גורמי העיוורון מדרך האמת

במאמר הקודם בסדרת "מורה הנבוכים" שכותרתו: "מגבלות השכל האנושי", למדנו בין השאר, כי ישנם רבים מבני האדם אשר מתעקשים לדבוק בהבליהם. רבנו מגדיר את עקשנותם באופן מעניין, הוא קורא לה: "העיקשות המופתית" דהיינו עקשנות אובססיבית ובהמית נגד הוכחה ברורה, שעלולה לנבוע מסיבות רבות ומגוונות, כגון מהתנשאותו וגסות-רוחו של המתווכח, או מחוסר יכולתו המחשבתית להבין את דקות העניינים, או בשל דעות קדומות שהולעט בהן עוד בהיותו ילד קטן בחיק אימו, וכך נעתק מחיק אימו לחיק אשתו.


וכֹה דברי רבנו בעניין "העיקשות המופתית" בהמשך דבריו במורה שם (א, לא):


"לפי שכל דבר שנודעה אמיתתו בהוכחה אין בו מחלוקת ולא וויכוחים ולא התנצחויות, זולתי מצד סכל המתעקש עיקשות הנקראת 'העיקשות המופתית' [עקשנות אובססיבית ובהמית נגד הוכחה ברורה], כדרך שתמצא אנשים שהתעקשו נגד כדוריות הארץ והיות הגלגל עגול וכיוצא בכך – אלה, [הסכלים, העקשנים האובססיביים הללו] אין להביאם בחשבון בעניין זה [דרך אגב, בימינו הוכח שאין גלגלים בשמים כלל, אך צדקו הקדמונים שכוכבי הלכת ושאר גרמי השמים שבמערכת השמש נעים במסלולים מעגליים, והיום אנו יודעים שכל הכוכבים וגרמי השמים שבמערכת השמש סובבים סביב השמש מכוח הכבידה העצום שלה]".


במאמר זה נרחיב מעט בעניין הסיבות שגורמות ל"עקשנות המופתית" והן גם הסיבות אשר גורמות בסופו-של דבר לכיבוי עיני הדעת, להחשכת מאור המחשבה ולעיוורון האדם מן האמת, וכמו שאמר איוב (לז, כא): "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים". כלומר, אפילו שהאור בהיר בשחקים עד שכל אחד מסוגל לראותו, הם לא יראו אותו, דהיינו הם לא יראו את אור האמת, מפני שהם החשיכו את עיני שכלם ואינם מסוגלים עוד לראות נכוחה.


והנה לפניכם גם פירוש רס"ג לפסוק הזה: "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים וְרוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם", וכֹה דבריו: "וְעַתָּה – הרי הם עתה כמי שלא ראה אור שהוא בהיר בשחקים אחר שעברו הרוחות וטיהרום [כלומר, גם לאחר שהרוחות טיהרו וניקו וזיכּכו את השמים מעננים או אדים או אבק וכיו"ב; גם כאשר השמים בהירים לחלוטין, הם אינם רואים את אור השמש, וכך הם עדת הסכלים, אינם רואים את אור האמת אפילו שהוא ברור ובהיר כשמש המאיר]". ובפירושו הארוך הוסיף רס"ג: "ופירשתי 'וַתְּטַהֲרֵם', ממה שנאמר: 'וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר' [שמ' כד, י], שהוא בהירות [כלומר, המלה 'לָטֹהַר' בפסוק משמעה בהירות השמים]".


