הרמב"ם והרמב"ן – יחי ההבדל הקטן! (חלק א)

במאמר זה אנו מבקשים לסקור קשת של השקפות שבהן הרמב"ן היה רחוק מאד משבילי מחשבתו הטהורה של רבנו הרמב"ם. נחל את מאמרינו בסקירה כללית של מבחר מהזיות הרמב"ן, ולאחר מכן נעבור לסקור קטגוריות שונות של השקפות. בכל אחת מן הקטגוריות נצרף בקצרה את דעת רבנו הרמב"ם והפניה למאמר מקיף שקיים בנושא, ולאחר מכן נצרף מקורות מכתבי הרמב"ן שמתוכם עולה וניבטת מחשבתו.


א. מקבץ הזיות כלליות


1) קריאה בכף היד – הנה דברי הרמב"ן (כתבי הרמב"ן, הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' כו): "וסדר השרטוטין שאמר הגאון הוא חכמת הכף והשרטוטין שעד עכשיו משתמשים בהם ומתעסקים בהם בני אדם. וכל אלו הדברים וכיוצא בהם [=שאר ענייני המיסטיקה], חכמות ישנות אמתיות הן ומקובלות ביד מקבלי התורה".


במאמרי "קריאה בכף היד לאור המדע והדעת" הוכחתי בהרחבה כי מי ש"קורא" בכף היד עובר על לאו מפורש מן התורה והוא שלא לקסום. והרמב"ן כנראה לא למד הלכות עבודה-זרה כנהוג בקרב "גדולי ישראל" שרחקו מאד ממחשבה נכונה, ולכן רבנו הרמב"ם ביקר אותם קשות על סכלותם המחשבתית, וקבע בהלכות עבודה-זרה שכל המאמין בהבלים הללו ודומיהם חבר במועדון "הסכלים ומחוסרי הדעת".


2) בפירושו לתורה (שמ' כה, ז), הרמב"ן כותב כך: "כי גם בתולדת [=בטבע הבריאה] ידוע, שאין שלמות כוחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל". כלומר, הרמב"ן סבר שיש אבנים טובות שיש להן כוחות מאגיים, וכאמונות הגויים עובדי-האלילים.


3) בפירושו לפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב" (ויק' יח, יט), הרמב"ן מתאר את הנזק הגשמי שהאשה הנדה גורמת לסביבתה, וזה לשונו:


"ועוד הגידו בו ניסיון אמתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה, יֵירָאוּ במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה [=בנידה] תוליד גנאי [=תשפיע לרעה על המראה], ורוע האוויר [=שסובב את הנידה] ידבק במראה [ויצור יש מאין טיפות דם על גבי המראה]. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו [=מבטה של האשה הנידה הוא כמו נשיכת האפעה הממית]".


בפתח דבריו הרמב"ן מגלה לנו שהוא שמע את ההבלים הללו ממאן דהו: "ועוד הגידו", ואיני מבין כיצד הוא מקבל ומאמץ את דברי מספרי ההזיות בכזאת קלות? וכבר תיאר רבנו את הוזי ההזיות הללו בהקדמתו לפרק חלק, ובהערה 93 במאמר תחיית המתים מָרי מסביר: "והכוונה על בני אדם המקבלים הזיות הבנויות על שיחות פלאים המקובלות בהמון, מבלי לבדוק ולבחון אותם במאזני השכל".


זאת ועוד, איך הוא יכול להעיד על דבר שלא בדק בעצמו שהוא "ניסיון אמתי"? וחמור מכך, איך הוא יכול לייחס הבל כזה לקדוש-ברוך-הוא: "והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה"? וסברתו שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג את עולמו בהבלים כאלה, מעידה כאלף עדים על ריחוק גדול מאד מידיעת השם יתעלה. והארכתי בניתוח דבריו, כי הפיכת מאמיני ההבל לגדולי ישראל הרחיקה את עם-ישראל במשך מאות רבות בשנים מדרך האמת, ואלמלא כן היה ראוי לסכם את דבריו במשפט אחד: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר" (משלי יד, טו).


