"עילוי נשמות" לדעת הרמב"ם – הזיה או מציאות?

עודכן ב: אוג 5

בעולם הדתי בימינו נפוץ מאד מטבע הלשון "לעילוי נשמת" או בקיצור "לע"נ". מי שמצוי בתוך העולם הדתי ודאי מכיר את הביטוי הזה הואיל והוא הפך להיות אחת מאושיות הדת בימינו. אנו מוצאים ביטוי זה על גבי פרוכות, ארונות וסידורים שנתרמים לבית-הכנסת, על גבי הנצחות או מזכרות שנעשות לכבודו של מת מסוים, כאשר בתחתית הברכה או התפילה שנדפסה נכתב: "לע"נ פלוני אלמוני". כמו כן, כאשר אנו מגיעים להלוויה או לבתי אבלים, אין רב שלא פותח או מסיים את "דברי התורה" שלו באמירת "ויהיו הדברים לע"נ המנוח או המנוחה".


גם כאשר נפטר רב גדול אנו שומעים כי משפחת הנפטר מבקשת מהציבור שיתפללו לעילוי נשמתו, וגם בכנסים שעושים לזכרו שנים רבות לאחר-מכן, מציינים שהכנס הוא לעילוי נשמת אותו רב גדול. מהו אותו "לעילוי נשמת"? האם יש לנו יכולת להשפיע על המתים? האם יש לנו יכולת "להעלות" אותם ממקום שפל למקום נכבד? האם יש לנו את היכולת להֵיטיב עמם?


א. המקור המרכזי לאמונת מעלי הנשמות


לפני שנעיין בדעת הרמב"ם, נציג את המקור המרכזי לאמונת מעלי הנשמות. במשנה במסכת סנהדרין נאמר (י, ב): "שְׁלֹשָׁה מְלָכִים [...] אֵין לָהַם חֵלַק לָעוֹלָם הַבָּא [...] יָרָבעָם וְאַחאָב וּמנַשַּׁה". משנה זו נידונה בהיבטים מדרשיים שונים בגמרא, ושם שאלו ביחס לשושלת המלכים – חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו: מדוע מנו במשנה את מנשה בכלל הרשעים, ולא מנו באותה רשימה גם את אמון בנו, שהיה אף הוא מלך רשע? והשיבו, שאמון זכה שלא נזכר שמו יחד עם המלכים הרשעים, בזכות בנו יאשיהו שהיה צדיק, ואילו מנשה לא זכה שישמיטו את שמו מהרשימה, וזאת למרות שאביו חזקיהו היה צדיק.


מסקנת הגמרא ממדרש זה היא, שבן מזכה את אביו אך אב אינו מזכה את בנו, וזה לשון הגמרא שם (קד ע"א): "מִפְּנֵי מַה לֹא מָנוּ אַת אָמוֹן? מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שַלְּ יֹאשִׁיָּהוּ. מְנַשַּׁה נַמֵּי לָא נִמנֵי מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שַּׁלְּ חִזקִיָּהוּ! בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא, אַבָּא לָא מְזַכֵּי בְּרָא".


ב. דעת הרמב"ם ורס"ג


לפני שננסה לבאר גמרא מדרשית זו לפי דעת הרמב"ם, נציג את דעתו ביחס לעילוי הנשמות. הרמב"ם היה בדעה שאין כל יכולת לחיים להשפיע על המתים, אדם שנפטר מן העולם הזה, נידון בבית-דין של מעלה לפי מעשיו לנצח נצחים. מעלתו בעולם הבא איננה משתנה לא לטובה ולא לרעה, וכך כותב הרמב"ם מפורשות בפירושו למסכת אבות (ד, כב):


"כבר ביארנו בעשירי דסנהדרין שאין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרוֹ: '[כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה] כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה' [קה' ט, י], אלא באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה, ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".


ובהלכות תשובה (סוף פרק א) הרמב"ם פוסק, שמי שעבר על העבירה החמורה ביותר והיא חילול השם, לא מתכפר לו העוון רק בייסורים וביום הכיפורים, אלא עד יום מותו עוון חילול השם יעמוד לחובתו, ורק במיתתו יתכפר לו כפרה גמורה, וכֹה דבריו:


"אבל המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו יסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות [...] שנאמר: 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן' [יש' כב, יד]".


מדבריו אנו למדים, כי הכפרה האחרונה שהאדם עשוי לזכות בה היא בעת מיתתו, ברם, לאחר מיתתו אין עוד אפשרות לכפרה. וכך ביאר מָרי את דברי רבנו בפירושו שם:


"כי אין לדעת רבנו [הרמב"ם] שום תיקון לאחר המוות לא על-ידי מה שנקרא ייסורי גהינם ולא על-ידי דבר אחר [כמו עילוי נשמות], אלא במצב שאדם הולך בו נשאר, רשעים גמורים נידונין לעולם ולעולמי עולמים, ושאר אדם זוכה מבחינות שזכה בהן, אם מעט ואם הרבה, וסובל ממגרעות שבו כפי בחינות מגרעותיו שהלך בהן, ולעולם ולעולמי עולמים ללא שינוי".


הרמב"ם אינו היחיד שהחזיק בדעה זו, גם רבנו סעדיה גאון שחי כ-250 שנים לפני הרמב"ם, קובע נחרצות שאין כל תוספת וגרעון במעלת האדם לאחר שהוא נפטר, וכֹה דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (המאמר התשיעי, ז–ח):


"כשם שגמול אלף זכויות אין לו הפסק, כך זכות אחת אין הפסק לגמולה, וכשם שאין הפסק לעונש אלף עבירות, כך עבירה אחת אין הפסק לעונשה. אלא שהגמול והעונש אף-על-פי שהם תמידיים למעשה אחד ולאלף מעשים, הרי מצב כל אחד יהיה לפי ערך מעשיו: מי שעשה טובה אחת או עשר או מאה או אלף, יהיה מצבו בגמול כפי ערך מה שעשה, אלא שהוא תמידי [...] וכן מי שעשה עבירה אחת או עשר או מאה או אלף, יהיה מצבו בעונש כשֵעור מה שעשה אלא שהוא תמידי".


נשים לב במיוחד למשפט האחרון בדבריו: "יהיה מצבו בעונש [...] אלא שהוא תמידי", כלומר לפי רס"ג אין "תספורות", אין "מחיקת חובות" ואין "קיצור שליש" בעבור "התנהגות טובה", עונש האדם על פשעיו הוא נצחי לפי מה שיקבע דיין האמת והצדק.


ואין זה המקור היחיד שרס"ג קובע בו שאין כל "עליית נשמה" או שינוי במצבה לאחר המוות. כאשר רס"ג מנתח את עקרון השכר והעונש הוא כותב כך (שם, המאמר הרביעי, ב):


"והתבוננתי היאך הועיד לו [אלהים לאדם] את העינוי העצום וייסורי גהינם התמידיים, וראיתי כי יש כנגד זה את הטובה הנצחית והגמול התמידי, ושניהם יחד, אילו לא היו כך, לא יתאוו [בני האדם את] זה [את חיי העולם-הבא], ולא יִיראו מזה [מן העונש הנצחי]".


מָרי ביאר שם את המשפט האחרון בדברי רס"ג, וזה לשונו:


"כלומר, אילו לא היו שניהם נצחיים [השכר והעונש], לא היו הרשעים נרתעים מן העבירות מפחד העונש, כיון שהוא רק לזמן מוגבל. וכן לא היו הכּשרים מַרבים במעשה הטוב ושואפים לו, מתוך תקווה ותאווה לעולם-הבא, בגלל אי-חשיבותו בעיניהם, כיון שהוא מוגבל בזמן".


בהמשך ספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (ו, ד), רס"ג מדגיש שוב את השקפתו בעניין נצחיות השכר והעונש, והנה דבריו לפניכם בשתי הפסקות הבאות:


"כי הפעולות [=קיום המצוות] מובילות אל העונג הנצחי והאושר השלם [בעולם-הבא], ועל דרך מה שפירשנו במאמר החמישי שהמשמעת לה' [בקיום המצוות] מוסיפה זוהר בעצמותה, ושהעבירות מדעיכות את עצמותה [...]. נמצא, כי הנפשות הזכות המזוקקות אשר נצרפו, יבהיקו ויתגלו [...]. ואף-על-פי-כן, אפילו [הנפש] המלוכלכת שבהן, כל זמן שהיא בגוף אפשר לה לשוב להזדכך ולהתנקות.


ולפיכך התשובה מקובלת כל זמן שהאדם חי, וכאשר יצאה [הנפש] ממנו [מן הגוף] אי אפשר לה להתנקות ממה שכבר יש בה, ואף אין לקוות לה מאומה מזה, כאמרוֹ: 'בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה' [מש' יא, ז]".


וכך כותב רס"ג גם בפירושו למשלי שם, וכֹה דבריו: "שהרשע יש לקוות שישוב כל זמן שהוא חי, וכאשר מת מתייאשים ממנו, כי אין תשובה בעולם-הבא". לסיכום דעת רס"ג נצרף קטע נוסף מספרו, ובו הוא מסביר מדוע אין הצדיקים זוכים תמיד לטובה בעולם-הזה. תשובתו היא, שאלהים משלם לצדיקים בעולם-הזה רק מעט משׂכרם, כדי שיישאר להם רוב השכר לטובה הנצחית הנצורה להם לחיי העולם-הבא. ואגב הדברים שם הוא מבאר, שלא יעלה על הדעת שאלהים מעביר נשמות מדַּרגה לדַרגה בעולם-הבא, וכֹה דבריו (ה, ב):


"וממה שקבע החכם [אלהים] בעניין זה, שהוא משלם לעבדיו בעולם הזה על מיעוט מעשיהם [הטובים], כדי שישאיר להם הרוב [רוב השכר] לעולם-הבא, כי לא ייתכן שיעבירֵם בעולם-הבא מדרגה לדרגה, לפי שכל פלג [כת] מן הנגמלים נשאר במה שהוא בו, כאמרוֹ: 'אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם' [דנ' יב, ב]".


אגב, נראה שגם מחבר הספר גן-השׂכלים היה בדעה שאין כל שינוי בדרגת הנגמלים והנענשים בעולם-הבא, וזה לשונו (עמ' קלז): "ואם יצא מן העולם חסר, סכל, מַמְרֶה – לא יזכה למאומה מאותו העונג, ויהיה ראוי לעונש העצום, והרי הוא דומה לעובר היוצא מבטן אמו חסר במכשיריו ואיבריו וחושיו, ואפילו היה חסר אבר אחד לא יוכל להשלימו בעולם-הזה, כך הממרה לא יוכל לומר החזירוני אל העולם כדי שאעשה טוב".


ג. מגרעות אמונת מעלי הנשמות


מדברי רס"ג אנו מגיעים לשלב הבא במאמרינו, והוא שלב הראיות לאמיתת דעת הרמב"ם ורס"ג, לעומת המגרעות העולות משיטת שאר חכמי ישראל לדורותיהם, שהאמינו כי ניתן לשנות את מצב הנשמה ומעמדה לאחר מות האדם, וכתבו על-כך אינספור תשובות ופרשנויות. מדברי רס"ג בספרו: "הנבחר באמונות ובדעות" (המאמר הרביעי שהובא לעיל), אנו לומדים על המגרעת הראשונה של השיטה שאחזו בה רובם הגדול של חכמי ישראל:


א) עונש לזמן מוגבל גורם לריפוי ידי הצדיקים וחיזוק ידי הרשעים – אם הרשעים יסברו שהעונש זמני, הם לא יירתעו מלבצע עבירות מפני שהעונש הוא לזמן מוגבל, וכמו שאנו רואים היום בני אדם שגונבים ופושעים מתוך ידיעה שגם אם יתפסו אותם הם יירצו מאסר מוגבל בזמן, ויוכלו לאחר שישוחררו להמשיך וליהנות מפירות מעשיהם הרעים. ולא רק הרשעים, גם הצדיקים, אם חלילה יסברו שהשכר אינו נצחי, רדיפתם את הצדק והאמת לא תהא נמרצת, מפני שהשכר בעבור המעשים הטובים הוא בר-חלוף.


