ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל

עודכן ב: ינו 13

מאמר זה נכתב בתחילת מסעי לחקר מינותו של רש"י-שר"י, עוד בטרם החילותי את סדרות המאמרים: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה", ו"אמונתו של רש"י בשדים", וכן שלל מאמרים רבים נוספים בחקר פרשנות המינות של רש"י-שר"י. אז, בתחילת דרכי, בעודני מנסה לעמוד על רגליי, קמו עלי עדת עריצים דרדעים אשר ביקשו את נפשי לקחתה. היום, לאחר שכבר ביססתי ואיששתי בשלל הוכחות וראיות את מינותו וסכלותו של רש"י, שככו ושקטו בקרבי הרגשות הקשים שחוויתי אז בעוצמה רבה. אך עדיין, מאמר זה הינו מזכרת בעבורי לכל אותם אשר עטו עלי כעופות דורסניים ואכזריים, וכן לתחושות התסכול המעיק שחוויתי אז, בטרם ביססתי את שיטתי וטענותיי ובטרם גיליתי שהאמת הקשה עולה על כל דמיון.


מאמר זה הינו מזכרת בעבורי לחסדי ה' עלי, שלא נתן לאותם דרדעים חסרי חוליות לשבור את רוחי ולעשוק את נפשי, ולא רק שהם לא הצליחו, היום, לאחר כתיבת מאמרי תשובה רבים לאותם דרדעים יהירים וגסי רוח, כולם שותקו ועולפו, והטענה האחרונה שנותרה בידם כנגדי היא: שאדיר הקטן הוא חסר דעת שאין להתייחס אליו... ובמלים אחרות, מכיוון שהם אינם מסוגלים להתמודד עניינית עם טענותיי וראיותיי, הם עברו להוצאת-שם-רע, כדרכם של המינים וצאצאיהם הנערצים עליהם – וכמו שלמדו מהם להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, כך למדו מהם להעליל עלילות דברים ולהפוך את הקנאה והשטנה לדרך חיים.


והנה לפניכם מאמרי "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל":


מבוא


לאחרונה פרסמתי סדרת מאמרים על רש"י וראשוני אשכנז, להלן המאמרים לפי סדר פרסומם: 1) "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז" (חלקים א, ב, ג); 2) "ריחוקו של רש"י מהרמב"ם"; 3) "ריחוקו של רש"י מהרמב"ם – ראיות נוספות"; 4) "מהו ספר הרפואות שגנז חזקיהו?" (ביקורת הרמב"ם על רש"י); 5) "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה"; 6) "התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י".


כמו כן, פרסמתי מאמרים לא מעטים נוספים שתומכים באופן ישיר או עקיף במאמריי אלה, כגון: 1) "ותופשי התורה לא ידעוני (הוָּיות דאביי ורבא)"; 2) "הקץ לדברי רוח!"; 3) "על סכין של מילה ומגמת ההחמרה"; 4) "ובאחת יבערו ויכסלו"; 5) "משה אמת ותורתו אמת"; 6) "המלך הוא עירום!"; 7) "התחיינה העצמות האלה?"; 8) "טענות קשות כלפי אור הרמב"ם ותשובותיי" (חלק א, חלק ב); 9) "קבל האמת ממי שאמרו"; ועוד ועוד.


דומני שאין כמעט מאמר מתוך כ-150 המאמרים שפורסמו עד כה באור הרמב"ם (נכון לשעת כתיבת המאמר, כאמור, בתחילת דרכי), שלא משולבים בו דברי מחשבה ודברי אמת לפי דעתי, שמוליכים ומנחים את האדם הנבון לדעות נכונות ולהשקפות אמיתיות, וייחוד השם היא הגדולה והחשובה שבהן. ומשתדל אני מאד ללכת בעקבות רבנו שהורה לנו בסוף פירושו לברכות: "אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".


מכל מקום, במאמרים שציינתי, הוכחתי לאור דברי רבנו הרמב"ם את חומרת האמונה הרעה והכוזבת שה' הוא בעל גוף. כן הוכחתי לפי דעתי מעל לכל צל של ספק, כי רש"י שגה להאמין כי לבורא יתעלה יש גוף ויד ורגל ועין ומעיים, והבאתי ראיות רבות לכך מדברי רש"י עצמו, וכמובן מדברי רס"ג הרמב"ם. המשמעות של הגילויים הללו היא, שלדעת רבנו הרמב"ם, רש"י-שר"י עבד עבודה-זרה באופן החמור הגס והמכוער ביותר – בהגשמה ובמינות.


ואיני מבין מה הכעס וחרון-האף כלפיי מצד עדת העריצים הדרדעים גסי הרוח, ובמקום להפנות את הכעס, הזעם וחרון-האף, כלפי עובדי עבודה-זרה, כפי שעושָׂה ומורה לנו התורה, מַפנים אותם השוטים כלפי הנלחמים בעבודה-זרה. אך עולם הפוך ראו חז"ל ועולם הפוך נשאר, עליונים למטה ותחתונים למעלה, יציבֵי בארעא וגיורֵי בשמי שמיא... שהרי אנשי האמת הינם אסקופה נדרסת לכל, ואילו המינים הקוזקים וצאצאיהם בשמי שמיא...


ולמרות שציטטתי את דברי רש"י-שר"י המפורשים על הגשמת הבורא, וכן ציטטתי את דברי רבנו הרמב"ם המפורשים על מגשימי האלוה, ולמרות שאחד ועוד אחד שווים שניים, ולמרות שמדובר בשיתוף ואלילות גסה – הדרדעים מתעקשים לאחוז בדבקות בסכלות שהנחילו להם אבותיהם ואבות אבותיהם, לגפף לחבק ולנשק את התהו וההבל שהחדירו להם המינים וצאצאיהם יוצאי ארץ אדום – "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ" (עמ' ה, י).


ולאלה שמתעקשים להפנות את עורפם לאמת, אצטט שוב כמה שורות מדברי רבנו במורה (א, לו), אשר מסכמות את חומרת ההגשמה: "ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [=כגון ייחוס תכונות או מאפיינים אנושיים] הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


זאת ועוד, הנני מזכיר להם, לכל אחיי הדרדעים שקיבלו את הפריצים עליהם לאלוה, שעליהם להפנות את חרון-אפם כלפי עובדי עבודה-זרה, לא כלפי הנלחמים בעבודה-הזרה!


וכֹה דברי רבנו במורה-הנבוכים (א, לו):


"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום לב, כב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות" וכו'.


אחתום את המבוא בדברי רבנו בהקדמתו לאבות (עמ' רנז), וכֹה דבריו:


"לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם, כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זה חובה וזו מעלה".


ולאור דברי הרמב"ם שהובאו לעיל בעניין חומרת ההגשמה, קמה וניצבה השאלה: היש מגרעת גדולה וחמורה ואיומה ונוראה יותר מהגשמת הבורא לדעת רבנו הרמב"ם?!


א. מדוע האש קדחה באפם של הדרדעים?


האם כל הזעם והחמה השפוכה עלי הוא רק בגלל שעשיתי 1+1=2? והלא כולם אנשי מדע ויודעים פחות או יותר את תורת ההיגיון! או שמא יש כאן משהו עמוק יותר? שמא טמונים וקבורים עמוק בקרבם רגשי נחיתות עזים, ורגשות כניעה והתרפסות כלפי הפריצים? שהרי כל בר-דעת יודע שלא המצאתי את הגלגל, ולא גיליתי שום דבר חדש. אני רק מאותם בודדים שאוזרים אומץ לומר בפה מלא: "המלך הוא עירום"! העולם הדתי במשך מאות רבות בשנים, קידש פירוש של מין שהתעה דורות שלמים אחרי עבודה-זרה והשקפות הבל מהובלות.


