אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז - חלק א

עודכן ב: אוק 13

מן המפורסמות שרבים מחכמי אשכנז ראו בפילוסופיה כפירה, וביטוי חריף לכך אנו מוצאים אצל מי שמכונה הגאון מווילנא. בסוף המאה הי"ח מתח ר' אליהו מווילנא ביקורת חריפה על העמדה השׂכלתנית שנקט הרמב"ם נגד האמונה במאגיה ובמיסטיקה, וזה לשונו:


"הרבה לחשים נאמרו בגמרא, והוא נמשך אחר הפילוסופיה הארורה, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל שקר. אבל כבר היכו על קודקדו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמרא על-פי שמות וכשפים [...] והפילוסופיא הִטַּתּוּ ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן" (באור הגר"א, יו"ד קעט, יג).


בתחילת דרכי התקשיתי להבין כיצד הגר"א, המפורסם כגאון וכשכלתן, יִיחס אמתות להבלי הכשפים והלחשים והשדים, וכבר פרסמתי מאמר בספרי "אפיקים להרמב"ם" שבו אני מוכיח שלדעת התורה והרמב"ם כולם הבל מהובל, וכל המאמין בהם חובר-חבר למועדון הסכלים ומחוסרי הדעת. ויתרה מזאת, היאך הרהיב עוז לגנות את הפילוסופיה כ"ארורה" שהרי בה לפי הרמב"ם האדם מתרומם למעלת ייחוד השם; ובמה בדיוק היכו על קודקדו של הרמב"ם? האם יש להבין את אגדות הגמרא כפשוטן? דומני אפוא שהמכשף מווילנא מכה על פדחתו שלו בדבריו אלה, שהרי מדבריו מתגלה שרמתו המחשבתית שואפת לאפס.


ביחס לדברי הליטאי מווילנא שהפילוסופיה הטתו ברוב לקחה, אלו דברים חמורים מאד כנגד רבנו הרמב"ם, שהרי אם נתבונן לרגע במקורות שמהם העתיק שוחר השדים והלחשים את ביקורתו, נגלה אל מה הוא משווה את הפילוסופיה ואת הרמב"ם, וכך נאמר בספר משלי (ז, ז–כז): "וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב [...] וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב [...] הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ [...] דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת". ואיני יודע מה עלה בדמיונו, שהרי איך יעלה על הדעת לדמות את הפילוסופיה (ייחוד השם) לאשת איש זונה? אשר דרכי ביתה יורדות אל חדרי מוות? אשר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים? ואת רבנו הרמב"ם הוא מדמה לנער פתי חסר-לב?


סכלותו של המעונן מווילנא גרמה לו לנקוט בדימויים כל-כך מופרכים ומנותקים מן המציאות עד כדי הוצאת-שם-רע על יסוד ייחוד השם, ועל איש אמת עבד השם. זאת ועוד, קוסם הקסמים הזה מותח ביקורת חריפה על-כך שרבנו רואה במדרשי-חז"ל משלים, ולכן הוא אומר שהפילוסופיה גרמה לרבנו "לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן"! ואוי ואבוי לאותה סכלות, שהרי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא שפל השפלות המחשבתית! ולקרוא להבנת אגדות חז"ל כמשלים "דרכי ליצנות", היא הוצאת-שם-רע גם על חכמי המשנה והתלמוד ופעם נוספת על הרמב"ם הספרדי שהבין את עומק כוונתם, ובהמשך המאמר נראה את דברי רבנו בפרק חלק על תופשי אגדות חז"ל כפשוטן.


אגב, במאמרי: "השדים – נחלת השוטים וְהַחַטָּאִים (חלק ב)", בפרק ו שם: "הגר"א מכה על פדחתו", הוספתי התייחסות לדברי הווילנאי ההולך כפעם בפעם לקראת נחשים.


א. תוצאות הריחוק מהפילוסופיה


ביטול הפילוסופיה וכל עמוד המחשבה היהודי גרם לשיבוש מערכות מחשבתי בקרב ראשוני ואחרוני אשכנז, עד-כדי-כך שלעתים לא רחוקות אנו קוראים את ההתפתלויות ההלכתיות הלולייניות שלהם, ונדמה לנו שאנו חולמים ולא קוראים דברים שאנשים שנחשבים לחכמים כתבו אותם. חכמי אשכנז התרחקו מפסיקת הלכה בריאה ומאוזנת והגיעו לשיבושים הלכתיים קשים שנובעים מחוסר הבנה בסיסי של ההלכה ותפקידה.


ברם, הדבר החמור ביותר שאירע לרבים מראשוני אשכנז הוא שהיו לא מעטים בקרבם שהאמינו והיו בטוחים שה', יתעלה ויתרומם מסכלותם, הוא מעין אל יווני בעל איכויות פיסיות מעוררות התפעלות, מעין האל זאוס לאשכנזים, ולא אתפלא אם מדובר בהשפעה נוצרית. וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה". על פסיקת הרמב"ם הזו מתלונן הזעמן הצרפתי שם, וזה לשונו:


"ולמה קרא לזה [=למי שאומר שיש לה' יתעלה גוף ותמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".


