בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת מתעתעת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר.
בחלק השני עסקנו בטענתו של המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישת השדים באגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או פטומי מילי בעלמא, כדרכן של האגדות לתבל את ענייניהם בפולקלור המקומי והאלילי שרווח מאד באותם הימים. וכאמור, הוכחנו את שגיאתו וסכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי, וראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי מדעות קדומות יבין ששלילת השדים כבר נאמרה בתורה.
טענתו המרכזית של המקלל בחלק השלישי הייתה, שמִן התורה חובה לקבוע שספר הזוהר הוא בגדר תורה מן השמים, וכן חובה לקבוע שנחמן הכלבי הוא משליחיו הנאמנים של הקב"ה, יתעלה ויתרומם מכל הבלי המקלל. ומדוע לפי המקלל חובה לקבוע כל זאת ואף לאמֵּת את כל ההזיות והאלילוּת שחדרו לדתנו באלף השנים האחרונות? ובכן, המקלל טען, שהואיל וכל "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות סמכו את ידיהם על ההזיות הללו, והואיל והתורה קבעה ש"אחרי רבים להטות", חובה עלינו לקבל את כל פיגולי האלילות והמינות האירופית, וזאת כאמור מפני שכל "חכמי ישראל" קיבלום...
ואיך עלה על דעתו שהקב"ה יקבע שחובה על עם-ישראל לעבוד עבודה-זרה ולהתבוסס בצואת המינות רק בגלל ש"חכמי ישראל" החליטו שהעבודה-הזרה היא אמת?! והלא אפילו נביא-אמת שיורה חלילה לעבוד עבודה-זרה אין שומעים לו! כל-שכן הפשפשים והפרעושים עדת המינים הסכלים והפתאים שקמו לעם-ישראל באלף השנים האחרונות, אשר הִתעו את עם-ישראל אחרי ההבל מתוך רדיפת הבצע התאוות והשׂררה.
וכבר חשׂפתי בעשרות רבות של מאמרים את הזיותיהם והשקפותיהם הרעועות – תת-רמה של עובדי אלילים מאמיני הזיות המשרבטים עֵטם כמו תינוקות, פשוט להקיא!
לא אוסיף לדון בזה עתה, כי כבר הרחבתי בזה בחלק הקודם. ברם, ראוי להוסיף ולציין, שאין שום זכר בדברי המקלל ליסוד הפילוסופי שהוא מיסודות דתנו: קבל האמת ממי שאמרוֹ. אדרבה, המקלל מתעלם לחלוטין מדרך האמת וקובע שוב ושוב ושוב כי האמת נמדדת לפי רוב הוזי ההזיות אשר טוענים לאמיתתה – וכבר לימדנו הנביא ישעיה (נט, טו) כי האמת נעדרת: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו". ותוכלו גם לעיין במאמריי: "מדוע מעטים אנשי האמת?", "גורמי העיוורון מדרך האמת", "קבל האמת ממי שאמרו", "משה אמת ותורתו אמת", "אהבת האמת ורדיפת הצדק", ועוד.
***
נמשיך עתה לעיין בדברי המקלל ונוסיף ללמוד עד כמה הוא תועה ושקוע בהזיות, המקלל במכתבו ממשיך ואומר כך:
"במאמר על רבי נחמן אתה מכנה אותו אינספור פעמים ככלבי ואת רבי נתן תלמידו כעזתי. אז ראשית זה מאוד אינפנטילי תינוקי וילדותי לכנות כך אדם, אתה אינפנטיל של ממש, זה מראה כמה אתה תת-רמה מבחינה נפשית וכמה אינך מפותח ובוגר שכלית".
ובכן, המקלל אינו יודע, אך מצוה גדולה ורבה היא לזלזל ולבזות עבודה-זרה, ועוד יותר חובה להכרית את המינות והמינים, והאמת שאיני צריך להביא ראיה על-כך שהרי התורה קידשה מלחמה כנגד האלילות וחייבה להכרית ולאבד ולהשמיד כל זכר לעבודה-זרה.
ובכל זאת, אצרף כמה הלכות ומובאות מהלכות חז"ל ורבנו:
א) "מצות עשה היא לאבד עבודה זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב], ונאמר: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה]. ובארץ-ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו" (הלכות עבודה-זרה ז, א–ב).
ב) "המינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=ובלשון חכמים: "מורידין ולא מעלין"], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=והם כל שוחרי ההגשמה למיניהם המתפרצים כלפי ה' יתעלה], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=ועליהם נמנים כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה האלילית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]" (עבודה זרה י, ב).
