top of page

הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (חלק א)

במאמר זה אסקור אוסף של הזיות שבהן הרמב"ן התגולל, נכשל ונחבל. הזיותיו הללו יובילו למסקנה שהוא היה רחוק מאד משבילי המחשבה הישרים ומשמחי-הלב של דת משה. בחלק זה אסקור מקבץ כללי של הזיות הרמב"ן. בחלקים הבאים, אסקור קטגוריות שונות של השקפות. בכל אחת מן הקטגוריות אצרף את דעת רבנו הרמב"ם וכן הַפְניה למאמר שקיים בנושא, ולאחר מכן אדון בקטעים שונים מכתבי הרמב"ן שמתוכם עולה וצצה מחשבתו.


א. מקבץ הזיות כלליות


דוגמה ראשונה


בעניין הקריאה בכף היד, נאמר כך בכתבי הרמב"ן (הוצאת המוסד הסגור של קוק, עמ' כו):


"וסדר השרטוטין שאמר הגאון [כוונתו לטמבל שרירא "גאון" אשר אמר שם שההזיות הכעורות הללו הן "סתרי תורה" – מעשה בראשית ומעשה מרכבה!] הוא חכמת הכף והשרטוטין שעד עכשיו משתמשים בהם ומתעסקים בהם בני אדם. וכל אלו הדברים וכיוצא בהם [=שאר ענייני המאגיה והזיות ההבל], חכמות ישנות אמיתיות הן ומקובלות ביד מקבלי התורה".


במאמר "קריאה בכף היד לאור המדע והדעת" הוכח בהרחבה רבה, כי מי ש"קורא" בכף היד עובר על לאו מפורש מן התורה והוא שלא לקסום. והרמב"ן כנראה לא למד הלכות עבודה-זרה כנהוג בקרב גדולי האסלה באלף השנים האחרונות, אשר רחקו מאד ממחשבה ישרה ונכונה – ולכן רבנו הרמב"ם ביקר אותם קשות על סכלותם ונחיתותם המחשבתית, וקבע בהלכות עבודה-זרה שכל המאמין בהבלים הללו ודומיהם חבר במועדון "הסכלים ומחוסרי הדעת".


והנה לפניכם דברי רבנו המאלפים שם (ספי"א) בענייני המאגיה וכל גרורותיה הנגעלות:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיוּת.


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים [=כגון הקורא בכף היד ושאר שרטוטין] מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).


"כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא [...] אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (יר' י, ג–ה).


דוגמה שנייה


בפירושו לתורה (שמ' כה, ז), הרמב"ן כותב כך: "כי גם בתולדת [=בטבע הבריאה] ידוע, שאין שלמות כוחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל". כלומר, הרמב"ן סבר שיש אבנים מיוחדות אשר הן "כחלוקי אבנים מן הנחל" שיש להן כוחות מאגיים, והשקפותיו הללו הן-הן אמונות הגויים עובדי-האלילים הטיפשים.


דוגמה שלישית


בפירושו לפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב" (ויק' יח, יט), הרמב"ן מתאר את הנזקים הממשיים לפי דמיונו שהאשה הנדה גורמת לסביבתה, וזה לשונו:


"ועוד הגידו בו ניסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראָה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה, יֵירָאוּ במראָה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה [=בנידה] תוליד גנאי [=ישפיע לרעה על המראָה], ורוע האוויר [=שסובב את הנידה] ידבק במראה [וייצור יש מאין טיפות דם על גבי המראָה]. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו [=מבטה של האשה הנידה הוא כמו נשיכת האפעה הממית]".


האמנם מבטה של הנדה יוצר טיפות דם על-גבי המראָה שהיא מתבוננת בה? האמנם יש לנדה "טבע רע ומזיק" אשר "מוליד גנאי"? האם יש מסביבה "אוויר רע" ש"נדבק במראָה"? והוא זה אשר מוליד גנאי, והוא זה אשר יש לו טבע רע ומזיק, והוא זה אשר מזהם את סביבתו. "אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


כמו כן, בפתח דבריו הרמב"ן אומר שהוא שמע את ההבלים הללו ממאן-דהו: "ועוד הגידו", וקבלת הזיות מאגיות בכזאת קלות מעידה על שקיעה בסכלות טובענית מאד. וכבר תיאר רבנו את הסכלים הללו בהקדמתו לפרק חלק, ובהערה 93 ב"מאמר תחיית המתים" מוסיף קאפח:


"והכוונה על בני אדם המקבלים הזיות הבנויות על שיחות פלאים המקובלות בהמון, מבלי לבדוק ולבחון אותם במאזני השכל [כי כבר אין להם מאזני שכל שבו יבדקו ויבחנו]".


זאת ועוד, איך הרמב"ן מעיד על דבר שהוא לא בדק בעצמו, שהוא אכן "ניסיון אמיתי"? ומדוע הוא לא בדק? וחמור מכך, איך הוא יכול לייחס הבל כזה להקדוש-ברוך-הוא: "והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה"? וסברתו שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג את עולמו בהבלים נחותים כאלה, מעידה כאלף עדים על ריחוק גדול מאד מידיעת ה' יתעלה. והארכתי בניתוח דבריו, כי הפיכת מאמיני ההבל הפגאניים לגדולי ישראל הרחיקה את עמֵּנו במשך אלפי שנים מדרך האמת, ואלמלא כן היה ראוי לסכם את דבריו במשפט אחד: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (מש' יד, טו).


דוגמה רביעית


בפירושו לתורה (במ' כא, ט) אומר הרמב"ן כך:


"וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם [את בעלי הארס] או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו [הנשוכים] במים ייראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות, ומוזכר בגמרא במסכת יומא [פד ע"א]. וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תיפרד ממנה כלל עד שתמית אותם".


כלומר, לפי הרמב"ן, מי שנשך אותו כלב לדוגמה, אם הוא יתבונן במים הוא יראה את דמות הכלב וימות "כמו שכתוב בספרי הרפואות". ויתרה מזאת, אפילו אם רק יזכירו בפניו את שם הכלב הוא ימות. ומעניין לדעת האם די להזכיר בפני הנשוך את המילה "כלב" או דווקא את שמו הפרטי של הכלב, כגון "רוקי", "צ'יקו", "שוקו", "וויסקי", "מקס" או הרמב"ן...


מכל מקום, ייחוס הבלים ל"דרכי הרפואה" מלמד אותי על רמתו הנמוכה ואף העלובה במדעי הרפואה, ומעניין אלו ספרי רפואות מלמדים הבלים כאלה, אולי ספרי הרפואות של רופאי האלילים המשוקצים. ובגמרא שציין הרמב"ן, נזכר מתיא בן חרש שסבר שמי שנשכוֹ כלב שוטה יש להאכילו מחצר הכבד של הכלב, אך שאר הזיותיו לעיל לא נזכרו בגמרא כלל, כלומר, הרמב"ן מסלף ומזייף את ספרות חז"ל! וביחס לדברים שכן נזכרו שם, ובכן, חז"ל והרמב"ם כבר דחו את דברי מתיה בן חרש, ראו נא את דברי רבנו בפירוש המשנה ליומא (ח, ד):


"ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד שהוא דבר ברור שההיגיון והניסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההיגיון וניסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה [=טענה שאין לה ראיה], וזה כלל גדול דעהו".


ורבנו עדין מאד בדבריו הללו, וכבר ראינו את דבריו בסוף פרק יא בהלכות עבודה-זרה. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד-מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


"הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים? הֲלֹא אַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה לָּךְ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת כָּל אֵלֶּה" (יר' יד, כב).


דוגמה חמישית


בהמשך דבריו שם, הרמב"ן אומר כך:


"וכבר הזכירו דבר מנוסה מנפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחוליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתָּהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש".


כלומר, מי שנשך אותו כלב שוטה וחלה, אם הוא ישתין לתוך כלִי זכוכית ייראו בשתן גורי כלבים קטנים, אך אם יסננו את המים לא ימְצאו את אותם הגורים, ואם יחזירו את השתן לכלי הזכוכית וימתינו כשעה, שוב ייראו גורי הכלבים הקטנים "וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש". ואיני יודע כיצד הוא אומר בפתיחת הבליו המטופשים הללו: "וכבר הזכירו דבר מנוסה מנפלאות התולדה", ושוב הוא משתטה בחשבו שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג את עולמו בהזיות כאלה, ואף מרהיב עוז לסיים את דבריו שם בקביעה: "וזה הוא אמת בפלאי כוחות הנפש". והאמת היא שמי שמאמין בהבלים כאלה, כל דבריו צריכים להיות חשודים כשקריים עד שיוכחו כאמת.


וראיתי פוסקים גדולים בימינו שנחשבים לחכמים ואף לאנשי מדע, אשר מצטטים את דברי הרמב"ן הללו ומביאים מהם ראיות והוכחות במסגרת דיונים הלכתיים-מדעיים "רציניים"...


"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).


דוגמה שישית


בפירושו לתורה (במ' יד, ט) אומר הרמב"ן כך: "'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' – [...] אבל ייתכן שירמוז הכתוב, למה שנודע כי בליל החותם [=ליל הושענא רבה] לא יהיה צל לראש-האיש אשר ימות בשנה ההיא, לכך יאמר כבר 'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' שנגזר עליהם מיתה". ומעניין אם הרמב"ן היה בודק בליל הושענא-רבה אם יש צל לראשו, ואני מניח שהטיפש הזה היה שמח שמחה גדולה בחשבו שנגזר עליו בחיים, ולא ידע כי יש מוות אשר חמור וקשה בהרבה מהמוות הגופני.


וכל כומרי הדת האורתודוקסים בימינו מהללים ומשבחים את הסכל המהובל הזה!


דוגמה שביעית


באיגרת "הקודש" להרמב"ן בפרק ב, הוא כותב כך:


"והסוד הגדול הזה, סוד גדול בכרובים שהיו מְעוּרִּים זה בזה דמיון זכר ונקבה. ואילו היה הדבר גנאי, לא היה מצַווה ריבונו-של-עולם לעשות ככה ולשום אותם במקום היותר קדוש וטהור שבכל הישוב, אלא שהוא על סוד עמוק מאד [סוד כמוס לבלעם ולסוס]. ושמוֹר הסוד הזה ואל תגלהו לשום אדם אלא אם כן הוא הגון וראוי לו, כי מכאן נראה סוד עילוי החיבור הראוי".


מדבריו עולה, שהכרובים שעל גבי ארון-העדות היו מעורים זה בזה בתנוחת תשמיש, כמעשה זמרי וכזבי, ואיני מבין כיצד עלתה על דעתו חרפה כזאת?! אלא שזימתו פרצה מקרבו.


"לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (מש' יח, ב).


והנה לפניכם דברי רבנו באבות (ה, יז) ומהם עולה שהרמב"ן היה בהמה זימתית:


"אבל תאוותנותו [של בלעם לזימה ולתועבה] הוא במה שיעץ לבלק להפקיר את הנשים לזנוֹת עִם ישראל ולעשותן זונות, ולולי תכונת התאוותנות [לזימה] שהייתה בנפשו ושהדבר רצוי ואהוּב אצלו לא היה מצַווה בכך, לפי שציווי האדם לא יהא אלא לפי דעתו [...] ולשון הכתוב בזה: 'הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם' [במ' לא, טז], ואמרוּ חכמים: 'בלעם בועל אתונו היה' [סנהדרין קה ע"א], ואין ספק כי מי שזו הייתה מחשבתו הרי כך יהיו מעשיו".


ובאיגרת "הקודש" או יותר נכון באיגרת הטומאה והזימה שלו הרמב"ן מרבה לעסוק בענייני התשמיש לפי שלהוב דמיונו ויצרו, ולדעת רבנו זו שגיאה חמורה, מפני שיש למעט כמה שאפשר את העיסוק בדברים אלה, והנה מעט מדברי רבנו בעניין זה במורה (ג, ח):


"וכך מצבי בני אדם, יש מבני אדם אנשים [נעלים] כמו שאמרנו, כל הכרחֵי החומר אצלם חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם. ובפרט חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, אשר בו מתאווים אנו האכילה והשתייה והתשמיש, שראוי למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו. ושלא ייחד בכך שיחה ולא ירחיב בו דיבור, ולא ייקהל לדברים אלה, אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהם ככל יכולתו, ולא ייקח מהם כי אם מה שאי-אפשר בלעדיו, וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם [...] אבל האחֵרים, שמסך מבדיל בינם לבין ה', והם עדת הסכלים, הרי בהיפך זה, ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש [=הנהייה אחרי החושניות], ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש ולא יותר" וכו'.


זאת ועוד, המוטיב "סוד" מופיע בכתבי הרמב"ן פעמים רבות, וכבר רמז דוד המלך ע"ה לסודות אליליים מהובלים מעין אלה: "תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תה' סד, ג).


ברם, דומני שהסודות שהוא מגלה בסוף דבריו לעיל הם המבדחים והמגוחכים מכל הסודות הכמוסים הבלעמיים שהוא מגלה לשומעי לקחו השוטים: "אלא שהוא על סוד עמוק מאד. ושמוֹר הסוד הזה ואל תגלהו לשום אדם אלא אם כן הוא הגון וראוי לו, כי מכאן נראה סוד עילוי החיבור הראוי", ונראה לי שבהחלט ניתן להפוך את הטמבל הזה ל"רב פורים"...


ואיך האשמאי הזה למד מן הכרובים על "סוד עילוי החיבור הראוי"? ואל תגלו זה סוד...


"וְגַם בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁסָּכָל הֹלֵךְ לִבּוֹ חָסֵר וְאָמַר לַכֹּל סָכָל הוּא" (קה' י, ג).


דוגמה שמינית


בהשגותיו לספר-המצוות, בכלל השני, אומר הרמב"ן כך:


"כי אין המכֻוון אלא שלא יוציאו אותו מפשטיה לגמרי. והוא מאמרם: אין המקרא יוצא מידי פשוטו. לא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו. אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם [פרשנות המדרש שווה לפשט], אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת".


כלומר, מה שאמרו חכמים: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", אין הכוונה כפשוטו, אלא, כוונתם הייתה שלא יוציאו אותו מפשוטו לגמרי... ואמירה שכזו מחריבה למעשה את הוראת חז"ל, שהרי הרמב"ן לא קבע קריטריונים עד כמה ניתן להוציא את המקרא מידי פשוטו, ולכן, בפועל, קביעתו מתירה באופן גורף לפרש את פשטי המקראות על-פי הזיות פשטי המדרשים.


כמו כן, הרמב"ן מסלף ומזייף את הוראת חז"ל, שהרי הוא אומר לעיל: "לא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו". כלומר, לפי הרמב"ן חז"ל אמרו שהמקרא שנאמר בתורה הוא רק כפשוטו, ולא לגמרי כפשוטו, ולכן מותר לפרשנים לעשות בפסוק ככל העולה על רוחם! ובדיוק את זאת חז"ל ביקשו למנוע בהוראתם: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", דהיינו, למנוע ממינים מתעתעים ועילגים כמו הרמב"ן לפרש את פשטי המקראות כפי שרירות ליבם הרע, ולהחדיר השקפות מינות מפשטי האגדות והמדרשים, השקפות שמזהמות ומטמטמות את עם-ישראל.


בהמשך הפסוק הרמב"ן מגדיל להרשיע בתעתועיו: "אבל יש לנו מדרשו [של הפסוק] עם פשוטו [של הפסוק] ואינו יוצא מידי כל אחד מהם". כלומר, הרמב"ן משווה לחלוטין בין הפרשנות הפשטנית לפסוק לבין הפרשנות המדרשית לפשט הפסוק, עד-כדי-כך שהוא אומר: "ואין יוצא מידי כל אחד מהם", דהיינו, את הביטוי שנאמר על הפרשנות הפשטנית: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", הרמב"ן מדביק לפרשנות המדרשית – כדי להחדיר את ההזיה שהפרשנות המדרשית אף היא פרשנות פשטנית, והיא חלק בלתי נפרד מהפרשנות הפשטנית לפסוק!


