האמנם חז"ל היו כסילים?

עודכן ב: יונ 25

אחת הטענות הקשות ביותר ששמעתי, היא הטענה, שפירושו של רש"י לתלמוד תואם את השקפות חז"ל. כלומר, רש"י הוא בסך-הכול ממשיך דרכם של חז"ל בהשקפותיו המאגיות האליליות, שהרי אם נעיין באגדות חז"ל נמצא בפשטיהן ענייני מאגיה והזיות לרוב. טענה זו נובעת מן הקושי להבין שחז"ל דיברו במשלים, והקושי הזה נובע משטיפת מוח של מאות רבות בשנים, לפיה התלמוד הבבלי הינו בגדר תורה-שבעל-פה, ואין סוגיה יוצאת מידי פשוטה, בדיוק כמו שאנו מתייחסים לפסוקי התורה, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו.


ובכן, ברור הדבר שאפילו בתורה שניתנה לנו מפי הגבורה ונועדה להיות טקסט פשטני, אפילו בה ישנם משלים לא מעטים, כגון תיאור בריאת העולם וחטא עץ הדעת, אשר לא יעלה על הדעת שהם כפשוטם. לדוגמה, לא יעלה על הדעת שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים, שהרי הזמן, דהיינו המאורות שלפיהם נקבע הזמן, נבראו רק ביום הרביעי. ובכלל, הנהגתו של הקב"ה את הבריאה המתחדשת מדי יום ביומו, היא באמצעות תהליכי התפתחות טבעיים ארוכים, מדוע אפוא שדווקא בבריאת עולמו הוא יפעל בדרך של הוקוס-פוקוס?


ובעניין עץ הדעת, מהבנת הסיפור כפשוטו עולות תמיהות גדולות כלפי בורא-עולם, לדוגמה, וכי הוא חשש מן האדם? וכי הוא חשש שהאדם יאכל מעץ החיים ויהפוך לישות אלהית שחיה לעולמים אשר אין להקב"ה שליטה עליה? וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? וברור שכל העניין הינו משל לנהייה אחר תאוות החומר, וכמו שהסברתי במאמרי: "סודם של עץ הדעת ועץ החיים" (חלק א, חלק ב). כמו כן, רק על האדם נאמר שניתן לו צלם אלהים, כיצד אפוא אנחנו מוצאים בריה נוספת בעולם – הנחש, שיש לה השׂגה ויכולת בחירה להיטיב ולהרע? וכי דברי התורה אינם מדויקים או חלילה מסולפים? היעלה על הדעת כדבר הזה?


ויתרה מזאת, אחד הכללים החשובים ביותר בדת האמת הינו: "דיברה תורה כלשון בני אדם", כלומר, התורה נקטה בלשונות של הגשמה כלפי הקב"ה, כדי להחדיר השקפות נכונות לבני האדם בראשית דרכם המחשבתית. לדוגמה, נאמר בתורה על הקב"ה שהוא "רואה", כדי להחדיר לבני האדם את ההשקפה שלא נעלם מהקב"ה מאומה ממעשיהם וממחשבותיהם, ולאחר שבני האדם יתרגלו למחשבה שהקב"ה מצוי ומשגיח, לאט-לאט הם יתרוממו להבין שראייתו אינה ראיית עין אנושית חומרית מוגבלת, אלא ידיעה והשׂגה מסוג אחֵר לגמרי.


ואם התורה לא הייתה נוקטת בגישה זו, היא לא הייתה מצליחה להעביר מסרים יסודיים רבים – שהרי בני האדם בראשית דרכם המחשבתית אינם מסוגלים להבין מאומה מעבר למה שהם מכירים בחושיהם ובמושגיהם החומריים, ובני האדם היו מדמים כי הקב"ה אינו קיים באמת – שהרי אם התורה הייתה מדייקת לומר שהקב"ה "מצוי ולא במציאות" או "רואה ולא בעיניים" או "שומע ולא באוזניים" או "חי ולא בחיות" או "רוצה ולא ברצון", וכיו"ב, אנשים מהר מאד היו מגיעים למסקנה המשובשת שתורת האמת הבל היא מעשה תעתועים!


ולא רק בתורה שניתנה לנו מפי-הגבורה, גם בדברי הנביאים ישנם משלים רבים מאד, וישאל השואל, מדוע הקב"ה מעביר מסרים לנביאים באמצעות משלים? מדוע יש צורך בהם? ובכן, איני חייב להסביר מדוע, כי אין צורך להצדיק את מעשיו של הקב"ה, אבל נראה לי שהנביאים לא היו מסוגלים מבחינה מחשבתית לקבל את הנבואות באופן ישיר (למעט משה רבנו), והעברת השפע הנבואי באמצעות הכוח המדמה אפשרה להם להבין באופן הדרגתי את המסרים מאת ה' יתעלה, כדי שלא תיטרף דעתם מהקִרבה המחשבתית לה' יתעלה.


ביחס לאגדות חז"ל, הרמב"ם בהקדמתו לפירושו למשנה (עמ' יט), מאריך בביאור מטרת חכמים בדרשותיהם. רבנו מזהיר אותנו לבל נטעה לסבור שעניין הדרש שהובא בתלמוד הוא "קל חשיבות או שתועלתו מעטה", אלא הוא "לתכלית גדולה מאד", הואיל והוא "כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעיינו עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו". ברם, אם נתבונן בדרשות חכמים במבט שטחי, כלומר "בפשוטם, תמצא בהם נגד המושׂכל מה שאין למעלה ממנו".


הרמב"ם מוסיף ומסביר שם, שחכמים הסתירו את החכמה מכמה סיבות: "האחת לעורר הבנת הלומדים, וגם לָשׁוֹעַ עיני הכסילים אשר לא יוּאָרוּ ליבותיהם לעולם, ולוּ תוּצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם [...], לפי שאין שִׂכלם שלם עד כדי לקבל את האמת על בּוּרְיָה [...], וּלְמַד על ענין זה ממאמר שלמה: 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' [שיה"ש ד, יא], ופירשוהו [...] שהמושגים הערֵבים, שהנפש מתענגת בהם כעונג חוש הטעם בדבש וחלב, ראוי שלא ייאמרו [...] וזהו אמרוֹ: 'תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ'".


ולאחר הקדמה קצרה זו, נעבור לדון בהרחבה במשלי חז"ל ובאגדותיהם.


א. ספר הנבואה וספר התיאום


רבנו מודיע לנו בפירושו למשנה מסכת סנהדרין (י, א), שהוא עתיד לחבר ספר אשר בו הוא יסביר את ענייני הדרשות והמשלים המובאים בספרות חז"ל וכיצד יש להבין אותם, כלומר, מה הם נמשליהם ומהי מטרת חז"ל באותן האגדות אשר פשטיהן רחוק מאד מן השכל הישר. רבנו רצה לקרוא לספר זה "ספר התיאום", כנראה משום שמטרתו הייתה לתאם ולהתאים את דרשות חז"ל לאדני ההיגיון והשכל הישר ולבאר אותן לאור כללי המחשבה של דת משה. הרמב"ם כבר החל לחבר את הספר הזה, אך החליט בשלב מסוים לחדול מיוזמתו, ופרקי הספר הזה שרבנו הספיק לכתוב אבדו במהלך הדורות ולא נותר בידינו ממנו מאומה.


ספר נוסף שרבנו מזכיר הוא "ספר הנבואה", ובו רבנו ביקש לבאר את נבואות הנביאים אשר מופיעות בכתבי הקודש. רבנו החל לעסוק בנבואות באופן שיטתי ויסודי, כלומר לצטט ולתאר כל נבואה ונבואה ולבאר את העניינים העמוקים אשר חבויים וטמונים בהן. ברם, רבנו החליט בשלב מסוים לזנוח גם את שיטת הביאור הזו, וגם הפרקים שרבנו הספיק לחבר מספר זה אבדו כולם, ולא נותר בידינו מאומה גם מזה. ובהמשך נבין מדוע רבנו זנח ספרים אלה.


והנה דברי רבנו בעניין הספרים הללו בפירושו למשנה סנהדרין (י, א), וכֹה דבריו:


"ואני עתיד לחבר חיבור, אאסוף בו כל הדרשות הנמצאות בתלמוד וזולתו ואבארם ואסבירם הסבר מתאים לאמת, ואביא ראיות לכל זה מדבריהם, ואגלה מה מהם כפשוטו, ומה מהם משל, ומה מהם אירע בחלום והזכירוהו בלשון פשוט כאילו אירע בהקיץ. ובאותו החיבור אבאר לך דעות רבות, ושם אבאר כל הדברים אשר הבאתי לך מהם בדבריי אלה דוגמאות מעטות כדי שתקיש עליהן". [ושם ביסוד השביעי הוא כותב:] "ולכן אניחהו למקומו או בספר ביאורי הדרשות [=ספר התיאום] שהבטחתי בו, או בספר הנבואה שהתחלתי לחברו".


ב. פשטי אגדות חז"ל


כאמור, אחד היסודות החשובים ביותר במשנת הרמב"ם הוא, שאין להבין את אגדות חז"ל ודרשותיהן התמוהות הנוגדות את השׂכל הישר – כפשוטן, אלא לפי רבנו, כל האגדות והדרשות הללו הן משלים למוסרים ולרעיונות עמוקים. ויתרה מזאת, יש מהן שהן משובשות מיסודן, ובהמשך נעסוק גם בעניין זה. מכל מקום, רבנו מצהיר וקובע מפורשות במורה (עמ' ח) שאין להבין כפשוטו שום עניין דמיוני המופיע בדרשות חז"ל הללו, וכֹה דבריו:


"וכבר אז הבטחנו בפירוש המשנה שאנו נבאר עניינים מופלאים ב"ספר הנבואה" וב"ספר התיאום", והוא ספר אשר הבטחנו שנבאר בו עניינים הקשים שבכל הדרשות, אשר פשטיהן נוגדים מאד את האמת מחוץ לכל מושכל והם כולם משלים".


נשים לב להסתייגותו הגדולה של רבנו לפשטי אגדות חז"ל, הוא אומר שהם: "נוגדים מאד את האמת", ואף הוסיף: "מחוץ לכל מושׂכל", וחותם בקביעה חד-משמעית אשר תכליתה להרחיק אותנו לחלוטין מהבנת אגדות חז"ל הללו כפשוטן: "והם כולם משלים".


דברים דומים כותב רבנו גם בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' יט):


"הדרש שהובא בתלמוד, [...] הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והעניינים הנפלאים, לפי שאם יעוין עיון מעמיק באותן הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט. [...] וכשתביט בהן בפשוטן תמצא בהן נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו".


רבנו נוקט בלשון מאד החלטית כאשר הוא מתאר את פשטי אגדות חז"ל הללו, עד שהוא מגדיר את פשטיהן כמנוגדים למושכל "מה שאין למעלה ממנו", כלומר אין דבר אשר יותר רחוק מן האמת מאשר אותם פשטי אגדות חז"ל שהם "נגד המושכל"...


בהמשך פירושו למשנה, במסכת סנהדרין שבסדר נזיקין, רבנו קובע, שפשטי מדרשי חז"ל שהם כאמור "נגד המושכל" – הם דברים "בלתי אפשריים" והם נכתבו במכוון בדימויים "שפלים המוניים". לפיכך, רק אם נוציאם מפשוטם הם יהיו "תואמים את המושכל ומתאימים לָאמת ולכתבי הקודש", והנה דבריו בפירושו לסנהדרין (עמ' קלז):


"וכל מה שאמרו [חז"ל] מדברים שהם בלתי אפשריים, אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו]. ומדוע נתפלא על שחיברו את החכמה בדרך משל ודימו אותם בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקודש, כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושׂכל ומתאים לָאמת ולכתבי הקדש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרוּ שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' [דה"א יא, כב] – כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר' וכו' [שם] – משל, ואמרוֹ: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [דה"א יא, יז] ושאר מה שאירע – כל זה משל. וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם – משל היה, ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם – משל היה, ורבים כאלה".


וכמובן, אי אפשר בלי דברי רבנו שם על הכת הראשונה, ומהם אנו למדים כי פשטי אגדות חז"ל הם בגדר "הנמנעות", כלומר עניינים אשר לא ייתכן שיארעו במציאות האמיתית:


"הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם [=רוב פרשני העולם הדתי], מבינים אותן [=את אגדות חז"ל] כפשוטן, ואינם מסבירים אותן כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=כמה חשוב לימוד המדעים!] [...] ולכן חושבים הם [...] שהן כפשוטן, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם [=לנבונים], יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים?! וכל-שכן שימצאו חן בעיניו".


נשים לב, כי לדעת רבנו, פשטי מקצת האגדות כל-כך הזויים וכל-כך רחוקים מן האמת, עד שאפילו אדם המוני אשר ישמע את הסיפורים הללו, לא יסכים לקבל אותם כפשוטם, ויתמה היאך יושבי הישיבות "העילויים" מאמינים שכל הסיפורים הללו כפשוטם? כלומר, אפילו אדם שלא למד מאומה בחייו, ורק התבונן במציאות החיים דרך עיניו, יתמה על מקצת מדברי חכמים, ושׂכלו המועט יספיק בהחלט כדי לדחות אותם מפשוטם – אפילו הוא! האין זו בושה וחרפה וגנאי גדול ועצום ל"חכמי ישראל" אשר מבינים את אגדות חז"ל כפשוטן? האין זה חילול ה' שאין למעלה ממנו? ואם חכמינו כל-כך סכלים, מהי המסקנה לגבי דת משה?!


רבנו כאמור, זיהה את המכשלה הגדולה בעניין זה, ולכן הוא כותב בהמשך דבריו דברים חריפים מאד, וקובע, שאותם פרשנים ודרשנים משפילים את חז"ל "בתכלית השפלות" ו"מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ", וגורמים לנו – לעם ה', שיאמרו עלינו "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה" – ואין חילול ה' גדול מכך, וכֹה דברי רבנו שם:


"והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'. והרבה שעושין כן הדרשנים המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים, 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה] [...] ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה".


אגב, הפרשן המפורסם ביותר בימינו אשר הולך בדרך זו, הוא כמובן רש"י, אשר תפש את אגדות חז"ל כפשוטן, וייסד את פירושיו הפשטניים המוצהרים על פשטי אגדות חז"ל.


ג. רבנו חוזר בו מיוזמתו


כאמור, רבנו לבסוף חזר בו מיוזמתו לחבר את "ספר התיאום" ו"ספר הנבואה", ובהקדמתו למורה (עמ' ח), הוא מגלה לנו את הסיבה לכך:


"וכאשר החילותי זה שנים מספר באותם הספרים וחיברתי בהם חלק, לא ישר בעיניי מה שהתחלתי לבאר באותה הדרך, לפי שראיתי שאם אבאר במשלים ואסתיר מה שראוי להסתיר – הרי לא יצאנו מן ההנחה הראשונה, וכאילו החלפנו דבר בדבר ממין אחד [="משל במשל ורמז ברמז, ופעמים שיטה זו אף גורמת לשיבושים ולהטעיה" (מָרי)], ואם אבאר מה שצריך לבאר – הנה לא יתאים הדבר להמון בני אדם, והרי אין כוונתנו אלא לבאר ענייני הדרשות ופשטי הנבואה להמון".


כלומר, רבנו ראה שדרכו אינה נכונה, כי אם הוא יחליף משל במשל – לא עשה מאומה, שהרי הוא רק החליף את סוגי המשלים ועדיין הדברים נשארים חתומים וסתומים; ואם יבאר את הדברים לכל הקיפן ועומקן – הדבר לא יתאים להמונים, "כי אינם מבינים מושכל, ואולי אף יטענו שיש בדבריו סטייה מן הדרך [=כפירה]" (מָרי שם). והרי כל המטרה הייתה להסביר את ענייני הדרשות ופשטי הנבואה להמון, שהרי הנבונים ממילא יבינו שאין הדברים כפשוטם ויבינו אותם כפי שׂכלם, ואין צורך לנבונים בביאורי דרשות מפורטים.


זאת ועוד, רבנו בהמשך דבריו מבאר, ש"הסכלים מציבור הרבנים" ממילא אינם מתקשים באגדות חז"ל, כלומר הם מאמינים לכל מילה ומילה בהן שהיא כפשוטה. לפיכך, מכיוון שלא קיים בקרבם שום צורך אינטלקטואלי להבין את הדברים, והם ממילא מתהלכים במישרים בכל הפשטים המוזרים – לא תהיה להם שום תועלת בביאורי הדרשות, וגם אם יקראו את ביאורי רבנו, לא יבינו מהם מאומה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' ט):


"וראיתי עוד, שאותן הדרשות, כאשר רואה אותן הסכל מציבור הרבנים [="וכאן מדבר רבנו באותם היודעים דיני סוכה ולולב ואולי ארבעה שומרים ובאחת יסכלו ויבערו כידוע" (מָרי). ולי נראה ברור, שרבנו מדבר לא רק באלה ש"אולי יודעים דיני ארבעה שומרים", כדברי מָרי, אלא, אין לי צל של ספק שרבנו מתכוון גם לרבים מהנחשבים לגדולי הדור, ומָרי טשטש את האמת, כאילו רבנו כיוון את דבריו רק ליושבי הישיבות מדֶּרג נמוך], לא יקשה לו מהן מאומה – כי אין הסכל הפתי הריק מידיעת טבע המציאות מרחיק את הנמנעות".


כלומר, עוד בימי רבנו רוב הרבנים היו סכלים: הם אינם מתקשים כלל באגדות חז"ל, ושום תהייה או שאלה לא מתעוררת בקרבם בעת שהם קוראים אותן בתלמוד או במדרשים. והסיבה לכך היא ריחוקם מן המדעים, כי מי שרחוק מלהבין את טבע המציאות ואת כללי הבריאה, יסבור בקלות שכל הנמנעות המתוארות באגדות אכן התרחשו במציאות.


נמצא אפוא, שרבנו הגיע למסקנה שאין לו כל סיבה לכתוב ספר שיבאר את הדרשות – כי ההמונים לא יבינו את הדברים העמוקים, ואף עלולים לסבור שיש בכך כפירה; והרבנים הסכלים ממילא שטופים בהזיות ודמיונות, ואין להם שום תקוה להתרומם למעלת העיון. ברם, לכאורה עדיין יש לשאול, מדוע רבנו לא כתב את ספרו ליחידי הסגולה?


על-כך משיב רבנו בהמשך דבריו שם:


"וכאשר יראה אותן [=את אגדות חז"ל] שלם מעולה [...] או שיפרשם כפשוטן ותהיה לו מחשבה רעה על האומר ויחשבהו לסכל, ואין בכך הרס ליסודות האמונה ["אבל אם יחשוב כן בספרי הנביאים יש בכך הרס ליסודות הדת" (מָרי)], או שיחשוב שיש להן סוד, הרי זה ניצול ודן את האומר לכף זכות, בין שנתבאר לו סוד אותו הדבר או שלא נתבאר".


כלומר, לימוד אגדות חז"ל כפשוטן עלול לגרום להרס יסודות האמונה! ברם, האדם השלם בכל מקרה לא ישתבש ביסודות האמונה, שהרי הוא לעולם לא יקבל את אגדות חז"ל כפשוטן: או שיסבור שמי שחיבר אותן סכל, ואף שהוא יהיה כנראה בגדר חושד בכשרים, עדיין אין בכך הרס ליסודות האמונה; או שיבין שיש כאן דברים עמוקים שהוא אינו מבין אותם, וידון את מי שאמר אותם לכף זכות. ובמלים אחרות, מכיוון שממילא אין הרס ליסודות האמונה, אין צורך ואולי אף לא רצוי, לבאר את אגדות חז"ל לכל הקיפן ועומקן.


נמצא, כי רבנו העדיף להשאיר את משלי חז"ל במחלצות המשל והחידה, כי הנבונים הראויים להבין את אותם הדברים העמוקים – יבינו מהם לפי מעלתם; הרבנים הסכלים – ממילא שוקעים בטיט הסכלות ואינם מסוגלים להבין מושׂכל; וההמונים – אם תציג בפניהם את מושגי האמת החבויים במשלים, הם עלולים לסבור שיש בדברים שיבוש או אפילו כפירה.


ד. המפתח להבנת המשלים


רבנו קובע במורה, כי המפתח להבנת משלי כתבי-הקודש ומשלי חז"ל הוא: "הבנת המשלים וענייניהם ובאור לשונותיהם", ומשם עובר רבנו להוכיח שמשלי כתבי-הקודש ומשלי חז"ל הם אכן משלים! ולכאורה מעט לא ברור לאדם אשר רגיל במשנת רבנו, מהי מטרת רבנו בהדגשתו שוב ושוב שמדובר במשלים ובהבאת ראיות לכך – האין זה ברור? ובכן, כנראה שלא, וכנראה שרבים שגו לחשוב שמשלי הנביאים ומשלי חז"ל הינם כפשוטם! לפיכך, רבנו מקדיש מקום די נרחב כדי להוכיח רק את העניין הזה – שדבריהם הם משלים (ויש משלים שהבנתם כפשוטם אף פוגעת אנושות ביסודות הדת), וכֹה דברי רבנו במורה (עמ' ט):


"דע, כי מפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים ע"ה וידיעת אמיתתו הוא הבנת המשלים וענייניהם ובאור לשונותיהם ["כולל מטבע לשון, שיטת סגנון ובניין, ואף ביטויי מלים" (מָרי)], וכבר ידעת אמרו יתעלה: 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' [הו' יב, יא; "ופירושו, אודיעם דבריי על-ידי דימוי וחידה" (מָרי)], וידעת אמרוֹ: 'חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל' [יח' יז, ב], וידעת כי מחמת ריבוי שימוש הנביאים במשלים אמר הנביא: 'הֵמָּה אֹמְרִים לִי הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא' [שם כא, ה]. וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ו]".


רבנו מוסיף ומביא ראיה גם מדברי חז"ל בשיר-השירים רבה (א, ח), וכֹה דבריו:


"אמרו במדרש: למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לִבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן, מה עשה פקח אחד? סיפק [=קשר] חבל בחבל, ומשיחה למשיחה ודלה ושתה – כך היה שלמה, מִמָּשָׁל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על דברי תורה, זה לשונם [של חז"ל]. ואיני חושב שֶׁיְּדַמֶּה אחד מבעלי הדעות השלמות שדברי תורה הרמוז עליהן כאן, אשר ביקש עצות להבנתם על-ידי הבנת המשלים, הם דיני עשיית הסוכה והלולב ודין ארבעה שומרים, אלא הכוונה כאן הבנת העמוקות בלי ספק".


גם בהקדמתו לפירוש המשנה שראינו לעיל, רבנו מבאר שאגדות חז"ל הן משלים, ושם הוא מלמד אותנו שמטרות המשלים הן שלוש: 1) לעורר את הבנת הלומדים באתגר מחשבתי של הבנת משלים; 2) לשוע עיני הכסילים, אשר אין שׂכלם שלם כדי לקבל את מושגי האמת; ג) וכן מפני שהלימוד לרבים לא ייתכן אלא בדרך חידה ומשל כדי לכלול את הנשים והנערים הקטנים (ונראה ברור שמטרה זו נוגעת בעיקר למשלי כתבי-הקודש).


בהמשך דבריו שם, רבנו חוזר להדגיש ולהוכיח, שדברי האגדות הם משלים ואין להבין אותם כפשוטם, והוא מאריך ומרחיב בהבאת ראיות לכך, והנה דבריו שם (בשתי הפסקות לקמן), והנני חוזר עליהם להלן אף שכבר הבאתי חלק מהם לעיל בשל חשיבותם:


"וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [מש' א, ז], וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי 'חִידָה' הם הדברים שעניינם בסודם ולא בפשטם, וכמו שאמר: 'אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה' וכו' [שו' יד, יב], לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשׂגבים [...] אינם אלא בדרך חידה ומשל.


ומדוע נתפלא [על חז"ל] על שחיברו את החכמה בדרך משל ודימו אותם בדברים שפלים המוניים? והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקודש, כלומר שלמה במשלי, בשיר השירים ומקצת קהלת. ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי-הקודש? והרי הם עצמם [=חז"ל] מבארים את פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרוּ, שזה שאמר הכתוב: 'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב' [דבה"א יא, כב] – כולו משל, וכן מה שנאמר: 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבּוֹר' וכו' [שם] – משל, ואמרוֹ: 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם' [דבה"א יא, יז], ושאר מה שאירע כל זה משל. וכן ספר איוב כולו, אמר אחד מהם משל היה [ב"ב טו ע"א], ולא ביאר לאיזה עניין נעשה המשל הזה. וכן מְתֵי יחזקאל אמר אחד מהם, משל היה [שם צב ע"ב], ורבים כאלה".


נמצא, כי המפתח להבנת המשלים הוא עצם ההבנה שמדובר במשלים! ולכן רבנו כותב בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' כ): "וכשיראה משל ממשליהם שפשוטו רחוק מאד מבינתו, ראוי לו להצטער מאד על-כך שלא הבין העניין, עד שנעשו אצלו כל הדברים האמיתיים בתכלית הריחוק". וגם בפרק חֵלק כותב רבנו דברים דומים (עמ' קלז): "וכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשׂכל מרחיקו, תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל, ותישאר בטרדת הלב ואימוץ המחשׁבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק".


ה. משלי החכמים ואגדותיהם


בשני הפרקים הקודמים התייחסנו לכל סוגי המשלים באופן כללי כחטיבה אחת, ברם, ישנן כמה הבחנות חשובות ויסודיות מאד בין משלי חכמים לבין משלי כתבי-הקודש (וכבר ייחדתי לכך מאמר שכותרתו: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם"). בהקדמת רבנו למורה (עמ' ז–ח), הוא מפרט את האופנים שבהם חז"ל בנו את משליהם ושזרו בהם את הנמשלים, וכֹה דבריו: "וברובם עשו שיהא העניין שהמטרה הבנתו, בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכוון מתחילתו ועד סופו".


כלומר, ברוב משלי חז"ל הנמשל נמצא רק בחלק קטן מכללות המשל, וכל שאר הפרטים שמופיעים במשל אין להם שום משמעות, ואין ללמוד מהם מאומה, וכמו שמָרי אומר שם: "כלומר, שברובם הנמשל הוא רק בחלק של המשל והשאר פטומי מילי". לנקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב פרטי משלי חז"ל אין להם כל משמעות, יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!


בהמשך דבריו, רבנו מוסיף ומתאר את מבנה משלי החכמים ואגדותיהם, ומדבריו עולות שוב שתי התובנות המהדהדות שתיארנו: 1) אין כל תועלת בפשטי משלי החכמים; 2) ואף רבים מפרטי פשטיהם אינם משמשים כלל כמשל, אלא ככיסוי וכתפאורה נלווית למשל נקודתי מסוים בלבד, ולמעט אותו פשט נקודתי מסוים המשמש כמשל – כל שאר התיאורים הינם בגדר פטומי מילי בעלמא. כלומר, לא רק שאין ללמוד מאומה מפשטי משלי חז"ל ויש להתבונן אך ורק בנמשליהם – רבים מפשטי המשלים אפילו אינם משמשים כמשלים, ולכן יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!


והנה לפניכם דברי רבנו במורה שם (עמ' י):


"ושם אמרו [שיה"ש רבה א, ח]: 'רבנן אמרי, זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו – עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית. כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אתה רואה את דברי-תורה' [...]. התבונן ביאורם ז"ל שסתרי דברי-תורה הם המרגלית, ופשטו של כל משל אינו כלום, והיאך דימו מסתרי העניין המשול בפשט המשל, למי שאבדה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל ובו חפצים רבים, שאותה המרגלית מצויה בו, אלא שאינו רואה אותה ואינו יודעהּ [=אינו יודע היכן היא], והרי כאילו היא מחוץ לרשותו, כיוון שנמנעה אפשרות התועלת בה – עד שידליק את הנר כפי שהזכיר, אשר כמוהו הבנת עניין המשל".


רבנו מנתח את דברי חכמים, אשר דימו את משליהם למרגלית שמצויה בתוך "בית אפל ובו חפצים רבים", המרגלית היא הנמשל-הרעיון הנסתר, ואילו הבית האפל שבו החפצים הרבים הוא פשט המשל. וכמו שאין צורך לאדם בבית האפל הזה ובחפצים הרבים שבו, כך אין צורך לאדם בפשטי משלי חז"ל, ואין בהם שום תועלת! ויתרה מזאת, נראה ברור כי רבים מפשטי המשל אפילו אינם משמשים כמשל, אלא רק כדי להעמיד את הבית ולהסתיר את המרגלית, ואין לעיין בהם ואין לייחס להם שום חשיבות, אלא, ברגע שמצאנו את הרעיון המרכזי באגדה השגנו את המטרה, ויש להתעלם מכל שאר הפרטים המובאים בפשט האגדה!


כאמור, לנקודה זו ישנה משמעות אדירה, מפני שהיא מעצבת מחדש את תפישׂתנו ביחס לאגדות חז"ל. כלומר, בעולם-הדתי בימינו נהוג לייחס משמעות רבה לאגדות חז"ל ולכל פרט ופרט מפרטיהן השוליים ביותר – לומדים מהן הלכות ומנהגים, מפיקים מפשטיהן השקפות עולם יסודיות, ואפילו גוזרים מהן דינים ומנהגים שלא נזכרו בהן במפורש – כאילו אגדות חז"ל ניתנו מפי הגבורה! ולדעת רבנו אסור לעשות זאת, אלא היחס לאגדות חז"ל צריך להיות זהיר מאד, ויש להתאזר בסבלנות רבה עד שנבין את הרעיון המסוים שאותו ביקשו חז"ל ללמדנו, וחלילה לנו להפליג להזיות על סמך פשטי המשלים המשולים לבֵית חושך ואפלה.


חשוב להדגיש, כי תובנה זו מחזקת מאד את ההשקפה שאין לפסוק הלכה לפי המדרשים, וברור שאין לעשות כן גם ללא דברי רבנו הללו, אך בפועל, לא מעט מנהגים, הלכות ותפישות עולם אשר מעצבים את פני היהדות בימינו מקורם בפשטי משלי חז"ל. וכאמור, לפי חז"ל, "פשטו של כל משל אינו כלום"! וחבל שהגענו לשיבושי הלכה ומחשבה רבים מאד בגלל שהוזי ההזיות לדורותיהם לא הבינו את תפקיד האגדה והמדרש.


נצרף עתה דוגמה למשל שרבנו התעלם מפרטיו: בהלכות יסודי התורה (ז, א), רבנו מבאר שאין הנבואה שורה אלא על "חכם גדול בחכמה" ו"גיבור במידותיו" אשר "מתגבר בדעתו על יצרו תמיד". יסוד הדברים הוא בתלמוד (שבת צב ע"א): "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר", ובהקדמת רבנו לאבות הפרק השביעי (עמ' רנט) רבנו מבאר, ש"גיבור" הוא הכובש את יצרו, ו"עשיר" הוא אדם בעל עין טובה השמח בחלקו.


בהמשך דברי חז"ל בתלמוד שם, הובאו ראיות גם על גבורה פיסית ועל עושר כמותי, הרמב"ם התעלם מהמשך התלמוד, אך המפרשים השונים שגו לחשוב שמתנאֵי הנבואה שהנביא יהיה גם גיבור במסת שריריו ובעל שורה ארוכה בחשבון הבנק... ברם, מָרי מבאר בפירושו להלכה שם, ש"אין הכוונה כפשט הדברים, אלא כך דרך חז"ל במשליהם, וכפי שבאר רבנו בהקדמתו למורה, ולפיכך אין להתעכב על פרטי המשל והמשכו".


הנה אפוא משל שרבנו התעלם מפרטיו, וכאמור רבים ממִשלי חז"ל אין להתייחס כלל לפרטיהם, וכל מטרתם היא עניין אחד מסוים החבוי בכללות המשל ורק הוא המטרה.


ו. אין מקשין בהגדה


עד עתה למדנו על אגדות חז"ל שאינן בגדר שיבוש, ברם, מסתבר שלא מעטות מאגדות חז"ל משובשות מיסודן ואין להתייחס אליהן כלל ועיקר! תובנה מהדהדת זו מחזקת ומאששת את החובה המוסרית והאנושית המוטלת עלינו: לנקוט בזהירות רבה כאשר אנו מטפלים באגדות חז"ל. רבנו מגלה לנו בהמשך הקדמתו למורה (עמ' טו), כי באגדות חז"ל ישנן סתירות גדולות ומרובות, שנגרמו בשל הסיבה השישית משבע סיבות הסתירות המצויות בספרים:

"אבל הסתירות המצויות ברוב ספרי המחברים והמפרשים זולת מי שהזכרנו, הם לפי הסיבה השישית. וכך יימצא במדרשות ובהגדות סתירות גדולות [=אפשר לתרגם "מרובות"] כפי הסיבה הזו, ולפיכך אומרים: 'אין מקשין בהגדה'".


כדי להבין את עוצמת דברי רבנו הללו, יש לעיין ולהבין מהי הסיבה השישית שהרמב"ם הזכיר בדבריו לעיל, והנה דבריו במורה שם (עמ' יד):


"והסיבה השישית, עומק הסתירה ושאינה נראית אלא לאחר הקדמות מרובות, וכל דבר שצריך לגילויו הקדמות מרובות הרי הוא יותר נעלם, וייעלם הדבר מן המחבר ויחשוב שאין סתירה בין שני הדברים הראשונים, וכאשר מעיינים בכל דבר מהם ומצרפים לו הקדמה נכונה והוסקה המסקנה החיובית, וכך נעשה בכל מסקנה מצרפים אליה הקדמה נכונה ותוסק מכך מסקנתה – יסתיים הדבר לאחר מספר הקשים אל הסתירה שבין שתי התוצאות הסופיות או הניגודים, וכדומה לזה הוא הנעלם מן החכמים המחברים".


ביאור הדברים, יש ומחברי הספרים כתבו הנחה מסוימת, ובהמשך ספרם כתבו הנחה אחרת, ולא העמיקו והשׂכילו להבין שיש סתירה פנימית מהותית בין שתי ההנחות. כלומר, הרמב"ם למעשה קובע, שמחברי המדרשים לקו לעתים לא רחוקות בשטחיות ואי-העמקה, שהרי כיצד ניתן להסביר שהם לא הבחינו בסתירות הפנימיות שבדבריהם? ואם לא די בכך, ראו נא את הדוגמה שמביא מָרי שם לאותם המחברים, וזה לשונו:


"כגון שתי הקדמות שהניחו וקבעו ה'מתכלמין', והם: א) האלוה אינו גוף; ב) האלוה חי נע. לכאורה שתי הנחות פשוטות. אולם כל נע מתחלק, וכל מתחלק הוא גוף, הרי סתירה לאחר בחינת התוצאות". מָרי מביא דוגמה לסתירות שקיימות באגדות חז"ל משיבושי המתכלמין! כת פילוסופית מוסלמית אשר אנשיה היו שקועים בהזיות, ואשר רבנו הִרבה לתקוף במורה. לדוגמה (עמ' קכג): "שהם במקומות רבים הולכים אחרי הדמיון וקוראים אותו שׂכל"; "כי הלא ה'מתכלמין' הנוצרים למדו וידעו דברי אריסטו וחבורתו הפילוסופים, וביודעין התעו כדי לקיים את אמונתם" (עמ' קכב, הע' 40); ועוד רבות.


נמצא אפוא, שיש לא מעטות מאגדות חז"ל שפשוט משובשות, ושיבושיהן נובעים מאי-הבנת המחבר, שטחיותו ואי-העמקתו! וחשוב להבין עניין זה כדי להבין את מקומה הנכון של ספרות האגדה, את מידת הזהירות הרבה שיש להתייחס למשליה, ואת הנזקים העצומים שנגרמים למי שרואה בפשטיה מקור ללימוד הלכות, מנהגים, והשקפות עולם.


ז. הסתייגות רבנו מספרות האגדה


בנוסף לתובנות של רבנו על שיבושי ספרות האגדה, הוא מפזר ברחבי ספרו "מורה הנבוכים" אמירות לכאורה תמוהות, אשר מהן עולה ביקורת כלפי חלק ממחברי האגדות. נראה, כי לדעת רבנו היו שהגדישו את הסאה במה שתיארו את השקפות ההבל כאמיתוֹת מוחלטות, ונתנו פתחון פה לרשעים ולמינים, וגם ל"חכמי ישראל" הסכלים שלא למדו מדעים – להאמין בכל ההזיות והדמיונות, להתקרב ולדבוק בהשקפות המינים, ולרחוק מדרכי מישרים.


הנה לפניכם ארבע דוגמאות:


1) רבנו מעתיק במורה (א, נט) את דברי ר' חנינה לאותו שליח ציבור שהאריך בשבחי הקב"ה, ולפני שרבנו מעתיק את אותו הסיפור, הוא אומר כך (עמ' צו): "וכבר ידעת אִמרתם המפורסמת אשר מי ייתן והיו כל האִמרות כמוה". מסוף דברי רבנו עולה במפורש שהוא הבחין בין סוגי האגדות ואיכותן, ומביע את צערו על-כך שלא מעטות מן האגדות רחוקות מלהשׂביע את רצונו, אולי מפני שהן רחוקות מלבטא את יסודות התורה באופן מוצלח.


2) במורה (ב, כו), רבנו מותח ביקורת מפורשת על ר' אליעזר הגדול, וכֹה דבריו (עמ' רכא): "ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים בפרקים המפורסמים הידועים בשם פרקי דר' אליעזר, לא ראיתי כלל יותר תמוהים מהם בדברי אף אחד מההולכים בתורת משה רבנו, [...] ומי ייתן וידעתי מה סובר חכם זה" (וכנראה שרבנו לא ידע שמדובר בזיוף מדרשי מאוחר).


3) במורה (ב, ל), רבנו שוב מותח ביקורת על חכמי התלמוד, וכֹה דבריו (עמ' רלג): "לפיכך אמרו בלשון זה: יום ראשון – אמר ר' יהודה ב"ר סימון: מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, אמר ר' אבהו: מכאן שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן. וזה יותר מוזר מהראשון [...] אלא-אם-כן רצו שני אלה לומר, שלא ייתכן בלי סדר זמנים מקודם לכן, וזוהי דעת הקדמוּת [=שהעולם היה קיים תמיד ולא חידשו הקב"ה], וחלילה לכל בעל דת מזה, ואין אִמרה זו לדעתי אלא כעין אמרת ר' אליעזר שמים מהיכן נבראו? כללו של דבר, אל תביט במקומות אלה לדברי מי שאמר".


מָרי מוסיף ומבאר שם: "רבנו מרוקן פשט אמרה זו בשני דרכים: א) לא ייתכן שהיא כפשוטה כמו שאין דברי ר' אליעזר כפשוטן, כי חלילה לשום בר ישראל להאמין את הקדמוּת; ב) ואף אם יתעקש העיקש לומר שהם דווקא כפשוטן, נֹאמר לו, אין להביט בעניינים על גדולת האומר, ואין הדברים נבחנים ונשקלים מבחינת אומרן אלא מחמת הנאמר בהן".


מָרי התעלם מלשונותיו החריפים של רבנו לעיל, והתייחס רק לַכְּלָל העולה מסוף דבריו והוא: "קבל האמת ממי שאמרו", ולמדנו מדבריו כי כלל זה כולל את כולם – כולל כל חכמי המשנה והתלמוד. ואף ששיבושי האגדות מלמדים אותנו שלא כל חכמי התלמוד היו בפסגת החכמה והמדע, כולם היו אוהבי אמת ואוהבי ה' יתעלה, ותכונות אלה נדירות מאד בעולם-הדתי בימינו, אשר הפך את התורה לעסק כלכלי, ואהבת ה' ואהבת האמת מאן דכר שמיה...


4) בהמשך הפרק שם (עמ' רלה), רבנו אומר כך: "וממה שראוי שתדעהו ותתעורר עליו, הטעם אשר מחמתו לא אמר ביום השני 'כי טוב', וכבר ידעת מאמרי חכמים ז"ל אשר אמרום בזה על דרך הדרש, וטוב שבהם אמרם: לפי שלא שלמה מלאכת המים". נמצא ברור ומפורש, כי יש מדרשים טובים ויש מדרשים טובים פחות...


לאור הדברים נראה ברור, כי לא לחינם פוסק רבנו בסוף הקדמתו ל"משנה תורה": "ואין צריך לקרות ספר אחר ביניהם", שהרי הנזק שגורמים מביני אגדות חז"ל כפשוטן, שהם רובם של "חכמי ישראל" ואולי אף כולם, כל-כך גדול ועצום, עד שעדיף שלא ילמדו תלמוד ולא יהרסו את דת משה – בהחדרת הזיות מאגיות אליליות, בעיוות הלכותיה כמעט לבלי היכר, בהפיכתה לכלי להפקת רווחים וטובות הנאה, ואף בשיבושי השקפות המינים.


ועדיין נשארה שאלה אחת פתוחה בעניין זה, מדוע רבנו מסתיר את הסתייגותו מאגדות חז"ל ומגלה אותה רק ביני שיטי של נבכי פרקי המורה? מדוע הוא לא מגלה אותה מיד בהקדמותיו למשנה ולפרק חלק? ואפילו כאשר כבר אמר בהקדמתו למורה שרבות מאגדות חז"ל משובשות מיסודן, הוא אמר זאת באופן שלא כל אחד יכול לזהות זאת? את התשובה לשאלה הזו גילה לי ידידי ר' נריה סלימאן יצ"ו (אשר גם הפנה אותי למקורות לעיל, והנני מודה לו על כך), והנה שאלתו ותשובתו לפניכם (בשתי הפסקות לקמן):


"רבנו כותב בהקדמתו לסדר זרעים וכן בהקדמתו לפרק חלק שאגדות חז"ל הינן למעשה משלים שבסודם מצוי עומק רב, מדבריו שם עולה לכאורה, שהוא סובר שלכל אגדות חז"ל יש עומק וחשיבות גדולה, ללא הבחנה ודירוג ביניהן. אולם, במורה נראה מכמה מקומות, שאף שהוא ראה בחלק מאגדות חז"ל משלים לאמיתוֹת גדולות, יחד עם זאת הוא רומז שחלקן בעלות משמעות דלה, וחלקן אינן אלא שיבוש מיסודו.


לדעתי, ההבדל בין התייחסותו של רבנו לאגדות בהקדמותיו לבין התייחסותו לאגדות במורה, נובע מכך שההקדמות הן חיבור להמון ובעלות אופי חינוכי, ולכן רבנו מדבר על האגדות באופן כללי כדי להקנות להמון יחס של כבוד כלפי חז"ל. לעומתן המורה, הוא ספר ליחידי סגולה אשר למדו והשׂכילו וכבר יודעים להעריך ולהוקיר את חז"ל, ולכן רבנו מאפשר לתלמידיו במורה להתייחס לאגדות חז"ל באופן ביקורתי על-מנת שיקנו שלמות".


ועל דבריו הנאים ראוי לומר את דברי שלמה בקהלת (י, יב): "דִּבְרֵי פִי חָכָם – חֵן".


ח. קבלת אגדות חז"ל כפשוטן – שער למינות


בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן ישנה סכנה גדולה ועצומה, ועליה רבנו רומז ב"מאמר תחיית המתים", שם רבנו קושר בין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן לבין אמונת ההגשמה, כלומר מינות! והדבר ברור, כי מי שהרגיל את מחשבתו לקבל את הנמנעות וההזיות, בקלות יתדרדר וילמד מפשטי אגדות חז"ל על גשמות הבורא, וימצא בהן, כמו שימצא בפשטי המקראות, סימוכין לכך שיש לבורא יד ורגל ועין ומעיים וכיו"ב, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' עא–עב):


"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן. [...] והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, [...] כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".


בסוף דברי רבנו שם הוא מבאר את מקור כל הרעות, השורש לקבלת הנמנעות ולתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, והוא: העדר ידיעת המדעים, שבהם האדם לומד להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם, ובהם הוא מתרומם לידע את ה' יתעלה, יסוד היסודות ועמוד החכמות. ודברים דומים כותב רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו): "הכת הראשונה [...] מבינים אותן כפשוטן ואינם מסבירים אותן כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות – מחויבי המציאות. ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים".


ועדיין ישנה שאלה שנותרה פתוחה, מדוע חז"ל קבעו במשליהם ואגדותיהם פשטים אשר הינם הזיות ודמיונות שחלקם אף נוגע נגיעה ישירה ורחבה בענייני עבודה-זרה? ובכן, קשה מאד להשיב על השאלה הזו, כי כדי להבין זאת לחלוטין יש לחיות באותה התקופה ולהבין את התרבות הבבלית שבתוכה חיו חכמי התלמוד. ברם, אפילו בימינו, ימים אשר רחוקים מאד מתקופת בבל החשוכה והאלילית, אפילו בימינו ישנם פתגמים עממיים אשר נוגעים לעבודה-זרה, אף שאין שום אדם שמעלה על דעתו שמדובר בעניינים פשטניים.


לדוגמה, הפתגם: "השד העדתי יצא מהבקבוק", אף לא אחד מהעיתונאים המשׂכילים שזועק את הפתגם הזה כאשר עדות-המזרח נלחמים על זכויותיהם, אינו מתכוון לומר שבני עדות-המזרח הינם שדים מאגיים אליליים דמיוניים. אלא, שהתנהגותם וסגנון דיבורם לפי דעתו ויהירותו וגסות רוחו, הינה התנהגות גסה ברברית ופרימיטיבית, ומטרת התקשורת כמובן, לערער על עצם ההצדקה של בני עדות-המזרח לעמוד על זכויותיהם, כי בהשוואתם לשדים הם מייחסים רשעות לאותם אלה אשר תובעים את זכויותיהם. כי הדבר האחרון שהאשכנזים מעוניינים בו הוא להתחלק בעוגת השלטון, התפקידים והתקציבים עם עדות-המזרח.


דוגמה נוספת, הפתגם: "השד לא כל-כך נורא", כאשר מישהו רוצה לתאר דבר מסוים שהוא פחד ממנו מאד, אך לאחר שהדבר התרחש נתגלה שהוא לא היה כל-כך נורא כפי שחשבו וחששו ממנו בתחילה. ויש דוגמאות נוספות: "השד יודע", "כמי שכפאו שד", "מוכשר כמו שד", "מחול שדים", "שד משחת", "השדים ובניהם", ועוד. וברור שאף-לא-אחד ממי שמשתמש בביטויים הללו מתכוון באמת שהשדים יודעים או שהם משתלטים על האדם או שהם מוכשרים או שהם יוצאים במחולות או שמדובר בשד מהגהינם (="שד משחת"), אלא כל הביטויים הללו הינם משלים ודימויים ותו לא, ואין בכך שום ספק ופקפוק.


ט. האם היו מקרב חז"ל שנטו אחרי ההזיות?


למרות האמור בפרק הקודם, עדיין נראה כי התשובה לשאלה זו הינה חיובית, ובמקום אחֵר כבר הבאנו דוגמה לכך מר' מתיא בן חרש אשר סבר, שחולה שנשך אותו כלב שוטה ביום הכיפורים, יש להאכילו ביום הכיפורים מחצר הכבד של הכלב הנושך, כלומר, הוא התיר להאכיל בשר חיה טמאה ביום הכיפורים! וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה (יומא ח, ד):


"ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד שלכלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא בריפוי בלבד, שהוא דבר ברור שההיגיון והניסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההיגיון, וניסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו".


נמצא, שהיו יחידים בודדים אפילו מקרב התנאים אשר נטו אחרי ההזיות, אך לא מדובר בדרך כלל בגדולי החכמים ולא ברובם, כלומר, עצם מציאותן של הזיות אינו מעיד על מגמה כללית בקרב חז"ל לנטות חלילה אחר ההזיות, אלא הם נשתבחו בישרות המחשבה והמוסר.


ויתרה מזאת, לפי דעתי, ישנן מאמרי הזיות בתוך הגמרא אשר אינן בגדר אגדות ומשלים, אלא תיאורים אתנולוגיים אשר נועדו להנציח עניינים תרבותיים והיסטוריים אשר היו רווחים בקרב ההמון בתקופת התלמוד. וּלְמַה הדבר דומה בימינו? למָרי יוסף קאפח אשר כתב את ספרו "הליכות תימן". בספר זה ישנם פרקים שלמים שעוסקים באמונות התפלות שנפוצו בתימן, ובתיאורן לפרטי פרטים. האם מישהו מעלה על דעתו שמָרי התכוון בספרו לעודד את אמונות ההבל הללו? האם עצם כתיבתו והנצחתו אותן מעידה על אמונתו בהן?


וכך לפי דעתי גם התלמוד הבבלי, אשר אינו תורה-שבעל-פה אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה, ויש בו הרבה מאד עניינים שאינם קשורים לתורה-שבעל-פה, כגון השקפות והלכות דחויות, וכן תיאורים תרבותיים או היסטוריים, וכן אגדות שנועדו ללמד רעיונות עמוקים שחז"ל ביקשו ללמד אותנו, ולא ניתנו לנו בהכרח מפי הגבורה בהר סיני.


נעבור עתה לעיין בדוגמה להזיות ששוקעו בדברי חז"ל, והיא מעניין האסטרולוגיה.


י. אמונת האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי


במסכת שבת (קנו ע"א) סופר, שמצאו כתוב על פנקסו של ר' יהושע בן לוי, שמי שנולד ביום ראשון יהיה או טוב או רע בלבד, כלומר הוא לא יהיה בינוני, מפני שביום זה נבראו האור והחושך. מי שנולד ביום שני יהיה כעסן, מפני שביום זה נחלקו המים העליונים והתחתונים בבריאת העולם. מי שנולד ביום שלישי יהיה עשיר וזנאי מפני שביום זה נבראו העשׂבים. מי שנולד ביום רביעי יהיה חכם מפני שנתלו בו המאורות. מי שנולד ביום חמישי יהיה גומל חסדים, שהרי ביום זה נבראו הדגים והעופות שמתפרנסים מאת ה'. מי שנולד ביום שישי יהיה רודף אחר המצוות, כי רוב העיסוק ביום השישי הוא בהכנה לשבת. מי שנולד בשבת ימות מפני שחיללו עליו את השבת (=וכי יעלה על הדעת שמי שנולד בשבת ימות בהכרח? ובכלל, וכי עוון הוא לחלל את השבת בשביל היולדת? ופשט זה הינו סכלות גדולה).


עוד נאמר שם, שדברים אלה נאמרו לר' חנינא, והוא השיב, שייצאו ויאמרו לר' יהושע בן לוי, שלא מזל יום גורם אלא מזל שעה גורם: מי שנולד במזל חמה יהיה יפה, ויהיה אוכל משלו ושותה משלו וסודותיו גלויים ואם יגנוב לא יצליח. מי שנולד במזל כוכב נוגה יהיה עשיר וזנאי. מי שנולד במזל כוכב יהיה חכם. מי שנולד במזל הירח יסבול ממכאובים רבים, ואם יגנוב יצליח. מי שנולד במזל שבתאי – מחשבותיו בטלות. מי שנולד במזל צדק יהיה צדיק. מי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים. רב אשי מעיר, שמי שנולד במזל מאדים יהיה או מקיז דם או גנב או שוחט או מוהל. רבה הקשה על דברי רב אשי, שהרי הוא נולד במזל מאדים ואינו עוסק במלאכות אלה, השיב לו אביי: גם אתה-רבה כדיין, מעניש והורג.


לכאורה, הדברים שתוארו לעיל בגמרא הזויים ביותר, ובספרי "אפיקים להרמב"ם", פירטתי את הסתירות הגדולות של האסטרולוגיה ליסודות דת משה ולשׂכל הישר, וכמו שרבנו אומר לעיל: "לפי שהם דברים שאין להם אמיתוּת אצל החכמים השלמים ואפילו שלא מאנשי התורה [=פילוסופי יוון ועוד], כל שכן אנשי התורה, ואפסותם ברורה וגלויה בהוכחות מושׂכלות אמתיות שאין המקום להזכירן כאן". כמו כן, מָרי יוסף קאפח בספר המדע (עמ' תרכו) אומר כך: חז"ל "פתחו [את דבריהם במלים]: 'כתוב אפינקסיה' דמשמע מצאו כתוב, ורבנו כבר התייחס למציאות זו במורה (א, סב), ולדעתו אף ייתכן כי ריב"ל הגיע לידו בכתב דברים הללו והצניעם כדי שלא יתפתו בהם התמימים, ואחר פטירתו מצאום".


ופתרונו הדחוק מאד של מָרי מתעלם מן העובדה שהיו אמוראים אשר האמינו באמיתת האסטרולוגיה או שלא היה להם כוח להתנגד להשקפה זו שהייתה כל כך נטועה בהמון. כמו כן, מדוע מָרי אומר שאחר פטירתו מצאו את הפנקסים הללו, והלא נאמר במפורש בתלמוד שר' חנינא אמר לתלמידיו שייצאו וישיבו לריב"ל – משמע שריב"ל היה בחיים!


ברם, מָרי בכל זאת רומז לנו אל האמת, ממה שהוא מפנה לעיין בדברי רבנו במורה (א, סב), ושם כותב רבנו שאותם הפנקסים הללו הגיעו "לידי הכשרים החלשים הפתאים אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו]". כלומר, היו מחכמי התלמוד אשר נכנעו להמון ונטו אחר האסטרולוגיה למחצה לשליש ולרביע!


ומכיוון שאין לי כל צל של ספק כי האסטרולוגיה הינה הבל מהובל, והוכחתי זאת בראיות מושׂכלות רבות שהרחבתי בהן בספרי "אפיקים להרמב"ם", במאמרי: "מבט לאסטרולוגיה לאורו של הרמב"ם", ולא יעלה על הדעת שהאסטרולוגיה היא מדע אמיתי – חבל מאד שעלו על הגמרא הזיות כאלה, וגם רבנו רומז לכך במורה (א, נט) כאשר הוא משבח ומנתח מאמר מסוים בתלמוד: "וכבר ידעת אמרתם המפורסמת אשר מי ייתן והיו כל האמרות כמוה". כמו כן, כבר ביארתי במאמרי: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי – הַוָּיוֹת דאביי ורבא", שאחת הטעויות הגדולות של העולם הדתי היא להתייחס לתלמוד הבבלי כתורה שבעל-פה שניתנה בהר סיני, מפני שהוא אינו אלא פרוטוקול שמשוקעת בו תורה שבעל-פה.


ושוב אנו רואים את הסכנה הגדולה שבלימוד תלמוד בבלי ללא ידיעת השקפות נכונות וסדורות, כי מי שלומד את הסוגיות הללו בכנסיות צאצאי המינים, הרחוקים ממדעים ומידיעת השקפות נכונות, יסבור מיד שיש אמת בהזיות הללו. ולכן, חובה עלינו להבין, שגם חכמי התלמוד היה בני אדם, וגם הם שגו וטעו, ואל לנו להתייחס אליהם כאל מלאכים עלי אדמות, אלא כאל קבוצת אנשים שרובם המוחץ היו אנשי אמת, אך גם בהם חלו פגעי הגלות.


חשוב מאד לשים לב לכך, שרבה התנגד לרעיונות הללו! שהרי הוא אומר שהוא נולד במזל מאדים, והוא אינו שופך דמים וכיו"ב ממה שנאמר. ותשובתו של רב אשי תמוהה מאד, ולפי דעתי היא אף מוכיחה שגם הוא לא האמין בעניינים הללו, כי מדובר בתשובה לא רצינית, שהרי רב אשי משיב לרבה: גם אתה-רבה, כדיין, מעניש והורג. ותשובה זו מוזרה מאד, שהרי סנהדרין שהייתה הורגת אחת לשבעים שנה נקראת קטלנית, וקרוב לוודאי שרבה לא דן אדם למיתה בכל ימיו כדיין. ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת שמי שנולד במזל מאדים מתאים להיות דיין? וכי מי שנולד עם שאיפה לדם ולרצח מתאים להיות דיין?


לפיכך נראה לי, שדברי רב אשי לרבה הינם כמו דברי ר' יוחנן לקמן ש"אין מזל לישראל". כלומר, רב אשי ראה שההשקפה השגויה, לפיה מי שנולד במזל מאדים יהיה שופך דמים, חזקה מאד ובלתי ניתן לבטלה. ולכן, כדי להחליש את ההזיה הרעה הזו ולנטרל את עוקצה, הוא טען, שמי שנולד במזל מאדים יהיה מקיז דם או גנב או שוחט או מוהל. והעיקר מבחינתו היה, לבטל את ההזיה בעניין שפיכות דמים, כדי שלא חלילה יקומו אנשים שיאמינו בכך ויתדרדרו לשפיכות דמים, ולא פחות חשוב מכך, כדי להעניק חלופה לאותם המסכנים, ולעודד אותם שהם יכולים בהחלט להיות אנשים הגונים, ואפילו לעסוק במצוות. אולם, נראה שרבה לא הבין בתחילה את כוונתו של רב אשי, ולכן הוא תמה עליו, או שפשוט הוא ניסה לאתגר את רב אשי מבחינה אינטלקטואלית, ולכן רב אשי השיב לו באופן שנראה לכאורה תמוה, אך מתאים לפי העניין ולפי רמתם הנמוכה של בני האדם בבבל החשוכה.


יא. אין מזל לישראל


בהמשך סוגיית התלמוד שם, מובאת מחלוקת בין האמוראים: ר' חנינא ור' יוחנן, בשאלה: האם יש מזל לישראל או שאין מזל לישראל, לדעת ר' חנינא יש מזל לישראל, ולדעת ר' יוחנן אין מזל לישראל, מסקנת הסוגיה היא שאין מזל לישראל, ואומר ר' יוחנן שם כך:


"מנין שאין מזל לישראל? – שנאמר [יר' י, ב]: 'כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה' – ייחתו גויים, ולא ישראל".


ר' יוחנן מצטט פסוק מספר ירמיה אשר בו ה' יתעלה מצווה אותנו שלא לחשוש מאותות השמים, כי רק הגויים הם אלה אשר חוששים מהם. ברם, הנביא ירמיה מגלה לנו בפסוק הבא שם, את הסיבה המרכזית: "כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא", כלומר אסור לנו ללמוד מן הגויים ולחשוש מאותות השמים כי חוקותיהם הללו הבל המה! ברור אפוא מהקשר הפסוקים, שהגויים מתייראים מאותות השמים אף-על-פי שהם הבל, ולא בגלל שיש בהם אמת. נמצא, כי לדעת ר' יוחנן האסטרולוגיה היא הבל מהובל, ומה שלא ציטטו בגמרא את הפסוק הבא בירמיה שם, הוא כנראה בגלל כוחה העצום של אמונה זו בקרב ההמון.


ברם, מהראיות שמביאים שאר חכמי התלמוד שם, עולה לכאורה שהם סברו שיש אמת בהבלי האסטרולוגיה רק שהם אינם חלים על עם-ישראל, ובניגוד לדברי הנביא ירמיהו המפורשים! ברם, נראה ברור, כי הראיה הראשונה שהביא ר' יוחנן, אשר מצטט את דברי הנביא ירמיה, היא הראיה החשובה והמרכזית כי היא הראיה ההלכתית היחידה! וכל שאר הראיות שהובאו שם לאחר מכן, מבוססות על סיפורים מדרשיים אשר הובאו לפי דעתם של ההמונים באותם הדורות, אשר היו ספוגים בהזיות אליליות וביניהן גם באסטרולוגיה.


טרם שננתח את הסיפורים המדרשיים הללו, נעיין בסוגיה ההלכתית המרכזית שאוסרת את העוננות – במסכת סנהדרין (סה ע"ב) נאמר במפורש שהעוננות אסורה מן התורה:


"תנו רבנן: איזה הוא מעונן? ר"ש אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור על העין, וחכמים אומרים: זה האוחז את העיניים, ר' עקיבה אומר: זה המחשב עתים ושעות ואומר: היום יפה לצאת, מחר יפה לצאת".


מהִלכת רבנו בעניין המעונן בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י) עולה בבירור, כי ר' עקיבה מוסיף על דברי חכמים, כלומר רבנו פוסק כדעת חכמים ור' עקיבה. וכאמור, ברור שהחישובים הללו, כמו בימינו, היו נעשים בעיקר על-ידי הכוכבים והמזלות אף שהם לא נזכרו במפורש בסוגיה, וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה שם:


"אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן – אף-על-פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים, הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


נעבור עתה לשלושת הסיפורים שהזכרנו אשר מובאים שם בגמרא (שבת קנו ע"א–ע"ב):


א) מסופר שם על רב שסבר ש"אין מזל לישראל", וראייתו מהמדרש שדורש את הפסוק שנאמר באברהם אבינו: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" וכו' (בר' טו, ה). במדרש מסופר על אברהם אבינו שטען לפני הקב"ה שלא יהיה לו זרע, מפני שראה באצטגנינות שלו שהוא אינו ראוי להוליד בן. והקב"ה משיב לו: צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל, ואיך יעלה על דעתך שבגלל שכוכב צדק במערב אין אתה יכול להוליד? הנני מחזיר ומעמיד אותו במזרח.


עד כאן פחות או יותר דברי האגדה, וכי יעלה על הדעת להבין אותה כפשוטה? וכי יעלה על הדעת שדווקא אברהם אבינו, הלוחם הגדול בעבודה-זרה, יאמין באצטגנינות שיסודה בעבודה-זרה? כמו כן, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה כפוף למזלות? כלומר, שהוא צריך להזיז את כוכב צדק כדי לשנות את "מזלו" של אברהם אבינו? ואם "אין מזל לישראל" מדוע הקב"ה צריך להזיז את כוכב צדק כדי לשנות את "מזלו" של אברהם אבינו? שהרי אם אברהם אבינו כפוף למזלות איך יעלה על הדעת שישראל בניו אינם כפופים למזלות?


ברור אפוא שאין להבין ולקבל מדרש זה כפשוטו, וכל מטרת המדרש היא להרחיק את המוני עם-ישראל מאמונת האסטרולוגיה ככל שאפשר, ולפי דעתי מדרש זה הוא מסוג המדרשים שרבנו יאמר עליהם שאין להתייחס לפרטיהם כלל, והם משמשים כתפאורה חסרת משמעות לרעיון המרכזי ש"אין מזל לישראל", וכמו שאמרנו לעיל בפרק ה.


ב) עוד מסופר שם על בתו של ר' עקיבה, שאמרו לה החוזים בכוכבים שביום חתונתה יכיש אותה נחש ותמות, והייתה דואגת וחרדה מאד מדבריהם. ביום חתונתה לקחה סיכה מראשה ונעצה אותה בכותל לשמרה שם. בבוקר הוציאה את הסיכה, והנה נמשך יחד עם סיכתהּ נחש מת שהמתין בחור שבכותל, והסיכה נעוצה בעינו. אמר לה ר' עקיבה אביה: מה עשית שזכית להינצל מן הנחש? אמרה לו: בליל החתונה בעוד כולם שרויים בשמחה, דפק עני בדלת ואף אחד לא שם לב, והיא פתחה לו ונתנה לו את מנת האוכל שהייתה לה. ועל זה דרש ר' עקיבה: "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (מש' יא, ד).


גם על אגדה זו יש תמיהות: אם אין מזל לישראל, מדוע חששה בתו של ר' עקיבה? וכי אביה ר' עקיבה לא לימד אותה שאין לה ממה לחשוש כי אין מזל לישראל? כמו כן, הלא ר' עקיבה הוא זה שפוסק לעיל, בסוגיה ההלכתית במסכת סנהדרין, שאסור לעונן מן התורה ועל פיו נפסקה ההלכה! כיצד לא חשש לייחס חשיבות לדברי החוזים בכוכבים? והלא הוא עובר על איסור תורה מפורש לפי דברי עצמו!


אלא נראה לי שיש כאן שני רעיונות חשובים: האחד, לא לחינם צוין שבתו של ר' עקיבה הייתה דואגת הרבה מדברי החוזים בכוכבים, כלומר, כעונש על כך שעברה על איסור תורה וחששה מדברי החוזים בכוכבים, זימן לה הקב"ה נחש כעונש מידה כנגד מידה – את חששת ממה שאסרתי עלייך לחשוש, אזמן לך עונש באותו הדבר שחטאת בו (דקפיד – קפדי בהדיה, דלא קפיד – לא קפדי בהדיה). והשני, מטרתה המרכזית של אגדה זו לפי דעתי, לרומם ולפאר את מצות הצדקה, שחשיבותה גדולה ורבה עד שהיא עשויה להציל אפילו ממוות.


ג) עוד מביאים ראיה שם שאין מזל לישראל מסיפור על רב נחמן בר יצחק, שאמרו לאימו טרם שנולד, שהוא יהיה גנב. בעקבות חששה מדבריהם, ציוותה עליו שלעולם יכסה את ראשו כדי שתהיה עליו יראת שמים, וכן שיבקש רחמים. רב נחמן לא הבין מדוע אימו הורתה לו כן. לימים, ישב ולמד תחת דקל שאינו שלו, במהלך לימודו נפלה מעליו הגלימה שכיסתה את ראשו, הרים עיניו וראה את הדקל, תקפו יצרו ועלה וחתך את אשכול התמרים בפיו!


ושוב יש לתמוה, אם נפסק להלכה שאין מזל לישראל, מדוע חששה אימו של רב נחמן מדברי החוזים בכוכבים? כמו כן, וכי יעלה על הדעת שיש לכיסוי ראש סגולה מאגית, השומרת על מי שחובשו מפני עבירה? והלא ישנם "גדולים" רבים בעלי כיפות ואפילו מגבעות וציציות וזקנים ארוכים והם בשפל התחתיות מעסיקים את כל ישותם בתאוות המזוהמות. זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שרב נחמן יזרוק לפתע את ספרו שלמד בו, ויטפס אחוז אמוק על עץ הדקל ויכרות בפיו בלבד אשכול תמרים?!


אלא ברור שרב נחמן לא היה בהמה, ואגדה זו אינה כפשוטה, ומטרתה ללמד על חשיבות יראת השמים לאדם, שברגע שאדם מסיר אותה מעליו, אין בינו לבין הבהמה מאומה.


נמצא, שרק ראָייתו של ר' יוחנן היא בגדר תשובה הלכתית, ואילו שאר הראיות אינן אלא תשובות מדרשיות שאין ללמוד מהן הלכה ואין להבינן כפשוטן (ויש שם עוד תשובה מדרשית שלא התייחסתי אליה), ולכן גם אין ללמוד מהן שלגויים יש מזל. ברם, חכמי התלמוד נאלצו לדבר כלשון בני אדם, כי האמונות הללו היו נטועות כל-כך חזק באותם הזמנים החשוכים נעדרי המדע והטכנולוגיה (ואפילו בימינו אמונות אלה עדיין נפוצות מאד), עד שהיה צורך לומר באופנים כאלה שכביכול מאמתים את האסטרולוגיה. חכמי התלמוד כנראה סברו, שאם הם ישללו את האסטרולוגיה לחלוטין, ההמונים הנבערים לא יקבלו את דבריהם וימשיכו בהזיותיהם. ברם, אם הם יאמרו שיש אמת באסטרולוגיה, רק שהיא אינה חלה על עם-ישראל, הדברים יתקבלו בלב ההמון, ותושג לכל הפחות הרחקה מעבודה-זרה.


הרחקה זו חשובה מאד, כי אף שהיא לכאורה מותירה את אמיתת האסטרולוגיה ביחס לקורות הגויים, היא למעשה עוקרת ממנה את העבודה-זרה שבה, כי היא למעשה מבטלת את השפעתה עלינו, וכל שאין בכוחו להשפיע עלינו הסיכוי שנתייחס אליו ונאמת אותו במחשבתנו קטן מאד. ולא פחות חשוב, הרחקה זו מעקרת מאמונת האסטרולוגיה את הנזקים שהיא עלולה להביא על הפתאים המאמינים בה, כגון ביטול יסוד הבחירה, שכר ועונש, צדק אלהי, ועוד, וכמו שפירטתי בספרי "אפיקים להרמב"ם" (עמ' 130 ואילך).


לפי דעתי, הסוגיה הזו בעניין האסטרולוגיה הינה מיקרו-קוסמוס לכל התלמוד הבבלי, כלומר, סוגיה זו פותחת בדברי הזיות, אשר מלמדים על תרבותה האלילית של בבל ועל נזקי הגלות המחשבתיים – ממשיכה בהשקפת-אמת מדברי ירמיה הנביא, שכל חוקות הגויים הבל המה מעשה תעתועים, ואין בהם שום זיק של אמת – ולבסוף עוברת לאגדות שונות שאין להבין אותן כפשוטן, אך בהחלט ניתן להבין אותן כמשלים לרעיונות מסוימים. והמסקנה בשורה התחתונה: אין לזוז מהשקפת-האמת שנזכרה בראשונה בדברי ר' יוחנן!


וזה ההבדל בין אנשי האמת – "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם", לבין צאצאי המינים – "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י). כלומר, הצדיקים אנשי האמת ילמדו את הסוגיה ויבינו אותה כמו שביארנו לעיל, מכיוון שהם יודעים את יסודות הדת המחשבתיים. ברם, עדת הסכלים (כמו הרמב"ן), אשר כבר הרגילו את מחשבתם להזיות המאגיות וכבר נטו אחרי התאוות ושאיפות החומר, הם יביאו ראיות מסוגיה זו לאמיתת האסטרולוגיה – וזאת למרות שהנביא ירמיה אומר דברים מפורשים: "כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא" (יר' י, ג), ולמרות שר' יוחנן אומר דברים הלכתיים מפורשים בתחילת הסוגיה, ולמרות שמסקנת הסוגיה היא: ש"אין מזל לישראל".


"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".


יב. האם התלמוד הבבלי מדרדר לעבודה-זרה?


בהמשך לטענה שהזכרתי בראש מאמר זה, שמעתי טענה חמורה נוספת, והיא, שהתלמוד הבבלי הינו היסוד והשרש הרע להיותנו עם סכל ונבל, כלומר, אין להאשים את צאצאי המינים בהליכתם אחרי התוהו וההבל, מי שאשם בכך הם חכמי התלמוד, מפני ששילבו בדבריהם אגדות ומשלים שניתנים להתפרש באופנים מאגיים אליליים!


והאמת היא, שניתן לבוא באותה הטענה בדיוק כלפי ה' יתעלה ויתרומם! שהרי הנוצרים מקדשים את ספרי הקודש ועדיין הם עובדים עבודה-זרה והולכים אחרי ההבל, השחיתות והרשע באופנים שאני חושש אפילו מלדמיין! וכי יעלה על הדעת שניתן לבוא בטענות לה' יתעלה שהוא זה אשר התעה את הנוצרים ללכת אחרי ההבל בכל מיני פסוקים שהם נתלים בהם? וכי יעלה על הדעת לבוא בטענה כלפי ה' יתברך בעניין הפסוק (דב' ו, ד): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד"? שהרי הנוצרים לומדים ממנו שהוא שלושה והשלושה הם אחד: יְיָ – אחד; אֱלֹהֵינוּ – שניים; יְיָ – שלושה; וכולם אחד – שהרי נאמר בסוף הפסוק: אֶחָד.


ולא רק ביחס לנוצרים, גם המינים יכולים לבוא בטענה גדולה לכאורה כלפי הקב"ה: הלא אתה הקב"ה נקטת בתורה בלשונות של הגשמה ודימוי! ועוד בפסוקים פשטניים מפורשים ולא באגדות ומשלים! וברור שלא טְעָנת הנוצרים טענה ולא טְעָנת המינים טענה, שהרי הקב"ה מחייב אותנו להפעיל את השׂכל הישר ושיקול הדעת כאשר אנחנו קוראים את התורה, ומי שעבד עבודה-זרה במזיד אין לו שום התנצלות או פתח להצדיק את עצמו בטענה שהקב"ה או התורה הם האשמים בתעייתו. והוא הדין ביחס לחז"ל, אין לשום אדם הצדקה לטמון את ראשו בחול, לפטור את עצמו משיקול הדעת של השׂכל הישר, ולקבל את כל דברי חז"ל כפשוטם, ובמיוחד שחז"ל היו בני אדם שעלולים כל העת לשגות ולטעות.


ואם בפסוקי התורה הפשטניים המפורשים אין שום פתח של התנצלות וטענה למינים, כל-שכן שאין שום פתח של התנצלות וטענה לצאצאי המינים בעניין אגדות ומשלים!


אלא ברור כשמש, שמי שמבקש ללכת בדרכי החושך והתאוות, יעקם ויעקש את כל הנקרה בדרכו כדי שיתאים לשיטתו, ולא לחינם אומר הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". כלומר, מי שמראש מגיע לתורה ולדברי חז"ל במטרה להתאים אותם לתאוותיו להזיותיו ולתעלוליו, אין ספק שהוא ייכשל להבין את דברי חז"ל – ולא כי לא ניתן להבין אחרת, שהרי כל מי שמפעיל רק קצת את השׂכל הישר מבין שמדובר במשלים, אלא כי דעתם כבר שועבדה למעלליהם ולתעלוליהם.


וזו הסיבה האמיתית שחכמי יועצי אשכנז הבינו את אגדות חז"ל כפשוטן. כלומר, לא התלמוד הבבלי ולא חז"ל גרמו להם, אלא, הם בעצמם גרמו לעצמם: שאיפתם ונהייתם אחרי ההבל וההזיות עיקמה ועיקשה את מחשבתם והם סילפו את התלמוד וזייפו את גרסותיו, תשוקתם להידמות לגויים הבהמיים אשר הפכו את הפקת הרווחים מן הדת לאמנות, להיטותם להפוך את התורה הקדושה לכלי להפקת רווחים וטובות הנאה, וכלל מידותיהם הרעות אשר תבעו מהם להמציא דת חדשה פרו-נוצרית שתאפשר להם להמשיך ולשקוע בתאוותיהם.


וחכמי ישראל הטהורים לדורותיהם כגון רס"ג ורבנו הרמב"ם, למדו את אותו התלמוד הבבלי שעמד לנגד עיניהם של צאצאי המינים הראשונים, אך הזיותיהם של צאצאי המינים לא עלו על לבם, והם הנחילו לנו דת אמת ישרת דרך ומחשבה, המקדשת את ידיעת ה' וייחודו, מרוממת את החכמה, ומרחיקה אותנו מן הגשמות והאלילות בכל נפשה ומאודה.


סוף דבר


קצרו של דבר, צאצאי המינים בחרו להתמקד בתלמוד בעניינים המשובשים המועטים ולהפוך דווקא אותם ליסודות התלמוד! כמו כן, הם בחרו לעוות את אגדות חז"ל כדי שיתאימו להשקפות הפרו-נוצריות שהם חיבקו וגיפפו ואימצו אל חיקם באהבה, ואף בחרו להתעלם מיסודות טהורים רבים אשר מצויים בתלמוד הבבלי ובספרות חז"ל – ואת הכל עשו ברצונם הרע ותוך התעלמות מוחלטת מיסודות הדת הטהורים והישרים. והנה דוגמה אחת:


"בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?" (בראשית רבה, ח, ח).


וחכמי יועצי אשכנז בחרו להתעלם ממדרש זה, אשר מלמד באופן מפורש שדימוי הקב"ה לבשר ודם הינו בגדר מינות, ובחרו בדרכיהם ובתעלוליהם להגשים את הבורא. ותרגום אונקלוס היה לפניהם, כך שהיו יכולים ללכת בדרך הישרה בעניין שלילת הגשמות אם היו רוצים, אך הם בחרו מרצונם לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית" (מורה א, לו).


ונצרף את פירושו הנפלא של רס"ג לפסוק שהזכרנו ממשלי (ב, יג): "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", וכֹה דבריו: "ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת, אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל], היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל, נעשה חטאם כפול".


מכל מקום למדנו, שיש מאמרים רבים בדברי חז"ל אשר מלמדים השקפות טהורות ונכונות, ואין לראות במיעוט הדברים המשובשים או שאינם מובנים לנו הנמצאים בתלמוד, ראיה על הכלל. ברם, האדם שאינו יודע השקפות נכונות אל לו להתקרב לתלמוד הבבלי, ואין לו חלק ונחלה עמו, וכמו שביארתי במאמרי: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)".


לפי דעתי אפוא, חז"ל לא היו כסילים אלא חכמים מחוכמים, אשר אהבו את ה' יתעלה באמת ובלבב שלם, והורו לנו דרכי יושר ומוסר שבימינו אנחנו יכולים רק לחלום עליהם. ולמרות שיש בתלמוד הבבלי מוסרים נעלים ודברי אמת וחכמה נשׂגבים, יחד עם זאת, הם היו רחוקים משלמות ולא לחינם סבלו את ייסורי הגלות, ואף הם, למרות צדקתם ויושרם ועבודתם השלמה מתוך אהבה עצומה לבורא-עולם – אף הם היו ביניהם בודדים אשר שגו אחר השקפה רעה כזו או אחרת, ואפילו בתוך דברי החכמים הגדולים ניתן למצוא לעתים רחוקות דברים אשר מהם עולות לכאורה שגיאות מחשבתיות גדולות מאד.


ברם, כלל דבריהם ומעשיהם הינם טהורים ורצויים, ואין מה להשוות בין חז"ל לבין רובם המכריע של הוזי ההזיות אשר נקראים חכמי ישראל באלף השנים האחרונות, אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו – כי אלה האחרונים, כלל דבריהם ומעשיהם אינם טהורים ואינם רצויים, ורק מיעוט קטן מאד מדבריהם נכון ואמת, וזו ההבחנה הנכונה לפי דעתי.


כמו כן נראה לי, כי אף שהיו כאמור בשוליים חכמים מקרב חז"ל אשר נטו להזיות (ראה ערך ר' מתיא בן חרש), מטרת רוב החכמים שמצאנו אצלם השקפות שגויות שפשטו בהמון, לא הייתה לקבוע שמדובר בדברי אמת, אלא לתאר את המציאות שהייתה רווחת באותם הימים, וכמו שמָרי יוסף קאפח הנציח בספרו "הליכות תימן" את כל ההזיות של יהודי תימן בתימן, בענייני השדים ובניהם, וכל שאר אמונות ההבל התוהו והמדוחים.


עוד נראה לי, שרב אשי שחיבר את התלמוד הבבלי, מסיבות שאינן ידועות לנו לא עסק בסינון וניפוי התלמוד הבבלי, ולכן הוא שימר גם את החומרים שחכמי התלמוד שגו בהם בעיתם אף שהם עמדו על טעותם בהמשך הדרך, וגם את החומרים שהיה ידוע לו שהינם שגויים ומשובשים מיסודם – כי כך היא דרכם של כותבי הפרוטוקולים למיניהם שאינם מסננים את המידע, אלא מעתיקים את הכל בכל מכל כל, ובהמשך, כאשר יבוא הזמן, יקומו אנשים אשר ייקחו מהפרוטוקולים הללו את דברי האמת, ויסננו את הבר מן התבן, וידריכו את העם לדרך האמת הנכונה והמדויקת, ובדיוק כמו שעשה רבנו הגדול ב"משנה תורה".


ונחתום בדברי רבנו בפירושו לפרק חֵלק, שבהם הוא מתאר את הנבונים, השרידים אשר ה' קורא, היחידים הבודדים אשר התרוממו מעל שאיפות החומר הבזויות, ושמו את שאיפתם הגדולה השגת ה' יתרומם ויתעלה, וכֹה דבריו שם (עמ' קלז):


"והכת השלישית, והם חַי ה' [=לשון שבועה!] מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [=וברור שכוונתו לרמוז על נדירותם של אותם יחידי סגולה], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם [...] וגם נתבררה אצלם מניעת הנמנעות [...] וידעו שהם [=חכמי התלמוד] ע"ה לא דיברו דברי הבאי [=דברי סכלות], ונתברר אצלם שיש בדבריהם [=של חז"ל] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים, אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל".


ודברי רבנו נכונים בזמן הגלות, שבה הסכלות הינה עונש על ההליכה בדרכי התוהו וההבל, וכמו שאומר הנביא ירמיה (ב, ה): "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ", וכן כמו שאומר הנביא ישעיה (כט, יד): "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר". ברם, לאחר שתסתיים הגלות ונזכה לשוב אל דרך האמת, לא רק יחידים בודדים יידעו ויבינו דרכי מישרים, אלא דרך האמת תהיה נחלתו של עם-ישראל בכללותו, וכדברי ישעיה (יא, ט): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".


"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (יח' לו, כד–כח).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!