אהבת האמת ורדיפת הצדק

אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה רבנו הוא אהבת האמת ורדיפת הצדק, וידועים הם דברי רבנו בראש הקדמתו למסכת אבות: "קבל האמת ממי שאמרו". כלומר, על כל אדם מוטלת החובה לשמוע ולבחון את ההשקפות והדעות בעין השכל מבלי לייחס חשיבות למעלתו האמיתית או המדומה של האומר. אולם, המציאות המעֻוותת בעולמנו היא, שרבים מקרב המשכילים (וכל שכן המוני השוטים) מתבוננים באמיתוֹת מסוימות ושוללים אותן על-הסף – רק בגלל שממסד הכמורה או אפילו כומר ממסדי אחד שעשה-לו-שם-בארץ מתנגד להן.


ולכומרי הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית וכן לחכמים בעיניהם הנוהים אחריהם, אצרף את דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה, אולי יש תקוה לחכמים בעיניהם, לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם, כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם, וכֹה דברי רבנו (עמ' יג):


"אבל קביעתו [של ר' יהודה הנשיא במשנה] סברת אדם מסוים וחזרתו מאותה הסברה כגון אָמרוֹ: 'בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי' כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שֶׁאֵלּוּ האישים הגדולים, החסידים, המשׂכילים, המופלגים בחכמה, שלֵמי הדעת, כאשר ראו את דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר – נכנעו וחזרו לדעתו, כל-שכן וקל-וחומר שאר בני אדם, כשיראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש".


כלומר, אמת-המידה הקובעת את אמיתת הדעה או ההשקפה היא: האם דברי החולק הם "נכונים יותר והגיוניים יותר", ולא אם דברי החולק מוסכמים ומומלצים על-ידי חבר מרעים שוחרי שילומים אשר הפכו תורת חיים לקורדום חוצבים, ובעקבות זאת נתעוורו מן האמת, וכל השקפותיהם הלכותיהם והוראותיהם וכל מאווייהם כפופים ונרצעים לשאיפותיהם הפוליטיות ולתאוות השׂררה והבצע. אמנם, דברי רבנו נשמעים בימינו כמו חלום רחוק, שהרי מי מאותם גדולי-האסלה מסוגל להודות על האמת? ואפילו אלה אשר מתהדרים בהיותם כביכול נאמנים לאור ההלכה והמחשבה של רבנו הגדול – האם הם מסוגלים להודות על האמת? וכל מי שאינו מקיים את צוואת חז"ל ואינו מודה על האמת, הינו כגולם וכקיר אטום שאין תקוה בו!


לפיכך, מה שאמרתי לעיל "אולי יש תקוה", כוונתי היא רק לתלמידים ההולכים שולל אחר כומרי-דת רודפי בצע ושׂררה, ולא לכומרים האורתודוקסים הממסדיים השׂכירים למיניהם, כי אלה לעולם לא יודו על האמת אשר מסכנת את מעמדם, כבודם, יוקרתם, משכורתם ושררתם, וכמו שרבנו כותב באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכז): "והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו", והוא מוסיף שם ואומר (עמ' קלא): "ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים [!]".


עוד למדנו מדברי רבנו לעיל, כי גדולי התנאים, הלל ושמאי, כאשר מצאו שדברי התלמיד הקטן צודקים מדבריהם – מיד נכנעו וחזרו לדעתו, ולא ראו בכך ביזיון או פחיתות כבוד, כי זו היא דרכה של תורה וזהו כבודה של תורה! שהרי מכבודה של תורה שהחכמים שנושאים אותה ורוממותה בגרונם יהיו אנשי אמת ורודפי צדק, אנשי אמונה שכל מחשבותיהם ומעשיהם מכֻוונים לקדש-שם-שמים, להסיר את התקלות והמכשולים מדרכי החכמים ותלמידיהם, ולסלול את הדרך לידיעת ולאהבת ה' יתעלה – שהרי כל השקפה זרה וכל דעה גרועה מרחיקים אותנו מייעודנו ומרימים מסך עבה ואטום בינינו לבין דרך האמת וידיעת ה' יתעלה.


ולא רק הלל ושמאי, כך גם מורים לנו במפורש חכמינו ז"ל במוסריהם במסכת אבות (ה, ו) באמרם, שמי שאינו מודה על האמת הוא בגדר גולם! וכֹה דבריהם: "שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם: [...] ומודה על האמת – וחילופיהן בגולם", וכך ביאר רבנו משנה זו: "ולא תהיה בו עקשנות, אלא אם ישמע את האמת יודה בו ואפילו היה אפשר לו לדחות ולהתווכח ולהטעות [בלשונו השׂכירה החלקלקה], לא יעשה את זה, והוא אמרו: ומודה על האמת".


וכך נהג רבנו בעצמו, והנה דבריו בתשובה (מתורגמת על-ידי קאפח בספר המצוות, עמ' ו):


"ואני יודע כי מחלת הכל מחלה אחת כללית, והיא, שכל מי שמצא בדבריי, בכללים או בפרטים, דבר שהוא נגד דברֵי אחד הגאונים או המפרשים – עולה על לבו שאני טעיתי. אם כי יודע אני כי לא רחוק הדבר שאני אטעה וייעלם ממני עיון או לשון מפורש, ואין זה דבר נורא, ואני שמח מאד על הביקורת, והעושה זאת יש לו שכר ואני מודה לו, כי ייתכן שהוא צודק במה שהעיר ואועיל גם אני בכך, או שהוא טעה ויועיל לו ולזולתו".


והמחלה שהייתה נגע נפוץ בימי רבנו, פשטה ופשׂתה בימינו לממדים מבהילים, שהרי כל מי שמוצא דְּבר-אמת מנומק ומבוסס שהוא נגד דברי אחד ההוזים המהבילים הקרויים בימינו גדויילים ושרי תורא – מיד יסבור שדברי האמת הינם שקר ואף כפירה ברורה! ובמלים אחרות, הדת האשכנזית הפרו-נוצרית הצליחה להחדיר את ההשקפה הרעה שאין לבחון דעות לגופן אלא לפי מידת הפופולאריות שלהן ולפי גדולת הכומר בעל המרדעת והמגבעת. והשקפה זו, שאמיתת ההשקפה נבחנת באופן שרירותי בהתאם לגחמותיהם ולהזיותיהם של השוטים המהובלים באלף השנים האחרונות הקרויים "חכמי ישראל" – השחיתה את דת משה כליל, והפכה אותנו מעם-חכם-ונבון, לגוי-סכל-ונבל אשר כל רואיו מלעיגים לו ושׂוֹטמים אותו.


דברים דומים לדבריו בתשובתו לעיל, כותב רבנו גם בחתימת פירושו למשנה:


"ולא תיארתי את המצב הזה אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להיראות [כשגיאה] למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על ביקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה'".


נמצא, כי חקירת האמת ופרסומה וסילוק טעויות ושגיאות מדברי רבנו אהובה עליו מאד מפני שהיא עבודת השם! כלומר, רבנו היה אדם גדול באמת מפני שהוא לא ראה בטעויותיו מקור לחולשה, אלא להיפך, בגילוי נאות שהוא עלול לטעות הוא חינך את תלמידיו שהוא בשר ודם, ואין להתייחס לדבריו כאילו הוא אלוה. לפיכך, אם נמצאה טעות בדבריו יש לפרסמה ולתקנה, כי בזאת מושׂגת מטרתו הנשׂגבה של רבנו בכבודו ובעצמו – הדרכת עם ישראל לדרכי מישרים, והישרת המחשבה לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


למדנו אפוא, כי בּבָחננו דעה או השקפה עלינו לשאוף ולחתור אל האמת הטהורה, ואם חלילה העדפנו את קביעתו של איזה סכל תועה שעשה-לו-שם-בארץ – חטאנו לאמת ואף קיבלנו עלינו בשר ודם לאלוה, כי הפנֵנו עורף לצלם האלהים שהעניק לנו ה' יתעלה, והתייחסנו לדברי הגוף הנגוף המלא אספסוף כאילו הוא אלהים חיים. עלינו לבער אפוא מנפשנו כל זיק של יראה מפני גדולי-האסלה ושרי התורא עניי הרוח הללו אשר עמוסים בגאווה ותאווה, כפי שמכבסים את הבגד המלוכלך מטינופו, כי אין עני אלא עני הרוח ואין אומלל מנעדר החכמה.


אהבת האמת ורדיפת הצדק הינה תנאי מרכזי והכרחי להגיע אל דרך האמת, אל אותה הדרך אשר תרומם אותנו להיקרא: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ד, כב), אל אותה הדרך שבה נמלא את ייעודנו כאור יהודה ואור לגויים, אל אותה הדרך שבה נבנה אומה כלילה בשלמותה עד שכל עמי העולם יתבוננו על חוקי התורה ומצוותיה ויאמרו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו), ואז תתקיים הנבואה: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ [נוצרים ופרו-נוצרים] וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


אולם, כל עוד גדולי-האסלה יוסיפו לכפור בדרך האמת וימשיכו לטפח ולהנציח את שיטות המינות הפרו-נוצריות, הם ישקעו עוד ועוד בתהום הסכלות והאלילות, אפלת חייהם תגבר, ובניסיון שווא למלא את ריקנות נפשם ההומה והמתייסרת, הם יגבירו את ריצתם וטירופם אחרי הבלי העולם-הזה, ויחנקו ביתר-שאת את זעקתה: ברדיפת המאכלות בהיתר ברד"ץ הדת החדשה (נבלים ברשות התורה), בריצתם אחר הנאות החומר הבהמיות הגלויות והנסתרות (בחדרי החדרים), ובמחלת חמדת הממון אשר מכלה אותם – עד שזעקת נפשם תדעך כליל ונפשם העשוקה תפרפּר בגסיסתה. ובגסיסתה, יתחזקו מחשבות המינות בקרבם, הזיות הדת החדשה הארורה יפעפעו ביתר-שאת, ואז יבקעו ויתפרצו במחשבתם עוד ועוד הזיות פרו-נוצריות חדשות, אשר יוסיפו לנפח ולפטם את מינותם וגאוותם. כך פשׁטה ופשׂתה הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית בקרב המינים באלף השנים האחרונות: "יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג, יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע" (תה' קז, כו–כז).


