בכותר מאמר זה קבענו את מוסרו של הלל הזקן, אשר מסמל יותר מכל את דרך "בית הלל", כלומר את דרך הסובלנות המתינות וההיתרים. ברם, במוסרו הנחרץ הזה הלל הזקן מפתיע אותנו מאד, שהרי לא היינו מצפים שדווקא הלל הזקן יאמר את אחד המוסרים הקשים ביותר בעניין איסור ההנאה מדברי תורה! והנה לשון המשנה באבות בשלמותה (ד, ז):
"רבי צדוק אומר: לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [=אנו למדים אפוא, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". אגב, נשים לב, כי במשנה נאמר: "כך היה הלל אומר" ולא "הלל אומר", כדי ללמדנו שמאמר מוסרי זה היה שגור בפיו, והוא היה אומר אותו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.
ולכאורה יש לתמוה, מדוע הלל הזקן, אביר הסובלנות והמתינות, אשר לא ניתן לחשוד בו לרגע אחד שהוא היה קנאי או קיצוני או קפדן או מחמיר, דווקא הוא, גדול המתירים והמקלים, דווקא הוא קידש מלחמה כנגד הפקת טובות-הנאה מדת משה? מדוע הלל הזקן לא מצא דרך להתיר ליהנות מכבוד תורה? ואם הוא לא הקל, מדוע לכל הפחות הוא לא העלים-עין? ואדרבה, במקום להעלים-עין, הלל הזקן בחר ללכת ב"דרך הקנאות" והחמיר באופן כל-כך קיצוני, עד שהוא קובע נחרצוֹת ובאופן גורף שכל מי שנהנה מדברי תורה נעקר מחיי העולם-הבא!
ממוסר זה, שנאמר דווקא על-ידי הלל הזקן, אנו למדים שאין שום דרך להקל ולהתיר ליהנות מכתרה של תורה, ואין שום דרך להקל ולעקוף יסוד זה, כי חילולו ורמיסתו גורמים להכחשת האמת ולהשחתת דת משה, וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות". כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון רדיפת הבצע והשׂררה.
לאור מוסרו של הלל הזקן ע"ה קמה וניצבה השאלה: האם מותר בימינו ליהנות מדברי-תורה? כלומר, האם מותר לרבנים, למורים וללומדים, ליטול שכר או טובות-הנאה בעבור הוראת ולימוד התורה? האם מותר ליטול שכר או טובות-הנאה ממכירת ספרי הלכה ותורה-שבעל-פה?
טרם שאחל אעיר, שבמאמר: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים" עסקתי בעיקר בדיינים וכן בשׂררות הרבניות למיניהן, ובמאמר זה אתמקד בעיקר בהנאה מהוראת התורה ולמידתה.
א. אסור ליהנות מדברי תורה
אחל בהלכותיו המפורסמות של רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–י):
"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [כל-שכן בנטילה בכוח ובמרמה מקופת המדינה], הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".
"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים דהיינו שודד] את הבריות".
ונצרף גם את דברי רבנו בפירושו לסנהדרין (י, א; עמ' קלה):
"והזהירונו חכמים עליהם השלום מזה [מהפיכת התורה לקורדום], ואמרו: 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם' [אבות ד, ה], רומזים למה שביארתי לך, שלא יעשה תכלית הלימוד, לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה [בכל אופן וצורה, כגון שׂררה רבנית, שהרי רבנו כבר אמר לעיל בסמוך שאין להפוך את הלימוד לכלי לרכישת ממון: 'ולא רכישת ממון'], ואל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת ולכן תכליתן קיומן" וכו'.
וראו נא גם את פסק רבנו בהלכות נדרים (ו, ח), שם רבנו קובע שראובן שאסר על עצמו בנדר ליהנות משמעון, לעולם מותר לשמעון ללמד את ראובן תורה-שבעל-פה, אך אסור לשמעון ללמד את ראובן תורה-שבכתב במקום שנוטלין שכר על לימודה: "ומלמדוֹ תורה-שבעל-פה שהרי אסור ליטול עליה שכר, אבל לא תורה-שבכתב שנוטלין עליה שכר. ואם אין דרכם שם ליטול שכר על תורה-שבכתב הרי זה מותר. ובין כך ובין כך מותר ללמד את בנו".
מקור ההלכה הזו במשנה נדרים (ד, ג): "המודר הנייה מחברו [...]; ומלמדוֹ [=מותר לשמעון ללמד את ראובן] מדרש הלכות ואגדות. לא ילמדנו מקרא, אבל מלמד הוא את בניו מקרא".
וכותב שם רבנו בפירוש המשנה: "ואמרוֹ 'לא ילמדנו מקרא', במקום שמלמדין מקרא בשכר, אבל במקום שמלמדין מקרא בחינם מותר לו ללמדו מקרא. ולא הוצרכנו להתנות בהלכות והגדות ומדרשות תנאי כזה, לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר, שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ' [דב' ד, יד] – ובא בקבלה מה אני בחינם אף אתם בחינם. אבל מותר ללמד את המקראות בשכר במקום שנהגו בכך מתוך כוונה שיהא אותו שָׂכָר שְׂכַר-לימוד הטעמים ושכר שמירת התינוקות שלא ייעזבו ויתקלקלו. ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות בעד המשפטים [פסיקת הדינים] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות".
וכן פוסק רבנו בהלכות תלמוד תורה (א, ט): "אבל תורה שבעל-פה אסור ללמדהּ בשכר, שנאמר: 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם [חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים]' [דב' ד, ה] – מה אני בחנם למדתי, אף אתם בחנם למדתם ממני, וכן כשתלמדו לדורות – בחנם, כמו שלמדתם ממני".
ובהלכות נדרים (ו, ח), לאחר שקאפח מצטט את דברי רבנו בפירוש המשנה, הוא אומר כך:
"וראה הלכות תלמוד תורה (ג, י) אות לד, שם הבאתי דברי רבנו באבות [ד, ה]. והארכתי בביאור דעת רבנו [בעניין] מה שכתבו התשב"ץ והכס"מ כעין ראיות נגדו. לא כדי להתווכח עם אדירי עולם, אלא כדי דלא לשווייה לרבנו טועה בדבר משנה, או אפילו עם-הארץ גמור בדברי חז"ל [...] ומרן הכס"מ מצא לנכון לפסוח על הלכה זו".
