top of page

מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק א)

עודכן: 26 באפר׳

"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).


במקומות רבים בכתביו רבנו הרמב"ם מקדש מלחמה נגד בכירי הממסד הרבני שנקראו בימיו ובימינו "גדולי התורה" או "חכמי ישראל" או "קדושי עליון" וכיו"ב מן ההבלים. בדורו של רבנו, כמו בדורנו, היה נהוג לחשוב כי ישנה אליטה רבנית מורמת מעם, שחבריה הם גאונים עצומים או אדירי עולם, אשר אסור לבחון ולבקר את פסיקותיהם, קביעותיהם, אמירותיהם ומעשיהם. אותם הוזי הזיות הציגו את עצמם כענקי תורה ורוח, אך מתחת לחליפות, למגבעות ולגלימות הפרו-נוצריות, הסתתרו נוכלים או שוטים ופתאים שנדמה להם שהם כוכבים בשמים.


רבנו הרמב"ם קידש מלחמה כנגד אותם גדולי האסלה מתוך אהבתו לה' יתעלה, מתוך אהבתו לאמת ומתוך אהבתו לעם-ישראל. כאב לו מאד לרבנו שעם חכם ונבון אשר נועד לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש אור לאנושות, נוהה אחרי מנהיגי הבל אליליים מהובלים, אשר מוליכים שולל את ההמונים ומדריכים אותם בדרכי חתחתים. הרמב"ם הבין היטב שרובם הגדול של אותם "גדולים", הינם רודפי שׂררה וכבוד השקועים בחדרי-חדרים ברדיפת-בצע ובשלל תאוות בזויות נוספות. ויתרה מזאת, כאמור, נהיית העם אחרי מנהיגי שקר, הרחיקה ומרחיקה מאד את עם-ישראל מדרך האמת, וממילוי ייעודו ההיסטורי והלאומי כעם חכם ונבון אור ליהודה ואור לגויים: "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).


במאמר זה, נסקור מקבץ של מקורות מכתבי רבנו אשר מהם עולה סלידתו העזה מאותם "גדולי הדור", שהם לפי האמת קטנים כילדים במקרה הטוב, ורשעים ארורים במקרה הפחות טוב. מן המצב העגום של ממסד הכמורה האורתודוקסי בימי רבנו, ראוי ללמוד על המצב העגום אלף מונים של ממסד הכמורה בימינו, אשר שכלל את חציבת הדת לאמנות פגאנית וסטה מדרך האמת ומחובת הייעוד הגדולה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו).


***

נחל אפוא במקבץ של מקורות מתוך דברי רבנו בעניין היחס הנכון לגדולי האסלה:


"כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה [וכל-שכן כאשר הוא נוטל ממון ומחלל-שם-שמים ועובר על ארור לוקח שוחד], אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור" (סנהדרין ג, ט).


ויתרה מזאת, אדם שעבר עבירה בדברי-שמים ואינו חוזר בו: מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו! והנה פסק רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את החוטא] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


כל-שכן וקל-וחומר כומרים שכירים רודפי בצע אשר מחללים-שם-שמים ביד רמה כירבעם ומתעים את העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, ומכשירים את שרץ ההנאה מדברי תורה – אלה, מצוה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא.


וכמו שעשו כל הנביאים לישראל...


וכאשר מדובר בכומרים פגאניים שמתעים את העם אחרי ההבל, היחס קשה עוד יותר:


"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]" (סנהדרין יא, ו).


ונצרף עוד שני קטעים נוספים מדברי רבנו, שמהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם, וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג, ועמ' רנז):


"והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם". וכֹה דבריו בעמ' רנז: "וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע  לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".


"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט, כא–כב), "וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם" (נח' יג, כה).


נעבור עתה לעיין במקורות מרחבי כתבי רבנו לפי נושאים.


א. לקיחת כסף בעבור לימוד התורה


במסכת אבות (ד, ז) ר' צדוק מחנך אותנו לאחד מיסודות תורתנו המוסריים והחשובים ביותר, והוא: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קֻרדּוֹם לחפור בהם". הפריצות החמורה שקיימת בעניין זה באלף השנים האחרונות בכלל ובדורנו בפרט, מאיימת להחריב את דת משה! ואלמלא הבטיחנו הקב"ה "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא) כבר הייתי אומר נואש. כתבתי על עניין זה מאמרים רבים, ראו לדוגמה: "מהם הגורמים לעיוותה ולמסחורה של דת משה?", "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף", "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים", ועוד.


על משנה מפורסמת זו כתב רבנו הרמב"ם בפירושו למשנה ביאור ארוך, ובו הוא מפרט אחת לאחת את מאמרי חז"ל אשר אוסרים נחרצות להפיק טובת הנאה כלשהי מהתורה, וכמובן, לקחת כסף בעבור לימוד התורה – וכך פותח רבנו את דבריו בפירושו למשנה האמורה:


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


רבנו ידע כי מיעוטם של גדולי האסלה רק יעקמו את אפם ויצקצקו בלשונם בשמעם את דעתו, אך רובם והגרועים שבהם גם עלולים לסמן את רבנו כמטרה לחיציהם, שהרי הוא מסכן את מעמדם, השפעתם, שׂררתם וממונם. ולא לחינם רבנו אומר: "ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים", כי רבנו יודע היטב שמדובר בנוכלים שפלים רודפי בצע ותאוות.


כלומר, אין לי ספק שרבנו העריך שרובם המוחץ והמכריע של "גדולי התורה" הסתאב קשות, ולכן הוא רומז: "ואולי אפילו כולם", כי האמת שכך הם כולם, אך רבנו לא רצה שיתקפו אותו ויאמרו שהוא מכליל. כמו כן, שמא יש אחד מהם צדיק בסדום כלוט בשעתו או כנוח בדורו...


נעיין עתה בהמשך דברי רבנו, ונלמד מהם דברים מזעזעים על גדולי האסלה, וכֹה דבריו:


"דע, שזה [ר' צדוק] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [דיינות, רבנות וכו'] חוקי מוכסים, והִשְׁגוּ את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".


האם גדולי האסלה לדעת רבנו הכריתו את נפשם מחיי-העולם-הבא? האם גדולי האסלה התעוורו ביסוד מיסודות הדת והשליכוהו אחרי גוום? האם גדולי האסלה עשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים? האם לדעת רבנו גדולי האסלה התעו את בני האדם בשיבוש מוחלט? האם גדולי האסלה טעו בעניין שאין לו יסוד בתורה כלל? האם גדולי האסלה מחללים-שם-שמים ומחריבים את דת משה? התשובה המהדהדת לכל השאלות הקשות הללו היא כן!


"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).


רבנו לא מסתפק בדברים הקשים הללו, הוא ממשיך ואומר שם כך:


"וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כורחם [=תקציבים כפויים לממסד הדתי], במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופם או זקֵנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבֵּל, ומה יעשו? הימותו? זה לא חייבה תורה [...] אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך [=אין היתר למי שיש לו יכולת לעבוד ולהתפרנס בכבוד לקחת כסף בעבור לימוד התורה]. רב יוסף עליו השלום היה סַבָּל קורות, ואמר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגֵעים איבריו במשא הקורות הכבדים היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שבע רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת הלב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות".


האם גדולי האסלה מכחישים את האמת? האם גדולי האסלה לוקחים ממון מבני אדם בעל כורחם? האם גדולי האסלה מתעים את בני האדם בראיות כוזבות? האם גדולי האסלה מתעלמים ממוסרֵי וממסורֶת חכמי המשנה והתלמוד? האם גדולי האסלה מפנים עורף למידות הבסיסיות שחכמי המשנה והתלמוד חינכו אותנו והורו לנו? האם גדולי האסלה כופרים במסורת התורה-שבעל-פה? גם התשובה המהדהדת לכל השאלות הקשות הללו היא כן!