ג) "מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [=כגון שורפי ספר המדע שהחליפו את התורה-שבעל-פה שהועתקה איש-מפי-איש, בקבלת המינות וההזיות של חכמי-יועצי-אשכנז וספר הזוהר] [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" (הלכות ממרים ג, א).
ד) "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]" (הלכות סנהדרין יא, ו).
ויש עוד הלכות רבות בעניינים אלה, וכאמור, הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה. וכבר הוכחתי את אלילותו ומינותו של נחמן הכלבי גם במאמרי: "כלב ושמו ברסלב"... לאחר הדברים שהובאו לעיל המקלל הוסיף: "שנית, זה מראה שאין לך שום דבר ענייני ורלבנטי לומר על טענותיו, אתה חסר אונים כנגד דבריו". ובכן, מאמריי מלאים בטענות ענייניות, וכן מדרכי להוכיח את דבריי מתוך מקורות הדת הנאמנים. אגב, דומני שסדרת המאמרים הזו מוכיחה שאיני "חסר אונים", ולא צריך להיות חכם גדול כדי לנתץ את שקריו של נחמן הכלבי, האמת די זועקת לשמים...
***
והמקלל ממשיך בדברי הבלע והטמטום:
"שלישית, [אסור] לדבר כך [כלפי] כל רב ותלמיד חכם [=וכאמור, מצוה רבה מאד היא לבזות ולהשפיל את המינים אשר מתעים את העם אחרי התהו], לא-כל-שכן לצדיק וכל-שכן לנשמת משה רבינו צדיק האמת שחזרה בגופו של רבי נחמן – זה שָׂם אותך במקום פחות, נחות, שפל וטמא יותר מכל צורר מכל אפיקורס מכל רשע – זה הופך אותך לחלאת המין האנושי, לאבי אבות הטומאה, למצח הנחש [מה זה?] לתת-בהמה גסה, ולחיה דו-רגלית ממש. אתה גרוע, מתועב, שפל, בזוי, נחות, ופחות מכל יצור אנושי. כל דבריך נאמרים בטיפשות-פה איומה ומביכה, וטומאת שפתיים נובחת מחרידה ומזוויעה".
שימו לב, לפי המקלל נחמן הכלבי הוא גלגול של משה רבנו! ואיך יעלה על הדעת כדבר הזה? והלא נאמר בתורה במפורש: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דב' לד, י), ובא במסורת הנאמנה של מעתיקי השמועה שלעולם לא יקום נביא כמשה רבנו!
וכך בדיוק פוסק רבנו ביסוד השביעי משלושה-עשר יסודות הדת:
"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימָּצא".
זאת ועוד, איך יעלה על הדעת שנחמן הכלבי אשר מסית ומדיח לעבודה-זרה הוא משה רבנו? וכי העניו מכל אדם היה אומר על עצמו שהוא "פלא" ו"נשמתו פלא" ו"חידוש כמוהו לא היה מעולם"; ושימו לב לדברי השחץ הבאים (חיי מוהר"ן הטמבל ת"ה):
"הראש השנה שלי הוא חידוש גדול, והשם יתברך יודע שאין הדבר הזה בירושה מאבותי, רק השם יתברך נתן לי זאת במתנה, שאני יודע מהו ראש השנה. לא מבעיא אתם כולכם בוודאי תלויין בראש השנה שלי, אלא אפילו כל העולם כלו תלוי בראש השנה שלי".
וכי יעלה על הדעת שמשה רבנו ידבר דברי שחץ ואלילות כאלו? וכי הוא היה מעז לומר שכל העולם תלוי בו? וכי הוא היה מטיף לכל באי עולם לעלות לקברו ולפנות אליו? והלא משה רבנו היה עניו מאד ואף הלוחם הגדול ביותר בעבודה-הזרה שידעה האנושות! ויש בדברי הכלבי לא רק מינות ביד רמה אלא גם כפירה בדברי ה' יתעלה אשר העיד: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במ' יב, ג). זאת ועוד, בניגוד לדברי המקלל, נחמן הכלבי לא הסתפק בהשוואת עצמו למשה רבנו, שהרי מרוב שחצנותו הבלעמית הוא החליט שהוא גדול יותר ממשה רבנו, שהרי הוא אומר ש"חידוש כמוהו לא היה מעולם"! כלומר, אפילו משה רבנו אינו משתווה לגדולתו של הלץ הנבל הזה...
נשים לב לצד נוסף בדבריו האחרונים, מפני שיש בהם כפירה בעוד יסוד תורני:
"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".
כלומר, לא יעלה על הדעת שהקב"ה ייתן לנחמן הכלבי תורה חדשה שכל העולם כולו יהיה תלוי, לא בתשובה ובמעשים טובים, אלא בנחמן הכלב הכלבי חולה הכלבת.
כיצד אפוא יש לנהוג אפוא בנחמן הכלבי? דהיינו לאחר שהוּכח שהוא מין וכופר ביסודות הדת ומסית ומדיח לעבודה-זרה? ובכן, לכל הפחות יש לנהוג בו כדברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת: "וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
וזה רק במי שפקפק, לא במי שהסית והדיח והִתעה את עם-ישראל אחרי ההבל!
אגב, שימו לב שמתוך דברי המקלל עולה הערצתו העיוורת והאלילית לנחמן הכלבי:
"זה שׂם אותך [דהיינו דברי הזלזול והביזוי בנחמן הכלבי שר"י מציבים את אדיר הקטן] במקום פחות, נחות, שפל וטמא יותר מכל צורר מכל אפיקורס מכל רשע – זה הופך אותך לחלאת המין האנושי, לאבי אבות הטומאה, למצח הנחש לתת בהמה גסה, ולחיה דו-רגלית ממש. אתה גרוע, מתועב, שפל, בזוי, נחות ופחות מכל יצור אנושי".
שימו לב! לפי המקלל מי שמבזה את נחמן הכלבי גרוע מעובד עבודה-זרה! וזו תמצית ומהות העבודה-הזרה, דהיינו הפיכת האליל, ובמקרה הזה נחמן הכלבי, לגדול ממשה רבנו ואפילו גדול מה' יתעלה! שהרי לפיו חירוף וגידוף הכלבי הוא שפל השפלות...
בהמשך דבריו, המקלל שוב ושוב מוכיח את עבדותו לאליל נחמן הכלבי שר"י:
"גם אם תחרף את רבי נחמן הצדיק האמת אינספור פעמים, ותכנהו בכל מיני שמות וכינויי הגנאי הקשים ביותר – הוא יישאר קודש הקודשים, צדיק האמת, צדיק יסוד עולם, שורש הנשמות כולן וראש בני ישראל – אתה זה שמשפיל את עצמך את אנושיותך לכדי גיעול ופיגול מתועבים ובזויים, לכדי אפסות ונחיתות רוחנית, לכדי ירידה לרמת ביבים של רשעות תהומית וקיומית, לכדי שקיעה בקיא צואה, בשפל רוחני, ולכדי התבוססות בעמקי עמקי הכפירה והטומאה בה אתה מצוי".
שימו לב, נחמן הכלבי הוא: "שורש הנשמות כולן וראש בני ישראל"! ומה זה בכלל שורש הנשמות כולן? היש לזה מקור אמיתי? היש לזה הסבר מחשבתי הגיוני ומבוסס? ובזה הוא לא רק מדמה את נחמן הכלבי למשה רבנו, אלא גם לאלוה! שהרי נחמן הכלבי הוא מקור הנשמות! והזייתו של המקלל דומה להזייתו של נחמן הכלבי שאמר על עצמו שהוא חידוש שלא היה מעולם, ולמעשה החליט בזה שהוא אדון כל הנביאים...
לסיכום, גם אם יקראו לנחמן הכלבי בכל שמות ההערצה והגדולה, וירוממו אותו למעלת אדון הנביאים אשר דיבר עם ה' יתעלה פנים בפנים, ואף יחליטו שהוא גדול ממשה רבנו ע"ה, ולזה יוסיפו כל מיני תיאורי אלהות מייראים, נחמן הכלבי עדיין יישאר כלב רע ונגוע, ועדיין הוא יזדקק לכליאה ולהסגר דחוף במכלאה לכלבים רעים – ולטובתו ולטובת הכלל יש להרדימו בזריקת-מוות, ואם הוא מתנגד יש להכות אותו במקל עד שתצא נפשו.
וראוי להוסיף בשוליים שתי הַפְניות: ליחס הראוי למינים ראו מאמרי: "וכל המינים כרגע יאבדו", ולניתוץ הזיית גלגולי הנשמות ראו מאמרי: "בחינת אמונת גלגול הנשמות".
***
בהמשך דבריו, המקלל אומר כך:
"מצטט בפסקה הבאה את גיעול ופיגול סירחון אפיקורסיותך ומינותך, מתוך לשונך הטמאה והסרוחה עם השמטות של חירופך, גידופך וניאוצך הטמאים, הדתן ואבירם וכשמעי בן גרא בשעתם כלפי משה ודוד – המלמד ומשליך עליך – לא על הצדיק האמת".
