מלחמתו של הרמב"ם ב"גדולי הדור" – חלק א

עודכן ב: לפני 2 שעות

במקומות רבים בכתביו רבנו הרמב"ם מקדש מלחמה נגד בכירי הממסד הרבני שנקראו בימיו ובימינו "גדולי התורה" או "חכמי ישראל". בדורו של הרמב"ם, כמו בדורנו, היה נהוג לחשוב כי ישנה אליטה רבנית מורמת מעם, שחבריה הם גאונים עצומים או קדושי עליון, אשר אסור לבחון ולבקר את פסיקותיהם קביעותיהם אמירותיהם ומעשיהם. אותם אנשים הציגו את עצמם כענקי תורה ורוח, אך מתחת לחליפות למגבעות ולגלימות, הסתתרו נוכלים שרלטנים, או פשוט שוטים שנדמה להם שהם כוכבים בשמים.


הרמב"ם קידש מלחמה כנגד אותם "גדולים", מתוך אהבתו לקדוש-ברוך-הוא, מתוך אהבתו לאמת ומתוך אהבתו לעם-ישראל. כי כאב לו מאד לרבנו שעם חכם ונבון נוהה אחר מנהיגי הבל מהובלים, אשר מוליכים שולל את ההמונים ומדריכים אותם בדרך חתחתים. הרמב"ם ידע והבין היטב שרובם הגדול של אותם "גדולים", הם אנשי שררה וכבוד השקועים בחדרי חדרים בתאוות הבצע ובתאוות בזויות נוספות. ויתרה מזאת, נהיית העם אחר מנהיגי שקר, הרחיקה ומרחיקה מאד את עם-ישראל מדרך האמת, וממילוי ייעודו ההיסטורי והלאומי כעם חכם ונבון אור ליהודה ואור לגויים: "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).


במאמר זה, נסקור מקבץ מקורות מכתבי רבנו, אשר מהם עולה סלידתו העזה מאותם "גדולי הדור", אשר לפי האמת קטנים כילדים במקרה הטוב, ורשעים גמורים במקרה הפחות טוב. מן המצב העגום של העולם הדתי בימי רבנו, ראוי ללמוד על המצב העגום אלף מונים של העולם הדתי בימינו, אשר רחוק מאד ממילוי ייעוד השם לנו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו).


ואסיים את המבוא בדברי האמת של רבנו בהקדמתו למסכת אבות (עמ' רנז), וזה לשונו: "לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם, כדי שיקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם הרי זה חובה וזו מעלה". ומכאן תשובה לאותם שיראתם מ"גדולי הדור" המדומים עלתה אלף מונים על יראתם מבורא עולם. ובהלכות סנהדרין (יא, ו) רבנו אף פוסק שאין לרחם על ה"גדולים" שמתעים את העם אחר ההבל כי "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דברים יג, יח]".


א. לקיחת כסף בעבור לימוד תורה


במסכת אבות (ד, ז) ר' צדוק מחנך אותנו לאחד היסודות התלמודיים המוסריים החשובים ביותר בדת משה והוא: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם ולא קֻרדּוֹם לחפור בהם". הפריצות החמורה שקיימת בעניין זה באלף השנים האחרונות בכלל ובדורנו בפרט, מאיימת להחריב את דת משה! ואלמלא הבטיחנו הקב"ה "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דב' לא, כא) כבר הייתי אומר נואש. כתבתי על כך במאמרים רבים, ראו לדוגמה: "מהם הגורמים לעיוותה ולמסחורה של דת משה?", "מדוע התנגד הרמב"ם ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?", ועוד רבים.


