גורמי העיוורון מדרך האמת

במאמר הקודם בסדרת "מורה הנבוכים" שכותרתו: "מגבלות השכל האנושי", למדנו בין השאר, כי ישנם רבים מבני האדם אשר מתעקשים לדבוק בהבליהם. רבנו מגדיר את עקשנותם באופן מעניין, הוא קורא לה: "העיקשות המופתית" דהיינו עקשנות אובססיבית ובהמית נגד הוכחה ברורה, שעלולה לנבוע מסיבות רבות ומגוונות, כגון מהתנשאותו וגסות-רוחו של המתווכח, או מחוסר יכולתו המחשבתית להבין את דקות העניינים, או בשל דעות קדומות שהולעט בהן עוד בהיותו ילד קטן בחיק אימו, וכך נעתק מחיק אימו לחיק אשתו.


וכֹה דברי רבנו בעניין "העיקשות המופתית" בהמשך דבריו במורה שם (א, לא):


"לפי שכל דבר שנודעה אמיתתו בהוכחה אין בו מחלוקת ולא וויכוחים ולא התנצחויות, זולתי מצד סכל המתעקש עיקשות הנקראת 'העיקשות המופתית' [עקשנות אובססיבית ובהמית נגד הוכחה ברורה], כדרך שתמצא אנשים שהתעקשו נגד כדוריות הארץ והיות הגלגל עגול וכיוצא בכך – אלה, [הסכלים, העקשנים האובססיביים הללו] אין להביאם בחשבון בעניין זה [דרך אגב, בימינו הוכח שאין גלגלים בשמים כלל, אך צדקו הקדמונים שכוכבי הלכת ושאר גרמי השמים שבמערכת השמש נעים במסלולים מעגליים, והיום אנו יודעים שכל הכוכבים וגרמי השמים שבמערכת השמש סובבים סביב השמש מכוח הכבידה העצום שלה]".


במאמר זה נרחיב מעט בעניין הסיבות שגורמות ל"עקשנות המופתית" והן גם הסיבות אשר גורמות בסופו-של דבר לכיבוי עיני הדעת, להחשכת מאור המחשבה ולעיוורון האדם מן האמת, וכמו שאמר איוב (לז, כא): "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים". כלומר, אפילו שהאור בהיר בשחקים עד שכל אחד מסוגל לראותו, הם לא יראו אותו, דהיינו הם לא יראו את אור האמת, מפני שהם החשיכו את עיני שכלם ואינם מסוגלים עוד לראות נכוחה.


והנה לפניכם גם פירוש רס"ג לפסוק הזה: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם", וכֹה דבריו: "וְעַתָּה – הרי הם עתה כמי שלא ראה אור שהוא בהיר בשחקים אחר שעברו הרוחות וטיהרום [כלומר, גם לאחר שהרוחות טיהרו וניקו וזיכּכו את השמים מעננים או אדים או אבק וכיו"ב; גם כאשר השמים בהירים לחלוטין, הם אינם רואים את אור השמש, וכך הם עדת הסכלים, אינם רואים את אור האמת אפילו שהוא ברור ובהיר כשמש המאיר]". ובפירושו הארוך הוסיף רס"ג: "ופירשתי 'וַתְּטַהֲרֵם', ממה שנאמר: 'וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר' [שמ' כד, י], שהוא בהירות [כלומר, המלה 'לָטֹהַר' בפסוק משמעה בהירות השמים]".


שלושת גורמי המחלוקות בין בני האדם


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, לא) הוא מפרט את גורמי המחלוקות בין בני האדם בעניינים המחשבתיים בעיקר אך גם בעניינים אחרים, גורמי המחלוקות הללו הם-הם גורמי העקשנות המופתית, והם-והם גורמי כיבוי מאור הדעת, וכֹה דברי רבנו במורה שם:


"אמר אלאסכנדר אלאפרודיסי ["ראש בית המדרש לפילוסופיה באתונה בשנת 198–211 לספירה הנוצרית, היה גדול המפרשים של אריסטו בימים ההם" (קאפח)] כי גורמי המחלוקות בָּעניינים שלושה: האחד אהבת ההתנשאות והניצוח המטים את האדם מלהשיג את האמת כפי שהוא; והשני עדינות הדבר המושג עצמו, ועומקו וקושי השגתו; והשלישי סכלות המשיג וקוצר יכולתו להשיג מה שאפשר להשיג, כך אמר אלאסכנדר".


בעניין הגורם הראשון, ובכן, ברור שהוא נובע ממידות רעות מאד, דהיינו מהתנשאותו של המתווכח, ומאהבתו לנצח ולהתגבר בוויכוחים, מפני שניצחונותיו המדומים והשפלת זולתו מעוררים בקרבו תחושות של גאווה ועליונות על זולתו, ומרוממים אותו בעיני עצמו.


כיצד יש לנהוג עם הסכלים האובססיביים הללו? האם יש להשיב להם? ובכן, ראו דברי רס"ג בפירושו לפסוקים המפורסמים במשלי, אשר לכאורה סותרים זה-את-זה (כו, ד–ה): "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה, עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו", וכֹה דבריו בפירושו הקצר: "אַל – אל תען את הכסיל כפי קלות דעתו במה שיש חשש שתשווה לו גם אתה; עֲנֵה – אך ענה לו כפי קלות דעתו במה שאתה חושש שיהא חכם בעיני עצמו".


ובפירושו הארוך הוסיף:


"חילק את השאלות והתשובות לשני חלקים: הראשון בענייני ההמון, והשני בענייני הנבחרים [היחידים או הבודדים אשר מתווכחים בענייני אמונה ודת]: אם יָצא הסכל נגדך בענייני העולם בחירוף או בגידוף, אל תענהו על-כך פן תשווה לו ותיכנס בכיוצא למה שאתה מתנגד לו [דהיינו תתדרדר לסכלות ולנבלות הפה שהיא דבר מכוער מאד, ואף חילול ה' לנבונים ולישרי הדעת]; ואם יָצא נגדך בענייני דתך ופקפק באמונתך, [...] ענה לו, כדי שלא יְדַמֶּה שיש לו הוכחה ושדבריו אמת, ומנוסח שני הפסוקים יתברר שאינם סותרים זה-את-זה".


כמו כן, רס"ג בהמשך פירושו מסב את תשומת לבנו לכך, שעל איש האמת, אשר ממלא את חובתו להוכיח לסכל את סכלותו, לבחון את דרכיו ומחשבותיו. כלומר, עליו לשאול את עצמו: האם מעשיו הינם לשם שמים, והאם הוא נסמך על טיעונים אמיתיים ומבוססים? אם מעשיו לשם שמים וטיעוניו טיעונים אמיתיים וישרים, עיונו נקרא בפי רס"ג: "העיון הטהור".


וכֹה דברי רס"ג בפירושו למשלי (כז, יז), "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ":


"פשט הדבר בהִתחרות המצויה בין בני אדם בבניינים ובנטיעות ובכלים וכל הדומה לכך [בענייני הישגי העולם-הזה החולפים וכלים], וזה על דרך המציאות [כלומר כך הוא דרכם של בני אדם להִתחרות זה-עם-זה]. ועניין המשל בוויכוחים, כאשר נפגשים שני חכמים במערכה, במושבי העיון הטהור, הרי כל אחד מהם מחדד את הבנת השני חידוד ניכר, וממציא לו מרעיונו עניינים שלא היו בידו לפני-כן, ויתעורר לענות על טענות סותרות שלא היה יודעם שהם נגדו, וכל הדומה לכך. ולא אמרתי העיון הטהור, אלא מפני שרבים מאנשי זמננו זה אינם מְדַבְּרִים כדי שילמדו, אלא מדברים כדי שינצחו, לפיכך אין המושב לעיון הטהור".


והנה דוגמה לעיון טהור כזה, מתוך דברי רבנו בהקדמת פירושו למשנה (עמ' יג):


"אבל קביעתו [של ר' יהודה הנשיא במשנה] סברת אדם מסוים וחזרתו מאותה הסברה כגון אָמרוֹ: 'בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי' כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שֶׁאֵלּוּ האישים הגדולים, החסידים, המשׂכילים, המופלגים בחכמה, שלֵמי הדעת, כאשר ראו את דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר – נכנעו וחזרו לדעתו".


ובהמשך דברי רבנו שם, הוא מלמד מוסר נעלה מאד, בעניין אהבת האמת ורדיפת הצדק:


"כל-שכן וקל-וחומר שאר בני אדם, כשיראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש. וזהו דבר ה': 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' [דב' טז, כ], ועל זה אמרוּ חכמים: 'הוי מודה על האמת' [אבות ה, ז], רוצה לומר, אף-על-פי שאתה יכול לחלץ את עצמך בטענות וויכוחיות [כלומר להתל ולתעתע בכל מיני דרכי הטעיה השָּׂאה ומניפולציה כדי שדבריך ייראו לשומעים כאילו הם הצודקים והנכונים; וכך נוהגים כאמור גסי הרוח המתעתעים] – אם תדע שדְּבר יריבך הוא האמת, אלא שטענתך נראית יותר – מחמת חולשתו [אי יכולתו להסביר את עצמו באופנים ברורים או משכנעים] או בגלל יכולתך להטעות [כאמור] – חזור לדבריו וחדל להתווכח".


ונדירים מאד הם האישים בימינו אשר מקיימים את צוואת חכמים ומודים על האמת...


***

בעניין הגורם השני, "עדינות הדבר המושג עצמו, ועומקו וקושי השגתו", רבנו מרחיב מעט בעניין הגורם הזה בהמשך המורה (א, לד), שם הוא מתאר את הסיבות המונעות את פתיחת הלימודים בענייני האלהות למי שלא הכשיר את עצמו בלימודים, וכֹה דבריו:


"הסיבה הראשונה, קושי הדבר כשלעצמו ועדינותו ועומקו, אמר: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד], ונאמר: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא' [איוב כח, יב]. ואין ראוי להתחיל את הלימודים בַּיותר קשה ועמוק להבנה, ומן המשלים הידועים באומתנו דימוי הלימוד למים, וביארו עליהם השלום במשל זה כמה עניינים, מכללן שהיודע לשחות יוציא פנינים מקרקעית הים, ומי שאינו יודע לשחות יטבע, ולפיכך לא ייגש לשחות אלא מי שהורגל בלימודה".


***

ובעניין הגורם השלישי, "סכלות המשיג וקוצר יכולתו להשיג מה שאפשר להשיג", גם בעניין הגורם השלישי רבנו מרחיב מעט בהמשך המורה (א, לד), שם הוא מתאר כאמור את הסיבות המונעות את פתיחת הלימודים בענייני האלהות, וכֹה דבריו: