הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל (חלק ב)

בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות החרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת ואליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר. נמשיך עתה לעיין בהמשך דברי המקלל כדי ללמוד עד כמה סכלים הם תלמידיו של נחמן הכלבי, עד כמה הם שקועים בהזיות, ועד כמה חולים הם בנפשם.


והנה המשך דבריו של המקלל בעניין דעת הרמב"ם שהשדים הם דמיונות כוזבים:


"ראשית, הרמב"ם טעה בענק וכל בר-דעת רואה זאת מיד, הפירוש של הרמב"ם לגבי דברי חז"ל על השדים [=כוונתו לדעת רבנו שכל האגדות בענייני השדים הינן בגדר משלים, ופירוש זה לדעת המקלל הינו] דחוק באופן מגוחך, מחריד, מאולץ, מעוות, מסולף, כפוי והזוי – יש שדים כפי פשט דברי חכמינו [=המקלל קובע באופן שרירותי מבלי להביא שום ראיה] – וממש לא על זה נאמרו דברי בנו ר' אברהם או דברי עצמו בביאור אגדות חז"ל שדברי חז"ל לא יכולים להיות נכונים כפשוטן, שכן כל המעשיות בעניין השדים בגמרא הם מדרשים ברורים וצלולים ביותר. וכפי שיש מציאות של מלאכים בתנ"ך ואף אחד לא מעז לטעון שמא שנאמר בתנ"ך ובגמרא בעניין המלאכים הוא משל ולא כפשטו – כך בעניין השדים".


ובכן, מה אפשר לומר על מי שמאמין בקיומם של השדים ותופש את כל אגדות חז"ל כפשוטן? ומה אפשר לומר על מוח כל-כך מעֻוות אשר נדמה לו ש"כל המעשיות בעניין השדים בגמרא הם מדרשים ברורים וצלולים ביותר"? וכל אדם שלמד מדעים ויעיין באגדות על השדים יבין מיד שהן בגדר הנמנעות, ואפילו הגויים שיתבוננו על האגדות הללו יתפלאו: איך אפשר להאמין בהזיות כאלה? וברור שלא רק שהם לא יחשבו שאנחנו עם חכם ונבון, אלא הם יגחכו על עם סכל ונבל. כלומר, האשמות המקלל לעיל מתאימות דווקא לנחמן הכלבי ולדומיו אשר נדמה להם שכל אגדות חז"ל הינן כפשוטן, כי דווקא תפישתם הזו הינה: "דחוקה ומגוחכת ומחרידה ומאולצת ומעוותת ומסולפת וכפויה והזויה" כדברי המקלל על דעת רבנו.


והנה לפניכם דברי רבנו המפורסמים בפרק חלק, בשלוש הפסקות לקמן:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


א. מה אומרת התורה על השדים?


הואיל והמקלל העליל על רבנו שהוא שגה בהבנת כל אגדות חז"ל בענייני השדים, ראינו לנכון לבחון את דברי התורה על השדים ולבדוק מה ניתן ללמוד ממנה לענייננו.


עיון בתורה מוביל למסקנה הברורה והמפורשת כי השדים הינם הזיה ודמיון, ראו נא את הפסוקים בדברים (לב, טז–יז): "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". שימו לב! הפסוק הזה הינו המקום היחיד בכל התורה שבו הודגש שהעבודה-הזרה היא "לֹא אֱלֹהַּ"! לעומת למעלה מעשרים פעמים שבהם העבודה-הזרה "הרגילה" נזכרה בתורה בשם "אלהים אחרים"! מדוע אפוא דווקא בעניין השדים לא נאמר בתורה שמדובר ב"אלהים אחרים"? מדוע דווקא בעניינם מודגש שהם לא אלוה? והתשובה ברורה: ההרחקה הגדולה הזו נועדה להוציא מליבנו את עבודת השדים והאמונה בקיומם במציאות, כי הזיותיהם חדרו עמוק לאנושות כמעט משחר ההיסטוריה ועד עצם היום הזה, וכמו שאנחנו רואים את המקלל מתעקש על קיומם.


והנה לפניכם ראיה נוספת להבלי השדים מדברי דוד מלך ישראל: "וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ, וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים" (תה' קו, לו–לח). נמצא, כי השדים הם-הם העצבים, דהיינו עבודה-זרה, והמלה "עצבים" אף נזכרה פעם נוספת בספר תהלים בזיקה לאלילים: "עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" (תה' קלה, טו). קצרו של דבר, השדים הינם אלילים דמיוניים מתועבים, ובפסוקים בתהלים הם אף מתוארים כאלילי כנען, כלומר כאלילי הבל ורעות רוח "אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דב' ד, כח).


ראיה נוספת נביא לכם מדברי התרגום הירושלמי לתורה אשר לפי רוב החוקרים הינו קדום מאד, והוא מתרגם את הפסוק בדברים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ", כך: "יְדַבְּחוּן לְשֵׁידַיָא דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ, טָעֲוָן דְלָא חַכִּימוּ יָתְהוֹן, חַדַתָּנִין מִן כְּדוּן אִתְבְּרוּן וְלָא אִידְכְּרוּן בְּהוֹן אַבָהָתְכוֹן".


ב. דעת אונקלוס לגבי השדים


טרם סיימנו את הוכחותינו ביחס לאמונת השדים המהובלת והנגעלת. נחזור שוב לפסוקים מספר דברים שראינו לעיל: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם", ונעבור לעיין בתרגום אונקלוס, שהוא כידוע מנאמני מעתיקי השמועה ומסורת התורה-שבעל-פה, וכֹה דבריו בתרגומו: "אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפוּלְחַן טָעֲוָן, בְּתוֹעֵיבָתָא אַרְגִּיזוּ קֳדָמוֹהִי, דַּבַּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין, חֲדַתָּן דְּמִקָרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַּקוּ בְּהוֹן אֲבָהָתְכוֹן". נשים לב לשני ביטויים בתרגומו: "בְּפוּלְחַן טָעֲוָן" ו"דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ", ועתה נעבור לבאר את הביטויים הללו:


הביטוי הראשון מורה על עבודה-זרה מובהקת מן הסוג שאין בה ממש לחלוטין, דהיינו, מדובר בהזיה דמיונית מוחלטת ולא בעבודה-זרה לנברא מן הנבראים כגון לשמש ולירח ולכוכבים.


והנה לפניכם שלוש דוגמאות מתרגום אונקלוס לתורה שיוכיחו שהשדים הינם הזיה גמורה ומוחלטת אשר אין לה שום זיקה ולו החלושה והקלושה ביותר למציאות האמיתית:


1) "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (ויק' יט, ד), ושם תרגם אונקלוס: "לָא תִתְפְּנוֹן בָּתַר טָעֲוָן, וְדַחְלָן דְּמַתְּכָא לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן". נמצא שהאלילים בלשון אונקלוס הם "טָעֲוָן", וכמו שאין שום זיק של אמת בפסילים ובצלמים ובמסכות, כך אין שום זיק של אמת בשדים וברוחות שהרי ראינו שגם לגבי השדים אונקלוס בוחר לתרגם במלה "טָעֲוָן".


2) "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם" (ויק' כו, א), ושם תרגם אונקלוס: "לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן טָעֲוָן, וְצֵילֶם וְקָמָא לָא תְקִימוּן לְכוֹן". שוב אנחנו רואים שהמלה "טָעֲוָן" משמשת לתיאור אלילים שאין בהם ממש: הבל מהובל והזיה דמיונית מוחלטת. וכאמור, כך, באותו הלשון בדיוק, מתאר אונקלוס בתרגומו-פירושו את האמונה האלילית בשדים.


3) "יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דב' לב, יב), ושם תרגם אונקלוס את ארבע המלים האחרונות: "וְלָא יִתְקַיַּים קֳדָמוֹהִי פוּלְחַן טָעֲוָן". ואין הבדל בין "אֵל נֵכָר" לבין "אליל", בשני המקרים מדובר בעבודה-זרה שאין לה שום אחיזה במציאות וכולה דמיונית לחלוטין.