשר ודם, כדי להשמיע אוזן הבריות כפי ההווה שיוכלו להבין דבר)", ויש ארבע ראיות מפירושי רש"י לעיל, שמדובר בתוספת של זייפן שפל, שניסה, ואף הצליח לא מעט, להכשיר את רבותיו ואבותיו ואחיו המינים, ולהתעות את עם-ישראל אחרי ההבל אשר לא יועיל ולא יציל.


1) הראיה הראשונה להוכחת הזיוף היא מסוף הפירוש הנדון בשמות (טו, ח), וזה לשונו של רש"י: "וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן: 'וְחָרָה אַף' [דב' ז, ד], כמו: 'וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב' [איוב ל, ל], חמימות, על כן הוא אומר: 'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ' [אס' א, יב], ובנוח החמה אומר: 'נתקררה דעתו' [יבמות סג ע"א]".


כלומר, כל "אף" ו"חרון" שנזכרו במקרא, בין ביחס להקב"ה שנאמר בו: "וְחָרָה אַף" (דב' ז, ד), ובין ביחס לאדם שנאמר בו: "וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב" (איוב ל, ל), שניהם הם לשון חמימות! דהיינו שניהם לשון שמבטא חום גשמי וגופני! ואם בכל מקום שנזכר בו לשון "אף" מדובר בחמימות גשמית וגופנית, איך הזייפן אומר בראש הפירוש שמדובר במשל ודוגמה?


רש"י גם משווה בין חרונו ורוגזו וכעסו של ה' יתעלה, שכולם משלים, לחמתו של מלך בשר ודם, ואפילו לא מלך נעלה וחכם, אלא מלך שיכור וכסיל! שהרי רש"י אומר לעיל: "וכל אף וחרון שבמקרא אני אומר כן: 'וְחָרָה אַף' [דב' ז, ד], כמו: 'וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב' [איוב ל, ל], חמימות, על-כן הוא אומר: 'וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ' [אס' א, יב], ובנוח החמה אומר [בספרות חז"ל]: 'נתקררה דעתו'". רש"י גם מוסיף פרטים מגשימים מיותרים לחלוטין, כלומר, כמו שאצל מלך בשר ודם בשוך חמתו דעתו מתקררת, כך גם אצל הקב"ה יתעלה שמו, שהרי הוא כורך את ענייני החֵמה והחרון שנאמרו ביחס להקב"ה לעניינים הללו שנאמרו ביחס לבני האדם!


2) ולא רק בסוף פירושו לשמות (טו, ח), אם שמתם לב, גם בפירושו לשמואל ב (כב, ט) שראינו לעיל, גם שם רש"י אומר שכל לשון חרון-אף הינה לשון גשמיות וגופניות, וזה לשונו: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ – כן דרך הכועס יוצא עשן מנחיריו, וכן: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ'. וזהו כל לשון חרון אף שהאף נוחר ומעלה הבל". ואם כל לשון "חרון אף", גם ביחס להקב"ה, הוא לשון גשמיות וגופניות – שהרי רש"י אומר בהמשך לדברים אלה: "שהאף נוחר ומעלה הבל" – איך הוא אומר בראש פירושו לשמות (טו, ח) שכל לשון "אף" ו"חרון" ביחס לה' הם דוגמה ומשל?


ואגב, איך הוא מסוגל לפרש פסוק שהינו משל ביחס להקב"ה, באופנים כל-כך גשמיים ממשיים ופשטניים, ואף בהמיים? שהרי הוא מפרש כך: "שהאף נוחר ומעלה הבל"? וגם משפט מכוער זה הינו ביטוי מובהק למינות בשאט בנפש ביד רמה להכעיס! כי רק חיה ובהמה כגון חמור או שור, נוחרים באפם באופנים כאלה שמעלים הבל!