4) בפירושו לתורה (במ' כא, ט) אומר הרמב"ן כך: "וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו [הנשוכים] במים ייראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות, ומוזכר בגמרא במסכת יומא [פד ע"א]. וכן ישמרו אותם הרופאים מהזכיר בפניהם שם הנושך, שלא יזכרו אותם כלל כי נפשם תדבק במחשבה ההיא ולא תיפרד ממנה כלל עד שתמית אותם".


כלומר, לפי הרמב"ן מי שנשך אותו כלב לדוגמה, אם הוא יתבונן במים הוא יראה את דמות הכלב וימות. ויתרה מזאת, אפילו אם רק יזכירו בפניו את שם הכלב הוא ימות. ומעניין לדעת האם די להזכיר בפני הנשוך את המילה "כלב" או דווקא את שם הכלב, כגון "רוקי" "צ'יקו" "שוקו" או "מקס".


מכל מקום, ייחוס הבלים ל"דרכי הרפואה" מלמדת אותי על רמת מומחיותו ברפואה, ומעניין אלו ספרי רפואות מלמדים הבלים כאלה, ואולי ספרי הרפואות של רופאי האלילים. ובגמרא שהזכיר, נזכר ר' מתיא בן חרש שסבר שמי שנשכו כלב שוטה יש להאכילו מחצר הכבד של הכלב, אך שאר הזיותיו כאן לא נזכרו בגמרא כלל, וכבר דחו חז"ל והרמב"ם את דברי ר' מתיה בן חרש. וזה לשון רבנו בפירוש המשנה ליומא (ח, ד):


"ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד שהוא דבר ברור שההיגיון והניסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההיגיון וניסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה [=טענה שאין לה ראיה], וזה כלל גדול דעהו".


5) בהמשך דבריו שם, הרמב"ן אומר כך: "וכבר הזכירו דבר מנוסה מנפלאות התולדה, כי נשוך הכלב השוטה אחרי שנשתטה בחוליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננם לא תמצא בהם שום רושם כלל, וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם כשעה תחזור ותראה שם גורי הכלבים מתוארים, וזה אמת הוא בפלאי כוחות הנפש".


כלומר, מי שנשך אותו כלב שוטה וחלה, אם ישתין לתוך כלי זכוכית ייראו בשתן גורי כלבים קטנים, אך אם יסננו את המים לא ימצאו את אותם הגורים, ואם יחזירו את השתן לכלי הזכוכית וימתינו כשעה, שוב ייראו גורי הכלבים הקטנים. ואיני יודע כיצד הוא אומר בפתיחת דבריו אלה: "וכבר הזכירו דבר מנוסה מנפלאות התולדה", ושוב הוא משתטה בחשבו שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג את עולמו בהזיות כאלה, ואף מרהיב עוז לסיים את דבריו שם בקביעה: "וזה הוא אמת בפלאי כוחות הנפש". והאמת היא שמי שמאמין בהבלים כאלה, כל דבריו צריכים להיות חשודים עד שיוכחו כאמת.


וראיתי פוסקים גדולים בימינו שנחשבים לחכמים ולאנשי מדע, אשר מצטטים את דברי הרמב"ן הללו ומביאים מהם ראיות והוכחות במסגרת דיונים הלכתיים-מדעיים...


6) בפירושו לתורה (במ' יד, ט) אומר הרמב"ן כך: "'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' – [...] אבל ייתכן שירמוז הכתוב, למה שנודע כי בליל החותם [=ליל הושענא רבה] לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא, לכך יאמר כבר 'סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם' שנגזר עליהם מיתה". ומעניין אם הרמב"ן היה בודק בליל הושענא-רבה את הצל של ראשו, ואני מניח שהיה שמח שמחה גדולה בחשבו שנגזר עליו בחיים, ולא ידע כי יש מוות החמור מהמוות הגופני.