בסוף דבריו הרמב"ן אומר כך: "אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת", כלומר, הפסוק כולל בתוכו שתי פרשנויות פשטניות: פרשנות פשטנית ופרשנות מדרשית, וכמו שהפרשנות הפשטנית היא אמת, כך פשטי המדרשים המפרשים את הכתובים הם אמת... ואכן הכתוב סובל את כל ההזיות והתעתועים, שהרי איך ייתכן שהמדרש יהיה גם פשט וגם מדרש?


ומדוע הרמב"ן לא אומר באופן ברור ונחרץ שאין להבין את המדרש כפשוטו?! קצרו של דבר, כמנהג המינים, הרמב"ן מתעתע בלשונו: כדי להחדיר השקפות מינות מֵחַד גיסא, וכדי לפשוט את טלפיו ולומר "טהור אני" מאידך גיסא. וזו דרכם של המינים, דרך החזיר, ולכן גם החזיר וגם המינים הינם סמלה המובהק של הטומאה, וכן סמלו המובהק של השקר והתעתועים.


ולהבנת חומרת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, ראו נא את דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).


דוגמה תשיעית


בפירושו לתורה (ויק' יא, יג), הרמב"ן כותב כך:


"והנה נמצא בתולדותם [=בטבע הבהמות הטהורות והטמאות] שינוי [כלומר, מאפיין מדעי ייחודי, והוא] מה שהזכירו חכמים [ע"ז לה ע"ב], שכל חָלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים [=חָלָב הבהמות הטמאות]. וייתכן מזה שיזיקו [חלב הבהמות הטמאות] באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במוּתָּרים [בחלב הבהמות הטהורות] טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הניסיונות, שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולם [בחלב הבהמות הטמאות] סגולות רעות מאד".


האם ייתכן שחלב בהמה טמאה מזיק לאיברי הזרע? האם יעלה על הדעת שחלב החזיר גורם לצרעת? ומַהם ספרי הניסיונות שהרמב"ן שאב מֵהם את ידיעותיו? וכנראה שהיו אלה "ספרי חפץ", דהיינו ספרי מאגיה, אשר שמרם מכל משמר בחשבו שסודות גדולים טמונים בהם.


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ה–ח).


דוגמה עשירית


בפירושו לתורה (בר' לא, לה) הרמב"ן כותב כך:


"והנכון בעיניי כי היו הנידות בימי הקדמונים מרוחקות מאד, כי כן שמן מעולם: 'נדות' לריחוקן, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו, כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק, גם מַבָּטָן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים [האמנם כך ביארו הפילוסופים?], ועוד אני עתיד להזכיר ניסיונם בזה [ניסיון מדעי?]. והיו יושבות בדד באהל לא ייכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה: תלמיד אסור לשאול בשלומה של נדה, רבי נחמיה אומר: אפילו הדיבור היוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן: אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת, כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה".


האם הבלן של הנידות מזיק? האם מבטן מוליד גנאי או גורם לשינוי צורת או תמונת החפצים שהנידה מתבוננת בהם? וכל דברי חז"ל הללו לא נפסקו להלכה, ואינן אלא הרחקות מפליגות על דרך האגדה. אך הג'וחא הטיפש הזה לא ידע ולא יבין, סכל ונחבל בהזיות הנחותות.


"אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְיָ וַעֲבַדְתֶּם אֶת יְיָ בְּכָל לְבַבְכֶם, וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).


דוגמה אחת-עשרה


בתוספתא למסכת פסחים מובאת ברייתא שמתארת ששה דברים שעשה חזקיהו מלך יהודה (חי ופעל בסוף המאה השמינית לפנה"ס). על שלושה דברים מתוך השישה הוא קיבל אישור ותמיכה מחכמי ישראל, אך על שלושת האחרים הוא ספג גינוי וביקורת. אחד מן הדברים החיוביים שעשה חזקיהו הוא "גניזת ספר הרפואות", על גניזת הספר המסתורי הזה הודו לו חכמים, כלומר, הם אישרו והביעו תמיכה במעשהו זה. התוספתא שבה נזכרו ששת מעשיו של חזקיהו צורפה על-ידי הרמב"ם למשנה, והיא מובאת בספרו פירוש-המשנה, במסכת פסחים בסוף הפרק הרביעי, וזה לשון התוספתא: "ששה דברים עשה חזקיה מלך יהודה, על שלשה הודו לו [חכמים] ועל שלשה לא הודו לו [...] גנז ספר רפואות והודו לו" וכו'.


לדעת רבנו, ספר הרפואות שגנז המלך חזקיהו היה ספר שעסק באופני הכנת קמיעות והבלי עבודה-זרה וחוקות הגויים, וכאשר ראה חזקיהו שיש פתאים נבערים ששוגים לסבור שיש אמת בהבלים שנזכרים ומתוארים בו, ואף משתמשים בו הלכה למעשה, גנז והעלים אותו. ועל זאת הודו לו חכמים, שסילק תקלה מקרב עם-ישראל. אמנם, בפירושו שם רבנו מציע כמה פירושים, ברם, במורה-הנבוכים (ג, לז) רבנו מגלה לנו, שפירושו זה הוא היותר נכון לפי דעתו: "והיותר נכון לדעתי, כי ספר רפואות אשר גנז חזקיהו היה מן הסוג הזה בלי ספק".


רבנו הרמב"ם היה מודע לקיומם של פירושים אחרים, והוא מסביר בהמשך פירושו שם מדוע האריך לבאר מהו אותו ספר רפואות. מדבריו עולה, שהוא האריך בעניין זה מפני שהוא שמע פירוש אחר שפשט בעם שקומם אותו מאוד. לפי הפירוש האחר, ספר הרפואות שגנז חזקיהו היה ספר שחובר על ידי שלמה המלך, ובו הוא כתב כיצד להתרפא מכל מחלה ומחלה, אך כאשר ראה חזקיהו שהעם סומכים על ספר הרפואות בעת חוליים, ובעקבות זאת אינם זועקים עוד אל ה' שירפא אותם, עמד וגנז את אותו הספר, וכֹה דברי רבנו שם (פסחים ד, י):


"ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי, ששלמה [המלך] חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא, פנה אליו [כלומר האדם החולה פנה לעיין בספר] ועשה כמו שהוא [=הספר] אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו".


כאמור, פירוש זה שפשט בהמון קומם מאד את רבנו הרמב"ם, ובמקומות רבים שהרמב"ם מוצא השקפה לא נכונה הוא מיד מניח את הכל ופונה לבער את ההשקפה הזרה, להנחיל את ההשקפה הנכונה, וליישר את הדעת והמחשבה, וכֹה דבריו בהמשך הדברים שם:


"ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו, סכלות שאין לייחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רָעַב אדם ופנה אל הלחם וַאֲכָלוֹ שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נֹאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים ייאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל, שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו".


ראשית, רבנו הרמב"ם קובע שמדובר בפירוש הבל שיסודו בעולם ההזיות. שנית, רבנו מסביר, שהפרשנים הללו ייחסו לחזקיהו מלך יהודה, ולחכמים שהיו בתקופתו והודו לו, סכלות שאין למצוא כמותה אלא אצל הגרועים שבהמון. שלישית, רבנו מציב שאלה, תוך שהוא משתמש בלשונות חריפים מאוד: "ולפי דמיונם המשובש והמטופש" וכן: "הוי שוטים ייאמר להם!", ושאלתו היא: האם ייתכן לומר על אדם שאכל והשביע את רעבונו, ומתרפא מצער הרעב ומֵזין ומחזק ומחיה את גופו, שהוא הסיר את בטחונו מה' יתעלה? שהרי כמו שמודים לה' על האוכל שנתן לנו כדי שנשביע את רעבוננו ונחיה ולא נחלה ולא נמות, כך אנו מודים לו על הרפואות שנתן בעולם כדי שנרפא את גופנו מהמחלות ונחזק את עצמנו לעבודתו יתברך.


רבנו הרמב"ם מסיים את ביקורתו במלים: "ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו". והשאלה המתבקשת היא, מי הם אותם מפרשים מפורסמים הוזי הזיות, רוחשי הדמיונות המשובשים והמטופשים? מי הם שעליהם קורא רבנו הוי שוטים ייאמר להם? קאפח מעיר בפירוש-המשנה לפסחים שם, שמדובר בשמשון ויובב, הלא המה: רש"י והרמב"ן.


"אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, כו).