ברור לי שלב רבים עדיין משועבד לשקרי הממסד הדתי האורתודוקסי הפרו-נוצרי, ובמיוחד בקרב התימנים המסכנים, שגם ככה רואים את עצמם כקטנים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במ' יג, לג). וכבר כתבתי מאמר על "אומץ לבם" של התימנים ורבניהם במיוחד, במאמר ששמו: "ונהי בעינינו כחגבים", וכן במאמר ששמו: "התחיינה העצמות האלה?". אך הפעם הזנב נכנס כל-כך עמוק בין הרגליים הרועדות והמשקשקות ממילא, עד שכל אדם נבון ששומע ורואה אותם במצב הזה חושש להידבק מכלבת המחשבה...


והאמת שאף אחד מעדת העריצים הדרדעים לא גרם לי להתפלא על סכלותו, כי יודע אני שגם דור המדבר לא היה ראוי להיכנס לארץ-ישראל, וכי לא כלו ולא יכלו דתן ואבירם. ורובם הגדול של ההולכים אחרי הדרדעים השכירים למיניהם משועבדים ונרצעים לאדוניהם הכוזרים, עדיין לא השתחררו הם משקריהם ומלהטיהם, ועדיין שכלם מרחף במרחבי התוהו ונודד במדבר שממת-הדעת, בלא מקור מים חיים לרַוות בו את צימאון נפשם העשוקה.


ולא מזמן פגשתי ברחוב באחד מבכירי הדרדעים, אשר עליו ובעקבות דבריו נכתב מאמרי: "דרדעי בכיר נגד אור הרמב"ם", הוא התבונן בי במשׂטמה יוקדת ובגסות רוח מכוערת. ברם, למרות שהוא התבונן בי כאילו הייתי עכבר סרוח, לא נעלבתי, ובירכתי אותו: "שלום עליכם", הוא לא השיב מאומה והמשיך במבטי המשטמה. ואנכי המשכתי בדרכי, והודיתי לה' יתעלה שלא נפלתי בפח הגאווה היקוש שנפל בו אותו דרדעי בכיר חכם בעיניו. ולמרות משטמתו ויהירותו שמחתי לראותו, אולי יתעורר לדרך האמת, ובירכתי אותו בברכת "שלום עליכם".


ב. "ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים"


לעומת עדת הדרדעים היהירים, אשר גועים מֵאא ובּעֵא על כל מה שיאמרו להם רבותיהם השכירים אשר מתעטפים במרדעות כומרי המינים הקוזקים, ואשר שוטמים אותי על מאמריי בעניינו של רש"י-שר"י וחבר מרעיו הפולנים השיכורים, לעומתם, קיבלתי גם כמה תגובות מאנשי אמת, והם היחידים שמעניינים אותי, כי אפילו אם היה רק אחד שדבריי הועילו לו, היה כדאי. וכמו שכותב רבנו הרמב"ם בצוואתו לספרו "מורה הנבוכים":


"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח, אלא על-ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו, ואורֵהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


לצד מילת "ההמון" שהדגשתי, מעיר יוסף קאפח שם: "דייק רבנו לכתוב [במקור בערבית:] 'אלכ'לק' [תרגומו:] 'הברואים', כי אין אלה מסוג 'אדם' אלא מסוג חי הולך על שתיים". ואפילו שאלילם הראשי יוסוף קאפַּח קורא לתלמידיו השכירים ולכל הנגררים אחריהם "הולכים על שתיים", עדיין הם מתכחשים לאמת ומעדיפים את השררה וההזיות על פני דרך האמת.


הדרדעים זועמים עלי, היאך הנני מעז לפרסם שרש"י אלילם ושיקוצם הגשים את הבורא באופן המכוער והגס ביותר? והיאך הנני מעז לומר שאליליהם המשניים, הדרדעים השכירים לדורותיהם, מחללים שם שמים בנטלם משכורות עתק ושלל טובות הנאה? איך?


תגובותיהם הנזעמות לימדו אותי עד כמה אנחנו רחוקים מדרך האמת, ומדוע בעצם בית-המקדש חרֵב בימינו, כי אם המשיח היה בא בימינו היו הורגים אותו פשוטו כמשמעו, ולא היו נותנים לו להגיע אפילו חצי הדרך לירושלים. כי כל-כך הרבה עוולות ופשעים ושחיתויות קיימים בממסד-הדתי ובעולם-הדתי, וכדי לתקנם יש צורך בניקוי אורוות או דירים יסודי. אך מי מאנשי-השם הרבנים ה""גדוילים"" (במירכאות כפולות ומכופלות) יסכים לניקוי אורוות? והלא התורה בידם כקורדום לחפור בו, וכל כבודם, מעמדם והערצת ההמונים אליהם, בנויים על ההזיות וההבלים שהעולם-הדתי מוכר למאמיניו במשך מאות רבות בשנים.


אוסיף, כי רבנו הרמב"ם מלמד אותנו במורה (ב, טו): "שכל דבר שהוּכח, לא תוסיף אמיתתו ולא יתחזק הנכון שבו בהסכמת כל העולם עליו, ולא תיגרע אמיתתו ולא ייחלש הנכון שבו, אם יחלקו כל אנשי הארץ עליו". כלומר, ריבוי החולקים עלי אינו מעיד על אמיתת טענותיהם, אדרבה, האמת שמוּרה ונצוּרה ליחידי הסגולה, לאנשי העלייה המועטים הבודדים מאד, וכך הוא גם טבע החכמה האלוהית וכל מושגי האמת היקרים שנמשלו לדבש וחלב.


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ו):


"כי מטרתי שיהיו מושגי האמת נוצצים מתוכם ושוב נעלמים, כדי שלא יהא נגד המטרה האלהית, אשר לא ייתכן לעשות נגדו, שעשה את מושגי האמת השייכים להשגתו נסתרים מהמון בני אדם, אמר: 'סוֹד יְיָ לִירֵאָיו' [תה' כה, יד]".


ג. "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו"


היו כאלה שביקרו אותי, ותוך כדי שאני קורא את ביקורתם אני תמה, וכי לא קראתם את דבריי? וכי לא ראיתם את לשונותיהם המפורשים של אונקלוס, רבנו הרמב"ם ורס"ג? וכי אין לכם תארים אקדמיים? וכי לא למדתם מדעים? וכי אינכם יודעים להבחין בין אמת לבין שקר? וכי אינכם מחשיבים ומנַשְּׂאים את עצמכם כאנשי הדעת וההיגיון? האם גם אתם שבויים בדעות קדומות עקומות ועקושות? האם גם ליבכם לב אבן ואוזניכם ערלות ואטומות, עד-כדי-כך שהאמת זועקת ומאירה לפניכם כאור הבהיר שבשחקים, ואינכם רואים זאת? ואתן דוגמה אחת, היו דרדעים שזעקו זעקת "גוואלד", ואמרו: "איך אני לא דן את רש"י לכף זכות?", אוי וֵיי, באמת "גדול בתורה" כזה, איך לא לדון אותו לכף זכות? ובכן, עליהם תמהתי, וכי לא קראתם את דברי הרמב"ם המפורשים שאין לדון לכף זכות עובדי עבודה-זרה?!


והיו מעדת הדרדעים החכמים בעיניהם שאמרו שלא הצלחתי לשכנע אותם, כי רש"י בעצם "לא התכוון", ופירושו לתורה נועד להיות רק פירוש שטחי להמונים, ולא פירוש מעמיק אמיתי ושכלתני, ולכן הוא רק חוזר על האמור בתורה ללא פירוש מעמיק. ובכן, האם זאת האמת?! האם אינכם רואים במפורש שרש"י אומר שה' הוא בדמות דיוקנו של האל יתעלה מסכלותו?! האם אינכם מבינים מה משמעות המילה "יד ממש" בפירוש רש"י?! האם שכחתם את ביקורתו החריפה של רבנו הרמב"ם במאמר תחיית-המתים, על חכמי אשכנז המגשימים שהם "יותר תועים מהבהמות"? האם לא ראיתם שרבנו קובע בפרק א במורה שמי שמפרש "צלם" – "דפוס" הוא מן המגשימים? וישנן עוד ראיות מפורשות וחותכות במאמריי.


ובכלל, האם נכון להפיץ בקרב ההמון פירוש שטחי שמנציח בערוּת ועבודה-זרה?! האם אין לחוש להטעיית ההמונים? האם לחינם הורו חז"ל לחכמים "היזהרו בדבריכם" שמא מתוכם יגיעו לכפירה ולמינות?! אחיי הדרדעים, מה עובר עליכם? מי כישף אתכם? יוסוף קאפַּח? הר"ע מבקעת העצמות בקולו הרדיופוני? או שמא השועלים הדרדעים האחֵרים?


היו גם כאלה מתחסדים שנדמה להם שהם מאותם ל"ו צדיקים וחסידים אשר נסתרים בכל דור ודור... אלה איחלו לי "לחזור בתשובה" ואף הזכירו לי שאנחנו בימי תמוז ועלינו לשוב בתשובה... באמת צדיקים גדולים אתם, אם באמת רציתם להוכיח אותי, מדוע לא פניתם אליי באופן אישי כפי כללי התוכחה בהלכה?! מדוע אינכם מזדהים בשמכם המלא? (וכפי שעשו כמה ישרי-לב מאוהביי שבאמת חושבים בטעות ששגיתי). אך האמת היא שדרכם כֵּסֶל למו, ואינטרסים זרים מהדהדים במחשבתם, והאמת מפריעה להם מאלף ואחת סיבות אחרות, שאפילו לא אנסה להבין כי חס אני על בריאותי ושפיות נפשי. וכבר קדמוני גדולים באמת, ומה אלין ומה אתלונן? "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תה' סט, ט).


ובשל ריחוקם מדרך האמת אשנן להם את דברי רבנו במורה (עמ' רע):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


וכי שיבושי העולם-הדתי שבימינו אינם מעידים כאלף עדים על ריחוקם מהאמת במשך מאות רבות בשנים? האם הם הבינו כראוי את האמת הצרופה שבתורה? והלא ה' הבטיח לנו בתורתו שאם נלך בדרך האמת כל רואינו יעידון יגידון "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"? (דב' ד, ו). האם באמת אחינו החילונים אומרים זאת על משפטי התורה וחוקיה הישרים?


ומי באמת צריך לבקש סליחה? מי שמוכיח בשער בת-רבים כי רש"י היה מין ועובד אלילים, בהאמינו שה' יתעלה הוא כשאר אלי האולימפוס המכוערים?! מי שצריך לבקש סליחה ולחזור בתשובה הוא הממסד הרבני הארור לדורותיו, כי במשך מאות רבות בשנים הלעיטו אותנו בהזיות בדמיונות ובכזבים, והרחיקו אותנו בכוח, בגסות, בשקרים, בהזיות ובעלילות דברים, ולעתים תוך אלימות מילולית וחברתית קשה, מידיעת השם ומייחודו, הרחיקו אותנו מדעת ומהשכלה, וכל זאת כדי להמשיך ולשמר את מעמדם כבודם כיסאם והונם. וברור שכיסוי אור האמת והנצחת הבערות והסכלות הכרחיים להנצחת שלטון השקר שלהם, "כי מֵהֶם [מקרני אור האמת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם" (צוואת רבנו למורה).


ד. תוכחה ל"גדּוֹלים" (במלעיל)


הרמב"ם פוסק מפורשות כי כאשר עת צרה היא ליעקב, מכַנסים את כל העם וראשיו, וראשי העם הם הראשונים שנוקטים בפעולות של אבילות וחרטה וחזרה בתשובה.


וכֹה דברי רבנו בראש הלכות תעניות פרק ד:


"בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות שלמטר מתפללים על סדר זה. מוציאים את התיבה לרחובה שלעיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר-תורה, כדי להרגיל את הבכיה ולהכניע ליבם. ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב-בית-דין במקום הנחת תפילין כדי שייכָּלמו וישובו".


ושם אומר יוסף קאפח (אות ג): "והטעם שאחד מן העם נותן בראש הנשיא ובראש אב-בית-דין, נאמר [בתלמוד] בדף טו–טז: אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים". כלומר, מי הם הראשונים שצריכים להיכָּלם וליבוש בשעת בצורת או בכל עת צרה ליעקב? ראשי העם! כי אם עם-ישראל רחוק מן האמת, זה בעיקר בגלל שמנהיגיו הולכים אחרי ההבל ויהבלו. וכפי שזועק ירמיה מרה בנבואתו הכואבת (ב, ח): "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ, וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי, וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי, וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ". ואפילו בסדום ועמורה שחטאתם כבדה מאד, אם היו שם עשרה צדיקים אנשי אמת, סדום ועמורה לא היו נהפכות! כי בכוחם של מנהיגים צדיקים אנשי אמת להחזיר את העם בתשובה.


והיו כמה וכמה שתמהו עלי: איך אתה מעז לדבר על "גדּוֹלים" "קדושי עליון"? למה אתה מזלזל בכבוד "גדּוֹלים" "גאוני עולם"? איך אתה מעז? והלא הם מרנן ורבנן אדירי עולם! ובכן, מוריי ורבותיי, ראו נא את מאמרי: "קבל האמת ממי שאמרו", שם הסברתי בהרחבה שהאמת נמדדת לא לפי מידת הערצת ההמונים, אלא לפי תוכנה ומידת קרבתה לאמת. כמו כן, האם התורה חסה על כבוד הגדולים האמיתיים במקום שחטאו ושגו? והלא התורה וכתבי הנביאים מדגישים את חטאי הגדולים באמת, יותר מאשר את פועלם הטוב, כדי ללמד אותנו שאין אלוה בשר ודם. ומי שסובר שגדול באמת לא יכול לטעות הוא עובד עבודה-זרה, כי הוא מייחס את הצדק המוחלט לבשר ודם, ולא נאמר "תָּמִים פָּעֳלוֹ" כי אם על הצוּר ברוך הוא.


כל זאת ביחס לגדולים באמת, לא ביחס לשיקוצי המינות, אלהי הכסף והזהב, אשר נחשבים בימינו ל"גדולים". אלה סיאבו את מחשבתם בטומאת עבודה-זרה, וברדיפה אחר הבצע והתאוות, וחובה גדולה ועצומה לחרף ולגדף אותם, ולהוקיע את מעשיהם הוראותיהם והגיגיהם. וכך נאמר בעניין מסית ומדיח לעבודה-זרה (דב' יג, ט): "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו". ואם חז"ל ורבנו פוסקים שחובה לזלזל בדיין שהפעיל קשרים כדי להתמנות, מה הם היו אומרים על מי שמתעה את ההמון שהוא גדול, ומסית אותם אחר עבודה-זרה?! וכֹה דברי רבנו בהלכות סנהדרין (ג, ט):


"כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


כל זאת ביחס לדיין שאינו שוגה במינות ובסכלות ואינו מחלל שם שמים בהפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, אולם, ביחס לעובדי האלילים רודפי הבצע אשר מתעים את העם אחרי ההבל, וביחס למחללי שם שמים אשר אוכלים מן התורה, ומחנכים את העם בדרכי הדת הנוצרית הכעורה, ובכן, אלה דינם חמור בהרבה, וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו):


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


והנה שני קטעים נוספים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".


וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):


"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת, [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


ובכלל, מה עדיף? לחוס על כבוד ה"גדוילים" שוחרי הבצע השלמונים והשילומים או לחוס על כבוד שמיים?! וכל עצם הטענה שאסור לזלזל ואף לחרף ולגדף את אותם "גדוילים" היא עבודה-זרה, כי היא מתעלמת לחלוטין מן העובדה שאותם "גדולים" שקעו בעבודה-זרה, ובכל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב. וחמור מכך, היא מתעלמת ממלכו-של-עולם ומחובתנו כלפיו להילחם ולסכן את נפשנו לפרסום מציאותו וטוהר ייחודו.


ולא רק כפירה בבורא-עולם מצאנו אצלם, גם כפירה בתורה, שהרי התורה קידשה מלחמה כנגד העבודה-הזרה וכנגד כל גרורותיה הממאירות, זהו הציר שעליו התורה סובבת וזו מטרת-העל של דת משה. השכחתם זאת?! השכחתם את אברהם אביכם? השכחתם את חובתנו לה' יתעלה? או שהדרדעים הללו זוכרים רק את חובתם לגדולי האסלה, שמכזבים ומתעים את ההמונים כדי שישגו לחשוב שהם בעצמם אלהים, "וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים" (יר' טז, כ).


ומי בכלל אמר שרש"י הוא גדול?! הממסד האשכנזי שעובד את גדוליו המדומים במקום אלהים חיים? אותו ממסד פרו-נוצרי שהפך את האלהת בשר ודם והפקת רווחים מהדת לאומנות בחקותו את הנצרות הטמאה? איך אדם יכול להיות גדול באמת אם הוא סובר שיש לה' יתברך יד ועין ורגל ומעיים?! האם העובדה שרש"י גיבב פירושים על-גבי פירושים מעידה על גדולתו? האם ריבוי מלים נגועות בהזיות מאגיות ובנגיפים מחשבתיים מעידים על גדולה? והלא הנוצרים והמוסלמים ושאר התועים בכל הדורות כתבו מאות אלפי ספרים, הרבה יותר מרש"י ומכל הספרים שנכתבו בעם-ישראל, וכי הדבר מעיד על גדולתם?! ובמיוחד שרש"י איננו מקורי במיוחד בפירושו למקרא, מפני שרוב פעולתו היא הַעתק-הַדבק ממדרשי חז"ל. וחמור מכך, עצם המתודה שלו בפירושו רקובה מיסודה. ולא רק פירושו למקרא, אף פירושו לתלמוד מסורבל ומאובן, ומלא וגדוש בהזיות שמוצאן בבתי הַכְסֵא של השדים.


ה. הערתו המטלטלת של יוסוף קאפח


כדרכו ומנהגו יוסוף קאפַּח פוסח על שתי הסעיפים, לעתים ה' יתעלה הוא האלהים ולעתים המינים וצאצאיהם הם האלים והאלהים, ולקמן יוסוף קורא בשם האלהים, אף שהדבר לא מפריע לו לקרוא גם בשם אלהים אחרים, ולכנות את האלילים המתעים אחרי ההבל: "מרנן ורבנן אדירי עולם"... ואם קאפַּח היה זוכה לגילוי אליהו, אין לי ספק שהוא היה מלביש על פניו של קאפַּח "לטמה" נאמנה כדי לעורר אותו מדרכי הבצע של צאצאי המינים.


נחזור לענייננו, רבנו מלמד במורה (א, לו), כי הכפירה היא "קביעת דעה על דבר היפך מכפי שהוא", וככל "שהכסילות והכפירה קשורים בדבר גדול, כלומר במי שיש לו מעלה נעלה במציאות, הם [=הכסילות והכפירה] יותר חמורים". ושאלתי קמה וניצבה, היש כסילות וכפירה גדולה יותר מלחשוב שלבורא יתעלה יש איברים גופניים?!


ושם, בדיוק בעניין הכפירה בתפישת האלוהות, קאפח מוסיף ומעיר הערה מטלטלת, וזה לשונו: "ודין הוא סקבא דרובהון דמתקרן חכימי, ואוף כזעיר פון דכולהון". כלומר, "וזה הוא החולי של רוב אלה שנקראים חכמים, ואף כמעט כולם". ולמרות שקאפח לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים ותהי עליו רוח אלהים, עדיין! הוא ירא וחרד מבשר ודם! הוא ירא וחרד על משכורותיו ושילומיו ושררתו ופנסייתו ושלל טובות ההנאה והכבוד והמעמד והיוקרה שהיו מנת חלקו על שולחנם הנגעל של המינים וצאצאיהם... שהרי הוא הכמין והטמין את דבריו, ואף כתבם בלשון הארמית שאינה מוכרת לרבים, כדי לטשטש את האמת.


מכל מקום, יוסוף קאפח, שהיה מראשי הממסד הרבני העליון, קובע, שרוב "הגדולים" אנשי-השם הנקראים "חכמים" שוגים בכפירה ביחס לתפישתם את בורא-עולם. ברם, כאשר הוא קורא בשם אלהים אחרים הוא לא עובר לדבר בארמית, ולא מדבר בחידות וברמזים, הוא אומר בלשון הקודש באופנים חד משמעיים: "מרנן ורבנן אדירי עולם"... ארור יהיה על-כך שהנחיל לנו את ההזיה שהם היו אדירי עולם, אף שהוא ידע היטב שגם תורה אין להם...


סוף דבר


פתחתי את מאמרי בפסוק מישעיה (נט, טו) "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת" והוספתי גם את המשך הפסוק: "וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל". אך מה סוף הפסוק בא ללמד? מהו "וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל"? תשובה, במקום שבו האמת כל-כך נעדרת, שחושך האמונות והדעות סמיך כחושך מצרים עד שניתן למשש אותו בידיים, ששלטון השקר הדתי המסואב מושל בכיפה ביד רמה; בתקופה קשה כזו, האדם שסר מרע, שמשתדל להידבק באמת האלוהית וללכת בדרכי יושר, אותו אחד בודד ומסכן, משתולל ומשתגע! ואינו יודע את נפשו מרוב צער ויגון, כאשר הוא רואה לנגד עיניו את ריבוי העוולות וכיעורן, וכאשר אֶחָיו בשרו ודמו זורקים אותו לבור...


וכך מתוארת הרגשה זו אצל ירמיה הנביא (כ, ז–יב):


"פִּתִּיתַנִי יְיָ וָאֶפָּת חֲזַקְתַּנִי וַתּוּכָל הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם כֻּלֹּה לֹעֵג לִי. כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר אֶזְעָק, חָמָס וָשֹׁד אֶקְרָא, כִּי הָיָה דְבַר יְיָ לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם. וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל. כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב, הַגִּידוּ וְנַגִּידֶנּוּ כֹּל אֱנוֹשׁ שְׁלוֹמִי שֹׁמְרֵי צַלְעִי, אוּלַי יְפֻתֶּה וְנוּכְלָה לוֹ וְנִקְחָה נִקְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ. וַייָ אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רֹדְפַי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ, בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ. וַייָ צְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק רֹאֶה כְלָיוֹת וָלֵב, אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי".


ולאחר מחיית דמעה אסיים בנחמה ובתחינה לפני בורא-עולם: כשם שנתקיימה ומתקיימת נבואתו הקשה של ישעיה, ואפילו בקרב הדרדעים, כך יהי רצון מלפניו שנזכה לראות בעינינו בהתקיים נבואתו הטובה (יא, ט): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".

ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל
.pdf
Download PDF • 253KB

207 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!