שלושת גורמי המחלוקות בין בני האדם


בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, לא) הוא מפרט את גורמי המחלוקות בין בני האדם בעניינים המחשבתיים בעיקר אך גם בעניינים אחרים, גורמי המחלוקות הללו הם-הם גורמי העקשנות המופתית, והם-והם גורמי כיבוי מאור הדעת, וכֹה דברי רבנו במורה שם:


"אמר אלאסכנדר אלאפרודיסי ["ראש בית המדרש לפילוסופיה באתונה בשנת 198–211 לספירה הנוצרית, היה גדול המפרשים של אריסטו בימים ההם" (קאפח)] כי גורמי המחלוקות בָּעניינים שלושה: האחד אהבת ההתנשאות והניצוח המטים את האדם מלהשיג את האמת כפי שהוא; והשני עדינות הדבר המושג עצמו, ועומקו וקושי השגתו; והשלישי סכלות המשיג וקוצר יכולתו להשיג מה שאפשר להשיג, כך אמר אלאסכנדר".


בעניין הגורם הראשון, ובכן, ברור שהוא נובע ממידות רעות מאד, דהיינו מהתנשאותו של המתווכח, ומאהבתו לנצח ולהתגבר בוויכוחים, מפני שניצחונותיו המדומים והשפלת זולתו מעוררים בקרבו תחושות של גאווה ועליונות על זולתו, ומרוממים אותו בעיני עצמו.


כיצד יש לנהוג עם הסכלים האובססיביים הללו? האם יש להשיב להם? ובכן, ראו דברי רס"ג בפירושו לפסוקים המפורסמים במשלי, אשר לכאורה סותרים זה-את-זה (כו, ד–ה): "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה, עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו", וכֹה דבריו בפירושו הקצר: "אַל – אל תען את הכסיל כפי קלות דעתו במה שיש חשש שתשווה לו גם אתה; עֲנֵה – אך ענה לו כפי קלות דעתו במה שאתה חושש שיהא חכם בעיני עצמו".


ובפירושו הארוך הוסיף:


"חילק את השאלות והתשובות לשני חלקים: הראשון בענייני ההמון, והשני בענייני הנבחרים [היחידים או הבודדים אשר מתווכחים בענייני אמונה ודת]: אם יָצא הסכל נגדך בענייני העולם בחירוף או בגידוף, אל תענהו על-כך פן תשווה לו ותיכנס בכיוצא למה שאתה מתנגד לו [דהיינו תתדרדר לסכלות ולנבלות הפה שהיא דבר מכוער מאד, ואף חילול ה' לנבונים ולישרי הדעת]; ואם יָצא נגדך בענייני דתך ופקפק באמונתך, [...] ענה לו, כדי שלא יְדַמֶּה שיש לו הוכחה ושדבריו אמת, ומנוסח שני הפסוקים יתברר שאינם סותרים זה-את-זה".


כמו כן, רס"ג בהמשך פירושו מסב את תשומת לבנו לכך, שעל איש האמת, אשר ממלא את חובתו להוכיח לסכל את סכלותו, לבחון את דרכיו ומחשבותיו. כלומר, עליו לשאול את עצמו: האם מעשיו הינם לשם שמים, והאם הוא נסמך על טיעונים אמיתיים ומבוססים? אם מעשיו לשם שמים וטיעוניו טיעונים אמיתיים וישרים, עיונו נקרא בפי רס"ג: "העיון הטהור".


וכֹה דברי רס"ג בפירושו למשלי (כז, יז), "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד וְאִישׁ יַחַד פְּנֵי רֵעֵהוּ":


"פשט הדבר בהִתחרות המצויה בין בני אדם בבניינים ובנטיעות ובכלים וכל הדומה לכך [בענייני הישגי העולם-הזה החולפים וכלים], וזה על דרך המציאות [כלומר כך הוא דרכם של בני אדם להִתחרות זה-עם-זה]. ועניין המשל בוויכוחים, כאשר נפגשים שני חכמים במערכה, במושבי העיון הטהור, הרי כל אחד מהם מחדד את הבנת השני חידוד ניכר, וממציא לו מרעיונו עניינים שלא היו בידו לפני-כן, ויתעורר לענות על טענות סותרות שלא היה יודעם שהם נגדו, וכל הדומה לכך. ולא אמרתי העיון הטהור, אלא מפני שרבים מאנשי זמננו זה אינם מְדַבְּרִים כדי שילמדו, אלא מדברים כדי שינצחו, לפיכך אין המושב לעיון הטהור".