ביחס להרמב"ן, ובכן, נ-נח-נחמ-נחמן בר-המן כנראה לא ראה את פירוש-המשנה או שראה ולא רצה להבין כדרכו במינות, לפיכך הוא כתב בהקדמתו לפירושו לספר בראשית, ששלמה המלך חיבר ספר רפואות שהיו בו רפואות לכל המחלות, וזה לשונו של נחמן בר-המן בהקדמתו: "ושלמה המלך שנתן לו אלהים החכמה והמדע הכל מן התורה [...] וממנה למד עד סוף כל התולדות ואפילו כוחות העשבים וסגולתם עד שכתב בהם [...] ספר רפואות".


תפישתו של הרמב"ן את אגדות חז"ל כפשוטן הרסה את חומות שכלו הרעועות, וכל ההזיות הפגאניות קיפצו לתוך מוחו וריקדו שם כשדים וכשעירים משוגעים, משחיתים את כל הנקרה בדרכם. ולמאמר נרחב בעניין ספר הרפואות, ראו: "מהו ספר הרפואות שגנז חזקיהו?".


אגב, מסוף דברי רבנו לעיל עולה, שחובה לקעקע ולהוקיע פרשנויות הבל שהתפרסמו.


דוגמה שתים-עשרה


בפירושו לתורה (ויק' טז), הרמב"ן כותב כך:


"וזה סוד העניין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים [...] והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם. אבל ציווה הקדוש-ברוך-הוא ביום-הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו [של המדבר ומקומות החורבן] ומאצילות כוחו [=של שר החורבן] יבוא חורב ושממון, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. והכלל [=והוא, אותו השר] נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עֵשָׂו שהוא עַם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים 'מזיקין' בלשון רבותינו".


הרמב"ן קובע ששעיר המשתלח של יום הכיפורים הוא קרבן ל"שר המושל במקומות החורבן", והוא "נפש גלגל מאדים", אשר ממנו באים כל הרעות והפגעים בעולם, וכן השדים כפופים לפיקודו. ואני מאד משתדל לשמור על קור רוח, אך מדובר כאן בעבודה-זרה שעונשה סקילה! ואיך עלה על דעתו לעבוד עבודה-זרה כעורה לגלגל מאדים ועוד דווקא ביום-הכיפורים?!


כמו כן, אמונתו בשדים הדמיוניים היא עבודה-זרה לכל דבר ועניין, וכמו שנתבאר במאמר: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים", אך אין זו עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, והוא "רק" בגדר מודה בעבודה-זרה, מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכופר בתורה. "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, טז–יז). אולם, בהמשך דבריו הרמב"ן מגדיל להרשיע אף יותר מן הרֶשע שהוא התגולל בו עד עתה, מפני שהוא מתאמץ להכשיר את העבודה-הזרה, ואף מהביל לטעון שהקדוש-ברוך-הוא הוא זה שציווה אותנו לעבוד עבודה-זרה לנפש גלגל מאדים! וזה לשונו:


"ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו [=לשר הפגאני המושל במקומות החורבן] חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו כך. והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון [שלו] וציווה האדון את האיש [=עבדו] העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצוותו ועשה לכבוד האדון כל אשר ציווהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו".


והרמב"ן הארור עובד האלילים פשוט לא למד פרק א בהלכות עבודה-זרה! שהרי שם בראש פרק א רבנו כותב מפורשות, כי מי שעובד את השמש והירח והכוכבים במטרה לכבד את בורא-עולם, מפני שהם-הכוכבים שריו ועבדיו, עובד עבודה-זרה וחייב סקילה!


והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה פרק א:


"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום – חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל-ברוך-הוא, לגדל ולכבד [כלומר שאנחנו נגדל ונכבד] מי שגידלו וכיבדו [ה' יתעלה], כמו שהמלך רוצה לכבד [=שנכבד] עבדיו העומדים לפניו, וזה הוא כבודו של מלך".


"כיוון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה. וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרין שאין שם אלוה אלא כוכב זה – הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח] – כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא".


וכן כותב רבנו במורה-הנבוכים (א, לו), וכֹה דבריו:


"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא יְדַמֶּה [אדם] מן [הדורות] העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, אותה הצורה בראה את השמים ואת הארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דְּמוּת לְדָבָר שהוא אמצעי בינינו לבין ה', כמו שבאר ואמר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם' וכו' [יר' י, ז], ואמר: 'וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי' וכו' [מלאכי א, יא], רומז על הסיבה הראשונה [=ה' יתעלה ויתרומם שמו, שהוא הצור והמקור לַכֹּל] לדעתם [של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], וכבר ביארנו את זה בחיבורנו הגדול [כלומר, במשנה תורה, וכאמור לעיל ולקמן], וזה ממה שאין מתווכח בו אף אחד מאנשי תורתנו. [...]


לכן, [בגלל שהם שגו בעניין יסוד העבודה והרוממות כאמור וסברו שיש להפנותו גם כלפי הנבראים, כדי שיתווכו בינם לבין ה' יתעלה], היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], וביאר את הטעם לעקירת ההשקפה הַבְּטֵלָה הזו [לפיה יש לעבוד ולרומם נבראים שונים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינינו לבין הבורא. והטעם לעקירת ההשקפה הזו הוא] כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת' וכו' [דב' כ, יח], וקראם: 'אויבים ושונאים וצרים', ואמר כי העושה כן [=עובֵד ומרומֵם נבראים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינו לבין ה' יתעלה] מקנא ומכעיס ומעלה-חמה".


מדברי הקב"ה ורבנו הרמב"ם עולה, כי הרמב"ן נקרא אויב ושונא וצר ומקנא ומכעיס ומעלה חמה, וכמו שתיארה אסתר המלכה את המן הרשע (ז, ו): "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה". ובהטעותו את עם-ישראל אחר ההבל אין ספק שהוא אף חמור מאותם עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, וכפסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


וראו גם דברי רבנו בהקדמת פיהמ"ש בעניין המתנבא בשם עבודה-זרה: "שיאמר חזון נראה אלי מה' לעבוד נעבד פלוני [...] הרי גם זה מתנבא בשם עבודה-זרה [...] ודינו שיומת בחנק". ובעניין זה ראו: "על נביאי השקר האורתודוקסים", ועוד.


ואצרף לפניכם גם את דברי רבנו בפירושו למשנה חולין (ב, ח):


"[נאמר במשנה:] השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה. [ופירש שם רבנו:] אמרוֹ 'שחיטתו פסולה' משמע שאותו הנשחט מותר בהנאה. במה דברים אמורים? בשנתכוון לעצם אותו ההר או הנהר וזולתם. אבל אם שחט למזל או לכוכב שמדמה שאותו ההר מחלקו, או לדבר מן הדברים העליונים אשר כוחותיהם לפי דמיונם פועלים בעצמים הללו [=כגון לשר המושל על מקומות החורבן], ומשפיעים בהם אותן ההשפעות שמדמים בעלי ה'טלאסם' [=הקמיעות והסגולות] הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה-זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה [...] ופירוש 'גַּדָּא' האושר והטוב, וכך אמרו [חכמים] בפירוש 'בָּא-גָד' [בר' ל, יא] – 'אתא גדא דביתא', כלומר אושר הבית והצלחתו".


מדברי רבנו האחרונים עולה בבירור, כי הרמב"ן התעה אחרי עבודה-זרה שיש בה סקילה.


ולסיום אעיר על התחסדותו של הרמב"ן: "ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו [=לשר הפגאני המושל במקומות החורבן] חלילה" – והנה לפנינו עוד חזיר אורתודוקסי מכוער שפושט את טלפיו לומר "טהור אני", אך יחד-עם-זאת מטיף לעבודה-זרה. "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר, טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויק' יא, ז).



תמונת שער הרשומה מאת: Shalom Books; רישיון: CC BY-SA 3.0.

הרמב''ם והרמב''ן – יחי ההבדל הקטן! (ח''א)
.pdf
Download PDF • 290KB

622 צפיות6 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

6 Comments


TEST2

Like

TEST

Like

האם הרמב״ם הזכיר פירוש בעניין שעיר המשתלח

Like
Replying to

ברוך תהיה

Like
bottom of page