מכאן ואילך המקלל מצטט מדבריי במאמרי: "כלב ושמו ברסלב", ומכיוון שהוא סילף ושיבש את דבריי בכוונת זדון ורשע, לפיכך אעתיק את דבריי כפי שהם הובאו במאמרי:
מה כוונת נחמן הכלבי בתארוֹ את דברי רבנו: "שחס ושלום משה רבנו ע"ה עשה תחבולות בחוכמתו"? ובכן, אם נחמן הכלבי תוקף את ההשקפה הטוענת שמשה רבנו לא עשה את האותות בחוכמתו, נראה ברור שהוא סבור שמשה רבנו עשה את האותות בחוכמתו ובכוחו! כאילו יש כוח לאדם עלי אדמות לשנות ולשדד את מערכות הטבע בכוחו האנושי! וברור גם מדוע נחמן הכלבי נזעק להוכיח שיש בכוח אדם עלי אדמות לעשות נסים ונפלאות, וזאת כדי לשכנע את התועים אחריו שיש לו כוחות מאגיים נשׂגבים, וכך הם יעריצוהו וירוממוהו, והוא יהפוך להיות לאלוה בשר ודם, וישיג את כל זימותיו ותאוותיו השפלות והמרושעות.
ברם, אף שמדברי נחמן הכלבי עולה שרבנו טען שמשה רבנו לא עשה את האותות בחוכמתו, רבנו לא בדיוק אמר את הדברים האלה, אלא רבנו אומר שם כך: "משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על-פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף".
כלומר, רבנו כלל לא עוסק בשאלה האם משה רבנו עשה את האותות בכוחו או בעזר אלהי (כי ברור שמשה רבנו ע"ה עשה את האותות בעזר אלהי ולא שהיו לו כוחות כישוף מאגיים, ואין צורך להסביר זאת לנבונים) – אלא, רבנו קובע שאמונה באדם אשר בנויה על סמך אותות ומופתים יש בה דופי, שמא אותו אדם הוא נביא שקר ועשה את אותותיו ומופתיו בכשפים וכישופים, דהיינו בתחבולות במרמה ובכחש, כמעשה החרטומים.
ועל זה חרה אפו של נחמן הכלבי, כי הוא הרגיש שעצם הערעור על האמונה באדם על-פי אותות ומופתים פוגעת בסמכותו האלילית, ולכן הוא תקף את רבנו בעניין זה, אף שלא ברור לגמרי הקשר בין התקפתו לבין דברי רבנו, אך אין לצפות לטענות ברורות מהכלבי.
עד כאן הציטוט מתוך מאמרי שנזכר לעיל, ועתה לדברי המקלל על הדברים הללו:
"ראשית, אוי כופר משוקץ שכמותך – וכי אין כוח ביד הצדיקים לעשות ניסים ולשדד מערכות הטבע בכוחם מתוך סיוע ועזר אלוהיים?? צריך בכלל להוכיח דבר כה פשוט המצוי אינספור פעמים בתורה כולה??? איפה רבי נחמן רמז ברמז דק שהצדיק עושה ניסים מכוחו שלו ללא סיוע האל???".
ועתה לתשובתי:
ובכן, ראשית, נחמן הכלבי קובע באופן די מפורש ש"הצדיק" עושה ניסים מכוחו שלו ללא סיוע האל! והנה שוב לשונו הטמאה שצוטטה במאמרי "כלב ושמו ברסלב":
"והיה מתלוצץ מאד ממה שכתב שם [רבנו, בהלכות יסודי התורה פ"ח] מֵעניין האומרים על עניין קבלת התורה, שחס ושלום משה רבנו ע"ה עשה תחבולות בחוכמתו וכו', ואסור לחזור דברים כאלו אפילו בדרך ליצנות רחמנא ליצלן. רחמנא לישזבן מדעות זרות משובשות כאלו. אוי למי שנכנס בו מחשבה אחת מאלו המחשבות ואין צריכין לסתור שטותים כאלו".
ובמלים אחרות, לפי נחמן הכלבי משה רבנו עשה תחבולות בחוכמתו! שהרי הוא תוקף את רבנו שטען (לפי הבנתו המשובשת של הכלבי) שמשה רבנו לא עשה תחבולות בחוכמתו! ואפילו המקלל טוען שנחמן הכלבי מסוגל לעשות נסים ונפלאות מכוחו! שימו לב לדבריו: "וכי אין כוח ביד הצדיקים לעשות ניסים ולשדד מערכות הטבע בכוחם מתוך סיוע ועזר אלוהיים??". כלומר, יש לצדיקים-למכשפים כוחות מאגיים לשנות את סדרי בראשית!
אז זהו, שלא, אין כוחות ל"צדיקים" לעשות מאומה! רק לנביאי אמת! וקל מאד לבחון אם ברסלב הכלב הוא נביא אמת או נביא שקר, ואין צורך להתעמק בכך, כי מי שמאמין בקבלה האלילית, או שמטיף לפנות אליו ולעלות לקברו הוא עובד אלילים בלי ספק.
והמכשף אשר מתיימר ופועל בכשפיו-הזיותיו לשנות את סדרי בראשית לפי דמיונו, הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק וכפסק רבנו במורה הנבוכים (ג, לז); ונביא שקר כנחמן הכלבי שטוען שיש לו כוחות מאגיים "לעשות ניסים ולשדד מערכות הטבע" הוא מכשף.
וכבר הרחבתי במקומות אחרים כיצד יש לזהות את נביאי השקר, ראו: "היוכל אדם לדעת את סוד העתידות?", "איך ניתן להבחין בין נביאי אמת לנביאי שקר?", וכן ראו: "קנייבסקי וקולדצקי גומלין זה-את-זה", "נביא שהבטחותיו התקיימו – האם להאמין לו?", ועוד.
***
נמשיך עתה בדברי המקלל, ונראה כיצד הוא מפרש את התקפת הכלבי על רבנו:
"ומה שחרה לרבי נחמן בדברי הרמב"ם, ובצדק רב, היא עצם העלאת הטענה והמחשבה שמשה רבינו אדון הנביאים, שכל עם ישראל שמע וראה אותו מדבר פנים בפנים פה-אל-פה עם השם בהר סיני, יכול להיות מכשף וקוסם. לאו דווקא עצם האפשרות שאדם מסוים ילהטט בכשפיו ויהיה נביא שקר, כמו החרטומים של מצרים או בלעם ובלק וכו', כל זמן שלא הובררה אמיתות נבואתו של אותו אדם, כמו שנתבררה נבואת משה מתוקף היותו מדבר עם השם כדברי הרמב"ם".
ובכן, שימו לב, המקלל טוען למעשה שרבנו סבר שמשה רבנו היה מכשף וקוסם! שהרי הוא אומר כך: "עצם העלאת הטענה [...] שמשה רבנו [...] יכול להיות מכשף וקוסם". וזו סכלות חמורה מאד אשר נובעת אך ורק משקיעה ממושכת באלילות, כי כל מי שלמד רק מעט את כתבי רבנו יודע שרבנו קידש מלחמה כנגד המינות והאלילות.
המשך דבריו של המקלל: "לא דווקא" וכו' אינם ברורים כדרכם של נוכלים, אך עולה מהם די בבירור שהוא מאמין שיש כוח למכשפים ולקוסמים לשנות את סדרי בראשית...
והוא ממשיך לההביל בפסקה הבאה ואומר בתחושת ניצחון מדומה:
"על זה יצא רבי נחמן בחרב וחנית ובצדק רב כנגד הרמב"ם. לייחס לרבי נחמן רצון שיאלילו אותו זה מביך, מטופש, עלוב, אווילי, תינוקי, מגוחך, פאתטי ואינפנטילי – זה מלמד עליך. זה אפילו לא ראוי להתייחסות. זו תת-תת-תת רמה מחרידה של אפיקורס ורשע מלוכלך בכל התועבות והפגמים. זו תת-תת-תת רמה של צחנה והתבהמות רוחנית של בהמה גמורה – של נבל, בן נעוות המרדות, בן בליעל, רשע מתועב, כסיל ושוטה".
ויש לשאול: מדוע המקלל טוען שכל-כך מופרך לייחס לנחמן הכלבי רצון שיאלילו אותו? והלא הכלבי הוא זה שאמר על עצמו שהוא "פלא" ו"נשמתו פלא" ו"חידוש שכמוהו לא היה מעולם" ו"שהוא נהר המטהר את כל הכתמים", וכאמור, שכל העולם תלוי בו...
***
והמקלל ממשיך בהאשמותיו הריקות והנבובות:
"בפרץ אווילי של טיפשות-פה ואפיקורסות תהומית כהרגלך בטומאה, ציינת בלעג שרבי נחמן הבטיח עזר וישועת לנפטרים שיבואו אליו. מה זה שונה מרבי יהושע-בן-לוי שהכניס את אלישע האחר לגן עדן ולחם עם מלאך המוות? מה זה שונה מכל מיני סיפורים בגמרא ומדרשים על כוחם של חכמים לאחר פטירתם להושיע ולעזור?
מה זה שונה ממה שכתוב במלכים ב (יג, כ–כא): 'וַיָּמָת אֱלִישָׁע וַיִּקְבְּרֻהוּ וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ בָּא שָׁנָה. וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו'? כמה אתה שטוף במינות קיומית [מה זה מינות קיומית? פשוט גיבוב של הבלים]. פשוט מחריד ומזעזע".
נחל בפסוקים מספר מלכים, ובכן, איני יודע מה ראיה יש בהם, וכי יש בהם ראיה שיש כוח מאגי לבשר ודם? והלא אלישע הנביא ע"ה היה כבר מת! אלא שהיה שם נס מאת ה' כדי להחדיר לגדודי מואב את יראת ה' יתעלה, וכדי שיזהרו בכבוד עצמות אלישע הנביא, וכדי להנחיל להם את האמונה באלישע שהוא היה נביא אמת לה' יתברך.
ועתה להזיה הראשונה בדברי המקלל, ובכן, הבאת ראיות מאגדות חז"ל הוא שפל חדש בדברי המקלל, ושמא לא לחינם דווקא כאן המקלל מאשים ב"פרץ אווילי של טיפשות"... מכל מקום, כדי להבין את עומק שקיעתו בסכלות, נעיין בדברי רבנו בפרק חלק על כת המטומטמים התועים והמתעים אשר החליטו להבין את אגדות חז"ל כפשוטן:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
עד כאן דברי רבנו ועתה נעיין באגדה שהזכיר המקלל:
במסכת חגיגה (טו ע"א) סוּפר, כי לאחר מיתתו של אלישע אחֵר נפסק דינו בשמים שלא ידונו אותו ולא יכניסו אותו לעולם-הבא: לא ידונו אותו משום שהוא עסק בתורה, ולא יכניסו אותו לעולם-הבא משום שהוא חטא. בשלב זה נאמר שרבי מאיר מייחל לכך שידונו את אלישע אחֵר ויבוא לעולם-הבא, והוסיפו שרבי מאיר ציפה ליום מיתתו כדי שהוא "יעלה עשן מקברו" של אלישע אחר, דהיינו שהוא ישכנע את בית-דין של מעלה לענוש את אלישע אחֵר. ואכן, לאחר שמת רבי מאיר סוּפר באגדה שהחל לעלות עשן מקברו של אלישע אחֵר.
בהמשך האגדה סוּפר על רבי יוחנן שתמה על רבי מאיר: וכי גבורה היא לשרוף את רבו? כלומר, מדוע הוא לא הכניסוֹ לחיי העולם-הבא? ואז אומר רבי יוחנן: "מתי אמות ואכבה עשן מקברו", דהיינו מתי אמות כדי שאשכנע את בית-דין של מעלה שיפסיקו את עונשו של אלישע אחר ושיכניסוהו לחיי העולם-הבא. ואכן, לאחר שמת רבי יוחנן מסופר שפסק העשן מעל קברו של אלישע אחר. עוד סוּפר, שהספדן של רבי יוחנן אמר עליו: ש"אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך", דהיינו שאפילו שומר הגהינום לא הצליח לעצור אותך.
וכמה הזיות יש בפשט האגדה הזו! וכי יש מצב ביניים בשמים? דהיינו שאין דין לאדם מסוים? וכי יעלה על הדעת שיש כוח לאדם להוציא רשע ארור מעונש הכרת ולהכניסו לחיי העולם-הבא? וכי הרשעים נידונים בגהינום? וכי לאחריו הם זוכים לחיי העולם-הבא? וכי באמת התרחש נס ועלה עשן מקברו של אלישע אחר במשך תקופה ארוכה? וכי יש שומר לגהינום? ואף אם נניח שיש, וכי יעלה על הדעת שרבי יוחנן יצליח לגבור על שומר הגהינום? וחלק מההזיות הללו יסודן בהזיות העמים עובדי האלילים, כגון ההזיה בעניין שומר הגהינום.
ובכלל, מי אמר את השוטות הזו? ספדן! לא חכם ולא תלמיד חכמים, אלא ספדן בשעת הספד, וכידוע, בשעת הספד נאמרים דברי הבאי וגוזמא, כדי לעורר את הבכי והצער.
וכמעט כל האגדה הזו היא פטומי מילי בעלמא, וכדרכם של חכמים באגדותיהם (ראו מאמרי: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם"), וכל עניינהּ הוא לחנך למעלת התורה, עד שזכות לימוד התורה מועילה כביכול גם לרשע ולחוטא הגרוע ביותר – וברור שאין זו ההלכה ואין זה דין שמים, אלא, האדם נידון לפי מעשיו, ומי שנידון לכרת לא יינצל בזכות התורה.
