משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם
לפני שרבנו מתחיל לבאר את ענייני המשלים בהקדמתו למורה, הוא מקדים הקדמה קצרה, ובה הוא חוזר ומדגיש כי ספרו זה מיועד למי שלמד מדעים ופילוסופיה, ויחד עם זאת הוא מאמין בתורת משה ובכל פסוקיה וענייניה. אולם, אותו אדם שרוי במבוכה, מכיוון שאינו יודע להבין שֵׁמות, כלומר מלים ופעלים מסוימים שנאמרו בתורה, וכֹה דברי רבנו (עמ' ט):
"אבל מאמר זה הרי דבריי בו עם מי שנתפלסף [=מי שלמד פילוסופיה] כפי שהזכרתי, ולמד מדעים אמיתיים, והוא מאמין בדברים התורתיים ונבוך בענייניהם, אשר גורמי המבוכה בהם השֵּׁמות המסופקים והמשלים".
נמצא, כי עיקר המבוכה נובעת מאי-הבנת השמות המסופקים והמשלים שבספר התורה, כי אדם משׂכיל שמבין שֵׁם מסוים (שיש לו כמה משמעויות) באופן שגוי שאינו מתאים למקומו, ייכנס בהכרח למבוכה ולא יידע כיצד לכלכל את הדברים. והוא הדין למשלי התורה והנביאים: אם האדם אינו מבין שיש להם עומק מחשבתי, והוא עיקר חשיבותם ותכליתם – הוא עלול להיכנס למבוכה, כי לא יידע כיצד לכלכל את פשטי המשלים עם עולם המדע והפילוסופיה.
ואגב הדברים רבנו מבאר את שיטתו בביאור המשלים והשמות המשותפים: "[א] ויש שאביא פרקים במאמר זה שלא יהא בהם הזכרת שֵׁם משותף, אלא יהיה אותו הפרק הצעה לזולתו; [ב] או יהיה אותו הפרק הערה על עניין מענייני שם משותף שלא רציתי להזכיר בפירוש אותו השם באותו המקום; [ג] או יהא הפרק מבאר משל מן המשלים, או מעיר על פרשה מסוימת שהוא משל; [ד] או שיהיה הפרק כולל עניינים מופלאים שאפשר שיבינו בהם היפך האמת מחמת שיתוף שמות; [ה] או מחמת הבנת המשל כאילו הוא הנמשל, או הבנת הנמשל כאילו הוא משל". רבנו מתאר אפוא בדבריו אלה חמש שיטות פרשנות ומחקר ששילב בספרו:
א) לעתים רבנו מקדיש פרק מסוים כהקדמה לפרק שאחריו – ומזאת אנחנו למדים על חשיבות ההקדמות, הוי אומר: החכמה אינה נקנית לאדם אלא לאחר לימוד הקדמות נכונות ואמיתיות, ויש בזה גם לימוד מוסר על הסבלנות ואורך הרוח שעל האדם להתאזר בהן בעת לימודו.
ב) לעתים רבנו מעיר הערה מסוימת על שֵׁם משותף, שלא רצה לאמרה בפרק המרכזי שדן באותו השֵּׁם – ומזאת אנחנו למדים על דרכו של רבנו להסתיר עניינים עמוקים מסוימים. רבנו פיזר לא מעט רמזים ברחבי ספרו מורה-הנבוכים, כדי שהנבונים יבינו והסכלים יסכלו.
ג) לעתים רבנו מבאר משל מסוים, אך לעתים הוא רק מעיר על פרשה מסוימת שהיא משל, מבלי לבאר את הנמשל שבה – שהרי לעתים די לו לנבון שיאמרו לו שפרשה מסוימת היא משל, והוא כבר יבין לבד מהו כיוון המחשבה הרצוי באותו המשל ובמשלים הדומים לו.
ד) ביאור שיתופי שֵׁמות – יש פרקים רבים (בחלק א של מורה-הנבוכים), שבהם רבנו מבאר את משמעויותיהן השונות של המלים המשותפות המופיעות בכתבי-הקודש, ובדרך זו הוא מרומם אותנו להבין כל מילה באופן הנכון בהתאם לעניין שאותה המילה נאמרה עליו.
ה) ולעתים רבנו מבאר משל מסוים שהיו עלולים לשגות בו ולחשוב שהמשל הוא הנמשל או שהנמשל הוא המשל. עד כאן בעניין דרכו של רבנו בביאור המשלים והשֵּׁמות המשותפים.
ובהמשך דבריו רבנו מוסיף: "והואיל והזכרתי את המשלים נקדים הקדמה, והיא זו", ובהקדמתו הבאה הזו רבנו קובע, כי המפתח להבנת משלי כתבי הקודש ומשלי החכמים הוא: "הבנת המשלים וענייניהם וביאור לשונותיהם", ומכאן עובר רבנו להוכיח שמשלי כתבי-הקודש ומשלי חז"ל הם אכן משלים! הוי אומר, השער להבנת המשלים הוא התובנה שאכן מדובר במשלים! וכבר הרחבתי בביאור דברי רבנו בעניין זה במאמר הקודם: "ספר הנבואה וספר התיאום".
א. משלי הנביאים ומשלי החכמים
עד עתה התייחסנו לכל סוגי המשלים באופן כללי כחטיבה אחת, ברם עלינו לידע שישנן כמה הבחנות חשובות ויסודיות מאד בין משלי חכמים לבין משלי כתבי-הקודש. בהקדמת רבנו למורה (עמ' ז–ח), הוא מפרט את האופנים שבהם חז"ל בנו את משליהם ושזרו בהם את נמשליהם, וכֹה דבריו: "וברובם עשו שיהא העניין שהמטרה הבנתו, בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכֻוון מתחילתו ועד סופו".
כלומר, ברוב משלי חז"ל ואגדותיהם הנמשל נמצא רק בחלק קטן מכללות המשל, וכל שאר הפרטים שמופיעים במשל אין להם שום משמעות ואין ללמוד מֵהם מאומה, וכמו שקאפח אומר שם: "כלומר, שברובם הנמשל הוא רק בחלק של המשל והשאר פטומי מילי". לנקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב פרטי משלי חז"ל אין להם כל משמעות, יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!
