משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

לפני שרבנו מתחיל לבאר את ענייני המשלים בהקדמתו למורה, הוא מקדים הקדמה קצרה, ובה הוא חוזר ומדגיש כי ספרו זה מיועד למי שלמד מדעים ופילוסופיה, ויחד עם זאת הוא מאמין בדת משה ובכל פסוקיה וענייניה. אולם, אותו אדם שרוי במבוכה, מכיוון שאינו יודע להבין שמות, כלומר מלים ופעלים מסוימים שנאמרו בתורה, וכֹה דברי רבנו (עמ' ט):


"אבל מאמר זה הרי דבריי בו עם מי שנתפלסף [=מי שלמד פילוסופיה] כפי שהזכרתי, ולמד מדעים אמתיים, והוא מאמין בדברים התורתיים ונבוך בענייניהם, אשר גורמי המבוכה בהם השמות המסופקים והמשלים".


נמצא, כי עיקר המבוכה נובעת מאי-הבנת השמות המסופקים והמשלים, כי אדם משכיל שמבין שם מסוים (שיש לו כמה משמעויות) באופן שגוי שאינו מתאים למקומו, ייכנס בהכרח למבוכה ולא יידע כיצד לכלכל את הדברים. והוא הדין למשלי כתבי-הקודש, אם האדם אינו מבין שיש להם עומק מחשבתי, והוא עיקר חשיבותם ותכליתם – הוא עלול להיכנס למבוכה, כי לא יידע כיצד לכלכל את פשטי המשלים עם עולם המדע והפילוסופיה.


אגב הדברים רבנו מבאר לנו את שיטתו בביאור המשלים והשמות המשותפים:


"[א] ויש שאביא פרקים במאמר זה שלא יהא בהם הזכרת שם משותף, אלא יהיה אותו הפרק הצעה לזולתו; [ב] או יהיה אותו הפרק הערה על עניין מענייני שם משותף שלא רציתי להזכיר בפירוש אותו השם באותו המקום; [ג] או יהא הפרק מבאר משל מן המשלים, או מעיר על פרשה מסוימת שהוא משל; [ד] או שיהיה הפרק כולל עניינים מופלאים שאפשר שיבינו בהם היפך האמת מחמת שיתוף שמות; [ה] או מחמת הבנת המשל כאילו הוא הנמשל, או הבנת הנמשל כאילו הוא משל".


רבנו מתאר בדבריו אלה חמש שיטות פרשנות ומחקר ששילב בספרו:


א) לעתים רבנו מקדיש פרק מסוים כהקדמה לפרק שאחריו – מזאת אנחנו למדים על חשיבות ההקדמות, שהחכמה אינה נקנית לו לאדם אלא לאחר לימוד הקדמות נכונות, ויש בזה גם לימוד מוסר על הסבלנות ואורך הרוח שעל האדם להתאזר בהן בעת לימודו.


ב) לעתים רבנו מעיר הערה מסוימת על שם משותף, שלא רצה לאמרה בפרק המרכזי שדן באותו השם – ומזאת אנחנו למדים על דרכו של רבנו להסתיר את העניינים העמוקים, ולכן הוא פיזר רמזים ברחבי ספרו, כדי שהנבונים יבינו והסכלים יסכלו.


ג) לעתים רבנו מבאר משל מסוים או אפילו רק מעיר על פרשה מסוימת שהיא משל, מבלי לבאר את הנמשל – שהרי לעתים די לו לנבון שיאמרו לו שפרשה מסוימת היא משל, והוא כבר יבין לבד מהו כיוון המחשבה הרצוי באותו המשל ובמשלים הדומים לו.


ד) ביאור שיתופי שמות – יש פרקים שבהם רבנו מבאר את משמעויותיהן השונות של המלים המפוזרות בכתבי-הקודש, ובדרך זו הוא מרומם אותנו להבין כל מלה באופן הנכון בהתאם לעניין שאותה המילה נאמרה עליו.


ה) ולעתים רבנו מבאר משל מסוים שהיו עלולים לשגות בו ולחשוב שהמשל הוא הנמשל או שהנמשל הוא המשל.


עד כאן מפתיחת דברי רבנו בעניין המשלים, ובסוף דבריו שם הוא אומר כך: "והואיל והזכרתי את המשלים נקדים הקדמה, והיא זו".


א. המפתח להבנת המשלים


רבנו קובע, כי המפתח להבנת משלי כתבי-הקודש ומשלי חז"ל הוא: "הבנת המשלים וענייניהם ובאור לשונותיהם", ומכאן עובר רבנו להוכיח שמשלי כתבי-הקודש ומשלי חז"ל הם אכן משלים! ולכאורה מעט לא ברור לאדם אשר רגיל במשנת רבנו, מהי מטרת רבנו בהדגשתו שוב ושוב שמדובר במשלים ובהבאת ראיות לכך – האין זה ברור? ובכן, כנראה שלא, וכנראה שרבים שגו לחשוב שמשלי הנביאים ומשלי חז"ל הינם כפשוטם! ולכן רבנו מקדיש מקום די נרחב כדי להוכיח רק את העניין הזה – שדבריהם הם משלים (ויש משלים שהבנתם כפשוטם אף פוגעת קשות ביסודות הדת), וכֹה דברי רבנו שם (עמ' ט):


"דע, כי מפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים ע"ה וידיעת אמיתתו הוא הבנת המשלים וענייניהם ובאור לשונותיהם ["כולל מטבע לשון, שיטת סגנון ובניין, ואף ביטויי מלים" (מָרי שם)], וכבר ידעת אמרו יתעלה: 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' [הו' יב, יא; "ופירושו, אודיעם דבריי על-ידי דימוי וחידה" (מָרי שם)], וידעת אמרוֹ: 'חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל' [יח' יז, ב], וידעת כי מחמת ריבוי שימוש הנביאים במשלים אמר הנביא: 'הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא' [שם כא, ה]. וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו]".


רבנו מוסיף ומביא ראיה גם מדברי חז"ל בשיר-השירים רבה (א, ח), וכֹה דבריו:


"אמרו במדרש: למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן, מה עשה פקח אחד? סיפק [=קשר] חבל בחבל, ומשיחה למשיחה ודלה ושתה – כך היה שלמה, מִמָּשָׁל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על דברי תורה, זה לשונם. ואיני חושב שידמה אחד מבעלי הדעות השלמות שדברי תורה הרמוז עליהן כאן, אשר ביקש עצות להבנתם על-ידי הבנת המשלים, הם דיני עשיית הסוכה והלולב ודין ארבעה שומרים, אלא הכוונה כאן הבנת העמוקות בלי ספק".


גם בהקדמתו לפירוש המשנה רבנו מבאר שאגדות חז"ל הן משלים, ושם הוא מלמד אותנו שמטרות המשלים הן שלוש: 1) לעורר את הבנת הלומדים באתגר מחשבתי של הבנת משלים; 2) לשוע עיני הכסילים, אשר אין שכלם שלם כדי לקבל את מושגי האמת; ג) וכן מפני שהלימוד לרבים לא ייתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול את הנשים והנערים הקטנים (ונראה ברור שמטרה זו נוגעת בעיקר למשלי כתבי-הקודש).


ובשלוש הפסקות שיבואו לקמן תמצתנו את דברי רבנו שם (עמ' יט–כ):


"הדרש שהובא בתלמוד [...] הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, [...]. וכשתביט בהם בפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו. ועשו כך לעניינים נפלאים, האחד לעורר הבנת הלומדים, וגם לשוע עיני הכסילים אשר לא יוארו ליבותיהם לעולם, ולו תוצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם, [...] לפי שאין שכלם שלם עד כדי לקבל האמת על בוריה. [...].


ואם הסיר המסך מעל לב מי שרצוי לפניו, אחרי שהכשיר עצמו בלימודים, יבין מהם לפי כוח שכלו. ואין לאדם לעשות עם הלימוד [...], אלא לכוון את לבו לה' ויתפלל לפניו ויתחנן שיחנהו דעת, ויעזרהו ויגלה לו הסודות הכמוסים בכתבי-הקודש, כמו שמצאנו דוד ע"ה עשה כן, והוא אמרו: 'גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, יח]. [...].


ועוד, שהלימוד לרבים לא ייתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול הנשים והנערים הקטנים, כדי שכשתגיע דעתם לשלמות יידעו עניין אותם המשלים, [...]. ולכן ראוי לאדם שאם נזדמן לו דבר מדבריהם דבר שהוא נגד המושכל לפי דעתו, שלא ייחס החסרון לאותם הדברים, אלא ייחס החסרון לשכלו".


גם בהקדמתו לפרק חלק רבנו עוסק בנושא זה, אלא שבדבריו שם רבנו משלב גם ביקורת חריפה על אלה התופשים את אגדות חז"ל כפשוטם, ובשתי הפסקות להלן הבאנו את רוב דבריו שם (עמ' קלו):


"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [=באגדותיהם] נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה, והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=וזו השיטה שהחל בה רש"י ובית-מדרשו והולכים בה אחריו עד ימינו כל חכמי ישראל], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=כל העניינים שלא יעלה על הדעת שהם עניינים מציאותיים] – מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, [...] ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות, עד כדי שאם תספרנו כפשוטו [אפילו] להמון העם [!] וכל שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל שכן שימצאו חן בעיניו.


והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת ה' בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים, אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, [...] 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה]. [...] ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם [...], ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".


לעומת הכת הראשונה, ניצבת הכת השלישית, והנה המשך דברי רבנו שם (עמ' קלז):


"והכת השלישית, והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [וברור שכוונתו לרמוז על נדירותם של אותם יחידי סגולה], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם, [...] וגם נתבררה אצלם מניעת הנמנעות, [...], וידעו שהם [=חכמי התלמוד] ע"ה לא דיברו דברי הבאי [=דברי סכלות], ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים, אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל".


בהמשך דבריו שם, רבנו חוזר להדגיש ולהוכיח שדברי האגדות הם משלים ואין להבין אותם כפשוטם, והוא מאריך ומרחיב בהבאת ראיות לכך, והנה דבריו שם (בשתי הפסקות לקמן):


"וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ז], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חִידָה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשטם, וכמו שאמר: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים [...] אינם אלא בדרך חידה ומשל.


ומדוע נתפלא [על חז"ל] על שחיברו את החכמה בדרך משל ודימו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקודש, כלומר שלמה במשלי, בשיר השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את מושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם [=חז"ל] עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו, שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב' [דבה"א יא, כב] – כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר' וכו' [שם] – משל, ואמרו: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [דבה"א יא, יז], ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו, אמר אחד מהם משל היה [ב"ב טו ע"א], ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם, משל היה [שם צב ע"ב], ורבים כאלה".


נמצא, כי המפתח להבנת המשלים הוא עצם ההבנה שמדובר במשלים! ולכן רבנו כותב בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כ): "וכשיראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על כך שלא הבין העניין, עד שנעשו אצלו כל הדברים האמתיים בתכלית הריחוק". וגם בפרק חלק כותב רבנו דברים דומים (עמ' קלז): "וכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו, תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל, ותישאר בטרדת הלב ואימוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק".


ב. משלי חכמים – אגדות חז"ל


עד עתה התייחסנו לכל סוגי המשלים באופן כללי כחטיבה אחת, ברם ישנן כמה הבחנות חשובות ויסודיות מאד בין משלי חכמים לבין משלי כתבי-הקודש. בהקדמתו למורה (עמ' ז–ח), רבנו מפרט את האופנים שבהם חז"ל בנו את משליהם ושזרו בהם את הנמשלים: "וברובם עשו שיהא העניין שהמטרה הבנתו בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכוון מתחילתו ועד סופו".