לפני שרבנו מתחיל לבאר את ענייני המשלים בהקדמתו למורה, הוא מקדים הקדמה קצרה, ובה הוא חוזר ומדגיש כי ספרו זה מיועד למי שלמד מדעים ופילוסופיה, ויחד עם זאת הוא מאמין בדת משה ובכל פסוקיה וענייניה. אולם, אותו אדם שרוי במבוכה, מכיוון שאינו יודע להבין שמות, כלומר מלים ופעלים מסוימים שנאמרו בתורה, וכֹה דברי רבנו (עמ' ט):
"אבל מאמר זה הרי דבריי בו עם מי שנתפלסף [=מי שלמד פילוסופיה] כפי שהזכרתי, ולמד מדעים אמתיים, והוא מאמין בדברים התורתיים ונבוך בענייניהם, אשר גורמי המבוכה בהם השמות המסופקים והמשלים".
נמצא, כי עיקר המבוכה נובעת מאי-הבנת השמות המסופקים והמשלים, כי אדם משכיל שמבין שם מסוים (שיש לו כמה משמעויות) באופן שגוי שאינו מתאים למקומו, ייכנס בהכרח למבוכה ולא יידע כיצד לכלכל את הדברים. והוא הדין למשלי כתבי-הקודש, אם האדם אינו מבין שיש להם עומק מחשבתי, והוא עיקר חשיבותם ותכליתם – הוא עלול להיכנס למבוכה, כי לא יידע כיצד לכלכל את פשטי המשלים עם עולם המדע והפילוסופיה.
אגב הדברים רבנו מבאר לנו את שיטתו בביאור המשלים והשמות המשותפים:
"[א] ויש שאביא פרקים במאמר זה שלא יהא בהם הזכרת שם משותף, אלא יהיה אותו הפרק הצעה לזולתו; [ב] או יהיה אותו הפרק הערה על עניין מענייני שם משותף שלא רציתי להזכיר בפירוש אותו השם באותו המקום; [ג] או יהא הפרק מבאר משל מן המשלים, או מעיר על פרשה מסוימת שהוא משל; [ד] או שיהיה הפרק כולל עניינים מופלאים שאפשר שיבינו בהם היפך האמת מחמת שיתוף שמות; [ה] או מחמת הבנת המשל כאילו הוא הנמשל, או הבנת הנמשל כאילו הוא משל".
רבנו מתאר בדבריו אלה חמש שיטות פרשנות ומחקר ששילב בספרו:
א) לעתים רבנו מקדיש פרק מסוים כהקדמה לפרק שאחריו – מזאת אנחנו למדים על חשיבות ההקדמות, שהחכמה אינה נקנית לו לאדם אלא לאחר לימוד הקדמות נכונות, ויש בזה גם לימוד מוסר על הסבלנות ואורך הרוח שעל האדם להתאזר בהן בעת לימודו.
ב) לעתים רבנו מעיר הערה מסוימת על שם משותף, שלא רצה לאמרה בפרק המרכזי שדן באותו השם – ומזאת אנחנו למדים על דרכו של רבנו להסתיר את העניינים העמוקים, ולכן הוא פיזר רמזים ברחבי ספרו, כדי שהנבונים יבינו והסכלים יסכלו.
ג) לעתים רבנו מבאר משל מסוים או אפילו רק מעיר על פרשה מסוימת שהיא משל, מבלי לבאר את הנמשל – שהרי לעתים די לו לנבון שיאמרו לו שפרשה מסוימת היא משל, והוא כבר יבין לבד מהו כיוון המחשבה הרצוי באותו המשל ובמשלים הדומים לו.
ד) ביאור שיתופי שמות – יש פרקים שבהם רבנו מבאר את משמעויותיהן השונות של המלים המפוזרות בכתבי-הקודש, ובדרך זו הוא מרומם אותנו להבין כל מלה באופן הנכון בהתאם לעניין שאותה המילה נאמרה עליו.
ה) ולעתים רבנו מבאר משל מסוים שהיו עלולים לשגות בו ולחשוב שהמשל הוא הנמשל או שהנמשל הוא המשל.
עד כאן מפתיחת דברי רבנו בעניין המשלים, ובסוף דבריו שם הוא אומר כך: "והואיל והזכרתי את המשלים נקדים הקדמה, והיא זו".
א. המפתח להבנת המשלים
רבנו קובע, כי המפתח להבנת משלי כתבי-הקודש ומשלי חז"ל הוא: "הבנת המשלים וענייניהם ובאור לשונותיהם", ומכאן עובר רבנו להוכיח שמשלי כתבי-הקודש ומשלי חז"ל הם אכן משלים! ולכאורה מעט לא ברור לאדם אשר רגיל במשנת רבנו, מהי מטרת רבנו בהדגשתו שוב ושוב שמדובר במשלים ובהבאת ראיות לכך – האין זה ברור? ובכן, כנראה שלא, וכנראה שרבים שגו לחשוב שמשלי הנביאים ומשלי חז"ל הינם כפשוטם! ולכן רבנו מקדיש מקום די נרחב כדי להוכיח רק את העניין הזה – שדבריהם הם משלים (ויש משלים שהבנתם כפשוטם אף פוגעת קשות ביסודות הדת), וכֹה דברי רבנו שם (עמ' ט):
"דע, כי מפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים ע"ה וידיעת אמיתתו הוא הבנת המשלים וענייניהם ובאור לשונותיהם ["כולל מטבע לשון, שיטת סגנון ובניין, ואף ביטויי מלים" (מָרי שם)], וכבר ידעת אמרו יתעלה: 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' [הו' יב, יא; "ופירושו, אודיעם דבריי על-ידי דימוי וחידה" (מָרי שם)], וידעת אמרוֹ: 'חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל' [יח' יז, ב], וידעת כי מחמת ריבוי שימוש הנביאים במשלים אמר הנביא: 'הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא' [שם כא, ה]. וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו]".
רבנו מוסיף ומביא ראיה גם מדברי חז"ל בשיר-השירים רבה (א, ח), וכֹה דבריו:
"אמרו במדרש: למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן, מה עשה פקח אחד? סיפק [=קשר] חבל בחבל, ומשיחה למשיחה ודלה ושתה – כך היה שלמה, מִמָּשָׁל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על דברי תורה, זה לשונם. ואיני חושב שידמה אחד מבעלי הדעות השלמות שדברי תורה הרמוז עליהן כאן, אשר ביקש עצות להבנתם על-ידי הבנת המשלים, הם דיני עשיית הסוכה והלולב ודין ארבעה שומרים, אלא הכוונה כאן הבנת העמוקות בלי ספק".
גם בהקדמתו לפירוש המשנה רבנו מבאר שאגדות חז"ל הן משלים, ושם הוא מלמד אותנו שמטרות המשלים הן שלוש: 1) לעורר את הבנת הלומדים באתגר מחשבתי של הבנת משלים; 2) לשוע עיני הכסילים, אשר אין שכלם שלם כדי לקבל את מושגי האמת; ג) וכן מפני שהלימוד לרבים לא ייתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול את הנשים והנערים הקטנים (ונראה ברור שמטרה זו נוגעת בעיקר למשלי כתבי-הקודש).
ובשלוש הפסקות שיבואו לקמן תמצתנו את דברי רבנו שם (עמ' יט–כ):
"הדרש שהובא בתלמוד [...] הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, [...]. וכשתביט בהם בפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו. ועשו כך לעניינים נפלאים, האחד לעורר הבנת הלומדים, וגם לשוע עיני הכסילים אשר לא יוארו ליבותיהם לעולם, ולו תוצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם, [...] לפי שאין שכלם שלם עד כדי לקבל האמת על בוריה. [...].
ואם הסיר המסך מעל לב מי שרצוי לפניו, אחרי שהכשיר עצמו בלימודים, יבין מהם לפי כוח שכלו. ואין לאדם לעשות עם הלימוד [...], אלא לכוון את לבו לה' ויתפלל לפניו ויתחנן שיחנהו דעת, ויעזרהו ויגלה לו הסודות הכמוסים בכתבי-הקודש, כמו שמצאנו דוד ע"ה עשה כן, והוא אמרו: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, יח]. [...].
