האמנם חז"ל היו כסילים?

עודכן: 28 בינו׳ 2021

אחת הטענות הקשות ביותר ששמעתי, היא הטענה, שפירושו של רש"י לתלמוד תואם את השקפות חז"ל. כלומר, רש"י הוא בסך-הכול ממשיך דרכם של חז"ל בהשקפותיו המאגיות האליליות, שהרי אם נעיין באגדות חז"ל נמצא בפשטיהן ענייני מאגיה והזיות לרוב. טענה זו נובעת מן הקושי להבין שחז"ל דיברו במשלים, והקושי הזה נובע משטיפת מוח של מאות רבות בשנים, לפיה התלמוד הבבלי הינו בגדר תורה-שבעל-פה, ואין סוגיה יוצאת מידי פשוטה, בדיוק כמו שאנו מתייחסים לפסוקי התורה, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.


ובכן, ברור הדבר שאפילו בתורה שניתנה לנו מפי הגבורה ונועדה להיות טקסט פשטני, אפילו בה ישנם משלים לא מעטים, כגון תיאור בריאת העולם וחטא עץ הדעת, אשר לא יעלה על הדעת שהם כפשוטם. לדוגמה, לא יעלה על הדעת שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים, שהרי הזמן, דהיינו המאורות שלפיהם נקבע הזמן, נבראו רק ביום הרביעי. ובכלל, הנהגתו של הקב"ה את הבריאה המתחדשת מדי יום ביומו, היא באמצעות תהליכי התפתחות טבעיים ארוכים, מדוע אפוא שדווקא בבריאת עולמו הוא יפעל בדרך של הוקוס-פוקוס?


ובעניין עץ הדעת, מהבנת הסיפור כפשוטו עולות תמיהות גדולות כלפי בורא-עולם, לדוגמה, וכי הוא חשש מן האדם? וכי הוא חשש שהאדם יאכל מעץ החיים ויהפוך לישות אלהית שחיה לעולמים אשר אין להקב"ה שליטה עליה? וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? וברור שכל העניין הינו משל לנהייה אחר תאוות החומר, וכמו שהסברתי במאמרי: "סודם של עץ הדעת ועץ החיים" (חלק א, חלק ב). כמו כן, רק על האדם נאמר שניתן לו צלם אלהים, כיצד אפוא אנחנו מוצאים בריה נוספת בעולם – הנחש, שיש לה השׂגה ויכולת בחירה להיטיב ולהרע? וכי דברי התורה אינם מדויקים או חלילה מסולפים? היעלה על הדעת כדבר הזה?


ויתרה מזאת, אחד הכללים החשובים ביותר בדת האמת הינו: "דיברה תורה כלשון בני אדם", כלומר, התורה נקטה בלשונות של הגשמה כלפי הקב"ה, כדי להחדיר השקפות נכונות לבני האדם בראשית דרכם המחשבתית. לדוגמה, נאמר בתורה על הקב"ה שהוא "רואה", כדי להחדיר לבני האדם את ההשקפה שלא נעלם מהקב"ה מאומה ממעשיהם וממחשבותיהם, ולאחר שבני האדם יתרגלו למחשבה שהקב"ה מצוי ומשגיח, לאט-לאט הם יתרוממו להבין שראייתו אינה ראיית עין אנושית חומרית מוגבלת, אלא ידיעה והשׂגה מסוג אחֵר לגמרי.


ואם התורה לא הייתה נוקטת בגישה זו, היא לא הייתה מצליחה להעביר מסרים יסודיים רבים – שהרי בני האדם בראשית דרכם המחשבתית אינם מסוגלים להבין מאומה מעבר למה שהם מכירים בחושיהם ובמושגיהם החומריים, ובני האדם היו מדמים כי הקב"ה אינו קיים באמת – שהרי אם התורה הייתה מדייקת לומר שהקב"ה "מצוי ולא במציאות" או "רואה ולא בעיניים" או "שומע ולא באוזניים" או "חי ולא בחיות" או "רוצה ולא ברצון", וכיו"ב, אנשים מהר מאד היו מגיעים למסקנה המשובשת שתורת האמת הבל היא מעשה תעתועים!


ולא רק בתורה שניתנה לנו מפי-הגבורה, גם בדברי הנביאים ישנם משלים רבים מאד, וישאל השואל, מדוע הקב"ה מעביר מסרים לנביאים באמצעות משלים? מדוע יש צורך בהם? ובכן, איני חייב להסביר מדוע, כי אין צורך להצדיק את מעשיו של הקב"ה, אבל נראה לי שהנביאים לא היו מסוגלים מבחינה מחשבתית לקבל את הנבואות באופן ישיר (למעט משה רבנו), והעברת השפע הנבואי באמצעות הכוח המדמה אפשרה להם להבין באופן הדרגתי את המסרים מאת ה' יתעלה, כדי שלא תיטרף דעתם מהקִרבה המחשבתית לה' יתעלה.


ביחס לאגדות חז"ל, הרמב"ם בהקדמתו לפירושו למשנה (עמ' יט), מאריך בביאור מטרת חכמים בדרשותיהם. רבנו מזהיר אותנו לבל נטעה לסבור שעניין הדרש שהובא בתלמוד הוא "קל חשיבות או שתועלתו מעטה", אלא הוא "לתכלית גדולה מאד", הואיל והוא "כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעיינו עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו". ברם, אם נתבונן בדרשות חכמים במבט שטחי, כלומר "בפשוטם, תמצא בהם נגד המושׂכל מה שאין למעלה ממנו".


הרמב"ם מוסיף ומסביר שם, שחכמים הסתירו את החכמה מכמה סיבות: "האחת לעורר הבנת הלומדים, וגם לָשׁוֹעַ עיני הכסילים אשר לא יוּאָרוּ ליבותיהם לעולם, ולוּ תוּצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם [...], לפי שאין שִׂכלם שלם עד כדי לקבל את האמת על בּוּרְיָה [...], וּלְמַד על ענין זה ממאמר שלמה: 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' [שיה"ש ד, יא], ופירשוהו [...] שהמושגים הערֵבים, שהנפש מתענגת בהם כעונג חוש הטעם בדבש וחלב, ראוי שלא ייאמרו [...] וזהו אמרוֹ: 'תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'".


ולאחר הקדמה קצרה זו, נעבור לדון בהרחבה במשלי חז"ל ובאגדותיהם.


א. ספר הנבואה וספר התיאום


רבנו מודיע לנו בפירושו למשנה מסכת סנהדרין (י, א), שהוא עתיד לחבר ספר אשר בו הוא יסביר את ענייני הדרשות והמשלים המובאים בספרות חז"ל וכיצד יש להבין אותם, כלומר, מה הם נמשליהם ומהי מטרת חז"ל באותן האגדות אשר פשטיהן רחוק מאד מן השכל הישר. רבנו רצה לקרוא לספר זה "ספר התיאום", כנראה משום שמטרתו הייתה לתאם ולהתאים את דרשות חז"ל לאדני ההיגיון והשכל הישר ולבאר אותן לאור כללי המחשבה של דת משה. הרמב"ם כבר החל לחבר את הספר הזה, אך החליט בשלב מסוים לחדול מיוזמתו, ופרקי הספר הזה שרבנו הספיק לכתוב אבדו במהלך הדורות ולא נותר בידינו ממנו מאומה.


ספר נוסף שרבנו מזכיר הוא "ספר הנבואה", ובו רבנו ביקש לבאר את נבואות הנביאים אשר מופיעות בכתבי הקודש. רבנו החל לעסוק בנבואות באופן שיטתי ויסודי, כלומר לצטט ולתאר כל נבואה ונבואה ולבאר את העניינים העמוקים אשר חבויים וטמונים בהן. ברם, רבנו החליט בשלב מסוים לזנוח גם את שיטת הביאור הזו, וגם הפרקים שרבנו הספיק לחבר מספר זה אבדו כולם, ולא נותר בידינו מאומה גם מזה. ובהמשך נבין מדוע רבנו זנח ספרים אלה.


והנה דברי רבנו בעניין הספרים הללו בפירושו למשנה סנהדרין (י, א), וכֹה דבריו:


"ואני עתיד לחבר חיבור, אאסוף בו כל הדרשות הנמצאות בתלמוד וזולתו ואבארם ואסבירם הסבר מתאים לאמת, ואביא ראיות לכל זה מדבריהם, ואגלה מה מהם כפשוטו, ומה מהם משל, ומה מהם אירע בחלום והזכירוהו בלשון פשוט כאילו אירע בהקיץ. ובאותו החיבור אבאר לך דעות רבות, ושם אבאר כל הדברים אשר הבאתי לך מהם בדבריי אלה דוגמאות מעטות כדי שתקיש עליהן". [ושם ביסוד השביעי הוא כותב:] "ולכן אניחהו למקומו או בספר ביאורי הדרשות [=ספר התיאום] שהבטחתי בו, או בספר הנבואה שהתחלתי לחברו".


ב. פשטי אגדות חז"ל


כאמור, אחד היסודות החשובים ביותר במשנת הרמב"ם הוא, שאין להבין את אגדות חז"ל ודרשותיהן התמוהות הנוגדות את השׂכל הישר – כפשוטן, אלא לפי רבנו, כל האגדות והדרשות הללו הן משלים למוסרים ולרעיונות עמוקים. ויתרה מזאת, יש מהן שהן משובשות מיסודן, ובהמשך נעסוק גם בעניין זה. מכל מקום, רבנו מצהיר וקובע מפורשות במורה (עמ' ח) שאין להבין כפשוטו שום עניין דמיוני המופיע בדרשות חז"ל הללו, וכֹה דבריו:


"וכבר אז הבטחנו בפירוש המשנה שאנו נבאר עניינים מופלאים ב"ספר הנבואה" וב"ספר התיאום", והוא ספר אשר הבטחנו שנבאר בו עניינים הקשים שבכל הדרשות, אשר פשטיהן נוגדים מאד את האמת מחוץ לכל מושכל והם כולם משלים".


נשים לב להסתייגותו הגדולה של רבנו לפשטי אגדות חז"ל, הוא אומר שהם: "נוגדים מאד את האמת", ואף הוסיף: "מחוץ לכל מושׂכל", וחותם בקביעה חד-משמעית אשר תכליתה להרחיק אותנו לחלוטין מהבנת אגדות חז"ל הללו כפשוטן: "והם כולם משלים".


דברים דומים כותב רבנו גם בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' יט):


"הדרש שהובא בתלמוד, [...] הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעוין עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט. [...] וכשתביט בהן בפשוטן תמצא בהן נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו".


רבנו נוקט בלשון מאד החלטית כאשר הוא מתאר את פשטי אגדות חז"ל הללו, עד שהוא מגדיר את פשטיהן כמנוגדים למושכל "מה שאין למעלה ממנו", כלומר אין דבר אשר יותר רחוק מן האמת מאשר אותם פשטי אגדות חז"ל שהם "נגד המושכל"...


בהמשך פירושו למשנה, במסכת סנהדרין שבסדר נזיקין, רבנו קובע, שפשטי מדרשי חז"ל שהם כאמור "נגד המושכל" – הם דברים "בלתי אפשריים" והם נכתבו במכוון בדימויים "שפלים המוניים". לפיכך, רק אם נוציאם מפשוטם הם יהיו "תואמים את המושכל ומתאימים לָאמת ולכתבי הקודש", והנה דבריו בפירושו לסנהדרין (עמ' קלז):


"וכל מה שאמרו [חז"ל] מדברים שהם בלתי אפשריים, אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו]. ומדוע נתפלא על שחיברו את החכמה בדרך משל ודימו אותם בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקודש, כלומר של