"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן, הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְיָ נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (יש' א, ג–ד).


העדר האמת הוא מקור הרעות בעולם


רבנו הרמב"ם מלמדנו במורה (ג, יא), כי מקור הרעות בעולם הוא העדר החכמה:


"כשם שהסומא מחמת העדר הראות לא יחדל מלהיכשל ולהיחבל, ולחבול גם בזולתו, מחמת שאין לו מה שינחהו בדרך, כך כיתות בני אדם, כל אחד כפי ערך סכלותו פועל בעצמו ובזולתו רעות גדולות".


ברם, אם הייתה למזיק שאיפה ואהבה לאמת, היא הייתה מצילה אותו מלהיכשל ומלהיחבל, ואף הייתה מזהירה אותו לבל יחבול בזולתו: "כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי בני אדם זה לזה" (שם). וזכורני שהזיקה לי בהמה בדמות אדם, ואמי ע"ה ניחמה אותי לבל אצטער ואכעס על אותו סכל, אדרבה, היא לימדה אותי שעלי לרחם עליו, שהרי הוא מגשש באפלה, נעדר כל דעת וידיעה. ויתרה מזו, בפגעו בזולתו הוא למעשה פוגע בנפשו, אפלת עולמו נעשית סמיכה יותר ויותר, והוא צונח מטה-מטה לתהומות הסכלות והחידלון.


כיצד אפוא נתרומם למעלת ידיעת האמת? כיצד נבין שחוקי הדת וההלכות המקובלים בימינו אינם מייצגים נאמנה את דת האמת? כיצד נביא לכך שהגויים והיהודים שרחוקים מתורה ומצוות יאמרו על ההולכים בדת משה כמו שהבטיחנו ה' יתברך (דב' ד, ו): "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"? כיצד נביא לכך שהרחוקים מתורה ומצוות מקרב עם ישראל יתפעלו מדרך התורה? כיצד נרומם את כבודה של דת משה הרמוס עד עפר? כיצד נהפוך מדת חשוכה ופרימיטיבית שמתפרנסת מן הצדקה והגזל, לדת נבונה, יצרנית, דעתנית ואמיצה? כיצד נמחק את החרפה שבהתנגדות ללימודי ליבה?


הסוד לכל השאיפות הנעלות והאמיתיות הללו נעוץ במוסרו של רבנו: "קבל האמת ממי שאמרו", כלומר: כאשר נבחן דעות והשקפות לגופן ולא לגופן של גדולי-האסלה, וכאשר נתנער מעבודת האלילים והאטּים לובשי השחורים – אז נצליח להתנתק מעבותות ההבל והסכלות, נצליח לבער מקרבנו את הקנאה השנאה והתחרות, נצליח לסגל לעצמנו עין טובה ואהבה כנה לה' יתעלה, ונצליח שכל מעשינו יהיו לשם שמים – ואז גם נצליח להקים ולכונן את היכל הדעת בנפשנו, כמבוא כהקדמה וכתשתית לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


נחתום בדברי רבנו במורה (ג, לג): "וכן מכלל מטרות התורה העדינות והגמישות, ושלא יהא האדם בעל עקשנות וגסות, אלא בעל היענות ומשמעת וישוב הדעת וגמישות". ולתשומת לבם של הדרדעים תלמידי קאפח וערוסי ויתר כומרי-הדת הממוסדים למחצה לשליש ולרביע, כך ביאר קאפח שם את דברי רבנו: "הכוונה עדינות נפשית וגמישות מידות, שיהא עשוי להיכנע לאמת לאמיתה ללא עיקשות חמורנית". כלומר, ממטרות התורה החובה להשיל מעלינו את קליפות הקשיחות והאטימות, העיקשות והגסות, לעדן את התנהגותנו ולהגמיש את מידותינו. ובזאת, נסגל לעצמנו את היכולת להיכנע לאמת ולקרב את גאולת דת-משה ועם-ישראל.


"וְקָרְאוּ לָהֶם עַם הַקֹּדֶשׁ גְּאוּלֵי יְיָ וְלָךְ יִקָּרֵא דְרוּשָׁה עִיר לֹא נֶעֱזָבָה" (יש' סב, יב).

"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה" (יש' סג, ד).