על משנה מפורסמת זו כתב רבנו הרמב"ם בפירושו למשנה ביאור ארוך, ובו הוא מפרט אחת לאחת את מאמרי חז"ל אשר אוסרים נחרצות להפיק טובת הנאה כלשהי מהתורה וכמובן לקחת כסף בעבור לימוד התורה. וכך פותח רבנו את דבריו:


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


הרמב"ם ידע כי הטובים שב"גדולי התורה" יעקמו את אפם ויצקצקו בלשונם בשמעם את דעתו, והגרועים שבהם אף עלולים לסמן את רבנו כמטרה לחיציהם, שהרי הוא מסכן את מעמדם יוקרתם וממונם. ולא לחינם רבנו אומר: "ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים", כי יודע היטב הוא עם מי יש לו עסק...


נעיין עתה בהמשך דבריו, ונלמד מהם דברים מזעזעים על "גדולי הדור", ואין לי ספק שרבנו העריך שרובם המוחץ והמכריע של "גדולי התורה" הסתאב קשות, ולכן הוא רומז: "ואולי אפילו כולם", כי האמת שכך הם כולם, אך רבנו לא רצה שיתקפו אותו ויאמרו שהוא מכליל. כמו כן, שמא יש אחד מהם צדיק כלוט בסדום בשעתו או כנוח בדורו...


והנה לשון רבנו שם:


"דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעאה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".


האם גדולי התורה לדעת רבנו הכריתו את נפשם מחיי העולם-הבא? האם גדולי התורה לדעת רבנו התעוורו ביסוד מיסודות הדת והשליכוהו אחרי גוום? האם גדולי התורה עשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים? האם לדעת רבנו גדולי התורה התעו את בני האדם בשיבוש מוחלט? האם גדולי התורה טעו בעניין שאין לו יסוד בתורה כלל? התשובה המהדהדת לכל השאלות הקשות הללו היא כן!


רבנו לא מסתפק בדברים הקשים הללו, הוא ממשיך ואומר שם כך:


"וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כורחם, במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופם או זקֵנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבֵּל, ומה יעשו? הימותו? זה לא חייבה תורה [...] אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך [=אין היתר למי שיש לו יכולת לעבוד לקחת כסף בעבור לימוד התורה]. רב יוסף עליו השלום היה סַבָּל קורות, ואמר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגֵעים איבריו במשא הקורות הכבדים היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שבע רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת לב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות".


האם גדולי התורה מכחישים את האמת? האם גדולי התורה לוקחים ממון בני אדם בעל כורחם? האם גדולי התורה מתעים את בני האדם בראיות כוזבות? האם גדולי התורה מתעלמים ממוסרי חכמי המשנה והתלמוד? האם גדולי התורה מפנים עורף למידות הבסיסיות שחכמי המשנה והתלמוד חינכו אותנו והורו לנו? גם התשובה המהדהדת לכל השאלות הקשות הללו היא כן!


רבנו לא מסתפק בדברים הקשים הללו, הוא ממשיך ואומר שם כך:


"וכבר שמעתי אותם הפתאים נִתלים באָמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [=מהאמור באלישע], כיון שהוא ברור ואינו מקום טעות [=שניתן לטעות בו], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, קל וחומר שיִגבה מהם ויקבע עליהם חיובים [=תקציבים], חלילה לו מזה. אלא היה מקבל את הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום, והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו".


האם גדולי התורה הם בגדר פתאים? האם גדולי התורה מטעים במכוון את בני האדם אחר ראיות כוזבות? גם התשובה המהדהדת לשאלות הקשות הללו היא כן!


טרם סיימנו, הרמב"ם מוסיף ומלמד אותנו בפירושו למשנה למסכת נדרים (ד, ג) על גדולתם המדומה והשקרית של "גדולי התורה", וזה לשונו:


"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


האם גדולי התורה נעשו עיוורים בעקבות נהייתם אחר התאוות? האם גדולי התורה שרויים בעיוורון מוחלט עד כדי הכחשת האמת? האם גדולי התורה שולחים ידם באיסור לממון לא להם? האם גדולי התורה לוקחים כסף באיסור בעבור פסיקת דין בבתי-הדין, ובעבור לימוד התורה? האם גדולי התורה נתלו בראיות קלושות? גם התשובה המהדהדת לשאלות הקשות הללו היא כן!