3) גם בפירושו לפסוק בתהלים (יח, ט) שראינו לעיל, רש"י מפרש שכל לשון חרון-אף הינה לשון שמבטאת גשמות וגופניות, וזה לשונו: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ – [...] כן דרך כל חרון אף להעלות עשן מנחיריו". כלומר, אם המלים: "כן דרך כל חרון-אף להעלות עשן מנחיריו" כוללות בהכללתן גם את ה' יתעלה, שהרי עליו נאמר הפסוק הזה; ואם כל לשון חרון-אף היא העלאת עשן מהנחיריים באופן פשטני וגשמי – איך לעיל בראש פירושו לשמות (טו, ח) הוא אומר שביחס לה' מדובר בדוגמה ומשל? האין זו ראיה ברורה שמדובר בזיוף?


4) בפירוש רש"י לישעיה (מח, ט) שראינו לעיל, רש"י אומר כך: "וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ – וזאת היא תהילתי, אשר אחטם לך לשון חוטם, אסתום חוטמי מצאת עשן נחיריי, ומקצוף עליך, שהכועס יוצא עשן מנחיריו, כמה דאתאמר: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ' [ש"ב כב, ט; תה' יח, ט], וכן כל חרון אף הוא לשון חימום החוטם". ושוב, אם גם ביחס להקב"ה, שהרי הפסוקים הללו מתארים את הקב"ה, כל לשון "חרון אף" הוא לשון "חימום החוטם", איך הוא אומר בראש דבריו בפירושו לשמות (טו, ח) שכל לשון "חרון אף" הוא רק דוגמה ומשל?


ואולי לא לחינם הדבר, שדווקא מתוך פירושו לשמות (טו, ח), דווקא מתוך הפירוש שמנפנפים בו כל מיני תועים וסכלים כדי לטהר את רש"י מטומאתו, דווקא מתוך הראיה המרכזית שלהם ל"כשרותו" של רש"י, דווקא מתוך פירושו הזה עולה קמה וניצבת רשעותו ומינותו של רש"י במלא שפלותה וכיעורה. ולאחר שראינו כל זאת, נבין עד כמה נגעלים הם דברי החוקר הדרדעי אשר טען כנגדי: כי "רש"י האמין באי-גשמות הבורא בדיוק כמו הרמב"ם"...


ראיה שביעית


גם אם נניח שרש"י הוא זה אשר הוסיף את התוספת הנדונה, עדיין אין מזאת ראיה לכך שהוא לא היה מין ומגשים, שהרי רבנו מלמד אותנו דבר גדול בפירושו לדברי חכמים באבות (א, ו): "והוי דן את כל האדם לכף זכות", וכֹה דבריו שם:


"וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע, צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".


כלומר, גם אם היה נכון לייחס את התוספת הזו לרש"י, וגם אם היה ניתן ללמוד ממנה שהוא מפרש באופן טהור ונכון – לאחר שהוברר במאות ראיות שהוא מין גמור אשר התעה ומתעה את עם-ישראל אחר ההבל, אין להאמין בו ואפילו אם כל צדדי פירושו הנדון מראים שהוא טוב ויש בו רק צד אפשרות רחוק מאד לרע! כל-שכן שפירושו כאן רעוע מאד-מאד, וכל צדדי פירושו זועקים עד לשמים בראיות חזקות שמדובר בזיוף ובסילוף מכֻוון.


וזו דרכם של המינים, לטשטש את השקפותיהם כדי להחדיר את תבשילם הנתעב, וכך נהגו גם הנוצרים אשר טענו שה' יתעלה שמו, הוא שלושה שהם אחד – הנה לנו אפוא ראיה חותכת לכך שהנוצרים מייחדים שהרי הם אומרים במפורש שהוא אחד! וההגנה על רש"י באמצעות פירוש זה, כמוה כהגנה על הנוצרים בטענה שסוף-סוף הם אמרו שהוא אחד...