בהמשך דבריו, רבנו מוסיף ומתאר את מבנה משלי החכמים ואגדותיהם, ומדבריו עולות שוב שתי התובנות המהדהדות שתיארנו: 1) אין כל תועלת בפשטי משלי החכמים; 2) ואף רבים מפרטי פשטיהם אינם משמשים כלל כמשל, אלא ככיסוי וכתפאורה נבובה ונלווית למשל נקודתי מסוים בלבד. כלומר, למעט אותו פשט נקודתי מסוים המשמש כמשל – כל שאר התיאורים הינם בגדר פטומי מילי בעלמא. נמצא, שלא רק שאין ללמוד מאומה מפשטי משלי חז"ל ויש להתבונן אך ורק בנמשליהם – רבים מפשטי המשלים אפילו אינם משמשים כמשלים, ולכן יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!
והנה לפניכם דברי רבנו במורה שם (עמ' י):
"ושם אמרו [שיה"ש רבה א, ח]: 'רבנן אמרי, זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו – עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית. כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אתה רואה את דברי-תורה'. [...] התבונן ביאורם ז"ל שסתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשוטו של כל משל אינו כלום, והיאך דימו מסתרי העניין המשול בפשט המשל, למי שאבדה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל ובו חפצים רבים, שאותה המרגלית מצויה בו, אלא שאינו רואה אותה ואינו יודעהּ [=אינו יודע היכן היא] והרי כאילו היא מחוץ לרשותו, כיוון שנמנעה אפשרות התועלת בה – עד שידליק את הנר כפי שהזכיר, אשר כמוהו [=משמעותו] הבנת עניין המשל".
רבנו מנתח את דברי חכמים ע"ה, שדימו את נמשליהם למרגלית שמצויה בתוך "בית אפֵל ובו חפצים רבים", המרגלית היא הנמשל: הרעיון הנסתר, ואילו הבית האפל שבו החפצים הרבים הוא פשט המשל. וכמו שאין צורך לאדם בבית האפל הזה ובחפצים הרבים שבו, כך אין צורך לאדם בפשטי משלי חז"ל, ואין בהם שום תועלת כלל! ויתרה מזו, כאמור, רבים מפשטי המשל אפילו אינם משמשים כמשל אלא רק כדי להעמיד את הבית ולהסתיר את המרגלית – אין לעיין בהם ואין לייחס להם שום חשיבות, אלא, ברגע שמצאנו את הרעיון המרכזי באגדה הִשׂגנו את המטרה, ויש להתעלם לחלוטין מכל שאר הפרטים והתיאורים המובאים בפשט האגדה!
כאמור, לנקודה חשובה זו ישנה משמעות אדירה, מפני שהיא מעצבת מחדש את תפישׂתנו ביחס לאגדות חז"ל. כלומר, בעולם-הדתי בימינו נהוג לייחס משמעות רבה לאגדות חז"ל ולכל פרט ופרט מפרטיהן השוליים והזניחים ביותר: לומדים מהן הלכות ומנהגים, מפיקים מפשטיהן השקפות עולם יסודיות, ואפילו גוזרים מהן דינים ומנהגים שלא נזכרו בהן במפורש – כאילו אגדות חז"ל ניתנו מפי הגבורה! ולדעת רבנו אסור לעשות-כן, אלא, היחס לאגדות חז"ל צריך להיות זהיר מאד, ויש להתאזר בסבלנות רבה עד שנבין את הרעיון המסוים שאותו ביקשו חז"ל ללמדנו, וחלילה לנו להפליג להזיות על סמך פשטי המשלים המשוּלים לבֵית חושך ואפֵלה.
חשוב לחזור ולהדגיש, שהתובנה הזו מחזקת מאד את ההשקפה שאין לפסוק הלכה לפי משלי האגדות, וברור שאין לפסוק לפיהם גם ללא דברי רבנו, אך בפועל, לא מעט מנהגים, הלכות ואפילו תפישׂוֹת עולם ויסודות דת שגויים, אשר מעצבים את פני היהדות בימינו, מקורם בפשטי משלי חז"ל – וכאמור, לפי חז"ל ורבנו, "פשטו של כל משל אינו כלום"! וחבל שהגענו לשיבושי הלכה ומחשבה כֹּה רבים בגלל שהוזי ההזיות לדורותיהם בחרו ללכת בשרירות ליבם הרע.
נצרף עתה דוגמה למשל שרבנו התעלם מפרטיו: בהלכות יסודי התורה (ז, א), רבנו מבאר שאין הנבואה שורה אלא על "חכם גדול בחכמה", שהוא גם "גיבור במידותיו" ו"מתגבר בדעתו על יצרו תמיד". יסוד דברי רבנו הללו הוא בתלמוד (שבת צב ע"א): "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר", ובהקדמת רבנו למסכת אבות הפרק השביעי (עמ' רנט) רבנו מבאר, ש"גיבור" הוא הכובש את יצרו, ו"עשיר" הוא אדם בעל עין טובה השמח בחלקו. בהמשך דברי חז"ל בעניין המשל הזה (בתלמוד שם), הובאו ראיות גם על גבורה פיסית ועל עושר כמותי. רבנו הרמב"ם התעלם מהמשך התלמוד, אך המפרשים השונים שגו לחשוב שמתנאֵי הנבואה שהנביא יהיה גם גיבור במסת שריריו ובעל שורה ארוכה בחשבון הבנק... ברם, כפי שקאפח הסביר בפירושו שם: "אין הכוונה כפשט הדברים, אלא כך דרך חז"ל במשליהם, וכפי שביאר רבנו בהקדמתו למורה, ולפיכך אין להתעכב על פרטי המשל והמשכו". הנה אפוא משל שרבנו התעלם מפרטיו, וכאמור רבים מאד ממִשלי חז"ל ואגדותיהם אין להתייחס כלל וכלל לפרטיהם, וכל מטרתם היא עניין אחד מסוים החבוי בכללות המשל ואך ורק הוא המטרה.
ב. אין מקשין בהגדה
עד עתה למדנו על אגדות חז"ל שאינן בגדר שיבוש, ברם, מסתבר שלא מעטות מאגדות חז"ל משובשות מיסודן ואין להתייחס אליהן כלל ועיקר! תובנה מהדהדת זו מחזקת ומאששת את החובה המוסרית והאנושית המוטלת עלינו: לנקוט בזהירות רבה כאשר אנו מטפלים באגדות חז"ל. רבנו מגלה לנו בהמשך הקדמתו למורה (עמ' טו), כי באגדות חז"ל ישנן סתירות גדולות ומרובות, שנגרמו בשל הסיבה השישית משבע סיבות הסתירות המצויות בספרים:
"אבל הסתירות המצויות ברוב ספרי המחברים והמפרשים זולת מי שהזכרנו, הם לפי הסיבה השישית. וכך יימצא במדרשות ובהגדות סתירות גדולות [=אפשר לתרגם 'מרובות'] כפי הסיבה הזו, ולפיכך אומרים: 'אין מקשין בהגדה'".
כדי להבין את עוצמת דברי רבנו הללו, יש לעיין ולהבין מהי הסיבה השישית שרבנו הרמב"ם הזכיר בדבריו לעיל, והנה דבריו במורה שם (עמ' יד):
"והסיבה השישית, עומק הסתירה ושאינה נראית אלא לאחר הקדמות מרובות, וכל דבר שצריך לגילויו הקדמות מרובות הרי הוא יותר נעלם, וייעלם הדבר מן המחבר ויחשוב שאין סתירה בין שני הדברים הראשונים, וכאשר מעיינים בכל דבר מהם ומצרפים לו הקדמה נכונה והוסקה המסקנה החיובית, וכך נעשה בכל מסקנה מצרפים אליה הקדמה נכונה ותוסק מכך מסקנתה – יסתיים הדבר לאחר מספר הקשים אל הסתירה שבין שתי התוצאות הסופיות או הניגודים, וכדומה לזה הוא הנעלם מן החכמים המחברים".
ביאור הדברים, לעתים מחברי הספרים והכתבים כתבו הנחה מסוימת, ובהמשך ספרם כתבו הנחה אחרת, ולא העמיקו להבין שיש סתירה פנימית מהותית בין שתי ההנחות. כלומר, מחברי הספרים והכתבים לקו לעתים לא רחוקות בשטחיות ובאי-העמקה, ועתה תתמהו: ואיך סיבה זו קשורה למדרשים ולאגדות שחיברו חז"ל? ובכן, נראה לי שכוונת רבנו לומר, שמחברֵי המדרשים ניסחו במכֻוון את פשטי דבריהם בשטחיות ובאי-העמקה, מפני שתפאורת האגדות החיצונית לא נועדה ללמד מאומה! רק התוכן המוכמן שמאחורי התפאורה הנבובה, הוא המבוקש. ברם, דומני שרבנו מבקש גם לרמוז שיש מאגדות חז"ל שטוב היה להן אילו לא נכתבו כלל, כי חכמים נכשלו בהן בשטחיות ובאי-העמקה! ראו נא את הדוגמה שהביא קאפח השׂכיר, לאותם המחברים שנזכרו בעניין סיבת הסתירות השישית, וזה לשונו שם (הע' 16):
"כגון שתי ההקדמות שהניחו וקבעו ה'מתכלמין', והם: א) האלוה אינו גוף; ב) האלוה חי נע. לכאורה שתי הנחות פשוטות. אולם כל נע מתחלק, וכל מתחלק הוא גוף, הרי סתירה לאחר בחינת התוצאות". השׂכיר מביא דוגמה לסתירות שקיימות באגדות חז"ל משיבושי המתכלמין! ומדובר בכת פילוסופית מוסלמית שרבנו הרמב"ם הִרבה לתקוף ב"מורה הנבוכים". לדוגמה (עמ' קכג): "שהם במקומות רבים הולכים אחרי הדמיון וקוראים אותו שכל"; "כי הלא ה'מתכלמין' הנוצרים [=המתכלמין הקדמונים היווניים] למדו וידעו דברי אריסטו וחבורתו הפילוסופים, וביודעין הִתעו כדי לקיים את אמונתם" (עמ' קכב, הע' 40); ועוד רבות.
לסיכום, רבים מפשטי האגדות משובשים מאד. שיבושיהם נובעים מכך שמדובר בתפאורה חיצונית נבובה, אך לעתים משגיאה חמורה! וחשוב להבין עניין זה כדי להבין: את מקומה הנכון של ספרות האגדה, את מידת הזהירות הרבה שיש להתייחס למשליה, ואת הנזקים שנגרמים למי שבוחר לתעות ולראות בה ובפשטיה מקור ללימוד הלכות, מנהגים, והשקפות עולם.
ג. הסתייגות רבנו מספרות האגדה
בנוסף לתובנות רבנו ביחס לשיבושֵׁי ספרות האגדה, הוא מפזר ברחבי המורה אמירוֹת לכאורה תמוהות, שמהן עולה ביקורת קשה כלפי חלק ממחברֵי האגדות. נראה, כי לדעת רבנו היו שהגדישו את הסאה במה שתיארו את השקפות-ההבל כאמיתוֹת מוחלטות, ונתנו פתחון-פה לרשעים ולמינים שלא למדו מדעים ונחשבים ל"חכמי ישראל" – להאמין בתוקף בהזיות ובדמיונות, לחבור ולדבוק בהזיות המינים, ולרוצץ את דרכי המישרים; והנה ארבע דוגמות:
1) רבנו מעתיק במורה (א, נט) את דברי רבי חנינה לאותו שליח ציבור שהאריך בשבחי הקב"ה, ולפני שרבנו מעתיק את אותו הסיפור, הוא אומר כך (עמ' צו): "וכבר ידעת אִמרתם המפורסמת אשר מי ייתן והיו כל האִמרות כמוה". מסוף דברי רבנו עולה במפורש שהוא הבחין בין סוגי האגדות ואיכותן, ומביע את צערו על-כך שלא מעטות מן האגדות רחוקות מלהשׂביע את רצונו, אולי מפני שהן רחוקות מלבטא את יסודות התורה באופן מוצלח, ובחרתי לשון עדינה.