ועוד, שהלימוד לרבים לא ייתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול הנשים והנערים הקטנים, כדי שכשתגיע דעתם לשלמות יידעו עניין אותם המשלים, [...]. ולכן ראוי לאדם שאם נזדמן לו דבר מדבריהם דבר שהוא נגד המושכל לפי דעתו, שלא ייחס החסרון לאותם הדברים, אלא ייחס החסרון לשכלו".
גם בהקדמתו לפרק חלק רבנו עוסק בנושא זה, אלא שבדבריו שם רבנו משלב גם ביקורת חריפה על אלה התופשים את אגדות חז"ל כפשוטם, ובשתי הפסקות להלן הבאנו את רוב דבריו שם (עמ' קלו):
"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [=באגדותיהם] נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=וזו השיטה שהחל בה רש"י ובית-מדרשו והולכים בה אחריו עד ימינו כל חכמי ישראל], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=כל העניינים שלא יעלה על הדעת שהם עניינים מציאותיים] – מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, [...] ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות, עד כדי שאם תספרנו כפשוטו [אפילו] להמון העם [!] וכל שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל שכן שימצאו חן בעיניו.
והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת ה' בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים, אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה]. [...] ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם [...], ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".
לעומת הכת הראשונה, ניצבת הכת השלישית, והנה המשך דברי רבנו שם (עמ' קלז):
"והכת השלישית, והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [וברור שכוונתו לרמוז על נדירותם של אותם יחידי סגולה], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם, [...] וגם נתבררה אצלם מניעת הנמנעות, [...], וידעו שהם [=חכמי התלמוד] ע"ה לא דיברו דברי הבאי [=דברי סכלות], ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים, אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל".
בהמשך דבריו שם, רבנו חוזר להדגיש ולהוכיח שדברי האגדות הם משלים ואין להבין אותם כפשוטם, והוא מאריך ומרחיב בהבאת ראיות לכך, והנה דבריו שם (בשתי הפסקות לקמן):
"וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ז], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חִידָה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשטם, וכמו שאמר: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים [...] אינם אלא בדרך חידה ומשל.
ומדוע נתפלא [על חז"ל] על שחיברו את החכמה בדרך משל ודימו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקודש, כלומר שלמה במשלי, בשיר השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את מושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם [=חז"ל] עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו, שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב' [דבה"א יא, כב] – כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר' וכו' [שם] – משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [דבה"א יא, יז], ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו, אמר אחד מהם משל היה [ב"ב טו ע"א], ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם, משל היה [שם צב ע"ב], ורבים כאלה".
נמצא, כי המפתח להבנת המשלים הוא עצם ההבנה שמדובר במשלים! ולכן רבנו כותב בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כ): "וכשיראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על כך שלא הבין העניין, עד שנעשו אצלו כל הדברים האמתיים בתכלית הריחוק". וגם בפרק חלק כותב רבנו דברים דומים (עמ' קלז): "וכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו, תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל, ותישאר בטרדת הלב ואימוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק".
ב. משלי חכמים – אגדות חז"ל
עד עתה התייחסנו לכל סוגי המשלים באופן כללי כחטיבה אחת, ברם ישנן כמה הבחנות חשובות ויסודיות מאד בין משלי חכמים לבין משלי כתבי-הקודש. בהקדמתו למורה (עמ' ז–ח), רבנו מפרט את האופנים שבהם חז"ל בנו את משליהם ושזרו בהם את הנמשלים: "וברובם עשו שיהא העניין שהמטרה הבנתו בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכוון מתחילתו ועד סופו".
כלומר, ברוב משלי חז"ל הנמשל נמצא רק בחלק קטן מכללות המשל, וכל שאר הפרטים שמופיעים במשל אין להם שום משמעות, ואין ללמוד מהם מאומה, וכמו שמָרי אומר שם: "כלומר, שברובם הנמשל הוא רק בחלק של המשל והשאר פטומי מילי" (מָרי שם). לנקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב פרטי משלי חז"ל אין להם כל משמעות, יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!
בהמשך דבריו, רבנו מוסיף ומתאר את מבנה משלי-החכמים – אגדות-חז"ל, ומדבריו עולות שוב שתי התובנות המהדהדות: 1) אין כל תועלת בפשטי משלי החכמים; 2) ואף רבים מפרטי פשטיהם אינם משמשים כלל כמשל, אלא ככיסוי וכתפאורה נלווית למשל נקודתי מסוים בלבד, ולמעט אותו פשט נקודתי מסוים המשמש כמשל – כל שאר התיאורים אינם אלא פטומי מילי. כלומר, לא רק שאין ללמוד מאומה מפשטי משלי חז"ל ויש להתבונן אך ורק בנמשליהם – רבים מפשטי המשלים אפילו אינם משמשים כמשלים, ולכן יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!
וכֹה דברי רבנו שם (עמ' י):
"ושם אמרו [שיה"ש רבה א, ח]: 'רבנן אמרי, זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו – עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית. כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אתה רואה את דברי-תורה' [...]. התבונן ביאורם ז"ל שסתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשטו של כל משל אינו כלום, והיאך דימו מסתרי העניין המשול בפשט המשל, למי שאבדה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל ובו חפצים רבים, שאותה המרגלית מצויה, אלא שאינו רואה אותה ואינו יודעהּ [=אינו יודע על קיומה], והרי כאילו היא מחוץ לרשותו, כיוון שנמנעה אפשרות התועלת בה – עד שידליק את הנר כפי שהזכיר, אשר כמוהו הבנת עניין המשל".
רבנו מדמה את משלי חכמים למרגלית שמצויה בתוך "בית אפל ובו חפצים רבים", המרגלית היא הנמשל-הרעיון הנסתר, ואילו הבית האפל שבו החפצים הרבים הוא פשט המשל. וכמו שאין צורך לאדם בבית האפל הזה ובחפצים הרבים שבו, כך אין צורך לאדם בפשטי משלי חז"ל, ואין בהם שום תועלת! ויתרה מזאת, נראה ברור כי רבים מפשטי המשל אפילו אינם משמשים כמשל, אלא רק כדי להעמיד את הבית ולהסתיר את המרגלית, ואין לעיין בהם ואין לייחס להם שום חשיבות, אלא, ברגע שמצאנו את הרעיון המרכזי באגדה השגנו את המטרה, ויש להתעלם מכל שאר הפרטים המובאים בפשט האגדה!
כאמור, יש לנקודה זו משמעות אדירה, מפני שהיא מעצבת מחדש את תפישתנו ביחס לאגדות חז"ל. כלומר, בעולם-הדתי בימינו נהוג לייחס משמעות רבה לאגדות חז"ל על כל פרטי פרטיהן, לומדים מהן הלכות ומנהגים, מפיקים מהן השקפות עולם לפי פשטיהן, ואפילו גוזרים מהן דינים ומנהגים שלא נזכרו בהן במפורש – כאילו אגדות חז"ל ניתנו מפי הגבורה! ולדעת רבנו אסור לעשות כן, אלא היחס לאגדות חז"ל צריך להיות זהיר מאד, ויש להתאזר בסבלנות רבה עד שנבין את הרעיון המסוים שאותו ביקשו חז"ל ללמדנו, וחלילה לנו להפליג להזיות על סמך פשטי המשלים המשולים לבֵית חושך ואפלה.
חשוב להדגיש, כי תובנה זו מחזקת מאד את ההשקפה שאין לפסוק הלכה לפי המדרשים, וברור שאין לעשות כן גם ללא דברי רבנו הללו, אך בפועל לא מעט מנהגים, הלכות ותפישות עולם אשר מעצבים את פני היהדות בימינו מקורם בפשטי משלי חז"ל. וכאמור לפי הרמב"ם, "פשטו של כל משל אינו כלום" כלשונו, וחבל שהגענו לשיבושי הלכה ומחשבה כֹה רבים וחמורים בגלל שחכמי ישראל לדורותיהם לא הבינו את תפקיד האגדה והמדרש.
נצרף עתה דוגמה למשל שרבנו התעלם מפרטיו: בהלכות יסודי התורה (ז, א), רבנו מבאר שאין הנבואה שורה אלא על "חכם גדול בחכמה" ו"גיבור במידותיו" אשר "מתגבר בדעתו על יצרו תמיד". יסוד הדברים הוא בתלמוד (שבת צב ע"א): "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר", ובהקדמת רבנו לאבות הפרק השביעי (עמ' רנט) רבנו מבאר, ש"גיבור" הוא הכובש את יצרו, ו"עשיר" הוא אדם בעל עין טובה השמח בחלקו.
בהמשך דברי חז"ל בתלמוד שם, הובאו ראיות גם על גבורה פיסית ועל עושר כמותי, הרמב"ם התעלם מהמשך התלמוד, אך המפרשים השונים שגו לחשוב שמתנאֵי הנבואה שהנביא יהיה גם גיבור במסת שריריו ובעל שורה ארוכה בחשבון הבנק... ברם, מָרי מבאר בפירושו להלכה שם, ש"אין הכוונה כפשט הדברים, אלא כך דרך חז"ל במשליהם, וכפי שבאר רבנו בהקדמתו למורה, ולפיכך אין להתעכב על פרטי המשל והמשכו".
הנה אפוא משל שרבנו התעלם מפרטיו, וכאמור רבים ממִשלי חז"ל אין להתייחס כלל לפרטיהם, וכל מטרתם היא עניין אחד מסוים החבוי בכללות המשל ורק הוא המטרה.
ג. אין מקשין בהגדה
עד עתה למדנו על משלי ואגדות חז"ל שאינן בגדר שיבוש, ברם מסתבר שלא מעטות מאגדות חז"ל משובשות מיסודן ואין להתייחס אליהן כלל ועיקר! ותובנה זו מחזקת את חשיבות הזהירות הרבה שעלינו לנקוט ביחס לאגדות חז"ל. רבנו בהמשך הקדמתו למורה (עמ' טו) מגלה לנו כי באגדות ישנן סתירות גדולות ומרובות, שנגרמו בשל הסיבה השישית משבע סיבות הסתירות המצויות בספרים:
"אבל הסתירות המצויות ברוב ספרי המחברים והמפרשים זולת מי שהזכרנו, הם לפי הסיבה השישית. וכך יימצא במדרשות ובהגדות סתירות גדולות [=אפשר לתרגם מרובות] כפי הסיבה הזו, ולפיכך אומרים: 'אין מקשין בהגדה'".
כדי להבין את עוצמת דברי רבנו יש לעיין ולהבין מהי הסיבה השישית שהרמב"ם הזכיר, והנה דבריו שם (עמ' יד):
"והסיבה השישית, עומק הסתירה ושאינה נראית אלא לאחר הקדמות מרובות, וכל דבר שצריך לגילויו הקדמות מרובות הרי הוא יותר נעלם, וייעלם הדבר מן המחבר ויחשוב שאין סתירה בין שני הדברים הראשונים, וכאשר מעיינים בכל דבר מהם ומצרפים לו הקדמה נכונה והוסקה המסקנה החיובית, וכך נעשה בכל מסקנה מצרפים אליה הקדמה נכונה ותוסק מכך מסקנתה – יסתיים הדבר לאחר מספר הקשים אל הסתירה שבין שתי התוצאות הסופיות או הניגודים, וכדומה לזה הוא הנעלם מן החכמים המחברים".
ביאור הדברים, יש ומחברי הספרים כתבו הנחה מסוימת, ובהמשך ספרם כתבו הנחה אחרת, ולא העמיקו להבין שיש סתירה פנימית מהותית בין שתי ההנחות. כלומר, הרמב"ם בעצם אומר שמחברי המדרשים לקו לעתים לא רחוקות בשטחיות ואי-העמקה, שהרי כיצד ניתן להסביר שהם לא הבחינו בסתירות הפנימיות שבדבריהם? ואם לא די בכך, ראו נא את הדוגמה שמביא מָרי יוסף קאפח לאותם המחברים, וזה לשונו שם (הע' 16):
"כגון שתי הקדמות שהניחו וקבעו ה'מתכלמין', והם: א) האלוה אינו גוף; ב) האלוה חי נע. לכאורה שתי הנחות פשוטות. אולם כל נע מתחלק, וכל מתחלק הוא גוף, הרי סתירה לאחר בחינת התוצאות". מָרי יוסף מביא דוגמה לסתירות שקיימות באגדות חז"ל משיבושי המתכלמין! – כת פילוסופית מוסלמית שהרמב"ם הִרבה לתקוף ב"מורה הנבוכים". לדוגמה (עמ' קכג): "שהם במקומות רבים הולכים אחרי הדמיון וקוראים אותו שכל"; "כי הלא ה'מתכלמין' הנוצרים למדו וידעו דברי אריסטו וחבורתו הפילוסופים, וביודעין התעו כדי לקיים את אמונתם" (עמ' קכב, הע' 40); ועוד רבות.
נמצא אפוא, שיש לא מעטות מאגדות חז"ל שפשוט משובשות, ושיבושיהן נובעים מאי-הבנת המחבר, שטחיותו ואי-העמקתו! וחשוב להבין עניין זה כדי להבין את מקומה הנכון של ספרות האגדה, את מידת הזהירות הרבה שיש להתייחס למשליה, ואת הנזקים שנגרמים למי שרואה בפשטיה מקור ללימוד הלכות, מנהגים, והשקפות עולם.
ד. הסתייגות רבנו מספרות האגדה
בנוסף לתובנות רבנו על שיבושי ספרות האגדה, הוא מפזר ברחבי ספרו "מורה הנבוכים" אמירות לכאורה תמוהות, אשר מהן עולה ביקורת כלפי חלק ממחברי האגדות. נראה, כי לדעת רבנו היו שהגדישו את הסאה במה שתיארו את השקפות ההבל כאמיתוֹת מוחלטות, ונתנו פתחון פה לרשעים ולמינים, וגם ל"חכמי ישראל" הסכלים שלא למדו מדעים – להאמין בכל ההזיות והדמיונות, להתקרב ולדבוק בהשקפות המינים, ולרחוק מדרכי מישרים.
הנה לפניכם ארבע דוגמאות:
1) רבנו מעתיק במורה (א, נט) את דברי ר' חנינה לאותו שליח ציבור שהאריך בשבחי הקב"ה, ולפני שרבנו מעתיק את אותו הסיפור, הוא אומר כך (עמ' צו): "וכבר ידעת אִמרתם המפורסמת אשר מי ייתן והיו כל האִמרות כמוה". מסוף דברי רבנו עולה במפורש שהוא הבחין בין סוגי האגדות ואיכותן, ומביע את צערו על כך שלא מעטות מן האגדות רחוקות מלהשביע את רצונו, אולי מפני שהן רחוקות מלבטא את יסודות התורה באופן מוצלח.
2) במורה (ב, כו), רבנו מותח ביקורת מפורשת על ר' אליעזר הגדול, וכֹה דבריו (עמ' רכא): "ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הידועים בשם פרקי דר' אליעזר, לא ראיתי כלל יותר תמוהים מהם בדברי אף אחד מההולכים בתורת משה רבנו, [...] ומי ייתן וידעתי מה סובר חכם זה".
3) במורה (ב, ל), רבנו שוב מותח ביקורת על חכמי התלמוד, וכֹה דבריו (עמ' רלג): "לפיכך אמרו בלשון זה: יום ראשון – אמר ר' יהודה ב"ר סימון: מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, אמר ר' אבהו: מכאן שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן. וזה יותר מוזר מהראשון, [...] אלא-אם-כן רצו שני אלה לומר שלא ייתכן בלי סדר זמנים מקודם לכן, וזוהי דעת הקדמוּת [=שהעולם היה קיים תמיד ולא חידשו הקב"ה], וחלילה לכל בעל דת מזה, ואין אִמרה זו לדעתי אלא כעין אמרת ר' אליעזר שמים מהיכן נבראו? כללו של דבר, אל תביט במקומות אלה לדברי מי שאמר".
מָרי מוסיף ומבאר שם: "רבנו מרוקן פשט אמרה זו בשני דרכים: א) לא ייתכן שהיא כפשוטה כמו שאין דברי ר' אליעזר כפשוטן, כי חלילה לשום בר ישראל להאמין את הקדמוּת; ב) ואף אם יתעקש העיקש לומר שהם דווקא כפשוטן, נֹאמר לו, אין להביט בעניינים על גדולת האומר, ואין הדברים נבחנים ונשקלים מבחינת אומרן אלא מחמת הנאמר בהן".
