תלונות על "אור הרמב"ם" ביחס לסגנון הכתיבה

כבר זמן לא מועט שאני שומע תלונות מפי חברים אשר מלינים כנגד סגנוני, כל אחד בדרכו הוא. לאחר כשנה ויותר שאני שומע את התלונות הללו, שמתי לב, כי כל המתלוננים כנגדי ללא יוצא מן הכלל הם יהודים ממוצא תימני. לעומתם, חבריי האשכנזים, ויש לי לא מעט חברים אשכנזים, מעולם לא התלוננו כנגדי בעניין זה. אדרבה, הם הראשונים אשר הצדיקו ומצדיקים את מאמריי על שר"י ואת סגנוני הבלתי-מתפשר כנגד עבודה-זרה.


נימוק ראשון – מָרי לא נהג כמוך


יש מאותם התימנים אשר הודו שהם מסכימים עם כל דבריי, אך אינם מסכימים עם סגנוני, והנימוק שלהם הוא שאפילו מָרי יוסף קאפח לא התבטא כך. נכון, מָרי לא התבטא כמוני, והוא השתדל שגם המקומות שהוא התבטא בהם בחריפות יהיו נסתרים ומסותרים. אך מָרי לא נהג כן בגלל שזו דרך האמת, מָרי נהג כן כי הוא היה חלק מהממסד הרבני, ועבר על איסור תורה חמור בלקיחת כסף בעבור פסיקת דינים, ומכיוון שהוא הפיל את עצמו בפח היקוש של אהבת הממון, הוא למעשה היה נתון לחסדי הממסד הרבני העריץ.


אם מָרי היה מעז שלא לדבר ברמזים, והיה מעז לצרף את הרמזים שהניח ברחבי כתביו לכדי משנה שלמה מגובשת ומבוססת, הוא היה סופג את מלא חרון אפם זעמם ארסם ונידוים של רשעי הממסד הרבני, ובצדק, שהרי הם מימנו ופיטמו אותו במשך עשרות רבות בשנים, ועתה הוא יוצא נגדם בגלוי? ויש בזה גם עבירה כלפי שמיא, שהרי הקב"ה אסר עלינו לתעב מצרי כי גר היינו בארצו, ואפילו שהמצרים רשעים ארורים, עלינו להכיר להם טובה שהיינו "גרים" בארצם, ואפילו ששעבדו אותנו באכזריות וברצחניות.


וכי מָרי היה יכול להתעלם מכך ולא לדון בעצמו קל וחומר? – והלא לא רק שהממסד הרבני לא שעבד את מָרי כלל, אלא להיפך, הממסד העניק לו אלף אלפים ורוב רבי רבבות של טובות הנאה (50 שנה בדיוק הוא קיבל משכורות מהממסד, ועוד 14 שנה אשתו קיבלה את משכורתו), ואפילו שמָרי המשיך לחיות בצניעות והשאיר את הכל לבניו אחריו ("וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם"), אפילו הַכֵי, כיצד מָרי יכול היה לתקוע סכין בגבו של הממסד שמממן ומפטם אותו?! ואם היה עושה כן, הוא היה מעיד על עצמו שיש לו פגם מידותי חמור.


ולמרות כל זאת, מרוב אהבתו את האמת, הוא לא היה מסוגל לנהוג כשאר כל עריצי הממסד הרבני והניח לנו משנה שלמה ברמזים דקים ונעלמים – וממנו כוחי, כי כל דבריי סגנוני וגישתי, מבוססים על כתבי הרמב"ם שמָרי תרגם בנאמנות, ועל הרמזים הרבים שמָרי פיזר ברחבי כתביו, כדי שיבוא מישהו אחריו ויעשה את מה שהוא לא היה מסוגל לעשות, מה שהיה אסור לו לעשות מבחינה מוסרית – לגלות את אור האמת ולהפיץ את השקפות רבנו והלכותיו במלא עוזן ואמיתתן.


פעם סיפר לי הרב אהרון קאפח, שפנו אליו בתלונות כנגדי מפני שחשדו בו שהוא זה אשר נותן לי השראה... הוא הדף את תלונותיהם בצדק באמרוֹ שאין בינינו כמעט שום קשר (ואפילו שהתחננתי אליו שיכתוב מאמרים ל"אור הרמב"ם" הוא נמנע מלעשות כן). והאמת היא, שהכוח שלי נובע מרבנו הרמב"ם וממָרי יוסף קאפח שהגיש לנו את הרמב"ם, ומכאן תשובה לכל אותם "כועסים" למיניהם שאינם מאמינים שאני כותב את הדברים מלבי.


נצרף דוגמה אחת להלכה שבה מָרי לא היה מסוגל לומר את כל האמת: בהלכות תלמוד תורה פרק ג, מָרי יוסף קאפח טוען, שכל תירוצי "חכמי ישראל" לדורותיהם, אשר התירו ליהנות מכבוד תורה ולקחת כסף בעבור לימוד תורה – כנגד דברי חז"ל ורבנו המפורשים – הם תירוצים הזויים לחלוטין! והוא תמה איך בכלל חשבו שפלפוליהם הלולייניים עשויים להיחשב אצל הנבונים לראיות אמתיות, מפני שכל נבון יזהה שכולן אינן אלא דחיות שווא. ברם, מָרי לא היה מסוגל ללכת את כל הדרך עד להר סיני, מָרי לא היה מסוגל לומר שלדעת רבנו אסור לקחת כסף על לימוד תורה באופן מוחלט. ולכן מָרי אומר שם, שתירוצו של ה"כסף משנה", שהתיר לקחת כסף על לימוד תורה משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", הוא תירוץ שהיה עשוי להתקבל על לבו של רבנו הגדול.


והנה לכם דוגמה לחששו של מָרי מהממסד הרבני, שהרי אם מָרי לא היה מותיר להם פרצה לעבור דרכה, ואפילו תוך כדי התזת צרורות וחריצת שריטות עמוקות, הוא היה בוגד למעשה באופן מוחלט בממסד שמממן ומפטם אותו. ואיך הוא יכול לעשות כן? ולכן מָרי הותיר להם פרצה שלא יאמרו עליו שהוא נוהג כחתולים הנושכים את היד שמאכילה אותם. ויתרה מזו, אם מָרי היה אוסר באופן מוחלט לקחת כסף בעבור לימוד תורה, הוא לא היה מותיר לעצמו פרצה דחוקה להמשיך ולקחת ממון רב בעבור פסיקת דיניו! והממון שלקח שלא ביושר מנע ממנו לומר את כל האמת.


ברם, לפי האמת אין שום מקום לתירוץ ה"כסף משנה" לדעת רבנו, ואין ל"כסף" ולא למָרי על מה להישען באמת, שהרי חכמי התלמוד ורבנו פוסקים במפורש שאסור לקחת כסף בעבור לימוד תורה! ואף האריכו בתוכחות חמורות למי שלוקח כסף או טובת הנאה ולו הפחותה ביותר בעבור לימוד תורה! כלומר, אין זו הלכה רגילה שאולי ניתן לכופף אותה כשלא נוח, אלא הלכה יסודית מאד אשר נוגעת בלב ליבה המוסרי של דת משה! האם ניתן להקל וליהנות מדברי תורה לאחר שחכמים נקטו בלשון כל כך חריף ש"נוטל חייו מן העולם" ו"מכרית את נפשו מחיי העולם-הבא"? היש עונש חמור מייסורי הכרת הנצחיים?!


וראוי להזכיר למי שמעדיף לשכוח את דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–י):


"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה [או מתקציבי המדינה] – הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה. אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]".


ובפירושו למשנה באבות שם אומר רבנו כך:


"דע שזה שאמר [ר' צדוק], 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: שכל הנהנה בעולם הזה בכבוד תורה הרי זה הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא, והתעוורו בני אדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גֵּוָם".


האם לאחר הדברים הללו יש איזה מקום להקל באיסור חמור זה? וכל מי שטוען שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" [תה' קיט, קכו] ניתן לבטל את האיסור הזה, נמנה על מְפֵרֵי התורה שנזכרו בכתוב זה עצמו, ומכרית את נפשו מחיי העולם-הבא. ואין לי ספק, שגם בימי חכמי המשנה והתלמוד, היו כבר כל התירוצים הרבניים שיש בימינו, ואף-על-פי-כן חכמי המשנה והתלמוד לא הכשירו את השרץ ולא הותירו שום פתח להקל, כי הבינו שחילול יסוד טהור זה גורם להשחתת דת משה, ולהפיכתה לדת טמאה פרו-אלילית ופרו-נוצרית. "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (קהלת א, י).


ונסיים פרק זה בדברי רבנו בפירושו למשנה מסכת נדרים (ד, ג), וזה לשונו:


"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


וכאן רבנו מלמד אותנו מהי הסיבה בה"א הידיעה, לכך שבימיו הכחישו את האמת בעניין זה, ואותה הסיבה עומדת בעינה, והיא גם הסיבה לכך שבימינו מוסיפים להכחיש את האמת, עד שאומרים שמותר לחלל את השם! כלומר, מותר לחלל את ה' כדי שהתורה לא תישכח. ואיני יודע את נפשי, וכי יעלה על הדעת להתיר לחלל את השם, לבזות את התורה, לכבות את מאור הדת, וליטול את חיינו מן העולם הזה – רק בשל חוסר ביטחוננו בה' יתעלה שהתורה אולי תישכח? והלא כבר הבטיח לנו ה' יתעלה בספר דברים (לא, כא): "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ"? ואיך התירו לעצמם לעבור על חילול השם החמור, כאילו במטרה לשמור על התורה?! וגם מָרי ידע היטב שהתורה לא באמת מעניינת אותם, אלא התורה היא אמצעי-קורדום לחפור בה כדי להפיק באמצעותה את תאוותיהם הבזויות.


ויש להוסיף, שבתימן לא נהגו אבותינו ליהנות בשום פנים ואופן מלימוד תורה, והדיינים והרבנים לא היו מקבלים שכר מן הציבור, אלא כל אחד ואחד עסק במלאכה המפרנסת. והנה הוכחה וראיה לכך, שגם ללא נטילת ממון בעבור התורה – התורה ממשיכה להתקיים. ובמקום שנטלו ממון ונהנו מכבוד תורה – יצרו דת חדשה וערכו רפורמות קשות בדת משה, עד שדת משה חדלה כמעט להתקיים, והקב"ה היכה את ארץ אדום במכה איומה ונוראה.


נימוק שני – סגנונך מרחיק אנשים


נימוק שני אשר שמעתי לאחרונה הוא ש"סגנוני מרחיק אנשים", אותם אנשים חושבים ש"אור הרמב"ם" צריך להיות כמו "הידברות" או "ערכים" או "יד לאחים" או "חב"ד", כאילו המטרה שלי היא "לקרב" לדת בכל מחיר של רמיסת האמת והפצת עבודת אלילים.


ואין זו מטרתי, כי כל הארגונים שציינתי לעיל ועוד רבים, אין מטרתם רק לשם שמים, ואין לי ספק שמטרת רובם אם לא כולם היא קודם כל הפקת רווחים ורק אחר כך מגיע ה"לשם שמים" (במקרה הטוב, והאמת קשה בהרבה אך איני רוצה לגלוש כעת מהנושא)... מטרת מיזם "אור הרמב"ם" היא קודם כל אמירת האמת, יהא המחיר אשר יהא, והמטרה השנייה לאחר אמירת האמת היא להאיר כמה שיותר לבבות באור האמת.


