ביום רביעי, כב באדר א תשע"ט (27.2.19), קיבלתי מכתב בעניין מאמריי על רש"י, הנה לשון המכתב ולאחריו תשובתי:
שלום וברכה,
ראשית, ברצוני להביע את הערכתי הרבה למאמציך להפצת אור הרמב"ם ובכלל זה לאומץ ליבך לומר את אשר מעטים, אם בכלל, מעזים לומר. כעת בימי החורף, כשפחות מתאפשר לי לעבוד בחוץ, יש לי יותר פנאי לקרוא את דבריך וסוף סוף גם להגיב. איני איש ספר כמוך, לכן סלח לי מראש אם לא כל דברי יהיו מדויקים ומעוגנים במקורות, אך את אשר על לבי חשוב לי שתדע. לא על מנת לשחרר קיטור אלא כדי שאולי בסיוע דבריי, יותר אנשים יוכלו להטות אזנם לאמת מבלי להירתע.
חשוב לי שתדע שעם גרעין האמת שבדבריך אני מסכים. הבעיה שלי היא בעיקר עם גישתך והדרך בה נאמרים הדברים. כשנפגשנו לאחרונה אמרת לי שאין מטרתך להפיץ את האמת לציבור רחב, אלא ליחידים המזדהים עם דרכך (כך למיטב זכרוני וסליחה אם אני טועה). להבנתי, דווקא את הרחוקים יש לקרב. זו לא חכמה לקרב את הקרובים, אלא את הרחוקים. מי שגדל על ברכי התפיסה הרמב"מית או שזכה להיחשף אליה ונלכד באמיתתה, הוא כבר למעשה קהל שבוי, שאמנם נהנה מהדברים ומוסיף לקח, אך לא רק אליו אמורים להיות ממוענים הדברים. הרי גם רבינו, בעקבות אברהם אבינו, התכוון שדרכו תופץ בעולם, כפי שציטטת: "לרמוז כי פעולתו בספר זה היא המשך קריאתו של אברהם לפרסם את אמיתת יחוד ה' בעולם". וכבר אמרו חכמים שדבריהם "בנחת [להבנתי, "בנחת" – באופן שנעים ונוח לשמוע] נשמעים".
אם הדברים מרתיעים ומרחיקים – מה עשינו? אני חושב שדווקא בדורנו, דור של קדמה מחשבתית, קיים חוסר בגישה אחרת, גישה שתתאים יותר לאנשים חושבים. אני לא פסיכולוג ולא סוציולוג, אך לדעתי יש כיום יותר פתיחות בקרב אנשים להכיר גישה אחרת, גישה שמתחברת לצד הרציונלי יותר של האדם. לדעתי כאן יש לך/לנו חלון הזדמנויות – אם ייחשפו אנשים לגישת הרמב"ם, הם יכולים למצוא בה מרגוע לנפשותם. נפש שמצד אחד מבינה את האבסורד בתפיסות המיסטיקניות והמגשימות ומצד שני כמֵהה למשהו אחר וטוב יותר. אלא שלשם כך, לדעתי, צריך גישה יותר מקרבת. הרי אדם מן הישוב שכל חייו גדל על ברכי פירושו של רש"י, ויקרא פתאום שרש"י הוא רשע – פשוט יסגור את המאמר ויחפש מקום אחר.
אין לי עצה ברורה, או דרך חליפית להציע לך איך לומר את אותם הדברים בצורה יותר נעימה לאוזן וללב הקורא הנבוך, אך מהיכרותי אתך, בטוחני שאם תרצה בכך תמצא את הדרך. ועשית כחכמתך... עכשיו, ברשותך, קצת יותר לתוכנם של הדברים בעניין רש"י.