ב) אמונת עילוי הנשמות גורמת לרשלנות מידותית ודתית – אם בני האדם יסברו כי לאחר מותם ניתן בהחלט להעלות את נשמתם ממדור שפל למדור מרומם, הדבר עלול לגרום בוודאות כמעט מוחלטת לרשלנות מצידם בקיום המצוות: בני האדם ישגו במחשבה שהם יכולים להמשיך בהתנהלותם הבינונית ומטה, שהרי לאחר מותם יבואו צאצאיהם, יאמרו קדישים או יתנו צדקה או אף יגדילו לעשות בתרומת ממון רב לבית-הכנסת או להקמת בית-מדרש לעילוי נשמתם, ובזאת הם למעשה פוטרים את עצמם מלהתאמץ ולהשתדל בקניית מעשים טובים כאן בעולם-הזה. שהרי מכל מקום, בין אם יתעצלו מלהיטיב לזולת, ובין אם יתאמצו, בסופו-של-דבר, לאחר אמירת כמה עשרות קדישים, ולאחר תרומת כמה הנצחות מפוארות לעילוי נשמתם, הם יגיעו לאותו מקום נעלה ומרומם בעולם-הבא.


ג) פוליסת ביטוח לרשעים – ולא רק לבני אדם הבינוניים זו תקלה ומכשלה, זו תקלה במיוחד לרשעים שיאמרו כי ניתן לפשוע, לגזול ולחמוס, ולפני מותם ישׂכרו למשך כמה שנים כמה אברכים מהכולל שיאמרו עליהם קדישים; וראו זה פלא, בזכות הקדישים ועילוי הנשמה הם ייצאו לחופשי מייסורי הגהינם וייכנסו למנעמי עולם שכולו טוב.


ד) ביזיון לנפטר – כידוע, כאשר אדם מת אין מספרים בגנותו, ואף נקבע בהלכה שחובה לומר הספד על כל אדם אלא-אם-כן הוא ציווה במפורש שלא יספידו אותו. ברם, כאשר נפטר אדם כשר ובאים לפתע כל בניו וקרוביו לומר עליו מאות ואלפי קדישים בדבקות ובחרדת קודש, ועל כל הנצחה הם מקפידים לרשום "לעילוי נשמתו", מה הם בעצם אומרים? הם בעצם מעידים על-כך שאביהם או קרובם נמצא במעלה שפלה מאד בעולם-הבא, והוא זקוק נואשות לעילוי נשמה, אם בכדי להוציא אותו מהגהינם, מנת חלקם של הרשעים, ואם בכדי לרומם אותו ממעלתו העלובה.


הדבר מוזר במיוחד כאשר אחד מהרבנים המפורסמים בעלי-השֵׁם נפטר, רבנים שבמשך כל חייהם הרגילו אותנו חסידיהם שמדובר ב"גדולים" שמעלתם זהה כמעט לאלהים. ופתאום חסידיהם מגלים, ש"גדוליהם" משיבים את נשמתם לבוראם ככל האדם, ולמרבה הפלא, למרות גדולתו המפורסמת של אותו "גדול", בני משפחתו וחסידיו מתחננים וזועקים לכלל הציבור להתפלל ל"עילוי נשמתו".


לעתים אני משתומם, האם זוהי בדיחה? האם אינם חשים בסתירה הפנימית שבשיטתם? הרי הרגילו אותנו במשך עשרות שנים שאותם "גדולים" קרובים לאלהים וכמעט אלהים בעצמם, ופתאום הם מתחננים וזועקים שנתפלל לעילוי נשמתם? לשיטתם, האם "גדוליהם" זקוקים כלל לעילוי נשמה? האם אין בהתחננם לעילוי נשמתם עדות לכך ש"גדוליהם" היו למעשה במעלה שפלה ונמוכה?


ולא אמנע מלצרף את האמור בגמרא במסכת פסחים (נ ע"א), שם סוּפר מדרש אגדי על רב יוסף שמת וחזר לחיים, שאל אותו אביו ר' יהושע בן לוי: "מַאי חְזֵית?" אמר לו: "עוֹלָם הָפוּך רָאִיתִי, עַליוֹנִים לְמַטָּה וְתַחתּוֹנִים לְמַעלָה. אָמַר לוֹ: בְּנִי, עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ". אין ספק שאין אגדה זו כפשוטה, אלא נועדה ללמדנו שהעולם הזה הוא עולם השקר וההטעיה, ולא לחינם נקרא העולם הבא "עולם האמת".


ה) האם אלהים איננו דיין צדק? האמונה בעילוי הנשמה מעוררת תמיהות עצומות כלפי דין שמים. נניח שאדם פשע בעולם-הזה וקיבל מאסר עולם, והנה עתה יבוא בנו, ויהלל וישבח לשופט וירומם את כבודו וגדולתו, האם ייתכן שהאב יזכה להקלה בעונשו בזכות מהללי בנו? האם זהו דין צדק? האם לא מדובר כאן בשוחד דברים? כלומר בשוחד שנגרם כתוצאה מדברי חנופה ושבחים לשופט. האם אלהים הוא שופט בשר ודם? האם אלהים מושפע משוחד דברים? האם אלהים יקל בעונש אדם מסוים בזכות שבנו מהלל ומשבח אותו? והלא התורה, מעידה על בורא-עולם שדינו דין אמת ומשפטוֹ משפט צדק: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). כיצד אפוא ניתן לייחס לו עוול מעין זה? וכיצד ניתן לייחס לו מגרעת אנושית של לקיחת שוחד והטיית הדין?


ו) האם אלהים הוא שופט בשר ודם? בהשקפת מעלי הנשמות, שבה הבן מהלל ומשבח את בורא עולם, ובכך משנה את דינו של אביו, טמונה רעה חמורה שקשורה לעבודה-זרה. אם אנחנו אוחזים בהשקפה שיש בידינו כוח להשפיע על בורא-עולם, או שבורא-עולם מתרגש מדמעותינו וממהללינו, וחל בו שינוי פנימי (=התפעלות) שגורם לו לרחם עלינו ולחון אותנו – אנו עובדים עבודה-זרה לפי הרמב"ם! כלומר, אם נסבור שה' יתעלה בעל רגשות וחלים בו שינויים נפשיים כתוצאה מגורמים חיצוניים ("לעורר רחמי שמים"), אנו בעצם מייחסים לו נפש אנושית ותכונות אנושיות – "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ" (יש' מ, יח).


