top of page

הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל (חלק ב)

בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות החרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת ועליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר. נמשיך עתה לעיין בהמשך דברי המקלל כדי ללמוד עד כמה סכלים הם תלמידיו של נחמן הכלבי, עד כמה שקועים הם בהזיות, ועד כמה חולים הם בנפשם.


והנה המשך דבריו של המקלל בעניין דעת הרמב"ם שהשדים הם דמיונות כוזבים:


"ראשית, הרמב"ם טעה בענק וכל בר-דעת רואה זאת מיד, הפירוש של הרמב"ם לגבי דברי חז"ל על השדים [=כוונתו לדעת רבנו הרמב"ם שכל האגדות בענייני השדים הינן בגדר משלים, ופירוש זה לדעת המקלל הינו] דחוק באופן מגוחך, מחריד, מאולץ, מעֻוות, מסולף, כפוי והזוי – יש שדים כפי פשט דברי חכמינו [=המקלל קובע באופן שרירותי שיש שדים מבלי להביא שום ראיה] – וממש לא על זה נאמרו דברי בנו ר' אברהם או דברי עצמו בביאור אגדות חז"ל שדברי חז"ל לא יכולים להיות נכונים כפשוטן, שכן כל המעשיות בעניין השדים בגמרא הם מדרשים ברורים וצלולים ביותר. וכפי שיש מציאות של מלאכים בתנ"ך ואף אחד לא מעז לטעון שמה שנאמר בתנ"ך ובגמרא בעניין המלאכים הוא משל ולא כפשטו – כך בעניין השדים".


ובכן, מה אפשר לומר על מי שמאמין בקיומם של השדים ותופשׂ את אגדות חז"ל כפשוטן? ומה אפשר לומר על מוח כל-כך מעֻוות אשר נדמה לו ש"כל המעשיות בעניין השדים בגמרא הם מדרשים ברורים וצלולים ביותר"? וכל אדם שלמד מדעים ויעיין באגדות על השדים ובניהם יבין מיד שהן בגדר הנמנעות, ואפילו הגויים המשׂכילים שיתבוננו על האגדות הללו יתפלאו: איך אפשר להאמין בהזיות כאלה? וברור שלא רק שהם לא יחשבו שאנחנו עם חכם ונבון, אלא שהם יגחכו על עם סכל ונבל. כלומר, האשמות המקלל לעיל מתאימות דווקא לנחמן הכלבי ולדומיו אשר נדמה להם שכל אגדות חז"ל הינן כפשוטן, כי דווקא תפישׂתם הזו הינה: "דחוקה ומגוחכת ומחרידה ומאולצת ומעֻוותת ומסולפת וכפויה והזויה" כדברי המקלל על דעת רבנו. והנה לפניכם דברי רבנו המפורסמים בפרק חלק, בשלוש הפְּסקות לקמן:


"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?


והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.


והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין [=להסביר] לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק י במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


א. מה אומרת התורה על השדים?


הואיל והמקלל העליל על רבנו הרמב"ם שהוא שגה בהבנת כל אגדות חז"ל בענייני השדים, ראיתי לנכון לבחון את דברי התורה על השדים ולבדוק מה ניתן ללמוד ממנה לענייננו. ובכן, העיון בתורה מוביל למסקנה הברורה והמפורשת כי השדים הינם הזיה פגאנית והבל מהובל, ראו נא את הפסוקים בדברים (לב, טז–יז): "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". שימו לב, הפסוק הזה הינו המקום היחיד בכל התורה כולה שבו הודגש שהעבודה-הזרה היא "לֹא אֱלֹהַּ", לעומת למעלה מעשרים פעמים שבהם העבודה-הזרה "הרגילה" נזכרה בתורה בשם "אלהים אחרים"!


מדוע אפוא דווקא בעניין השדים לא נאמר בתורה שמדובר ב"אלהים אחרים"? מדוע דווקא בעניין השדים מודגש שהם "לֹא אֱלֹהַּ"? מדוע התורה ייחדה לשדים דברי גינוי וביזוי אשר לא נאמרו בשום עבודה-זרה אחרת? ובכן, ההרחקה הגדולה הזו נועדה לעקור מליבנו את עבודת השדים והאמונה בקיומם במציאות, כי הזיותיהם חדרו והיכו שורש באנוֹשׁוּת כמעט משחר ההיסטוריה ועד עצם-היום-הזה, וכמו שאנו רואים גם בימינו את המתעקשים על קיומם. "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב, כא).


והנה לפניכם ראיה נוספת להבלי השדים מדברי דוד ע"ה מלך ישראל: "וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ, וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים" (תה' קו, לו–לח). נמצא, כי השדים הם-הם העצבים, דהיינו עבודה-זרה, והמלה "עצבים" אף נזכרה פעם נוספת בספר תהלים (קלה, טו) כתיאור לאלילים: "עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם". קצרו של דבר, השדים הינם אלילים דמיוניים מתועבים, ובפסוקים בתהלים הם אף מתוארים כאלילי כנען, כלומר כאלילי הבל ורעות-רוח "אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דב' ד, כח).


וראיה נוספת אביא לכם מדברי התרגום הירושלמי לתורה אשר לפי רוב החוקרים הינו קדום מאד, והוא מתרגם את הפסוק בדברים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ", כך: "יְדַבְּחוּן לְשֵׁידַיָא דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ, טָעֲוָן דְלָא חַכִּימוּ יָתְהוֹן, חַדַתָּנִין מִן כְּדוּן אִתְבְּרוּן וְלָא אִידְכְּרוּן בְּהוֹן אַבָהָתְכוֹן".


ואצרף גם את פירוש רס"ג לדברים שם, וכֹה דבריו: "שֵׁדִים" – "שיאטין", ומוסיף: "לֹא אֱלֹהַּ – ואינם אלוהות. אֱלֹהִים – והם נעבדים [=עבודה-זרה] שלא ידעום". נמצא אפוא, שגם לפי רס"ג, השדים הללו שנזכרו בתורה הם עבודה-זרה דמיונית שנהו אחריה עובדי-האלילים הקדמונים, וכמו שנאמר בתלמוד במסכת סנהדרין (סה ע"א): "מקטר לשד עובד עבודה-זרה הוא!".


ב. דעת אונקלוס לגבי השדים


טרם סיימנו את הוכחותינו ביחס לאמונת השדים המהובלת והנגעלת. נחזור שוב לפסוקים מספר דברים שראינו לעיל: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם", ונעבור לעיין בתרגום אונקלוס, שהוא כידוע מנאמני מעתיקי השמועה ומסורת התורה-שבעל-פה, וכֹה דבריו בתרגומו: "אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפוּלְחַן טָעֲוָן, בְּתוֹעֵיבָתָא אַרְגִּיזוּ קֳדָמוֹהִי, דַּבַּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין, חֲדַתָּן דְּמִקָּרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַּקוּ בְּהוֹן אֲבָהָתְכוֹן". נשים לב לשני ביטויים בתרגומו: "בְּפוּלְחַן טָעֲוָן" ו"דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ", ועתה נעבור לבאר ולנתח ואף לחקור את שני הביטויים הללו:


הביטוי הראשון מורה על עבודה-זרה מובהקת מן הסוג שאין בה ממש לחלוטין, דהיינו, מדובר בהזיה דמיונית מוחלטת, ולא בעבודה-זרה לנברא מן הנבראים כגון לשמש ולירח ולכוכבים.


והנה לפניכם שלוש דוגמאות מתרגום אונקלוס לתורה שיוכיחו שהשדים הינם הזיה גמורה ומוחלטת אשר אין לה שום זיקה ולו החלושה והקלושה ביותר למציאות האמיתית:


1) "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (ויק' יט, ד), ושם תרגם אונקלוס: "לָא תִתְפְּנוֹן בָּתַר טָעֲוָן, וְדַחְלָן דְּמַתְּכָא לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן". נמצא שהאלילים בלשון אונקלוס הם "טָעֲוָן", וכמו שאין שום זיק של אמת בפסילים ובצלמים ובמסֵּכות, כך אין שום זיק של אמת בשדים וברוחות הרעות שהרי ראינו שגם לגבי השדים אונקלוס בוחר לתרגם במלה "טָעֲוָן".


2) "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם" (ויק' כו, א), ושם תרגם אונקלוס: "לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן טָעֲוָן, וְצֵילֶם וְקָמָא לָא תְקִימוּן לְכוֹן". שוב אנחנו רואים שהמלה "טָעֲוָן" משמשת לתיאור אלילים דמיוניים שאין בהם ממש: הבל מהובל והזיה דמיונית מוחלטת. וכאמור, כך, באותו הלשון בדיוק, מתאר אונקלוס בתרגומו-פירושו את האמונה האלילית בשדים.


3) "יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דב' לב, יב), ושם תרגם אונקלוס את ארבע המלים האחרונות: "וְלָא יִתְקַיַּים קֳדָמוֹהִי פּוּלְחַן טָעֲוָן". ואין הבדל לענייננו בין "אֵל נֵכָר" לבין "אליל", ובשני התיאורים הללו מדובר בעבודה-זרה דמיונית לחלוטין, שקר וכזב והבל מהובל.


שלושת המקומות הללו, יחד עם המקור הראשון שראינו לעיל (בסך הכל ארבעה מקורות), הם המקומות היחידים שאונקלוס מתרגם באמצעות המלה "טָעֲוָן", וגם מזה ניתן ללמוד כי בכל ארבעת המקומות הללו מדובר באלילים דמיוניים לחלוטין שנהו אחריהם הגויים הכסילים. לעומת זאת, כאשר אונקלוס מתרגם את הפסוק שבו נזכרים השמש והירח והכוכבים וכן האזהרה שלא לעבדם, הוא אינו משתמש במלה "טָעֲוָן". נראה אפוא שמלה זו יוחדה לעבודה-זרה חמורה מאד שאין לה שום אחיזה ושום קשר עם פולחן לנבראים שמצויים במציאות.


והנה לפניכם הפסוק: "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" (דב' יז, ג), ושם תרגם אונקלוס: "וַאֲזַל וּפְלַח לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא וּסְגֵיד לְהוֹן, אוֹ לְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסֵיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא דְּלָא פַקֵּידִית". הנה הראינו לדעת, כי כאשר מדובר על אלילים אונקלוס מתרגם "טָעֲוָן" וכאשר מדובר על אלהים אחרים אונקלוס מתרגם "טָעֲוָת עַמְמַיָּא", אך כאשר מדובר על השמש והירח והכוכבים אונקלוס קורא להם בשמם, ואף מבדיל ביניהם לבין האלהים האחרים בתוספת המלה "או" שלא נזכרה בתורה, ללמדנו שיש הבדל והבחנה בין עבודת אלהים אחרים דמיוניים לבין עבודת השמש או הירח או הכוכבים.


כמו כן, אונקלוס עקבי במסורת התורה-שבעל-פה שבידו, ובכל מקום שנזכר "אלהים אחרים" בתורה הוא מתרגם: "טָעֲוָת עַמְמַיָּא" (כעשרים פעמים). לעומת זאת, כאשר מדובר ב"אלילים" אונקלוס מתרגם "טָעֲוָן", וכאשר מדובר בשמש ובירח או בכוכבים, הוא מזכירם בשמם. ויש שני מקומות בתורה שהשמש והירח נזכרים בזיקה לעבודה-זרה: האחד שראינו לעיל, והשני בדברים (ד, יט): "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים", וגם שם אונקלוס מתרגם את השמש והירח בשמם, ולא במונח שמושאל מעבודה-זרה, וכֹה דבריו בתרגומו שם: "וְדִלְמָא תִזְקוֹף עֵינָךְ לִשְׁמַיָּא, וְתִחְזֵי, יָת שִׁמְשָׁא וְיָת סֵיהֲרָא וְיָת כּוֹכְבַיָּא" וכו'.


נמצא אפוא, כי המלה "שֵׁדים", שתורגמה אצל אונקלוס בזיקה למלה "טָעֲוָן", לא רק שהיא מבטאת עבודה-זרה דמיונית שאין לה שום אחיזה ושום קשר עם המציאות, אלא שרק בארבעה מקומות בכל התורה היא נזכרה בתרגום אונקלוס. ללמדך על חומרת האלילות הזו, שהרי אונקלוס תרגם את המלה "אלילים" החריפה יותר במלה: "טָעֲוָן", ואת המלים "אלהים אחרים" שהן עדינות יותר הוא תרגם במלים: "טָעֲוָת עַמְמַיָּא", ומן ההבחנה הזו בתרגום אונקלוס נלמד על חומרת המלה "טָעֲוָן" ושהיא מבטאת עבודה-זרה מן החמורות ביותר.


