עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית

בעולם האורתודוקסי הפרו-נוצרי נפוץ מאד מטבע הלשון "לעילוי נשמת" או בקיצור: לע"נ, "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דב' כט, יז). ביטוי זה הפך להיות אחת מאושיות הדת, ניתן לראותו על גבי פרוכות, ארונות וסידורים שנתרמים לבית-הכנסת, וכן על גבי הנצחות או מזכרות שנעשות לכבודו של מת מסוים, כאשר בתחתית הברכה או התפילה שנדפסה נכתב: "לע"נ פלוני אלמוני". כמו כן, כאשר אנו מגיעים להלוויה או לבתי אבלים, אין הוזה הזיות אחד שלא פותח או מסיים את "דברי התורה" שלו באמירת "ויהיו הדברים לע"נ המנוח או המנוחה".


גם כאשר נפטר ר"ב גדול אנו שומעים כי משפחתו מבקשת מהציבור שיתפללו לעילוי נשמתו, וגם בכנסים שעושים לזכרו שנים רבות לאחר-מכן, מציינים שהכנס הוא לעילוי נשמת אותו ר"ב גדול. מהו אותו "לעילוי נשמת"? האם יש לנו יכולת להשפיע על המתים? האם יש לנו יכולת "להעלות" אותם ממקום שפל למקום נכבד? האם יש לנו יכולת להֵיטיב עמם?


א. המקור המרכזי לאמונת מעלי הנשמות


לפני שנעיין בדעת רבנו הרמב"ם, נציג את המקור המרכזי שממנו זייפו את הזיית מעלי הנשמות. במשנה במסכת סנהדרין נאמר (י, ב): "שְׁלֹשָׁה מְלָכִים [...] אֵין לָהַם חֵלַק לָעוֹלָם הַבָּא [...] יָרָבעָם וְאַחאָב וּמנַשַּׁה". משנה זו נידונה בהיבטים מדרשיים שונים בגמרא, ושם שאלו ביחס לשושלת המלכים – חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו: מדוע מנו במשנה את מנשה בכלל הרשעים, ולא מנו באותה רשימה גם את אמון בנו, שהיה אף הוא מלך רשע? והשיבו שם: שאמון זכה שלא נזכר שמו יחד עם המלכים הרשעים, בזכות בנו יאשיהו שהיה צדיק, ואילו מנשה לא זכה שישמיטו את שמו מהרשימה, וזאת למרות שאביו חזקיהו היה צדיק.


מסקנת המדרש בגמרא היא, שבן מזכה את אביו אך אב אינו מזכה את בנו, וזה לשון הגמרא שם (קד ע"א): "מִפְּנֵי מַה לֹא מָנוּ אַת אָמוֹן? מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שַלְּ יֹאשִׁיָּהוּ. מְנַשַּׁה נַמֵּי לָא נִמנֵי מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שַּׁלְּ חִזקִיָּהוּ! בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא, אַבָּא לָא מְזַכֵּי בְּרָא".


ב. דעת הרמב"ם ורס"ג


לפני שנבאר את הגמרא המדרשית הזו לאורו של רבנו, נציג את דעתו ביחס לעילוי הנשמות. הרמב"ם היה בדעה שאין שום יכולת לחיים להשפיע על המתים, אדם שנפטר מן העולם-הזה, נידון לפי מעשיו בבית-דין של מעלה לנצח נצחים. מעלתו בעולם-הבא איננה משתנה לא לטובה ולא לרעה, וכך כותב רבנו הרמב"ם מפורשות בפירושו למסכת אבות (ד, כב):


"כבר ביארנו בעשירי דסנהדרין שאין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם-הזה, ועל זה רמז שלמה באמרוֹ: '[כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה] כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה' [קה' ט, י], אלא באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה [של האדם בחיי העולם-הזה], ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".


והנה לפניכם מעט מדברי רבנו בפירושו לפרק עשירי סנהדרין (עמ' קלח):


"והנה האושר והתכלית הסופית היא להגיע אל המעמד הזה המרומם [העולם הבא], ולהימצא באותו המצב וקיום הנפש [בהתרוממות האדם בעולם-הזה לדרגת "אדם" הנפש אינה נכרתת וזוכה להוסיף ולהתקיים] <