ושוב אני נאלץ לומר שטרם סיימנו, שהרי רבנו מורה לתלמידו ר' יוסף להתרחק מ"גדולי התורה" שהיו בבבל ובסוריה באותה התקופה, וזה לשונו באיגרתו לתלמידו (עמ' קלד), ההערות בסוגריים הרבועים הם של מָרי יוסף קאפח שם:


"ועוד, כאשר תשקוד ללמד יתבטל מסחרך, ולקבל מהם [תמלוגים ותמיכות, וכל שכן שתטיל עליהם כלכלתך, שזה בעיני רבנו כמוכס העומד מאליו] איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשׂתכרות חביב בעיני מֵרָשׁוּת ראש הגלות [כלומר מלקבל מהממסד הרבני]. אם תתעסק עמהם תוזנח [יוזנחו עסקיך ותרד מטה מטה], ואם תקבל מהם תתבזה. ולכן עצתי היא שתעשה עמלך המסחר ולמידת הרפואה עם העסק בתלמוד תורה לשמה".


ראו נא את יושרו של רבנו שאומר: "זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשׂתכרות חביב בעיני מֵרָשׁוּת ראש הגלות [כלומר מלקבל מהממסד הרבני]". האם יש אחד מגדולי התורה בימינו שחביב עליו זוז אחד מעשיית מלאכה? והלא רובם ואולי כולם בזים למלאכה ולבעלי הבתים בעלי המלאכה, רודפים אחר הבצע, אחר הכוח הפוליטי, אחר התקציבים, ואחר תרומות הנדיבים. וצדק רבנו באמרו: שמי שמקבל מהם מתבזה, כי חרפה גדולה היא ליהנות מדברי תורה.


ועדיין לא סיימנו, נצרף את דברי רבנו המפורסמים בהלכות תלמוד תורה (ג, ט), וזה לשונו: "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה".


האם גדולי התורה שמו אל לבם לעסוק בתורה ולהתפרנס מן הצדקה? האם גדולי התורה מחללים את השם? האם גדולי התורה מכבים את מאור הדת? האם גדולי התורה גורמים רעה לעצמם? האם גדולי התורה נוטלים את חייהם מן העולם הבא? התשובה המהדהדת והמזעזעת לכל השאלות הללו היא כן! כי עוון גדול ליהנות מדברי תורה בעולם הזה.


רבנו מוסיף ופוסק שם (ג, י):


"אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו 'לא תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן', ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות'. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".


מי הם אלה אשר נטלו את חייהם מן העולם? מי הם אלה אשר שונאים את המלאכה? מי הם אלה אשר עשו את התורה עטרה להתגדל בה וקרדום לחפור בה? מי הם אלה שחינכו ומחנכים דורות שלמים ליהנות מדברי תורה? האין אלה רוב ואולי כל גדולי התורה וחכמי ישראל באלף השנים האחרונות?


ונסיים בהלכה הנשׂגבה והנפלאה שם (ג, יא):


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא. ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


נמצא לדעת רבנו, שמעלת "בעלי הבתים" גדולה אלף מונים ממעלתם המדומה של יושבי הישיבות מנענעי הסטנדרים ומסובבי הגודלים אשר נטלו את חייהם מן העולם, וסופם שמתפלגים לפלגים נרפשׂים ומלסטמים את הבריות.


ב. מינוי דיינים


ראינו לעיל את חומרת הפקת הרווחים האסורים מדברי תורה, ובכלל זאת גם לקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ב, ו):


"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב". ואיני יודע אם לצחוק או לבכות, כי כל מטרת הרדיפה המכוערת בימינו אחר משרת דיין היא לשם השׂררה, הכבוד, המשכורת הנפוחה, ושאר טובות ההנאה הרבות הנלוות לתפקיד...