וחלילה לנו לסבור-כן, אלא ה' "עושה פעולות, הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות, כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות [...]. כאותה הפעולה שתבוא מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי" (מורה א, נד).


ולהבנת חומרת השקפה רעה זו, נצרף את דברי הרמב"ם במורה (א, לה–לו):


"אבל שלילת הגשמות וההתפעלויות [שינויים בתכונות הנפש, כגון התעוררות רגש החמלה] ממנוֹ [מה' יתעלה], הוא דבר שראוי לפרשו ולבארו לכל אדם [...], כי ההתפעלות שינוי, והוא יתעלה לא ישיגהו שינוי [...]. ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות [ביחס לה', כגון ייחוס תכונות נפשיות] או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


בהמשך דבריו שם, הרמב"ם קובע שאף אין מקום לדון לכף-זכות את מי שסובר גשמות ביחס לה', כמו שאין לדון לכף-זכות את מי שחונך מינקותו לעבוד עבודה-זרה, וכֹה דבריו:


"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם. ואם תאמר כי פשטי הכתובים הפילום בשיבושים אלו, כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעובדה כי אם דמיונות ומושגים גרועים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית".


מדבריו נלמד, כי גם מי שמדרשים מסוימים שיבשו את השקפותיו ביחס לבורא-עולם, אין לדון אותו לכף-זכות, ועליו לשוב לדרך האמת מיד, לקבוע במחשבתו את שלילת הגשמות, להרחיק כל השקפה שמדרדרת אליה, ולאמץ כל השקפת אמת שמרוממת את האדם לידיעת ה' ולמחשבה נכונה ביחס לבורא-עולם. עוד למדנו, שמנהג אבות לא תמיד נכון, ואין לאמץ באופן גורף את כל ההשקפות שאבותינו הנחילו לנו, אלא לבחון כל השקפה לגופה: אם אמת היא – לאמצה באהבה, ואם איננה אמת – לדחותה מעלינו תוך שמירה על כבוד אבא.


בל נשכח שמתחילה עובדי עבודה-זרה היו אבותינו במצרים...


ד. מעלות דעת רס"ג והרמב"ם


עד כאן מנינו את מגרעות אמונת מעלי הנשמות. נעבור עתה למנות כמה ממעלות ההשקפה הנכונה לדעת רס"ג והרמב"ם, והיא כאמור, שאין כל דרך לרומם את הנשמה בעולם-הבא.


א) קניית השקפה אמיתית והצלה מהזיה דמיונית – לדעת רס"ג והרמב"ם, אמונת מעלי הנשמות אינה אלא הזיה דמיונית. וכל הזיה דמיונית לדעתם, גורמת נזק עצום לבני אדם, מפני שכל שגייה בענייני מחשבה והשקפה מרחיקה את האדם מבוראו, ועלולה להמיט אסון רוחני על האדם. לעומת זאת, כל יישור דעה וכל קניית השקפה נכונה, מקרבת את האדם לבוראו ולמילוי ייעודו בעולם-הזה שהוא: קניית מידות נעלות ורכישת השכלה מדעית ותורנית, במטרה לידע את בורא-עולם. וכפי שכותב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה (עמ' כג) בצטטו את דברי אריסטו: "מטרת ה' בנו שנהיה נבונים צדיקים".


כלומר, מטרת השם בנו שנהיה משכילים ובעלי מידות טובות: משכילי דעת והשקפות נכונות, ובעלי מידות שמרחיקים מקרבם את התאוות. ולהלן נוכיח מתוך דברי הרמב"ם, את חשיבותה של קניית השקפה אמיתית לעומת ההפסד הנובע מאימוץ הזיה דמיונית:


לדעת הרמב"ם, אחת מההשקפות החשובות ביותר היא "שכר ועונש", כלומר שה' משלם שכר לצדיקים ומעניש את הרשעים, והשקפה זו לדעתו היא מיסודות דת משה. וכֹה דבריו בפירושו למשנה (ברכות ספ"ט): "כי נצא מזה לשאלת השכר והעונש [...] ואין מקום זה מתאים לדבר בו על העניין הזה, אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד". כלומר, עקרון השכר והעונש הוא יסוד מיסודות הדת. נמצא אפוא, כי לדעת הרמב"ם ורס"ג, אמונת מעלי הנשמות משבשת את אחד מיסודות הדת החשובים ביותר!


לאחר שלמדנו שעקרון השכר והעונש הוא יסוד מיסודות הדת, נעיין בדברי הרמב"ם ביחס לאלה שעזבו את יסודות הדת ומה היא אחריתם: לעיל הצגנו את המשנה במסכת סנהדרין: "שְׁלֹשָׁה מְלָכִים [...] אֵין לָהַם חֵלַק לָעוֹלָם הַבָּא [...] יָרָבעָם וְאַחאָב וּמנַשַּׁה", ובפירושו למשנה שם (סנהדרין י, ב), רבנו הרמב"ם כותב דברים מעוררי מחשבה:


"[התנא] הזכיר את אלו [המלכים] מחמת גודל מעלתם בחכמה, והיה חושב מי שיחשוב שברוב חכמתם וזכות התורה שהיו יודעים אותה ידיעה גדולה יש להם חלק [לעולם הבא], לפיכך השמיענו שיסודות האמונה נתקלקלו אצל אלו והיו להם ספקות במקצתם, ולפיכך נדחו מחיי העולם הבא".


ללמדנו, שגם מי שגדול באמת בתורה ויש לו זכויות אמיתיות בלימוד התורה, אפילו הוא, אם נתקלקלו אצלו יסודות הדת, ריחוקו מאלהים כה גדול ועונשו כֹּה חמור, שהוא עלול לספוג את העונש הקשה ביותר – הכרתתו מחיי העולם-הבא! כלומר לדעת הרמב"ם, מעלי הנשמות, שאוחזים בכל כוחם בהשקפה נפסדת שנוגעת ישירות ליסוד מיסודות הדת, מתרחקים מאלהים, ובריחוקם עלולים להביא על עצמם רעה גדולה.


ב) קיום מצות כיבוד הורים בחייהם במקום במותם – לעתים קרובות אנו מוצאים, שבנים שהיו רחוקים מאד מהוריהם במהלך חיי ההורים, ולעתים אף היו מנותקים מהם נתק מוחלט. לפתע, לאחר מות הוריהם, הם מתחילים להכות על חטא ולנסות לכפר על יחסם להוריהם בכך שהם עושים אזכרות, מגיעים לבית-הכנסת, אומרים קדישים במשך שנים, מנציחים את זכרם בתרומות ובצדקות וכיו"ב ל"עילוי נשמתם". באותן הפעולות, הבנים משקיטים באשליה את המיית מצפונם, אשר מייסרם על-כך שזנחו את הוריהם במשך שנים רבות או לא כיבדום כראוי להם.


אם היו יודעים במהלך כל אותן השנים שלא כיבדו את הוריהם, שאין כל דרך להיטיב עם הוריהם כי אם בחייהם, וכי לאחר מותם אין כל דרך להיטיב עמם, ייתכן שהיו מזדרזים לכבד את הוריהם בחייהם, ביודעם שחלון ההזדמנויות לזכות במצות כיבוד הורים הולך ונסגר עם השנים. חותני מספר על אביו, אהרן חמדי-הלוי ז"ל, שהיה מורה לבניו שלא יבואו לבקר אותו בקִברו לאחר שימות, הואיל ו"הוא לא יהיה שם", אלא תמיד ביקש והפציר בהם "תכבדו אותי ואני בחיים, לאחר מותי אינני מבקש מכם דבר".


ג) הבנת האמת שהכל תלוי במעשינו מעוררת את האדם לאחריות על מעשיו – כאשר האדם מבין שחלון ההזדמנויות שלו הולך ונסגר בהתקרבוֹ בתום כל יום אל יום מותו, הוא עשוי להתעורר לגודל חשיבות חייו בעולם הזה ולגודל אחריותו למעשיו ואף למחשבותיו. הואיל ועל הכל הוא ייתן דין וחשבון, וכמו שכותב הרמב"ם והובא בראש דברינו: "ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה, ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד, לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך". אין אפשרות להשלים את מה שלא עשינו כאן, ולפיכך יש להתעורר למעשים טובים ולמידות טובות כאן ועכשיו בעולם-הזה.


ד) קיום מצווה לשמה מאהבה – כאשר אדם מקיים מצוה מאהבת ה' בלבד, וללא שום מחשבה על תועלת מכל סוג שהוא שתצמח לו או למי מקרוביו, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם-הבא. ברם, כאשר אדם עושה מצוה לתועלת מסוימת לפי דמיונו, לפרסום שמו או לעילוי נשמת קרובו, הרי זה גורע מאיכות המצוה ומעלתה. וכֹה דברי רבנו הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת מכות (ג, יז):


"מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצווה מ-613 מצות כראוי וכהוגן, ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם-הבא, לכן אמר ר' חנניה כי מחמת ריבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלמות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה".


ה. "בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא" לפי הרמב"ם


מהי אפוא משמעות אמירה זו לפי הרמב"ם? "בְּרָא מְזַכֵּי אַבָּא, אַבָּא לָא מְזַכֵּי בְּרָא"? ראשית יש להניח בוודאות מוחלטת שהרמב"ם ורס"ג הכירו את הגמרא הזו, אם כך, כיצד הם הבינו אותה? להבנת התשובה יש להקדים, שהרמב"ם סבר שאין להבין מדרשים כפשוטם ואף אסור באיסור חמור לעשות כן (ראו דבריו בהקדמתו לפרק חלק). ולכן, יש להניח שהרמב"ם הבין, שהבן מזכה את האב בזכות מעשי האב בעצמו והשתדלותו בחינוכו ובטיפוחו. כלומר, כאשר אדם מסתלק מן העולם, בורא-עולם מוסיף לו שכר בהתאם למעלתוֹ של בנו, הואיל ולמעלתו של בנו יש קשר הדוק וישיר להשתדלות האב בחינוכו.


כך יוצא אפוא, שאין הבן מזכה את האב בכל פעם שהוא אומר קדיש וכיוצא בזה, אלא הוא מזכה אותו באופן חד-פעמי כאשר האב נפטר, בכך שהאב זוכה לשכר לפי מידת השתדלותו בחינוכו ובטיפוחו של בנו, ולפי מידת חלקו בהכשרתו למעשים טובים ולמידות טובות.


ולחיזוק דברינו נצרף את דברי רס"ג בפירושו לתורה (עמ' לד), וכֹה דבריו:


"וממה שנאמר 'וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ' [בר' כה, כא] צריכים אנו לדעת מדוע נתאוו הראשונים לבנים, ונֹאמר, כדי שילמדום ענייני הדת ויזכו על ידם, כמו שנאמר: 'אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ' [יש' לח, יט], וכבר אמרה תורה: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר' [דב' יא, יט], וכבר נאמר באברהם: 'לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו' [בר' יח, יט]".


במדרש-הגדול לספר במדבר (עמ' יז–יח) מובא, ש"הבנים מצילין את האבות מדינה של גיהנם, בין גדולים בין קטנים. הא כיצד? הגדולים מצילין אותן במעשיהם הטובים, והקטנים באסיפתן כשהן קטנים". ויש להבין מדרש זה ביחס לבנים הגדולים כמו שביארנו, והראיה שאין להבינו שהאב ניצול לאחר מותו בזכות המצוות שעושה הבן, ממה שנאמר שם ביחס לקטנים: "אבל הצלת הקטנים אינה מצלת אלא לאביהן הקרוב בלבד, מפני שנתייסר בהן". כלומר, האב לא ניצול מהפורענות בגלל המצוות שעשה בנו הקטן, אלא בזכות שנתייסר במיתת בנו, כדין כל ייסורין שממרקין את נפשו של האדם ומזכּכין אותו מחטאיו.


נמצא אפוא, שהמדרש הזה עוסק בתועלת שמביאים הבנים לאבות בעולם-הזה: הגדולים מועילים לאבותיהם מפני שאבותיהם משקיעים בחינוכם ובטיפוחם, והקטנים במיתתם ממרקים את עוונות אבותיהם. ברם, לאחר שנסתלק האב אין הבנים יכולים עוד "להציל" את אביהם מהעונש שמזומן לו. ולדעתי המדרש הזה נועד לזרז ולעודד את האבות לחנך את בניהם למצוות ומעשים טובים, וכך ממילא יזכו על ידם שהרי השקיעו בחינוכם.


ו. חזרת הנשמות לגהינם


אחת ההשקפות התמוהות ביותר בעיניי מצוטטת על ידי מהרי"ץ בסידורו עץ-חיים. שם נאמר לפני תפילת ערבית של מוצאי-שבת (עמ' שג–שד): "ונוהגים לחזר להעמיד יתומים על אב ואֵם תוך י"ב חודש להתפלל במוצאי-שבת, כי אז הוא זמן החזרת נשמות לגהינם וכשהבן אומר קדיש וברכו פודה את אביו מגהינם כמו שלמדנו ממעשה דר' עקיבא עם בן המוכס".


ואיני מצליח להבין השקפה זו, ובמיוחד לא את אלו, שבטוחים שהם מעכבים את החזרת אביהם או אימם לדינם המחריד בגהינם, וממהרים בשל-כך להיות שליחי ציבור בתפילת ערבית של מוצאי-שבת. וכי הם באמת מועילים לאביהם או לאימם בכך? והלא אין ביזיון חמור מזה, שהרי בדבקותם לשמש כשליחי ציבור במוצאי-שבת, הם מעידים על-כך שאבותיהם או אמותיהם היו רשעים ונידונו לעינויי הגהינם...


ננסה עתה לברר מאין נבעה השקפה זו, ואגב הבירור נציג את מקורותיהם המדרשיים של מאמיני עילוי הנשמות. מוסא איסרלש בשו"ע יו"ד (שעו, ו) כותב כך:


"ונמצא במדרשות לומר קדיש על אב (כל בו וריב"ש בשם תנחומא וספרי, ובחיי בשם מסכת כלה, וב"י בשם הזוהר, ובאור זרוע בשם תנא דבי אליהו רבא). על-כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חודש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגהינם, ושהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגהינם (כל בו בשם הגהות)".


אלי מווילנא מעיר שם על דברי מוסא איסרלש, וזה לשונו:


"ונמצא במדרשות – תנחומא פ' נח ומסכת כלה מעשה בר"ע וכו' [...] אבל אינו בתנחומא ומס' כלה שלנו כידוע שחסר מהם בדפוס הרבה. ועוד בתנא דבי אליהו סוף פי"ז מעשה בריב"ז. ועוד בזוהר חדש" וכו'.


חיפשתי את הסיפור על ר' עקיבא בתנחומא, במסכת כלה, ובספרי ולא מצאתי אותו בשום מקום. נמצא אפוא, שהסיפור על ר' עקיבא איננו מופיע לא בתנחומא, לא בספרי, ולא במסכת כלה שנמצאים בידינו! ויש לשאול, וכי מדובר במקרה בלבד? כיצד ייתכן שהסיפור נעדר מכל המהדורות שבידינו לתנחומא, לספרי, ולמסכת כלה?


מהו אותו סיפור על ר' עקיבא? הנה תמציתוֹ לפניכם מתוך הספר אור-זרוע (שבת נ), שנתחבר באוסטריה במאה הי"ג: מסופר על ר' עקיבא שראה אדם שחור כפחם, והוא מספר לו שהוא בעצם איש מת ושהיה רשע גדול, וכל יום הוא חוטב עצים, והממוּנים עליו בגהינם שורפים אותו בהם. כמו כן, אותו רשע שמע ב"עולמות העליונים" שהממונים ישחררו אותו מעונשו אם בנו יאמר עליו ברכו וקדיש. ר' עקיבא מצא את בנו, לימד אותו לומר ברכו וקדיש, וכך ניצל אותו רשע מדינה של גהינם.


סיפור זה תמוה מבחינות רבות, ולא הבאתי את כולו כדי לקצץ בהזיות, מכל מקום, התמיהות המרכזיות הן: וכי יעלה על הדעת שממוּני הגהינם זקוקים לעצים מן העולם הזה כדי להבעיר בהם את הרשעים? וכי יעלה על הדעת שמי שנידון לגהינם יחזור לעולם-הזה כדי לחטוב עצים שישרפו אותו בהם? ובכלל, וכי יעלה על הדעת שאדם מת ישוב לעולם החיים? והלא ישנם פסוקים רבים במקרא שמוֹרים על היסוד שהאדם לאחר מיתתו לא ישוב לעולם-הזה בשום פנים ואופן (למעט תחיית המתים לצדיקים).


לדוגמה, "אִם יָמוּת גֶּבֶר הֲיִחְיֶה?" (איוב יד, יד), "כָּלָה עָנָן וַיֵּלַךְ כֵּן יוֹרֵד שְׁאוֹל לֹא יַעֲלֶה" (שם, ז, ט), "בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְלֹא אָשׁוּב" (שם י, כא), "הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה" (תה' פח, יא), "רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב" (שם עח, לט).


מכל מקום, כאמור, סיפור דמיוני זה לא נמצא בספרות חז"ל שבידינו, ואף האור-זרוע אינו טוען שהוא לקוח מספרות חז"ל. על סיפור זה כותב האור-זרוע שם: "מנהגנו [...] לאחר שיאמרו הציבור 'אין כאלהינו' עומד היתום ואומר קדיש. אבל בצרפת ראיתי שאינם מקפידים על אמירת קדיש, ואומרו נער יתום או נער שיש לו אב ואם. וכמנהגנו מסתברא משום מעשה שהיה בר' עקיבא".


למדנו מדבריו, שאפילו בצרפת היו שלא נהגו במנהג זה, ולא סברו את השקפת עילויי הנשמות. וסיפור זה מתאים לסיפורי אלף-לילה-ולילה או האחים גרים, ולא לסיפור השקפה מחשבתי שמעצב את פני העולם הדתי לדורות.


נותר לנו אפוא להציג את הסיפור שנמצא ב"סדר אליהו זוטא", וכן את מה שהובא בספר הזהר. לגבי ספר הזהר, הוא איננו בגדר ספרות חז"ל, ואנו עוסקים כאן אך ורק בספרות חז"ל. בנוסף, יש בו השקפות רבות שמנוגדות לחלוטין לדת האמת, כך שאיני רואה לנכון להתייחס אליו, מה גם שייחוסו לרשב"י הינו שקר מוחלט. ואתן רק דוגמה אחת לתהום הפעורה בין דרך האמת של הרמב"ם לספר הזוהר האלילי, וכך כותב רבנו במורה (א, סא):


"ואל יעלו על לבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים שֵׁמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות, כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל שכן לסבור אותם".


כאמור, נותר לבדוק מקור אחד בלבד, והוא סדר אליהו זוטא (ספי"ז). אך חשוב מאד לציין, שמדרש זה קרוב לוודאי לא יצא מתחת ידי חז"ל! ולא רק כי מוסכם בעולם המחקר בימינו שהפרק שבו מופיע הסיפור הוא נספח שהוסף למדרש המקורי, אלא גם בגלל שרוב עולם המחקר מעריך שהמדרש הזה התחבר במאה התשיעית לספירה הנוצרית!


מכל מקום, ב"סדר אליהו זוטא" מסופר סיפור דומה על ר' יוחנן בן זכאי, שהלך בדרך ומצא אדם מלקט עצים, אותו אדם סיפר לריב"ז שהוא בעצם אדם מת, ושנגזר עליו לאחר מותו להישרף מדי יום, ובעצים הללו שורפים אותו ואת חבריו הרשעים. הוא הוסיף, שתקנתו היא שבנו יאמר עליו "ברכו", ואז הוא יעלה מדינה של גהינם.


מעניינת העובדה, שבסיפור שמופיע בסדר אליהו זוטא, לא נזכרה אמירת קדיש לעילוי נשמת האב, אלא אמירת "ברכו" בלבד. כמו כן, לא אתפלא אם הסיפור על ר' עקיבא, שבמקורו באור-זרוע ארוך פי שלושה, הוא למעשה עיבוד והרחבה מאוחרים שנעשו על ידי מגיהים שונים: הם לקחו את הסיפור על ריב"ז ועיבדו אותו מחדש כדי שיתאים לשיטותיהם.


ויתרה מזאת, בתלמוד הבבלי מופיע תיאור רגעי חייו האחרונים של רבן יוחנן בן זכאי. מתיאור זה עולה השקפה המנוגדת לחלוטין להזיית מעלי הנשמות המובאת באליהו זוטא והמיוחסת לריב"ז, וזו הוכחה לכך שהסיפור כלל לא יצא מתחת ידיו של ריב"ז, שהרי מהתיאור שמובא בתלמוד עולה בבירור, שאין עוד עילוי נשמה לאחר המוות, והשׂכר או חלילה העונש הם לנצח נצחים, ולכן כֹּה חרד ריב"ז לפני מותו, וזה לשון התלמוד (ברכות כח ע"ב):


"כשחלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: [...] ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?!".


ויש להוסיף ולתמוה על עצם השקפת מעלי הנשמות: אם מדובר ב"טריק" כל כך חשוב, שמציל בני אדם מדינה של גהינם, מדוע הוא לא נפסק להלכה בתלמודים? מדוע חכמי התלמוד לא דנו בעילוי נשמות במסגרת דיון הלכתי רציני? מדוע התורה לא דיברה בו? וכי יעלה על הדעת שתורתנו תורת חיים תסתיר עניין כה חשוב מאתנו? נראה אפוא לדעת רבנו, שיש לדחות לחלוטין את פשטי המדרשים הללו, וכל-שכן אם הם נכתבו על-ידי הוזי הזיות, שהרי הוא לא נמנע מלדחות מדרשים אמיתיים שאינם תואמים את יסודות הדת ואדני המחשבה, וכֹה דבריו במורה (ב, כו) על מדרש פרקי דרבי אליעזר:


"ראיתי לר' אליעזר הגדול דברים, בפרקים המפורסמים הידועים בשם פרקי ר' אליעזר, לא ראיתי כלל יותר תמוהים מהם בדברי אף אחד מההולכים בתורת משה רבנו [...]. ומי ייתן וידעתי מה סובר חכם זה".


ונסיים בדברי רבנו במורה (ב, ו), שם הוא מותח ביקורת חריפה על המדמים שהם חכמי ישראל, ובונים את השקפות חייהם המשובשות לפי פשטי המדרשים, וכֹה דבריו:


"וכמה חמור סמאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האישה ומצייר שם את העובר היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...], יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת האמיתית הזו".


ז. מדוע נזנחה האמת שבדעת הרמב"ם?


בתום מאמר זה עדיין נותרו שאלות רבות פתוחות, אם כי לא ביחס להרמב"ם, אלא ביחס למציאות הדתית שאנו חיים בה כיום: כיצד ייתכן שנושא זה של "עילוי נשמות", שתופס נתח כה נכבד מעולם הדת של ימינו, מבוסס בעיקר על דיון מדרשי זניח, שמבאר בסך-הכל אופן ניסוח משנה מסוימת, ואפילו לא נסמך על פסוק מן המקרא? כיצד לא נשאר זכר במהלך הדורות לדעת רס"ג והרמב"ם? וזאת למרות איתנותה ההשקפתית ומעלותיה המחשבתיות? כיצד ייתכן שמי שמציג את דעת רבנו בימינו בנושא זה, מסתכן בכך שיאשימוהו בכפירה? ואולי השאלה הקשה מכל, כיצד ייתכן שאוחזי ההשקפה הנפסדת הזו אינם חוששים לחילול-השם שיש בדבר? שכביכול דת האמת שׂמה לה ליסוד אמונת-הבל שכזו?


אין לי אלא להסביר, שרובם המוחץ של "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות היו רחוקים לחלוטין מהבנת יסודות הדת המחשבתיים, ולא לחינם רבנו ייחד לרבים מהם את מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת. הפניית העורף למשנה מחשבתית מקיפה, מעמיקה וסדורה, גרמה לדת האמת להיראות במאות השנים האחרונות כדת פרימיטיבית וחשוכה:


דת שאין בה חכמה להתייחס נכונה למדעים ולטכנולוגיה, דת שהתרחקה מאלהים עד כדי שהיא מכשירה לעתים אמצעי פסול להשגת מטרה, דת שבנויה על אמונות תפלות והזיות שאין להן כל בסיס, דת שחלק נכבד מחסידיה הם עדר של מאמינים בשדים ורוחות, עדר של מקדשי טומאה ועבודה-זרה בפנייתם למתים ולטומאת בתי-הקברות, עדר של מאמינים בנשיקת המזוזה במקום בהבנת הרעיון שהיא נועדה לייצג, עדר של מאמצי קמיעות וסגולות הבל, עדר של תועים אחר מנהיגי דת שאינם רוצים להכיר באמת ופונים מעליה.


ונציין כאן רק דוגמה אחת מדברי הרמב"ם בפירושו למשנה (נדרים ד, ג), בתמיהתו על אותם "גדולים" שהפכו את התורה קרדום לחפור בה, ותובעים וגובים כסף בעבור לימוד התורה:


"ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה [!] והכחישו את האמת [!] והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת הדינים בבתי הדין] והלימוד [=לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


סוף דבר


"שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ" (הו' ד, א) "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי" (יר' ב, ח) – האם הדת הרווחת כיום היא דת האמת? האם הדת שהופצה במאות השנים האחרונות מייצגת נאמנה את דת משה?


זאת ועוד אחרת, לצערנו נדמה שיש היום אלפי דתות ושיטות הלכתיות ומחשבתיות. מן העבר האחד ניצב הרמב"ם, כאברהם אבינו בשעתו, שקריאתו לדת האמת: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בר' כא, לג) עדיין מהדהדת בפסקול היסטוריית האנושות; ומן העבר האחר, כל שאר מחזיקי השיטות ההלכתיות המחמירות והתמוהות, נעדרי המחשבה הזכּה והשקפות האמת; ולצידם, רבבות בעלי האמונות התפלות ואוחזי ההזיות, אשר לעתים רבות חוצות בגסות את גבול איסור העבודה-הזרה.


ונסיים בפסוק מדברי שלמה המלך שמסכם היטב את מאמרינו, ומזרזנו על עשיית הטוב בעולם-הזה, שהוא ורק הוא, עולם המעשה וזיכּוך הנפש: "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קה' ט, י).


נספח – שאלה ותשובה בעקבות מאמרי


שאלה, שלום וברכה, אחרי שקראתי כל מילה, עדיין נותרתי עם שאלה: איך תסביר את מעשיהם של ר' מאיר ור' יוחנן לאלישע בן אבויה? עמיאל.


תשובה, לשאלתך לגבי האמור בבבלי בחגיגה טו ע"ב. ידידי הרב עמיאל, כלל הוא אין מקשים בהגדה... ראה מאמרי באתר "אור הרמב"ם" על משלי חז"ל לעומת משלי הנביאים. ויתרה מזאת, שים לב, הגרסה בירושלמי לאותו סיפור מקוצרת מאד, וכל שנאמר שם הוא רק שירדה אש מן השמים ושרפה את קבר אלישע אחֵר כשמת. נראה אפוא שהגרסה בבבלי היא "עיבוד" של הגרסה בירושלמי כדרכם של סיפורים...


בנוסף, התלמוד הבבלי שלנו עבר עריכה והגהה בארצות אירופה... ולא אתפלא אם מישהו מזייפני צאצאי המינים שלח ידו במשך השנים בסיפור הזה ועשה אותו יותר "מעניין" או כדי שיתאים לשיטתו-הזייתו... רבות הן הגרסאות בענייני הלכה וכל-שכן בענייני אגדה שהיו לפני הרמב"ם ואינן לפנינו.


אוסיף, שהאגדה בירושלמי מתקבלת על הדעת יותר, מפני שהיא באה לתאר את חומרת עונשו של אלישע אחר, וזאת כדי להרחיק תלמידי חכמים מדרכו הרעה. ומה שתיארו שם את פריסת הטלית על גבי קברו אין זה אלא כדי לסמל את אהבתו של ר' מאיר למורו ורבו לשעבר. אהבה שקלקלה מעט את השורה שהרי מצוה לשנוא את הרשעים. וכל ההפלגה הזאת נועדה ללמדנו לפי דעתי, עד כמה חייב אדם בכבוד רבו המובהק.


ובכל מקום אין ללמוד השקפות נכונות מפשטן של האגדות, במיוחד שהן במקרים לא מעטים סותרות זו-את-זו. וראה לדוגמה את האגדה על ריב"ז במדרש, לעומת תיאור רגעי חייו האחרונים בתלמוד, שממנו עולה בבירור כדעת רס"ג והרמב"ם (הובאו לעיל במאמר).


לסיום אוסיף, שמפסיקת ההלכה של חכמי התלמוד בענייני כפרת הקורבנות (מובאת לקמן) עולה בבירור, שאגדה זו אינה כפשוטה, ואין לקחת את פשטן של האגדות בחשבון בענייני הלכה או יסודות הדת, ואי-הבנת יסוד זה גרם לשיבושים עצומים בדת, וכמו שכתבתי במאמרי שנזכר לעיל, בעניין משלי חז"ל ומשלי הנביאים.


נאמר במסכת זבחים (ט ע"ב): "אמר רב משמיה דמבוג: חטאת ששחטה על-מנת שיתכפר בה נחשון [בן עמינדב, נשיא שבט יהודה בעת שהיו ישראל במדבר] – [השחיטה] כשרה [כי] אין כפרה למתים [ואף שנפקע קרבן החטאת מהבעלים, אינה נחשבת כ"שינוי בעלים"]". ופסק רבנו הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשין (טו, י), וכֹה דבריו: "שחטהּ לשם מת – כשרה ולא עלת לבעלים, שאין כפרה למתים".


"כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קה' ט, י).

160 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!