2) במורה (ב, כו), רבנו מותח ביקורת מפורשת על רבי אליעזר הגדול, וכֹה דבריו (עמ' רכא): "ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הידועים בשם פרקי דר' אליעזר, לא ראיתי כלל יותר תמוהים מהם בדברי אף אחד מההולכים בתורת משה רבנו [...] ומי ייתן וידעתי מה סובר חכם זה" (וכנראה שרבנו לא ידע שמדרש זה הינו זיוף מדרשי מאוחר).
3) במורה (ב, ל), רבנו שוב מותח ביקורת על חכמי התלמוד, וכֹה דבריו (עמ' רלג): "לפיכך אמרו בלשון זה: יום ראשון – אמר ר' יהודה ב"ר סימון: מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, אמר ר' אבהו: מכאן שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן. וזה יותר מוזר מהראשון [...] אלא-אם-כן רצו שני אלה לומר, שלא ייתכן בלי סדר זמנים מקודם לכן, וזוהי דעת הקדמוּת [=שהעולם היה קיים תמיד ולא נברא], וחלילה לכל בעל דת מזה, ואין אִמרה זו לדעתי אלא כעין אמרת ר' אליעזר שמים מהיכן נבראו? כללו של דבר, אל תביט במקומות אלה לדברי מי שאמר".
קאפח מוסיף ומסביר שם: "רבנו מרוקן את פשט האִמרה הזו בשני דרכים: א) לא ייתכן שהיא כפשוטה כמו שאין דברי רבי אליעזר כפשוטן, כי חלילה לשום בר ישראל להאמין את הקדמוּת; ב) ואף אם יתעקש העיקש לומר שהם דווקא כפשוטן, נֹאמר לו, אין להביט בעניינים אלה על גדולת האומר, ואין הדברים נבחנים ונשקלים מבחינת אומרן אלא מחמת הנאמר בהן".
קאפח התעלם מלשונותיו החריפים של רבנו לעיל, והתייחס רק לַכְּלָל העולה מסוף דבריו והוא: "קבל האמת ממי שאמרו", ולמדנו מדבריו כי כלל זה כולל את כולם – כולל כל חכמי המשנה והתלמוד. ואף ששיבושי האגדות מלמדים אותנו שלא כל חכמי התלמוד היו בפסגת החכמה והמדע, כולם היו אוהבי אמת ואוהבי ה' יתעלה, ותכונות אלה נדירות מאד בעולם-הדתי הזר של ימינו, אשר הפך את התורה לעסק כלכלי, ואהבת ה' ואהבת האמת מאן דכר שמיה...
4) בהמשך הפרק במורה שם (עמ' רלה), רבנו אומר כך: "וממה שראוי שתדעהו ותתעורר עליו, הטעם אשר מחמתו לא אמר ביום השני 'כי טוב', וכבר ידעת מאמרי חכמים ז"ל אשר אמרום בזה על דרך הדרש, וטוב שבהם הוא אמרם: לפי שלא שָׁלְמָה מלאכת המים" וכו'.
נמצא, שיש מדרשים טובים ויש מדרשים טובים פחות... לא לחינם פוסק אפוא רבנו בסוף הקדמתו: "ואין צריך לקרות ספר אחר ביניהם", הואיל ונזקם של תופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן (שהם רובם המוחץ של 'חכמי ישראל'), כֹּה גדול ועצום, עד שיש לאסור עליהם לחלוטין ללמוד תלמוד, כי בלימודו הורסים הם את דת משה: בהחדרת הזיות מאגיות אליליות, בעיוות הלכותיה לבלי היכר, בהפיכתה לקורדום חוצבים לטובות הנאה, ובזיופה ובהשחתתה בהזיות מינות פרו-נוצריות. "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
ועדיין נשארה שאלה אחת פתוחה בעניין זה: מדוע רבנו מסתיר את הסתייגותו מאגדות חז"ל ומגלה אותה רק ביני שיטי של נבכי פרקי המורה? מדוע הוא לא מגלה אותה מיד בהקדמותיו למשנה ולפרק חֵלק? ואפילו כאשר רבנו כבר אומר בהקדמתו למורה שרבות מאגדות חז"ל משובשות מיסודן, הוא אומר זאת באופן משתמע וחידתי עד שלא כל אחד יכול לזהותו?
ובכן, נראים הדברים, שההבדל בין התייחסותו של רבנו לאגדות בהקדמותיו לבין התייחסותו לאגדות בנבכי המורה, נובע מכך שההקדמות הינן חיבור להמון ובעלות אופי חינוכי, ולכן רבנו מדבר על האגדות באופן כללי כדי להקנות להמון יחס של כבוד כלפי חז"ל. לעומתן, המורה הוא ספר ליחידי סגולה אשר למדו והשׂכילו וכבר יודעים להעריך ולהוקיר את חז"ל, ולכן רבנו מאפשר לתלמידיו במורה להתייחס לאגדות חז"ל באופן ביקורתי על-מנת שיקנו שלמות.
ואחתום פרק זה בפסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יב, ה):
"ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות [=באופן כללי יש להתרחק מלימוד האגדות!] ולא יאריך בדברי מדרשות האמורים בעניינים אלו [=בעניין ימות המשיח] וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאינן מביאין לא לידי אהבה ולא לידי יראה. וכן לא יחשב הקיצין, אמרו חכמים: 'תפוח דעתן של מחשבי קיצין' [סנהדרין צז ע"ב]. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר, כמו שביארנו".
וכבר למדנו במאמר הקודם בסדרה זו על נזקיה העצומים של תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, עד כדי חורבן מוחלט וגמור של הדעת ואימוץ השקפות הגשמה ומינות גסוֹת ומשחיתות.
ד. האם היו מקרב חז"ל שנטו אחרי ההזיות?
ובכן, נראה כי גם מקרב חז"ל – בעיקר מקרב החכמים הזוטרים – היו הוזי הזיות, לדוגמה, היה מאן-דהו שסבר, שחולה שנשך אותו כלב שוטה ביום הכיפורים, יש להאכילוֹ ביום הכיפורים מחצר הכבד של הכלב הנושך. כלומר, הוא התיר להאכיל בשר חיה טמאה ביום הכיפורים! וכֹה דברי רבנו בפיהמ"ש (יומא ח, ד): "ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כיפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד, שהוא דבר ברור שההיגיון והניסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההיגיון, וניסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה [=טענה שאין לה ראיה], וזה כלל גדול דעהו".
ורבנו עדין מאד בדבריו הללו, וראו נא לקמן את דבריו בסוף פרק יא בהלכות עבודה-זרה:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחרי המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת. נמצא אפוא, שהיו יחידים בודדים אפילו מקרב התנאים אשר נטו אחרי ההזיות, אך בדרך כלל לא מדובר בגדולי החכמים ולא ברובם. כלומר, עצם מציאותן של הזיות אינו מעיד על מגמה בקרב חז"ל לנטות חלילה אחרי ההזיות, אלא רובם המכריע נשתבחו ביַשרות המחשבה והמוסר.
זאת ועוד, יש הזיות שהוכנסו לגמרא אשר אין להתייחס אליהן כלל ועיקר, כמו כל מיני ענייני פולקלור ומאגיה, אשר אסור באיסור חמור לסבור שיש בפשוטם או בעצמם זיק של אמת, אלא: או שמדובר באגדות ומשלים, או שמדובר בענייני פולקלור שנועדו ללמד על מצבם המחשבתי העגום של יהודי בבל אז בין הגויים עובדי האלילים; וכן כדי שנבין מדוע נתייסרו בייסורי גלות, או כדי שנבין כיצד לטפל בבני האדם אשר יותר תועים מן הבהמות, כמו בעניין הלוחש על המכה. וכבר ביארתי עניינים רבים מענייני המאגיה הללו במאמרים שבאתר אור הרמב"ם (ולתוכחה מטלטלת מאד ראו נא במאמר: 'יחסם של חכמי ארץ-ישראל לתלמוד הבבלי').
וביתר ביאור: התלמוד הבבלי בכללותו אינו תורה-שבעל-פה ואף רחוק מכך, התלמוד הבבלי הוא פרוטוקול של דברי חכמים שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה לצד רעיונות שהוסתרו באגדות חז"ל. ברם, בתוך בּליל הפרוטוקול התלמודי מצויות דעות רבות שנדחו מן ההלכה, השקפות שנדחו מעולם המחשבה, ואף ענייני פולקלור פגאניים שנועדו ללמד אותנו על אפֵלת הגלות הנוראה ועל נחיתותם המחשבתית של הבבליים. כך שניתן לומר בשופי, שרוב התלמוד הבבלי הינו למעשה בליל של דעות והזיות והשקפות דחויות! ואם נצרף לכך את אגדות חז"ל, נבין, כי לַלומד הסכל שאינו יודע מדעים, אסור באיסור חמור להתקרב ללימוד התלמוד הבבלי! כאמור: "לַמַּימִינִים בה – סמא דחיי, לַמַשְׂמְאִילִים בה – סמא דמותא [=דמינותא]" (יומא עב ע"ב).
כלומר, בניגוד לתורה-שבכתב, התלמוד הבבלי הוא מעשה ידי אדם, אימוץ כל מה שנאמר בתלמוד כאמת אלהית מוחלטת, ללא פיקוח בקרה וסינון, בוודאות מוחלטת תדרדר את הפתי הנבער לשגיאות מחשבתיות עצומות ולזָרויות הלכתיות נוראות. הרמב"ם הבין זאת, ולכן הוא כתב את ספרו "משנה תורה", כדי לסנן בעבורנו את הסְּברות ההלכתיות שנדחו ושאין להן צורך בחיי המעשה. הרמב"ם גם הוציא את אגדות חז"ל מהתוכנית הכללית שקבע ללימוד התורה, הואיל והוא הבין שרק מעטים מסוגלים ללמוד דברים אלה ולהבינם כפי אמיתתם. ולמאמר מקיף נוסף בעניין הנדון ראו נא: "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי".
ה. האם התלמוד הבבלי מדרדר לעבודה-זרה?
טענה נוספת ששמעתי היא, שהתלמוד הבבלי הוא השורש הרע להיותנו עם סכל ונבל. כלומר, אין להאשים את המינים בהליכתם אחרי התוהו וההבל, מי שאשם בכך הם חכמי התלמוד, מפני ששילבו בדבריהם אגדות ומשלים שניתנים להתפרש באופנים מאגיים אליליים!
ובכן, אין ספק שזו טענה שקרית, שהרי ניתן להפנות את אותה הטענה כלפי ה' יתעלה שמו: הנוצרים מקדשים את ספרי הקודש ועדיין הינם עובדי אלילים ונכשלים ונחבלים בשחיתות וברשע. וכי יעלה על הדעת שניתן לבוא בטענות לה' יתעלה שהוא זה שהִתעה את הנוצרים בכל מיני פסוקים שהם נתלים בהם? וכי יעלה על הדעת לטעון כנגדו בעניין הפסוק (דב' ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד"? שהרי הנוצרים לומדים ממנו שהוא שלושה והשלושה הם אחד: יְיָ – אחד; אֱלֹהֵינוּ – שניים; יְיָ – שלושה; וכולם אחד – שהרי נאמר בסוף הפסוק: אֶחָד.
ולא רק ביחס לנוצרים, גם המינים יכולים לבוא בטענה גדולה לכאורה כלפי הקב"ה: הלא אתה הקב"ה נקטת בתורה בלשונות של הגשמה ודימוי! ועוד בפסוקים פשטניים מפורשים ולא באגדות ומשלים! וברור שלא טְעָנת הנוצרים טענה ולא טְעָנת המינים טענה, שהרי הקב"ה מחייב אותנו להפעיל את השׂכל הישר ושיקול הדעת כאשר אנחנו קוראים את התורה – ומי שהגשים או שֶׁעָבד עבודה-זרה במזיד, אין לו שום התנצלות או פתח להצדיק את עצמו בטענה שהקב"ה או התורה הם האשמים בתעייתו. והוא הדין ביחס לאגדות חז"ל, אין לשום אדם הצדקה לטמון את ראשו בחול, לפטור את עצמו משיקול הדעת של השׂכל הישר, ולקבל את כל דברי חז"ל כפשוטם, ובמיוחד שחז"ל היו בני אדם שעלולים כל העת לשגות ולטעות.
וראו נא את דברי חכמים ע"ה במדרש בראשית רבה (לפי כתבי יד, פרשה ח):
"בשעה שהיה משה כותב התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיוון שהגיע לפסוק 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם' וגו' [בר' א, כו] אמר: 'רבונו שלעולם מה אתה נותן פתחון פה למינים?', אמר לו [הקב"ה למשה]: 'כְּתוֹב! והרוצה לטעות יטעה'. אמר לו הקב"ה: 'משה, האדם שאני בורא לא גדולים ולא קטנים אני מעמיד ממנו? שאם יבוא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו, הוא אומר: מה אני ליטול רשות מן הקטן? והן אומרים לו: למד מבוראך שברא העליונים והתחתונים, וכיוון שבא לברוא את האדם נמלך במלאכי השרת' [כלומר, מטרת האגדה הזו היא ללמד את בני האדם ענווה – שלא יקבלו החלטות אלא לאחר שיתייעצו עם זולתם]".
מן המדרש עולה, שרק מי שרוצה להטעות את עצמו וללכת בדרכי המינות – יטעה וישתף שם-שמים עם דבר אחר, וביתר ביאור: אין שום מקום ואף אסור באיסור חמור לדון לכף זכות את המינים, שהרי נאמר במפורש שהם מטעים את עצמם ללכת אחרי המוות והמינות. ואם בפסוקי התורה הפשטניים והמפורשים אין שום פתח של התנצלות וטענה למינים, כל-שכן שאין שום פתח של התנצלות וטענה למינים ולצאצאיהם בענייני האגדות והמשלים!
אלא ברור כשמש, שמי שמבקש ללכת בדרכי החושך והתאוות, יעקם ויעקש את כל הנקרה בדרכו כדי שיתאים לשיטתו, ולא לחינם אומר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". כלומר, מי שמראש מגיע לתורה ולדברי חז"ל במטרה להתאים אותם לתאוותיו, לזימותיו, להזיותיו ולתעלוליו, אין ספק שהוא ייכשל להבין את דברי חז"ל – ולא כי לא ניתן להבין אחרת, שהרי כל מי שמפעיל רק קצת את השׂכל הישר מבין שמדובר במשלים, אלא כי דעתם כבר שועבדה למעלליהם ולתעלוליהם.
וכֹה דברי רבנו במורה בעניין זה (ב, כג):
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
וזו הסיבה האמיתית שחכמי-יועצי-אדום התעקשו להבין את אגדות חז"ל כפשוטן. כלומר, לא התלמוד הבבלי ולא חז"ל גרמו להם, אלא, הם בחרו ללכת בשרירות ליבם: רדיפתם אחרי התאוות והזימות דרדרה אותם לזייף, לסלף ולהשחית את האמת עד שהיא תתאים לבהמיוּתם, ותשמש כדת פגאנית פרו-נוצרית אשר תאפשר להם לחיות חיי הבל נבערים ובהמיים.
לעומתם, חכמי ישראל הטהורים לדורותיהם כגון רס"ג ורבנו הרמב"ם, למדו את אותו התלמוד הבבלי שעמד לנגד עיניהם של המינים הראשונים וצאצאיהם – אך הזיותיהם של המינים הארורים לא עלו על ליבם, והם הנחילו לנו דת אמת ישרת-דרך ומחשבה, המקדשת את ידיעת ה' וייחודו, מרוממת את החכמה, ומרחיקה אותנו מן הגשמות והאלילות בכל נפשה ומאודה. והראיה הגדולה ביותר לצדקת דבריי היא מן המציאות! שהרי גם בימינו, דור הדעת והמדע, דור שבו ההשקפה לפיה אין לתפושׂ את אגדות חז"ל כפשוטן חיה וקיימת ומפורסמת, גם בדור הזה המינים השחורים וצאצאיהם מתעקשים להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ונלחמים לקיימן כפשוטן כמלחמת עובדי האלילים לקיים את הבלי שיקוציהם, והכסילים בחושך ילכו.
כללו של דבר, המינים וצאצאיהם בחרו להתמקד בתלמוד בעניינים המשובשים המועטים ולהפוך דווקא אותם ליסודות התלמוד והדת, ואף בחרו להתעלם מיסודות טהורים רבים אשר מצויים בתלמוד הבבלי ובספרות חז"ל! כמו כן, הם בחרו לעוות את אגדות חז"ל כדי שיתאימו להשקפות הפרו-נוצריות שהם חיבקו וגיפפו ואימצו אל חיקם באהבה – ואת כל זאת עשו בבחירתם הטמאה וברצונם הרע, תוך התעלמות מוחלטת מיסודות תורת-האמת הישרים.
"זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר [...] אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט). ולעיון נרחב בעניין האמור ראו נא: "מדוע רשעי אשכנז השחיתו את תורתנו?".
ו. אין להביא את פשטי הדרשות כנגד ראיות מושׂכלות!
ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה) אומר רבנו: "וביארנו עוד שם [בהל' תשובה ח] כי העולם-הבא אין בו מציאות גופות לפי שכבר אמרו: 'אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש' [ברכות יז ע"א], ומן המוכחש שיהיו הכלים הללו מצויים לבטלה, וחלילה לו מפעולת הבטלה [וכאמור במורה ג, כה], לפי שאם היה אדם שיש לו הפה והמעיים והכבד ושאר כלי המזון והוא אינו ניזון, ולו כלי המשגל והוא אינו מזריע – הרי תהיה מציאותן לבטלה בהחלט [כעין פירוש חז"ל לתפילת חנה (ברכות לא ע"ב): 'כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה [...] דדיים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן?']. ואין ראוי להביא נגד מרגליותינו אלה [=ראיותינו המבוססות על דברי חז"ל המאירים] שיש עליהן ראיות שכליות, את פשטי הדרשות".
רבנו מודע לכך שניתן לכאורה להביא כנגדו ראיות מפשטי הדרשות והאגדות שבספרות חז"ל, ברם, רבנו דוחה את "הראיות" הללו מיניה וביה וקובע, שאין ראוי להביא את פשטי הדרשות כנגד ראיות מושׂכלות. כלל כביר זה צריך להיות לנגד עיני האדם תמיד, כי אם לא נשׂכיל לדחות את פשטי האגדות מפני ראיות מושׂכלות ומדעיות, נתדרדר בקלות להזיות מאגיות שמחריבות את המחשבה, ואף משקיעות אותנו עמוק בסכלות ובחושך ההשקפות הרעות, וכדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק על הפיכתנו ל"עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה". ומי גרם לתקלה הזו? המינים האורתודוקסים המתעתעים – תופשׂי אגדות חז"ל ותיאורי הבורא בתורה כפשוטם.
ז. ייחודם של משלי הנביאים
לעומת משלי חז"ל שאין בפשוטם כלום ואין לייחס לפשוטם שום משמעות מכל סוג שהוא, ויתרה מזאת, בחלקם יש גם סתירות גדולות שנובעות משיבושי מְחברי האגדות – לעומתם, משלי כתבי-הקודש הם אמת צרופה, וכל דבריהם דברי חכמה ודעת. רבנו מתאר את משלי כתבי-הקודש כתפוח זהב עטוי ברשת שׂבכת-כסף שפיתוחיהָ דקים ועדינים. האדם המתבונן מרחוק בתפוח ייראה לו כתפוח כסף, ברם האדם המתבונן בו מקרוב, כלומר יתבונן במשל בעין-שכלו, יזהה את היופי הפנימי המוזהב והרעיון הנשׂגב שעטוף במשׂכיות הכסף.
וכֹה דברי רבנו בהמשך הקדמתו למורה שם (עמ' יד): "אמר החכם [שלֹמה במשלי כה, יא]: 'תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו', ושמע ביאור עניין זה אשר הזכיר, 'מַשְׂכִּיּוֹת' הם הפיתוחים המרושתים [=מעשה רשת ושבכה], כלומר שיש בהם מקומות מחוררים שחוריהם דקים מאד כמו מעשה הצורפים, ונקראו כך מפני שהראוּת עוברת בהם, תרגום 'וַיַּשְׁקֵף' – 'וְאִסְתַּכִי'. אמר, כי כמו תפוח זהב בתוך רשת של כסף אשר חוריה דקים מאד – [כך] הוא הדבר הדבוּר על אפניו [=דברי הנביאים, שהמשל והנמשל בהם משובצים היטב]".
רבנו מוסיף ומשבח את משלי הנביאים המחוכמים, מפני שיש בהם הבחנה מתאימה ומדויקת בין הפשט לסוד: הפשט נאה ככסף לעומת הסוד שֶׁנָּאֶה כזהב. ומשׂכיות הכסף מאפשרות למתבונן חד-העין להביט אל תוכו ולהתענג על יופיו, וכֹה דברי רבנו שם: "והתבונן כמה נפלא הוא הדבר הזה בתיאור המשל המחוכם [=הבנוי בחכמה], לפי שהוא [=שלֹמה] אומר, כי הדבר שהוא בעל שני פנים, כלומר שיש לו פשט וסוד, ראוי שיהא פשוטו נאה ככסף, וראוי שיהא תוכו יותר נאה מפשוטו, עד שיהא תוכו ביחס לפשוטו כזהב לגבי הכסף. וראוי שיהא בפשוטו מה שיורה למתבונן על מה שיש בתוכו, כמו תפוח הזהב הזה שכוסה ברשת של כסף שנקביהָ דקים מאד, אשר כאשר רואים אותו מרחוק או בלי התבוננות מעמיקה, אפשר לחשוב בו שהוא תפוח כסף, וכאשר יתבונן בו היטב בעל עין חדה יתברר לו מה שיש בתוכו וידע שהוא זהב".
רבנו חותם את דבריו, שמשלי הנביאים ע"ה כולם הינם אמת צרופה ומזוקקת, פשטיהם וסודותיהם, וכֹה דבריו בהמשך הקדמתו שם: "וכך הם משלי הנביאים ע"ה, פשטיהם חכמה מועילה בעניינים רבים, מכללם תיקון מצבי החברה האנושית כפי שנראה מפשטי [ספר] משלי ודברים הדומים לכך, וְתוֹכָן חכמה מועילה בהשגת הדעות האמתיות כפי אמיתתן".
סוף דבר
חז"ל היו חכמים שאהבו את ה' יתעלה באמת ובלבב שלם, והורו לנו דרכי יושר ומוסר שבימינו אנחנו יכולים רק לחלום עליהם. ולמרות שיש בתלמוד מוסרים נעלים ודברי אמת וחכמה נשׂגבים, יחד-עם-זאת הם היו רחוקים משלמות ולא לחינם סבלו את ייסורי הגלות, ואף הם, למרות צִדקתם ויושרם ועבודתם מתוך אהבה עצומה לבורא-עולם – אף הם היו ביניהם בודדים אשר שגו אחרי השקפה רעה כזו או אחרת, ואפילו בתוך דברי החכמים הגדולים ע"ה ניתן למצוא לעתים רחוקות דברים אשר מהם עולות לכאורה שגיאות מחשבתיות גדולות מאד.
ברם, כלל דבריהם ומעשיהם הינם טהורים ורצויים, ואין מה להשוות בין חז"ל לבין רובם המכריע והמוחץ של הוזי ההזיות אשר נקראים "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, אלה שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו – כי אלה האחרונים, כלל דבריהם ומעשיהם אינם טהורים ואינם רצויים, ורק מיעוט קטן וזעיר מאד מדבריהם נכון ואמת. כמו כן, אף שהיו כאמור בשוליים חכמים מקרב חז"ל אשר נטו להזיות, מטרת רוב החכמים, שמצאנו אצלם עניינֵי פולקלור ותיאורי הזיות שפשטוּ בהמון, לא הייתה אלא לתאר את המציאות שהייתה רווחת באותם הימים – בדומה לקאפח אשר הנציח בספרו "הליכות תימן" את כל ההזיות שנכשלו ונחבלו בהן יהודי-תימן בתימן, בענייני השדים ובניהם, ובכל שאר אמונות ההבל התוהו והמדוחים.
עוד נראה לי, שרב אשי, שחיבר את התלמוד הבבלי, מסיבות שאינן ידועות לנו לא עסק בסינון וניפוי התלמוד הבבלי, ולכן הוא שימר גם את החומרים שחכמי התלמוד שגו בהם בעיתם אף שהם עמדו על טעותם בהמשך הדרך, וגם את החומרים שהיה ידוע לו שהינם שגויים ומשובשים מיסודם – כי כך היא דרכם של כותבי הפרוטוקולים למיניהם שאינם מסננים את המידע, אלא מעתיקים את הכל בכל מכל כל, ובהמשך, כאשר יבוא הזמן, יקומו אנשי אמת ומדע אשר ייקחו מהפרוטוקולים הללו את דברי האמת, ויסננו את הבר מן התבן, וידריכו את העם לדרך האמת הנכונה והמדויקת, ובדיוק כמו שעשה רבנו הגדול ב"משנה תורה".
"הַקְשִׁיבוּ אֵלַי עַמִּי וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא וּמִשְׁפָּטִי לְאוֹר עַמִּים אַרְגִּיעַ, קָרוֹב צִדְקִי יָצָא יִשְׁעִי וּזְרֹעַי עַמִּים יִשְׁפֹּטוּ אֵלַי אִיִּים יְקַוּוּ וְאֶל זְרֹעִי יְיַחֵלוּן" (ישעיה נא, ד–ה).
מילואים: שאלות ותשובות
נשאלתי כך: האם הכלל שהמדרשים הם משלים הוא כלל גורף לכל המדרשים? תשובה: הכלל שהמדרשים הם בגדר משלים הינו כלל גורף, למעט אולי יוצאי דופן מעטים. ברם, לא כל מדרש הוא משל אשר רחוק מן המציאות באותה המידה, יש משלים אשר רחוקים מאד מהנמשל, ויש משלים אשר יותר קרובים לנמשל. הדרך לאבחן בין סוגי המשלים, היא לבחון את מידת ריחוקם מן המציאות, ככל שהמשל או האגדה רחוקים יותר מהמציאות ויותר נכללים בגדר "הנמנעות", כך המשל רחוק יותר מן הנמשל וכך יש להפליג יותר מפשוטו בביאורו.
עוד נשאלתי: ומה בעניין תוכנם של המדרשים? תשובה: ובכן, להבנתי רק מדרשים מעטים מסבירים עניינים עמוקים בענייני האלהות ובמעשה בראשית, ומעטים מתוכם עדיין רלבנטיים בעבורנו: שהרי מדעי הטבע הפילוסופיים של חכמי קדם הוכחו כהבל מהובל, ורבים מתוך מיעוט המדרשים אשר עוסקים במדעי האלהות נסמכו ונשענו על מדעי הטבע הקדמונים, ולכן רבים מהם יש לשלול בימינו או לכל הפחות להציב עליהם סימן שאלה, כי היסוד אינו נכון. כמו כן, ברור שלא ניתן ללמוד רבות ממיעוט המדרשים אשר מלמד על מעשה בראשית, שהרי כאמור, כלל המדעים שעליהם הם נשענו נתגלו והוכחו כאפס מאופס. אלא, את מדעי הטבע יש ללמוד בימינו אך ורק מתוך ספרי מדע, ועל ההבדל שבין מדעי הטבע שבימי חז"ל למדעי הטבע שבימינו, ראו נא במאמרים: "יסודות במדעי האלהות", "החומר, הצורה וההעדר".
אמנם, ניתן ללמוד מחֵלק מן המדרשים שעוסקים במדעי האלהות ובמעשה בראשית על כיווני המחשבה הרצויים בעניינים הללו, וזו להבנתי התועלת המרכזית ולעתים אף היחידה מֵהם.
ועל כל פנים, רוב המדרשים עוסקים בעניינים מוסריים או ברמזים לעניינים חברתיים, או בהעברת מסרים סמויים שאינם קשורים למדעי האלהות. הוי אומר, אין באגדות צורך בימינו למעט לאדם שלמד מדעים והתמחה ביסודות תורתנו, ואשר יודע לסנן ולתווך אותן להמון באופן מושׂכל שלא ישבש את המחשבה ויסודות תורתנו. כמו כן, בל נשכח שרבות הן האגדות בימינו שהינן מזויפות, בין בתוך מדרשים שנחשבים לקדומים, וכל-שכן במדרשים מאוחרים שמייחסים להם קדמות בשקר – וזאת מפני שאגדות חז"ל היוו כלי בידי המינים האורתודוקסים כדי לשבש ולהחריב את תורת האמת ולהחדיר לתוכה אלילות והגשמה לאין מספר. ובמלים אחרות, אגדות חז"ל לצערנו הפכו לכלי בידי הרשעים כדי למחוק את ידיעת ה' וייחודו!
ואחתום בדברי רבנו בצוואתו למורה, המתארים את הוזי ההזיות תופשֵׂי אגדות חז"ל כפשוטן: "אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
תודה
מאמר יפה מאוד