top of page

הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ד

בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת מתעתעת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר. בחלק השני עסקנו בטענת המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישׂת השדים שבאגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או פטומי מילי בעלמא, וכדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המקומי והאלילי שרווח מאד באותם הימים. וכאמור, הוכחנו את שגיאתו וסכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי, וראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי מדעות קדומות יבין ששלילת השדים כבר נאמרה בתורה.


טענתו המרכזית של המקלל בחלק השלישי הייתה, שלפי התורה חובה לקבוע שספר-האופל הוא תורה מן השמים, וכן חובה מן התורה לקבוע שנחמן הכלבי הוא משליחיו הנאמנים של הקב"ה, יתעלה ויתרומם מכל הבלי המקלל. ומדוע לפי המקלל חובה לקבוע כל זאת ואף לאמֶּת את כל ההזיות הפגאניות הנחותות והמגוחכות שחדרו לדת האמת באלף השנים האחרונות? ובכן, לפי המקלל, הואיל וכל "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות סמכו את ידיהם על כל ההזיות הנגעלות הללו, והואיל והתורה קבעה ש"אחרי רבים להטות", חובה עלינו לקבל את כל פיגולי האלילות והמינות האירופית, וזאת כאמור מפני שכל "חכמי ישראל" קיבלום...


ואיך עלה על דעתו שהקב"ה יקבע שחובה על עם-ישראל לעבוד עבודה-זרה ולהתבוסס בצואת המינות רק בגלל ש"חכמי ישראל" החליטו שהעבודה-הזרה היא אמת?! והלא אפילו נביא-אמת שיורה חלילה לעבוד עבודה-זרה אין שומעים לו! כל-שכן הפשפשים והפרעושים, עדת המינים הסכלים והפתאים האירופים ועבדיהם הנרצעים שקמו בעם-ישראל באלף השנים האחרונות, אשר הִתעו את עם-ישראל אחרי ההבל מתוך רדיפת הבצע התאוות והשׂררה. וכבר חשׂפתי בעשרות רבות של מאמרים את הזיותיהם והשקפותיהם הרעועות – תת-רמה של עובדי אלילים עילגים ומאמיני הזיות המשרבטים עֵטם כמו תינוקות, פשוט להקיא!


לא אוסיף לדון בזה עתה, כי כבר הרחבתי בזה בחלק הקודם. ברם, ראוי להוסיף שאין שום זכר בדברי המקלל ליסוד הפילוסופי שהוא מיסודות דתנו: קבל האמת ממי שאמרוֹ. אדרבה, המקלל מתעלם לחלוטין מדרך האמת והצדק וקובע שוב ושוב ושוב כי האמת נמדדת לפי רוב הוזי ההזיות מחוסרי הדעת אשר טוענים לאמיתתה – וכבר לימדנו הנביא ישעיה (נט, טו) כי האמת נעדרת: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו". ולעיון נוסף בעניין העדר האמת ראו: "מדוע מעטים אנשי האמת?", "גורמי העיוורון מדרך האמת", "קבל האמת ממי שאמרו", "משה אמת ותורתו אמת", "אהבת האמת ורדיפת הצדק", ועוד רבים.


***

נמשיך עתה לעיין בדברי המקלל ונוסיף ללמוד עד כמה הוא תעה ולעה ושקע בהזיות אשר מוציאות את האדם מן העולם, המקלל במכתבו הארוך ממשיך ואומר כך:


"במאמר על רבי נחמן אתה מכנה אותו אינספור פעמים ככלבי ואת רבי נתן תלמידו כעזתי. אז ראשית זה מאוד אינפנטילי תינוקי וילדותי לכנות כך אדם, אתה אינפנטיל של ממש, זה מראה כמה אתה תת-רמה מבחינה נפשית וכמה אינך מפותח ובוגר שכלית".


ובכן, המקלל אינו יודע, אך מצוה גדולה ורבה היא לזלזל ולבזות ולהשפיל עבודה-זרה, ועוד יותר חובה להכרית את המינות והמינים, והאמת שאיני צריך להביא ראיה על-כך שהרי התורה קידשה מלחמה כנגד האלילות וחייבה להכרית ולאבד ולהשמיד כל זכר לעבודה-זרה.


ובכל זאת, אצרף כמה הלכות ומובאות מהלכות חז"ל ורבנו:


א) "מצות עשה היא לאבד עבודה זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב], ונאמר: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה]. ובארץ-ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו" (עבודה-זרה ז, א–ב).


ב) "המינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=ובלשון חכמים היחס הזה נאמר בקיצור במלים: 'מורידין ולא מעלין'], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=והם כל שוחרי ההגשמה למיניהם המתפרצים כלפי ה' יתעלה], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=ועליהם נמנים כל הארורים מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה האלילית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]" (עבודה זרה י, ב).


ג) "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [=כגון שורפי ספר-המדע ומורה-הנבוכים אשר החליפו את התורה-שבעל-פה שהועתקה איש-מפי-איש, בקבלת המינות וההזיות של חכמי-יועצי-אשכנז וספר האופל] [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" (הלכות ממרים ג, א).