ראשית, אני חושב שיש להבחין בין הניסוחים הבעייתיים שלו לבין התפיסה המחשבתית שלו. על השימוש בביטויים המגשימים כביכול את הבורא – גם אם בעיניך רש"י טעה בצורת ההגשה של דבריו – יש לו על מי שיסמוך. רוב רובם של פירושי רש"י לקוחים מתוך מקורות חז"ל השונים. ואם חז"ל שקדמוהו הרשו לעצמם להתבטא כך – מדוע יצאה חמתך דווקא על רש"י? אינך יכול להתעלם מכך שאף התורה בחרה להשתמש בלשון בני אדם ולא בלשון פילוסופית. הרי התורה הייתה יכולה להיאמר בלשון אחרת שאינה עלולה לגרום להגשמה, ובכל זאת נאמרה בלשונות רבים העלולים להביא את הקורא הפשוט לידי הגשמה בהכרח. גם מבחינת התיאורים, למשל "ותחת רגליו", וגם מבחינת התארים כגון "רחום וחנון" וכדומה, המביעים התפעלות ושינוי שיש בהם, כדבריך, צד של הגשמה. הרי לא היה צורך לאונקלוס לעמעם את ההגשמה אילו מלכתחילה הייתה התורה נמנעת מהם (אגב, שים לב שאונקלוס לא טרח לבטל את ההגשמה בתארים), מדוע אם כך בחרה התורה להשתמש בלשונות אלו?
לעניות דעתי התשובה פשוטה – רוב רובם של בני האדם אינם פילוסופים הדבוקים במושכלות. בני האדם מטבע בריאתם זקוקים לדברים גשמיים להיאחז בהם (ראה כל נושא הקרבנות למשל). לבני אדם יש קושי מובנה להתחבר לדברים מופשטים לחלוטין – אם תאמר לבן אדם שבעצם הקב"ה לא אוהב אותו ולא מתפעל ממעשיו הטובים או לחילופין אינו כועס עליו ואינו מאוכזב ממעשיו הרעים – עלולה נפש האדם הפשוט להתרחק חלילה מה' יתעלה. לכן התורה הבינה שאמונה מופשטת לחלוטין אינה מתאימה לכולם כל הזמן. אי אפשר לקפוץ ישר לאמונה מופשטת. לכן גם הרמב"ם בחר להפריד בין "משנה תורה" לבין "מורה הנבוכים" והורה שלא לעסוק במושכלות אלא לאחר שימלא כרסו בהוויות דאביי ורבא הגורמות לאדם להתקרב להקב"ה כאדם פשוט. כך לדעתי, גם רש"י כיוון את דבריו לכלל הציבור המורכב ברובו מאנשים שאינם פילוסופים, אלא אנשים פשוטים המחפשים מרגוע ומשענת בהקב"ה, בטח ובטח בתוך הגהינם ההיסטורי באותם הזמנים (מסעות הצלב והרדיפות).
לגבי התפישה המחשבתית של רש"י – מן הסתם לא רש"י המציא את הגישה הזו ואף אם היה מנהיג בדורו, מניין לנו שלא היו אחרים לפניו שהתוו דרך זו. כמדומני שספר "שיעור קומה" יצא בזמנו או אף לפניו – משמע שזו הייתה הגישה הרווחת בזמנו ולא דווקא הוא בעליה וממציאה. קשה לי להאמין שרש"י באמת דימה שה' הוא חלילה גוף כלשהו. נדמה לי שמורי [כוונתו לקאפח] כתב באיזה שהוא מקום על הראב"ד שהוא לא באמת סבר שה' הוא גוף חלילה, אלא רק שרצה להציג תפיסה אחרת מזו של הרמב"ם. למה שלא נאמר כך גם על רש"י? גם אם אתה חולק עליו, עליך לזכור כי רש"י היה אדם שהקדיש את חייו לפירוש המקרא והתלמוד, והנגיש אותם לרבים. על כך מגיע לו לפחות הקרדיט על כך שרצה לעשות טוב. גם אם בעיניך פירושו פסול – דון לכל הפחות את כוונתו לטובה.
עד כאן להיום, כל טוב ויישר כוחך לאורייתא.
בהערכה והוקרה רבה,
יצחק קרסו
תשובתי
שלום ר' יצחק קרסו הי"ו, ברשותך, אשיב על דבריך בנקודות לפי הסדר ככל יכולתי.
א) תודה רבה על הערכתך.