וכבר פסק רבנו שם (כג, ו) שאסור ליטול כסף בעבור פסיקת דינים: "כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים", כך שלפי רבנו הרמב"ם, פסקי הדיינים שמקבלים משכורות מנופחות ושלל טובות הנאה בטלים ומבוטלים!


ומי הם אלה הדיינים וממני הדיינים? הלא הם גדולי התורה, אשר משמשים כדיינים בעצמם וממנים את קרוביהם הדיינים למשׂרת ושׂררת דיין. וביחס למינוי קרובים פוסק הרמב"ם שם (ג, ט) כך:


"אמרו חכמים: שמא תאמר [...] איש פלוני קרובי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דברים א, יז]. ועוד אמרו חכמים: כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון כאילו הקים מצבה, שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ' [שם טז, כב]. [...]. כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


האם גדולי התורה בימינו ממנים לדיינים קרובים ומקורבים? האם הם מעמידים לישראל דיינים שאינם ראויים? האם הם בגדר מקימי מצבה לעבודה-זרה בעם ישראל? האם נכון שמצוה שלא לקום בפני דיינים כאלה? האם נכון שמצוה להקל בכבודם ולזלזל בהם? האם מותר לזלזל בהם עד כדי כך שנראה את הגלימה שלהם כמרדעת של חמור? לדעת רבנו, התשובה לכל השאלות הללו היא כן!


ואסיים בהלכה שם (ג, י) אשר מזכירה לי עד כמה האמת נעדרת: "כך היה דרך החכמים הראשונים: בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא יישבו בדין, עד שיידעו שאין שם ראוי כמותן, ושאם יימנעו מן הדין, תתקלקל השורה. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין, עד שמכבידין עליהם העם והזקנים, ופוצרים בם".


ג. הגשמת הבורא – עבודה-זרה כעורה וחמורה


טרם שנעניין במלחמתו של רבנו בגדולי התורה בעניין זה, יש לעיין בהלכות תשובה (ג, יד–טו), כדי להבין כיצד מגדיר רבנו את אלה אשר סבורים שיש לקדוש-ברוך-הוא, יתעלה מסכלותם, גוף או דמות הגוף או תכונות נפשיות, וזה לשון רבנו:


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...]. חמישה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]. והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=הנוצרים]. והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז]. וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]. וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמורי"ם וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם]. כל אחד מחמשה אלו הוא מין".


כנגד מי דיבר רבנו כאן? מי הם אלה אשר "נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים"? מי הם אלה המינים אשר אומרים "שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה"? תשובה, רבים מראשוני אשכנז אשר נחשבו ונחשבים ל"חכמי ישראל" ול"גדולי תורה", החזיקו בהשקפה רקובה ומשחיתה זו (וכבר כתבתי על כך מאמרים רבים באתר אור הרמב"ם).


והנה לשון רבנו במאמרו תחיית המתים (עמ' עא), שם הוא מתאר את "גדולי התורה" שהיו בתקופתו, ובדבריו הקשים הוא מגלה לנו כי דמות דיוקנם הרוחנית האמתית באושה וסרוחה ביותר:


"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את משנה-תורה] ראינו שאין מן הצדק שנתכווין למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו מוזנחים [=יסודות הדת] לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, [והם מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה, ויישׂא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף ["ראו השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, ז (מָרי שם)]".


ולא לחינם מָרי רומז לראב"ד, וכבר הוכחתי לפי דעתי כי "אחד המדמים" שהזכיר רבנו כאן, הוא אותו אחד אשר חרף וגידף את רבנו בהשגות שרמתן האינטלקטואלית של רובן אם לא כולן, שואף לאפס. והוא נחשב לאחד מגדולי "חכמי ישראל" אשר נושא ונותן במלחמתה של תורה מנעוריו "לפי דמיונו", ואינו יודע "האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף".


