"וַיְהִי כִּרְאוֹת אַחְאָב אֶת אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֵלָיו הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת יְיָ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (מ"א יח, יז–יח).
ביום רביעי ה' באב תשפ"א קיבלתי מכתב שׂטנה מלא ארס קללות נאצות חרפות וגידופים, החלטתי לשתף עמכם את המכתב הזה משתי סיבות: האחת, כדי להראות עד כמה רחוקים התועים מדרך חיים ועד כמה הם שקעו בתהו ובהבל; והשנייה, כדי להשיב לאותו מקלל עז פנים פן יהיה חכם בעיניו, כי ראיתי שהעדר תשובה יוביל להתנשאותו ולפיטום סכלותו.
חשוב מאד לציין, כי למרות שדרשתי מהמקלל שיזדהה בשמו הוא לא עשה כן, וגילה בזאת את פחדנותו ועליבותו, כי מי שאומר דברים כל-כך חריפים ונוקט בהאשמות כל-כך קשות, ועושה זאת תוך הסתתרות אינו בגדר אדם, שהרי הוא נעדר כבוד עצמי אנושי בסיסי.
נחל אפוא לעיין בדברי הכלב המת הזה, כי תלמיד נחמן הכלבי – כלב בעצמו, ומתוך הקללות והנאצות נדלה את הטענות כביכול שהוא העלה וניסה לכסות בהן את חרפתו וריקנותו:
"[כותרת המכתב:] אין שלום אמר אלהי לרשעים
הכנתי לך דברים לא קצרים שכתבתי ובהם אפרק, אפורר, אפריך ואטחן את טומאת כזביך והבליך עד היסוד. עניתי לך על מה שראיתי מטירוף הזיית טיעוניך באתר המתועב שלך. יכולתי להיכנס לעוד מאמרים ולפרק את הזיותיך גם שם, אחד לאחד, אך ויתרתי, שכן תת-הרמה של הטיעונים וחולשת הנימוקים המביכה [של המאמרים באתר] מייתרת מבחינתי את השחתת הזמן. מתוך מה שכן עניתי לך תבין את רדידות-אפסיות-נחיתות דעותיך.
ייתכן שיהיו דברים שאחזור עליהם יותר מפעם אחת, ייתכן שזה נובע מחשיבותם הגדולה של הדברים, או גם כתוצאה מכך שלא כתבתי באופן כל-כך ערוך ומסודר [אכן ערכתי מעט את דבריו, בעיקר תיקנתי שגיאות כתיב ותחביר או פיסקתי את דבריו כדי שסכלותו תובן ביתר-קלות], אך לפני שאענה לך על כמה משיטות נביחותיך, אעשה הקדמה לדבריי:
לפני הכל אציין שאתה נחשב לאפיקורס מצחין וכופר סרוח וגמור בתורה כולה, גם בגלל כפירותיך השונות בתנ"ך ובדברי חכמינו, וגילוי פנים בתורה-שבכתב ובעל-פה שלא כהלכה באופן הזוי, סהרורי, מגוחך, מעוות, מסולף ומשובש להחריד עד זרא, קיא ומיאוס.
וגם בגלל שאתה מבזה ומגדף באבי-באבות-הטומאה של שפתייך המשוקצות, המגועלות והמתועבות צדיקים וחכמים רבים [שהינם באמת הוזי הזיות ועובדי אלילים], וחכמינו הרי גזרו ואמרו שהמבזה תלמיד חכם נקרא אפיקורס לכל דבר, במסכת סנהדרין פרק חלק.
אתה מסתמן כיצור מטורלל, חולני, הזוי, פגום, טמא בכל הטומאות האפשריות גופנית ונפשית, חלאתי, מנוול ומזוהם – אתה דוחה ומעורר קבס ושאט נפש [וקללת הרשעים ברכה היא לאדם, וסימן לו שהוא הולך בדרך הנכונה שבסופה הוא יזכה בחיי העולם-הבא].
אתה יודע את ריבונך ואת חכמיו וצדיקיו ומתכוון למרוד בהם מתוך להכעיס [והוא צודק, כי מטרתי בין-השאר היא להכעיס את השוטים והמינים עובדי האלילים ולערער את אמונותיהם הכוזבות, ולפי רמת השׂטנה של הכופר הזה נראה לי שהצלחתי מאד] ולכן אתה מאוס, נחות, טמא, מתועב, גרוע, בזוי, שפל ופחות מכל אפיקורס, רשע וכופר אחר בעולם [למה? כי הצלחתי להוקיע ולהוכיח את סכלותו ונבלותו של הכלב מברסלב?]. הגעת לדיוטא התחתונה שבתחתונות ממש. אתה בכלל לא נשמה יהודיה אלא נשמת ערב-רב בשורש.
באבי אבות טומאתך כי רבה ותהומית היא – אתה גם גאוותן סרוח ומאוס שבחרפת פחזותו, בערותו, כסילותו, סכלותו, נבזותו ונבלותו – משריץ את צחנתו ופוער פיו על מלאכי יי צבקות [צבקות? מה זה צבקות? ומדוע לחרף גם את ה' יתעלה?], צדיקי אמת ובחירי החכמים מקרב ראשונים ואחרונים. כדרך אחרוני פחותי שפלי האפיקורסים, המתייוונים והמשכילים".
עד כאן המבוא לדברי הבלע של המקלל.
ובכן, ראיתם עד עתה שבע פסקות של קללות נאצות חרפות וגידופים בלי אפילו ריח של ראיה או טענה או הוכחה מדברי התורה או מדברי חז"ל או מן השכל הישר, מאומה. ועז פנים שמקלל באופן כזה ובמשך שבע פסקות רצופות ללא שום ראיה לדבריו – מעיד על ריקבון ישותו ועל החלל העצום שנפער בנפשו העשוקה הזועקת והמתייסרת ממעלליו.
***
נמשיך ונעיין אפוא בפסקה הבאה בדברי השׂטנה של תלמיד נחמן הכלבי:
"בעניין הרמב"ם – לפני שנפורר נפריך ונפרק כמה מהגיגיך הבלעמיים והערב-רבים בנושא – צריך לדעת שהרמב"ם היה גלגול שלמה המלך שסר מדרך השם ובחוכמתו נתעה לאן שנתעה – רבי נחמן, הגר"א, הראב"ד ועוד רבים וטובים פוררו, ריסקו וטחנו עד דק את שגגותיו, את טעויותיו ואת כשליו".
הרמב"ם היה גלגול של שלמה המלך? האמנם? ומי הוא זה בדיוק אשר "סר מדרך השם"? שלמה המלך או רבנו הרמב"ם? וכיצד החכמה היא זו שגרמה לו לתעות? או כלשון המקלל: "ובחוכמתו נתעה לאן שנתעה", וכי החכמה והדעת היא גורם לתעייה, או ההיפך, הסכלות היא הגורם לתעייה אחרי התהו וההבל. וברור שכמו מוריו ורבותיו הסכלים, המקלל מבזה את החכמה והדעת כאילו הן גורמות למינות ולאפיקורסות, כי נוח להם לאלילים שהוא הזכיר, שצאן מרעיתם יהיו סכלים גמורים ויתרחקו מן ההשׂכלה והחכמה, כדי שלא יואר לבם ויבינו את עומק התהום שצללו אליה הנוכלים מחוסרי הדעת שנזכרו לעיל בדברי המקלל.
וכבר הבאתי דוגמאות רבות לסכלותם של חכמי-יועצי-אשכנז למיניהם, והנה לפניכם כמה מאמרים לדוגמה שבהם חשפתי את נבלותם: "מי גדול ממי?" (על הראב"ד המסופק שלא ידע אם יש לה' גוף ויד ורגל ומעיים או שאין לו), "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז" (על המכשף המכונה הגר"א אשר האמין באמיתת הכשפים וביצע כישופים ודינו בסקילה), וכן ראו מאמרי על נחמן הכלבי: "כלב ושמו ברסלב". ובל נשכח, כי ההזיה הזו שהרמב"ם היה גלגול של שלמה המלך עצם-עצמה הינה עבודה-זרה, כי כבר הוכח שאמונה זו יסודה בקרב העמים עובדי האלילים הפרימיטיביים ביותר, ראו מאמרי: "בחינת אמונת גלגול הנשמות".
זאת ועוד, היכן בדיוק כלשונו של המקלל: "רבי נחמן, הגר"א והראב"ד [...] ריסקו וטחנו עד דק את שגגותיו, את טעויותיו ואת כשליו" של רבנו הרמב"ם? וכבר ריסקתי וטחנתי אנכי את הזיותיהם וטענותיהם השקריות כנגד רבנו הרמב"ם ודרך האמת במאמריי לעיל. וכל אדם נבון שיתבונן בהשגות הראב"ד כנגד הרמב"ם יראה שהן ריקות ונבובות מתוכן אמיתי.
והן כל-כך ריקות ונבובות עד שהפוחז מפוסקיירא למעשה קורא לעשות לרבנו פולסא דנורא או קובע שדברי הרמב"ם שגויים רק כי "גדולים וטובים" מהרמב"ם סברו אחרת (וכוונתו לרבותיו המינים האירופים אשר הגשימו את הבורא) או נשבע "בחיי ראשו" כחמישים פעמים במהלך השגותיו שהוא דובר אמת כנגד הרמב"ם... ומי שדובר אמת אינו צריך להישבע על דבריו, דברי האמת יקומו ויאירו מתוך דבריו, וכמו שאמרו חכמים: ניכרים דברי אמת.
***
המקלל ממשיך במצעד החרפות והגידופים וטוען כך:
"רבי נחמן אומר בכמה תורות [כמה תורות יש לנחמן הכלבי? ואני מכיר רק תורה אחת] שמי שלומד פילוסופיה והוא לא במעלה הראויה כדי לברר את המוץ מהתבן ואת האוכל מהפסולת הזיהומית שלה – נלכד ברשתה ונכנס בו רעל וארס מחכמה מסוכנת ומקצצת בנטיעות זו. ומה לעשות – זה קרה אפילו לרמב"ם. אין חכמה ואין תבונה אין עצה לנגד השם".
ובכן, עדיין לא ראיתי בדבריו הוכחה לטענה הקשה הזו שהוא העלה כנגד הרמב"ם, רק מלים קשות ונבובות, וכבר השבתי לטענותיו המהובלות של נחמן הכלבי במאמרי: "כלב ושמו ברסלב". כמו כן, אם הרמב"ם לא היה "במעלה הראויה כדי לברר את המוץ מהתבן" מי כן? נחמן הכלבי? הפוחז מפוסקיירא? או אולי אלי מווילנא? וכולם לא ידעו אפילו ידיעת ה' מהי! כל-שכן שיידעו את שאר יסודות הדת ואפילו על דרך ההודעה והמסורת בלבד, וקל-וחומר שיידעו להבין את המושכלות המחשבתיות והפילוסופיות ויידעו לברור מדברי חכמי-קדם את מושגי האמת, ואפילו בענייני מינות ועבודה-זרה בסיסיים ביותר שגו תעו ולעו...
ועדיין לא ראיתי ריח של ראיה כנגד הרמב"ם על ההאשמה החמורה בסטייה מדרך ה'...
***
המקלל הנקלה הזה ממשיך במצעד הזיותיו:
"הרמב"ם וכן הרב קוק [=חולה הנפש שהיה זקוק להסגר] למדו פילוסופיה ונתעו בה לאן שנתעו – אבל עדיין יש הבדל ביניהם, כי תודה לאל [כאן המקלל מתחסד כאילו הוא אדם ירא שמים אשר מודה לה' על שהציל אותנו מן הכפירה] הנזק שנגרם מדעותיו הלא נכונות של הרמב"ם כבר עבר ונשכח וכלה ובטל מהעולם כעפרא דארעא במשך הדורות – למעט אצל חלאות המין האנושי מסוגך – ואילו הרב קוק גרם נזק וערבב בבלי דעת בין קודש לחול, וגילוי פנים בתורה שלא כהלכה בשלל נושאים, ואת נזקו אנו סובלים עד עצם היום הזה".
ושוב המקלל תועה ומתעה באמירת דברים כלליים: "נתעו בה לאן שנתעו" לאן בדיוק תעה הרמב"ם? להיות הראשון בעם-ישראל שחיבר פירוש על כל המשנה? להיות היחיד בעם-ישראל שחיבר ספר הלכות על כל התורה-שבעל-פה כולה? להיות ראש וראשון למייחדי ה' יתעלה בחברו את המורה, ובו הוא מלמד על היחס הנכון של התורה לחכמה ולמדעים? כמו כן, איזה נזק גרם הרמב"ם? נזק לעובדי האלילים הנוכלים בחושפו את סכלותם ונבלותם? בהדרכת עם-ישראל להתרחק מהם ומחצרותיהם? בסלילת הדרך להיותנו עם חכם ונבון?
דרך אגב, אני מסכים עם המקלל שעד עצם היום הזה אנו סובלים את נזקיו של קוקו עובד האלילים, ופירטתי מקצת ממעלליו וממינותו במאמרי: "קמצוץ מתבשיליו של קוק".
***
והמקלל ממשיך במסע נבלותו:
"הרמב"ם לא ידע מחוכמת הזוהר והקבלה עד זקנתו – למרבה הצער – ואם היה יודע ממנה היה מקבל אותה ומאמין בה בכל לבו, אתה סמרטוט רצפה משומש, פודל עיוור ונבער, וחסיד שוטה של הרמב"ם שלא לצורך".
המקלל טוען שהרמב"ם בסוף ימיו "גילה" את הבלי ספר הזוהר הטמא והאלילי, ואם הוא היה מגלה את הקבלה לפני-כן, אין ספק לפי המקלל, שהוא היה "מקבל אותה ומאמין בה בכל ליבו"... ובכן, אין שום הוכחה לדברים חסרי השחר הללו, וכמו לטעון שמשה רבנו שגה אחרי תורת חיים, ואם הוא היה מכיר לעומק את העבודה-זרה הוא היה נוטה אחריה... ומכיוון שאין שום ראיה לדברי המקלל, הוא עובר מיד לחרפות ולנאצות כדי להעמיד את דבריו.
כמו כן, כבר הוכחתי במאמר נפרד כי ההזיה שרבנו הרמב"ם "גילה" את ספר הזוהר הטמא בסוף ימיו היא שקר וכזב, כי מי שמסלף ומעוות תורת אלהים חיים ועובד אלילים כעורים אין לו שום בעיה לשקר ולכזב, ומי ששורף את ספר המדע ומורה הנבוכים אין לו שום בעיה לסלף ולזייף, וראו מאמרי: "מגילת סתרים – האגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם".
***
והמקלל ממשיך:
"צריך לדעת שמי שמתנגד לתורת הקבלה הקדושה הוא נשמה טמאה ופגומה של אפיקורס וגלגול של מתייוון ומשכיל, לכן מזגו הרע מושך אותו ללימוד חכמה יוונית כאלישע בן אבויה, כמו שאומר רבי נחמן, שמי שנמשך ללימוד ספר החקירות והפילוסופיה – זה נובע מחמת מזגו הפגום והטמא בו נולד".
המקלל לא החליט: האם מי שמתנגד לקבלה האלילית הוא "נשמה טמאה ופגומה של אפיקורס" או "גלגול של מתייוון ומשכיל"... מכל מקום, בדברי המקלל עולה שוב הבוז הגדול שהוא רוחש לחכמה ולהשכלה, כאילו עצם ההשכלה הוא דבר מגונה. וברור שההשקפה הזו חדרה אליו ממורו ורבו הכלב מברסלב, כדי לעוור את עיני שכלו ולטמטם את מחשבתו, שלא יבחין בעליבות דבריו הטמאים והאליליים והמשוקצים של הצי'וואווה מאומן, אשר קרא לבני האדם לעזוב את משפחותיהם ולצאת מארץ הקודש ולהתפלל אליו על קברו הנגעל...
זאת ועוד, בדברי המקלל טמונה השקפה רעה נוספת, כי לפי המקלל, מי שהוא "גלגול" של איזה רשע או משכיל "מזגו הרע מושך אותו ללימוד חכמה יוונית כאלישע בן אבויה [...] וזה נובע מחמת מזגו הפגום והטמא בו נולד". ובמלים אחרות, המקלל כופר בכל התורה כולה ובכל דברי הנביאים, שהרי לפי המקלל האדם נמשך באופן הכרחי לכיווני האלילות והתועבה כתוצאה מ"מזגו הפגום והטמא בו נולד", ואם אכן כך, מדוע שלח ה' יתעלה אלינו את הנביאים השכם ושלוח? מדוע נתן לנו את התורה שתצווה ותזהיר ותאיים ותבטיח?
והשקפה זו, הדומה להשקפת האסטרולוגיה, הינה "הרס חומות הדת" לדעת רבנו הרמב"ם, ואף עבודה-זרה, וכבר הרחבתי בה בספרי "אפיקים להרמב"ם" במאמר על האסטרולוגיה.
ואם נשים לב, ההוכחה היחידה שמביא המקלל לדבריו אלה היא מפני שנחמן הכלבי אמר זאת! רק בגלל שהוא אמר! עד-כדי-כך טמטמו ועיוורו את שכלו לקבל דברים של אליל משוקץ מבלי לבדוק ולחקור ולדרוש, וכאילו התורה שלנו היא תורת נבלים וסכלים אשר מרחיקה אותנו מלבדוק ולחקור ולדרוש, ותובעת מאיתנו לשתֵּק ולהשבית את השכל והמחשבה.
והאמת היא שההיפך הוא הנכון: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו). ועַם שאינו חוקר ושואל ודורש ובודק ומתקן לעולם לא יתרומם למעלת "עם חכם ונבון".
***
והמקלל ממשיך:
"פירוש הרמב"ם לדברי חכמינו בהרבה נושאים אותם הוא העלה במורה נבוכים – הינו זר, דחוק, כפוי, מאולץ, הזוי, רחוק מהשכל ואנוס – הוא לא מתיישב לא על הלב, ולא על השכל הישר וההיגיון הבריא והפשוט".
ועל דברים אלה כבר השיב רבנו בצוואתו למורה, והנה דבריו לפניכם:
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם],שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
ובסוף דבריו רבנו מלמד אותנו מה הסיבה האמיתית והמרכזית שאותו מקלל יצא לקלל, והיא, שמתוך דברי החכמה והדעת והמדע של רבנו מתגלית פסולת הסיגים שבידי הנבלים.
***
והמקלל ממשיך, ובפעם הראשונה הוא מנסה סוף-סוף לטעון טענה כלשהי:
"ועתה ניגש למלאכת הפירוק:
[להלן] ציטוט שלך [מתוך מאמרי: "כלב ושמו ברסלב – חלק א"]:
'חוסר היכולת' של הקב"ה לברוא מרובע אשר צלעו שווה לאלכסונו, אינה בגדר 'חוסר יכולת' מפני שהדבר מנוגד לכללי הטבע והמדע שהקב"ה טבע בבריאה, אך אם הקב"ה היה רוצה לשנות את הכללים הללו ולבנות עולם אחר, אין ספק שהיה בידו לעשות כן, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, עה) שאליהם ועליהם חרץ את לשונו [הכלב מברסלב]:
אין כל מי שאינו עושה מה שאין בעצמותו לעשות, נקרא 'חסר יכולת'. לפי שאין אנו אומרים שאדם פלוני חלש, מפני שאינו מניע אלף קנטאר [כ-280 טון], ואין אנו מייחסים לה' יתעלה 'חוסר יכולת', מפני שאינו יכול להגשים את עצמו, או לברוא כמוהו, או לברוא מרובע אשר צלעו שווה לאלכסונו [עד כאן דברי רבנו במורה וסוף הציטוט ממאמרי, ומכאן דברי המקלל].
הבט עד היכן השיאתך כסילותך ואווילותך – אינך מסוגל ברוב בערותך לתרץ לעצמך תירוץ כה בסיסי [דהיינו ששום דבר לא נבצר מלפני ה' יתעלה, אך דבריו שקר וכזב והתעייה, שהרי אמרתי לעיל במפורש: "אם הקב"ה היה רוצה לשנות את הכללים הללו ולבנות עולם אחר, אין ספק שהיה בידו לעשות כן", ולא נבצר מלפני ה' יתעלה מאומה]. שוטה נאלח ורשע מתועב שבעולם! וכי השם יתברך לא מעל הטבע ואינו יכול לשבור ולשדד את מערכות כללי וחוקי הטבע שהוא עצמו יצר? על זה בדיוק זעק בצדק רבי נחמן על הרמב"ם – ככה זה כשלומדים פילוסופיה וחכמות טבע – בחינת עמלק שבאותן חכמות מכניסה את רעל וארס הטומאה שיש בטבע לאדם וגורמת לו להשתעבד תודעתית, רוחית ונפשית לפן הטבעי של היקום – רק הצדיק האמתי יוצא בשלום מלימוד חכמות הטבע נקודה רות סוף!".
ובכן, כבר אמרתי בתוך הדברים שצוטטו לעיל, שהקב"ה ברא את העולם לפי כללי טבע ומדע ברורים, כגון שלעולם האלכסון של המרובע לא יהיה שווה לצלעו. כלומר, הקב"ה הוא זה אשר החליט שיהיו דברים שהם יהיו בלתי אפשריים לחלוטין, והוא זה אשר החליט שלא תהיה יכולת ליצור מרובע שצלעו שווה לאלכסונו... האם הקב"ה יכול לשנות את החלטתו זו? כן, הוא יכול, אך למה שהקב"ה יעשה דבר כנגד כללי המדע שהוא טבע בבריאה?
ולמה דומה טענת המקלל? לשאלה האם הקב"ה יכול לברוא ציפור שתעוף בשמים ותדלג על הקרקע בעת ובעונה אחת, האם הוא יכול או לא-יכול לעשות כן? ובכן, גם כאן התשובה היא שהדבר מנוגד באופן מוחלט לכללי המדע שהקב"ה טבע בבריאה: כי גוף אחד לא יכול להיות בו זמנית בשני מקומות, והקב"ה הוא זה אשר החליט שהדבר יהיה בלתי אפשרי.
שאלה נוספת שניתן לשאול היא: האם הקב"ה יכול לברוא חלק שהוא גדול מן השלם? או חצי שהוא שלם? או מספר זוגי שהוא גם אי-זוגי? או אבן שאינו יכול להרימה? וכיו"ב משאלות המינות המִתחכמות, שאלות שאין עליהן תשובה כי הן גיבובי מלים בעלמא... ואם יתעקש המתעקש להשיב עליהן נֹאמר לו: שהקב"ה הוא זה אשר החליט מלכתחילה שיהיה בלתי-אפשרי לברוא כדברים הללו, כי הם עומדים בניגוד מוחלט לרצונו של הקב"ה בבריאתו. ועל טענות מינות נבובות ומתעות כגון אלה, ראו מאמרי: "כובד המינות קשה מכובד האבנים".
אלא ברור כשמש, שמכל הספר "מורה הנבוכים" נחמן הכלבי החליט להיתלות דווקא בעניין זה, כי הוא מצא בו כר נוח להתעות ולתעתע ולהציג את רבנו הרמב"ם כפילוסוף כופר אשר מייחס להקב"ה חוסר יכולת. וברור כשמש שמדובר בהתעייה ושההשקפה הזה לא עלתה על לבו של רבנו הקדוש, ושלא נבצר מה' יתעלה מאומה, אך יחד עם זאת, אם הקב"ה קבע שדבר מסוים בבריאתו או בעצמותו הוא בלתי אפשרי, יש להבין שכך הוא רצונו יתעלה, ולא לשגות בהזיות האם הקב"ה יכול או אינו-יכול לשנות כך את בריאתו או את עצמותו.
***
כמו כן, יש דוגמה נוספת לכך שהקב"ה יכול להתערב בכללי הבריאה הטבעיים ולעשות ככל אשר ירצה, ואף-על-פי-כן הוא החליט באופן גורף ומוחלט להנהיג אותנו באופן טבעי.
ראו נא את דברי רבנו במורה (ג, לב) ודבריו אלה מובאים בתוך הסברו של רבנו על טעמי מצוות הקרבת הקרבנות, הנה אפוא דברי רבנו לפניכם בשש הפסקות לקמן:
"והנה, כמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה [מן הדרך הקצרה והישירה שנועדה להביאם להר סיני], שהיא [=סוף הדרך הזו, דהיינו קבלת התורה בהר סיני] הייתה המטרה הראשונה, מחמת חשש מה שאין יכולת לגופותיהם עליו כפי הטבע, לדרך אחרת [עוקפת] כדי שתתקיים המטרה הראשונה [=ההגעה להר סיני וקבלת התורה], כך ציווה ה' מצוות אלו אשר הזכרנו [הקרבנות], מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע, כדי שתושג המטרה הראשונה והיא השגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה. כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם ויילחם עם ילידי הענק מיד, כך אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מאד מן העבודות [הזרות] ומעשים רגילים שכבר נינוחו בהם הנפשות עד שנעשו כמושכל ראשון, ויעזוב את כולם בבת אחת.
וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ, והיפך זה מביא מורך, וגם נולד עם אשר לא הורגל לכניעה ולעבדות, וכל זה היה בציוויים אלהיים על ידי משה רבנו [...] כך באה הקבוצה הזו מן המצוות [קבוצת מצוות הקרבנות למיניהם] בניהול אלהי כדי שיישארו עם סוג המעשים הרגילים, כדי שתתבסס הדעה שהיא המטרה הראשונה [=השגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה].
ושאלתך מה מונע היה מה' מלצוותינו במטרתו הראשונה [=השגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה] וייתן בנו יכולת לקבל את הדבר? [וכן] מתחייב לך לומר בשאלה זו השנייה: ואיזה מונע היה לה' מלהוליכם דרך ארץ פלישתים, וייתן להם יכולת להתייצב למלחמות, ואין צורך לכל הסיבוב הזה [דרך המדבר ים סוף] בעמוד הענן יומם ועמוד האש לילה.
וכן מתחייבת לך שאלה שלישית: על סיבת פירוט ההבטחה והאיום על [קיום] כל התורה: [...] [כלומר] הואיל ומטרת ה' הראשונה וחפצו שהתורה הזו תהיה דעתנו ונעשה המעשים שבה, מדוע לא ניתנה בנו יכולת לקבל את זה תמיד ולעשותו? בלי לבוא לנו בעצה שייטיב לנו אם נהיה נשמעים ויינָּקם ממנו אם מָרִינוּ, ויפעיל כל אותם הטובות וכל אותן הנקמות? [...] ומה מונע בעדו מלעשות ההסתגלות למעשה המשמעת [=שינוי הרצון של עם-ישראל לעבדו באמת] אשר רצה אותה וההתרחקות מן העבירות אשר שָׂנֵא אותן, טבע קבוע בנו?
והתשובה על כל השאלות הללו וכל שהיא מסוגן תשובה אחת כללית, והיא, שכל הנסים, ואף-על-פי שהן שינוי טבע של מצוי מאחד הנמצאים, הרי טבע אישי בני האדם לא ישנה אותו ה' כלל על דרך הנס, ובגלל היסוד הגדול הזה אמר: 'מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם [לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם' (דב' ה, כה)]', ובגלל זה באו הציווי והאזהרה והגמול והעונש [...].
ולא אמרנו זאת מפני שאנו בדעה כי שינוי טבע אחד מאישי בני אדם קשה עליו יתעלה, אלא זה אפשרי והוא [=האדם] נמצא תחת היכולת, אלא, שלא רצה כלל לעשות זה ולא ירצֵהו לעולם כפי היסודות החוקיים והתורתיים, ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל אחד מבני אדם למה שירצה יתעלה מאותו אדם, כי אז היו בטלים שליחת הנביאים וכל הציווי כולו [דהיינו כל הציווי והאזהרה שקיבלנו בספר התורה]".