7) באיגרת הקודש לרמב"ן בפרק ב, הוא כותב כך: "והסוד הגדול הזה, סוד גדול בכרובים שהיו מעורים זה בזה דמיון זכר ונקבה. ואילו היה הדבר גנאי לא היה מצווה ריבונו של עולם לעשות ככה ולשום אותם במקום היותר קדוש וטהור שבכל הישוב, אלא שהוא על סוד עמוק מאד. ושמור הסוד הזה ואל תגלהו לשום אדם אלא אם כן הוא הגון וראוי לו, כי מכאן נראה סוד עילוי החיבור הראוי".


מדבריו עולה, שהכרובים שעל גבי ארון-העדות היו מעורים זה בזה בתנוחת תשמיש, כמעשה זמרי וכזבי, ואיני מבין כיצד עלתה על דעתו חרפה כזאת?! ובאיגרת "הקודש" שלו הוא מרבה לעסוק בענייני התשמיש לפי שלהוב דמיונו, ולפי רבנו זו שגיאה חמורה, מפני שיש למעט כמה שאפשר את העיסוק בדברים אלה. כמו כן, המוטיב "סוד" מופיע בכתביו פעמים רבות, וכבר רמז דוד המלך לסודות כמוסים מעין אלה: "תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תה' סד, ג).


8) בהשגותיו לספר-המצוות בכלל השני, אומר הרמב"ן כך: "כי אין המכוון אלא שלא יוציאו אותו מפשטיה לגמרי. והוא מאמרם: אין המקרא יוצא מידי פשוטו. לא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו. אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם, אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת".


וניתן לתמצת את תעתועיו הלשוניים במשפט אחד: אין מקרא יוצא מדי פשוטו ואין מדרש יוצא מדי פשוטו – ושניהם אמת. ומחשבתו שיש להבין את מדרשי חז"ל כפשטם חמורה ביותר, ונצטט קטע חשוב מדברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק:


"הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל] כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות [=וכמו שכתב הרמב"ן לעיל: "והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה", "ניסיון אמתי", ועוד], ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=שהרי הם סוברים שהנמנעות וההזיות הן אמת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם [=לנבונים, ואין הכוונה להרמב"ן], היו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם [=עתה הכוונה להרמב"ן] שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.


והכת הזו המסכנה [=מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת] רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושים כן הדרשנים המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיון שאינם מבינים: 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו [...]. אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשים בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".


9) בפירושו לתורה (ויקרא יא, יג), הרמב"ן כותב כך: "והנה נמצא בתולדותם [=בטבע הבהמות הטהורות והטמאות] שינוי מה שהזכירו חכמים [ע"ז לה ע"ב], שכל חלב הטהורים עומד וחלב הטמאים כולם איננו נקפא ולא יתגבן לעולם, והנה הם משונים. וייתכן מזה שיזיקו באיברי הזרע, ויהיה הזרע המתאסף מן הלחה שבהם קרה ולחה ולא תוליד כלל, או לא תוליד בטוב ונכון, מלבד שיש במותרים טובה ידועה בדרך הרפואות. וראיתי בקצת ספרי הניסיונות, שחלב החזיר אם ינק היונק ממנו יהיה אותו הנער מצורע, וזה לאות שיש בכולם סגולות רעות מאד".


האם ייתכן שחלב בהמה טמאה מזיק לאיברי הזרע? האם יעלה על הדעת שחלב החזיר גורם לצרעת? ומַהם ספרי הניסיונות שהרמב"ן שאב מֵהם את ידיעותיו? וכנראה שהיו אלה "ספרי חפץ" אשר שמרם מכל משמר בחשבו שסודות גדולים טמונים בהם.