ד) "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]" (הלכות סנהדרין יא, ו).


ויש עוד הלכות רבות בעניינים אלה, וכאמור, הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה. וכבר הוכחתי את אלילותו ומינותו של נחמן הכלבי גם במאמר: "כלב ושמו ברסלב". על-כל-פנים, לאחר דבריו שהובאו לעיל המקלל הוסיף: "שנית, זה מראה שאין לך שום דבר ענייני ורלבנטי לומר על טענותיו, אתה חסר אונים כנגד דבריו". ובכן, מאמריי מלאים בטענות ענייניות, וכן מדרכי להוכיח את דבריי מתוך מקורות הדת הנאמנים והמהימנים ואף מתוך השכל הישר. אגב, דומני שסדרת המאמרים הזו מוכיחה שאיני "חסר אונים", ולא צריך להיות חכם גדול כדי לנתץ את שקריו של נחמן הכלבי, האמת די זועקת לשמים...


***

והמקלל ממשיך בדברי הבלע והטמטום: "שלישית, [אסור] לדבר כך [כלפי] כל רב ותלמיד חכם [=וכאמור מצוה רבה היא לבזות ולחרף את המינים אשר מתעים את העם אחרי התהו], לא-כל-שכן לצדיק וכל-שכן לנשמת משה רבנו צדיק-האמת שחזרה בגופו של רבי נחמן – זה שָׂם אותך במקום פחוּת, נחות, שפל וטמא יותר מכל צורר מכל אפיקורס מכל רשע – זה הופך אותך לחלאת המין האנושי, לאבי אבות הטומאה, למצח הנחש [מה זה?] לתת-בהמה גסה, ולחיה דו-רגלית ממש. אתה גרוע, מתועב, שפל, בזוי, נחות, ופחוּת מכל יצור אנושי. כל דבריך נאמרים בטיפשות-פה איומה ומביכה, וטומאת שפתיים נובחת מחרידה ומזוויעה".


שימו לב, לפי המקלל נחמן הכלבי הוא גלגול של משה רבנו! ואיך יעלה על הדעת כדבר הזה? שהרי מעבר להזיה שבדבר, נאמר בתורה במפורש: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דב' לד, י), ובא במסורת הנאמנה של מעתיקי השמועה שלעולם לא יקום נביא כמשה רבנו!


וכך בדיוק פוסק רבנו ביסוד השביעי משלושה-עשר יסודות הדת:


"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצא".


זאת ועוד, הייתכן שנחמן הכלבי אשר מסית ומדיח לעבודה-זרה הוא משה רבנו? וכי האדם שהעיד עליו הקב"ה שהוא העניו מכל אדם היה אומר על עצמו שהוא "פלא" ו"נשמתו פלא" ו"חידוש כמוהו לא היה מעולם"? ושימו לב לדברי השחץ הבאים של הכלבי (חיי מוהר"ן הטמבל ת"ה): "הראש השנה שלי הוא חידוש גדול, והשם יתברך יודע שאין הדבר הזה בירושה מאבותיי, רק השם יתברך נתן לי זאת במתנה, שאני יודע מהו ראש השנה. לא מבעיא אתם כולכם בוודאי תלויין בראש השנה שלי, אלא אפילו כל העולם כלו תלוי בראש השנה שלי".


וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו ידבר דברי שחץ ואלילות שכאלו? וכי הוא היה מעז לומר שכל העולם תלוי בו? וכי הוא היה מטיף לכל באי עולם לעלות לקברו שבארצות הגויים הערֵלים ולפנות אליו? והלא משה רבנו היה עניו מאד ואף הלוחם הגדול ביותר בעבודה-הזרה שידעה האנושות! ויש בדברי הכלבי הלז לא רק מינות ביד רמה אלא גם כפירה בדברי ה' יתעלה שמו, אשר העיד: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במ' יב, ג). זאת ועוד, בניגוד לדברי המקלל, נחמן הכלבי לא הסתפק בהשוואת עצמו למשה רבנו, שהרי מרוב שחצנותו הבלעמית הוא החליט שהוא גדול יותר ממשה רבנו, שהרי הוא אומר ש"חידוש כמוהו לא היה מעולם"! כלומר, אפילו משה רבנו אינו משתווה לגדולתו של הלץ הנבל הזה...


כמו כן, דבריו האחרונים לעיל מבטאים כפירה בעוד יסוד תורני, וכֹה דברי רבנו:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".


כלומר, לא יעלה על הדעת שהקב"ה ייתן לנחמן הכלבי תורה חדשה שכל העולם כולו יהיה תלוי – לא בתשובה ובמעשים טובים, אלא בנחמן הכלב-הכלבי חולה הכלבת. כיצד אפוא יש לנהוג בנחמן הכלב-הכלבי? דהיינו לאחר שהוּכח שהוא מין וכופר ביסודות הדת ומסית ומדיח לעבודה-זרה? ובכן, לכל הפחות יש לנהוג בו כדברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת:


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


וכל זה רק במי שפקפק, לא במי שהסית והדיח והִתעה את עם-ישראל אחרי ההבל!