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


בהמשך ישיר לדברים האלה נעבור עתה לעיין בדברי רבנו במורה (ג, מו), שם הוא מלמד כי האמונה בַּשֵּׁדים החלה "קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים", וכֹה דברי רבנו שם:


"ודע, כי האמונה הזו [בשדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ, שהם [בני האדם] לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחרי עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח והכוכבים וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם שדים דמיוניים שאינם מצויים כלל], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


ואם השדים הם יצורים אשר קיימים במציאות מקדמת דנא, וכמו שמופיע בפשטי אגדות חז"ל: עוד מימי אדם הראשון, מדוע האמונה בהם התחדשה רק בזמנו של משה רבנו? אלא ברור, שהם מעולם לא היו ולא יהיו קיימים במציאות, ורק האמונה הדמיונית בהם היא זו שהתחדשה. ושדים דמיוניים לא היו ולא יהיו אך שדים אחרים יש ויש אשר מתעים את העם אחרי התהו.


כמו כן, שימו לב לנקודה חשובה מאד: העבודה-הזרה לדמיונות חמורה יותר מהעבודה-הזרה לנמצאים כגון השמש והירח והכוכבים! וראיה לכך יש גם בפסוק: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז), כלומר, אפילו אבותיכם לא שגו עד-כדי-כך אחרי עבודה-זרה חמורה וכעורה היא עבודת השדים הדמיוניים.


***

ועתה לביטוי השני בתרגומו של אונקלוס: "לֹא אֱלֹהַּ" – "דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ", ומכיוון שהתרחקנו מן הפסוקים הקדושים, אעתיק אותם שוב: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, טז–יז), ושם תרגם אונקלוס כאמור: "אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפוּלְחַן טָעֲוָן, בְּתוֹעֵיבָתָא אַרְגִּיזוּ קֳדָמוֹהִי, דַּבַּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ, דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין, חֲדַתָּן דְּמִקָרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַּקוּ בְּהוֹן אֲבָהָתְכוֹן".


כבר ראינו שהתרגום הירושלמי מתרגם את המלים "לֹא אֱלֹהַּ" – "דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ", אך מהי כוונתו של אונקלוס בתרגומו: "דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ"? האם כוונתו חלילה כמו שפירש רש"י: "שאין בהם-בשדים צוֹרֶךְ"? ופרשנות כזו תוביל אותנו בהכרח לקבוע שאונקלוס האמין בקיום השדים במציאות... האמנם? ובכן, עיון מעמיק ולא שטחי בפירושו של אונקלוס מוביל למסקנה שהוא תרגם ופירש בדיוק כמו התרגום הירושלמי, דהיינו שאין בשדים ממש והינם דמיון שווא.


הראיות לדברינו הינן מתוך תרגום אונקלוס ע"ה בכבודו ובעצמו, שהכיר את המילה "צוֹרֶךְ", ונעזר בה בתרגומו בשני מקומות: 1) "סוֹפֵיק לָךְ צֻרְכָּךְ בִּמְהָכָךְ יָת מַדְבְּרָא" (דב' ב, ז); 2) "סוֹפֵיק צֻרכֵּיהוֹן בַּאֲרַע מַדבְּרָא" (דב' לב, י). כלומר, אם כוונתו הייתה לומר כרש"י: "לשדים שאין בהם צוֹרֶךְ" הוא היה מתרגם "לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צֻרְכָּא", וכמו הצרכים החומריים שתוארו בשני הפסוקים לעיל. ברם, אונקלוס בחר להשתמש במלה יחידנית שמופיעה רק פעם אחת בכל פירושו: "צְרוֹךְ", ולכן נראה ברור שמשמעהּ הוא כמו שתרגם הירושלמי: "ממש".


והנה לפניכם עוד ראיה לדברינו, הפעם מתרגום יונתן-בן-עוזיאל לפסוק בישעיה (נד, יב): "וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ", משמעות המילה "חֵפֶץ" בפסוק היא: ערך רב – אבנים טובות שערכן רב. ולפיכך יונתן תרגם שם: "וְכָל תְּחוּמַך לְאַבנֵי צְרוֹךְ". כלומר, משמעות המלה "צְרוֹךְ" בתרגום יונתן היא דבר בעל ערך. נמצא אפוא, כי המשפט שתרגם אונקלוס "דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ" משמעו שאין לשדים שום ערך, ובמלים אחרות, ערכם של האלילים הוא אפס מאופס מפני שאין בהם שום זיק של אמת, ובדיוק מופתי לתרגום הירושלמי שראינו לעיל: "דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ".