ובעניין יתר ההשקפות, ראו מאמריי אשר סותרים את הזיות פשט האגדה: "עילוי נשמות לדעת הרמב''ם – הזיה או מציאות", וכן: "האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהנום?", ועוד. ובעניין השימוש של חז"ל באגדות ובמשלים ראו מאמרי: "האמנם חז"ל היו כסילים?".
***
ועתה נעבור לעיין באגדה המקבילה בירושלמי לסיפור הדמיוני שראינו לעיל בבבלי:
באגדה המקבילה בירושלמי (חגיגה ב, א) סוּפר שלאחר שנקבר אלישע אחֵר "ירדה אש מן השמים ושרפה את קברו", באו וסיפרו זאת לרבי מאיר, ונאמר שרבי מאיר פרס את מעילו על קברו של אלישע אחר, ואמר את הפסוק מרות (ג, יג): "לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְיָ", ולאחריו הוסיף ודרש רבי מאיר:
"'לִינִי' – בעולם-הזה שדומה ללילה; וְהָיָה בַבֹּקֶר – זה העולם-הבא שכולו בוקר; 'אִם יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל' – זה הקב"ה שהוא טוב דכתיב ביה: 'טוֹב יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו' [תה' קמה, ט]; 'וְאִם לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי יְיָ' [רות שם]".
לאחר כל זאת, סוּפר באגדה שהאש שיקדה בקברו של אלישע אחר כבתה. עוד נאמר שם באגדה, שרבי מאיר הביא ראיה שיש להציל את אלישע אחֵר מההלכה שמצילין מן הדליקה את תיק ספר התורה עם הספר עצמו, וכן את תיק התפילין עם התפילין עצמן. ועל-סמך זה אומר רבי מאיר בירושלמי: "מצילין לאלישע אחֵר בזכות תורתו".
וברור שגם באגדה בירושלמי המטרה היא האדרת חשיבות התורה ולימודהּ ותו לא.
נשים גם לב לכך, שהגרסה בירושלמי לאגדה מקוצרת באופן משמעותי, וכל שסוּפר שם הוא רק שירדה אש מן השמים ושרפה את קבר אלישע אחֵר כשמת, ושהיא כבתה לאחר פריסת המעיל. נראה אפוא שהגרסה בבבלי היא "עיבוד" של הגרסה בירושלמי כדרכם של סיפורים עממיים. בנוסף, התלמוד הבבלי עבר עריכה והגהה בארצות אירופה... ולא אתפלא אם מישהו מזייפני המינות האירופיים שלח ידו במשך השנים באגדה הזאת ועשה אותה יותר מושכת ואלילית או כדי שתתאים לשיטתם-הזייתם... ורבות הן הגרסות בענייני הלכה וכל-שכן בענייני אגדה שהיו לפני הרמב"ם והקדמונים ואינן לפנינו עוד.
ושמא הסיבה להשמטת דרשתו של רבי מאיר בבבלי נועדה להציג את הסיפור כמעשה שהיה ולא כמדרש ואגדה, שהרי הדרשה בירושלמי מוכיחה שמדובר בדרש ואגדה, כי לא יעלה על הדעת שיש להבין את פשט הפסוק מרות (ג, יג) באופן שדרשוֹ רבי מאיר.
ראוי גם להוסיף, שמפסיקת ההלכה של חכמי התלמוד בענייני כפרת הקורבנות (מובאת לקמן) עולה בבירור, שאגדה זו אינה כפשוטה, ואין לקחת בחשבון את פשטן של האגדות בענייני הלכה או יסודות הדת, ואי-הבנת יסוד זה גרם לשיבושים עצומים בדת:
נאמר במסכת זבחים (ט ע"ב): "אמר רב משמיה דמבוג: חטאת ששחטה על-מנת שיתכפר בה נחשון [בן עמינדב, נשיא שבט יהודה בעת שהיו ישראל במדבר] – [השחיטה] כשרה [כי] אין כפרה למתים [ואף שנפקע קרבן החטאת מהבעלים, אינה נחשבת כ"שינוי בעלים"]". ופוסק רבנו הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (טו, י), וכֹה דבריו: "שחטהּ לשם מת – כשרה ולא עלת לבעלים, שאין כפרה למתים".
"כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קה' ט, י). וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי בעניין עילויי הנשמות.