מָרי התעלם מלשונותיו החריפים של רבנו לעיל, והתייחס רק לַכְּלָל העולה מסוף דבריו והוא: "קבל האמת ממי שאמרו", ולמדנו מדבריו כי כלל זה כולל את כולם – כולל כל חכמי המשנה והתלמוד. ואף ששיבושי האגדות מלמדים אותנו שלא כל חכמי התלמוד היו בפסגת-פסגות החכמה והמדע, כולם היו אוהבי אמת ואוהבי ה' יתעלה, ותכונות אלה נדירות מאד בעולם-הדתי בימינו, אשר הפך את התורה לעסק כלכלי, ואהבת ה' ואהבת האמת מאן דכר שמיה...
4) בהמשך הפרק שם (עמ' רלה), רבנו אומר כך: "וממה שראוי שתדעהו ותתעורר עליו, הטעם אשר מחמתו לא אמר ביום השני 'כי טוב', וכבר ידעת מאמרי חכמים ז"ל אשר אמרום בזה על דרך הדרש, וטוב שבהם אמרם: לפי שלא שלמה מלאכת המים". נמצא ברור ומפורש, כי יש מדרשים טובים וטובים פחות...
לאור הדברים נראה ברור כי לא לחינם פוסק רבנו בסוף הקדמתו ל"משנה תורה": "ואין צריך לקרות ספר אחר ביניהם", שהרי הנזק שגורמים מביני אגדות חז"ל כפשוטן, שהם רובם של "חכמי ישראל" ואולי אף כולם, כל כך גדול ועצום עד שעדיף שלא ילמדו תלמוד ולא יהרסו את דת משה – בהחדרת הזיות מאגיות אליליות, בעיוות הלכותיה כמעט לבלי היכר, בהפיכתה לכלי להפקת רווחים וטובות הנאה, ואף בשיבושי השקפות המינים.
ועדיין נשארה שאלה, מדוע רבנו מסתיר את הסתייגותו מאגדות חז"ל ומגלה אותה רק ביני שיטי של נבכי פרקי המורה? מדוע הוא לא מגלה אותה מיד בהקדמותיו למשנה ולפרק חלק? ואפילו כאשר כבר אמר שרבות מאגדות חז"ל משובשות מיסודן בהקדמתו למורה, עשה זאת באופן שלא כל אחד יכול לזהות זאת (וזכורני שהצעתי את הרעיון הזה בפורום מסוים, ואחד מהדרדעים בעלי הגאווה והקנאה ביטל את דבריי באופן כל כך פסקני וחד-משמעי כאילו היה רבי המובהק, תוך שהוא מתבונן עלי בהתנשאות מוחלטת, וגאוותו לא אפשרה לו לעצור ולו לרגע קט ולבדוק שמא יש בדבריי אמת).
את התשובה לשאלה לעיל גילה לי ידידי ר' נריה סלימאן יצ"ו (אשר גם הפנה אותי למקורות לעיל, והנני מודה לו על כך), והנה שאלתו ותשובתו לפניכם:
"רבנו כותב בהקדמתו לסדר זרעים וכן בהקדמתו לפרק חלק שאגדות חז"ל הינן למעשה משלים שבסודם מצוי עומק רב, מדבריו שם עולה לכאורה, שהוא סובר שלכל אגדות חז"ל יש עומק וחשיבות גדולה, ללא הבחנה ודירוג ביניהן. אולם, במורה נראה מכמה מקומות, שאף שהוא ראה בחלק מאגדות חז"ל משלים לאמיתות גדולות, אבל יחד עם זאת הוא רומז שחלקן בעלות משמעות דלה, וחלקן אינן אלא שיבוש מיסודו.
לדעתי, ההבדל בין התייחסותו של רבנו לאגדות בהקדמותיו לבין התייחסותו לאגדות במורה, נובע מכך שההקדמות הן חיבור להמון ובעלות אופי חינוכי, ולכן רבנו מדבר על האגדות באופן כללי כדי להקנות להמון יחס של כבוד כלפי חז"ל. לעומתן המורה, הוא ספר ליחידי סגולה אשר למדו והשכילו וכבר יודעים להעריך ולהוקיר את חז"ל, ולכן רבנו מאפשר לתלמידיו במורה להתייחס לאגדות חז"ל באופן ביקורתי על-מנת שיקנו שלמות".
ה. קבלת אגדות חז"ל כפשוטן – שער למינות
בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן ישנה סכנה גדולה ועצומה, ועליה רבנו רומז ב"מאמר תחיית המתים", שם רבנו קושר בין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן לבין אמונת ההגשמה, כלומר מינות! והדבר ברור כי מי שהרגיל את מחשבתו לקבל את הנמנעות וההזיות, בקלות יתדרדר וילמד מפשטי אגדות חז"ל על גשמות הבורא, וימצא בהן, כמו שימצא בפשטי המקראות, סימוכין לכך שיש לבורא יד ורגל ועין ומעיים, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' עא–עב):
"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן. [...] והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, [...] כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".
ובסוף דבריו רבנו מבאר את מקור כל הרעות, השורש לקבלת הנמנעות ולתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, והוא: העדר ידיעת המדעים, שבהן האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, ובהם הוא מתרומם לידע את ה' יתעלה, יסוד היסודות ועמוד החכמות. ודברים דומים כותב רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו): "הכת הראשונה [...] מבינים אותן כפשוטן ואינם מסבירים אותן כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות – מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים".
ו. ייחודם של משלי הנביאים
לעומת משלי חז"ל שאין בפשוטם כלום ואין לייחס לפשוטם שום משמעות מכל סוג שהוא, ויתרה מזאת, בחלקם יש גם סתירות גדולות שנובעות משיבושי מחברי האגדות – לעומתם, משלי כתבי-הקודש הם אמת צרופה, וכל דבריהם דברי חכמה ודעת. רבנו מתאר את משלי כתבי-הקודש כתפוח זהב עטוי ברשת שׂבכת-כסף שפיתוחיה דקים ועדינים. האדם המתבונן מרחוק בתפוח ייראה לו כתפוח כסף, ברם האדם המתבונן מקרוב, כלומר יתבונן במשל בעין-שכלו, יזהה את היופי הפנימי המוזהב והרעיון הנשגב שעטוף במשכיות הכסף.
וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יד): "אמר החכם [משלי כה, יא]: 'תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו', ושמע ביאור עניין זה אשר הזכיר, 'מַשְׂכִּיּוֹת' הם הפיתוחים המרושתים [=מעשה רשת ושבכה], כלומר שיש בהם מקומות מחוררים שחוריהם דקים מאד כמו מעשה הצורפים, ונקראו כך מפני שהראוּת עוברת בהם, תרגום וַיַּשְׁקֵף – וְאִסְתַּכִי. אמר, כי כמו תפוח זהב בתוך רשת של כסף אשר חוריה דקים מאד – [כך] הוא הדבר הדבוּר על אפניו [=דברי הנביאים שהמשל והנמשל בהם משובצים היטב]".
רבנו מוסיף ומשבח את משלי הנביאים המחוכמים, מפני שיש בהם הבחנה מתאימה ומדויקת בין הפשט לסוד: הפשט נאה ככסף לעומת הסוד שֶׁנָּאֶה כזהב. ומשכיות הכסף מאפשרות למתבונן חד-העין להביט אל תוכו ולהתענג על יופיו, וזה לשונו:
"והתבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם [=הבנוי בחכמה], לפי שהוא אומר, כי הדבר שהוא בעל שני פנים, כלומר שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהא פשטו נאה ככסף, וראוי שיהא תוכו יותר נאה מפשטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשטו כזהב לגבי הכסף. וראוי שיהא בפשטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו תפוח הזהב הזה שכוסה ברשת של כסף שנקביה דקים מאד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה יתברר לו מה שיש בתוכו וידע שהוא זהב".
רבנו חותם את דבריו, שמשלי הנביאים כולם אמת צרופה ומזוקקת, פשטיהם וסודותיהם, וזה לשונו שם: "וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תיקון מצבי החברה האנושית כפי שנראה מפשטי [ספר] משלי ודברים הדומים לכך, וְתוֹכָן חכמה מועילה בהשגת הדעות האמתיות כפי אמיתתן".
ונסיים בתפילתו של דוד המלך ע"ה (תה' קיט, יח): "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ".