כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק א)

עודכן ב: לפני 2 ימים

בראש מאמר זה הבאנו את מוסרו של הלל הזקן, אשר מסמל יותר מכל את דרך "בית הלל", כלומר את דרך הסובלנות המתינות וההיתרים. ברם, במוסרו זה הלל הזקן מפתיע אותנו מאד, שהרי לא היינו מצפים שדווקא הוא יאמר את אחד המוסרים הקשים ביותר בעניין הנאה מדברי תורה: והנה לשון המשנה באבות (ד, ז) בשלמותה: "ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [=אנו למדים אפוא, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". אגב, נשים לב, כי במשנה נאמר: "כך היה הלל אומר" ולא "הלל אומר", כדי ללמדנו שמאמר מוסרי זה היה שגור בפיו, והוא היה אומר אותו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.


ולכאורה יש לתמוה, מדוע הלל הזקן, אביר הסובלנות והמתינות, אשר לא ניתן לחשוד בו לרגע אחד שהוא היה קנאי או קיצוני, דווקא הוא, גדול המתירים והמקלים, דווקא הוא קידש מלחמה כנגד הפקת טובות הנאה מדת משה? מדוע הלל הזקן לא מצא דרך להתיר ליהנות מכבוד תורה? ואם הוא לא הקל מדוע לכל הפחות הוא לא העלים-עין? ואדרבה, במקום להעלים-עין, הלל הזקן בוחר ללכת ב"דרך הקנאות" ומחמיר באופן כל-כך קיצוני, עד שהוא קובע נחרצות ובאופן גורף כי כל מי שנהנה מדברי תורה נעקר מחיי העולם-הבא!


ממוסר זה, שנאמר דווקא על-ידי הלל הזקן, אנו למדים שאין שום דרך להקל ולהתיר ליהנות מכתרה של תורה, ואין שום דרך להקל ולעקוף יסוד זה, כי חילולו ורמיסתו גורמים להכחשת האמת ולהשחתת דת משה, וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות". כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון התאווה ורדיפת התקציבים.


לאור מוסרו של הלל הזקן קמה וניצבה השאלה: האם מותר בימינו ליהנות מדברי תורה? כלומר, האם מותר לדיין בימינו לקבל משכורות של ארבעים וחמישים אלף ש"ח בחודש, אשר בנוסף לשכר "הבסיסי" עמוסות וגדושות בטובות הנאה מפליגות? וכן האם מותר לרב ראשי לקחת משכורות של חמישים ושישים אלף ש"ח בחודש במשך עשרות רבות בשנים, ואף הן, בנוסף לשכר "הבסיסי", עמוסות וגדושות בטובות הנאה מפליגות? כמו כן, האם מותר לדיין ולרב ראשי ליהנות מכספי הפנסיה לאחר שהם פורשים? פנסיה אשר קרובה מאד לשכר החודשי שקיבלו בעת שהם פסקו דינים או חלשו על שררה רבנית?


במאמר זה אתייחס לשלוש ראיות לכאורה שהוצגו בפניי, ואשר לפיהן יש להקל ולהתיר לדיינים ולרבנים הממסדיים ליטול שכר גבוה מהקופה הציבורית: הראשונה היא מדברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף; השנייה אינה מעוגנת בספרות חז"ל, אלא נשענת על הסברה שלפיה מותר לרב ראשי לקבל משכורות גבוהות כי תפקידו הממסדי כולל גם עניינים נוספים, כגון ייעוץ זוגי, מתן תמיכה רגשית לאנשים במצוקה, הכוונת הציבור והפרט בעניינים אישיים, וכיו"ב; והשלישית הטענה שלא ניתן בימינו לחיות חיים דתיים תקינים ללא שליחת-יד לקופה הציבורית וללא הפקת רווחים והנאה מכתרה של תורה.


א. דברי רבנו באיגרתו


רבנו באיגרתו מייעץ לתלמידו ר' יוסף שלא ייטול תמלוגים ותמיכות מראש הממסד הרבני באותה התקופה – ר' שמואל בן עלי. ולכאורה, יש בדברי רבנו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה, שהרי רבנו לא אוסר על תלמידו ליטול תמלוגים ותמיכות מראש הממסד הרבני, אלא רק מייעץ לו שלא ליטול, והנה דברי רבנו באיגרתו שם (עמ' קלד):


"ואשר למה שהזכרת מעניין ההליכה לבגדד, הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה. אבל חוששני לך שיהיו לך צרות תמיד עמהם, ולא תושג התכלית אלא הצרות. ועוד, כאשר תשקוד לְלַמֵּד יתבטל מסחרך, ולקבל מהם איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשׂתכרות חביב בעיניי מֵרָשׁוּת ראש הגלות. אם תתעסק עמהם תוזנח, ואם תקבל מהם תתבזה. ולכן עצתי היא, שתעשה עמלך המסחר ולמידת הרפואה עם העסק בתלמוד תורה לשמה".


כלומר, רבנו מייעץ לתלמידו ר' יוסף שלא לקבל מלגות מהממסד הרבני, ומוסיף שזוז אחד ממלאכה חביב בעיניו "מרשות ראש הגלות", כלומר זוז אחד חביב בעיניו מלהתעסק עם הממסד הרבני, וכמו שמָרי אומר שם: "רָשׁוּת, ריש קמוצה, כמו 'ואל תתוודע לָרָשׁוּת'".


לפי ההיגיון כביכול שבסברה הזו, מוסרי שלמה המלך במשלי ובקהלת, כגון: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (יא, י), הם רק בגדר המלצה! שהרי שלמה המלך לא אומר במפורש שהכעס היא מידה מגונה, אלא רק ממליץ לנו להסיר את הכעס כדי לחיות חיים בריאים. ובמלים אחרות, מותר לפי סברה זו לכעוס ולהשתולל ולכלות כלים בחמת זעם, שהרי שלמה רק "ממליץ" לנו שלא לכעוס כדי שלא תיפגע בריאותנו... ויש לשאול, האם ניתן להעלות על הדעת שהכעס היא מידה רצויה? והלא משה רבנו לדעת רבנו הרמב"ם נענש על שנטה למידת הכעס באמרו "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במ' כ, י), ובשל כך נמנעה ממנו הכניסה לארץ-ישראל! וכן אמרו חכמים: כל הכועס כאילו עובד עבודה-זרה!


אלא נראה ברור, שדרך האדם אשר מטיף מוסר לחברו ורוצה לשכנע אותו לעשות דבר מסוים באופן חברי ואבהי, שהוא אינו מציע בפניו את הסיבות ההלכתיות והמחשבתיות אלא את הסיבות הרגשיות, כדי לגעת בנפשו של אותו האדם שהוא מטיף לו מוסר או מבקש להנחות אותו לדרך הנכונה. והוא הדין לדבריו של רבנו כאן לתלמידו האהוב ר' יוסף, רבנו הרמב"ם פונה לתלמידו בדברים רגשיים ואבהיים, ומשכנע אותו שלא ייטול מהם ממון, לא כי מותר ליטול ממון, אלא כי הוא רוצה לגעת בנפשו וברגשותיו של תלמידו, בדיוק כפי שנוהג שלמה המלך במוסריו במשלי ובקהלת – ולכן רבנו מזהיר אותו מן הצרות שיהיו לו עם ראשי הממסד הרבני הללו, ומזהיר אותו שאם הוא יקבל מהם הוא יתבזה, ובמלים אחרות, רבנו פונה לתלמידו כמו שאב פונה לבנו, ואומר לו: לטובתך לא כדאי לך ללכת בדרך הזו, כי אתה תפסיד ממנה ויגיעו אליך ממנה צרות רבות.


והנה כמה דוגמאות נוספות, אשר לפי הסברה האמורה יש ללמוד מהן שעבירות חמורות מותרות לחלוטין, וכל איסורן הוא בגדר המלצה בלבד:


1) "וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה" (מש' ה, כ) – מדברי שלמה עולה שלא כדאי לו לאדם לשגות אחר אשה זרה, ולפי המחשבה שביסוד הסברה הזו, שלמה המלך מתיר לבוא אל אשה זרה, שהרי אין בדבריו איסור מפורש אלא המלצה בלבד!


2) "חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ" (מש' כט, כד) – לכאורה לפי פשט פסוק זה, אין שום איסור הלכתי לגנוב, אך מי שעושה כן שונא את נפשו מכיוון שהוא גורם רעה לעצמו, בדיוק כמו דברי רבנו לתלמידו באיגרת לעיל, שנטילת המלגות תגרום לו לרעות רבות וצרות.


3) "כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (קה' ז, ז) – לכאורה לפי פסוק זה מותר לעשוק מעיקר הדין, ואזהרת החכם מן העושק היא רק מפני שהוא מעוות את דעת החכמים וסופו שהוא מדרדר אותם לסכלות – "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל" (יש' מד, כה).


4) "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ" (שם ז, ח) – לפי פסוק זה מותר לאדם לשגות במידת הגאווה! שהרי שלמה אומר שרק עדיף להיות סבלן מגאוותן, משמע אפוא בבירור לפי המחשבה של הסברה הנדונה, שמותר לשגות אחר מידת הגאווה!


5) "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" (שם ז, ט) – גם מפסוק זה ניתן להתיר את מידת הכעס לפי המחשבה של הסברה הזו, שהרי לא נאמר במפורש שכל הכועס כאילו עובד עבודה-זרה, אלא שזו מידה שמצויה אצל הכסילים ותו לא!

ונצרף דוגמה אחרונה מפסק רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, וכך אומר רבנו שם על כל הבלי העבודה-הזרה וגרורותיה שתוארו בכל אותו הפרק:


"ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד]".


האמנם? האמנם רק "אין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים הללו"? או שמדובר באיסורי תורה מפורשים שחלקם הינם בגדר עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה? ובמלים אחרות, וכי יעלה על הדעת שניתן ללמוד מלשון רבנו כאן בהלכה שרק "אין ראוי" להימשך אחר עבודה-זרה? אלא ברור כשמש שגם בהלכה הזו רבנו שילב דברי מוסר רגשיים ואבהיים כדי להרחיק את עם-ישראל מדרכי המאגיה ההבל והסכלות.


נמצא, שהסברה הנדונה אשר מתירה ליהנות מכבוד תורה קלושה ביותר, ועל ראיות קלושות כאלה אומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".


ב. האיסור ליהנות מדברי תורה


לצד הטפתו המוסרית של רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, יש לשים לנגד עינינו את דברי חז"ל ורבנו המפורשים בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה, והנה שני קטעים מפירוש רבנו למסכת אבות (ד, ז), בתארו את הנורמות המוסריות הנעלות של חכמי התלמוד:


[א] "דע שזה שאמר [ר' צדוק], אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה, כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [=דיינות, רבנות] חוקי מוכסים, והִשׁגו את בני אדם בהטעיה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".


[ב] "כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים [=חכמי המשנה והתלמוד] ז"ל, לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי גלויות, ולא לדיינין, ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר בני אדם. [...] אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיון שהתורה מְנָעַתּוּ מכך. [...] ולא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן דבר ה' בזה ["כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא)], וטעו אלה המכחישים את האמת ואת הלשונות האלו הברורים ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל כרחם [=בתקציבים כפויים לממסדי הרבנים השכירים למיניהם]".


נמצא אפוא, כי לדעת רבנו, כל מי שעושה את התורה לשררה ומלאכה וכלי לפרנסה מחלל את ה' ובוזה את דבריו עד שהוא ראוי לעונש הכרת הנצחי! שהרי רבנו מצטט את הפסוק: "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ".


עתה נראה את פסיקת רבנו בשלוש הלכות מהלכות תלמוד תורה (ג, ט–יא):


[א] "כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".


[ב] "אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


[ג] "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


מהלכות אלה עולה בבירור, כי מי ש"מלאכתו" היא הדיינות או הרבנות מחלל את השם! כי "מלאכה" זו אינה באמת מלאכה, אלא עיסוק בתורה תוך פרנסה מן הצדקה או הקופה הציבורית. כלומר, אסור באיסור חמור ליהנות מדברי תורה ומשׂררות תורניות, וכל חכמי המשנה והתלמוד ואבותינו בתימן היו בעלי מלאכה, ולא נשמע שם כדבר הזה לקבל שכר מן הציבור בעבור משרת רבנות או דיינות, למעט שכר בטלה אמיתי לדיינים – אך לדיינים בימינו ממילא אין שום מלאכה, ולכן כל הִלכת שכר בטלה לא שייכת אליהם...


ונצרף גם כמה הלכות בענייני הדיינים מהלכות סנהדרין (כג, ב):


"כל דיין שיושב וּמְגַדֵּל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחר הבצע, וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר בהן 'וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד' [ש"א ח, ג]".


כלומר, אפילו אם הדיין רק מפטם את כבודו ומעלתו ולא לוקח אגורה שחוקה אחת בעבור פסיקת דינים, הרי הוא כבר בגדר לוקח שוחד. ואפילו אם הוא רק מרבה שכר לחזניו [=שליחי בית-דין] ולסופריו [=סופרי בית-הדין], הוא כבר בגדר לוקח שוחד. מה יהא אפוא דינו של דיין אשר נוטל הוא בעצמו משכורות של עשרות אלפי שקלים בחודש?! ואליהן מצורפים כמובן אינספור מענקים וטובות הנאה מפליגות?! האין זה שוחד ברור?!


והנה עוד הלכה מדברי רבנו בעניין מינוי הדיינים (סנהדרין ג, ט):


"כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה, אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית שמתעטף בה תהיה בעיניך כמרדעת של חמור".


כלומר, אם חז"ל פסקו כך לדיין שרק התערב באופן חד-פעמי ואפילו שלא ביקש לקבל שכר אלא כבוד בלבד, מה לפי דעתכם יהיה דינם של הדיינים שהפכו את התורה לקרדום חוצבים?


והנה עוד הלכה מדברי רבנו בעניין מינוי דיינים (ג, ח):


"ועוד אמרו חכמים, כל המעמיד להן לישראל דיין שאינו הגון, כאילו הקים מצבה שנאמר: 'וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב] [...], וכאילו נטע אשרה שנאמר: 'לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז כא]. וכן אמרו חכמים, 'לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב' [שמ' כ, יט], אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עושרו בלבד [=וכל-שכן כאשר כוונת ומטרת הדיין להתעשר מן השׂררה]".


נעבור עתה לעיין בכמה הלכות שנוגעות בעניין נטילת שכר בעבור פסיקת דינים, וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (כג, ו):


"כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר. אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שניים לדין ואמר להם: 'תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם', או 'תנו לי שכר בטלתי' – הרי זה מותר. והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה ולא יותר, וייטול משניהם בשווה זה בפני זה – כגון זה מותר".


מהלכה זו עולה במפורש, שאסור לחלוטין לקחת כסף בעבור פסיקת דינים למעט בארבעה תנאים מאד-מאד מסוימים ומצומצמים: רק שכר בטלה בשווה מבעלי-הדין, רק סכום שהוא שכר בטלה באמת, רק כאשר יש לדיין מלאכה באמת, ורק כאשר בעלי-הדין מבטלים את הדיין ממלאכתו בפועל באמת – ועל ארבעת הסייגים הללו אומר רבנו: "כגון זה מותר", לא רצוי, לא ראוי, לא משובח, רק מותר בלבד. ובמלים אחרות, רק כאשר הדיין אכן זקוק לפרנסה בסיסית כדי לקנות בה לחם לאכול ובגד ללבוש.


ויש ראיה לדבריי מתוך ההלכה: שהרי לכאורה יש לתמוה, מדוע חז"ל התירו אך ורק שכר בטלה? מדוע חז"ל לא התירו לבעלי-הדין לתת לדיין בשווה משכורת יפה? האם לא ראוי לכאורה שדייני ישראל ירוויחו משכורת גבוהה? אלא, מהלכה זו עולה בבירור, כי אסור לדיין ליטול משכורת בעבור פסיקת דינים, שהרי כל מה שהתירו לו הוא שכר בטלה כאשר יש לו מלאכה בפועל וכו', וכפי ארבעת התנאים של חז"ל! ואם הרבנים השכירים יטענו שמותר לגוף ממסדי לתת לדיין שכר בטלה, להלן בהלכות סנהדרין (כג, א) נראה, שנטילת שכר מצד שלישי חמורה יותר מנטילת שכר מבעלי-הדין, ולכן אסור לדיין ליטול משכורת מצד שלישי, ואפילו היא בגדר של שכר בטלה לפי כל התנאים של חז"ל!


והנה ההלכה הגדולה מכולן לפי דעתי, וכך רבנו פוסק בהלכות סנהדרין (כג, א):


"'וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד' [דב' טז, יט], אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד' [דב' כז, כה]".


ובמלים אחרות, כל מי שלוקח ממון כדי לזכוֹת את הזכאי ולחיֵּיב את החייב – עובר על איסור חמור והוא בכלל "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד"! והאין זו בדיוק מטרת המשכורות של ממסד הדיינות? לתת משכורות לדיין כדי לזכות את הזכאי ולחיֵּיב את החייב? וברור שלא מדובר בהלכה זו בנטילת שכר מבעלי-הדין, שהרי נטילת כסף מאחד מבעלי-הדין היא בגדר "עיוות דין" ולא בגדר "לזכות את הזכאי ולחיֵּיב את החייב", ונטילת כסף משני בעלי-הדין נפסקה שש הלכות לאחר מכן (כג, ו), וכבר נתבאר שם שרק שכר בטלה התירו חז"ל ליטול בשווה מבעלי-הדין, ודיין שנוטל שכר מבעלי-הדין בשווה שאינו שכר בטלה – דיניו בטלין.


נמצא, שנטילת משכורת מממסד רבני חמורה יותר מנטילת משכורת מבעלי-הדין, שהרי על נטילת משכורת מבעלי-הדין נאמר לעיל שדיניו של הדיין בטלים – ואילו על נטילת משכורת מצד שלישי, כלומר מממסד רבני, נאמר בתורה בחז"ל ובהלכה: "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד"! ואפילו אם הדיין לוקח שכר בטלה מממסד רבני לפי כל הכללים של חז"ל – הוא עדיין בגדר "אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד", כל-שכן וקל-וחומר כאשר אין לדיין שום מלאכה בפועל ואינו עומד בשום תנאי מארבעת התנאים, ומקבל משכורות נפוחות ומפוטמות להחריד!


ורק לשם דוגמה, פורסם על רב ראשי מסוים אשר מרוויח רק משררתו הרבנית כחמישים אלף ש"ח בחודש, בנוסף לכך הוא מקבל משני מוסדות מכובדים משכורות בעבור לימוד התורה, כך שאני מעריך שהוא מרוויח בין ששים לשבעים אלף ש"ח בחודש מקרדום התורה, ואלה הם הדברים שידועים מבלי לחקור לעומק... לעומת זאת, השכר החציוני במשק, אשר מבטא את מצב העם באמת, עומד על כשבעת אלפים ש"ח לאדם! ובמלים אחרות, אותו חוצב מוכשר וקודח מיומן מרוויח לפחות פי עשרה מחצי מאוכלוסיית המדינה!

ואסיים בפסק רבנו בהלכות סנהדרין (ב, ו), ונתעלם לרגע מאהבת האמת שנזכרה בהלכה שהיא תנאי הכרחי לדיינים, ואשר העדרה מממסד הרבנות והדיינות זועק לשמים:


"צריך שיהיה בכל אחד מהם [מן הדיינים] שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, ויראה, וענוה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. [...] 'שֹׂנְאֵי בָצַע' – אפילו ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון: שכל מי שהוא 'נִבְהָל לַהוֹן [אִישׁ רַע עָיִן, וְלֹא יֵדַע כִּי] חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ' [מש' כח, כב]".


ואני זועק: האם לא די בכל ההלכות הללו כדי להבין שאסור ליהנות מדברי תורה?!


זאת ועוד, האם ניתן לבטל את כל ההלכות הללו רק בגלל שתי מלים שרבנו אומר באיגרתו לתלמידו ר' יוסף?! כל-שכן וקל-וחומר לאחר שכבר ביארנו את מטרתו ומגמתו הרגשית של רבנו בדברי ההטפה המוסריים שלו לתלמידו, וכפי שנוהגים מטיפי המוסר לדורותיהם, כגון שלמה המלך בספרי משלי וקהלת.


ג. פסילנא לך לדינא!


מכיוון שממסד הרבנים השכירים בימינו התיר לעצמו ליהנות מדברי תורה באופן גורף וללא שום גבולות, עלינו לשנן שוב ושוב את סיפורו של ר' ישמעאל בכתובות (קה ע"ב):


"רִ' יִשׁמָעֵאל בֵּרִ' יוֹסֵי הְוָה רָגִיל אָרִיסֵיהּ דַּהְוָה מַייתֵּי לֵיהּ כָּל מַעְלֵי שַׁבְּתָא כַּנְּתָא דְּפֵירֵי, יוֹמָא חַד אַייתִּי לֵיהּ בְּחַמשָׁא בְּשַׁבְּתָא, אְמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הַאידַּנָא? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, וַאְמֵינָא אַגַּב אוֹרחִי אַייתִּי לֵיהּ לְמָר. לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ, אְמַר לֵיהּ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא. אוֹתֵיב זוֹגָא דְּרַבָּנַן וְקַדָּייְנִין לֵיהּ, בַּהדֵּי דְּקַאַזֵיל וְאַתֵּי, אְמַר: אִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי וְאִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי. אְמַר: תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".


סוּפר על ר' ישמעאל, שאריסו [=חקלאי שמעבד אדמות של אחֵרים תמורת חלק מן היבול] שהיה עובד בשדהו, נהג לתת לר' ישמעאל את חלקו ביבול השדה כל ערב שבת. יום אחד הביא לו אריסו את חלקו ביום חמישי, שאל אותו ר' ישמעאל: מה נשתנה היום? השיב לו שיש לו דין בבית דינו. מיד ר' ישמעאל פסל את עצמו מלדון את אריסו! במקום זאת, הושיב ר' ישמעאל שני דיינים לדון את אריסו, והוא עמד מחוץ לבית-הדין ושמע את הדיון.


תוך כדי הדיון, ר' ישמעאל מצא את עצמו מעלה טענות לזכותו של אריסו, ומהרהר בטיעונים שאריסו יכול להעלות ושעשויים לזַכּוֹתוֹ בדין. מיד תפש את עצמו ואמר: "תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". כלומר, ומה אני שלא לקחתי בסופו-של-דבר, ואפילו אם לקחתי הייתי לוקח משלי (שהרי מחובתו של האריס לתת לבעל השדה את חלקו), ולמרות זאת, כל העת הרהרתי בזכוּתוֹ של האריס – מקבלי השוחד, שמקבלים שלא בצדק, על אחת כמה וכמה (=שדעתם עיוורת מלראות את האמת).


לאור דברי ר' ישמעאל בתלמוד, והמוסר הגדול שהוא מלמד אותנו, עלינו לשאול את עצמנו: האם דיינים ורבנים שנהנים מדברי תורה ומקבלים שכר רב מאד מהממסד הרבני, האם הם רשאים וראויים לדון ולפסוק בעניין נטילת שכר בעבור שררה רבנית? או בעניין נטילת שכר בעבור פסיקת דינים? האם הם מסוגלים להגיע להכרעה הלכתית אמיתית?! ואם הם היו אנשי אמת ונוהגים כהלכה הם היו אומרים רק שלוש מלים: "פסילנא לך לדינא".


וכבר אמר שלמה במשלי (יז, ח): "אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל", ופירש שם רס"ג: "כך מדמים בו בעליו, והוא לפני ה' בהיפך זה, כמו שנאמר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם' [דב' טז, יט]". כלומר, "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ" (מש' כא, ל), שהרי אין לשום אדם יכולת להתנגד לטבע האדם וליטול שוחד ויחד עם זאת לשמור על עיני שכלו שלא יתעוורו מן השוחד... ומי שחולק על זאת כופר בתורה!


ונסיים פרק זה בפסיקת רבנו בעניין שוחד דברים. כלומר, לא רק מפני שוחד ממון הזהירו חז"ל אלא גם מפני שוחד דברים, והנה כמה הלכות מדברי רבנו בהלכות סנהדרין (כג, ב–ד), אשר כולן הן סוגיות מפורשות בתלמוד:


"ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים, ומעשה בדיין שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעוֹ בעלייתו והיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין'. ומעשה באחד שהעביר אברה [=נוצה] של עוף מעל רדיד הדיין, ואחֵר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו [הדיין]: 'הריני פסול לך לדין'".


"ומעשה באחד שהביא מתנה ממתנות כהונה לדיין כהן, ואמר לו: 'פסול אני לך לדין'. ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת, פעם אחת הקדים להביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין', אף-על-פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאן שלא בזמנן נפסל לו לדין".


ראו נא את כוחו העצום של השוחד! אפילו שוחד פעוט שבפעוטים עלול לגרום להטיית דעתו של הדיין לטובת אחד מבעלי-הדין! וזה מוביל אותנו לשאלה: האם קבלת משכורות גבוהות מהממסד הרבני אינה גורמת בהכרח לדיין להיות משועבד לממסד המשלם את משכורתו?! האם הדיין מסוגל עוד לראות את אור האמת? האם הוא מסוגל עוד לזהות שחיתות? האם הדיין לא השתעבד, גם בלי רצונו ובלי שישים לב, לממסד המממן ומפטם אותו?


ולכל הנהנים מכבוד תורה אוֹמַר: השפילו ראשכם ושתקו כי השתיקה יפה לכם!


"וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִיל כֻּלְּכֶם, מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה, שִׁמְעוּ נָא תוֹכַחְתִּי וְרִבוֹת שְׂפָתַי הַקְשִׁיבוּ: הַלְאֵל תְּדַבְּרוּ עַוְלָה וְלוֹ תְּדַבְּרוּ רְמִיָּה? הֲפָנָיו תִּשָּׂאוּן אִם לָאֵל תְּרִיבוּן? הֲטוֹב כִּי יַחְקֹר אֶתְכֶם אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ? הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם אִם בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן, הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם" (איוב יג, ד–יא).

157 צפיות1 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!