נמצא, שהקב"ה ברא את העולם ואת האדם לפי יסודות טבעיים מסוימים שהוא לעולם לא ישנה, כי אם הוא ישנה אותם, הוא בהכרח יצטרך לשנות את התורה שניתנה לנו, שהרי התורה מותאמת לכללי העולם הקיימים והידועים הטבועים בבריאה; ומיסודות הדת הוא שהתורה-שבכתב והתורה-שבעל-פה שקיבלנו מאת ה' יתעלה על-ידי משה רבנו בהר סיני, לעולם לא תשתנה ולא תוחלף, ואפילו דבר קטן שבקטנים לא יתוסף בה או ייגרע ממנה.
ועתה יש לשאול: האם העובדה שלפיה הקב"ה לא ישנה לעולם יסודות מסוימים היא בגדר חוסר יכולת? ברור שלא, שהרי שינוי רצון הבחירה לדוגמה גורר אחריו לביטול התורה! נמצא, שיש "חוסר יכולת" כביכול לפני הקב"ה שנוגעת לשינויים מסוימים וקיצוניים של טבע האדם והעולם, אך אין זו באמת "חוסר יכולת", שהרי ה' יתעלה הוא זה שמנע אותם מלכתחילה וחסם את מימושם של עניינים מסוימים המנוגדים בתכלית לכללי הטבע והמדע.
***
ונצרף את דברי רבנו במורה (א, נא) בעניין התועים והמתעים אחרי ההזיות והנמנעות:
"אלא שהם [=התועים והמתעים], כפי שאתה יודע ויודע כל מי שאינו מטעה את עצמו, מוגנים [מגנים על השקפותיהם השגויות והמהובלות] בריבוי הדברים ובמשלים מטעים [בשימוש בהטעיות ובתכסיסים], ומִתאמתים [=והם מאמתים את טענותיהם והשקפותיהם השקריות] בצעקות ובהשמצות [במטרה להבהיל ולשתֵּק] ובאופנים רבים מורכבים מוויכוחי סרק והשׁאה. וכאשר יחזור אומרם [אותו הוזה הזיות] ומקיימן בדרכים אלו עם עצמו אל דעותיו [=כאשר ישקול בינו לבינו את הזיותיו], לא ימצא [בהן] מאומה פרט למבוכה וחוסר ידיעה, מפני שהוא מדמה להמציא מה שאינו מצוי [כמו שתיתכן מציאות של מרובע שצלעו שווה לאלכסונו], ולברוא אמצעי בין שני הפכים שאין אמצעי ביניהם [כמו הפוסחים על שתי הסעיפים האומרים על תורת משה ועל הקבלה האלילית: "אלו ואלו דברי אלהים חיים"], והאם ייתכן אמצעי בין המצוי והבלתי מצוי? או אמצעי בין שני דברים אשר האחד מהן הוא השני? או שהוא זולתו? אלא שהזקיקים לכך מה שאמרנו מאימוץ הדמיונות".
ונחתום בעניין מקלל נקלה אחֵר שנזכר בספר שמואל ב (טז, ה–יג):
"וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד בַּחוּרִים וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְיָ כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן יְיָ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה. וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה כֹּה יְקַלֵּל כִּי יְיָ אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד, וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו: הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי וְאַף כִּי עַתָּה בֶּן הַיְמִינִי הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ יְיָ. אוּלַי יִרְאֶה יְיָ בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב יְיָ לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה. וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַאֲנָשָׁיו בַּדָּרֶךְ וְשִׁמְעִי הֹלֵךְ בְּצֵלַע הָהָר לְעֻמָּתוֹ הָלוֹךְ וַיְקַלֵּל, וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים לְעֻמָּתוֹ וְעִפַּר בֶּעָפָר".
עד כאן חלק א, ובעז"ה יתברך נמשיך לדון בעתיד בהמשך המכתב הארוך של המקלל.