והנה עוד ראיה, הפעם מתרגומו של יונתן ליחזקאל (כח, ב) ושם נאמר כך: "בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי, מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים, וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים", ושם תרגם יונתן: "בַּר אָדָם אֵימַר לְמַלכָּא דְּצוֹר: כִּדְנָן אֲמַר יְיָ אֱלֹהִים: חֲלָף דִּרְאֵים לִבָּךְ וַאֲמַרְתּ דַּחְלָא אֲנָא, מוֹתַב תַּקִיפִין יְתֵיבִית בְּגוֹ יַמְמַיָא, וְאַתּ אֱנָשָׁא וְלֵית בָּך צְרוֹךְ וְחַשֵׁיבְתָּא בְּלִבָּך דְּאַתּ דַּחְלָא". נמצא שיונתן תרגם: "וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל – וְאַתּ אֱנָשָׁא וְלֵית בָּך צְרוֹךְ", דהיינו אין לך – למלך צור, שום ערך ביחס לבורא-עולם, אפס מאופס.


וכך בעניין השדים, שאינם אלוה אלא דמיון והזיה פגאניים, שהרי אם הם היו קיימים במציאות והיו להם כוחות מאגיים כפי שנאמר בפשטי אגדות חז"ל, הרי שהם סוג של אלהות או לכל הפחות ישויות בעלות קיום נשגב ומרומם – ולא היה עולה על הדעת לומר שאין בהם ממש, כמו שעל המלאכים לא ייתכן לומר דבר זה, להבדיל. אלא, "הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים [...] לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (יר' י, טו–טז).


והנה עוד שתי ראיות מתרגום יונתן בעניין המלה "צְרוֹךְ", שמשמעהּ הוא אפס מאופס:


"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר: עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו, וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא), ושם תרגם יונתן: "וּקְרֵיב אֵלִיָּה לְוָת כָּל עַמָּא, וַאֲמַר: עַד אִימַתִּי אַתּוּן פְּלִיגִין לִתְרֵין פַּלְגְוָון, הֲלָא יְיָ הוּא אֱלֹהִים פְּלַחוּ קֳדָמוֹהִי בִּלְחוֹדוֹהִי, וּלְמָא אַתּוּן טָעַן בָּתַר בַּעְלָא דְּלֵית בֵּיהּ צְרוֹךְ? וְלָא אֲתִיבוּ עַמָּא יָתֵיהּ פִּתְגָם".


"וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְיָ וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר" (מ"א יח, כד), ושם תרגם יונתן: "וְתִקְרוֹן בְּשׁוֹם טָעֲוָתְכוֹן, וְלָא תִתְעֲנוֹן מִן קֳדָם דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ, בְּרַם אֲנָא אֲצַלֵּי בִשְׁמָא דַּייָ, וְיִשְׁלַח מֵימְרֵיהּ וְיַחֵית אִישָׁתָא, אֲרֵי יְיָ הוּא אֱלֹהִים, וַאֲתֵיב כָּל עַמָּא וַאֲמַרוּ: תָּקֵין פִּתְגָמָא" (וייתכן שיש עוד דוגמאות, אך די בכך).


ואין צורך לומר שאלילי הבעלים היו אלילים שאין בהם ממש, הבל מהובל ואפס מאופס.


ג. רש"י – מקור האמונה בשדים בימינו


להלן פירושו של רש"י-שר"י לפסוק הנדון בדברים (לב, יז): "לֹא אֱלֹהַּ – [פירוש המלים הללו הוא] כתרגומו [של אונקלוס שם]: 'דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך', [כלומר, לפי אונקלוס] אילו היה בהם צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו". מפירושו של רש"י עולות שלוש מסקנות: א) רש"י לא היה בקי בשפה הארמית של אונקלוס ע"ה; ב) רש"י משבש באופן חמור מאד את תרגום אונקלוס ומזהמוֹ בעבודה-זרה מן החמורות ביותר; ג) רש"י סבר שהשדים קיימים במציאות.


ולא פחות חמור משלוש אלה, בפירושו זה רש"י מחדיר השקפת מינות חמורה, אשר נובעת מתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי רש"י אומר לעיל: "אילו היה בהם צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו", והחדרת פרשנות כזו לתוך פירוש פשטני מוצהר הינה בגדר הגשמה ברורה ומפורשת, כאילו יש לפני ה' חלילה רגש עז של קנאה... ואם אפילו הקנאה האמורה בפשטי המקראות היא בגדר משל, מה נאמר אפוא על המושג "קנאה כפולה" שבמדרש? ואיך רש"י העז להחדיר את המושג המדרשי "קנאה כפולה" לתוך פרשנות פשטנית מוצהרת?!