תחילה נתייחס ללשון "גדולים וטובים ממנוֹ", אין זו הפעם הראשונה שהראב"ד מתנסח באופן מתנשא, והוא כבר רמז קודם לכן בהשגותיו לכך שהוא רואה את עצמו גדול מהרמב"ם, וזה לשונו בהשגתו על הרמב"ם בהקדמת "משנה תורה": "סבר לתקן ולא תיקן [...], ועתה לא אדע למה אחזור מקבלתי ומראייתי בשביל חיבורו של זה המחבר. אם החולק עלי גדול ממני הרי טוב, ואם אני גדול ממנוֹ למה אבטל את דעתי מפני דעתו".


ולעצם דברי הראב"ד "ואם אני גדול ממנו", רחוקים הם מאד ממידותיו של רבנו ומשבילי מחשבתו, מפני שרבנו לא קובע מהי האמת לפי גדולת הפוסק ורוממותו בעיני עצמו או בעיני אחרים. אלא "קבל האמת ממי שאמרו" – הדברים הנאמרים נבחנים לפי תוכנם ואמיתתם ולא לפי מעלתו הדמיונית של אומרם בעיני עצמו או בעיני אחרים.


נחזור לענייננו, אף שהוא לא התכוון לכך, בלעם הזעמני מודה שרבים מרבותיו עובדים עבודה-זרה! אך הוא איננו מסוגל להודות שרבותיו טועים, כי גדול כבודו וכבוד אבותיו מן האמת, ואם הוא היה איש אמת ואוהב אמת באמת, הוא היה עוקר כבודו וכבוד אבותיו. אך לשיטתו, נכון להגן על כבודו וכבוד רבותיו תוך שהוא משבש את הדעות ומכשיר עבודה-זרה, מאשר חלילה להודות להרמב"ם הספרדי (פרענק פארך ושווארצע חייעס), שיש בקרב רבותיו האשכנזים "הגדולים והטובים" עובדי עבודה-זרה במובן הגס והמכוער ביותר.


על דברי הראב"ד הללו מעיר הרב יחיא אביץ' בחידושיו ל"משנה תורה" שם: "אם להראב"ד גדולים וטובים הם, לדעת חכמים מינים ואפיקורסים הם, עיין בראשית-רבה (ח, ח)". וכוונתו לאמור שם: "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?".


ומה ניתן לומר על דברי הפוחז הקופץ להישבע בחיי ראשו? ובכן, קשה לדעת מתוך דברי הראב"ד אם הוא בעצמו האמין שיש לה' גוף, ואם היה עובד עבודה-זרה בעצמו, כי מצד אחד הוא ראה במי שסוברים שה' הוא מעין אליל יווני עליון כמו זאוס "גדולים וטובים" אפילו יותר מהרמב"ם (וזו כשלעצמה סכלות חמורה), אולם מצד שני הוא מודה שהם נשתבשו "בדברי האגדות המשבשות את הדעות". אך אם הם נשתבשו בדברי האגדות, מדוע הם "גדולים וטובים" מהרמב"ם? מהסתירות הפנימיות בתוך דברי הראב"ד עולה דבר אחד ברור, גם אם הראב"ד בעצמו לא היה עובד עבודה-זרה, אין ספק שהוא סבל מהעדר דעת חמור אם הוא ראה בעובדי עבודה-זרה "גדולים וטובים" מרבנו הרמב"ם.


העדר דעת זה בא לידי ביטוי בדבריו התמוהים כאן ובמקומות רבים אחרים. לדוגמה, מנהגו המוזר לקפוץ ולהישבע "בחיי ראשו" במקומות שדברי הרמב"ם משובשים לפי אי-הבנתו (כ-50 פעמים הוא נשבע כך בהשגותיו), וכן ייחולו לעשיית "פולסא דנורא" להרמב"ם, ובכלל, כל סגנון לשונו המבטל המזלזל והמתייהר בהשגותיו. ומי שהולך עקום איננו יכול להעריך את הדרך הישרה והסלולה ונדמית לו כמעוקשת ומעוקמת.


ב. ההגשמה – העבודה-הזרה הכעורה ביותר


לעיל אמרנו שהאמונה שיש לה' גוף או שהוא כוח בגוף הינה העבודה-הזרה החמורה ביותר. זו דעת הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (א, לו), שם הוא מתאר את עובדי העבודה-הזרה הקדמונים ששגייתם ותעייתם נבעה מכך שהם סברו שיש לעבוד את השמש או את הירח כאמצעי בינם לבין ה'. בהמשך דבריו שם, הוא משווה אותם למי שסוברים שיש לה' גוף, ומסיק שאלה האחרונים גרועים בהרבה מעובדי העבודה-הזרה הקדמונים, מפני שכפירתם קשורה באמיתת עצמותו של ה' יתעלה, וזה לשונו שם בשלוש הפסקות הבאות:


"ואתה יודע שכל מי שעבד עבודה-זרה לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו ולא ידמה מן העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, שאותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דמוּת לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...].


אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו [=שקשור אליו] יתעלה בלבד [אך לא באמיתת עצמותו ממש] כלומר העבודה והרוממות [=ששגו שיש לעבוד ולרומם את האמצעים שמקשרים ומתווכים לפי דמיונם בינם לבין ה' יתעלה] [...]. והיה זה גורם [בסופו של דבר] להעדר מציאותו מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא פעולות הפולחן [...].


לכן היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז] [...] וקראם [=בתורה] אויבים ושונאים וצרים, ואמר כי העושה כן מקנא ומכעיס ומעלה חמה, והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא, הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מְרֵעָה לפי דמיונו".


הרמב"ם לא מסתפק בזאת, והוא מוסיף שם ואומר:


"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש חמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


ג. אין לדון לכף זכות בענייני עבודה זרה


על השגת הזעמן שהבאנו לעיל, אומר מָרי יוסף קאפח בפירושו ל"משנה תורה" שם: "נראה לי ברור שרבנו ראה את השגת הראב"ד ועליה השיב ב'מורה הנבוכים' ח"א סוף פ' לו", ומָרי חוזר ואומר במורה שם (א, לו) שדברי רבנו הינם תשובה לראב"ד: "נראה כי שתי התנצלויות שווא הללו [של הראב"ד] אשר דוחה רבנו כאן, שהאחת חינוך והרגל והשנייה הבנה מוטעית בפשטי הכתובים, לא נכתבו אלא כתשובה להשגת הראב"ד בהלכות תשובה".


נעבור עתה לתשובתו של רבנו לראב"ד במורה שם (א, לו):


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [וכידוע המנהג לשיטתם דוחה הלכה ואף את כל יסודות הדת]. ואם תאמר כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעבדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית".


האשכנזים קידשו את מנהגי אבותיהם, לא בגלל שהם חששו מתנועת ההשכלה והרפורמים כפי שהם מתַרצים כדי להסביר את נהייתם הבלתי-מוסברת אחר מנהגים חיצוניים פרו-נוצרים, אלא מפני שהם נשתבשו ביסודות הדעות וההשקפות של דת האמת (שהרי דבקותם במנהגיהם הרחוקים מִדעת החלה מאות רבות בשנים לפני עליית תנועת ההשכלה). ריחוקם מה' יתעלה גרם להם לתעות ולשקוע בתאוות, וכדי לקיים את תאוותיהם וסטיותיהם החדירו לנו שהם הגזע הארי של העם היהודי, מעמד אשר מעניק להם את הסמכות לשבש את עולם ההלכה והמחשבה היהודי באינסוף הזיות וחומרות, אשר מתעות מדרך האמת ומדרדרות במדרון התאוות והדמיונות – "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דב' יח, כט).


מדברי רבנו לעיל עולה, כי גם מי שמדרשים מסוימים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לדון אותו לכף זכות! על אותו תועה לשוב לדרך האמת מיד, לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה שמדרדרת אליה, ולאמץ כל השקפת-אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לבורא-עולם.


עוד למדנו, שמנהג אבות לא תמיד נכון (ואם בצאצאי המינים עסקינן לא תמיד הוא לא נכון), ואין לאמץ באופן גורף את כל ההשקפות שאבותינו הנחילו לנו, אלא לבחון כל השקפה לגופה: אם אמת היא – לאמצה באהבה, ואם איננה אמת – לדחותה מעלינו תוך שמירה על כבוד אבא. ובל נשכח שמתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו במצרים...


ואסיים בשיחת טלפון בהולה שקיבלתי לאחר שפרסמתי מאמר זה במהדורתו העדינה לפני כמה שנים. טלפן אליי ביום שישי אחד מאנשי השם יודעי-דת-ודין, ותמה עלי: "אדיר מה קרה לך?", הוא זעק בהתחסדות, "זה לא 'אור הרמב"ם' זה 'חושך הרמב"ם'!". שאלתי אותו אם הוא קרא את המאמר הזה שעליו הוא זועק כנגדי, ולאחר דברי גמגום השיבני שהוא לא קרא אותו. ולכן שאילתיו, אם כך, מדוע אתה צווח כנגדי וקורא לדבריי "חושך"? האם רק בגלל הכותרת של המאמר: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז"? וככל שעובר הזמן אני נדהם שוב ושוב למול השעבוד המובנה שקיים בקרב המזרחים לאדוניהם האשכנזים.


"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


"הֲיַעֲשֶׂה לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים?" (שם, כ).

215 צפיות1 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!