ואם חלילה אשמע לאותם יועצים, ואחדיר שיקולים של "תקינות פוליטית" (=Politically correct), הרי שעלי לסגור את אתר "אור הרמב"ם", ואיני נסחף להגזמה, כי בימינו לא תקין פוליטית להביא ראיות על כך שרש"י הגשים את הבורא, ולהביא את דברי רבנו לאחריו על כך שהמגשימים יותר גרועים מעובדי עבודה-זרה בהרבה. ואפילו אם לא אמרתי כלום לאחר מכן, די בהבעת התנגדות שכזו לממסד האשכנזי העריץ כדי להיות "חסר תקינות פוליטית", וכדי לעורר את כל הכלבים המצחינים מוכי הפרעושים המשועבדים ברוחם ובגופם לאדוניהם האשכנזים, אשר מכים אותם ובועטים בהם בכל הזדמנות.


ויתרה מזאת, אם איני נוקט כנגד רש"י במלים חריפות, ואיני מגנה אותו קשות על העבודה-הזרה החמורה והכעורה אשר בידיו, הרי שאני עובר על שלוש עבירות: 1) אני מועל במצות התורה, "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם"; 2) אני מעיד על עצמי שאני מודה במשהו לרש"י על דרכו הכעורה והנלוזה, ובמרומז אני מצדיק את דרכו – שהרי אם איני מעז לגנותו בעצמי, הרי שאיני ממשיך את דרכם של אברהם אבינו, משה רבנו ורבנו הרמב"ם, וסוטה מגישתם בנקיטת התייחסות סלחנית כלפי עבודה-זרה; 3) אני למעשה מחדיר ללבי חששות זרים מבני אדם, שמא יבולע לי מכל מיני עובדי אלילים, וה' יתעלה אסר עלינו לעשות שום חשבונות בענייני עבודה-זרה, ולא לחשוש משום דבר – בשם יי אל עולם!


שיטת ה"תקינות הפוליטית" הוחדרה לדת משה על-ידי רבנים פוליטיים הרחוקים מדרך האמת, ולפי שיטתם ראוי לאדם לבחור בסגנון שאינו פוגעני בכל מחיר, גם במחיר של רמיסת התורה וחילול השם, וריחוקם מדרכי מישרים גרם להם לעוות את דרך התורה. ובכל מחיר הם נלחמים לשמר את הדת החדשה והמעוותת שהם יצרו באלף השנים האחרונות, דת פרו-נוצרית ופרו-אלילית, אשר הפכה את התורה הטהורה לאמצעי למימוש תאוותיהם.


הרמב"ם היה אנטי-תזה לשיטת ה"פוליטיקלי קורקט", הוא לא נהנה מדברי תורה וכך לא אפשר לתאוות לעוות את נפשו ואת דת האמת שבידיו. והנה דוגמה, בפירושו לאבות (ד, ז) רבנו הביע את דעתו ביחס למוסר ר' צדוק: "לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם", וזה לשונו שם: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדברי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים".


כה גדולה הייתה אהבתו של הרמב"ם לאמת, וכה עז היה רצונו להנחילה לראויים לה, וזה לשונו בסוף הקדמתו למורה:


"כללו של דבר, אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר וצר לו המעבר ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוּכח, אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאמרו בשבילו ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים, ואטפל בהצלת אותו הנעלה היחיד ממה שנלכד בו ואורהו במבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו".


וכבר הרחבתי בעניין זה וייחדתי לכך מאמרים רבים מאד, ראו לדוגמה: "מלחמתו של רבנו בגדולי הדור" (חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד). גם רס"ג מגנה בחריפות את הרי"ש-בי"תים שהחדירו לדת משה שיקולים זרים – "פוליטיקלי קורקט", וזה לשונו בפירושו למשלי לפסוק (ב, טו): "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם", וזה לשונו שם:


"ועוד ממעשיהם 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים' עניין העיקשות והנלוזות, והוא שאם התווכחו עמך שיקרו, ואם התעסקו עמך מרמים, ואם אמרוּ מילה אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל, וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת ה' עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [שם יא, כ]".


וכך בדיוק נוהגים הרבנים הממסדיים בימינו, אשר אומרים מלים שקולות, גם בדבריהם לתלמידיהם וגם בפסקי ההלכה שלהם, כדי שלא להרגיז מישהו שעלול לאיים על יוקרתם מעמדם ומשכורתם. וכך אמר לי פעם בפירוש רי"ש-בי"ת ממסדי אחד, שהזהיר אותי שלא ללכת בדרך האמת, "כדי שלא יגיע אליו נזק" ממני...


נימוק שלישי – סגנונך לא ראוי מבחינה מוסרית


נימוק נוסף ששמעתי הוא שסגנוני אינו ראוי מבחינה מוסרית, כי באופן כללי אין זו דרך ראויה להתבטא בצורה חריפה. על המתחסדים הללו אני תמה מאד, וכי הם לא למדו אצל המארי? וכי לא למדו נביאים וכתובים? האם הקב"ה נתן לנו תורה הכתובה בכללי "תקינות פוליטית"? האם הקב"ה חוסך לשונות קשים כנגד עבודה-זרה וכנגד חילול השם? האם הקב"ה מכסה על גדולי האומה במקום שעוו ופשעו?! האם התורה מעודדת ומטפחת הערצת קדושים?! האם סגנון כתבי הקודש היה עובר את מבחן "התקינות הפוליטית" השקרי של ימינו?!


והלא כל מי שלמד באמת את כתבי הקודש יודע, כי רבים מלשונות התורה ולשונות הנביאים מנוגדים לחלוטין לגישת ה"תקינות הפוליטית" האירופית – וכי ניתן לטעון בשל כך שסגנון התורה הוא סגנון לא מוסרי?! וכי ניתן לחשוד בנביאי האמת שהם פגומים מבחינה מוסרית? ובכל מקום שהנביאים זיהו עוולה הם זעקו עד לב השמים, ואפילו שהיו מהם שלא רצו להתנבא ולהוכיח את עם-ישראל בדברים איומים ונוראיים, הקב"ה לא וויתר להם, עד שהתנבאו במה שהטיל עליהם.


ויודע אני שיש שיטענו כנגדי, ובצדק: אינך משה רבנו ואינך נביא, ואני מסכים עמם בהחלט, אנכי עפר ואפר, והנני עוד עובד על מידותיי בתקוה שיהיה אלהים עמדי ואזכה לעזר אלהי, וזוהי האמת לגבי מעלתי הרוחנית. ואף-על-פי-כן, האם לא ראוי לנו ללמוד מסגנונה של התורה?! האם לא ראוי לנו ללמוד מסגנונם של הנביאים?! האם התורה ניתנה למלאכי השרת?! התורה ניתנה לנו – לבני-האדם החסרים, כדי שנלמד ממנה לאהוב את האמת, לקבלה תמיד ולאמרה בכל מקום שאפשר, ללא משוא פנים וללא מורא מבשר ודם!


ולכן, לא רק שמוטל עלינו ללמוד מסגנון התורה והנביאים, חובה עלינו ללמוד מהנהגותיהם ממעשיהם ומסגנונם! ובכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב או למָרי, ובכל מקום שיש בו עבודה-זרה יש לנתצה ולבערה ככל יכולתנו כמעשה משה רבנו בעגל הזהב: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ' לב, כ) – עד שעגל הזהב יָצָא מנקביהם המאוסים ביותר! כך יש לטפל בעבודה-זרה, שהרי מטרת כל התורה והציר שעליו היא סובבת לדעת רבנו במורה היא: "עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".


ואסיים בפניה לכל המתחסדים המצטדקים והמתייפייפים, אשר מועלים בייעודם ובייעודו של עם-ישראל להורות את הדרך לאל אחד, ונוהגים כשאול המלך אשר חמל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר (ואפילו שתירץ שחמל עליהם כדי להקריבם לה' יתעלה) – ובשל כך מאס ה' בו מהיות מלך על ישראל וקרע ממנו את מלכותו ונתנהּ לרעו הטוב ממנוֹ. אני פונה אליהם, בואו תכתבו, בואו תעשו משהו, בואו תפיצו את אור האמת לפי דרככם ה"מעודנת", בואו תוכיחו לי ולה' יתעלה שיש דרך אחרת לבער עבודה-זרה מן הארץ!


"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?" (ש"ב טו, יד).



269 צפיות5תגובות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!