כמו כן, ראו נא והתבוננו כיצד מתוך דברי המקלל עולה הערצתו העיוורת והאלילית לנחמן הכלבי, וזה לשונו: "זה שָׂם אותך [=דהיינו דברי הזלזול והביזוי בנחמן הכלבי שר"י מציבים את אדיר הקטן והצעיר] במקום פחוּת, נחות, שפל וטמא יותר מכל צורר, מכל אפיקורס, מכל רשע – זה הופך אותך לחלאת המין האנושי, לאבי אבות הטומאה, למצח הנחש לתת בהמה גסה, ולחיה דו-רגלית ממש. אתה גרוע, מתועב, שפל, בזוי, נחות ופחות מכל יצור אנושי".


שימו נא ליבכם! לפי המקלל הלז מי שמבזה את נחמן הכלב-הכלבי גרוע מעובד עבודה-זרה! וזו תמצית ומהות העבודה-הזרה, דהיינו הפיכת האליל, ובמקרה הזה נחמן הכלבלבי, לגדול ממשה רבנו ואפילו לגדול מה' יתעלה! שהרי לפיו חירוף וגידוף הכלבי הוא שפל השפלות...


בהמשך דבריו, המקלל שוב מוכיח את עבדותו לאלילו הכלבי: "גם אם תחרף את רבי נחמן הצדיק האמת אינספור פעמים, ותכנהו בכל מיני שמות וכינויי הגנאי הקשים ביותר – הוא יישאר קודש הקודשים, צדיק האמת, צדיק יסוד עולם, שורש הנשמות כולן וראש בני-ישראל – אתה זה שמשפיל את עצמך את אנושיותך לכדי גיעול ופיגול מתועבים ובזויים, לכדי אפסות ונחיתות רוחנית, לכדי ירידה לרמת ביבים של רשעות תהומית וקיומית, לכדי שקיעה בקיא צואה, בשפל רוחני, ולכדי התבוססות בעמקי עמקי הכפירה והטומאה בה אתה מצוי".


שימו לב, לפי המקלל עובד האלילים, נחמן הכלב-הכלבי הוא: "שורש הנשמות כולן וראש בני ישראל"! ומה זה בכלל שורש הנשמות כולן? היש לזה מקור אמיתי? היש לזה הסבר מחשבתי הגיוני ומבוסס? ובזה הוא לא רק מדמה את נחמן הכלבי למשה רבנו, אלא גם לאלוה! שהרי נחמן הכלבי הוא מקור הנשמות! והזייתו של המקלל הלז דומה להזייתו של נחמן הכלבי שאמר על עצמו שהוא חידוש שלא היה מעולם, ולמעשה החליט בזה שהוא אדון כל הנביאים...


וגם אם יקראו לנחמן הכלבי בכל שמות ההערצה והגדוּלה, וירוממו אותו למעלת אדון הנביאים אשר דיבר עם ה' יתעלה פנים בפנים, ואף יחליטו שהוא גדול ממשה רבנו, ולזה יוסיפו כל מיני תיאורי אלהות מייראים, נחמן הכלבי עדיין יישאר כלב רע ונגוע במחלות ממאירות – ולטובתו ולטובת הכלל יש להרדימו בזריקת-מוות, ואם הוא מתנגד יש להכות אותו במקל עד שתצא נפשו. וראוי להוסיף בשוליים שתי הַפְניות: ליחס הראוי למינים ראו במאמר: "וכל המינים כרגע יאבדו", ולניתוץ הזיית גלגולי הנשמות ראו במאמר: "בחינת אמונת גלגול הנשמות".


***

והמקלל מוסיף: "מצטט בפסקה הבאה את גיעול ופיגול סירחון אפיקורסיותך ומינותך, מתוך לשונך הטמאה והסרוחה עם השמטות של חירופך, גידופך וניאוצך הטמאים, הדתן ואבירם וכשמעי בן גרא בשעתם כלפי משה ודוד – המלמד ומשליך עליך – לא על הצדיק האמת".


מכאן ואילך המקלל מצטט מדבריי במאמר: "כלב ושמו ברסלב", ומכיוון שהוא סילף ושיבש את דבריי בכוונת זדון ורשע, לפיכך אעתיק את דבריי כפי שהם הובאו במאמר:


מה כוונת נחמן הכלבי בתארוֹ את דברי רבנו: "שחס ושלום משה רבנו ע"ה עשה תחבולות בחוכמתו"? ובכן, לאור העובדה שנחמן הכלבי שר"י תוקף את ההשקפה הטוענת שמשה רבנו לא עשה את האותות בחוכמתו, או ליתר דיוק בכוחות כישוף פגאניים, עולה בבירור שהוא סבור שמשה רבנו כן עשה את האותות בחוכמתו ובכוחו, דהיינו יש כוח לאדם עלי אדמות לשנות ולשדד את מערכות הטבע בכוחות כישוף פגאניים! וברור גם מדוע נחמן הכלבי נזעק להוכיח שיש בכוח אדם עלי אדמות לעשות נסים ונפלאות, וזאת כדי לשכנע את התועים אחריו שיש לו כוחות מאגיים נשׂגבים ונסתרים – וכך הם, הסכלים והפתאים, יעריצוהו וירוממוהו, והוא יהפוך להיות לאלוה בשר ודם, וישיג את כל זימותיו ותאוותיו ואף יעשה לו שֵׁם בארץ...


ברם, אף שמדברי נחמן הכלבי עולה שרבנו טען שמשה רבנו לא עשה את האותות בחוכמתו, רבנו כלל לא אמר את הדברים האלה, אלא רבנו אומר בהלכות יסודי התורה שם, כך:


"משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על-פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף".


כלומר, רבנו כלל לא עוסק בשאלה האם משה רבנו ע"ה עשה את האותות בכוחו או בעזר אלהי (כי ברור שמשה רבנו ע"ה עשה את האותות בעזר אלהי ולא שהיו לו כוחות כישוף מאגיים, ואין צורך להסביר זאת לנבונים) – אלא, רבנו קובע שאמונה באדם אשר בנויה על סמך אותות ומופתים פלאיים יש בה דופי, שמא אותו אדם הוא נביא שקר ועשה את אותותיו ומופתיו בכשפים וכישופים, דהיינו בתחבולות במרמות ובכחש, כמעשה החרטומים.


ועל זה חרה אפו של נחמן הכלבי, כי הוא הרגיש שעצם הערעור על האמונה באדם על-פי אותות ומופתים פוגעת בסמכותו האלילית, ולכן הוא תקף את רבנו בעניין זה, אף שלא ברור לגמרי הקשר בין התקפתו לבין דברי רבנו, אך אין לצפות לטענות ברורות מהכלבי.


עד כאן דבריי מתוך המאמר, ועתה לדברי המקלל על הדברים הללו: "ראשית, אוי כופר משוקץ שכמותך – וכי אין כוח ביד הצדיקים לעשות ניסים ולשדד מערכות הטבע בכוחם מתוך סיוע ועזר אלוהיים?? צריך בכלל להוכיח דבר כה פשוט המצוי אינספור פעמים בתורה כולה??? איפה רבי נחמן רמז ברמז דק שהצדיק עושה ניסים מכוחו שלו ללא סיוע האל???".


ועתה לתשובתי: ובכן, נחמן הכלבי קובע באופן די מפורש ש"הצדיק" עושה ניסים מכוחו שלו דהיינו ללא סיוע האל! והנה שוב לשונו הטמאה שצוטטה במאמר "כלב ושמו ברסלב":


"והיה מתלוצץ מאד ממה שכתב שם [רבנו, בהלכות יסודי התורה פ"ח, כלומר נחמן הכלבי היה נוהג ללעוג לרבנו על דבריו בהלכות יסודי התורה שם, ואין רפואה למכתו] מֵעניין האומרים על עניין קבלת התורה, שחס ושלום משה רבנו ע"ה עשה תחבולות בחוכמתו וכו', ואסור לחזור דברים כאלו אפילו בדרך ליצנות רחמנא ליצלן. רחמנא לישזבן מדעות זרות משובשות כאלו. אוי למי שנכנס בו מחשבה אחת מאלו המחשבות ואין צריכין לסתור שטותים כאלו".


ובמלים אחרות, לפי נחמן הכלבי משה רבנו עשה תחבולות בחוכמתו! שהרי הוא תוקף את רבנו שטען (לפי הבנתו המשובשת של הכלבי) שמשה רבנו לא עשה תחבולות בחוכמתו! ואפילו המקלל טוען בדבריו לעיל שנחמן הכלבי מסוגל לעשות נסים ונפלאות מכוחו! שימו לב לדבריו: "וכי אין כוח ביד הצדיקים לעשות ניסים ולשדד מערכות הטבע בכוחם מתוך סיוע ועזר אלוהיים??". כלומר, יש לצדיקים-למכשפים כוחות מאגיים לשנות את סדרי בראשית!


אז זהו, שלא, אין כוחות ל"צדיקים" לעשות מאומה! רק לנביאי האמת! וקל מאד לבחון אם ברסלב הכלב הוא נביא אמת או נביא שקר, ואין צורך להתעמק בכך, כי מי שמאמין בקבלה האלילית, או שמטיף לפנות אליו ולהשתטח ולהתחנן על קברו הוא עובד אלילים בלי ספק.


והמכשף, אשר מתיימר ומתרברב, ופועל בכשפיו-הזיותיו לשנות את סדרי בראשית לפי דמיונו, הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק וכפסק רבנו במורה הנבוכים (ג, לז) – ונביא שקר כנחמן הכלבי אשר טוען שיש לו כוחות מאגיים לעשות ניסים ולשדד את מערכות הטבע, הוא מכשף.



***

נמשיך עתה בדברי המקלל, ונראה כיצד הוא מפרש את התקפת הכלבי על רבנו: "ומה שחרה לרבי נחמן בדברי הרמב"ם, ובצדק רב, היא עצם העלאת הטענה והמחשבה שמשה רבינו אדון הנביאים, שכל עם ישראל שמע וראה אותו מדבר פנים בפנים פה-אל-פה עם השם בהר סיני, יכול להיות מכשף וקוסם. לאו דווקא עצם האפשרות שאדם מסוים ילהטט בכשפיו ויהיה נביא שקר, כמו החרטומים של מצרים או בלעם ובלק וכו', כל זמן שלא הובררה אמיתות נבואתו של אותו אדם, כמו שנתבררה נבואת משה מתוקף היותו מדבר עם השם כדברי הרמב"ם".


ובכן, שימו לב, המקלל טוען למעשה שרבנו סבר שמשה רבנו היה מכשף וקוסם! שהרי הוא אומר כך: "עצם העלאת הטענה [על-ידי רבנו הרמב"ם] [...] שמשה רבנו [...] יכול להיות מכשף וקוסם". וזו סכלות חמורה מאד אשר נובעת אך ורק משקיעה ממושכת באלילות, כי כל מי שלמד רק מעט את כתבי רבנו יודע שרבנו קידש מלחמה כנגד המינות והאלילות.


המשך דבריו של המקלל באמרוֹ: "לא דווקא" וכו' אינם ברורים כדרכם של נוכלים, אך עולה מהם די בבירור שהוא מאמין שיש כוח למכשפים ולקוסמים לשנות את סדרי בראשית...


והוא ממשיך לההביל בפסקה הבאה ומתהלל בתחושת ניצחון מדומה:


"על זה יצא רבי נחמן בחרב וחנית ובצדק רב כנגד הרמב"ם. לייחס לרבי נחמן רצון שיאלילו אותו זה מביך, מטופש, עלוב, אווילי, תינוקי, מגוחך, פאתטי ואינפנטילי – זה מלמד עליך. זה אפילו לא ראוי להתייחסות. זו תת-תת-תת רמה מחרידה של אפיקורס ורשע מלוכלך בכל התועבות והפגמים. זו תת-תת-תת רמה של צחנה והתבהמות רוחנית של בהמה גמורה – של נבל, בן נעוות המרדות, בן בליעל, רשע מתועב, כסיל ושוטה".


ויש לשאול: מדוע המקלל הלז טוען שכל-כך מופרך לייחס לנחמן הכלבי רצון שיאלילו אותו? והלא הכלבי הוא זה שאמר על עצמו שהוא "פלא" ו"נשמתו פלא" ו"חידוש שכמוהו לא היה מעולם" ו"שהוא נהר המטהר את כל הכתמים", וכאמור, שכל העולם כולו תלוי רק בו...


***

והמקלל ממשיך בקללותיו ובטענותיו הגסות, הריקות והנבובות: "בפרץ אווילי של טיפשות-פה ואפיקורסות תהומית כהרגלך בטומאה, ציינת בלעג שרבי נחמן הבטיח עֵזר וישועות לנפטרים שיבואו אליו. מה זה שונה מרבי יהושע-בן-לוי שהכניס את אלישע האחר לגן עדן ולחם עם מלאך המוות? מה זה שונה מכל מיני סיפורים בגמרא ומדרשים על כוחם של חכמים לאחר פטירתם להושיע ולעזור? מה זה שונה ממה שכתוב במלכים ב (יג, כ–כא): 'וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה. וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו'? כמה אתה שטוף במינות קיומית [מה זה מינות קיומית? פשוט גיבוב של הבלים]. פשוט מחריד ומזעזע".

נחל בפסוקים מספר מלכים, ובכן, איני יודע מה ראיה יש בהם, וכי יש בהם ראיה שיש כוח מאגי לבשר ודם? והלא אלישע הנביא ע"ה היה כבר מת! אלא שהיה שם נס מופלא מאת ה' כדי שיזהרו בכבוד עצמות אלישע הנביא, וזאת במטרה להחדיר לגדודי מואב את יראת ואמיתת ה' יתעלה שמו, וכן להנחיל להם את האמונה באלישע שהוא היה נביא-אמת לה' יתברך.

ועתה להזיה שהובאה בראש דברי המקלל, ובכן, הבאת ראיות מאגדות חז"ל הוא שפל חדש בדברי המקלל, ושמא לא לחינם דווקא כאן המקלל מאשים ב"פרץ אווילי של טיפשות", והעיד על התפרצותו שלו... מכל מקום, כדי להבין את עומק שקיעתו בסכלות, נעיין בדברי רבנו בפרק חלק על כת המטומטמים התועים והמתעים, אשר החליטו להבין את אגדות חז"ל כפשוטן:

"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?

והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק י במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".

עד כאן דברי רבנו ועתה נעיין באגדה שהזכיר המקלל:

במסכת חגיגה (טו ע"א) סוּפר, כי לאחר מיתתו של אלישע אחֵר נפסק דינו בשמים שלא ידונו אותו ולא יכניסו אותו לעולם-הבא: לא ידונו אותו משום שהוא עסק בתורה, ולא יכניסו אותו לעולם-הבא משום שהוא חטא. בשלב זה נאמר שרבי מאיר מייחל לכך שידונו את אלישע אחֵר כדי שבסופו-של-דבר יזכה לעולם-הבא, והוסיפו שרבי מאיר ציפה ליום מיתתו כדי שהוא "יעלה עשן מקברו" של אלישע אחר, דהיינו שהוא ישכנע את בית-דין של מעלה לענוש את אלישע אחֵר. ואכן, לאחר שמת רבי מאיר סוּפר באגדה שהחל לעלות עשן מקברו של אלישע אחֵר.

בהמשך האגדה סוּפר על רבי יוחנן שתמה על רבי מאיר: וכי גבורה היא לשרוף את רבו? כלומר, מדוע הוא לא פטר אותו מעונשו והכניסוֹ מיד לעונג חיי העולם-הבא? ואז אומר רבי יוחנן: "מתי אמות ואכבה עשן מקברו", דהיינו מתי אמות כדי שאשכנע את בית-הדין של מעלה שיפסיקו את עונשו של אלישע אחר ושיכניסוהו לחיי העולם-הבא. ואכן, לאחר שמת רבי יוחנן מסופר שפסק העשן מעל קברו של אלישע אחר. עוד סוּפר, שהספדן של רבי יוחנן אמר עליו: ש"אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך", דהיינו שאפילו שומר הגהינום לא הצליח לעצור אותך.

וכמה הזיות יש בפשט האגדה הזו! וכי יש מצב ביניים בשמים? דהיינו שאין דין לאדם מסוים? וכי יעלה על הדעת שיש כוח לאדם להוציא רשע ארור מעונש הכרת ולהכניסו לחיי העולם-הבא? וכי הרשעים נידונים בגיהינום? וכי לאחריו הם זוכים לחיי העולם-הבא? וכי באמת התרחש נס ועלה עשן מקברו של אלישע אחר במשך תקופה ארוכה? וכי יש שומר לגיהינום? ואף אם נניח שיש, וכי יעלה על הדעת שרבי יוחנן יצליח לגבור על שומר הגהינום? וחלק מההזיות הללו יסודן בהזיות העמים עובדי האלילים, כגון ההזיה בעניין שומר הגהינום.


ובכלל, מי אמר את הַשּׁוֹטוּת הזו? ספדן! לא חכם ולא תלמיד חכמים, אלא ספדן בשעת הספד, וכידוע, בשעת הספד נאמרים דברי הבאי וגוזמא, כדי לעורר את הבכי והצער. וכמעט כל האגדה הזו היא פטומי מילי בעלמא (אם איננה מזויפת), וכדרכם של חכמים באגדותיהם (ראו במאמר: 'משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם'), וכל עניינהּ הוא לחנך למעלת התורה, עד שזכות לימוד התורה מועילה כביכול גם לרשע ולחוטא הגרוע ביותר – וברור שאין זו ההלכה ואין זה דין שמים, אלא, האדם נידון לפי מעשיו, ומי שנידון לכרת לא יינצל בזכות התורה.


ובעניין יתר ההשקפות, ראו במאמרים לקמן שסותרים את הזיות פשט האגדה: "עילוי נשמות לדעת הרמב''ם – הזיית מינות אורתודוקסית", וכן: "האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהנום?", ועוד. ובעניין אופני השימוש של חז"ל באגדות ובמשלים ראו: "האמנם חז"ל היו כסילים?".


***

ועתה נעבור לעיין באגדה המקבילה בירושלמי לסיפור הדמיוני שראינו לעיל בבבלי:


באגדה המקבילה בירושלמי (חגיגה ב, א) סוּפר שלאחר שנקבר אלישע אחֵר "ירדה אש מן השמים ושרפה את קברו", באו וסיפרו זאת לרבי מאיר, ונאמר שם שרבי מאיר פרס את מעילו על קברו של אלישע אחר, ואמר את הפסוק מרות (ג, יג): "לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְיָ", ולאחריו הוסיף ודרש רבי מאיר:


"'לִינִי' – בעולם-הזה שדומה ללילה; וְהָיָה בַבֹּקֶר – זה העולם-הבא שכולו בוקר; 'אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל' – זה הקב"ה שהוא טוב דכתיב ביה: 'טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' [תה' קמה, ט]; 'וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְיָ' [רות שם]".


לאחר כל זאת, סוּפר באגדה שהאש שיקדה בקברו של אלישע אחר כבתה. עוד נאמר שם באגדה, שרבי מאיר הביא ראיה לכך שיש להציל את אלישע אחֵר מדינה של גיהינום, מן ההלכה שמצילין מן הדליקה את תיק ספר-התורה עם הספר עצמו, וכן את תיק התפילין עם התפילין עצמן. ועל-סמך זה אומר רבי מאיר בירושלמי: "מצילין לאלישע אחֵר בזכות תורתו".


וברור שגם באגדה בירושלמי המטרה היא האדרת חשיבות התורה ולימודהּ ותו לא.


נשים גם לב לכך, שהגרסה בתלמוד הירושלמי לאגדה מקוצרת באופן משמעותי, וכל שסוּפר שם הוא רק שירדה אש מן השמים ושרפה את קברו של אלישע אחֵר כשמת, ושהיא כבתה לאחר פריסת מעילו של רבי מאיר. נראה אפוא שהגרסה בבבלי היא "עיבוד" של הגרסה בירושלמי וכדרכם של סיפורים עממיים. בנוסף, התלמוד הבבלי עבר עריכה והגהה בארצות אירופה, ולא אתפלא אם מישהו מזייפני המינות האירופיים שלח ידו במשך השנים באגדה הזאת ועשה אותה יותר מושכת ואלילית או כדי שתתאים לשיטתם-הזייתם, ורבות הן הגרסות בענייני הלכה וכל-שכן בענייני אגדה שהיו לפני הרמב"ם והקדמונים ואינן לפנינו עוד.


ושמא הסיבה להשמטת דרשתו של רבי מאיר בבבלי נועדה להציג את הסיפור כמעשה שהיה ולא כמדרש או כאגדה עממית, שהרי הדרשה בירושלמי מוכיחה שמדובר בדרש ואגדה, כי לא יעלה על הדעת שיש להבין את פשט הפסוק מרות (ג, יג) באופן שדרשוֹ רבי מאיר. ראוי עוד להוסיף, שמפסיקת ההלכה של חכמי התלמוד בענייני כפרת הקורבנות (מובאת לקמן) עולה בבירור, שאגדה הזויה זו איננה כפשוטה, ואין לקחת בחשבון את פשטן של האגדות בענייני הלכה או יסודות הדת והשקפותיה, ואי-הבנת יסוד זה גרם וגורם לשיבושים עצומים בדת:


נאמר במסכת זבחים (ט ע"ב): "אמר רב משמיה דמבוג: חטאת ששחטה על-מנת שיתכפר בה נחשון [בן עמינדב, נשיא שבט יהודה בעת שהיו ישראל במדבר] – [השחיטה] כשרה [כי] אין כפרה למתים [ואף שנפקע קרבן החטאת מהבעלים, אינה נחשבת כ'שינוי בעלים']".


וכן פוסק רבנו הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (טו, י), וכֹה דבריו: "שחטהּ לשם מת – כשרה ולא עלת לבעלים, שאין כפרה למתים". וראוי לשנן שוב ושוב את דברי שלמה המלך בקהלת (ט, י): "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה". וכבר הרחבתי בכל הדברים האלה במאמר בעניין עילויי הנשמות.


***

והמקלל ממשיך: "יחד עם זה, רבי נחמן אמר שבשאר הדברים שכתב הרמב"ם הוא כתב טוב, ולא עוד אלא, הוא גם אמר שלעתיד-לבוא שכשירצו לפסוק הלכה יפתחו את הרמב"ם, כך הוא אמר וזה מובא בספר שיח שרפי-קודש [שיח המלאכים? שיח שוטים לֵצים ומינים!]".


ובכן, נחמן הכלבי שר"י מחלק ציונים להרמב"ם... אך הוא לא עשה זאת מתוך חסד ואמת, אלא מתוך הכרח, שהרי הוא לא יכול היה לטעון שהרמב"ם שגה בכל דבריו, כי גדולתו וחוכמתו של רבנו כבר נתפרסמו והינן ידועות לכל, לפיכך הוא הודה במקצת על האמת, כדי לתעתע ולהשלות שהוא כביכול דובר אמת – וזו דרכם של הנוכלים וכומרי השקר למיניהם: לכרוך בשקריהם רסיסי-אמת פה ושם כדי להחזיק את כללות הבליהם הפגאניים המטופשים. וכך נהגו כל כומרי דתות השקר למיניהן בכל הדורות, ולא צריך להתאמץ כדי למצוא דברי אמת גם בנצרות ובאסלאם (הנצרות מקדשת את התורה-שבכתב, והאסלאם את ייחוד ה', ועוד).


עוד אומר המקלל: "צדיקים תמיד משבחים אחד את השני ומכבדים אחד את השני – ואותך כולם היו מקיאים ומגנים קשות. הרמב"ם היה מכנה אותך: רשע, טמא, אוויל ואפיקורס. אתה פחוּת ונחות מהגרועים שבעובדי האלילים הפגאניים ביותר מבחינה רוחנית. סרחונך, חלאתך, קליפתך וטומאתך קשה משלהם כי אתה עושה הכל בזדון, במרד ולהכעיס. אתה מכיר וכופר [אכן, הנני מזהה מינות ועבודה-זרה וכופר ומורד בהן להכעיס, וחובה ומצוה רבה היא]".


ובכן, העובדה שכמעט כל "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות גומלין זה-את-זה נובעת בעיקר מן העובדה שכולם הפכו את תורת האלהים לקורדום חוצבים: אם לחציבת טובות הנאה ואם לחציבת שׂררה כבוד ותאווה, וכולם ניזונים מאותם מקורות נרפשׂים וסרוחים של מינות אלילות וסכלות. הם משבחים ומפארים את המינים שקדמום כדי להיתלות בהערצה האלילית לקודמיהם, וזאת במטרה לרומם ולפאר את עצמם וליצור לעצמם הילה אלילית משלהם.


והנה היחס הנכון לחוטאים ולפושעים בהלכות דעות (ו, ב):


"במה דברים אמורים? [שאסור להכלים את חברו] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר  מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


וראוי לשנן את המשפט האחרון: "כמו שעשו כל הנביאים לישראל"! כלומר, אין צורך להיות נביא כירמיה וכישעיה כדי להוכיח ולייסר את העם! אלא זו חובה שמוטלת על כל יהודי. וכל המלחמה הגדולה הזו היא במי שעובר על מצוה שבין אדם למקום, אך במין עובד גילולים וכל-שכן במחטיא את הרבים ביד רמה כירבעם, מורידין ולא מעלין ומאבדין את זכרו בכל דרך.


וראו לדוגמה את פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח): "מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבוֹ אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או אדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".


ועוד בעניין התופעה שבה "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות גומלין זה-את-זה, וכן עוד על הסיבות שלפיהן הם פעלו לרומם את הסכלים והמינים ולהנציח את עולם השקר והמינות האורתודוקסי, ראו במאמר: "האם השלום גדול יותר מקיום התורה?", "האם המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם?", "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", ועוד רבים.


ואצרף לחלק זה את דברי שלמה במשלי (כז, כב) ולאחריו פירוש רס"ג שם:


"אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ", ושם פירש רס"ג: "דבריו אלה הם באוויל שהגיע לתכלית [=לשפל הסכלות], והוא אינו מאמין שיש בעולם מדע [כגון המקלל הזה ושאר הוזי ההזיות אשר רחקו מן המדעים מאד והחליטו שיש להבין את כל אגדות חז"ל כפשוטן, ומכאן הדרך לאלילות ולמינות ולשחצנות מהירה מאד ואף כמעט בלתי נמנעת] [...] אמר [שלמה]: אם תכֵּהו להזיק לו או להועיל לו לא ישפיע עליו במאומה [...] ולפיכך הזהיר את הנבונים שלא יתווכחו עם האווילים, אך יַכּוּם כדי שֶׁיִּוָּסְרוּ בכך זולתם".


"שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים" (מש' כו, ג).


***

ואחתום חלק זה בדברי חכמים ורבנו ע"ה במשנת אבות (ה, יז):


"כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של אברהם, וכל מי שאין בו שלושה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של בלעם. תלמידיו של אברהם: עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה; אבל תלמידיו של בלעם: עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה. מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם? תלמידיו של בלעם יורדין לגיהינום ונוחלין באר שחת, שנאמר: 'וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה' וכו' [תה' נה, כד]; אבל תלמידיו של אברהם יורשין גן עדן, שנאמר: 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא' [מש' ח, כא]".


ושם פירש רבנו הרמב"ם, וכֹה דבריו:


"כבר ביארנו [...] כי 'עין טובה' היא ההסתפקות, ו'נפש שפלה' הפרישות, ו'רוח נמוכה' הענווה המופלגת [ואלו הן שלוש המעלות שנשתבח בהן אברהם אבינו] [...] ושלוש המגרעות שכנגדן הן: הלהיטות לממון והיא 'עין רעה', ותאוות המשגל והיא 'נפש רחבה', והגאווה והיא 'רוח גבוהה'. ואותן שלוש המעלות נתפרסמו לאברהם אבינו, ולפיכך, כל מי שיש בו שלוש מעלות אלו נקרא תלמידו של אברהם כיוון שנתנהג במידותיו. וכל מי שיש בו שלוש מגרעות אלו הרי זה תלמידו של בלעם כיוון שנתנהג במידותיו. והנני מזכיר את המקומות שנתבארו בהם אלו המעלות לאברהם אבינו ואותן המגרעות לבלעם, והן כולן מקראות בתורה" וכו'.


הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ד
.pdf
הורידו את PDF • 225KB

243 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 comentarios


שאלה לגבי שם השם,

הילד שלי כתב על הקיר את שם השם המפורש,

מדובר בילד בכיתה א

כמובן שהוא לא התכוון לקדושת השם

האם אני יכול פשוט למחוק את זה מהקיר ?

או שעליי לקלף את הצבע ולגנוז את השם המפורש

Me gusta
Contestando a

הוא כתב שם הוויה

יוד הא ואוו הא

הוא כתב את זה על הקיר עם עיפרון

Me gusta
bottom of page