על דבריו הללו מגיע לקאפח פרס-ישראל לצביעות להתרפסות ולחנפנות! שהרי קאפח מתנצל שאין מטרתו להתווכח עם "אדירי עולם" כלשונו ולהוכיח אותם על-כך שהם מחללים-שם-שמים, שהרי הם אלה אשר מתירים לו-הוא-עצמו לחלל-שם-שמים ולהפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים – אלא, כל מטרתו היא שלא ישגו לסבור שרבנו הוא עם-הארץ או טועה בדבר משנה – ודבריו הבל מהובל, שהרי מי בכלל יעז להעלות על דעתו שרבנו הוא עם-הארץ? וכי יש חשש כזה? אלא, כל מטרתו היא לכרוע ולהשתחוות למינים ולצאצאיהם כדי לשמר את שׂררתו, תפקידו, משכורותיו, ושלל טובות-ההנאה שנלוות למעמד הכמורה מנת חלקו.
ואחתום פרק זה בהלכות שבסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".
[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".
[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאו לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".
[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".
וכן פוסק רבנו בסוף הלכות זכייה ומתנה:
"הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [מש' טו, כז]".
ב. דברי רבנו המפורסמים בפירושו למשנה
נמשיך עתה בדברי רבנו המפורסמים בפירושו למשנה במסכת אבות (ד, ז):
"ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [הנה למדנו, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם".
וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה זו (עד סוף פרק זה):
"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם נוטלי שוחד ושוחרי שילומים ושלמונים], אבל אומר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים.
דע, שזה [ר' צדוק] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [דיינות, רבנות וכו'] חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל.
כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעה אותו מכך.
וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים [משמע בבירור מדברי רבנו, כי גם לאחר שנתפרסם והגיע למעלתו הרמה, הלל הזקן עדיין עבד למלאכתו בחטיבת עצים, אפילו לאחר שהיו לו תלמידים גדולים וחכמים!]; וחנניה בן דוסא, אשר מכריזין: כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ולא ביקש מבני אדם; וקרנא, דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם, או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם.
ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה וזולתם לא אכזריים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שמצבם דחוק מגנה את אנשי דורו על שלא היטיבו לו, חלילה להם. אלא הם עצמם [חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש] היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם ההבל, היוקרה המדומה, הממון והכבוד והשׂררה והתקציבים והמשכורות והפטוֹרים וההטבות והפנסיות והמענקים], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינין, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)].
וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [רוב בעלי המרדעות תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך.
רב יוסף עליו השלום היה סבל קורות, ואומר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגעים איבריו [...] במשא הקורות הכבדים, היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שְׂבע-רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת-לב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות.
וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים באמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [כלומר, מי שלומד מאלישע הנביא ע"ה שמותר לבעלי השׂררה ליהנות מכבוד תורה מתעה את הרבים], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות [כלומר, לא מדובר בעניין שניתן להבינו לשני פנים או להסתפק בו, אלא בעניין חד-משמעי מובהק], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים, חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום, והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו.
ועל כיוצא-בזה אמרו חכמים, כי תלמיד חכמים, אם רצה להתדמות לזה עד שלא ייכנס אצל שום אדם רשאי הוא בכך, וגם אם נתארח אצל איזה אדם בשעת הדוחק כשהוא נוסע בדרך וכיוצא-בזה, רשאי הוא בכך – לפי שכבר הזהירו מלאכול שלא בעת הצורך, ואמרו: 'כל תלמיד חכמים המרבה סעודתו בכל מקום' וכו' [פסחים מט ע"א], ואמרו: 'כל סעודה שאינה של מצוה אסור לתלמיד חכמים ליהנות ממנה' [פסחים שם].
ולמה לי להאריך בעניין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים, ובכל יום שהיה מבקרוֹ היה מוצא ענביו מתמעטים וחסֵרים, ולא היה לו ספק כי אחד מן הליסטים [=שודדים] כבר עשׂאוֹ מטרה [=עשה את הכרם שלו למטרה לגניבותיו], והיה מצטער על-כך כל משך תקופת הענבים, עד שֶׁבָּצַר ממנו מה שבצר ושטחוֹ עד שֶׁיָּבַשׁ ואסף את הצימוקים. וְדֶרֶךְ בני אדם כאשר אוספים את הצימוקים נופלים מהם גרגרים, מן התאנים והצימוקים, ומותר לאכלם לפי שהם הֶפקֵר וכבר עזבוּם הבעלים מחמת מֵיעוטן.
באחד הימים, בא ר' טרפון במקרה לאותו הכרם, וישב ללקט מאותם הצימוקים שנפלו ואכלם, בא בעל הכרם וחשב שזה הוא שהיה גונבו כל השנה, ולא היה מכירוֹ אבל שמע את שמו [כלומר, הוא לא הכיר את ר' טרפון במראֵהו ורק שמע עליו וכפי שיתבאר בהמשך], ואז מיהר [בעל הכרם] אליו ונתגבר עליו [על ר' טרפון], ולקחוֹ ונתנוֹ בשׂק ורץ בו על גבו כדי להשליכו לנהר, וכאשר ראה ר' טרפון את עצמו אבוּד צעק: 'אוי לך טרפון שזה הורגך'.
וכאשר שמע כן בעל הכרם עזבוֹ וברח, בְּיָדעוֹ שכבר חָטָא חֵטא גדול, והיה ר' טרפון כל שאר ימיו מצטער ודואֵב מאותו היום על מה שאירע לו, שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר, והיה יכול לומר לו: 'הַנִּיחֵנִי ואתן לך כך וכך דינרין', וייתן לו, ולא יודיעוֹ שהוא טרפון, ויציל עצמו בממונו ולא בתורה. אמרו [חכמים]: 'כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם', ואמרו על זה [חכמים]: משום שר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייסו בדמים.
ופתח רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] ע"ה אוצרות [=מחסני] חיטים בשנת רעבון, ואמר: 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו, ובתנאי שיהא תלמיד חכמים', בא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו ולא היה מכירו, אמר לו: 'פרנסֵיני', אמר לו: 'באיזה גבוּל אתה בלימוד?', אמר לו: 'פרנסיני ככלב וכעורב', כלומר ואפילו לא למדתי, כי כמו שמפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא, כך פרנסיני, שאין עם הארץ גרוע מהם.
נתן לו, ונתחרט [רבי יהודה הנשיא] אחר כך על שֶׁפִּתָּהוּ [ר' יונתן בן עמרם] בדבריו, ואמר: 'אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי'. אמרו לו אותם שסיפר להם את המאורע: 'שמא הוא יונתן בן עמרם תלמידך, שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו, ואפילו על-ידי תחבולה?', חקרוּ ומצאוּ הדבר כָּך. ושתי מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".
ג. "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"
למרות הדברים המפורשים של חז"ל ורבנו, רבים טענו וטוענים, שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" מותר להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים! ובמלים אחרות, לפי דמיונם אי-אפשר בימינו לקיים את התורה מבלי לבטל ולמחוק כליל את ההלכות הללו של חז"ל ורבנו!
ואיני מצליח להבין, האם ההלכות הללו לא חריפות דיין כדי ללמדנו שאין שום דרך לבטל או למחוק אותן? ואיך כל התרצנים למיניהם לא שאלו את עצמם: מדוע חז"ל ורבנו לא הסתפקו באמירה שאסור ליהנות מדברי תורה? מדוע הם טרחו להוסיף ביטויים כל-כך חריפים?
וברור לי כשמש, שחז"ל ורבנו האריכו והרחיבו בעניינים הללו, כדי למנוע כל דרך וכל תירוץ וכל סברה אשר עלולה לטשטש ולקעקע את האיסור הזה, אשר הינו כתריס בפני הרס הדת וחילול-שם-שמים. לפיכך, לא יעלה על הדעת שכדי למנוע חילול השם, חז"ל או רבנו יתירו את הרצועה ויגרמו לחילול-שם-שמים עצום, שממנו הם הזהירו במלים חדות ומפורשות! כלומר, לא יעלה על הדעת שחז"ל או רבנו יתירו לבזות את התורה, לכבות את מאור הדת, לגרום רעה לעם-ישראל, ולהיעקר מחיי העולם-הבא, אפילו כדי למנוע חילול-שם-שמים אמיתי.
כל-שכן וקל-וחומר בעניין שאין בו שום חילול-שם-שמים, דהיינו בעבודת האדם לפרנסתו, להיפך, מעלה גדולה היא שהאדם יעבוד במלאכה לפרנסתו ויאכל מיגיע כפיו. כלומר, אדרבה, חז"ל רוממו מאד את מעלת המלאכה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יא):
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לאושר ולשמחה ולחיי העולם-הבא!]".
ובמלים אחרות, איך יעלה על הדעת להפוך את המלאכה לחילול-שם-שמים?! ואפילו קאפח השכיר מודה שאין שום חילול-שם-שמים בעשיית מלאכה, וזה לשונו שם (עמ' רפ): "אלא שיהירות הדורות יצרה על עשיית המלאכה מושגים מעֻוותים לדעת רבנו". ואין זו רק דעת רבנו, אלא דעת חז"ל ורבנו, ודעת התורה וכל הנביאים והחסידים ממשה רבנו ע"ה ועד ימינו.
נמצא אפוא, שחז"ל ורבנו אסרו ליהנות מדברי תורה בלשונות חדים ונוקבים, ועשו כל אשר לאל ידם כדי לחסום ולסתום כל פתח ופרצה דחוקה שדרכה יוכלו לחדור רודפי הבצע ושוחרי השילומים, ובה יתירו לעצמם ולאחרים ליהנות מדברי תורה; וכולי האיֵ ועדיין רבו מאד ההוזים והתירוצים, ואפילו קאפח השכיר הממורדע תמה עליהם: "וכשאדם מתבונן באותן הראיות [...] יש מהן שאדם עומד ומשתאה, האם באמת חשב בעל הראיה למה שהוא כתב?".
אולם, בשל משכורות השחיתות וטובות ההנאה כל כומרי הדת נתעוורו מן האמת, כולל קאפח, שבהלכות תלמוד תורה (פרק ג) טען, שתירוצו של קארו, שהתיר לקחת כסף על לימוד תורה משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", הוא תירוץ שהיה עשוי להתקבל על לבו של רבנו!
אולם, התירוץ: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" הינו הטעיה גדולה מאד, שהרי אלה שמנופפים בו, לא רק שהם מצדיקים בתעתועיהם לקחת כסף בעבור לימוד והנאה מדברי-תורה, הם גם מחדירים לנו את ההשקפה שמדובר במצוה רבה! שהרי הם תולים את הֵיתרם בפסוק: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ"! כאילו הם עושים זאת למען ה'! ובמלים אחרות, כאילו הם עושים מצוה גדולה ורבה וטובה מיוחדת לה' יתברך במה שהם לוקחים כסף בעבור דברי תורה, שהרי הם עושים "למען" ה' יתעלה! וברור שלדעת חז"ל ורבנו זהו עיוות וסילוף חמור מאד, ואיך עלה על דעתם לחלל-שם-שמים ועוד להחציף ולהרשיע ולתעתע ולקרוא לזאת קידוש-שם-שמים?
ויתרה מזאת, לפי דמיונם, לא רק שהם מקדשים-שם-שמים ועושים טובה גדולה למען ה' יתעלה, הם אף נלחמים בשונאי ה' ומקיימים מצוה גדולה ורבה של מלחמה ברשעים – "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תה' קלט), שהרי תירוצם ללקיחת הכסף הוא משום ש"הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"! כלומר, בלקיחת הכסף וטובות ההנאה הם כביכול נלחמים מלחמת-קודש בכופרים שמפירים את תורת ה' צבאות, עד-כדי-כך האוכלין מן התורה תעו והתעו אותנו!
ד. ביאורו של רבנו לפסוק "עֵת לַעֲשׂוֹת" וכו'
פסוק זה שמקורו בתהלים מופיע במשנה מסכת ברכות (ט, ז), וכֹה דברי חכמים:
"ואומר: 'אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ' [מש' כג, כב], ואומר: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], ר' נתן אומר: הפרו תורתך עת לעשות לה'".
ושם פירש רבנו וכֹה דבריו:
"בא [ר' נתן] ללמֵּד שלא להקל בתקנות חכמים אף-על-פי שנתיישנו ורָחַק זמן אותה התקנה, ועל-זה הזהיר שלמה במשל זה. ואחר-כך הביא ראיה שהעובר על אותן התקנות חייב עונש וייסורים לפי שהפר תורה, וזה הוא עניין אמרוֹ: 'הפרו תורתך עת לעשות ליי' [=כך אמר ר' נתן]. אבל מי שמניח הכתוב כמו שהוא [התנא הראשון] ומבארוֹ ואומר: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ', יֹאמר, שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סיבות לבני אדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזרה כשהם חייבים, ועניין זה ארוך ורחוק מאד, עמוק-עמוק מי ימצאנו" וכו'.
נמצא, שחכמי המשנה ע"ה פירשו את הפסוק הנדון בשני אופנים: או שמדובר באזהרה על שמירת תקנות חכמים, או שמדובר בתיאור עניינֵי שכר ועונש עמוקים ונשׂגבים מאד-מאד.
אמנם, בתשובתו המפורסמת של רבנו בעניין תפילה אחת, מצאנו שמותר לבטל דברי תורה כדי למנוע חילול השם, וכֹה דברי רבנו בתשובתו הנדונה (בתרגום קאפח, אהבה, עמ' קצז):
"בתפילת שחרית ומוסף בשבתות ובמועדים, דווקא מחמת ריבוי בני אדם אני עושה אותם תפילה אחת [...] כי מי שאינו בקי יֵצֵא בשמיעת התפילה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מילה במילה. ומה שהביאני לעשות כן הוא, שכל בני אדם בעת תפילת שליח הציבור, אינם שמים לב למה שהוא אומר, אלא משׂוֹחחים ויוצאים [מבית-הכנסת] והוא [=שליח הציבור] מברך כמעט ברכה לבטלה, כיוון שאין [איש] מאזין להם [...] ואנחנו אומרים באיסורי תורה: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], כל-שכן בתקנת התפילה, ויש בזה הסרת חילול השם שחושבים עלינו שהתפילה אצלנו שחוק ולעג".
נמצא, שמותר לדעת רבנו לגבור אפילו על הלכה דאורייתא כדי להסיר חילול השם, אך כאמור, ברור שלא יעלה על הדעת, שידחו ויבטלו הלכה שנועדה למנוע חילול השם והרס הדת!
ואולי יתרה מזאת, הנה מצאנו שרבנו היה מודע להיתר של "עת לעשות" וכו', ואף-על-פי-כן הוא לא התיר ליהנות מדברי תורה, וקשה מאד להניח שהימים הקשים של הרדיפות בספרד, וכן התקופות הקשות שהיו בימיו בארץ-ישראל ובארץ-מצרים, לא היו קשות דיין כדי להתיר ליהנות מדברי תורה. וימינו, תודה לאל, הם ימי מלכות נסיכות ורוזנות לעומת ימי קדם.
ורק מי שנתעוור מן השוחד והתאוות יעז לסמוך על ההיתר הזה ואף יחציף ויתעתע שגם חז"ל ורבנו היו מסכימים לחלל-שם-שמים. ברור אפוא, שדבריהם הנוקבים של חז"ל ורבנו נועדו בדיוק לכומרים השכירים: כדי שלא לפתוח פתח לחטָּאים אוהבי השוחד ורודפי השלמונים, להתיר לעצמם באיזה אופן שיהיה ליהנות מדברי תורה ומשׂררוֹת הכמורה למיניהן.
נמצא, שאין שום מקום לתירוציהם של רודפי הבצע והתאוות למיניהם, שהרי חכמי התלמוד האריכו בתוכחות חמורות כנגד רודפי הבצע למיניהם אשר משתמשים בכתרה של תורה. כלומר, אין זו הלכה רגילה שאולי ניתן לעקם כאשר לא נוח, אלא זו הלכה יסודית מאד אשר נוגעת בלב-ליבה המוסרי של דת משה! האם ניתן להקל בעניינים אלה לאחר שחכמים נקטו בהם בלשונות כל-כך חריפים? כגון ש"נוטל חייו מן העולם"? ו"ארור לוקח שוחד"? ו"מכרית את נפשו מחיי העולם-הבא"? היש איוּם נורא ומחריד יותר מייסורי הכרת הנצחיים?!
לאחר הדברים האלה, האם נותר פתח להקל באיסור חמור זה? וכל מי שטוען שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, קכו) ניתן לבטל את האיסור הזה, נמנה על מְפֵרֵי התורה שנזכרו בכתוב זה עצמו, ומכרית את נפשו מחיי העולם-הבא. ואין לי ספק, שכבר בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כל התירוצים הפרו-נוצריים הלולייניים שיש בימינו, ואף-על-פי-כן, חכמי המשנה והתלמוד לא הכשירו את השרץ ולא פתחו שום פתח להקל, כי הבינו שחילול יסוד טהור זה גורם להשחתת דת משה, ולהפיכתה לדת טמאה פרו-אלילית ופרו-נוצרית.
"יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (קה' א, י). ובעניין זה הרחבתי במאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", וכן בסדרת מאמרים על קארו הקראי ועל תירוציו להלכות תלמוד תורה פרק ג שראינו לעיל: "קארו – מגדולי מחללי-שם-שמים".
ה. הניתן לקדש-שם-שמים בחילולו?
כאמור, בהלכות תלמוד תורה פרק ג, קאפח טען שכל תירוצי גדולי האסלה לדורותיהם שהתירו ליהנות מכבוד תורה הם תירוצים הזויים לחלוטין! והוא תמה איך בכלל חשבו שפלפוליהם הלולייניים עשויים להיחשב אצל הנבונים לראיות אמיתיות, מפני שכל נבון יזהה שכולן אינן אלא דחיות שווא. ברם, קאפח תעתע בהמשך דבריו: הוא סירב להרים על נס את דרך האמת וסירב לומר שאסור ליהנות מכבוד תורה באופן מוחלט וחד משמעי. אדרבה, קאפח פרץ פרצה גדולה בדרך האמת, באמרוֹ שתירוצו של קארו הקראי, שהתיר לקחת כסף על לימוד תורה משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", הוא תירוץ שהיה עשוי להתקבל על לב רבנו.
ובמלים אחרות, קאפח בתעתועו הזה מחק לחלוטין את האיסור ליהנות מכבוד תורה!
והנה לכם דוגמה לצביעותו ולהתחסדותו של קאפח, מצד אחד הוא מתייהר לסתור את כל פירושיהם של רודפי הבצע כדי לרומם את שמו וכבודו, אך בשורה התחתונה הוא מתיר ליהנות מדברי תורה באופן הרבה יותר מסוכן: שהרי הם בסכלותם הביאו טעמים הזויים להתיר ליהנות מכבוד תורה, תירוצים שקל מאד לנתצם; והוא, במקומם, החדיר תירוץ מתעתע ביותר, כאילו ההנאה מדברי תורה היא מצוה, כאילו מי שמחלל-שם-שמים מקדש-שם-שמים! ולכן תירוצו הזה כל-כך קשה ומסוכן, מפני שהוא עוקר את חומרת ההנאה מדברי תורה והופך אותה מחילול-שם-שמים לקידוש-שם-שמים. וזו צביעות ונוכלות גדולה אשר מעידה גם על שחץ.
ולמה דומה השכיר הלז במעשהו זה? דהיינו בטענה שמותר לחלל-שם-שמים כדי לקדש-שם-שמים? ובכן דומה הוא לשאול אשר חמל על מיטב הצאן והבקר כדי לזבוח לה'-אלהים-אמת! והנה לפניכם תוכחתו של שמואל הנביא ע"ה לשאול, לאחר ששאול מרד בדבר ה' ולא החרים את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן והבקר כדי "לקדש-שם-שמים" (ש"א טו, יט–כו):
"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי יְיָ, וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַייָ אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל [שאול טוען שמטרתו בחילול-שם-שמים היא לקדש-שם-שמים!] וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים! כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי יְיָ וְאֶת דְּבָרֶיךָ, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַייָ [שאול קיבל את התוכחה הקשה, ואף שהוא היה מלך הוא הודה על האמת]. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר יְיָ וַיִּמְאָסְךָ יְיָ מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל".
יתר-על-כן, במה שקאפח סתר את דברי קודמיו בעניין זה, הוא מתעתע ומציג לראווה את טלפיו כאומר: טהור אני! שהרי הוא סתר את כל תירוציהם המהובלים של קודמיו, ובזה הוא התעה אותנו שהוא חרד לכבוד תורה וחרד לכבוד שמים... ובדרך זו הוא הכשיר את הקרקע להחדרת תירוצו, ולהתיר להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, שהרי אם קאפח "הנאמן", שסתר את כל תירוצי השוטים למיניהם, בסופו-של-דבר קובע שמותר ואף מצוה ליהנות מדברי תורה – מי לא ישמע לזה? ודי בזה כדי להרוס את דתנו וכדי לזהם אותה באופן שאין ממנו תקומה.
ונסיים פרק זה בדברי רבנו בפירושו למשנה מסכת נדרים (ד, ג), וכֹה דבריו:
"ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים ממוסדים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".
רבנו מלמד, שעיוורון התאוות הבהמיוֹת, הוא זה שגרם לכך שבימיו תעתעו והכחישו את האמת בעניין זה, ואותה הסיבה עומדת בעינה, והיא גם הסיבה לכך שבימינו מוסיפים להכחיש את האמת, עד שכאמור, אומרים שמותר ואף מצוה ואף קידוש-שם-שמים לחלל-שם-שמים! כלומר, מצוה לחלל-שם-שמים כדי שהתורה לא תישכח – ואיך יעלה על הדעת להתיר לחלל-שם-שמים, לבזות את התורה, לכבות את מאור הדת, וליטול את חיינו מן העולם-הזה – רק בשל חוסר ביטחוננו בה' יתעלה שהתורה תישכח? איזו מן כפירה זאת? והלא כבר הבטיח לנו ה' יתעלה בספר דברים (לא, כא): "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ"! אלא, ההיפך הגמור, דווקא דרכם הפרו-הנוצרית הבהמית היא זו שמחריבה את דרך האמת, דווקא היא זו אשר מעוותת את דתנו והופכת את תורתנו לתורה פרו-נוצרית מסואבת מזוהמת ובהמית, דווקא שיטתם היא זו אשר הביאה על עמֵּנו את המינות ואלף אלפי המיתות המשונות באירופה הטמאה, דווקא שיטתם היא זו אשר תנציח את ריחוקנו מדרך האמת ותפילנו לתהומות הסכלות ורדיפת הבצע.
נזכיר, שבתימן לא נהגו אבותינו ליהנות בשום פנים ואופן מלימוד תורה, והדיינים והרבנים לא היו מקבלים שכר מן הציבור, אלא כל אחד ואחד עסק במלאכה המפרנסת. והנה הוכחה וראיה לכך, שגם ללא נטילת ממון בעבור התורה – התורה ממשיכה להתקיים. אך במקום שנטלו ממון ונהנו מכבוד תורה – יצרו דת חדשה פרו-נוצרית וערכו רפורמות קשות בדת משה, עד שדת משה חדלה כמעט להתקיים, והקב"ה היכה את ארץ אדום במכה איומה ונוראה.
ו. תעתועו של רש"י
בשמות (טז, לב) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
ושם פירש רש"י: "לְדֹרֹתֵיכֶם – בימי ירמיהו, כשהיה ירמיהו מוכיחם: למה אין אתם עוסקים בתורה? והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה? מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן ואמר להם: 'הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְיָ' [יר' ב, לא], 'שמעו' לא נאמר אלא 'רְאוּ', בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".
המקור שאותו סילף רש"י הפעם הוא המכילתא דרי"ש, ואסביר: מסקנתו של רש"י מן המדרש היא: ש"הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו", ובמלים אחרות, מי שעוסק בתורה אין לו צורך לעבוד ולעמול, אלא להשליך את יהבו על זולתו ולהתפרנס ממתנות וכספי צדקה.
ברם, מסקנתו של רש"י כלל לא נאמרה במכילתא, והנה היא לפניכם (מסכתא דויסע, ה):
"בשעה שאמר ירמיה לישראל: מפני מה אין אתם עוסקין בתורה? אמרו לו: במה נתפרנס? באותה שעה הוציא להם צלוחית של מן ואמר להם: 'הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר יְיָ' וגו' [יר' ב, לא] אבותיכם שהיו עוסקין בתורה ראו במה נתפרנסו, אף אתם, אם תעסקו בתורה הקדוש-ברוך-הוא יפרנסכם מזה".
ואם תוסיפו ותקשו ומה אפוא המדרש מבקש ללמד? ובכן, לא לחינם נזכר במדרש דווקא הַמָּן, כדי לרמוז לכך שמי שיעסוק בתורה הקב"ה יזמן לו את פרנסתו בקלות ובריווח, שהרי גם הַמָּן שניתן לעם-ישראל, היה צורך לצאת החוצה לשדות וללקט אותו, ולכן הוא משל לפרנסת האדם, שהאדם צריך לצאת מביתו כדי להביא טרף לביתו – אלא שהַמָּן היה מצוי בשפע, וזאת גם הכוונה של המדרש, שהפרנסה תהיה מצויה בריווח ובשפע, כמו לקיטת הַמָּן בשדות.
ורבים בימינו טוענים את אותן הטענות, דהיינו שאין להם זמן לעסוק בתורה מפני שהם טרודים בפרנסה, ובכן, להם נועד המדרש הזה, שהוא מעין הבטחה לעם-ישראל, שלא יחששו לקצץ בשעות מלאכתם כדי לפנות זמן ללימוד תורת האמת, מפני שה' ייתן להם ברכה בפרנסתם. כמו כן, מי שמקדש את עצמו, ממילא צרכי החומר והמותרות נאפסים בעיניו והיו כלא היו.
ז. הנהג בהן מנהג דרך ארץ
הבה נעיין יחדיו בדברי חכמים במסכת ברכות (לה ע"ב), בחמש הפְּסקות לקמן:
"תנו רבנן: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' [דב' יא, יד] מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ' [יהו' א, ח] יכול דברים ככתבן? [כלומר, יכול להיות שהאדם ילמד תורה ללא מלאכה ופרנסה?] תלמוד לומר: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ' הנהג בהן [בדברי תורה] מנהג דרך ארץ [כלומר, שאסור לאדם להזניח את מלאכתו ופרנסתו] – דברי ר' ישמעאל.
רשב"י אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על-ידי אחרים, שנאמר: 'וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם' וגו' [יש' סא, ה], ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על-ידי עצמן, שנאמר: 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ', ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: 'וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ' וגו' [דב' כח, מח].
אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.
אמר ליה רבא לרבנן: במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי [בימי ניסן ותשרי לא תראו את פניכם בבית-המדרש] כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולה שתא [כדי שלא תהיו טרודים במזונכם במשך השנה].
אמר רבה בר-בר חנה אמר רבי יוחנן משום ר' יהודה בן אלעאי: בֹּא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים: דורות ראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתן עראי – זה וזה נתקיים בידן, דורות אחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי – זה וזה לא נתקיים בידן".
הראינו לדעת, כי מסקנת הגמרא לעיל היא שדרכו של ר' ישמעאל היא הדרך הנכונה, דהיינו לשלב בין חיי המעשה לחיי הרוח, ואילו דרכו של בר-יוחי, לזנוח את חיי המעשה אינה דרך טובה ורבים נכשלו בה. זאת ועוד, גם בדבריו של בר-יוחי אין ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה, אלא הם נועדו ללמד שעל האדם להסתפק במועט (לחם צר ומים לחץ) עד שהוא כמעט ולא יזדקק לפרנסה. ודרך זו קשה מאד, כי רק מעטים מסוגלים לשמוח בחיי עוני ודוחק.
ח. "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל"
יש כסילים ארורים אשר החליטו לזייף את הלכות שמיטה ויובל (יג, ח–יג) ולטעון שרבנו מתיר בהן ליהנות מדברי תורה, הבה נעיין אפוא בהלכות שם, בשלוש הפְּסקות הבאות:
"כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים, שנאמר: 'לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל' [דב' יח, א], 'חֵלֶק' – בביזה, 'וְנַחֲלָה' – בארץ. וכן הוא אומר: 'בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם' [במ' יח, כ], ['וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ'] – בביזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו [...]
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ-ישראל וּבְבִזָּתָהּ עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל' [דב' לג, י]. ולפיכך הובדלו מדרכי העולם. לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: 'בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ' [שם, יא]. והוא ברוך הוא זוכה [=מְזַכֶּה, מעניק] להם, שנאמר: 'אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ' [במ' יח, כ].
ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש-קדשים, ויהיה חלקו ונחלתו לעולם-ולעולמי-עולמים, ויזַכֶּה [=ויעניק] לו בעולם-הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים ללוויים. הרי דוד אומר: 'יְיָ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי' [תה' טז, ה]".
האמנם ניתן ללמוד מכאן שמותר לשבט לוי ליטול כסף בעבור לימוד התורה?
ובכן, על הלכה האחרונה לעיל, אשר עוסקת ב"כל איש ואיש מכל באי העולם" וכו', צאצאי המינים נשענים כדי ללכת בשרירות לבם. כלומר, ממנה הם מסיקים שמותר לדעת רבנו לשבט לוי ולכל מורֵי ההוראה בעם-ישראל ליהנות מדברי תורה. ברם, נשים לב שההלכה הזו עוסקת בגויים וביהודים כאחד! כלומר, היא לא נועדה ללמד מאומה על לימוד התורה! אלא, תכליתה ללמד שכל אחד מבאי העולם אשר יבקש לידע את ה' ולעבדו באמת ובלבב שלם, הקב"ה ירומם ויקדֵּש אותו להיות חלקו ונחלתו, וייתן לו את כל צרכיו המספיקים לו (כמו שהוא נותן לכהנים וללווים בשעה שיש מלכות לישראל), כדי שיוכל לעבוד ולידע את בוראו.
נמצא אפוא, שכלל לא מדובר בהלכה לעיל על מלמדי התורה, אלא ב"כל איש ואיש מכל באי העולם", וכדברי קאפח שם: "והאם לכל באי העולם יש תורה?", והלא אסור לגוי ללמוד תורה! לפיכך, אין ספק אפוא שמדובר בהלכה זו באנשי המדע והפילוסופיה יודעי ומייחדי ה' באמת, יחידי הסגולה מקרב ישראל או מקרב הגויים "אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו" וכו'.
ובמלים אחרות, ההלכה הזו נועדה ללמד, שלכל אחד יש חלק ונחלה בה' יתעלה, אם רק יתנער מהבלי העולם, ויקדיש את עצמו לידיעת ה' דהיינו ללימוד המדעים המכשירים והמובילים להכיר את בוראו, ולאחר מכן אף יעמיק בלימוד המחשבה-הפילוסופיה שהוא השער לייחודו. ולכן רבנו מדגיש בהלכה: איש "אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את השם" – פעמיים רבנו מדגיש שמדובר באדם שיודע את ה', אדם שבוחר להקדיש את עצמו ללימוד המדעים והפילוסופיה מתוך מטרה לידע את בוראו.