קצרו של דבר, על כל "ראיה" שרש"י לא היה מגשים יש שבעים ראיות שהוא היה מגשים, וזו דרכם של המינים, לטשטש את רשעותם בכמה מקומות בודדים, כדי להכשיר את כללות פירושיהם. וכאמור, יש גם מקומות בברית החדשה שמהם ניתן ללמוד שאלהים הוא אחד, או שמובאות בהם אי-אלו השקפות נכונות. ואני בטוח שאם יחפשו בנרות ימצאו גם בספר הזוהר השקפות נכונות בעניין ייחוד השם... האם מיעוט של השקפות נכונות מכשיר מכלול עצום של סכלות ומינות? אתמהה! וגם באסלאם יש לא מעט רעיונות נכונים כמו לדוגמה בעניין צדקה, ותפילה, ואפילו ייחוד ה', האם יש מזה ראיה לאמיתת דרכם ודתם?


סוף דבר, כל עוד עם-ישראל לא יבין את עומק התהום הארורה שרש"י וחבר מרעיו השליכו לתוכה את דת משה ועם-ישראל, לא נצליח לעולם לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולעולם לא נהיה עם חכם ונבון, אלא רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.


תרגומו של אונקלוס ופירוש רס"ג


ואסיים בכמה מתרגומיהם ופירושיהם של אונקלוס ורס"ג לפסוקים שראינו לעיל:


דוגמה ראשונה


"וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם" (שמ' טו, ח) – אונקלוס תרגם שם: "וּבְמֵימַר פּוּמָּךְ חַכִימוּ מַיָּא" וכו'. כלומר, אונקלוס מטה את המלים מ"רוח אפיך" ל"פקודת פיך", וברור שהרחקתו מציור הבורא כישות שנושפת באפה ובנחיריה על המים, די בה כדי להבין את מגמתו להרחיק מן הגשמות, ולהבין ש"פקודת פיך", הינו משל.


רס"ג פירש שם: "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ – וברוח רוגזך נעשו המים ערֵמות". וגם רס"ג מרחיק אותנו מציור הבורא כאל יווני שנושף על המים, והופך את "רוח אפיך" ל"רוח רוגזך". והעובדה שרס"ג מרחיק מהגשמת כלים גופניים, כמו אף ונחיריים, מעידה על-כך שגם המלה "רוגזך" הינה משל לעונשו הכבד והחריף שהנחית הקב"ה על המצרים בים סוף.


וכבר למדנו, שככל שהפירוש קרוב לתרגום כך אחריותו להרחקת הגשמות פחותה יותר, וככל שהפירוש מתרחק מפירוש שהוא בגדר תרגום, ומתקרב לפירוש שהוא בגדר חיבור נפרד, כך אחריותו להרחקת הגשמות מתעצמת. והראיה לכך, שיש מקומות שרס"ג נזהר עוד יותר מאונקלוס בהרחקת הגשמות, ורבנו נזהר יותר מכולם בחיבורו "מורה הנבוכים", לפיכך הוא מרחיק מן ההגשמה אף יותר מתרגומיהם של אונקלוס ורס"ג כאן, וטורח להבהיר במורה שוב ושוב שאין לייחס שום תכונה אנושית לה' יתעלה, כגון כעס וחרון-אף וכיו"ב.


ולמרות שפירוש רש"י לתורה הרבה יותר מרחיב מתרגומיהם-פירושיהם של אונקלוס ורס"ג, והיה עליו להרחיק מן ההגשמה אלף מונים יותר מאשר אונקלוס ורס"ג, לא רק שהוא אינו מרחיק מן ההגשמה, הוא כותב פירושים רבים שעולה מהם ריח חריף של מינות.


דוגמה שנייה


"עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ" (ש"ב כב, ט; תה' יח, ט) – יונתן תרגם בשמואל שם כך: "סְלֵיק זְדוֹנֵיהּ דְּפַרְעֹה, כְּתַנְנָא קֳדָמוֹהִי. בְּכֵן [הקב"ה] שְׁלַח רוּגְזֵיהּ כְּאִישָׁא בָּעֲרָא, דְּמִן קֳדָמוֹהִי מְשֵׁיצְיָא. מַזּוֹפִיתֵיהּ כְּגוּמְרִין דְּנוּר, דָּלְקָא מִמֵּימְרֵיהּ" – "עלה רשעו של פרעה כעשן לפניו. לכן שלח הקב"ה רוגזו כאש בוערת אשר יוצאת מלפניו. חרונו כגחלי אש, הדולקות מאמירתו". נשים לב, שיונתן מעביר את תחילת הפסוק: "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ" אל פרעה, ואף שאין זה פשט הפסוק, יש כאן הרחקה ברורה ומפורשת מן ההגשמה.


רס"ג פירש בתהלים שם כך: "עָלָה – עד שכאילו העשן עולה ממנו ואש ממנו יוקדת וגחלי אש בערו", ומָרי מוסיף שם: "כל זה מוסב על החרון הגדול", וכפי שרס"ג ממשיך ומפרש בפירושו הארוך שם: "ואמרו 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ', רוצה לומר, כי ה' יתהדר ויתרומם בהשקיפו על האויבים אשר סבבו את עבדו, רגז עליהם רוגז גדול שעלו ממנו [=מן הרוגז הגדול] האש והעשן ושאר מה שתיאר מעוצמתו [=של אותו רוגז וחרון גדול מאת ה' יתעלה]". ורס"ג לא הסתפק בהרחקת הגשמות מה' רק בתחילת הפסוק כמו שעשה יונתן, והיטה את כל הפסוק הזה לתיאור מוחשי וממשי של העונש שהנחית הקב"ה על האויבים והצרים.


דוגמה שלישית


"מִנִּשְׁמַת אֱלוֹהַ יֹאבֵדוּ וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ" (איוב ד, ט) – וכך פירש רס"ג שם: "מִנִּשְׁמַת – מחרון-אף ה' יאבדו וּמִמַּשָּׁב רוגזו יכלו", ומוסיף מָרי ואומר שם: "מוסב על הרשעים, והנה 'נִשְׁמַת' כעס וחרון-אף". ראינו אפוא, שרס"ג מרחיק אותנו מלסבור שיש להקב"ה נשמה כבני האדם, וכן מרחיק אותנו מלסבור שיש לו כלים גופניים כמו אף וחוטם. ודי בשתי הרחקות גדולות אלה, כדי להבין שגם כעסו וחרונו ורוגזו הינם משל לעוצמת עוונם ועונשם של הרשעים.


דוגמה רביעית


"לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ" (יש' מח, ט) – וכך פירש שם רס"ג: "ומשום שאני ראוי לכך אאריך סבלנותי, ופארי להאריך אפי לך למען לא להכריתך", ולאחר שפירש "אאריך סבלנותי" ברור שזו גם כוונתו באמרו בהמשך: "להאריך אפי". ויתרה מזאת, גם בלשון בני האדם ברור שהארכת האף הינה משל, שהרי אף-לא-אחד מבעלי המתינות מאריך את אפו כמו פינוקיו באופן ממשי וגופני. והוסיף שם פרופ' רצהבי: "בסידורו (עמ' ג) תירגם את הכתוב מתהילתי שאתן לך ארכה, וכן בבקשה שחיבר (שם, עמ' עד)".


בדרדעי ההוזה והיהיר התחלנו ובדרדעי האוכל מן התורה נחתום, כי התעקשותם ללכת אחר טמטומו של רש"י ולאמץ את פירושו על כל הבליו הזיותיו ומינותו, התעקשותם זו גרמה להם להפוך מדרדעים לעיקשים, אשר מתעקשים על הזיות והבלים ומגפּפים ומחבקים אותם כאילו היו תורה מן השמים! ובמלים אחרות, אף-על-פי שיש ראיות חזקות מתוך עצם פירושו של רש"י לשמות (טו, ח) למינותו ולטמטומו, הם כלל אינם מבחינים בהן! כל שהם רואים הוא את אותו שיבוש וסילוף הססני ועילג, ונאחזים בו כמו טובע שנאחז בקש, רק כדי שלא להודות על האמת, שהם ואבותיהם תעו ולעו אחרי ההבל ההזיות והדמיונות.


לקיים מה שנאמר: "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (יר' ב, ה); "כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז); "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא); "פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל [דרדעי] בְּאִוַּלְתּוֹ" (מש' יז, יב); "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב)...

150 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!