10) בפירושו לתורה (בר' לא, לה) הרמב"ן כותב כך: "והנכון בעיניי כי היו הנידות בימי הקדמונים מרוחקות מאד, כי כן שמן מעולם: 'נדות' לריחוקן, כי לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו, כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק, גם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע כאשר בארו הפילוסופים [?], ועוד אני עתיד להזכיר ניסיונם בזה. והיו יושבות בדד באהל לא ייכנס בו אדם, וכמו שהזכירו רבותינו בברייתא של מסכת נדה: תלמיד אסור לשאול בשלומה של נדה, רבי נחמיה אומר: אפילו הדיבור היוצא מפיה הוא טמא, אמר רבי יוחנן: אסור לאדם להלך אחר הנדה ולדרוס את עפרה שהוא טמא כמת, כך עפרה של נדה טמא, ואסור ליהנות ממעשה ידיה".


האם הבלן של הנידות מזיק? האם מבטן מוליד גנאי או גורם לשינוי צורת ותמונת החפצים שהנידה מתבוננת בהם? וכל דברי חז"ל הללו לא נפסקו להלכה, ואינן אלא הרחקות מפליגות על דרך האגדה.


11) בתוספתא למסכת פסחים מובאת ברייתא שמתארת ששה דברים שעשה חזקיהו מלך יהודה [סוף המאה השמינית לפנה"ס]. על שלושה מן הדברים שעשה הוא קיבל אישור ותמיכה מחכמי ישראל, וביניהם "גניזת ספר הרפואות". תוספתא זו מובאת בפירוש-המשנה לרבנו (פסחים ספ"ד): "ששה דברים עשה חזקיה מלך יהודה, על שלשה הודו לו [חכמים] ועל שלשה לא הודו לו [...] גנז ספר רפואות והודו לו [...]".


לדעת רבנו, ספר הרפואות היה ספר שכלל אופני הכנת קמיעות והבלי עבודה-זרה וחוקות הגויים, וכאשר ראה חזקיהו שיש ששוגים וסוברים שיש אמת בהבלים שכלולים בתוכו, ואף משתמשים בו הלכה למעשה, גנז והעלים אותו.


הרמב"ם מסביר בהמשך דבריו שם, שהוא האריך בעניין זה מפני שהוא שמע פירוש אחר שפשט בעם אשר קומם אותו מאוד. ולפיו, ספר הרפואות שגנז חזקיהו היה ספר שחובר על ידי שלמה המלך, ובו הוא כתב כיצד להתרפא מכל מחלה ומחלה, אך כאשר ראה חזקיהו שהעם סומכים על ספר הרפואות בעת חוליים, ואינם זועקים אל ה' שירפא אותם, עמד וגנז את אותו הספר. וזה לשון הרמב"ם שם:


"ולא הארכתי לדבר בעניין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי, ששלמה [המלך] חיבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא, פנה אליו [כלומר פנה לעיין בספר] ועשה כמו שהוא [הספר] אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו".


כאמור, פירוש זה שפשט בהמון קומם מאד את הרמב"ם, ובכל מקום שהרמב"ם מוצא השקפה לא נכונה הוא מיד מניח את הכל, ופונה לבער את ההשקפה הזרה, להנחיל את ההשקפה הנכונה, וליישר את הדעת והמחשבה. וזה לשונו בהמשך דבריו שם:


"ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו, סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון! ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רָעַב אדם ופנה אל הלחם וַאֲכָלוֹ שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נֹאמר שהסיר בטחונו מה'? והוי שוטים ייאמר להם! כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל, שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו".


ראשית הרמב"ם קובע שמדובר בפירוש הבל שיסודו בעולם ההזיות. שנית הוא מצביע על העובדה שאותם פרשנים ייחסו לחזקיהו מלך יהודה, ולחכמים שהיו בתקופתו והודו לו, סכלות שאין למצוא כמותה אלא אצל הגרועים שבהמון. שלישית, הרמב"ם מציב שאלה תוך שהוא משתמש בלשונות חריפים מאוד: "ולפי דמיונם המשובש והמטופש" וכן "הוי שוטים ייאמר להם!", ושאלתו היא, האם ייתכן לומר על אדם שאכל והשביע את רעבונו, ומתרפא מצער הרעב ומזין ומחזק את גופו, שהוא הסיר את בטחונו מהשם? שהרי כמו שמודים לה' על האוכל שנתן לנו כדי שנשביע את רעבוננו ונחיה ולא נמות, כך אנו מודים לו על הרפואות שנתן בעולם כדי שנרפא את גופנו מהמחלות.


הרמב"ם מסיים את ביקורתו במלים: "ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו". והשאלה המתבקשת היא, מי הם אותם מפרשים מפורסמים הוזי הזיות, רוחשי הדמיונות המשובשים והמטופשים? מי הם שעליהם קורא רבנו הוי שוטים ייאמר להם? מָרי יוסף קאפח מעיר בפירוש-המשנה שם שמדובר בשניים: רש"י, וממשיך דרכו של רש"י ודרך חכמי אשכנז אוהבי המאגיה – הרמב"ן.


הרמב"ן כנראה לא ראה את פירוש-המשנה או שראה ולא רצה להבין, והוא כותב בהקדמתו לפירושו לספר בראשית, ששלמה המלך חיבר ספר רפואות שהיו בו רפואות לכל המחלות, וזה לשון הרמב"ן בהקדמתו: "ושלמה המלך שנתן לו אלהים החכמה והמדע הכל מן התורה [...], וממנה למד עד סוף כל התולדות ואפילו כוחות העשבים וסגולתם עד שכתב בהם [...] ספר רפואות".


נראה אפוא שרבנו קידש מלחמה כנגד רש"י ובית מדרשו, מפני שתפישתם את אגדות חז"ל כפשוטם הרסה את חומות שכלם, וכל אמונות ההבל וההזיות האליליות קיפצו לתוך מוחם וריקדו שם כשדים וכשעירים משוגעים.


12) בפירושו לתורה (ויק' טז), הרמב"ן כותב כך: "וזה סוד העניין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים, [...] והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם. אבל ציווה הקדוש-ברוך-הוא ביום-הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו [=של שר החורבן] יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. והכלל [=והוא, אותו השר] נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עֵשָׂו שהוא עם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקין בלשון רבותינו [...]".


הרמב"ן קובע ששעיר המשתלח של יום הכיפורים הוא קרבן ל"שר המושל במקומות החורבן", והוא "נפש גלגל מאדים", אשר ממנו באים כל הרעות והפגעים בעולם, וכן השדים כפופים לפיקודו. ואני מאד משתדל לשמור על קור רוח, אך מדובר כאן בעבודה-זרה שעונשה סקילה! ואפילו מלקות לא היו מצילות את הרמב"ן כאן, והאמת שגם סקילה לא הייתה מצילה אותו, כי מי שמחטיא את הרבים ומתעה אותם אחר מחשבת עבודה-זרה אסור לרחם עליו, וגם סקילה לא הייתה מצילה אותו מן השאול. ואיני מבין איך עלה על דעתו לעבוד עבודה-זרה דווקא ביום-הכיפורים?!


כמו כן, אמונתו בשדים היא עבודה-זרה לכל דבר ועניין, וכמו שביארתי במאמרי "השדים – נחלת השוטים והחטאים", אך אין זו עבודה-זרה שחייב עליה סקילה, והוא "רק" בגדר מחרף ומגדף. אולם, בהמשך דבריו הוא מגדיל להרשיע, מפני שהוא מתאמץ להכשיר את העבודה-הזרה, ואף מהביל לטעון שהקדוש-ברוך-הוא הוא זה שציווה אותנו לעבוד עבודה-זרה לנפש גלגל מאדים. וזה לשונו:


"ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו כך. והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון [שלו] וציווה האדון את האיש [=עבדו] העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצוותו ועשה לכבוד האדון כל אשר ציווהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו".


