קבל האמת ממי שאמרו!

לא פעם הנני שומע ביקורת מתחסדת כנגדי מאת כל מיני חכמים בעיניהם, אשר מצקצקים בלשונם או זועקים זעקת שבר מזויפת: "איך אתה מעז למתוח ביקורת על הגדוילים?", וכאשר אני אומר להם שביקורתי מבוססת על דרך האמת של אברהם אבינו, משה רבנו, חז"ל, רס"ג, רבנו הרמב"ם ועוד, הם מפטירים כלאחר-יד: "מה שמותר להם לא מותר לך"...


טענה זו הופצה באגרסיביות על ידי המינים וצאצאיהם ועבדיהם בכל הדורות כדי להגן על "גדוליהם", על שיטותיהם ועל שלטונם מפני תוכחות אנשי האמת. ברם, האמת לפי הרמב"ם איננה נבחנת לפי מעלת האומר בעיני התועים אלא: "קבל האמת ממי שאמרו!", לא האדם שמביע את הדעה או התוכחה הוא העיקר, אלא תוכן דבריו: האם דבריו מבוססים על מקורות אמיתיים, האם טיעוניו נסמכים על ההיגיון, והאם דבריו מוכחים בהוכחות וראיות מושׂכלות.


וכך פוסק רבנו בהלכות קידוש החודש (סוף פרק יז):


"ומאחר שכל אלו הדברים [התאמתו] בראיות ברורות הם שאין בהם דופי, ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם – אין חוששין למחבר, בין שחיברו אותם נביאים בין שחיברו אותם גויים, שכל דבר [ובכל עניין: הלכה או מחשבה או מדע] שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהן דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרוֹ או שלימדוֹ, אלא על הראיה שנתגלתה והטעם שנודע".


וכן כותב רבנו בראש הקדמתו למסכת אבות:


"ודע, כי הדברים שאומר בפרקים הללו ובמה שיבוא מן הפירוש אינם עניינים שחידשתים אני מלבי, ולא פירושים שאני המצאתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים, ומחיבורי הרבה מבני אדם, וקבל האמת ממי שאמרו".


קבל האמת ממי שאמרו! אפילו ילד קטן, אפילו מחלל שבת בפרהסיה, אפילו עובד עבודה-זרה – זו דעת הרמב"ם וזו דרך האמת. לפיכך עלינו להודות על האמת ולקבלו, מבלי לשים לב מי אמרוֹ, ואם גדול-גדולי-האסלה אשר עשו להם שם בארץ יאמר דבר שקר או שיבוש או הזיה או עבודה-זרה או מינות, אדחהו בשתי ידיי ללא היסוס ולעתים קרובות אף תוך ביקורת על ריחוק אומרם מדרך האמת. ויתרה מזאת, טבע האמת שהיא נעדרת מגדולי האסלה הנחשבים ל"גאוני עולם" ול"קדושי עליון", אחרת לא היו מְבַכִּים מרה נביאנו ישעיה (נט, טו) וירמיה (ב, ח): "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל", "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי"! ומה שנכון לדורם נכון גם לדורנו, שנבואתם לדורות נאמרה, וכל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו.


א. היכן נמצאת האמת?


טבעה המרומם של דרך האמת הביא לכך שהיא נמצאת דווקא אצל הנדכאים ושפלי הרוח: "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (יש' נז, טו), "וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים" (קה' ט, טז), "הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי יְיָ אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם" (יש' מא, יז) – וכמו שהתנבא זכריה ואמר, שהמלך המשיח לעתיד לבוא לא יהיה מקרב שיקוצי הפעור, אלא עני ורוכב על חמור (ט, ט): "הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת", ויונתן תרגם שם: "עִנְוְתָן וְרָכֵיב עַל חֲמָר".


אני רק מקווה ש"הגדוילים" והליסטים עושי דבריהם לא יהרגו אותו בטרם יגיע לירושלים...


"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (יש' נט, טו), ללמדנו, שהאמת נמצאת דווקא אצל אלה שקוֹלם אינו נשמע, אם בשל קוטנם עליבותם וחלישותם, ואם בשל השתקתם ורמיסתם וסתימת פיותיהם על-ידי החזקים שעושים את התורה קורדום לחפור בו. אמנם, בדרך-כלל גדולי-האסלה אינם צריכים ללכלך את ידיהם כי עבודתם נעשית על-ידי עבדיהם הפרענקים הנרצעים, אשר מכרכרים סביבם ומחניפים ל"גאונותם", ולוּ רק כדי להשיג מהם הנהון רפה של שביעות רצון, או איזה מלמול עילג ביידיש, שיבטיח להם שמירה ברכה והצלחה...


ב. הגדוילים הפכו לעבודה-זרה


אותם גדולי האסלה שאינם טועים לעולם הפכו במרוצת הזמן לעבודה-זרה בעצמם, מפני שכל מי שטוען ששיקוץ בשר-ודם איננו טועה, הופך את אותו גוף נגוף לעבודה-זרה, שהרי אפילו משה רבנו חטא, והקב"ה לא חס על כבודו ומתח עליו ביקורת קשה: "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי" (במ' כ, כד), "עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי", "עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי" (דב' לב, נא). לעומת זאת, כל מי שיגיד שגדולי האסלה טעו או טועים שגו או שוגים, מיד נחשב לכופר ואפיקורוס.


וכי אלהים המה עד שמי שמפקפק בנאמנותם לדת האמת, או בהשקפותיהם המשובשות להחריד, או במנהגיהם והזיותיהם מעוררי הגועל הבחילה והחלחלה ייחשב לכופר? והלא זו עבודה-זרה! הערצתם עד כדי המחשבה שהם כמו אלהים שאינם טועים ושוגים, או אפילו למעלה מכך, עד שאסור באיסור חמור לבחון ולבקר את הזיותיהם הבליהם ומלמוליהם – הינה עבודה-זרה, כל-שכן כאשר רובם המוחץ של הגיגיהם ומלמוליהם מיוסדים על אדנים רעועים ונשברים של הבלים והזיות – "כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" (יש' לז, יט).


ומכיוון שחובה לכפור ולחרף ולגדף ולקלל ולבזות עבודה-זרה, לפיכך חובה לכפור בשיקוצי פעור – בגדולי האסלה אלילי השקר והתעתועים, חובה לכפור בהערצתם וביראתם, חובה לכפור בטענה שאין לבחון ולבקר את דבריהם והוראותיהם, או שהם כאלהים שאינם טועים ויודעי כל הנסתרות והנעלמות – וחובה לכפור בטענה שכל החושף את נבלותם ושובר ומנתץ וטוחן את צלמיהם הכעורים, הוא כופר בדת משה ובאלהי אמת. ההיפך הגמור הוא הנכון, מי שהולך אחריהם הוא עובד אלילים, ומי שמקיים את ההלכה ושופך אור על סכלותם וטמטומם, קורא בשם ה' אל עולם – כי מתעים הם את העם אחרי ההבל שלא יועיל ולא יציל.


והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות עבודה זרה (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וגו' [במ' טו, כב]. ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כפר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


ונצרף גם את דברי רבנו ביסוד החמישי משלושה עשר יסודות הדת:


"והיסוד החמישי [משלושה-עשר יסודות הדת], שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו, ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות [וכל שכן לאלוה דמיוני וגופני נגעל ואלילי] [...] אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


אגב, באיגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא), הוא מתאר את "גדולי הדור" בימיו, אשר לא הגיעו לקרסולי רשעם פשעם ומעלליהם של "גדולי הדור" הנגעלים של ימינו, וכֹה דבריו:


"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים מִמֶּנּוֹ ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כאשר הדבר נוגע לשררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".


"וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).


ג. מה לתבן את הבר


לפי דעתי אין מה להשוות בין הרמב"ם לשאר הוזי ההזיות שנחשבים לחכמי ישראל באלף השנים האחרונות, מה לתבן את הבר, הרמב"ם הינו סולת נקייה מזוקקת וערֵבה, והם, רובם המוחץ נבובים וחלולים גדושים וחבולים בהבלים ובהזיות. ומדוע אני מדגיש זאת? כי כדי להגיע לדרך האמת מן ההכרח להבין את בהמיותם ואת רמתם ההלכתית המחשבתית המוסרית והספרותית הירודה והרדודה האפסית והמאופסת. ולא רק כדי להבין מי הם ומה הם, אלא בעיקר מפני שהפיכתם לאלהים חיים מנציחה לדורי דורות את שיבושיהם והזיותיהם, מרחיקה אותנו שנות-אור מדרך האמת, ומקבעת את רמתו הנמוכה והנחותה של עם-ישראל כולו!


התוצאה העגומה של הליכה אחרי התועים הללו, היא נסיגה לאחור ממילוי ייעודנו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו), התרחקות נוספת מקידוש שם שמים: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו), ושקיעה מתמשכת בתהום השקפות המינות והסכלות שהביאו על עם-ישראל את הגלות, ואת הייסורים הנוראים והבלתי נתפשׂים במהלך הדורות.


טעויותיהם הזיותיהם ושגיאותיהם החמורות של גדולי האסלה ושיקוצי פעור רבו מלספור. לצד השקפותיהם הרקובות אשר מחריבות את הנפש ומזהמות את המחשבה, גם ריבוי דבריהם ועילגות לשונם העקושה הם מן הגורמים לריחוקו של עם-ישראל מדרך האמת. שהרי ריבוי בדברים עקושים ויקושים ומייגעים אשר נחשבים לדברים ברומו של עולם, מדרדר באופן ישיר להסחת הדעת מדרך האמת ולריחוק ממנה, כי כל מי שמכלה את זמנו בהבל אינו עוסק באמת. לפיכך, די בעיון מתמשך בדבריהם, גם ללא ספיגת הזיותיהם וטומאותיהם כדי לסטות בחדות מדרך האמת, שהרי העיון הארוך והאינסופי בדבריהם הוא כילוי זמן יקר שלא ישוב עוד.

"וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" (קה' יב, יב).


אולם, צאצאי המינים כלל אינם מעוניינים בדרך האמת, הם מכורים ליגיעה ולהזיות ולרוממות המינות הפרו-נוצרית הדמיונית, הם ממשיכים למלמל הבלים כאילו הם גדולי עולם, כי הם מעדיפים להשתמש בכתרה של תורה ולהפוך תורת-חיים לקורדום-חוצבים, כמו שהעדיפו אבותיהם באירופה הארורה את הגלות הארורה על-פני העלייה לארץ-ישראל ארץ-הקודש-והמקדש – ואלמלא עונש השואה המחריד הם עדיין היו מזמרים בכלייזמרים, מקפצים הלומים בחוצות פולין ובנותיה הטמאות, ושרים בשפת היידיש הכעורה על יופי הגלות ואהבתה. "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל יְיָ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ" (יש' ה, יב).


ואם הזכרנו את שפת המינים – היידיש, נצרף את דברי קאפח במבואו לפירוש רס"ג לתהלים (עמ' ח), כי אפילו הוא, השותף הבכיר של המינים בממסד הכמורה, נגעל ממנה:


"איני יודע אם להצטער על שאיני יודע גרמנית, או לשמוח שאיני צריך להתענות מאה תעניתא שתשתכח ממני כדרך שעשה ר' זירא (בבא מציעא פה ע"א)".


ונסיים בדברי החכם התימני המסכן שמרוב צניעותו לא כתב את שמו בספרו הנפלא: "ספר המעלות לדרגות ימות המשיח", וכך נהגו רבים מחכמי תימן מרוב צניעותם ביישנותם וענוותנותם, בניגוד