והנה דוגמה לעיון טהור כזה, מתוך דברי רבנו בהקדמת פירושו למשנה (עמ' יג):


"אבל קביעתו [של ר' יהודה הנשיא במשנה] סברת אדם מסוים וחזרתו מאותה הסברה כגון אָמרוֹ: 'בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי' כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שֶׁאֵלּוּ האישים הגדולים, החסידים, המשׂכילים, המופלגים בחכמה, שלֵמי הדעת, כאשר ראו את דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר – נכנעו וחזרו לדעתו".


ובהמשך דברי רבנו שם, הוא מלמד מוסר נעלה מאד, בעניין אהבת האמת ורדיפת הצדק:


"כל-שכן וקל-וחומר שאר בני אדם, כשיראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש. וזהו דבר ה': 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' [דב' טז, כ], ועל זה אמרוּ חכמים: 'הוי מודה על האמת' [אבות ה, ז], רוצה לומר, אף-על-פי שאתה יכול לחלץ את עצמך בטענות וויכוחיות [כלומר להתל ולתעתע בכל מיני דרכי הטעיה השָּׂאה ומניפולציה כדי שדבריך ייראו לשומעים כאילו הם הצודקים והנכונים; וכך נוהגים כאמור גסי הרוח המתעתעים] – אם תדע שדְּבר יריבך הוא האמת, אלא שטענתך נראית יותר – מחמת חולשתו [אי יכולתו להסביר את עצמו באופנים ברורים או משכנעים] או בגלל יכולתך להטעות [כאמור] – חזור לדבריו וחדל להתווכח".


ונדירים מאד הם האישים בימינו אשר מקיימים את צוואת חכמים ומודים על האמת...


***

בעניין הגורם השני, "עדינות הדבר המושג עצמו, ועומקו וקושי השגתו", רבנו מרחיב מעט בעניין הגורם הזה בהמשך המורה (א, לד), שם הוא מתאר את הסיבות המונעות את פתיחת הלימודים בענייני האלהות למי שלא הכשיר את עצמו בלימודים, וכֹה דבריו:


"הסיבה הראשונה, קושי הדבר כשלעצמו ועדינותו ועומקו, אמר: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד], ונאמר: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא' [איוב כח, יב]. ואין ראוי להתחיל את הלימודים בַּיותר קשה ועמוק להבנה, ומן המשלים הידועים באומתנו דימוי הלימוד למים, וביארו עליהם השלום במשל זה כמה עניינים, מכללן שהיודע לשחות יוציא פנינים מקרקעית הים, ומי שאינו יודע לשחות יטבע, ולפיכך לא ייגש לשחות אלא מי שהורגל בלימודה".


***

ובעניין הגורם השלישי, "סכלות המשיג וקוצר יכולתו להשיג מה שאפשר להשיג", גם בעניין הגורם השלישי רבנו מרחיב מעט בהמשך המורה (א, לד), שם הוא מתאר כאמור את הסיבות המונעות את פתיחת הלימודים בענייני האלהות, וכֹה דבריו:


"והסיבה השנייה, קוצר דעת כל בני אדם בראשיתם [בראשית כניסתם לעולם לימודי המדע והמחשבה], לפי שלא ניתנה לאדם שלמותו הסופית מראש, אלא השלמות מצויה בו בכוח, ובראשיתו נעדרת ממנו בפועל, 'וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד' [איוב יא, יב]. וכל אדם שיש לו דבר מסוים בכוח אינו חיובי בהכרח שייצא אותו הדבר אל הפועל, אלא אפשר שיישאר במגרעותיו, אם מחמת מעצורים [כגון מחלות ומומים וכיו"ב, או דעות קדומות עקומות ועקושות], ואם מחוֹסר הכשרה שתוציא אותו מן הכוח אל הפועל, ובפירוש נאמר: 'לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ' [איוב לב, ט], ואמרו ז"ל: 'ראיתי בני עליה והם מועטים' [סוכה מה ע"ב; סנהדרין צז ע"ב], כי המעצורים מלהגיע אל השלמות רבים מאד והמטרידים ממנה עצומים, ומתי תושג הכוננות המוחלטת ["ההקדמות וההצעות הדרושות לאדם כדי להכינו לקראת מדעי האלהות" (קאפח)], והפנאי להכשרה כדי שייצא מה שבאותו אדם בכוח אל הפועל".


הגורם הרביעי


בהמשך דברי רבנו במורה (א, לא), הוא מלמד על גורם מרכזי נוסף למחלוקות בין בני האדם, והוא גורם גדול מאד, לא רק למחלוקות הנדונות, אלא גם לאותה עקשנות בהמית אובססיבית וכן לכיבוי מאור הדעת שאותם הזכרנו לעיל, וכֹה דברי רבנו שם בשתי הפסקות הבאות:


"ובזמננו גורם רביעי שלא הזכירוֹ מפני שלא היה אצלם, והוא ההרגל והחינוך, לפי שיש לאדם בטבעו אהבה להרגלו ונטייה כלפיו, עד שהנך רואה אנשי הכפרים כפי שהם מן הניוול והעדר התענוגות ודחקות המזון, מתעבים את הכרכים ואינם נהנים בתענוגותיהם, ומעדיפים את המצבים הגרועים שהורגלו בהם על המצבים התקינים שלא הורגלו להם, ואין נפשם נינוחת במגורי הארמונות ולא בלבישת המשי ולא בהתעדנות במרחץ ובשמנים ובמיני הבושם.


כך יארע לאדם גם בהשקפות אשר הורגל להן ונתחנך בהן, שהוא מחבבן ומגן עליהן ומתרחק מזולתן, וגם גורם זה מעוור את האדם מהשגת האמת ויטה כלפי הרגליו – כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלהיים רבים כפי שנבאר, כל זה מחמת ההרגל והחינוך על לשונות שהכל מודים בקדושתן ואמיתתן, אשר פשטיהן מורים על גשמות ועל דמיונות בלתי נכונים, אלא נאמרו על דרך המשל והחידה ונעשה הדבר בגלל סיבות שאזכיר [בהמשך המורה]".


ודברים דומים כותב רבנו בהקדמת פירושו לסנהדרין פרק חלק (עמ' קלז):


"ואם אתה הקורא מאחת משתי הכיתות הראשונות [תופשי אגדות חז"ל כפשוטן והרשעים הארורים החכמים בעיניהם] אל תעיין בדברי בשום דבר מן העניין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשׂנאהו – כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם. הנך רואה דְּבַר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא: 'וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל' [במ' כא, ה; וכמובן שדבריו משל לאלה שהורגלו בהשקפות הרעות והבהמיות, אשר יקוצו בהשקפות הזכות והטהורות, ולמרות רוממותן וטהרתן ייראו בעיניהם כמקולקלות]".


והנה לפניכם גם דברי רבנו בצוואתו למורה בעניין הסכלים העקושים הללו (עמ' יב):


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם],שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


רבים הם אפוא הסכלים אשר חונכו על השקפות שגויות ואינם מוכנים בשום פנים להשליך אותן, ואפילו יוכיחו להם באלף-אלפי ורוב-רבבי ראיות והוכחות מפורשות, עדיין הם יישארו בעקשנותם האובססיבית והבהמית, מפני ששכלם כבר נתעוור מן האמת. הם מתעלמים מן החובה לקבל את האמת ממי שאמרו, ומלהיות "עם חכם ונבון" שייעודו להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובמקום זאת, הם דבקים בהזיות הנַּחלות שהנחילו להם זקני בור ונשים בלות משחר עלומיהם, ויעשו הכל כדי להצדיק את סכלותם ולהציגה כחכמה מופלאה.


והנה דברי רבנו עליהם בהקדמתו למורה (עמ' ז), וכֹה דבריו:


"ולפי המצבים האלה משתנים מעלות השלמים. אבל אותם שלא ראו אור אף פעם אלא הם מגששים באפלתם, והם אשר נאמר בהם: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' [תה' פב, ה], ונעלם מהם האמת לגמרי על-אף עוצם בהירותו, כמו שאמר בהם: 'וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים' [איוב לז, כא], והם המון עמי הארץ, אין מקום להזכירם כאן במאמר זה".


***

נחזור עתה לדברי רבנו לעיל בעניין הגורם הרביעי, רבנו מביא דוגמה לטעות מחמת ההרגל והחינוך, מן השגיאות הרבות והעצומות שפשטו בהמון בענייני ידיעת הבורא: "כמו שאירע להמון בגשמות ובעניינים אלהיים רבים כפי שנבאר, כל זה מחמת ההרגל והחינוך על לשונות שהכל מודים בקדושתן ואמיתתן, אשר פשטיהן מורים על גשמות ועל דמיונות בלתי נכונים". כלומר, ההמון חונך והורגל על פשטי לשונות בכתבי-הקודש אשר מורים על הגשמה או על תפישות שגויות ביחס לבורא יתעלה, ודבר זה גרם להם לשגות בהשקפות רעות ומשובשות, אם במודע ואם בתת-המודע. בהמשך דבריו רבנו מוסיף ומציין, שכל הלשונות הללו בכתבי-הקודש "נאמרו על דרך המשל והחידה ונעשה הדבר בגלל סיבות שאזכיר", ועל הסיבות הללו שרבנו רומז אליהן כאן, ראו מאמרי: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?".


כמו כן, לדיון בשגיאות ההגשמה של ההמון ואנשי השם הנחשבים לחכמים, ראו מאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז (חלק א)", שם תואר זעמו של הפוחז מפוסקיירא אשר מגונן על מאמיני הגשמות אשר בעיניו הם "גדולים וטובים" יותר מרבנו...


הגורם החמישי


בימינו נפוץ מאד עוד גורם והוא השוחד, כי מי שהופך תורת חיים לקורדום חוצבים קשה יהיה לו מאד עד בלתי אפשרי לראות את האמת, שהרי הוא מקבל שוחד חודשי מממסד המינים בעלי המרדעות, ואפילו אם תוכיח לו בראיות תורניות ברורות ומפורשות, שאפילו אדם חילוני יכול להבין; הוא, אותו סכל שיָּנַק כל חייו את תורתם של המינים וצאצאיהם ונטל את טובות ההנאה שלהם, לעולם לא יוכל להבין, אלא-אם-כן יזעק לה' באמת ובתמים ובלב נשבר ונדכה שיורהו אל דרך האמת, וירצה בכך בכל מאודו, ואף יהיה לו כוח נפשי לקבל את האמת.


ומהסיבה הזאת, השוחד, רבנו אומר את מה שהוא אומר בפירושו לאבות (ד, ז):


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם נוטלי שוחד ושוחרי שילומים], אבל אומר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים. [...]


והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והשׁגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל. [...]


וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [רוב תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד. [...]


וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים באמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [כלומר, מי שלומד מאלישע שמותר לבעלי השׂררה ליהנות מכבוד תורה מתעה את הרבים], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות [כלומר, לא מדובר בעניין שניתן להבינו לשני פנים או להסתפק בו, אלא בעניין חד-משמעי מובהק]. [...]


ולמה לי להאריך בעניין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. [...] ושתי מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".


ומסיבה זו, השוחד, רבנו גם אומר מה שהוא אומר בפירושו לנדרים (ד, ג):


"ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני הפתאים ומחוסרי הדעת] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".


כלומר, לדעת רבנו, כל התכסיסים להתיר להשתמש בכתרה של תורה אינם אלא תחבולות אירופיות פרו-נוצריות שתכליתן להכחיש את האמת, והן נובעות מעיוורון השוחד והתאווה ומרדיפת הבצע והשלמונים, ולא לחינם הלל הזקן היה אומר: "ודישתמש בתגא – חָלַף".


השוחד – אם כל חטאת


ראוי לצרף למאמר זה את הסיפור המפורסם על ר' ישמעאל, ואף שכבר העתקתיו פעמים רבות, יש לשננו שוב ושוב, כדי שלכל הפחות נדע את האמת על נוטלי השוחד והשלמונים, וכך נאמר במסכת כתובות (קה ע"ב) על ר' ישמעאל, איש האמת והצדק היושר והטוהר:


"רִ' יִשׁמָעֵאל בֵּרִ' יוֹסֵי הְוָה רָגִיל אָרִיסֵיהּ דַּהְוָה מַייתֵּי לֵיהּ כָּל מַעְלֵי שַׁבְּתָא כַּנְּתָא דְּפֵירֵי, יוֹמָא חַד אַייתִּי לֵיהּ בְּחַמשָׁא בְּשַׁבְּתָא, אְמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הַאידַּנָא? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, וַאְמֵינָא אַגַּב אוֹרחִי אַייתִּי לֵיהּ לְמָר. לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ, אְמַר לֵיהּ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא! אוֹתֵיב זוֹגָא דְּרַבָּנַן וְקַדָּייְנִין לֵיהּ, בַּהדֵּי דְּקַאַזֵיל וְאַתֵּי, אְמַר: אִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי וְאִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי. אְמַר: תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".


סוּפר על ר' ישמעאל, שאריסו (=חקלאי שמעבד אדמות של אחֵרים תמורת חלק מן היבול) שהיה עובד בשדהו, נהג לתת לר' ישמעאל את חלקו ביבול השדה כל ערב שבת. יום אחד הביא לו אריסו את חלקו ביום חמישי, שאל אותו ר' ישמעאל: מה נשתנה היום? השיב לו שיש לו דין בבית דינו. מיד ר' ישמעאל פסל את עצמו מלדון את אריסו! במקום זאת, הושיב ר' ישמעאל שני דיינים לדון את אריסו, והוא עמד מחוץ לבית-הדין ושמע את הדיון.


תוך כדי הדיון, ר' ישמעאל מצא את עצמו מעלה טענות לזכותו של אריסו, ומהרהר בטיעונים שאריסו יכול להעלות ושעשויים לזַכּוֹתוֹ בדין. מיד תפש את עצמו ואמר: "תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". כלומר, ומה אני שלא לקחתי בסופו-של-דבר, ואפילו אם לקחתי הייתי לוקח משלי (שהרי מחובתו של האריס לתת לבעל השדה את חלקו), ולמרות זאת, כל העת הרהרתי בזכוּתוֹ של האריס – מקבלי השוחד, שמקבלים שלא בצדק, על אחת כמה וכמה! שהרי שִׂכלם נחרב בתאוות הבצע והם עיוורים לחלוטין מלראות את אור האמת.


לאור דברי ר' ישמעאל בתלמוד, והמוסר הגדול שהוא מלמד אותנו, עלינו לשאול את עצמנו: האם דרדעים שׂכירים שנהנים מדברי תורה ומקבלים שכר מופלג מהממסד הרבני, האם הם ראויים ורשאים לדון ולפסוק בעניין נטילת שכר בעבור שׂררה רבנית? או בעניין נטילת שכר בעבור פסיקת דינים? האם הם מסוגלים להגיע להכרעה הלכתית אמיתית?! ואם הם היו אנשי אמת ונוהגים כהלכה הם היו אומרים רק שלוש מלים: "פסילנא לך לדינא".


וכבר אמר שלמה במשלי (יז, ח): "אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל", ופירש שם רס"ג: "כך מדמים בו בעליו, והוא לפני ה' בהיפך זה, כמו שנאמר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם' [דב' טז, יט]". למדנו אפוא, ש"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ" (מש' כא, ל), כי אין לשום אדם יכולת להתנגד לטבע האדם וליטול שוחד, ויחד עם זאת לשמור על עיני שכלו שלא יתעוורו מן השוחד... ומי שחולק על זאת כופר בתורה!


ונצרף לפרק זה את פסקי רבנו בעניין שוחד דברים, וזאת כדי שנלמד על כוחו העצום של השוחד, שהרי לא רק מפני שוחד ממון הזהירה תורה אלא גם מפני שוחד דברים, והנה כמה הלכות מדברי רבנו בהלכות סנהדרין (כג, ב–ד), אשר כולן הן סוגיות מפורשות בתלמוד:


"ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים, ומעשה בדיין שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעוֹ בעלייתו והיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין'. ומעשה באחד שהעביר אברה [=נוצה] של עוף מעל רדיד הדיין, ואחֵר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו [הדיין]: 'הריני פסול לך לדין'".


"ומעשה באחד שהביא מתנה ממתנות כהונה לדיין כהן, ואמר לו: 'פסול אני לך לדין'. ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת, פעם אחת הקדים להביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין', אף-על-פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאן שלא בזמנן נפסל לו לדין".


סוף דבר


ראו נא את כוחו העצום של השוחד! אפילו שוחד פעוט שבפעוטים עלול לגרום להטיית דעתו של הדיין לטובת אחד מבעלי-הדין! וזה מוביל אותנו לשאלה: האם יש להתייחס לפסיקתם של חוצבי התורה, אשר מתירים לעצמם ליהנות מן התורה? אלא, יש לזרוק את פסקיהם למחזורית הקרובה, וראוי אף לשורפם כדי להעביר מסר לעם שהינם רוע ותועבה: מפני שהם גורמים לחילול שם שמים איום ונורא, לעיוות דת משה העשוקה, ולהפיכתה לדת בצע פרו-נוצרית – מוטציה מבאישה אשר צחנתה הרצוצה בוקעת ועולה עד לב השמים.


לעומת זאת, ראו נא את יחסו של דניאל ע"ה להצעת מלך בבל לתת לו שלל מתנות יקרות מאד, עד אפילו שליש ממלכותו העצומה! והנה הדברים האמורים בדניאל (ה; ו–ז, יז):


"אֱדַיִן מַלְכָּא זִיוֹהִי שְׁנוֹהִי וְרַעיֹנֹהִי יְבַהֲלוּנֵּהּ וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן. קָרֵא מַלְכָּא בְּחַיִל לְהֶעָלָה לְאָשְׁפַיָּא כַּשְׂדָּאֵי וְגָזְרַיָּא, עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְחַכִּימֵי בָבֶל: דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִקְרֵה כְּתָבָה דְנָה וּפִשְׁרֵהּ יְחַוִּנַּנִי אַרְגְּוָנָא יִלְבַּשׁ וְהַמְנִיכָא דִי דַהֲבָא עַל צַוְּארֵהּ וְתַלְתִּי בְמַלְכוּתָא יִשְׁלַט [...] בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל, וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא: מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן, וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב".


ואיזה ר"ב שכיר בימינו היה אומר כך? ובמקום לומר: "לְאָחֳרָן הַב", הם יאמרו: "הַב הַב".


ואחתום בדברי הנביא ישעיה ובתרגום יונתן לדברי נבואתו (נו, יא):


"וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [ראשי הדת והעם] לֹא יָדְעוּ הָבִין, כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ, אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ", וכך תרגם שם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".

גורמי העיוורון מדרך האמת
.pdf
Download PDF • 204KB

115 צפיות0 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!