***
והמקלל ממשיך:
"יחד עם זה, רבי נחמן אמר שבשאר הדברים שכתב הרמב"ם הוא כתב טוב, ולא עוד אלא, הוא גם אמר שלעתיד-לבוא שכשירצו לפסוק הלכה יפתחו את הרמב"ם, כך הוא אמר וזה מובא בספר שיח שרפי-קודש [שיח המלאכים? שיח שוטים לצים ומינים]".
ובכן, נחמן הכלבי שר"י מחלק ציונים להרמב"ם... אך הוא לא עשה זאת מתוך חסד ואמת, אלא מתוך הכרח, שהרי הוא לא יכול לטעון שהרמב"ם שגה בכל דבריו, כי גדולתו וחוכמתו של רבנו כבר נתפרסמו וידועות לכל, לפיכך הוא הודה במקצת על האמת, כדי לתעתע ולהשלות שהוא כביכול דובר אמת; וזו דרכם של הנוכלים וכומרי השקר למיניהם: לכרוך בשקריהם רסיסי-אמת פה ושם כדי להחזיק את כללות הבליהם המטופשים. וכך נהגו כל דתות השקר למיניהן בכל הדורות, ולא צריך להתאמץ כדי למצוא דברי אמת גם בנצרות ובאסלאם (הנצרות מקדשת את התורה-שבכתב, והאסלאם את ייחוד ה').
עוד אומר המקלל:
"צדיקים תמיד משבחים אחד את השני ומכבדים אחד את השני – ואותך כולם היו מקיאים ומגנים קשות. הרמב"ם היה מכנה אותך: רשע, טמא, אוויל ואפיקורס. אתה פחות ונחות מהגרועים שבעובדי האלילים הפגאניים ביותר מבחינה רוחנית. סרחונך, חלאתך, קליפתך וטומאתך קשה משלהם כי אתה עושה הכל בזדון, במרד ולהכעיס. אתה מכיר וכופר [אכן, אני מזהה מינות ועבודה-זרה וכופר ומורד בהן להכעיס]".
ובכן, העובדה שכמעט כל "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות גומלין זה-את-זה נובעת בעיקר מן העובדה שכולם הפכו תורת חיים לקורדום חוצבים: אם לחציבת טובות הנאה ואם לחציבת שׂררה כבוד ותאווה, וכולם ניזונים מאותם מקורות נרפשׂים של מינות אלילות וסכלות. הם משבחים ומפארים את קודמיהם כדי להיתלות בהערצה האלילית לקודמיהם, במטרה לרומם ולפאר את עצמם וליצור לעצמם גדולה אלילית משלהם.
והנה היחס הנכון לחוטאים ולפושעים בהלכות דעות (ו, ב):
"במה דברים אמורים? [שאסור להכלים את חברו] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר – מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
וראוי לשנן את המשפט האחרון: "כמו שעשו כל הנביאים לישראל"! כלומר, אין צורך להיות נביא כירמיה כדי להוכיח ולייסר את העם! אלא זו חובה שמוטלת על כל יהודי.
וכל המלחמה הזו היא בעובר על מצוה שבין אדם למקום, אך במין עובד גילולים וכל-שכן במחטיא את הרבים ביד רמה כירבעם, מורידין ולא מעלין ומאבדין את זכרו בכל דרך.
ראו לדוגמה את פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח):
"מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או אדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".
ועוד בעניין התופעה שבה "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות גומלין זה-את-זה, וכן עוד על הסיבות שלפיהן הם פעלו לרומם את הסכלים והמינים ולהנציח את עולם השקר והמינות האורתודוקסי, ראו מאמריי: "האם השלום גדול יותר מקיום התורה?", "האם המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם?", "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", ועוד.
ואחתום חלק זה בדברי שלמה במשלי (כז, כב) ולאחריו פירוש רס"ג שם:
"אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ", ושם פירש רס"ג: "דבריו אלה הם באוויל שהגיע לתכלית, והוא אינו מאמין שיש בעולם מדע [כגון המקלל הזה ושאר הוזי ההזיות אשר רחקו מן המדעים מאד והחליטו שיש להבין את כל אגדות חז"ל כפשוטן, ומכאן הדרך לאלילות ולמינות מהירה מאד ואף כמעט בלתי נמנעת] [...] אמר [שלמה]: אם תכֵּהו להזיק לו או להועיל לו לא ישפיע עליו במאומה [...] ולפיכך הזהיר את הנבונים שלא יתווכחו עם האווילים, אך יַכּוּם כדי שֶׁיִּוָּסְרוּ בכך זולתם".
"שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים" (מש' כו, ג).