כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק א)

עודכן: 19 בספט׳

בכותר מאמר זה קבענו את מוסרו של הלל הזקן, אשר מסמל יותר מכל את דרך "בית הלל", כלומר את דרך הסובלנות המתינות וההיתרים. ברם, במוסרו הנחרץ הזה הלל הזקן מפתיע אותנו מאד, שהרי לא היינו מצפים שדווקא הלל הזקן יאמר את אחד המוסרים הקשים ביותר בעניין הנאה מדברי תורה! והנה לשון המשנה באבות בשלמותה (ד, ז):


"ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [=אנו למדים אפוא, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם". אגב, נשים לב, כי במשנה נאמר: "כך היה הלל אומר" ולא "הלל אומר", כדי ללמדנו שמאמר מוסרי זה היה שגור בפיו, והוא היה אומר אותו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.


ולכאורה יש לתמוה, מדוע הלל הזקן, אביר הסובלנות והמתינות, אשר לא ניתן לחשוד בו לרגע אחד שהוא היה קנאי או קיצוני או קפדן או מחמיר, דווקא הוא, גדול המתירים והמקלים, דווקא הוא קידש מלחמה כנגד הפקת טובות הנאה מדת משה? מדוע הלל הזקן לא מצא דרך להתיר ליהנות מכבוד תורה? ואם הוא לא הקל, מדוע לכל הפחות הוא לא העלים-עין? ואדרבה, במקום להעלים-עין, הלל הזקן בוחר ללכת ב"דרך הקנאות" ומחמיר באופן כל-כך קיצוני, עד שהוא קובע נחרצות ובאופן גורף שכל מי שנהנה מדברי תורה נעקר מחיי העולם-הבא!


ממוסר זה, שנאמר דווקא על-ידי הלל הזקן, אנו למדים שאין שום דרך להקל ולהתיר ליהנות מכתרה של תורה, ואין שום דרך להקל ולעקוף יסוד זה, כי חילולו ורמיסתו גורמים להכחשת האמת ולהשחתת דת משה, וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות". כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון רדיפת הבצע והשׂררה.


לאור מוסרו של הלל הזקן ע"ה קמה וניצבה השאלה: האם מותר בימינו ליהנות מדברי תורה? כלומר, האם מותר לדיין בימינו לקבל משכורות גבוהות אשר עמוסות וגדושות בטובות הנאה מפליגות? וכן האם מותר לרב ראשי לקחת משכורות גבוהות אשר אף הן עמוסות וגדושות במענקים וגמולים וטובות הנאה מפליגות? האם מותר להם ליהנות מכספי פנסיה מדושנים לאחר פרישתם? האם מותר ללומדי התורה לקחת משכורות או טובות הנאה כלשהן בעבור לימוד התורה? האם מותר למורים לקחת משכורות או טובות הנאה מהציבור או מהמדינה בעבור לימוד תורה-שבעל-פה? האם מותר ליהנות ממכירת ספרי הלכה ומחשבה? ועוד...


במאמר: "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים" עסקתי בעיקר בדיינים וכן בשררות הרבניות למיניהן. במאמר זה נתמקד בהנאה מהוראת התורה ולמידתה, וגם בשׂררות התורניות.


אסור ליהנות מדברי תורה


נחל בהלכותיו המפורסמות של רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–י):


"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [כל-שכן בנטילה בכוח ובמרמה מתקציבי המדינה], הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


ונצרף גם את דברי רבנו בפירושו לסנהדרין (י, א; עמ' קלה):


"והזהירונו חכמים עליהם השלום מזה [מהפיכת התורה לקורדום], ואמרו: 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם' [אבות ד, ה], רומזים למה שביארתי לך, שלא יעשה תכלית הלימוד, לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון, ואל יעשה תורת ה' פרנסה [בכל אופן וצורה, כגון שררה רבנית, שהרי רבנו כבר אמר לעיל בסמוך שאין להפוך את הלימוד לכלי לרכישת ממון], ואל יהא אצלו תכלית הלימוד אלא ידיעתו בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת ולכן תכליתן קיומן" וכו'.


וראו גם את פסק רבנו בהלכות נדרים (ו, ח), שם רבנו קובע שראובן שאסר על עצמו בנדר ליהנות משמעון, לעולם מותר לשמעון ללמד את ראובן תורה-שבעל-פה, אך אסור לשמעון ללמד את ראובן תורה-שבכתב במקום שנוטלין שכר על לימודה: "ומלמדוֹ תורה-שבעל-פה שהרי אסור ליטול עליה שכר, אבל לא תורה-שבכתב שנוטלין עליה שכר. ואם אין דרכם שם ליטול שכר על תורה-שבכתב הרי זה מותר. ובין כך ובין כך מותר ללמד את בנו".


מקור ההלכה הזו במשנה נדרים (ד, ג): "המודר הנייה מחברו [...] ומלמדוֹ [=מותר לשמעון ללמד את ראובן] מדרש הלכות ואגדות. לא ילמדנו מקרא, אבל מלמד הוא את בניו מקרא".


וכתב שם רבנו בפירוש המשנה: "ואמרוֹ 'לא ילמדנו מקרא', במקום שמלמדין מקרא בשכר, אבל במקום שמלמדין מקרא בחינם מותר לו ללמדו מקרא. ולא הוצרכנו להתנות בהלכות והגדות ומדרשות תנאי כזה, לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר, שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ' [דב' ד, יד] – ובא בקבלה מה אני בחינם אף אתם בחינם. אבל מותר ללמד את המקראות בשכר במקום שנהגו בכך מתוך כוונה שיהא אותו שָׂכָר שְׂכַר-לימוד הטעמים ושכר שמירת התינוקות שלא ייעזבו ויתקלקלו. ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות בעד המשפטים [פסיקת הדינים] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות".


ושם, בהלכות נדרים (ו, ח) לאחר שקאפח מצטט את דברי רבנו הללו בפירוש המשנה, הוא אומר כך:


"וראה הלכות תלמוד תורה (ג, י) אות לד, שם הבאתי דברי רבנו באבות [ד, ה]. והארכתי בביאור דעת רבנו [בעניין] מה שכתבו התשב"ץ והכס"מ כעין ראיות נגדו. לא כדי להתווכח עם אדירי עולם, אלא כדי דלא לשווייה לרבנו טועה בדבר משנה, או אפילו עם-הארץ גמור בדברי חז"ל [...] ומרן הכס"מ מצא לנכון לפסוח על הלכה זו".


על דבריו הללו מגיע לקאפח פרס-ישראל לצביעות להתרפסות ולחנפנות! שהרי קאפח מתנצל שאין מטרתו להתווכח עם "אדירי עולם" כלשונו ולהוכיח אותם על-כך שהם מחללים-שם-שמים, שהרי הם אלה אשר מתירים לו-הוא-עצמו לחלל-שם-שמים ולהפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים – אלא, כל מטרתו היא שלא ישגו לסבור שרבנו הוא עם-הארץ או טועה בדבר משנה – ודבריו הבל מהובל, שמי בכלל יעז להעלות על דעתו שרבנו הוא עם-הארץ? וכי יש חשש כזה? אלא, כל מטרתו היא לכרוע ולהשתחוות למינים ולצאצאיהם כדי לשמר את שררתו, תפקידו, משכורותיו, ושלל טובות ההנאה שנלוות למעמד הכמורה מנת חלקו.


דברי רבנו המפורסמים בפירושו למשנה


נמשיך עתה בדברי רבנו המפורסמים בפירושו למשנה במסכת אבות (ד, ז), עד סוף הפרק: