מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק א)

במקומות רבים בכתביו רבנו הרמב"ם מקדש מלחמה נגד בכירי הממסד הרבני שנקראו בימיו ובימינו "גדולי התורה" או "חכמי ישראל" או "קדושי עליון" וכיו"ב מן ההבלים. בדורו של רבנו, כמו בדורנו, היה נהוג לחשוב כי ישנה אליטה רבנית מורמת מעם, שחבריה הם גאונים עצומים או אדירי עולם, אשר אסור לבחון ולבקר את פסיקותיהם קביעותיהם אמירותיהם ומעשיהם. אותם אנשים הציגו את עצמם כענקי תורה ורוח, אך מתחת לחליפות למגבעות ולגלימות הפרו-נוצריות, הסתתרו נוכלים או שוטים ופתאים שנדמה להם שהם כוכבים בשמים.


הרמב"ם קידש מלחמה כנגד אותם גדולי האסלה מתוך אהבתו לה' יתעלה, מתוך אהבתו לאמת ומתוך אהבתו לעם-ישראל. כאב לו מאד לרבנו שעם חכם ונבון אשר נועד לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש אור לאנושות, נוהה אחר מנהיגי הבל אליליים מהובלים, אשר מוליכים שולל את ההמונים ומדריכים אותם בדרכי חתחתים. הרמב"ם ידע והבין היטב שרובם הגדול של אותם "גדולים", הם אנשי שררה וכבוד השקועים בחדרי חדרים בתאוות-הבצע ובתאוות בזויות נוספות. ויתרה מזאת, כאמור, נהיית העם אחר מנהיגי שקר, הרחיקה ומרחיקה מאד את עם-ישראל מדרך האמת, וממילוי ייעודו ההיסטורי והלאומי כעם חכם ונבון אור ליהודה ואור לגויים: "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).


במאמר זה, נסקור מקבץ מקורות מכתבי רבנו אשר מהם עולה סלידתו העזה מאותם "גדולי הדור", שהם לפי האמת קטנים כילדים במקרה הטוב, ורשעים גמורים במקרה הפחות טוב. מן המצב העגום של ממסד הכמורה האורתודוקסי בימי רבנו, ראוי ללמוד על המצב העגום אלף מונים של ממסד הכמורה בימינו, אשר שכלל את חציבת הדת לאמנות אלילית, והתרחק מאד מדרך האמת וממילוי ייעוד ה' לנו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו).


אעבור עתה למקבץ כללי של מקורות מתוך דברי רבנו בעניין היחס הנכון לגדולי האסלה:


"כל דיין שנתן ממון [וכל-שכן כאשר הוא נוטל ממון ומחלל-שם-שמים ועובר על ארור לוקח שוחד] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור" (סנהדרין ג, ט).


ויתרה מזאת, אדם שעבר עבירה בדברי-שמים ואינו חוזר בו (וכל-שכן אם הוא מחלל-שם-שמים ומתעה את הרבים אחרי ההבל ומשקר במצח נחושה): מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו! והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את החוטא] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


וכאשר מדובר בכומרי הדת אשר מתעים את העם אחרי ההבל, היחס קשה עוד יותר:


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]" (סנהדרין יא, ו).


ונצרף עוד שני קטעים נוספים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".


וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):


"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תה' קלט, כא).


"וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם" (נח' יג, כה).


א. לקיחת כסף בעבור לימוד התורה


במסכת אבות (ד, ז) ר' צדוק מחנך אותנו לאחד מיסודות תורתנו המוסריים החשובים ביותר, והוא: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קֻרדּוֹם לחפור בהם". הפריצות החמורה שקיימת בעניין זה באלף השנים האחרונות בכלל ובדורנו בפרט, מאיימת להחריב את דת משה! ואלמלא הבטיחנו הקב"ה "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא) כבר הייתי אומר נואש. כתבתי על-כך במאמרים רבים, ראו לדוגמה: "מהם הגורמים לעיוותה ולמסחורה של דת משה?", "מדוע התנגד הרמב"ם ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?", ועוד רבים מאד.


על משנה מפורסמת זו כתב רבנו הרמב"ם בפירושו למשנה ביאור ארוך, ובו הוא מפרט אחת לאחת את מאמרי חז"ל אשר אוסרים נחרצות להפיק טובת הנאה כלשהי מהתורה, וכמובן לקחת כסף בעבור לימוד התורה – וכך פותח רבנו את דבריו בפירושו למשנה האמורה:


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


רבנו הרמב"ם ידע כי מיעוטם של גדולי האסלה רק יעקמו את אפם ויצקצקו בלשונם בשמעם את דעתו, אך רובם והגרועים שבהם גם עלולים לסמן את רבנו כמטרה לחיציהם, שהרי הוא מסכן את מעמדם יוקרתם שררתם וממונם. ולא לחינם רבנו אומר: "ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים", כי רבנו יודע היטב שמדובר בנוכלים שפלים רודפי בצע ותאוות.


כלומר, אין לי ספק שרבנו העריך שרובם המוחץ והמכריע של "גדולי התורה" הסתאב קשות, ולכן הוא רומז: "ואולי אפילו כולם", כי האמת שכך הם כולם, אך רבנו לא רצה שיתקפו אותו ויאמרו שהוא מכליל. כמו כן, שמא יש אחד מהם צדיק בסדום כלוט בשעתו או כנוח בדורו...


נעיין עתה בהמשך דבריו, ונלמד מהם דברים מזעזעים על גדולי האסלה, וכֹה דבריו:


"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי-העולם-הבא, והתעוורו בני אדם [=גדולי האסלה] בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".


האם גדולי האסלה לדעת רבנו הכריתו את נפשם מחיי-העולם-הבא? האם גדולי האסלה התעוורו ביסוד מיסודות הדת והשליכוהו אחרי גוום? האם גדולי האסלה עשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים? האם לדעת רבנו גדולי האסלה התעו את בני האדם בשיבוש מוחלט? האם גדולי האסלה טעו בעניין שאין לו יסוד בתורה כלל? האם גדולי האסלה מחללים-שם-שמים ומחריבים את דת משה? התשובה המהדהדת לכל השאלות הקשות הללו היא כן!


רבנו לא מסתפק בדברים הקשים הללו, הוא ממשיך ואומר שם כך:


"וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כורחם, במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מ