קצרו של דבר, כוונת רבנו בהלכה לעיל, שה' ישלח לאותו יחיד סגולה שמבקש לידע את ה' באמת ובלבב שלם, גוי או יהודי, פרנסה שיש בה ברכה בזמן קצר, כך שיישאר לו זמן פנוי להשׂכיל. ולכן נאמר בהלכה שה' הוא זה שיזכה לו, ורעיון זה הודגש בפסוק שהובא מתהילים: "יְיָ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי", דהיינו הקב"ה הוא זה שישגיח על גורלו ומהלך חייו של אותו יחיד סגולה נדיר ומיוחד וייתן לו באופן מכובד, ולא בדרך מבזה של תביעת קצבאות ותקציבים מקופות צדקה או מהקופה הציבורית, דרך ארורה שיש בה עוון חילול-שם-שמים.
זאת ועוד, מההלכות לעיל יש הטוענים ששכרם של שבט לוי בתרומות ובמעשרות הוא על הוראת התורה והמשפט לעם-ישראל, ולומדים זאת מדברי רבנו בהלכות לעיל: "מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל' [דב' לג, י]". ברם, התורה אומרת במפורש, שהתרומות והמעשרות ניתנו לשבט לוי אך ורק בעבור שירותם בבית-המקדש בלבד! ובעניין זה נעסוק בפרק הבא.
ט. "חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד"
כאמור, יש הטוענים שכומרי הדת השכירים בימינו הם תחליפיהם של הכהנים והלוויים בזמן שבית-המקדש היה קיים, ולכן, כמו שהכהנים והלויים זכו למתנות כהונה ולוייה, כך יש לממן את מלמדי התורה מהקופה הציבורית. ברם, אם מלמדי התורה הם אכן כמו הכהנים והלוויים, מדוע חז"ל ורבנו אסרו באיומים חמורים מאד ליהנות מדברי תורה? וזאת למרות שהם חיו בגלות בתנאי דוחק קשים מאד! אין זה אלא עוד תירוץ מתעתע מבית המינים וצאצאיהם.
ואסביר: לא בעבור לימוד התורה ה' יתעלה קבע שיש להעניק לשבט לוי תרומות ומעשרות, אלא בעבור שירותם בבית-המקדש. כמו כן, בל נשכח שהכהנים והלווים לא נוחלים בארץ-ישראל ואף נאסר עליהם ליטול חלק בביזה, וכדברי רבנו לעיל: "ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה, ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו". כלומר, אף שהתורה זיכתה אותם במתנות בעבור שירותם בבית-המקדש, הם לא מקבלים נחלה בארץ-ישראל ואף נאסרה עליהם הביזה באזהרת לאו, וכל זאת בגלל שהם כבר מקבלים מתנות כהונה ומעשרות בעבור שירותם.
"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי יְיָ וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן, וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְיָ הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (דב' יח, א–ב). ברם, האם מלמדי או לומדי התורה בימינו אינם נוחלים בארץ-ישראל? האם הם מוותרים על איזו זכות בנכסים? וגדולה מכולן, כאמור, התורה אומרת במפורש שהתרומות והמעשרות ניתנים ללוויים כשכר בעבור עבודתם בבית-המקדש ולא בעבור לימוד והוראת התורה לעם-ישראל, וכך נאמר בתורה:
"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד [...] וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד [...] וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַייָ תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה [...] וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם אַתֶּם וּבֵיתְכֶם כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במ' יח, כא–לא).
מפסוקים אלה עולות שתי מסקנות חשובות: 1) שכר המעשרות ניתן ללוויים בעבור עבודתם באוהל מועד; 2) הואיל וניתן להם שכר מעשרות, הם אינם זוכים לביזה ולנחלה בישראל.
ואצרף לסוף פרק זה את דברי מיכה הנביא (ג, ט–יא):
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: "דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין", הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".
נשים לב! הנביא משווה בין הכהנים שנוטלים ממון בעבור הוראת התורה לנביאי השקר אשר קוסמים בעבודה-זרה! ללמדך על חומרת ההנאה מדברי תורה, ואשר עונשה נאמר בהמשך דברי הנביא: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".
י. האם מותר ליהנות מדברי מדע?
נשאלתי כך: מדוע מותר לקבל כסף בעבור עבודה באלקטרוניקה ופיסיקה וכו', שהרי אם זה חלק ממעשה בראשית, מדוע שהם לא ייחשבו בגדר של לימוד תורה שאסור ליהנות בו?
ובכן, לגבי האיסור ליהנות מדברי תורה, נאמר בקבלה (במסורת התורה-שבעל-פה): "מה אני בחינם אף אתם בחינם", דהיינו הדברים אמורים אך ורק לגבי התורה שה' יתברך נתן לנו וציווה אותנו ללומדה וללַמדה. לגבי המדעים, אין שום איסור להתפרנס מהם כי הם לא בגדר תורה שקיבלנו בהר סיני, וכן לא תורה שדנים בה במשך הדורות מכוח התורה שקיבלנו בסיני.
ויתרה מזאת, בימינו ידיעת המדעים מובילה באופן ישיר ליצירה ולמלאכה, כלומר, יש קשר הדוק בין ידיעת המדעים לבין מלאכה ופרנסה, דהיינו ליצירת מוצרים משפרי איכות חיים.
כמו כן, את המדעים קשה יותר לסלף ולזייף, שהרי נדרשת הוכחה אמפירית וראיה ברורה, והחוקרים עומדים תמיד תחת ביקורת עמיתים. ולכן, מעטים יחסית הם אשר נוהים אחרי הזיות מדעיות בימינו (כגון מודל הארץ השטוחה). לעומת זאת, כאשר מדובר בדת ובאמונה, קל בהרבה להחדיר שקרים והזיות, שהרי כל אחד יכול לטעון שיש בידו קבלה כזו או אחרת. ובמלים אחרות, הואיל ובאמונה דתית מעורב גם פן של אמונה וקבלה, קל יותר לזייפה.
יתר-על-כן, יש אינטרס עליון לנוכלים ולמושחתים לדורותיהם לזייף ולסלף דת, שהרי המזייף והמסלף דת סוחף אחריו בני אדם רבים, וזוכה בעקבות זאת לכבוד לשׂררה לתפקיד ולממון, ולעתים אף למעמד של אלוה עלי-אדמות. כך שהאינטרס לזייף דת הוא ברור ומובהק, ולכן חל איסור חמור להפוך את התורה לכלי לפרנסה, כי אם הכסף נכנס למערכות הלימוד הפסיקה והשפיטה, הרשעים יעקמו ויזייפו את הדת במטרה להפיק ממנה רווחים וטובות הנאה.
ולא רק מינים ופושעים ארורים, כל אדם שטעם את טעם השוחד וההנאה מדברי תורה, יצדיק את עיוותה וסילופה במטרה להצדיק את עצמו ואת הפקת המשכורות וטובות ההנאה, שהרי כידוע השוחד מעוור עיני חכמים ומסלף דברי צדיקים. כך שלא רק נוכלים ושקרנים שמודעים לרשעם עלולים לזייף ולסלף את התורה, ולרוצץ את יסודותיה והלכותיה במגפיים מסומרים, גם הפתאים (שסופם להיות רשעים), אשר מרוב עיוורונם בטוחים שהם צדיקים וחסידים.
לסיכום, לעומת התורה, המדעים אינם עוסקים בענייני אמונה וקבלה אלא בעניינים מוחשיים ומציאותיים שניתנים לבחינה. כמו כן, הם נתונים כל העת תחת ביקורת מדעית, ולכן קשה מאד לזייפם, וגם אם יזייפום, סוף השקר או הטעות להתגלות, ושום נזק מוסרי ערכי וחברתי לא נגרם לאדם הפרטי או לחברה או לעתים אף לאנושות כולה. ובמלים אחרות, אם האנושות שגתה בהבנת מדע מסוים, אין בכך כפירה בעיקר אלא שגיאה מחשבתית בלבד, לעומת זאת, אם האנושות שגתה בתפישות האלהות, הנזק שייגרם לאנושות כולה הוא אדיר. וזו גם הסיבה שמי ששוגה בתפישת מדע מסוים אינו בגדר מין ואפיקורוס שאין לו חלק לעולם-הבא ושמצוה "לשנוא אותו ולהשמידו", אך מי ששוגה בתפישת יסודי הדת והאלוהות, הוא בגדר מין.
"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).
יא. היש מעשרות לאוכלין מן התורה?
נשאלתי כך: שאלה בנוגע למעשרות. אם יש תלמיד חכמים שזוכה רוב היום ללמוד תורה, ומתפרנס מכמה שעות של עבודה כל יום. ויש בני משפחה ומכרים שיודעים שהוא תלמיד חכמים ואינו מרוויח מספיק ולכן נותנים לו את מעשר הכספים שלהם חודש בחודשו.
האם יש כאן הנאה מכבוד תורה, שהרי אם לא היה תלמיד חכמים לא בהכרח שהיו נותנים לו? או שאין בכך בעיה שהרי הוא אינו מתפרנס מהתורה אלא ממלאכה שעוסק בה. והאם יש במעשה זה שבירושלמי סמך להתיר לו לקחת מעשרות: "חד תלמיד מן דרבי [יהודה הנשיא] היו לו מאתים חסר דינר, והוה רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שני מעשר מסכינין"?
תשובה:
מעשר כספים זו המצאה אורתודוקסית שנועדה להכשיר חילול השם ולהעביר כסף למוסדות המינות האורתודוקסים. ולכן, אסור באיסור חמור מאד לתת כסף לאותו "תלמיד חכמים" אשר אוכל מן התורה (ואם הוא איננו נזהר באיסורי חילול-שם-שמים, קרוב לוודאי שתורתו היא גם תורת מינות). העובדה שהוא מתפרנס כמה שעות כל יום ממלאכה כלשהי איננה מכשירה את ההנאה מדברי תורה, כי אסור ליהנות מדברי תורה גם אם יש לו מלאכה שמפרנסת אותו. ההיתר ליטול כסף אם יש לו מלאכה שמפרנסת אותו, נוגעת אך ורק לדיינים ולשכר בטלה שזה עניין אחר לחלוטין, וגם לזה יש תנאים וכללים מדוקדקים ומוגדרים ומצומצמים מאד.
על אותו "תלמיד חכמים" כביכול לעבוד שעות נוספות, והסיבה שכמה שעות אינן מספיקות לו היא כנראה מפני שכל ימיו הוא לא השקיע מאומה בלימודי המדעים, ולכן הוא נאלץ עתה לעבוד בעבודה שאיננה מספיקה לו. ומי שהביא אותו למצב הנחות הזה הם מוריו ורבותיו האורתודוקסים אשר הרחיקו ממנו את לימודי המדעים והחכמות, עד שהפכוהו לכסיל גמור.
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי [...] וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב).
ביחס לתלמוד הירושלמי (סוטה ג, ד), ובכן, שם מדובר על תלמיד של רבי שעמד בקריטריונים ההלכתים של עני, דהיינו שהיו לו מאתיים דינר חסר אחד, ולכן רבי השתמש באותו התלמיד כדי ללמד הלכה למעשה: שאפילו עני שיש לו מאתיים חסר דינר יש לזכותו במעשר עני אחת לשלוש שנים. כלומר, אותו תלמיד קיבל מעשר עני בשל היותו עני לא בשל היותו תלמיד.
ולפי הלכה זו מותר לתת לאותו אורתודוקס אחת לשלוש שנים מעשר עני כאשר מפרישים אותו מן הפירות והירקות, ותו לא. ברם, לתת לאותו מחלל-שם-שמים שכר חודשי קבוע ובכך להנציח את אכילתו מן התורה וכן להכשילו בחילול השם – אסור באיסור חמור, ויש בזה משום ולפני אורתודוקס עיוור לא תיתן מכשול. אלא, על אותו אורתודוקס אשר אוכל מן התורה ובשל-כך הינו נבזה ושפל, להוסיף עוד שעות עבודה עד שיספיקו לו – ויָפָה שעה אחת של לימוד תורת האמת, מלימוד של אלף שנים בישיבות המינות האורתודוקסיות אשר מוציאות את האדם מן העולם, ומנציחות את גלותנו הרוחנית ואת חרפתנו בשיממון היכלנו והר קדשנו.