"עילוי נשמות" לדעת הרמב"ם – הזיה או מציאות?

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בעולם הדתי בימינו נפוץ מאד מטבע הלשון "לעילוי נשמת" או בקיצור "לע"נ". מי שמצוי בתוך העולם הדתי ודאי מכיר את הביטוי הזה הואיל והוא הפך להיות אחת מאושיות הדת בימינו. אנו מוצאים ביטוי זה על גבי פרוכות, ארונות וסידורים שנתרמים לבית-הכנסת, על גבי הנצחות או מזכרות שנעשות לכבודו של מת מסוים, כאשר בתחתית הברכה או התפילה שנדפסה נכתב: "לע"נ פלוני אלמוני". כמו כן, כאשר אנו מגיעים להלוויה או לבתי אבלים, אין רב שלא פותח או מסיים את "דברי התורה" שלו באמירת "ויהיו הדברים לע"נ המנוח או המנוחה".


גם כאשר נפטר רב גדול אנו שומעים כי משפחת הנפטר מבקשת מהציבור שיתפללו לעילוי נשמתו, וגם בכנסים שעושים לזכרו שנים רבות לאחר-מכן, מציינים שהכנס הוא לעילוי נשמת אותו רב גדול. מהו אותו "לעילוי נשמת"? האם יש לנו יכולת להשפיע על המתים? האם יש לנו יכולת "להעלות" אותם ממקום שפל למקום נכבד? האם יש לנו את היכולת להֵיטיב עמם?


א. המקור המרכזי לאמונת מעלי הנשמות


לפני שנעיין בדעת הרמב"ם, נציג את המקור המרכזי לאמונת מעלי הנשמות. במשנה במסכת סנהדרין נאמר (י, ב): "שְׁלֹשָׁה מְלָכִים [...] אֵין לָהַם חֵלַק לָעוֹלָם הַבָּא [...] יָרָבעָם וְאַחאָב וּמנַשַּׁה". משנה זו נידונה בהיבטים מדרשיים שונים בגמרא, ושם שאלו ביחס לשושלת המלכים – חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו: מדוע מנו במשנה את מנשה בכלל הרשעים, ולא מנו באותה רשימה גם את אמון בנו, שהיה אף הוא מלך רשע? והשיבו, שאמון זכה שלא נזכר שמו יחד עם המלכים הרשעים, בזכות בנו יאשיהו שהיה צדיק, ואילו מנשה לא זכה שישמיטו את שמו מהרשימה, וזאת למרות שאביו חזקיהו היה צדיק.


מסקנת הגמרא ממדרש זה היא, שבן מזכה את אביו אך אב אינו מזכה את בנו, וזה לשון הגמרא שם (קד ע"א): "מִפְּנֵי מַה לֹא מָנוּ אַת אָמוֹן? מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שַלְּ יֹאשִׁיָּהוּ. מְנַשַּׁה נַמֵּי לָא נִמנֵי מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שַּׁלְּ חִזקִיָּהוּ! בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא, אַבָּא לָא מְזַכֵּי בְּרָא".


ב. דעת הרמב"ם ורס"ג


לפני שננסה לבאר גמרא מדרשית זו לפי דעת הרמב"ם, נציג את דעתו ביחס לעילוי הנשמות. הרמב"ם היה בדעה שאין כל יכולת לחיים להשפיע על המתים, אדם שנפטר מן העולם הזה, נידון בבית-דין של מעלה לפי מעשיו לנצח נצחים. מעלתו בעולם הבא איננה משתנה לא לטובה ולא לרעה, וכך כותב הרמב"ם מפורשות בפירושו למסכת אבות (ד, כב):


"כבר ביארנו בעשירי דסנהדרין שאין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרוֹ: '[כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה] כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה' [קה' ט, י], אלא באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה, ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".


ובהלכות תשובה (סוף פרק א) הרמב"ם פוסק, שמי שעבר על העבירה החמורה ביותר והיא חילול השם, לא מתכפר לו העוון רק בייסורים וביום הכיפורים, אלא עד יום מותו עוון חילול השם יעמוד לחובתו, ורק במיתתו יתכפר לו כפרה גמורה, וכֹה דבריו:


"אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות [...] שנאמר: 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן' [יש' כב, יד]".


מדבריו אנו למדים, כי הכפרה האחרונה שהאדם עשוי לזכות בה היא בעת מיתתו, ברם, לאחר מיתתו אין עוד אפשרות לכפרה. וכך ביאר מָרי את דברי רבנו בפירושו שם:


"כי אין לדעת רבנו [הרמב"ם] שום תיקון לאחר המוות לא על-ידי מה שנקרא ייסורי גהינם ולא על-ידי דבר אחר [כמו עילוי נשמות], אלא במצב שאדם הולך בו נשאר, רשעים גמורים נידונין לעולם ולעולמי עולמים, ושאר אדם זוכה מבחינות שזכה בהן, אם מעט ואם הרבה, וסובל ממגרעות שבו כפי בחינות מגרעותיו שהלך בהן, ולעולם ולעולמי עולמים ללא שינוי".


הרמב"ם אינו היחיד שהחזיק בדעה זו, גם רבנו סעדיה גאון שחי כ-250 שנים לפני הרמב"ם, קובע נחרצות שאין כל תוספת וגרעון במעלת האדם לאחר שהוא נפטר, וכֹה דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (המאמר התשיעי, ז–ח):


"כשם שגמול אלף זכויות אין לו הפסק, כך זכות אחת אין הפסק לגמולה, וכשם שאין הפסק לעונש אלף עבירות, כך עבירה אחת אין הפסק לעונשה. אלא שהגמול והעונש אף-על-פי שהם תמידיים למעשה אחד ולאלף מעשים, הרי מצב כל אחד יהיה לפי ערך מעשיו: מי שעשה טובה אחת או עשר או מאה או אלף, יהיה מצבו בגמול כפי ערך מה שעשה, אלא שהוא תמידי [...] וכן מי שעשה עבירה אחת או עשר או מאה או אלף, יהיה מצבו בעונש כשֵעור מה שעשה אלא שהוא תמידי".


נשים לב במיוחד למשפט האחרון בדבריו: "יהיה מצבו בעונש [...] אלא שהוא תמידי", כלומר לפי רס"ג אין "תספורות", אין "מחיקת חובות" ואין "קיצור שליש" בעבור "התנהגות טובה", עונש האדם על פשעיו הוא נצחי לפי מה שיקבע דיין האמת והצדק.


ואין זה המקור היחיד שרס"ג קובע בו שאין כל "עליית נשמה" או שינוי במצבה לאחר המוות. כאשר רס"ג מנתח את עקרון השכר והעונש הוא כותב כך (שם, המאמר הרביעי, ב):


"והתבוננתי היאך הועיד לו [אלהים לאדם] את העינוי העצום וייסורי גהינם התמידיים, וראיתי כי יש כנגד זה את הטובה הנצחית והגמול התמידי, ושניהם יחד, אילו לא היו כך, לא יתאוו [בני האדם את] זה [את חיי העולם-הבא], ולא יִיראו מזה [מן העונש הנצחי]".


מָרי ביאר שם את המשפט האחרון בדברי רס"ג, וזה לשונו:


"כלומר, אילו לא היו שניהם נצחיים [השכר והעונש], לא היו הרשעים נרתעים מן העבירות מפחד העונש, כיון שהוא רק לזמן מוגבל. וכן לא היו הכּשרים מַרבים במעשה הטוב ושואפים לו, מתוך תקווה ותאווה לעולם-הבא, בגלל אי-חשיבותו בעיניהם, כיון שהוא מוגבל בזמן".


בהמשך ספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (ו, ד), רס"ג מדגיש שוב את השקפתו בעניין נצחיות השכר והעונש, והנה דבריו לפניכם בשתי הפסקות הבאות:


"כי הפעולות [=קיום המצוות] מובילות אל העונג הנצחי והאושר השלם [בעולם-הבא], ועל דרך מה שפירשנו במאמר החמישי שהמשמעת לה' [בקיום המצוות] מוסיפה זוהר בעצמותה, ושהעבירות מדעיכות את עצמותה [...]. נמצא, כי הנפשות הזכות המזוקקות אשר נצרפו, יבהיקו ויתגלו [...]. ואף-על-פי-כן, אפילו [הנפש] המלוכלכת שבהן, כל זמן שהיא בגוף אפשר לה לשוב להזדכך ולהתנקות.


ולפיכך התשובה מקובלת כל זמן שהאדם חי, וכאשר יצאה [הנפש] ממנו [מן הגוף] אי אפשר לה להתנקות ממה שכבר יש בה, ואף אין לקוות לה מאומה מזה, כאמרוֹ: 'בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה' [מש' יא, ז]".


וכך כותב רס"ג גם בפירושו למשלי שם, וכֹה דבריו: "שהרשע יש לקוות שישוב כל זמן שהוא חי, וכאשר מת מתייאשים ממנו, כי אין תשובה בעולם-הבא". לסיכום דעת רס"ג נצרף קטע נוסף מספרו, ובו הוא מסביר מדוע אין הצדיקים זוכים תמיד לטובה בעולם-הזה. תשובתו היא, שאלהים משלם לצדיקים בעולם-הזה רק מעט משׂכרם, כדי שיישאר להם רוב השכר לטובה הנצחית הנצורה להם לחיי העולם-הבא. ואגב הדברים שם הוא מבאר, שלא יעלה על הדעת שאלהים מעביר נשמות מדַּרגה לדַרגה בעולם-הבא, וכֹה דבריו (ה, ב):


"וממה שקבע החכם [אלהים] בעניין זה, שהוא משלם לעבדיו בעולם הזה על מיעוט מעשיהם [הטובים], כדי שישאיר להם הרוב [רוב השכר] לעולם-הבא, כי לא ייתכן שיעבירֵם בעולם-הבא מדרגה לדרגה, לפי שכל פלג [כת] מן הנגמלים נשאר במה שהוא בו, כאמרוֹ: 'אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם' [דנ' יב, ב]".


אגב, נראה שגם מחבר הספר גן-השׂכלים היה בדעה שאין כל שינוי