"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל"

עודכן ב: 4 דצמ 2018


לאחרונה פרסמתי סדרת מאמרים על רש"י וראשוני אשכנז, להלן המאמרים לפי סדר פרסומם: א) אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז, חלקים א–ג; ב) ריחוקו של רש"י מהרמב"ם; ג) ריחוקו של רש"י מהרמב"ם – ראיות נוספות; ד) מהו ספר הרפואות שגנז חזקיהו? (ביקורת הרמב"ם על רש"י); ה) הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה; ו) התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י.

כמו כן, פרסמתי מאמרים נוספים שתומכים באופן ישיר או עקיף במאמריי אלה, כגון: א) "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (הוָּיות דאביי ורבא); ב) הקץ לדברי רוח!; ג) מגמת ההחמרה בעולם הדתי; ד) "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ"; ה) משה אמת ותורתו אמת; ו) המלך הוא עירום!; ז) "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?"; ח) טענות קשות כלפי אתר אור הרמב"ם ותשובותיי, חלקים א–ב; ט) קבל האמת ממי שאמרו; ועוד ועוד.

דומני שאין כמעט מאמר מתוך כ-150 המאמרים שפורסמו עד כה באור הרמב"ם, שלא משולבים בו דברי מחשבה ודברי אמת לפי דעתי, שמוליכים ומנחים את האדם הנבון לדעות נכונות ולהשקפות אמתיות, וייחוד השם היא הגדולה והחשובה שבהן. ומשתדל אני ללכת בעקבות רבנו שאמר בסוף פירושו לברכות: "אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".

מכל מקום במאמרים שציינתי, הוכחתי לדעת הרמב"ם את חומרת האמונה הרעה והכוזבת שה' הוא בעל גוף. כן הוכחתי לפי דעתי מעל לכל צל של ספק, כי רש"י שגה להאמין כי לבורא יתעלה יש גוף ויד ורגל ועין ומעיים. המשמעות של הגילויים הללו היא, והבאתי ראיות רבות לכך מדברי רש"י עצמו, וכמובן מדברי רס"ג הרמב"ם, שלדעת רבנו הרמב"ם, רש"י עבד עבודה-זרה באופן החמור הגס והמכוער ביותר.

ואיני מבין מה הכעס וחרון-האף כלפיי, ובמקום להפנות את הכעס, הזעם וחרון-האף, כלפי עובדי עבודה-זרה, כפי שעושה ומלמדת אותנו התורה, מפנים אותם השוטים כלפי הנלחמים בעבודה-זרה. אך עולם הפוך ראו חז"ל ועולם הפוך נשאר, עליונים למטה ותחתונים למעלה, יציבֵי בארעא וגיורֵי בשמי שמיא...

ולמרות שציטטתי את דברי רש"י המפורשים על הגשמת הבורא, וכן ציטטתי את דברי הרמב"ם המפורשים על מגשימי האלוהות, ולמרות שאחד ועוד אחד שווה שניים, אוחזים ומגּפּפים מחבקים ומנשקים הם את סכלות אבותיהם ואבות אבותיהם, וכפי שמתארם עמוס הנביא (ה, י): "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ".

ולאלה שמתעקשים להפנות את עורפם לאמת, אני מצטט שוב כמה שורות מדברי רבנו במורה-הנבוכים (א, לו): "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [=כגון ההתפעלויות], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש וחֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה". כמו כן אני מזכיר להם את לשון הרמב"ם, שעליהם להפנות את חרון-אפם כלפי עובדי העבודה-הזרה, לא כלפי הנלחמים בעבודה-הזרה!

וזה לשון רבנו במורה-הנבוכים (שם):

"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם' [דברים יא, טז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה'' [שם ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [שם לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [שם לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' [שם ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [ירמיה ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דברים לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [שם לב, כב], 'נֹקֵם ה' לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום לב, כב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דברים ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במדבר לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ' [דברים טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דברים יב, לא], ואלה רבו מלמנות [...]".

ואסיים תת-פרק זה בדברי הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנז), וזה לשונו: "לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם היתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם, כדי שיקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם הרי זה חובה וזו מעלה". ולאור דברי הרמב"ם שהובאו לעיל בעניין חומרת ההגשמה, קמה וניצבה השאלה: היש מגרעת גדולה יותר מהגשמת הבורא לדעת הרמב"ם?!

מדוע אש קדחה באפם?

האם כל הזעם והחמה השפוכה עלי הוא רק בגלל שעשיתי 1+1=2? או שיש כאן משהו עמוק יותר? שמא טמונים וקבורים עמוק בקרבם רגשי נחיתות עזים, ורגשות כניעה והתרפסות לפריץ האשכנזי? שהרי כל בר-דעת יודע שלא המצאתי את הגלגל, ולא גיליתי שום דבר חדש. אני רק מאותם בודדים שאוזרים אומץ לומר בפה מלא "המלך הוא עירום"! העולם הדתי במשך מאות רבות בשנים, קידש פירוש של טועה שהטעה דורות שלמים אחר עבודה-זרה והשקפות הבל מהובלות.

דומני שלב רבים עדיין משועבד לשקרי הממסד הדתי האשכנזי, ובמיוחד בקרב התימנים, שגם ככה רואים את עצמם כקטנים, "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר יג, לג). וכבר כתבתי מאמר על "אומץ לבם" של התימנים ורבניהם במיוחד, במאמר ששמו: "מָרי יוסף קאפח – גדול אמתי", וכן במאמר ששמו "הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?". אך הפעם הזנב נכנס כל כך עמוק בין הרגליים הרועדות והמשקשקות ממילא, עד כדי חשש לזיהום פנימי חריף שמחלחל ומכלה כל חלקה טובה...

והאמת שאף אחד מהמבקרים זכי השכל לא הרשים או ריגש אותי במיוחד, כי יודע אני שגם דור המדבר לא היה ראוי להיכנס לארץ-ישראל ולא כלו דתן ואבירם. ויש לא מעטים שעדיין משועבדים ונרצעים לאדוניהם האשכנזים, עדיין לא השתחררו משקריהם ולהטיהם, ועדיין שכלם מרחף במרחבי התוהו ונודד במדבר שממת-הדעת, בלא מקור מים חיים לרוות את צימאון נפשם העשוקה.

"ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים"

אף שלא מעטים הם שמאמריי אלה לא ערבו לחיכם, קיבלתי גם כמה תגובות מאנשי אמת, והם היחידים שמעניינים אותי, כי אפילו אם היה רק אחד שדבריי הועילו לו, היה כדאי. וכפי שכותב רבנו בצוואתו למורה-הנבוכים:

"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח, אלא על-ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו, ואורֵהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו". ולצד מילת "ההמון" שהדגשתי, מעיר מָרי שם: "דייק רבנו לכתוב 'אלכ'לק'-הברואים, כי אין אלה מסוג 'אדם' אלא מסוג חי הולך על שתיים".

אולם כאמור, קיבלתי גם תגובות שונות ומשונות מ"שלומי אמוני ישראל", אשר זעמו וזועמים עלי, היאך העזתי לפרסם כי רש"י הגשים את הבורא באופן המכוער והגס ביותר.

התגובות לימדו אותי עד כמה אנחנו רחוקים מדרך האמת, ומדוע בעצם בית-המקדש חרֵב בימינו, כי אם המשיח היה בא בימינו היו הורגים אותו פשוטו כמשמעו, ולא היו נותנים לו להגיע אפילו חצי הדרך לירושלים. כי כל כך הרבה עוולות ופשעים ושחיתויות קיימים בממסד-הדתי ובעולם-הדתי, וכדי לתקנם יש צורך בניקוי אורוות יסודי. אך מי מאנשי-השם הרבנים ה""גדוילים"" (במירכאות כפולות ומכופלות) יסכים לניקוי אורוות? והלא התורה בידם כקרדום לחפור בו, וכל כבודם, מעמדם והערצת ההמונים אליהם, בנויים על ההזיות וההבלים שהעולם-הדתי מוכר למאמיניו במשך מאות רבות בשנים.

ואוסיף, כי רבנו הרמב"ם מלמד אותנו במורה-הנבוכים (ב, טו): "שכל דבר שהוּכח, לא תוסיף אמיתתו ולא יתחזק הנכון שבו בהסכמת כל העולם עליו, ולא תיגרע אמיתתו ולא ייחלש הנכון שבו, אם יחלקו כל אנשי הארץ עליו". וריבוי החולקים אינו מעיד על אמיתת טענותיהם, אדרבה, האמת שמוּרה ונצוּרה ליחידי הסגולה, וכך הוא גם טבע החכמה האלוהית לפי רבנו בהקדמתו למורה-הנבוכים (עמ' ו): "כי מטרתי שיהו מושגי האמת נוצצים מתוכם ושוב נעלמים, כדי שלא יהא נגד המטרה האלהית, אשר לא ייתכן לעשות נגדו, שעשה את מושגי האמת השייכים להשגתו נסתרים מהמון בני אדם, אמר 'סוֹד ה' לִירֵאָיו' [תהלים כה, יד]".

"עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו"

היו כאלה שביקרו אותי, ותוך כדי שאני קורא את ביקורתם אני תמה, וכי לא קראתם את דבריי? וכי לא ראיתם את לשונות הרמב"ם ורס"ג המפורשים? וכי אין לכם תארים אקדמיים? וכי לא למדתם להבחין בין אמת לבין שקר? וכי אינכם מחשיבים ומנַשְּׂאים את עצמכם כאנשי דעת והיגיון? האם גם אתם שבויים בדעות קדומות עקומות ועקושות? האם לבכם לב אבן ואוזנכם ערלות ואטומות, עד כדי כך שהאמת זועקת ומאירה לפניכם כאור הבהיר שבשחקים, ואינכם רואים זאת? ואתן דוגמה אחת, היו כאלה שזעקו זעקת "גוואלד" ואמרו "איך אני לא דן את רש"י לכף זכות?", אוי ויי, באמת גדול בתורה כזה, איך לא לדון אותו לכף זכות?! ובכן, עליהם תמהתי, וכי לא קראתם את דברי הרמב"ם המפורשים שאין לדון לכף זכות עובדי עבודה-זרה?!

והיו כאלה שאמרו שלא הצלחתי לשכנע אותם, כי רש"י בעצם "לא התכוון", ופירושו לתורה נועד להיות רק פירוש שטחי להמונים, ולא פירוש מעמיק אמתי ושכלתני, ולכן הוא רק חוזר על האמור בתורה ללא פירוש מעמיק. ובכן, האם זאת האמת?! האם אינכם רואים במפורש שרש"י אומר שה' הוא בדמות דיוקנו של האל יתעלה מסכלותו?! האם אינכם מבינים מה משמעות המילה "יד ממש" בפירוש רש"י?! האם שכחתם את ביקורתו החריפה של רבנו הרמב"ם במאמר תחיית-המתים, על חכמי אשכנז המגשימים שהם "יותר תועים מהבהמות"? ועוד ראיות מפורשות וחותכות במאמריי.

ובכלל, האם נכון להפיץ בקרב ההמון פירוש שטחי שמנציח בערוּת ועבודה-זרה?! האם אין לחוש להטעיית ההמונים? והאם לחינם הורו חז"ל לחכמים "היזהרו בדבריהם" שמא מתוכם יגיעו לכפירה ולמינות?!

היו גם כאלה מתחסדים שנדמה להם שהם מאותם ל"ו צדיקים, שאיחלו לי "לחזור בתשובה" ואף הזכירו לי שאנחנו בימי תמוז ועלינו לשוב בתשובה... באמת צדיקים גדולים אתם, אם באמת רציתם להוכיח אותי, מדוע לא פניתם אליי באופן אישי כפי כללי התוכחה בהלכה?! מדוע אינכם מזדהים בשמכם המלא? (וכפי שעשו כמה ישרי-לב מאוהביי שבאמת חושבים בטעות ששגיתי). אך האמת היא שדרכם כֵּסֶל למו, ואינטרסים זרים מהדהדים במחשבתם, והאמת מפריעה להם מאלף ואחת סיבות אחרות, שאפילו לא אנסה להבין כי חס אני על בריאותי ושפיות נפשי. וכבר קדמוני גדולים באמת, ומה אלין ומה אתלונן? "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט, ט).

ועל ריחוקם מן האמת אצרף את לשון רבנו במורה-הנבוכים (עמ' רע): "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תהלים קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [ישעיה מה, יט]". וכי שיבושי העולם-הדתי שבימינו אינם מעידים כאלף עדים על ריחוקם מהאמת במשך מאות רבות בשנים? האם הם הבינו כראוי את האמת הצרופה שבתורה? והלא ה' הבטיח לנו בתורתו שאם נלך בדרך האמת כל רואינו יעידון יגידון "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"? (דברים ד, ו). האם באמת אחינו החילונים אומרים זאת על משפטי התורה וחוקיה הישרים?

ומי באמת צריך לבקש סליחה? מי שמוכיח בשער בת-רבים כי רש"י היה רחוק מבורא-עולם כרחוק מזרח ממערב, בהאמינו שה' יתעלה הוא כשאר אלי האולימפוס המכוערים?! מי שצריך לבקש סליחה ולחזור בתשובה הוא הממסד הרבני לדורותיו, כי במשך מאות רבות בשנים הלעיטו אותנו בהזיות בדמיונות ובכזבים, הרחיקו אותנו בכוח מידיעת השם ומייחודו, הרחיקו אותנו מדעת ומהשכלה, והכל כדי להמשיך ולשמר את מעמדם כבודם כיסאם וכספם. וברור שכיסוי אור האמת והנצחת הבערות והסכלות הכרחיים להנצחת שלטון השקר, "כי מהם [מקרני אור האמת] יתגלה פסולת הסיגים שבידם" (צוואת רבנו למורה-הנבוכים).

על ראשי העם ה"גדוילים"

הרמב"ם פוסק מפורשות כי כאשר עת צרה ליעקב, מכנסים את כל העם וראשיו, וראשי העם הם הראשונים שנוקטים בפעולות של אבילות וחרטה וחזרה בתשובה. וכך פוסק רבנו בראש הלכות תעניות פרק ד:

"בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות שלמטר מתפללים על סדר זה. מוציאים את התיבה לרחובה שלעיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר-תורה, כדי להרגיל את הבכיה ולהכניע ליבם. ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב-בית-דין במקום הנחת תפילין כדי שיכָּלמו וישובו".

ושם מפרש מָרי יוסף קאפח (אות ג): "והטעם שאחד מן העם נותן בראש הנשיא ובראש אב-בית-דין, אמרו [בתלמוד] בדף טו–טז, אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים". כלומר, מי הם הראשונים שצריכים להיכָּלם וליבוש בעת בצורת או שאר צרה ליעקב? ראשי העם! כי אם עם-ישראל רחוק מן האמת, זה בעיקר בגלל שמנהיגיו הולכים אחרי ההבל ויהבלו. וכפי שזועק ירמיה מרה בנבואתו הכואבת (ב, ח): "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה', וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי, וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ". וגם בסדום ועמורה, אם היו שם עשרה צדיקים אנשי אמת, סדום ועמורה לא היו נהפכות, כי בכוחם של מנהיגים צדיקים אנשי אמת להחזיר את העם בתשובה.

והיו כמה וכמה שתמהו עלי, איך אתה מדבר על "גדולים"? למה אתה מזלזל בכבוד ה"גדולים"? איך אתה מעז? ובכן מוריי ורבותיי, ראו את מאמרי "קבל האמת ממי שאמרו", שם הסברתי באריכות שהאמת נמדדת לא לפי מידת הערצת ההמונים, אלא לפי תוכנה ומידת קרבתה לאמת. והאם התורה חסה על כבוד הגדולים האמתיים כאשר חטאו ושגו? והלא התורה וכתבי הנביאים מדגישים יותר את חטאי הגדולים באמת, מאשר את פועלם הטוב, כדי ללמד אותנו שאין אלוה בשר ודם. ומי שסובר ש"גדול" לא יכול לטעות ולשגות הוא עובד עבודה-זרה, כי הוא מייחס את הצדק המוחלט לבשר ודם, ולא נאמר "תָּמִים פָּעֳלוֹ" כי אם על הצוּר ברוך הוא.

ויתרה מזו, רבים מאותם ה"גדולים" שאני מזלזל בהם, סיאבו את מחשבתם בטומאת עבודה-זרה, וחובה גדולה ועצומה היא לזלזל בהם, ולהוקיע את מעשיהם והגיגיהם. ובדברים נאמר (יג, ט) בעניין מסית ומדיח לעבודה-זרה: "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו". ואם רבנו הרמב"ם פוסק שחובה לזלזל בדיין שהפעיל קשרים כדי להתמנות, מה הוא היה אומר על מי שמתעה את ההמון שהוא גדול, ומסית אותם אחר עבודה-זרה?! וזה לשון הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ג, ט):

"כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור". ועל שגייה והדחה אחר עבודה-זרה לא די ב"חמוֹר", אלא ראוי לומר עליו "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" (שופטים טו, טז).

ובכלל, מה עדיף? לחוס על כבוד ה"גדוילים" או לחוס על כבוד שמיים?! וכל עצם הטענה שאסור לזלזל באותם "גדוילים" היא עבודה-זרה, כי היא מתעלמת לחלוטין מן העובדה שאותם "גדולים" שקעו בעבודה-זרה, ובכל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב. וחמור מכך, היא מתעלמת ממלכו-של-עולם ומחובתנו כלפיו להילחם ולסכן את נפשנו לפרסום ייחודו ומציאותו.

ולא רק כפירה בבורא-עולם מצאנו אצלם, גם כפירה בתורה, התורה קידשה מלחמה כנגד עבודה-זרה, זהו הציר שעליו התורה סובבת וזו מטרת-העל של דת משה. השכחתם זאת?! השכחתם את אברהם אביכם? השכחתם את חובתנו לה' יתעלה? או שהם זוכרים רק את חובתם ל"גדוילים", שמכזבים ומתעים את ההמונים כדי שישגו לחשוב שהם בעצמם אלהים, "וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים" (ירמיה טז, כ).

ומי בכלל אמר שרש"י הוא גדול?! הממסד האשכנזי שעובד את גדוליו המדומים במקום את בורא-עולם? אותו ממסד שהפך את האלהת בשר ודם והפקת רווחים מהדת לאומנות בחקותו את הנצרות הטמאה? איך אדם יכול להיות גדול באמת אם הוא סובר שיש לה' יד ועין ומעיים?! האם העובדה שרש"י כתב פירושים לפי הזיותיו מעידה על גדולתו? והלא הנוצרים והמוסלמים ושאר התועים בכל הדורות כתבו מאות אלפי ספרים, הרבה יותר מעם-ישראל, וכי הדבר מעיד על גדולתם?! ובמיוחד שרש"י איננו מקורי במיוחד בפירושו למקרא, מפני שרוב פעולתו היא הַעתק-הַדבק ממדרשי חז"ל, וחמור מכך, עצם המתודה שלו בפירושו רקובה מיסודה. ולא רק פירושו למקרא, אף פירושו לתלמוד מסורבל ומאובן ורחוק כרחוק שמים מארץ מלהיות גאוני.

הערתו המטלטלת של מָרי

רבנו במורה-הנבוכים (א, לו) מלמד אותנו, כי הכפירה היא "קביעת דעה על דבר היפך מכפי שהוא", וככל "שהכסילות והכפירה קשורים בדבר גדול, כלומר במי שיש לו מעלה נעלה במציאות, הם יותר חמורים". ושאלתי קמה וניצבה, היש כסילות וכפירה גדולה יותר מלחשוב שלבורא יתעלה יש איברים גופניים?!

ושם, בדיוק בעניין הכפירה בתפישת האלוהות, מָרי מוסיף ומעיר הערה מטלטלת, וזה לשונו: "ודין הוא סקבא דרובהון דמתקרן חכימי, ואוף כזעיר פון דכולהון". כלומר, "וזה הוא החולי של רוב אלה שנקראים חכמים, ואף כמעט כולם". מָרי הכמין והטמין את דבריו כי לצערנו הוא היה חלק מממסד הרבנים השכירים, ושותפותו זו הייתה בעוכריו ובעוכרינו, אך בכל זאת זכינו לדברי אמת רבים חבויים ונסתרים. וכאן מָרי מלמד אותנו, שרוב "הגדולים" אנשי-השם הנקראים "חכמים" שוגים בכפירה ביחס לתפישתם את בורא-עולם.

פתחתי את מאמרי בפסוק מישעיה (נט, טו) "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" והוספתי גם את המשך הפסוק. אך מה הוא בעצם בא לומר? מהו "וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל"? התשובה, במקום שבו האמת כל כך נעדרת, שחושך האמונות והדעות סמיך כחושך מצרים עד שניתן למשש אותו, ששלטון השקר הדתי המסואב מושל בכיפה ביד רמה. בתקופה קשה כזו, אותו האדם שסר מרע, שמשתדל בכל מאודו להידבק באמת האלוהית וללכת בדרכי יושר, אותו אחד בודד ומסכן משתולל, משתגע, ואינו יודע את נפשו מצער כאשר הוא רואה לנגד עיניו את ריבוי העוולות וכיעורן.

וכך מתוארת הרגשה זו אצל ירמיה הנביא (כ, ז–יב): "פִּתִּיתַנִי ה' וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי: כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק, חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא, כִּי הָיָה דְבַר ה' לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם: וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל: כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב, הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי, אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ: וַה' אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ, בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ: וַה' צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב, אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי".

ולאחר מחיית דמעה אסיים בנחמה ובתפילה, כשם שנתקיימה ומתקיימת נבואתו הקשה של ישעיה, כך יהי רצון מלפניו שנזכה לראות בעינינו בהתקיים נבואתו הטובה (יא, ט), "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

בתמונת שער הפוסט: ירמיהו על חורבות ירושלים, ציור מאת הוראס ורנה (1844).


#ייחודהשם #צדק #מוסר #רמב#אמת #עבודהזרה

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!