מכתב בעקבות מאמריי על רש"י – ותשובתי

ביום רביעי, כב באדר א תשע"ט (27.2.19), קיבלתי מכתב בעניין מאמריי על רש"י, הנה לשון המכתב ולאחריו תשובתי:


שלום וברכה,


ראשית, ברצוני להביע את הערכתי הרבה למאמציך להפצת אור הרמב"ם ובכלל זה לאומץ ליבך לומר את אשר מעטים, אם בכלל, מעזים לומר. כעת בימי החורף, כשפחות מתאפשר לי לעבוד בחוץ, יש לי יותר פנאי לקרוא את דבריך וסוף סוף גם להגיב. איני איש ספר כמוך, לכן סלח לי מראש אם לא כל דברי יהיו מדויקים ומעוגנים במקורות, אך את אשר על לבי חשוב לי שתדע. לא על מנת לשחרר קיטור אלא כדי שאולי בסיוע דבריי, יותר אנשים יוכלו להטות אזנם לאמת מבלי להירתע.


חשוב לי שתדע שעם גרעין האמת שבדבריך אני מסכים. הבעיה שלי היא בעיקר עם גישתך והדרך בה נאמרים הדברים. כשנפגשנו לאחרונה אמרת לי שאין מטרתך להפיץ את האמת לציבור רחב, אלא ליחידים המזדהים עם דרכך (כך למיטב זכרוני וסליחה אם אני טועה). להבנתי, דווקא את הרחוקים יש לקרב. זו לא חכמה לקרב את הקרובים, אלא את הרחוקים. מי שגדל על ברכי התפיסה הרמב"מית או שזכה להיחשף אליה ונלכד באמיתתה, הוא כבר למעשה קהל שבוי, שאמנם נהנה מהדברים ומוסיף לקח, אך לא רק אליו אמורים להיות ממוענים הדברים. הרי גם רבינו, בעקבות אברהם אבינו, התכוון שדרכו תופץ בעולם, כפי שציטטת: "לרמוז כי פעולתו בספר זה היא המשך קריאתו של אברהם לפרסם את אמיתת יחוד ה' בעולם". וכבר אמרו חכמים שדבריהם "בנחת [להבנתי, "בנחת" – באופן שנעים ונוח לשמוע] נשמעים".


אם הדברים מרתיעים ומרחיקים – מה עשינו? אני חושב שדווקא בדורנו, דור של קדמה מחשבתית, קיים חוסר בגישה אחרת, גישה שתתאים יותר לאנשים חושבים. אני לא פסיכולוג ולא סוציולוג, אך לדעתי יש כיום יותר פתיחות בקרב אנשים להכיר גישה אחרת, גישה שמתחברת לצד הרציונלי יותר של האדם. לדעתי כאן יש לך/לנו חלון הזדמנויות – אם ייחשפו אנשים לגישת הרמב"ם, הם יכולים למצוא בה מרגוע לנפשותם. נפש שמצד אחד מבינה את האבסורד בתפיסות המיסטיקניות והמגשימות ומצד שני כמֵהה למשהו אחר וטוב יותר. אלא שלשם כך, לדעתי, צריך גישה יותר מקרבת. הרי אדם מן הישוב שכל חייו גדל על ברכי פירושו של רש"י, ויקרא פתאום שרש"י הוא רשע – פשוט יסגור את המאמר ויחפש מקום אחר.


אין לי עצה ברורה, או דרך חליפית להציע לך איך לומר את אותם הדברים בצורה יותר נעימה לאוזן וללב הקורא הנבוך, אך מהיכרותי אתך, בטוחני שאם תרצה בכך תמצא את הדרך. ועשית כחכמתך... עכשיו, ברשותך, קצת יותר לתוכנם של הדברים בעניין רש"י.