ב) אמרת שזו לא חכמה לקרב את הקרובים, ובכן דע לך ידידי כי הקרובים הם הראשונים אשר צריך לקרב אותם, כי לצערי אותם אלה הקרויים רמב"מיסטים רחוקים עדיין מהבנת דרכו המחשבתית (וגם ההלכתית) של רבנו, ואינם יודעים היטב את יסוד היסודות ועמוד החכמות – ידיעת ה' וייחוד ה' יתעלה, והרחקת הגשמות וביעור פירוש רש"י הם השלב הראשון בהכרה בייחוד ה'. כמו כן, לא עלי המלאכה לגמור, וב"ה יש עוד רבים אשר מקרבים לדרכו של רבנו, אך אף-לא-אחד מהם עוסק בנושאים שאני עוסק בהם, כי כולם עושים חשבונות רבים. ואם אשמע לך ואתחיל לחשֵּׁב חשבונות רבים לא רק שאחטא לדרך האמת, גם אאלץ לעקם את מחשבתי: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קה' ז, כט).
ג) אם הזכרת את אברהם אבינו שפרסם את ייחוד ה' בעולם, אשאל אותך שאלה, וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו ע"ה פרסם את הדברים "בנחת"? וכי על פרסום הדברים בנחת זרק אותו נמרוד לכבשן האש? אלא, "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג) היא קריאת-קרב, והיא מבטאת את חובתו של כל יהודי להילחם בעבודה-הזרה ולקרוא לכל באי עולם לייחוד ה'.
ד) הדברים אכן עלולים להרחיק ולהרתיע אך אין זה מטריד אותי, כי לא הפופולאריות מטרידה אותי כמו אמירת האמת, וה' יתברך יעשה הטוב בעיניו. אגב, מסיבה זו רק אנכי הצעיר מעז לומר את האמת, וכמעט כל שאר הרמב"מיסטים תועים בדרכם של קאפח וערוסי, ועסוקים עשרות רבות בשנים בחשבונות רבים, עד שכבר שכחו כמעט לחלוטין את דרך האמת הקדומה. ויתרה מזאת, רש"י, לדעת אונקלוס רס"ג ורבנו הרמב"ם, הוא בגדר מין לכל דבר ועניין, ולכן אם איני מתייחס אליו בחומרה כראוי לו הרי שאני חוטא חטא גדול לאלהים.
ה) אין תחליף לאמירת האמת בעניינים של הרחקה מעבודה-זרה, ואין שום מקום להתפשר בעניין זה. גישתך הפשרנית נובעת משתיים לפי דעתי: גם מאי הבנת חשיבות הרחקת ההגשמה, וגם מהשפעה אשכנזית מובהקת אשר הפכה את הדת שלנו לדת "פוליטית קורקט", וכל מה שלא נאמר באופן ליברלי עטוף היטב בצביעות אירופית ובשלל מלים "נאורות" – אינו מתאים כביכול לדת משה. וזו אחת הדרכים שלהם לטשטש ולעקש את דרך האמת – ואין זו דרכה של תורה, ואין זו דרכם של הנביאים, ואין זו דרכם של הכתובים, ואין זו דרכם של חז"ל, ואין זו דרכם של רס"ג ורבנו הרמב"ם וכל חכמי האמת, ואין זו דרך האמת!
ו) אין לך עצה ברורה או דרך חליפית לדרכי, כי אין כזו, אין דרך אחרת להתייחס לעובדי אלילים, רק במכות קשות וכואבות וכאמור זו דרכה של תורה בעניין זה, וכך נהגו גם רס"ג ורבנו. ואני מבין שיש כאן התנגשות עם אופייך הנוח והנעים, אך כבר הזהירה אותנו התורה: "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט). וכבר רמזת בדבריך את התשובה במה שייעצת לי "וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ", והנה לשון הפסוק במלאו:
"וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (מ"א ב, ו).
