הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (חלק א)

במאמר זה אנו מבקשים לסקור אוסף של הזיות שבהן הרמב"ן התגולל, נכשל ונחבל. הזיותיו הללו יובילו למסקנה שהוא היה רחוק מאד משבילי המחשבה הישרים ומשמחי-הלב של דת משה. נחל בסקירה כללית של הזיות הרמב"ן, ולאחר מכן נעבור לסקור קטגוריות שונות של השקפות. בכל אחת מן הקטגוריות נצרף בקצרה את דעת רבנו הרמב"ם והפניה למאמר מקיף שקיים בנושא, ולאחר מכן נצרף מקורות מכתבי הרמב"ן שמתוכם עולה וצצה מחשבתו.


א. מקבץ הזיות כלליות


1) קריאה בכף היד – אומר הרמב"ן (כתבי הרמב"ן, הוצאת המוסד הסגור של קוק, עמ' כו):


"וסדר השרטוטין שאמר הגאון [כוונתו לטמבל שרירא "גאון" אשר אמר שם שההזיות הכעורות הללו הן "סתרי תורה" – מעשה בראשית ומעשה מרכבה!] הוא חכמת הכף והשרטוטין שעד עכשיו משתמשים בהם ומתעסקים בהם בני אדם. וכל אלו הדברים וכיוצא בהם [=שאר ענייני המאגיה והזיות ההבל], חכמות ישנות אמיתיות הן ומקובלות ביד מקבלי התורה".


במאמרי "קריאה בכף היד לאור המדע והדעת" הוכחתי בהרחבה כי מי ש"קורא" בכף היד עובר על לאו מפורש מן התורה והוא שלא לקסום. והרמב"ן כנראה לא למד הלכות עבודה-זרה כנהוג בקרב גדולי האסלה באלף השנים האחרונות אשר רחקו מאד ממחשבה ישרה ונכונה – ולכן רבנו הרמב"ם ביקר אותם קשות על סכלותם ונחיתותם המחשבתית, וקבע בהלכות עבודה-זרה שכל המאמין בהבלים הללו ודומיהם חבר במועדון "הסכלים ומחוסרי הדעת".


והנה לפניכם דברי רבנו המאלפים שם בענייני המאגיה וכל גרורותיה הנגעלות:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


"כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא [...] אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם" (יר' י, ג–ה).


2) בפירושו לתורה (שמ' כה, ז), הרמב"ן כותב כך: "כי גם בתולדת [=בטבע הבריאה] ידוע, שאין שלמות כוחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל". כלומר, הרמב"ן סבר שיש אבנים מיוחדות אשר הן "כחלוקי אבנים מן הנחל" שיש להן כוחות מאגיים, והשקפותיו הללו הן-הן אמונות הגויים עובדי-האלילים הטיפשים.


3) בפירושו לפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב" (ויק' יח, יט), הרמב"ן מתאר את הנזקים הממשיים לפי דמיונו שהאשה הנדה גורמת לסביבתה, וזה לשונו:


"ועוד הגידו בו ניסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראָה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה, יֵירָאוּ במראָה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה [=בנידה] תוליד גנאי [=תשפיע לרעה על המראָה], ורוע האוויר [=שסובב את הנידה] ידבק במראה [וייצור יש מאין טיפות דם על גבי המראָה]. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו [=מבטה של האשה הנידה הוא כמו נשיכת האפעה הממית]".


האמנם מבטה של הנדה יוצר טיפות דם על-גבי המראָה שהיא מתבוננת בה? האמנם יש לנדה "טבע רע ומזיק" אשר "מוליד גנאי"? האם יש סביבה "אוויר רע" ש"נדבק במראָה"?


כמו כן, בפתח דבריו הרמב"ן אומר שהוא שמע את ההבלים הללו ממאן-דהו: "ועוד הגידו", וקבלת הזיות מאגיות בכזאת קלות מעידה על שקיעה בסכלות חמורה מאד. וכבר תיאר רבנו את הסכלים הללו בהקדמתו לפרק חלק, ובהערה 93 במאמר תחיית המתים מוסיף קאפח:


"והכוונה על בני אדם המקבלים הזיות הבנויות על שיחות פלאים המקובלות בהמון, מבלי לבדוק ולבחון אותם במאזני השכל [כי אין להם מאזני שכל שבו יבדקו ויבחנו]".


זאת ועוד, איך הרמב"ן מעיד על דבר שהוא לא בדק בעצמו שהוא אכן "ניסיון אמיתי"? ומדוע הוא לא בדק? וחמור מכך, איך הוא יכול לייחס הבל כזה להקדוש-ברוך-הוא: "והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה"? וסברתו שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג את עולמו בהבלים נחותים כאלה, מעידה כאלף עדים על ריחוק גדול מאד מידיעת השם יתעלה. והארכתי בניתוח דבריו, כי הפיכת מאמיני ההבל לגדולי ישראל הרחיקה את עם-ישראל במשך אלפי שנים מדרך האמת, ואלמלא כן היה ראוי לסכם את דבריו במשפט אחד: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (מש' יד, טו).


4) בפירושו לתורה (במ' כא, ט) אומר הרמב"ן כך:


"וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו [הנשוכים] במים ייראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות, ומוזכר בגמרא במסכת יומא [פד ע"א]. וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תיפרד ממנה כלל עד שתמית אותם".


כלומר, לפי הרמב"ן, מי שנשך אותו כלב לדוגמה, אם הוא יתבונן במים הוא יראה את דמות הכלב וימות "כמו שכתוב בספרי הרפואות". ויתרה מזאת, אפילו אם רק יזכירו בפניו את שם הכלב הוא ימות. ומעניין לדעת האם די להזכיר בפני הנשוך את המילה "כלב" או דווקא את שמו הפרטי של הכלב, כגון "רוקי" "צ'יקו" "שוקו" "וויסקי" "מקס" או הרמב"ן...


מכל מקום, ייחוס הבלים ל"דרכי הרפואה" מלמד אותי על רמתו הנמוכה ואף העלובה במדעי הרפואה, ומעניין אלו ספרי רפואות מלמדים הבלים כאלה, אולי ספרי הרפואות של רופאי האלילים המשוקצים. ובגמרא שציין הרמב"ן, נזכר מתיא בן חרש שסבר שמי שנשכו כלב שוטה יש להאכילו מחצר הכבד של הכלב, אך שאר הזיותיו לעיל לא נזכרו בגמרא כלל, כלומר, הרמב"ן מסלף ומזייף את ספרות חז"ל! וביחס לדברים שאכן נזכרו שם, ובכן, חז"ל והרמב"ם כבר דחו את דברי מתיה בן חרש, ראו נא את דברי רבנו בפירוש המשנה ליומא (ח, ד):


"ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד שהוא דבר ברור שההיגיון והניסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההיגיון וניסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה [=טענה שאין לה ראיה], וזה כלל גדול דעהו".


ורבנו מאד עדין בדבריו הללו, וכבר ראינו את דבריו בסוף פרק יא בהלכות עבודה-זרה. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד-מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


5) בהמשך דבריו שם, הרמב"ן אומר כך:


"וכבר הזכירו דבר מנוסה מנפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחוליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתָּהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש".


כלומר, מי שנשך אותו כלב שוטה וחלה, אם הוא ישתין לתוך כלי זכוכית ייראו בשתן גורי כלבים קטנים, אך אם יסננו את המים לא ימצאו את אותם הגורים, ואם יחזירו את השתן לכלי הזכוכית וימתינו כשעה, שוב ייראו גורי הכלבים הקטנים "וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש". ואיני יודע כיצד הוא אומר בפתיחת הבליו המטופשים הללו: "וכבר הזכירו דבר מנוסה מנפלאות התולדה", ושוב הוא משתטה בחשבו שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג את עולמו בהזיות כאלה, ואף מרהיב עוז לסיים את דבריו שם בקביעה: "וזה הוא אמת בפלאי כוחות הנפש". והאמת היא שמי שמאמין בהבלים כאלה, כל דבריו צריכים להיות חשודים כשקריים עד שיוכחו כאמת.


וראיתי פוסקים גדולים בימינו שנחשבים לחכמים ואף לאנשי מדע, אשר מצטטים את דברי הרמב"ן הללו ומביאים מהם ראיות והוכחות במסגרת דיונים הלכתיים-מדעיים "רציניים"...


6) בפירושו לתורה (במ' יד, ט) אומר הרמב"ן כך: "'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' – [...] אבל ייתכן שירמוז הכתוב, למה שנודע כי בליל החותם [=ליל הושענא רבה] לא יהיה צל לראש-האיש אשר ימות בשנה ההיא, לכך יאמר כבר 'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' שנגזר עליהם מיתה". ומעניין אם הרמב"ן היה בודק בליל הושענא-רבה את הצל של ראשו, ואני מניח שהוא היה שמח שמחה גדולה בחשבו שנגזר עליו בחיים, ולא ידע כי יש מוות אשר חמור וקשה בהרבה מהמוות הגופני.


וכל כומרי הדת האורתודוקסים בימינו מהללים ומשבחים את הסכל המהובל הזה!


7) באיגרת הקודש להרמב"ן בפרק ב, הוא כותב כך:


"והסוד הגדול הזה, סוד גדול בכרובים שהיו מְעוּרִּים זה בזה דמיון זכר ונקבה. ואילו היה הדבר גנאי, לא היה מצַווה ריבונו של עולם לעשות ככה ולשום אותם במקום היותר קדוש וטהור שבכל הישוב, אלא שהוא על סוד עמוק מאד. ושמור הסוד הזה ואל תגלהו לשום אדם אלא אם כן הוא הגון וראוי לו, כי מכאן נראה סוד עילוי החיבור הראוי".

<