ראשית, אני חושב שיש להבחין בין הניסוחים הבעייתיים שלו לבין התפיסה המחשבתית שלו. על השימוש בביטויים המגשימים כביכול את הבורא – גם אם בעיניך רש"י טעה בצורת ההגשה של דבריו – יש לו על מי שיסמוך. רוב רובם של פירושי רש"י לקוחים מתוך מקורות חז"ל השונים. ואם חז"ל שקדמוהו הרשו לעצמם להתבטא כך – מדוע יצאה חמתך דווקא על רש"י? אינך יכול להתעלם מכך שאף התורה בחרה להשתמש בלשון בני אדם ולא בלשון פילוסופית. הרי התורה הייתה יכולה להיאמר בלשון אחרת שאינה עלולה לגרום להגשמה, ובכל זאת נאמרה בלשונות רבים העלולים להביא את הקורא הפשוט לידי הגשמה בהכרח. גם מבחינת התיאורים, למשל "ותחת רגליו", וגם מבחינת התארים כגון "רחום וחנון" וכדומה, המביעים התפעלות ושינוי שיש בהם, כדבריך, צד של הגשמה. הרי לא היה צורך לאונקלוס לעמעם את ההגשמה אילו מלכתחילה הייתה התורה נמנעת מהם (אגב, שים לב שאונקלוס לא טרח לבטל את ההגשמה בתארים), מדוע אם כך בחרה התורה להשתמש בלשונות אלו?


לעניות דעתי התשובה פשוטה – רוב רובם של בני האדם אינם פילוסופים הדבוקים במושכלות. בני האדם מטבע בריאתם זקוקים לדברים גשמיים להיאחז בהם (ראה כל נושא הקרבנות למשל). לבני אדם יש קושי מובנה להתחבר לדברים מופשטים לחלוטין – אם תאמר לבן אדם שבעצם הקב"ה לא אוהב אותו ולא מתפעל ממעשיו הטובים או לחילופין אינו כועס עליו ואינו מאוכזב ממעשיו הרעים – עלולה נפש האדם הפשוט להתרחק חלילה מה' יתעלה. לכן התורה הבינה שאמונה מופשטת לחלוטין אינה מתאימה לכולם כל הזמן. אי אפשר לקפוץ ישר לאמונה מופשטת. לכן גם הרמב"ם בחר להפריד בין "משנה תורה" לבין "מורה הנבוכים" והורה שלא לעסוק במושכלות אלא לאחר שימלא כרסו בהוויות דאביי ורבא הגורמות לאדם להתקרב להקב"ה כאדם פשוט. כך לדעתי, גם רש"י כיוון את דבריו לכלל הציבור המורכב ברובו מאנשים שאינם פילוסופים, אלא אנשים פשוטים המחפשים מרגוע ומשענת בהקב"ה, בטח ובטח בתוך הגהינם ההיסטורי באותם הזמנים (מסעות הצלב והרדיפות).


לגבי התפישה המחשבתית של רש"י – מן הסתם לא רש"י המציא את הגישה הזו ואף אם היה מנהיג בדורו, מניין לנו שלא היו אחרים לפניו שהתוו דרך זו. כמדומני שספר "שיעור קומה" יצא בזמנו או אף לפניו – משמע שזו הייתה הגישה הרווחת בזמנו ולא דווקא הוא בעליה וממציאה. קשה לי להאמין שרש"י באמת דימה שה' הוא חלילה גוף כלשהו. נדמה לי שמורי [כוונתו לקאפח] כתב באיזה שהוא מקום על הראב"ד שהוא לא באמת סבר שה' הוא גוף חלילה, אלא רק שרצה להציג תפיסה אחרת מזו של הרמב"ם. למה שלא נאמר כך גם על רש"י? גם אם אתה חולק עליו, עליך לזכור כי רש"י היה אדם שהקדיש את חייו לפירוש המקרא והתלמוד, והנגיש אותם לרבים. על כך מגיע לו לפחות הקרדיט על כך שרצה לעשות טוב. גם אם בעיניך פירושו פסול – דון לכל הפחות את כוונתו לטובה.


עד כאן להיום, כל טוב ויישר כוחך לאורייתא.

בהערכה והוקרה רבה,

יצחק קרסו


תשובתי


שלום ר' יצחק קרסו הי"ו, ברשותך, אשיב על דבריך בנקודות לפי הסדר ככל יכולתי.


א) תודה רבה על הערכתך.


ב) אמרת שזו לא חכמה לקרב את הקרובים, ובכן דע לך ידידי כי הקרובים הם הראשונים אשר צריך לקרב אותם, כי לצערי אותם אלה הקרויים רמב"מיסטים רחוקים עדיין מהבנת דרכו המחשבתית (וגם ההלכתית) של רבנו, ואינם יודעים היטב את יסוד היסודות ועמוד החכמות – ידיעת ה' וייחוד ה' יתעלה, והרחקת הגשמות וביעור פירוש רש"י הם השלב הראשון בהכרה בייחוד ה'. כמו כן, לא עלי המלאכה לגמור, וב"ה יש עוד רבים אשר מקרבים לדרכו של רבנו, אך אף-לא-אחד מהם עוסק בנושאים שאני עוסק בהם, כי כולם עושים חשבונות רבים. ואם אשמע לך ואתחיל לחשֵּׁב חשבונות רבים לא רק שאחטא לדרך האמת, גם אאלץ לעקם את מחשבתי: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קה' ז, כט).


ג) אם הזכרת את אברהם אבינו שפרסם את ייחוד ה' בעולם, אשאל אותך שאלה, וכי יעלה על הדעת שאברהם אבינו ע"ה פרסם את הדברים "בנחת"? וכי על פרסום הדברים בנחת זרק אותו נמרוד לכבשן האש? אלא, "בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג) היא קריאת-קרב, והיא מבטאת את חובתו של כל יהודי להילחם בעבודה-הזרה ולקרוא לכל באי עולם לייחוד ה'.


ד) הדברים אכן עלולים להרחיק ולהרתיע אך אין זה מטריד אותי, כי לא הפופולאריות מטרידה אותי כמו אמירת האמת, וה' יתברך יעשה הטוב בעיניו. אגב, מסיבה זו רק אנכי הצעיר מעז לומר את האמת, וכמעט כל שאר הרמב"מיסטים תועים בדרכם של קאפח וערוסי, ועסוקים עשרות רבות בשנים בחשבונות רבים, עד שכבר שכחו כמעט לחלוטין את דרך האמת הקדומה. ויתרה מזאת, רש"י, לדעת אונקלוס רס"ג ורבנו הרמב"ם, הוא בגדר מין לכל דבר ועניין, ולכן אם איני מתייחס אליו בחומרה כראוי לו הרי שאני חוטא חטא גדול לאלהים.


ה) אין תחליף לאמירת האמת בעניינים של הרחקה מעבודה-זרה, ואין שום מקום להתפשר בעניין זה. גישתך הפשרנית נובעת משתיים לפי דעתי: גם מאי הבנת חשיבות הרחקת ההגשמה, וגם מהשפעה אשכנזית מובהקת אשר הפכה את הדת שלנו לדת "פוליטית קורקט", וכל מה שלא נאמר באופן ליברלי עטוף היטב בצביעות אירופית ובשלל מלים "נאורות" – אינו מתאים כביכול לדת משה. וזו אחת הדרכים שלהם לטשטש ולעקש את דרך האמת – ואין זו דרכה של תורה, ואין זו דרכם של הנביאים, ואין זו דרכם של הכתובים, ואין זו דרכם של חז"ל, ואין זו דרכם של רס"ג ורבנו הרמב"ם וכל חכמי האמת, ואין זו דרך האמת!


ו) אין לך עצה ברורה או דרך חליפית לדרכי, כי אין כזו, אין דרך אחרת להתייחס לעובדי אלילים, רק במכות קשות וכואבות וכאמור זו דרכה של תורה בעניין זה, וכך נהגו גם רס"ג ורבנו. ואני מבין שיש כאן התנגשות עם אופייך הנוח והנעים, אך כבר הזהירה אותנו התורה: "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט). וכבר רמזת בדבריך את התשובה במה שייעצת לי "וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ", והנה לשון הפסוק במלאו:


"וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (מ"א ב, ו).


ז) אין לרש"י על מי לסמוך, ואף שחלק לא קטן מפירושי ההגשמה שלו הוא העתיק ממדרשי חז"ל, אין זה אומר שחז"ל התכוונו להגשים, והוא ורק הוא החדיר אותם לפירוש פשטני מוצהר ובעשותו כן התכוון להגשים את הבורא (שהרי הוא מצהיר מפורשות שפירושו נועד לפשוטו של מקרא). וכאשר אני קורא את דבריך אני תמה, וכי לא קראת את דברי רבנו בהקדמת פירושו לפרק חלק בעניין הפרשנים והדרשנים אשר מפרשים את אגדות חז"ל כפשוטן, ואת הנזקים העצומים שנגרמים בשל כך לדת משה? נזקים שמגיעים עד כדי מינות וחורבן דתנו.


ח) כמו כן, יש דוגמאות רבות מאד שבהן רש"י מגשים במנותק לחלוטין מחז"ל, באופנים גסים מובהקים, והנני רק בתחילת דרכי. ואם יהיה אלהים עמדי אמשיך ואחשוף את הגשמתו, תוך שאני משווה את פירושו לפירושי אונקלוס רס"ג ורבנו הרמב"ם, כדי שאנשים יבינו כמה חמורה ההגשמה, כמה התרחקו ממנה רבותינו נוחי נפש, וכמה רש"י זלזל ובעט בעניין זה, ואין מנוס מהמסקנה המטלטלת שהוא הגשים את הבורא יתהדר באופן הגס ביותר.


ט) על השאלה מדוע התורה השתמשה בלשונות של הגשמה רבנו כבר השיב במורה, והבאתי את דבריו בתוספת הרחבה וביאור, בחלקו הראשון של המאמר: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה", ואף ייחדתי לכך שני מאמרים מקיפים: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?", "עוד בעניין דיברה תורה כלשון בני אדם", ואתה מוזמן לקרוא וללמוד במאמרים אלה על הנושא.


י) אונקלוס לא טרח לבאר את ההגשמה בחלק מן התארים שהרי חיבורו הוא בגדר תרגום ולא פירוש (וכשמו "תרגום אונקלוס"), אך הוא גם לא הרחיב אותם והפך את הבורא לבעל תכונות גשמיות. אלא, במקום שלא הייתה לו אפשרות טכנית להרחיק מן ההגשמה, או שהמלה ביסודה היא מלה משותפת לכמה משמעויות – הוא הותיר את המלה כמות שהיא, אך זה כלל לא מה שעשה רש"י – הוא הוסיף משלו תיאורים רבים על תיאורי התורה, ותיאר את הבורא כבעל התפעלויות, מגרעות, תכונות נפשיות, ודימה אותו בשלל אופנים לבני האדם.


יא) כמו כן, יש בדבריך בעניין ההתפעלויות שגיאה חמורה, כתבת כך:


"יש לבני אדם יש קושי מובנה להתחבר לדברים מופשטים לחלוטין – אם תאמר לבן אדם שבעצם הקב"ה לא אוהב אותו ולא מתפעל ממעשיו הטובים או לחילופין אינו כועס עליו ואינו מאוכזב ממעשיו הרעים – עלולה נפש האדם הפשוט להתרחק חלילה מה' יתעלה".


ובכן, במאמר "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם" תוכל ללמוד על-כך שאסור באיסור חמור לכל אדם ובכל רמה מחשבתית, לסבור שאלהים "אוהב" אותו במובן הרגשי, או שהוא "מתפעל ממעשיו" כדבריך, או שהוא עלול "לכעוס" או "להתאכזב" מן האדם, כל ההשקפות הללו הן השקפות מינות מפורשות לדעת רבנו, תן דע