קבל האמת ממי שאמרו


לא פעם פונים אליי בביקורת ושואלים: "מדוע אתה מותח ביקורת על הגדולים?", וכשאני אומר להם שביקורתי מבוססת על דברי הרמב"ם ומָרי יוסף קאפח, הם מפטירים כלאחר יד: מה שמותר לרמב"ם ולמָרי יוסף קאפח לא מותר לך.

טענה זו הופצה על ידי אשכנזים בכל הדורות כדי להגן על "גדוליהם", שיטותיהם ושלטונם מפני ביקורת אנשי האמת. והאמת לפי הרמב"ם איננה נבחנת לפי מעלת האומר בעינֵינו אלא: "קבל האמת ממי שאמרו", לא האדם שמביע את הדעה או הביקורת הוא העיקר, אלא תוכן דבריו: האם דבריו מבוססים על מקורות אמתיים, האם טיעוניו נסמכים על ההגיון, והאם דבריו מוכחים בהוכחות וראיות מושׂכלות.

קבל האמת ממי שאמרו, אפילו ילד קטן, אפילו מחלל שבת בפרהסיה, אפילו רפורמי, אפילו משומד, אפילו עובד עבודה-זרה. זו דעת הרמב"ם, ולכן אם האפיפיור יאמר דבר אמת אקבלהו באהבה מבלי לשים לב מי אמרו, ואם גדול גדולי ישראל הגדולים העצומים, יאמר דבר שקר או הזיה או שיבוש או עבודה-זרה, אדחהו בשתי ידיי ללא היסוס ולעתים אף תוך ביקורת על ריחוק אומרם מן האמת. כי טבע האמת שהיא איננה נמצאת דווקא אצל המקובלים והנחשבים ל"גדולים" ו"עצומים", אחרת לא היו מְבַכִּים מרה נביאנו ישעיה (נט, טו) וירמיה (ב, ח): "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי", ומה שנכון לדורם נכון גם לדורנו, שנבואתם לדורות נאמרה, וכל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו.

היכן נמצאת האמת?

טבע האמת הוא שהיא נמצאת דווקא אצל המסכנים החלושים, "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קהלת ט, טז), וכמו שהתנבא זכריה ואמר שמלך המשיח לעתיד לבוא לא יהיה מקרב ה"גדולים" הללו, אלא עני ורוכב על חמור (ט, ט): "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת", אני רק מקווה ש"הגדולים" ועושי דבריהם לא יהרגו אותו בטרם יגיע לירושלים.

ללמדנו, שהאמת נמצאת דווקא אצל אלה שקוֹלם אינו נשמע, אם בשל קָטנם עליבותם וחלישותם, ואם בגלל השתקתם וסתימת פיותיהם – על-ידי החזקים שעושים את התורה קרדום לחפור בה או על-ידי עושי רצונם המחניפים להם ול"גדולתם", ושׂמחים ושׂשׂים לתקוף אפילו את אחיהם, ולוּ רק כדי להשיג מאדוניהם הלבנים לובשי השחורים הנהון רפה של שביעות רצון (ובתוך ליבם בזים הם לאותם שוטים). עד כדי כך נשתעבדה מחשבתם והושחרה.

הפכו לעבודה-זרה

אותם ה"גדולים" שאינם טועים לעולם הפכו במרוצת הזמן לעבודה זרה בעצמם, מפני שכל מי שטוען שאדם בשר-ודם איננו טועה, הופך את אותו אדם לעבודה-זרה, שהרי אפילו משה רבנו חטא ושגה, והתורה לא חסה על כבודו בביקורת קשה מאד: "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי" (במדבר כ, כד), "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי" (דברים לב, נא), "עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי" (שם). לעומת זאת, כל מי שיגיד ש"גדולי ישראל" טעו או טועים שגו או שוגים, מיד נחשב לכופר ואפיקורס.

וכי אלהים הם שמי שמפקפק בנאמנותם לדת האמת, או בהשקפותיהם המשובשות להחריד, או במנהגיהם והזיותיהם מעוררי החלחלה ייחשב לכופר? והלא זו עבודה זרה! הערצתם עד כדי המחשבה שהם כמו אלהים שאינם טועים ושוגים, ואסור באיסור חמור לבחון ולבקר את חידושיהם והמצאותיהם, וכל דבריהם שגיותיהם והזיותיהם כמפי הגבורה – היא עבודה זרה.

ולכן אני מודה, אני כופר, אני כופר בעבודה-זרה, אני כופר בהערצת ה"גדולים" עד כדי להפיכתם לעבודה-זרה, אני כופר בטענה שאין לבחון ולבקר את דבריהם, אני כופר בטענה שהם צדקו בכל דבריהם (ולדעתי גם לא ברובם), ואני גם כופר בטענה שכל מי שמותח עליהם ביקורת וטוען שהם רחוקים מהאמת הוא בגדר כופר בדת משה ובאלהי אמת.

ונצרף את תיאורו של הרמב"ם ל"גדולי הדור" בימיו, וזה לשונו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא): "ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים מִמֶּנּוֹ ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".

מה לתבן את הבר

לפי דעתי אין להשוות בין הרמב"ם לשאר חכמי ישראל, מה לתבן את הבר, הרמב"ם סולת נקייה מזוקקת ועריבה, והם יש בהם דברי אמת לצד ריבוי דברים מיותרים ולא מובנים, וכן לא מעט גיבובי הבל והזיות. כדי להגיע לאמת הכרחי להבין את מקומם הנכון ומעלתם האמתית, מפני שהפיכתם לאלהים מנציחה את שיבושיהם ואת ריחוקנו מן האמת, והתוצאה היא צעד נוסף לאחור מקיום הצווי האלהי "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו). וכן צעד נוסף לאחור מקידוש השם ומילוי ייעודנו כאור ליהודה ואור לגויים: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו), ורק האמת הרמב"מית מסוגלת לרוממנו למימוש ייעודנו זה.

והאמת שטעויותיהם ושגיותיהם רבות מלספור, ריבוי דבריהם הוא אחת הסיבות להסחת הדעת מן האמת ולריחוק ממנה, ורוב דבריהם הוא כילוי זמן יקר. ושמא אינם מעוניינים באמת? ומעדיפים הם להמשיך ולעשות את התורה קרדום לחפור בה, כמו שהעדיפו אבותיהם באשכנז את הגלות הארורה על-פני העליה לארץ-ישראל, ואלמלא עונש השואה עדיין היו מזמרים בכלייזמרים, מקפצים הלומים בחוצות פולין ובנותיה, ושרים בשפת היידיש הטמאה על יופי הגלות ואהבתה. "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (ישעיה ה, יב).

ואם הזכרנו את היידיש, נצרף את דברי מָרי יוסף קאפח במבואו לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' ח): "איני יודע אם להצטער על שאיני יודע גרמנית, או לשמוח שאיני צריך להתענות מאה תעניתא שתשתכח ממני כדרך שעשה ר' זירא (בבא מציעא פה א)".

ונסיים בדברי החכם התימני המסכן שמרוב צניעותו לא כתב את שמו בספרו הנפלא "ספר המעלות לדרגות ימות המשיח", וכך נהגו רבים מחכמי תימן מרוב צניעותם ביישנותם וענוותנותם, בניגוד ל"גדולים" האשכנזים שבמשך מאות רבות של שנים מטפחים את גאוותם, ובניגוד לר' יוסף קארו שהעז לגלות שספרו "מגיד מישרים" נאמר לו מפי הגבורה... והתימנים? הם חששו אפילו לציין את שמם בסוף דבריהם, כי מה אנו ומה חיינו? עפר ואפר אנחנו. מכל מקום, בסוף ספר זה נאמר כך:

"וכך חוש השמע, חובה על האדם לחסמו מלשמוע דברים המיותרים כגון הזמר ושירי האהבה והנגינות ושאר מיני הזמר, ובפרט אנחנו עם ישראל בגלות, כמו שנאמר: 'אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים [כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ אָהַבְתָּ אֶתְנָן עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן' (הושע ט, א)]. ואמרו חכמינו ז"ל [גטין ז ע"א]: 'זמרא מנא לן דאסיר? דכתיב 'וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם' [ישעיה שם]'. לפי שזה מוטל עלינו מחובות האבילות, כיוון שימינו נקראים ימי אבלך כאמרו 'וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ' [שם ס, כ]". יהי רצון שישלמו ימי אבלינו מהעדר האמת ותמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.


#ידיעתהשם #חברה #צדק #אמת

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!