רבנו לא מסתפק בדברים הקשים הללו, הוא ממשיך ואומר שם כך:


"וכבר שמעתי אותם הפתאים נִתלים באָמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעיה מן הלומד מזה [=מהאמור באלישע], כיון שהוא ברור ואינו מקום טעות [=אינו מקום שניתן לטעות בו, ולכן מי שמביא משם ראיה תועה ומתעתע במכֻוון], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, קל וחומר שיִגבה מהם ויקבע עליהם חיובים [=תקציבים], חלילה לו מזה. אלא היה מקבל את הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום, והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו".


האם גדולי האסלה הם בגדר פתאים? האם הם רודפי בצע? האם גדולי האסלה מטעים במכֻוון את בני האדם אחר ראיות כוזבות? גם התשובה המהדהדת לשאלות הקשות הללו היא כן!


טרם סיימנו, רבנו מוסיף ומלמד אותנו בפירושו למשנה למסכת נדרים (ד, ג) על גדולתם המדומה והשקרית של "גדולי התורה" שאינם אלא פתאים במקרה הטוב, וכֹה דבריו:


"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה: מה אני בחינם אף אתם בחינם [...] ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


האם גדולי האסלה נתעוורו בעקבות נהייתם אחרי הבצע והתאוות? האם גדולי האסלה מגששים באפלה ומכחישים את האמת? האם גדולי האסלה עושקים ושולחים את ידם לממון אסור? האם גדולי האסלה מועלים בלקיחת כסף בעבור פסיקת דינים ולימוד התורה? האם גדולי האסלה נתלים בראיות קלושות? גם התשובה המהדהדת לשאלות הללו היא כן! ובימינו גדולי האסלה גרועים אף מזה, כי תורתם אינה תורה, שהרי הם עיוותו וסילפו וזייפו את דת משה עד להפיכתה לדת פגאנית פרו נוצרית, ואף הפכו את עצמם לאלילים למען הרבות בצע. "כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (יר' ד, כב); הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ט).


ושוב אני נאלץ לומר שטרם סיימנו, והנה לפניכם הוראת רבנו לתלמידו יוסף בן יהודה להתרחק מ"גדולי התורה" שהיו בבבל ובסוריה באותה התקופה, וכֹה דבריו באיגרתו (עמ' קלד):


"ועוד, כאשר תשקוד ללמד יתבטל מסחרך, ולקבל מהם [משכורות ומענקים וטובות הנאה] איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשׂתכרות חביב בעיני מֵרָשׁוּת ראש הגלות [כלומר מלקבל מממסד הכמורה האורתודוקסי המהובל]. אם תתעסק עמהם תוזנח [יוזנחו עסקיך ותרד מטה מטה], ואם תקבל מהם תתבזה. ולכן עצתי היא שתעשה עמלך המסחר ולמידת הרפואה עם העסק בתלמוד תורה לשמה".


ראו נא את יושרו של רבנו שאומר: "זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשׂתכרות חביב בעיני מֵרָשׁוּת ראש הגלות [כלומר מלקבל מממסד הכמורה הפרו-נוצרי]". האם יש אחד מגדולי האסלה בימינו שחביב עליו זוז אחד מעשיית מלאכה? והלא רובם ואולי אף כולם בזים למלאכה ולבעלי הבתים בעלי המלאכה, והם אף רודפים אחרי הבצע והתאוות השונות בגלוי ובחדרי-חדרים, נוהים אחרי הכוח הפוליטי, אחרי התקציבים, ואחרי תרומות הגבירים השוטים. וצדק רבנו באמרו: שמי שמקבל מהם מתבזה, כי חרפה גדולה היא ליהנות מדברי תורה.


ועדיין לא סיימנו, נצרף את דברי רבנו המפורסמים בהלכות תלמוד תורה (ג, ט), וכֹה דבריו:


"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה".


האם גדולי האסלה שמו אל לבם לעסוק בתורה ולהתפרנס מן הצדקה? האם גדולי האסלה מחללים-שם-שמים? האם גדולי האסלה מכבים את מאור הדת? האם גדולי האסלה גורמים רעה לעצמם? האם גדולי האסלה נוטלים את חייהם מן העולם-הבא? התשובה המהדהדת והמזעזעת לכל השאלות הללו היא כן! כי עוון גדול מאד ליהנות מדברי תורה בעולם-הזה.


רבנו מוסיף ופוסק שם (ג, י):


"אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרוּ: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן', ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות'. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".


מי הם אלה אשר נטלו את חייהם מן העולם? מי הם אלה אשר שונאים את המלאכה? מי הם אלה אשר עשו את התורה עטרה להתגדל בה וקורדום לחפור בו? מי הם אלה שחינכו ומחנכים דורות שלמים להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים? מי הם אלה שמחקים את שיטות הנצרות? האין אלה רובם המוחץ והמכריע של גדולי טחורי האסלה באלף השנים האחרונות?


"כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד).


והתבוננו נא והבינו את ההלכה הבאה הנשׂגבה והנפלאה שם (ג, יא):


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא. ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


נמצא אפוא, שמעלת "בעלי הבתים" גדולה אלף מונים ממעלתם המדומה של יושבי חושך וצלמוות, הלא המה יושבי ישיבות המינים מנענעי הסטנדרים ומסובבי הגודלים, השוטים והפתאים שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו – אשר נטלו את חייהם מן העולם, וסופם שמתפלגים לפלגים נרפשׂים ומלסטמים זה-את-זה ואת כלל הבריות שעובדים לפרנסתם.


ואחתום בהלכות רבנו בסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט), ושוב דברים מאלפים:


[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".


[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".


[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".


[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".


וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:


"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".


ב. מינוי דיינים


ראינו לעיל את חומרת הפקת הרווחים האסורים מדברי תורה, ובכלל זאת גם לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ב, ו):


"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענווה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב".


וכל מטרת הרדיפה המכוערת בימינו אחר משרות הדיינים היא לשם השׂררה, הכבוד, המשכורות, המענקים, הכוח הפוליטי, ושאר טובות-ההנאה הרבות הנלוות לתפקיד... כלומר, אין בדיינים המתמנים בימינו אפילו דבר אחד משבעת הדברים שנזכרו בהלכה! להיפך, הם מלאים וגדושים בהזיות אורתודוקסיות פרו-נוצריות, ועיוורים הם מדרך האמת לחלוטין.


נעבור עתה לאיסור החמור ליטול שכר בעבור פסיקת דינים, ואפילו שכר פעוט, וכל העושה כן הוא בגדר רודף בצע וארור לוקח שוחד. נחל בהלכות סנהדרין (כג, ב), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:


"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל, ולכך נאמר בהן: 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".


כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו שׂררתו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת לכיסו בעבור פסיקת הדינים, הרי הוא כבר בגדר רודף בצע ולוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו (=שליחי בית-הדין) ולסופריו (=סופרי בית-הדין), הוא כבר בגדר רודף בצע ולוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל לכיסו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש? ואליהן מצורפים כמובן מענקים וטובות הנאה מפליגות? האין זה שוחד ברור?!


נעבור עתה לעיין בהלכה הקודמת בהלכות סנהדרין שם (כג, א), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:


"'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".


ולא לחינם רבנו פוסק את ההלכה בלשון כללי מאד, דהיינו, כל נטילת שכר שתכליתה לְזַכּוֹת את הזכאי ולחייב את החייב "אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]" – וכך בדיוק פועל ממסד הדיינות האורתודוקסי! כלומר, הוא נותן לדיינים משכורות נפוחות ושלל טובות הנאה, כדי שהם יזַכו את הזכאי ויחייבו את החייב בדיניהם... ולא סתם משכורות, משכורות שמנות מאד, כך שהדיינים לא רק ארורים הם גם מחללי-שם-שמים.


והנה עוד הלכה בהמשך הפרק שם (כג, ו), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:


"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא [=בתנאי] שלא יהיה שכר הניכר [=שלא יהיה ניכר שהוא שכר בטלה]. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתיי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה-בפני-זה – כגון זה מותר".


וראוי לחדד: מדוע חז"ל התירו אך ורק שכר בטלה? מדוע חז"ל לא התירו לבעלי-הדין לתת משכורת לדיין בשווה? אלא, גם מסוף הלכה ו עולה בבירור, שאסור לדיין ליטול משכורת משום אדם או ממסד בעבור פסיקת דינים. ובימינו דין הממסד חמור אף יותר, כי מדובר בממסד פרו-נוצרי שהופך תורת חיים לקורדום חוצבים, ונטילת כסף ממנו גם מהווה שותפות וחיזוק ועידוד לדרכי המינים וצאצאיהם גם מנציחה את ריחוקנו מדרך האמת וגם יש בה חילול השם.


על-כל-פנים ברור, שלקיחת משכורות בעבור פסיקת דינים חמורה מאד לפי דת האמת והצדק שקיבלנו ממשה בסיני, והנה הוכחה נוספת לכך מדברי רבנו בפירושו למסכת אבות (ד, ז):


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות [כל-שכן רבני ערים], ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ['כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)], וטעו אלה [=רודפי הבצע] המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקצוב פוליטי כפוי לממסד הכמורה האורתודוקסי]".


מדברי רבנו עולה באופן ברור ומפורש, שכל מי שעושה את התורה לשׂררה ומלאכה וכלי לפרנסה – כמו הדיינים השכירים ושאר הכומרים הממוסדים במסדר האורתודוקסי הפרו-נוצרי – מחלל-שם-שמים ובוזה את דבר ה' עד שהוא ראוי לעונש הכרת הנצחי! שהרי רבנו מצטט פסוק חמור מאד: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ".


לסיכום, ההלכה שראינו לעיל (סנהדרין כג, א) עוסקת בדיינים שכירים, והקב"ה הוא זה אשר קובע שהם ראויים לקללת ארור: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד". חשוב גם לציין, שהדיינים בימינו לוקחים את המשכורות הללו בפרהסיה, ולכן דינם כירבעם בן נבט אשר חטא והחטיא את ישראל.


האם דייני ימינו נוטים אחרי הבצע? האם הם בגדר לוקחי שוחד? האם הם בגדר ארורים? האם כל דיניהם בטלים ומבוטלים? האם הם מחללים-שם-שמים? הם האם בוזים את דבר ה'? האם הם ראויים לעונש הכָּרת הנצחי? האם הם מכחישים את האמת? האם הם גוזלים ממון מן הציבור? ובכן, שוב התשובה המהדהדת על כל השאלות המחרידות הללו היא כן!


וביחס למינוי קרובים פוסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין שם (ג, ט) כך:


"אמרו חכמים: שמא תאמר [...] איש פלוני קרובי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז]. ועוד אמרו חכמים: כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב]. [...] כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים ולחצים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


האם גדולי האסלה בימינו ממנים לדיינים קרובים ומקורבים? האם הם מעמידים לעם-ישראל דיינים שאינם ראויים? האם הם בגדר מקימי מצבה לעבודה-זרה בעם-ישראל? האם נכון שמצוה שלא לקום בפני דיינים כאלה? האם נכון שמצוה להקל בכבודם ולזלזל בהם? האם מותר לזלזל בהם עד-כדי-כך שנראה את גלימת הכומרים שלהם כמרדעת של חמור?


ובכן, לדעת רבנו, התשובה לכל השאלות המהדהדות הללו היא כן! ואסיים בהלכה נוספת שם (ג, י) אשר מזכירה לי עד כמה האמת נעדרת, ועד כמה רחקו גדולי האסלה מדרך האמת:


"כך היה דרך החכמים הראשונים: בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא יישבו בדין, עד שיידעו שאין שם ראוי כמותן, ושאם יימנעו מן הדין, תתקלקל השורה. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין, עד שמכבידין עליהם העם והזקנים, ופוצרים בם".


"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה" (מיכה ג, יא). שימו לב, מיכה הנביא משווה בין נביאי השקר הרשעים הארורים לבין הדיינים ומנהיגי העדה אשר נוטלים ממון בעבור פסיקת דינים!


ג. הגשמת הבורא – עבודה-זרה כעורה וחמורה


טרם שנעיין במלחמתו של רבנו בגדולי האסלה בעניין זה, יש לעיין בהלכות תשובה (ג, יד–טו), כדי להבין כיצד מגדיר רבנו את אלה אשר סבורים שיש לה', יתעלה ויתרומם מסכלותם, גוף או דמות הגוף או מגרעת או תכונות נפשיות אנושיות מכל סוג שהוא, וכֹה דבריו:


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה'גדולים', ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


כנגד מי דיבר רבנו כאן? מי הם אלה אשר "נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים"? מי הם אלה המינים מישראל אשר אומרים "שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה"? תשובה, רבים מראשוני אשכנז המהובלים אשר נחשבו ונחשבים ל"חכמי ישראל" ול"גדולי תורה עצומים", החזיקו בהשקפה רקובה ומשחיתה זו (וראו סדרת מאמריי על 'רש"י – ראש פרשני ההגשמה', וכן: 'אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז').


והנה לפניכם דברי רבנו במאמר תחיית המתים (עמ' עא), שם הוא מתאר את "גדולי התורה" שהיו בתקופתו, ובדברי האמת הקשים והנוקבים רבנו מגלה לנו כי דמות דיוקנם הרוחנית האמיתית של גדולי האסלה ההם באושה וסרוחה ביותר, ודינם היה "מורידין ולא מעלין":


"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את הספר משנה-תורה] ראינו שאין מן הצדק שנתכוון למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו מוזנחים [=יסודות הדת] לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם [מצאנו אחד שנדמה לו שהוא חכם גדול], [והם, דהיינו כל הסובבים אותו וכל שומעי פטפוטיו והבליו, מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה, ויישׂא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [ושם קאפח רומז לנבל מפוסקיירא: 'ראו השגת הראב"ד בהל' תשובה ג, ז' (קאפח)]".

ולא לחינם קאפח רמז לפוחז מפוסקיירא, וכבר הוכחתי כי "אחד המדמים" שהזכיר רבנו כאן, הוא הפוחז הצרפתי העילג שחרף וגידף את רבנו בהשגות נבובות, שרמתן האינטלקטואלית, ההלכתית והמחשבתית של רובן אם לא כולן, שואפת לאפס. והוא נחשב עד ימינו לאחד מגדולי האסלה, והוא כאמור נושא ונותן במלחמתה של תורה מנעוריו "לפי דמיונו", שהרי הוא לא ידע "האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף".


אגב, תימה על קאפח היאך הוא ההדיר שניים מספריו של הפוחז הבהמי? ועוד קורא לו "רבנו", ומוסיף: "ורבים רבים שותים בצמא את מתק אמריו" (במבוא ל'בעלי הנפש'), ובכלל, מתייחס אל הפוחז כאל חכם אמיתי מחכמי ישראל? ועוד נדבר בעניינו של קאפח השכיר בהמשך.


ורבנו ממשיך ואומר ב"מאמר תחיית המתים" שם:


"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס [וכמנהגם של גדולי האסלה בימינו ועושי דברם, אשר קוראים כופר ואפיקורוס לכל מי שמתנגד למינותם], ותפשו את דרשות ברכות כפשטיהם [כדרשני ימינו אוהבי הדמיונות ושטופי ההזיות] וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו".


מי הם אלה אשר החליטו שיש לה' יתעלה ויתרומם מסכלותם גוף ומגרעות ותכונות אנושיות? את זאת מגלה לנו רבנו הרמב"ם בהמשך דבריו שם (עמ' עא–עב):


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [=מלשון ספק, אינם יודעים אם יש לה' גוף או אין לו], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים".


מי הם אלה אשר נדמה להם שהם חכמי ישראל? מי הם אלה אשר יותר סכלים בבני אדם (אפילו מ'בעלי הבתים' הבזויים בעיניהם)? מי הם אלה אשר יותר תועים מן הבהמות? מי הם אלה אשר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים? התשובה לכל השאלות הללו היא חכמי ישראל! וליתר דיוק, חכמי טחורי האסלה האירופים הפרו-נוצריים.


רבנו הרמב"ם לא מסתפק בזאת, הוא מוסיף לנתוץ ולהרוס את אשליית "גדולי התורה", כי הוא מבין עד כמה היא רעה לעם-ישראל, וכֹה דבריו בהמשך מאמרו שם:


"[ולכן, מכיוון שרמתם הרוחנית של גללי האסלה כל כך שפלה ועלובה], ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שביארנו במורה [גם בימינו הם רואים בלימודי המדעים כפירה, אך כאשר הדבר נוגע לכסף לא מדובר בכפירה, ומתירים ומעודדים את הנשים ללמוד מדעים, אחרת איך יפרנסו את הכסילים? ועולם הפוך ראיתי], לפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמיתיים מקובלים אצל הכל".


מי הם אלה שאינם מסוגלים ללמוד את יסודות הדת המחשבתיים על דרך הלמידות? מי הם אלה שמסוגלים ללמוד את יסודות הדת המחשבתיים רק על דרך ההודעה? מי הם אלה הפרימיטיביים להחריד שאין להם שום מושג קלוש במדעים רבים? מוריי ורבותיי, התשובה כבר הובאה בדברי רבנו: חכמי התורה! וליתר דיוק המינים הכעורים גדולי טחורי האסלה.


ונצרף את דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרת הגשמת הבורא יתעלה:


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה, והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי [=אתאיסט], או שלדעתו הוא שניים [=כמו שסוברים חב"ד], או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא, הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מריעה לפי דמיונו".


ומי הם אלה שסבורים שה' יתעלה בעל גוף או בעל התפעלויות או מייחסים לו איזו מגרעת מכל סוג שהוא? אלה הם מגשימי הבורא יתעלה ותופשי אגדות חז"ל כפשוטן, ושימו לב שרבנו הציב אותם בשורה אחת עם האתאיסטים והנוצרים, ללמד על חומרת ההגשמה וגרורותיה.


ובסוף דבריו רבנו חוזר ומדגיש שוב את חומרת השקפת הגשמות:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [ביחס לבורא-עולם, דהיינו כל ייחוס מגרעת או מאפיין גופני ואנושי לה' יתעלה הוא בגדר הגשמה], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמָה ושונא ואויב וצר יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו); "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ); "מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ" (יר' י, ו).


ד. הערתו המטלטלת של קאפח


כדרכו ומנהגו יוסוף קאפַּח פוסח על שתי הסעיפים, לעתים ה' יתעלה הוא האלהים ולעתים המינים וצאצאיהם הם האלילים והאלהים, ולקמן קאפח אמנם קורא בשם האלהים, אך הדבר לא מפריע לו לקרוא גם בשם אלהים אחרים, ולכנות את האלילים המתעים אחרי ההבל: "מרנן ורבנן אדירי עולם"... ואם קאפַּח היה זוכה ל"גילוי אליהו", אין לי ספק שהוא היה מלביש על פניו של קאפַּח "לטמה" נאמנה כדי לעורר אותו מדרכי הבצע וההבל של צאצאי המינים.


נחזור לענייננו, רבנו מלמד במורה (א, לו), כי הכפירה היא "קביעת דעה על דבר היפך מכפי שהוא", וככל "שהכסילות והכפירה קשורים בדבר גדול, כלומר במי שיש לו מעלה נעלה במציאות, הם [=הכסילות והכפירה] יותר חמורים". ושאלה קמה וניצבה, היש כסילות וכפירה גדולה יותר מלחשוב שלבורא יתעלה יש תכונות אנושיות וכן גוף ואיברים גופניים?!


ושם, בדיוק בעניין הכפירה בתפישת האלוהות, קאפח מוסיף ומעיר הערה מטלטלת, וזה לשונו: "ודין הוא סקבא דרובהון דמתקרן חכימי, ואוף כזעיר פון דכולהון". כלומר, "וזה הוא החולי של רוב אלה שנקראים חכמים, ואף כמעט כולם". ולמרות שקאפח לא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים ותהי עליו רוח אלהים, עדיין! הוא ירא וחרד מבשר ודם! הוא ירא וחרד על משכורותיו ושילומיו ושררתו ופנסייתו ושלל טובות ההנאה והכבוד והמעמד והמנעמים שהיו מנת חלקו על שולחנם הנגעל והמגואל של המינים הארורים... שהרי הוא הכמין והטמין את דבריו היטב, ואף כתבם בלשון הארמית שאינה מוכרת לרבים, כדי לטשטש את האמת.


"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט).


מכל מקום, קאפח, שהיה מראשי ממסד הכמורה העליון, קובע, שרוב "הגדולים" אנשי-השם הנקראים "חכמים" שוגים בכפירה ביחס לתפישתם את בורא-עולם. ברם, כאשר הוא מעריץ ומרומם אלהים אחרים הוא לא עובר לדבר בארמית, ולא מדבר בחידות וברמזים נסתרים, הוא אומר בלשון הקודש ובאופנים חד-משמעיים: "מרנן ורבנן אדירי עולם"... וארור יהיה על-כך שהנחיל לנו את ההזיה שהם היו אדירי עולם, אף שהוא ידע היטב שגם תורה אין להם...


"וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דניאל ח, יב). והנה גם דברי רבנו באיגרתו לתלמידו (עמ' קלא):


"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".


"בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל, וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא, מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן, וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב" (דנ' ה, יז).


***

ואחתום חלק זה בכמה מתוכחות הנביאים לכומרי הדת ולראשי העם:


"צֹפָיו [=מנהיגי הדת, הכומרים הארורים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ, הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [אינם מכירים בדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו, י–יא). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל". וראוי לעצור רגע ולהרהר בדבריו של הנביא ישעיה ע"ה, אשר מכנה את ראשי העם "כלבים אילמים" ו"כלבים עזי נפש"!


והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:


"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).


"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות פרו-נוצרית ארורה]" (מלאכי ב, ח–ט).


"וַאֲנִי אָמַרְתִּי אַךְ דַּלִּים הֵם נוֹאֲלוּ כִּי לֹא יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם אֵלֲכָה לִּי אֶל הַגְּדֹלִים וַאֲדַבְּרָה אוֹתָם, כִּי הֵמָּה יָדְעוּ דֶּרֶךְ יְיָ מִשְׁפַּט אֱלֹהֵיהֶם, אַךְ הֵמָּה יַחְדָּו שָׁבְרוּ עֹל נִתְּקוּ מוֹסֵרוֹת" (יר' ה).


מלחמתו של הרמבם בגדולי האסלה (ח''א)
.pdf
הורידו את PDF • 300KB

674 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3件のコメント


נתי500
נתי500
2023年5月30日

מאמר יפה

אבל לא הבנתי איך הגעת למסקנה שחבד סוגדים ל2

いいね!
返信先

תודה. חפש במנוע החיפוש של האתר את המלה "חב"ד" (רצוי בגלישה באמצעות מחשב), יש לפחות חמשה מאמרים על חב"ד. בהצלחה.

いいね!
bottom of page