כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק א)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בראש מאמר זה הבאנו את מוסרו של הלל הזקן, אשר מסמל יותר מכל את דרך "בית הלל", כלומר את דרך הסובלנות המתינות וההיתרים. ברם, במוסרו זה הלל הזקן מפתיע אותנו מאד, שהרי לא היינו מצפים שדווקא הוא יאמר את אחד המוסרים הקשים ביותר בעניין הנאה מדברי תורה: והנה לשון המשנה באבות (ד, ז) בשלמותה:


"ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [=אנו למדים אפוא, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". אגב, נשים לב, כי במשנה נאמר: "כך היה הלל אומר" ולא "הלל אומר", כדי ללמדנו שמאמר מוסרי זה היה שגור בפיו, והוא היה אומר אותו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.


ולכאורה יש לתמוה, מדוע הלל הזקן, אביר הסובלנות והמתינות, אשר לא ניתן לחשוד בו לרגע אחד שהוא היה קנאי או קיצוני, דווקא הוא, גדול המתירים והמקלים, דווקא הוא קידש מלחמה כנגד הפקת טובות הנאה מדת משה? מדוע הלל הזקן לא מצא דרך להתיר ליהנות מכבוד תורה? ואם הוא לא הקל, מדוע לכל הפחות הוא לא העלים-עין? ואדרבה, במקום להעלים-עין, הלל הזקן בוחר ללכת ב"דרך הקנאות" ומחמיר באופן כל-כך קיצוני, עד שהוא קובע נחרצות ובאופן גורף כי כל מי שנהנה מדברי תורה נעקר מחיי העולם-הבא!


ממוסר זה, שנאמר דווקא על-ידי הלל הזקן, אנו למדים שאין שום דרך להקל ולהתיר ליהנות מכתרה של תורה, ואין שום דרך להקל ולעקוף יסוד זה, כי חילולו ורמיסתו גורמים להכחשת האמת ולהשחתת דת משה, וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות". כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון התאווה ורדיפת התקציבים.


לאור מוסרו של הלל הזקן קמה וניצבה השאלה: האם מותר בימינו ליהנות מדברי תורה? כלומר, האם מותר לדיין בימינו לקבל משכורות של ארבעים וחמישים אלף ש"ח בחודש, אשר בנוסף לשכר "הבסיסי" עמוסות וגדושות בטובות הנאה מפליגות? וכן האם מותר לרב ראשי לקחת משכורות של חמישים ושישים אלף ש"ח בחודש במשך עשרות רבות בשנים, ואף הן, בנוסף לשכר "הבסיסי", עמוסות וגדושות בטובות הנאה מפליגות? כמו כן, האם מותר לדיין ולרב ראשי ליהנות מכספי הפנסיה לאחר שהם פורשים? פנסיה אשר קרובה מאד לשכר החודשי שקיבלו בעת שהם פסקו דינים או חלשו על שררה רבנית?


במאמר זה אתייחס לשלוש ראיות לכאורה שהוצגו בפניי, ואשר לפיהן יש להקל ולהתיר לדיינים ולרבנים הממסדיים ליטול שכר גבוה מהקופה הציבורית: הראשונה היא מדברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף; השנייה אינה מעוגנת בספרות חז"ל, אלא נשענת על הסברה לפיה מותר לרב ראשי לקבל משכורות גבוהות כי תפקידו הממסדי כולל גם עניינים נוספים, כגון ייעוץ זוגי, מתן תמיכה רגשית לאנשים במצוקה, הכוונת הציבור והפרט בעניינים אישיים, וכיו"ב; והשלישית הטענה שלא ניתן בימינו לחיות חיים דתיים תקינים ללא שליחת-יד לקופה הציבורית וללא הפקת רווחים והנאה מכתרה של תורה.


א. דברי רבנו באיגרתו


רבנו באיגרתו מייעץ לתלמידו ר' יוסף שלא ייטול תמלוגים ותמיכות מראש הממסד הרבני באותה התקופה – ר' שמואל בן עלי. ולכאורה, יש בדברי רבנו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה, שהרי רבנו לא אוסר על תלמידו ליטול תמלוגים ותמיכות מראש הממסד הרבני, אלא רק מייעץ לו שלא ליטול, והנה דברי רבנו באיגרתו שם (עמ' קלד):


"ואשר למה שהזכרת מעניין ההליכה לבגדד, הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה. אבל חוששני לך שיהיו לך צרות תמיד עמהם, ולא תושג התכלית אלא הצרות. ועוד, כאשר תשקוד לְלַמֵּד יתבטל מסחרך, ולקבל מהם איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשׂתכרות חביב בעיניי מֵרָשׁוּת ראש הגלות. אם תתעסק עמהם תוזנח, ואם תקבל מהם תתבזה. ולכן עצתי היא, שתעשה עמלך המסחר ולמידת הרפואה עם העסק בתלמוד תורה לשמה".


כלומר, רבנו מייעץ לתלמידו ר' יוסף שלא לקבל מלגות מהממסד הרבני, ומוסיף שזוז אחד ממלאכה חביב בעיניו "מרשות ראש הגלות", כלומר זוז אחד חביב בעיניו מלהתעסק עם הממסד הרבני, וכמו שקאפח אומר שם: "רָשׁוּת, ריש קמוצה, כמו 'ואל תתוודע לָרָשׁוּת'".


לפי ההיגיון כביכול שבסברה הזו, מוסרי שלמה המלך במשלי ובקהלת, כגון: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (יא, י), הם רק בגדר המלצה! שהרי שלמה המלך לא אומר במפורש שהכעס היא מידה מגונה, אלא רק ממליץ לנו להסיר את הכעס כדי לחיות חיים בריאים. ובמלים אחרות, מותר לפי סברה זו לכעוס ולהשתולל ולכלות כלים בחמת זעם, שהרי שלמה רק "ממליץ" לנו שלא לכעוס כדי שלא תיפגע בריאותנו... ויש לשאול, האם ניתן להעלות על הדעת שהכעס היא מידה רצויה? והלא משה רבנו לדעת רבנו הרמב"ם נענש על שנטה למידת הכעס באמרו "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במ' כ, י), ובשל כך נמנעה ממנו הכניסה לארץ-ישראל! וכן אמרו חכמים: כל הכועס כאילו עובד עבודה-זרה!


אלא נראה ברור, שדרך האדם אשר מטיף מוסר לחברו ורוצה לשכנע אותו לעשות דבר מסוים באופן חברי ואבהי, שהוא אינו מציע בפניו את הסיבות ההלכתיות והמחשבתיות אלא את הסיבות הרגשיות, כדי לגעת בנפשו של אותו האדם שהוא מטיף לו מוסר או מבקש להנחות אותו לדרך הנכונה. והוא הדין לדבריו של רבנו כאן לתלמידו האהוב ר' יוסף, רבנו הרמב"ם פונה לתלמידו בדברים רגשיים ואבהיים, ומשכנע אותו שלא ייטול מהם ממון, לא כי מותר ליטול ממון, אלא כי הוא רוצה לגעת בנפשו וברגשותיו של תלמידו, בדיוק כפי שנוהג שלמה המלך במוסריו במשלי ובקהלת – ולכן רבנו מזהיר אותו מן הצרות שיהיו לו עם ראשי הממסד הרבני הללו, ומזהיר אותו שאם הוא יקבל מהם הוא יתבזה, ובמלים אחרות, רבנו פונה לתלמידו כמו שאב פונה לבנו, ואומר לו: לטובתך לא כדאי לך ללכת בדרך הזו, כי אתה תפסיד ממנה ויגיעו אליך ממנה צרות רבות.


והנה כמה דוגמאות נוספות, אשר לפי הסברה האמורה יש ללמוד מהן שעבירות חמורות מותרות לחלוטין, וכל איסורן הוא בגדר המלצה בלבד:


1) "וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה" (מש' ה, כ) – מדברי שלמה עולה שלא כדאי לו לאדם לשגות אחר אשה זרה, ולפי המחשבה שביסוד הסברה הזו, שלמה המלך מתיר לבוא אל אשה זרה, שהרי אין בדבריו איסור מפורש אלא המלצה בלבד!


2) "חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ" (מש' כט, כד) – לכאורה לפי פשט פסוק זה, אין שום איסור הלכתי לגנוב, אך מי שעושה כן שונא את נפשו מכיוון שהוא גורם רעה לעצמו, בדיוק כמו דברי רבנו לתלמידו באיגרת לעיל, שנטילת המלגות תגרום לו לרעות רבות וצרות.


3) "כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (קה' ז, ז) – לכאורה לפי פסוק זה מותר לעשוק מעיקר הדין, ואזהרת החכם מן העושק היא רק מפני שהוא מעוות את דעת החכמים וסופו שהוא מדרדר אותם לסכלות – "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל" (יש' מד, כה).


4) "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ" (שם ז, ח) – לפי פסוק זה מותר לאדם לשגות במידת הגאווה! שהרי שלמה אומר שרק עדיף להיות סבלן מגאוותן, משמע אפוא בבירור לפי המחשבה של הסברה הנדונה, שמותר לשגות אחר מידת הגאווה!


5) "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" (שם ז, ט) – גם מפסוק זה ניתן להתיר את מידת הכעס לפי המחשבה של הסברה הזו, שהרי לא נאמר במפורש שכל הכועס כאילו עובד עבודה-זרה, אלא שזו מידה שמצויה אצל הכסילים ותו לא!


ונצרף דוגמה אחרונה מפסק רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, וכך אומר רבנו שם על כל הבלי העבודה-הזרה וגרורותיה שתוארו בכל אותו הפרק:


"ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד]".


האמנם? האמנם רק "אין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים הללו"? או שמדובר באיסורי תורה מפורשים שחלקם הינם בגדר עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה? ובמלים אחרות, וכי יעלה על הדעת שניתן ללמוד מלשון רבנו כאן בהלכה שרק "אין ראוי" להימשך אחר עבודה-זרה? אלא ברור כשמש שגם בהלכה הזו רבנו שילב דברי מוסר רגשיים ואבהיים כדי להרחיק את עם-ישראל מדרכי המאגיה ההבל והסכלות.


נמצא, שהסברה הנדונה אשר מתירה ליהנות מכבוד תורה קלושה ביותר, ועל ראיות קלושות כאלה אומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".


ב. תהיה בעיניך כמרדעת של חמור


תחילה נוכיח שאין לקרוא לדיינים ולרבנים הממסדיים והשכירים בשם "רב", ואף יש לראות בגלימותיהם מרדעת של חמור, והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (ג, ז–י):


"אמרו חכמים, שמא תאמר [...] איש פלוני קרובִי אושיבנו דיין [כמו שנהגו ונוהגים צאצאי המינים] [...] לכך נאמר: 'לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט' [דב' א, יז].


ועוד אמרו חכמים: כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון, כאילו הקים מצבה שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב] [...] וכאילו נטע אשרה שנאמר: 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז כא]. וכן אמרו חכמים: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' [שמ' כ, יט], אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עושרו בלבד [=וכל-שכן כאשר כוונת ומטרת הדיין להתעשר מן השׂררה].


כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים באמצעות ישראל ישעיהו] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהיה בעיניך כמרדעת של חמור.


כך היה דרך החכמים הראשונים, בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם [דיין] ראוי כמותן, ושאם יִמָּנְּעוּ מן הדין תתקלקל השורה [=שורת הדין]. ואף-על-פי-כן, לא היו יושבין לדין עד שמכבידין עליהן העם והזקנים ופוצרין [=ומפצירים] בם".


נשים לב לדברי רבנו: "וכן אמרו חכמים: 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' [שמ' כ, יט], אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עושרו בלבד". כלומר, חכמים הִשוו את מינוי הדיין שנתן כסף כדי להתמנות, לעבודה-זרה! ואם כל-כך חמור דינו של הדיין שרודף אחר הכבוד, מה יהיה דינו של הדיין אשר רודף אחר הממון? האין שוחד הממון חמור משוחד הכבוד? וברור שדיין שנוטל משכורות נפוחות במשך יובל שנים בעבור פסיקת דינים, גרוע בהרבה מדיין עשיר שנתן ממון כדי להתמנות, ולקמן נראה שהוא בגדר "ארור לקח שחד".


ודי בהלכה זו כדי להסיר מהדיינים והרבנים השכירים את כתר הרבנות, והאמת שמצוה וחובה לגנותם ולזלזלם במלים קשות מאד, כי הם מתעים ומסלפים את דת האמת.


נעבור עתה לעיין במקור דברי רבנו בתלמוד הירושלמי (ביכורים ג, ג):


"רבי מנא מיקל [=מזלזל] לאילין דמתמניי בכסף [=באותם דיינים עשירים שנותנים כסף כדי להתמנות]. רבי אימי קרא עליהון: 'אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם' [שמ' כ, יט]. אמר רבי יאשיה: וטלית שעליו כמרדעת של חמור. אמר רבי שיין: זה שהוא מתמני בכסף אין עומדין מפניו, ואין קורין אותו רבי, והטלית שעליו כמרדעת של חמור.