ולא למד הלכות עבודה-זרה, שהרי שם בראש פרק א רבנו כותב מפורשות כי מי שעובד את השמש והירח והכוכבים במטרה לכבד את בורא-עולם, מפני שהם-הכוכבים שריו ועבדיו, עובד עבודה-זרה וחייב סקילה. וזה לשונו שם:


"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול [...], אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם, ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל-ברוך-הוא לגדל ולכבד מי ש[הוא] גדלו וכבדו [...]. התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה [...], לא שהן אומרין שאין שם אלוה אלא כוכב זה".


וכן כותב רבנו במורה-הנבוכים (א, לו), וזה לשונו:


"ואתה יודע שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא ידמה מן העתידים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, אותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם. ולא עבדום אלא על דרך שהם דמות לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה', כמו שביאר ואמר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ' [ירמיה י, ז], ואמר: 'וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת' [מלאכי א, יא] – רומז על הסיבה הראשונה לדעתם. וכבר בארנו את זה בחיבורנו הגדול [הובא לעיל], וזה ממה שאין מתווכח בו אף אחד מאנשי תורתנו.


אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו יתעלה בלבד, כלומר: העבודה והרוממות [=העבודה והרוממות שייכים אליו בלבד, כלומר יש לעבוד ולרומם אך ורק את ה' יתעלה], כמו שאמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם' [שמ' כג, כה] כדי שתיקבע מציאותו בתודעת ההמון. וחשבו כי זה [=העבודה והרוממות] שייך לזולתו [=לשמש ולירח ולכוכבים], והיה זה גורם להעדר מציאותו יתעלה מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא פעולות הפולחן [=ולא ידעו שמכבדים את הכוכבים מפני שהם משרתי ה' יתעלה], לא עניינם ולא אמיתת הנעבד בהם [=אינם יודעים לעבוד עבודה מחשבתית, כמו שאנחנו מצֻווים לידע את השם יתעלה], לכן היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז]. וביאר את הטעם, שהוא עקירת ההשקפה הבטלה הזו, כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת' [שם, יח], וקראם [הקב"ה] אויבים ושונאים וצרים, ואמר [הקב"ה] כי העושה כן מקנא ומכעיס ומעלה חמה".


מדברי הקב"ה ורבנו הרמב"ם עולה, כי הרמב"ן נקרא אויב ושונא וצר ומקנא ומכעיס ומעלה חמה, וכמו שתיארה אסתר המלכה את המן הרשע (ז, ו): "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה". ובהטעותו את עם-ישראל אחר ההבל ייתכן והוא אף חמור מאותם עובדי העבודה-הזרה הקדמונים. ומתאים לסיים פרק זה בפסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דברים יג, יח]".


ונסיים בדברי רבנו בפירושו למשנה חולין (ב, ח): "[נאמר במשנה:] השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה. [ופירש שם רבנו:] אמרוֹ 'שחיטתו פסולה' משמע שאותו הנשחט מותר בהנאה. במה דברים אמורים? בשנתכוון לעצם אותו ההר או הנהר וזולתם. אבל אם שחט למזל או לכוכב שמדמה שאותו ההר מחלקו, או לדבר מן הדברים העליונים אשר כוחותיהם לפי דמיונם פועלים בעצמים הללו [=כגון לשר המושל על מקומות החורבן], ומשפיעים בהם אותן ההשפעות שמדמים בעלי ה'טלאסם' [=הסגולות] – הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה-זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה. [...] ופירוש 'גַּדָּא' האושר והטוב, וכך אמרו [חכמים] בפירוש 'בָּא-גָד' [בר' ל, יא] – 'אתא גדא דביתא', כלומר אושר הבית והצלחתו".


תמונת שער הרשומה מאת: Shalom Books; רישיון: CC BY-SA 3.0.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!