רבנו ממשיך שם ואומר: "אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס [וכמו שנוהגים "גדולי התורה" ועושי דברם בימינו], ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [כדרשני ימינו אוהבי הדמיונות] וכדומה לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו".


מי הם אלה אשר החליטו שיש לה' יתעלה ויתרומם מסכלותם גוף? את זאת מגלה לנו רבנו הרמב"ם בהמשך דבריו שם (עמ' עא–עב): "וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [=מלשון ספק, אינם יודעים אם יש לה' גוף או אין לו], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים".


מי הם אלה אשר נדמה להם שהם חכמי ישראל? מי הם אלה אשר יותר סכלים בבני אדם [אפילו מ"בעלי הבתים" הבזויים בעיניהם]? מי הם אלה אשר יותר תועים מן הבהמות? מי הם אלה אשר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים? התשובה לכל השאלות הללו היא חכמי ישראל!


הרמב"ם לא מסתפק בזאת, הוא מוסיף לנתוץ את אשליית "גדולי התורה", כי הוא מבין עד כמה היא רעה לעם-ישראל, וזה לשונו: "[ולכן, מכיוון שרמתם הרוחנית של חכמי ישראל כל כך שפלה ועלובה], ראינו שכן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה [גם בימינו הם רואים בלימודי המדעים כפירה, אך כאשר הדבר נוגע לכסף לא מדובר בכפירה, ומתירים ומעודדים את הנשים ללמוד מדעים, אחרת איך יפרנסו את הגברים?], לפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמתיים מקובלים אצל הכל".


מי הם אלה שאינם מסוגלים ללמוד את יסודות הדת המחשבתיים על דרך הלמידות? מי הם אלה שמסוגלים ללמוד את יסודות הדת המחשבתיים רק על דרך ההודעה? מי הם אלה הפרימיטיביים להחריד שאין להם שום מושג קלוש במדעים רבים? מוריי ורבותיי, התשובה כבר הובאה בדברי רבנו: חכמי התורה!


ונצרף את דברי מָרי יוסף קאפח במורה-הנבוכים (א, לו), שם רבנו הרמב"ם מלמד אותנו כי הכפירה היא "קביעת דעה על דבר היפך מכפי שהוא", וככל "שהכסילות והכפירה קשורים בדבר גדול, כלומר במי שיש לו מעלה נעלה במציאות, הם יותר חמורים". ושם, בדיוק בעניין הכפירה בתפישת ה' יתעלה, מָרי מעיר הערה מטלטלת, וזה לשונו: "ודין הוא סקבא דרובהון דמתקרן חכימי, ואוף כזעיר פון דכולהון". תרגום דבריו: "וזה הוא החולי של רוב אלה שנקראים חכמים, ואף כמעט כולם".


מָרי הכמין והטמין את דבריו כי לצערנו הוא היה חלק מממסד הרבנים השכירים, ושותפותו זו גרמה לו לטשטש את האמת ולעתים אף לעקם אותה, אך בכל זאת זכינו לדברי אמת רבים חבויים ונסתרים. וכאן מָרי מלמד אותנו, כי גם בדורנו רוב גדולי התורה שוגים בכפירה ביחס לתפישתם את בורא-עולם.


ונסיים בדברי רבנו במורה-הנבוכים שם בחומרת הגשמת הבורא יתעלה: "והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה, והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי [=אתאיסט], או שלדעתו הוא שנים [=הנוצרים], או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא, הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מריעה לפי דמיונו".


ומי הם אלה שסבורים שה' יתעלה בעל גוף או בעל התפעלויות או מייחסים לו איזו מגרעת שהיא? אלה הם מגשימי הבורא יתעלה ותופשי אגדות חז"ל כפשוטן, ומעניין שרבנו הציב אותם בשורה אחת עם האתאיסטים והנוצרים.


בסוף דבריו רבנו חוזר ומדגיש שוב את חומרת השקפת הגשמות:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [ביחס לבורא עולם], הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמָה ושונא ואויב וצר יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".



113 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!