ז) אין לרש"י על מי לסמוך, ואף שחלק לא קטן מפירושי ההגשמה שלו הוא העתיק ממדרשי חז"ל, אין זה אומר שחז"ל התכוונו להגשים, והוא ורק הוא החדיר אותם לפירוש פשטני מוצהר ובעשותו כן התכוון להגשים את הבורא (שהרי הוא מצהיר מפורשות שפירושו נועד לפשוטו של מקרא). וכאשר אני קורא את דבריך אני תמה, וכי לא קראת את דברי רבנו בהקדמת פירושו לפרק חלק בעניין הפרשנים והדרשנים אשר מפרשים את אגדות חז"ל כפשוטן, ואת הנזקים העצומים שנגרמים בשל כך לדת משה? נזקים שמגיעים עד כדי מינות וחורבן דתנו.
ח) כמו כן, יש דוגמאות רבות מאד שבהן רש"י מגשים במנותק לחלוטין מחז"ל, באופנים גסים מובהקים, והנני רק בתחילת דרכי. ואם יהיה אלהים עמדי אמשיך ואחשוף את הגשמתו, תוך שאני משווה את פירושו לפירושי אונקלוס רס"ג ורבנו הרמב"ם, כדי שאנשים יבינו כמה חמורה ההגשמה, כמה התרחקו ממנה רבותינו נוחי נפש, וכמה רש"י זלזל ובעט בעניין זה, ואין מנוס מהמסקנה המטלטלת שהוא הגשים את הבורא יתהדר באופן הגס ביותר.
ט) על השאלה מדוע התורה השתמשה בלשונות של הגשמה רבנו כבר השיב במורה, והבאתי את דבריו בתוספת הרחבה וביאור, בחלקו הראשון של המאמר: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה", ואף ייחדתי לכך שני מאמרים מקיפים: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?", "עוד בעניין דיברה תורה כלשון בני אדם", ואתה מוזמן לקרוא וללמוד במאמרים אלה על הנושא.
י) אונקלוס לא טרח לבאר את ההגשמה בחלק מן התארים שהרי חיבורו הוא בגדר תרגום ולא פירוש (וכשמו "תרגום אונקלוס"), אך הוא גם לא הרחיב אותם והפך את הבורא לבעל תכונות גשמיות. אלא, במקום שלא הייתה לו אפשרות טכנית להרחיק מן ההגשמה, או שהמלה ביסודה היא מלה משותפת לכמה משמעויות – הוא הותיר את המלה כמות שהיא, אך זה כלל לא מה שעשה רש"י – הוא הוסיף משלו תיאורים רבים על תיאורי התורה, ותיאר את הבורא כבעל התפעלויות, מגרעות, תכונות נפשיות, ודימה אותו בשלל אופנים לבני האדם.
יא) כמו כן, יש בדבריך בעניין ההתפעלויות שגיאה חמורה, כתבת כך:
"יש לבני אדם יש קושי מובנה להתחבר לדברים מופשטים לחלוטין – אם תאמר לבן אדם שבעצם הקב"ה לא אוהב אותו ולא מתפעל ממעשיו הטובים או לחילופין אינו כועס עליו ואינו מאוכזב ממעשיו הרעים – עלולה נפש האדם הפשוט להתרחק חלילה מה' יתעלה".
ובכן, במאמר "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם" תוכל ללמוד על-כך שאסור באיסור חמור לכל אדם ובכל רמה מחשבתית, לסבור שאלהים "אוהב" אותו במובן הרגשי, או שהוא "מתפעל ממעשיו" כדבריך, או שהוא עלול "לכעוס" או "להתאכזב" מן האדם, כל ההשקפות הללו הן השקפות מינות מפורשות לדעת רבנו, תן דעתך לדברים הללו.
ובמלים אחרות, טעות גדולה מאד שעלתה מדבריך היא ההשקפה שהרחקת ההגשמה נועדה רק לפילוסופים, ואילו לבני אדם הפשוטים מותר ואף רצוי (כך לדבריך) להגשים את הבורא, כי אין מנוס מכך לאור ביטויי ההגשמה הרבים. ובכן, רבנו הרמב"ם יחלוק עליך באופן מוחץ (האם למדת בעיון את מורה הנבוכים?), ופירושי אונקלוס ורס"ג לא נועדו כלל לפילוסופים ואף-על-פי-כן הם מרחיקים מן ההגשמה בעקביות. ורבנו אף אומר מפורשות שיש להחדיר את הרחקת ההגשמה לנערים ולנשים, כי אין ייחוד ה' ללא הרחקת הגשמות. ואיני מתכוון עתה להרחקת הגשמות במובנה הפילוסופי ההוכחתי, אלא במובן של קביעת דעה ברמה הבסיסית ביותר. ובמקום לקבוע ולקבֵּע דעה בקרב ההמונים שהאל יתברך אינו גוף ואין לו דמות הגוף ואינו מתפעל ואין לו מגרעות, רש"י פעל ללא לאות להחדיר את הדעה ההפוכה בפירוש שמצהיר שהוא נועד לפרש את הפשט! ושוב אני מציע לך לקרוא את חלקו הראשון של מאמרי על רש"י, וכן לעיין בפרקים א–ב בהלכות יסודי התורה, וכן במאמריי על מצות ייחוד השם.
והראיה שהרחקת ההגשמה מתאימה לכל אדם היא מכך, שאם תשאל אדם דתי בימינו האם יש לבורא גוף, הוא יענה לך מיד שאין לבורא גוף ודמות הגוף. ובזאת נכשל רש"י, כי הוא לא הצליח להחדיר את ההגשמה הגסה לליבה של דת משה, אך הוא כן הצליח במאות מקומות להחדיר את ההגשמה ב"דלת האחורית", וכן שלל הזיות והשקפות מאגיות אליליות. ואם חז"ל הקפידו על ספר תורה שכתבו מין שיש לשרפו כליל עם כל האזכרות שבו "כדי שלא יישאר זכר למינים ולמעשיהם", מה נֹאמר על פירוש שאין בו שום אזכרה אך יש בו ביטויי הגשמה מפורשים על כל צעד ושעל? ואף שלל השקפות רעות אשר זיהמו והחריבו את דת משה?
יב) הרמב"ם לא בחר להפריד בין "מורה הנבוכים" לבין "משנה תורה" בעניין ההגשמה, כי שני הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה עוסקים בהרחקת הגשמות! ואני מתפלא על תלמיד חכמים כמוך, וכי לא למדת בעיון שוב ושוב את שני הפרקים החשובים ביותר ב"משנה תורה"? ולצערי, רבים מהנחשבים לרמב"מיסטים אינם יודעים כמעט כלל את ספר המדע... ואצלנו בבית-הכנסת רמב"ם ברמת-גן, בשיעור ההלכה של ערוסי בימי שלישי שהתקיים במשך כארבעים שנה, מעולם לא נלמדו הלכות יסודי התורה! הייתכן כדבר הרע הזה?!
יג) איני יודע למה אתה מתכוון באמרך "הויות דאביי ורבא", אך אם התכוונת לסוגיות התלמוד טעות גדולה בידך, כי רבנו מתכוון למצוות "משנה תורה", ואין ללמוד גמרא כלל לדעת רבנו, שהרי הוא כותב בהקדמתו ל"משנה תורה": "ואין לקרות ספר אחר ביניהם" (למעט בודדים שיש להם באמת צורך בכך, כדי להבין את ההלכות לעומקן מוצאן ומובאן, במטרה להפיק תועלת מסוימת), והרחבתי בעניין זה במאמר: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?".
יד) אין לדון מינים לכף זכות כמשתמע מדבריך, כך רבנו אומר מפורשות והבאתי את דבריו בחלקו הראשון של המאמר בעניינו של רש"י, וכן ראה את המאמר: "חומרתה העצומה של ההגשמה". כמו כן, מסעות הצלב והרדיפות באו על עם-ישראל כתוצאה מריחוקם מדרך האמת, וכי יעלה על הדעת להוסיף ריחוק מדרך האמת בתירוץ שהנה ה' מכה אותם שוק-על-ירך? אלא, היה עליהם לחדול מכל הבליהם ודמיונותיהם האליליים, ולשוב בתשובה שלמה. ונצרף את פסיקת רבנו על המינים בהלכות עבודה-זרה (י, ב): "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
יה) נכון שרש"י לא המציא את הדרך הזו, וכשאני תוקף אותו אני תוקף למעשה את כל מיני אשכנז, אלא שרש"י הוא הגוליית של יהדות אשכנז, וכאשר ייווכח לכל שהוא היה מין (בדורי או לאחר מכן, אך זה חייב לקרות, כי אין דרך לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש ולהיות עם חכם ונבון ללא התנערות מפירושו המתועב) – רק אז נצליח לשוב אל ה' ולדרך האמת, וכל מגדל הקלפים האשכנזי יפוץ לכל הרוחות. כך שאין צורך עוד לתקוף שום "חכם" מיהדות אשכנז, רק את רש"י, ובכריתת הראש, כל הגוף החולה והמיובל ישבוק חיים מאליו. וכבר הבטיח לנו הנביא ירמיה (טז, יט) שכל הגויים יודו לעם-ישראל, ויעידו שדתם היא הבל ושקר: "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל", והודאת הגויים לעולם לא תתרחש אלא לאחר שעם-ישראל יאמר את אותם הדברים בדיוק על רש"י ותלמידיו ותלמידי-תלמידיו, וישוב לדרך האמת.
יו) קשה לך להאמין שרש"י דימה את הבורא כגוף, אך אתה מבין שזו הייתה הדעה הרווחת בקרב חכמי-יועצי-אשכנז, ובכן, אם כך, מדוע שרש"י לא היה מין? רק בגלל שהגננת לימדה אותנו שרש"י היה גדול הפרשנים, או רק בגלל שהרבנים האשכנזים והמשתכנזים למיניהם הלעיטו אותנו מילדות "בגדולתו"? ולא ניתן להגיע להשקפת אמת אלא לאחר השתחררות מדעות קדומות, וכמו שאומר קאפח במורה (א, נ): "כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהם על ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך". ויש מאות ראיות לכך שרש"י-שר"י הגשים את הבורא, וכאמור, אם יהיה אלהים עמדי רק התחלתי את מסעי.
יז) קאפח לא כתב בשום מקום על הפוחז מפוסקיירא שהוא לא היה מן המגשימים, להיפך, קאפח רומז ברמז עבה מאד, שהפוחז הנפחז הוא ה"חכם" אשר רבנו מזכיר ב"מאמר תחיית המתים" – אשר היה מסופק אם יש לה' יד וגוף ורגל ועין ומעיים, ותוכל לקרוא על-כך במאמר: "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז". ודומני שאתה מתבלבל עם דברי קאפח במבואו ל"משנה תורה" שם הוא כותב שהפוחז, הנשבע בחיי ראשו ושוחר הפולסא דנורא, לא התכוון לחלוק על רבנו בעניינים הלכתיים אלא להביא דעה אחרת, ואין לזה שום קשר לענייננו.
יח) לא מגיע לרש"י שום קרדיט רק שבעה מדורי גהינם, כי רש"י יצר דת חדשה של מינות, דת של הזיות אליליות לרוב, דת אשר מרחיקה מקרבּה את הדעת, דת אשר קירבה את התאוות והפכה את התורה לקורדום לחפור בו. ורש"י הוא האחראי הראשון לדת החדשה שיצרו חכמי-יועצי-אשכנז באלף השנים האחרונות, וכמו שאומר רבנו אין לדון לכף זכות עובדי אלילים.
יט) ואגב, רש"י לא הנגיש את התלמוד, כי פירושו הוא לא פירוש שניתן לומר עליו "נגיש" אפילו לא במובן הטכני של המלה (והראיה: שטיינזלץ, שוטנשטיין, מתיבתא ועוד). ולדעת רבנו לא היה עליו לעשות כן כלל, כי "בהנגשתו" את התלמוד הוא גם הנגיש את שלל ההזיות המובאות בתלמוד, בין אם זה באגדות אשר אותן הוא הבין כפשוטן, ובין אם זה בהזיות אשר מתארות את האמונות התפלות שהיו רווחות בבבל הפגאנית באותה התקופה, ואפילו בהלכות ובהשקפות דחויות. ולא היה עליו לפרש את התלמוד, כי רק תלמיד חכמים שלמד השקפות ישרות ונכונות ראוי ללמוד תלמוד, וכל השאר, הנזק שלימוד התלמוד יסב להם רב מאד על התועלת – והמציאות מוכיחה את דבריי, בריחוק העצום של לומדי התלמוד מדרך האמת.
כ) באי הבנתך את הגשמתו של רש"י הוכחת לי שהרמב"מיסטים בעצמם עדיין רחוקים מדרך האמת, וקודם כל עלי לפנות להם ואך ורק להם, כדי "לנקות את האורוות" מבית, וכמו שאמר יעקב אבינו לבני ביתו: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם" (בר' לה, ב). ואולי תתפלא, אך גדולי המתנגדים לדרכי (ובחמת זעם) הם דווקא אלה אשר חוששים אפילו להוציא מפיהם את המלה "דרדעים", מרוב פחדם ואימתם מהפריצים האשכנזים והספרדים המשתכנזים עושי דברם (וכידוע, ערוסי אף העז לטעון שכל הדרדעים נכחדו).
כא) כמעט כל מה שכתבתי לעיל מובא בתוך מאמריי, ונאלצתי לחזור שוב על הדברים בעקבות מכתבך. וכל הדברים אמורים במאמריי בפירוט ובהרחבה תוך הבאת דוגמאות והסקת מסקנות פשוטה וברורה. ושמא אינך רוצה לקבל את האמת בעניין זה? והואיל ואדם חכם ונבון אתה, לפי דעתי עליך לעשות חשבון נפש בעניין זה: מדוע אינך מסוגל לראות את האמת נכוחה?
"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).
כב) אם יהיה אלהים עמדי, לאט-לאט תראה עוד דוגמה מפירוש רש"י, ועוד דוגמה, עד שלא תוכל עוד לשלול את הגשמתו, ועד שהמאכל המתועב שהלעיטו אותנו האשכנזים מילדות ישתחרר וייצא לאט-לאט, ויחדל לזהם את מערכת העיכול המחשבתית שלנו. ומכיוון שרש"י-שר"י היה מין, מוצדק ואף חובה להתייחס אליו בלשונות החריפים ביותר האפשריים.
כג) תודה מקרב לב על התייחסותך, ויהא ה' עמך!
בהוקרה ובהערכה רבה, אדיר ב"ר יוסף דחוח-הלוי
סוף דבר
לאחר כשלוש שנים וחצי מכתיבת מכתבו זה, במוצאי שבת ערב ראש השנה תשפ"ג (24.9.22) שלח אלי ר' יצחק קרסו הי"ו מכתב עידוד חם ולבבי מאד, וזה לשונו:
אדיר היקר שבוע טוב,
בפרוס השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, רציתי להודות לך על השתדלותך הרבה בהפצת האמת ועל מאמריך המחכימים. עוד חשוב לי שתדע שאנו מעריכים את חתירתך לאמת המזוקקת, למרות המחיר האישי הנגבה ממך. שהקב"ה ייתן לך עוז וכוח להמשיך במפעלך זה. שתהיה לך שנה טובה. שה' ימלא את משאלות ליבך לטובה.
כל טוב, יצחק
וכך השבתי לו, ובזאת אחתום את מאמרי זה: אמן כן יהיה רצון, וכן תודה רבה מקרב לב! דבריך מזור לנפשי, תבורך ממקור הברכות! בברכת שנה טובה וברוכה, אדיר.
יהי רצון שיהיה אלהים עמדי ואצליח במשימה חשובה זו...
תודה רבה ר' ציון היקר, תבורך ממקור הברכות!
אמיר ידידי
אכן קראתי את מכתבו של ר' יצחק קרסו- הוא רק שיקף את הגישה הרווחת בקרב הציבור לעניין הגשמת האל מחד ופירושו של רש"י בהגשמת האל ואכן זוהי תרומתו. קראתי את תשובתך ואכן נהניתי מכל סעיף אשר קו החוט שלך בהיר כשמש ועל כך "ידיך(כתיבתך) יישקו" . וכן אוסיף זוהי משימת השעה ..