אמנם, ודאי יהיו שינסו להגן על רש"י ולטעון שהוא התכוון למשל ולא התכוון לפשט המושג "קנאה", דהיינו לייחס לבורא-עולם תכונה אנושית. ובכן, לאלה אשיב כי רש"י-שר"י כבר שגה בחמור מכך, ביחסו לה' גוף ודמות הגוף, ואין ספק שמי ששגה בעניין הפשוט, ישגה בעניין העמוק יותר והוא זיכוך המחשבה מלייחס מושגי תכונות נפשיות לבורא יתעלה – וכל המייחס לבורא-עולם תכונות נפשיות אין בינו לבין ההגשמה מאומה והוא חוטא חטא גדול לאלהים.


נעבור עתה לעיין במדרש שממנו העתיק רש"י, וכך נאמר במדרש ספרֵי (דב' שיח):


"יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ – אילו היו עובדים לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות ולדברים שהם צורך לעולם והניה לעולם בהם, לא הייתה קנאה כפולה".


נמצא, שמציאות השדים לפי רש"י אמיתית בדיוק כמו מציאות החמה והלבנה והכוכבים! שהרי במדרש נאמר: "אילו היו עובדים [...] שהם צורך לעולם" וכו', ורש"י אמר דברים דומים על השדים, וזה לשונו לעיל: "לֹא אֱלֹהַּ – כתרגומו: 'דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך', אילו היה בהם [=בשדים] צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו". ביאור הדברים: אם היה לבני האדם צורך בשדים כמו בחמה ובלבנה לא הייתה קנאה כפולה. מדבריו הללו עולה בבירור כי השדים קיימים במציאות, אלא שאין לאדם צורך בהם כמו שיש לו בחמה ובלבנה, ולכן הקנאה הכפולה...


וברור שמטרת המדרש הזה זהה למטרת הספרֵי שציטט רבנו במורה לעיל: "לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל". כלומר, שני המדרשים הללו נועדו לתכלית אחת חשובה מאד: ללמד אותנו שעבודה-זרה להזיות ולדמיונות כגון השדים ובניהם חמורה כפליים מעבודה-זרה לשמש ולירח ולכוכבים המציאותיים.


רש"י-שר"י הודה אפוא בעבודה-זרה, ולא רק לעיל, בעשרות רבות של מקומות הוא מחדיר את ההזיה שהשדים קיימים במציאות! ועל-כך הרחבתי במאמר: "אמונתו של רש"י בשדים". ולאחר שהוּכח שרש"י הודה בקיום השדים, נעבור לעיין בחומרת ההודאה בעבודה-זרה: והנה לפניכם דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ז), אשר מלמדים אותנו עד כמה חמור עוון ההודאה בעבודה-זרה, ועוון ההודאה בעבודה-זרה שהיא דמיון מהובל חמור מכולם!


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְו‍ֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


ועתה תובן היטב גם הִלכת רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ודברים דומים כתב גם רבנו בחיי בספרו "תורת חובות הלבבות" וכֹה דבריו (עמ' שמ): "ומתנאי טוהר הייחוד להשם, שלא יעבוד אלוה זולתו, ולא יאמין בו ואף-על-פי שלא יעשה אותו אלוה".


הראינו לדעת, כי דברי רבנו בעניין שלילת השדים מיוסדים על המקורות הקדומים הנאמנים והמהימנים. ואילו כל עדת הוזי ההזיות מאמיני השדים נסמכים על רש"י המין והסכל, וכן על הבנת הזיות אגדות חז"ל כפשוטן, ואולי גם על אגדות הנצרות המלאות וגדושות בשדים.


ד. המקלל משווה את השדים למלאכים


ראינו כי המקלל אומר לעיל: "וכפי שיש מציאות של מלאכים בתנ"ך ואף אחד לא מעז לטעון שמה שנאמר בתנ"ך ובגמרא בעניין המלאכים הוא משל ולא כפשטו – כך בעניין השדים".


ובכן, דברי המקלל הללו הם בגדר חירוף וגידוף, שהרי הוא משווה את המלאכים הקדושים והטהורים לשדים הדמיוניים הנגעלים והמשוקצים, וכאילו הם שווים במעמדם ובמציאותם! ויש לשאול את המקלל: האם המלאכים הם בגדר עבודה-זרה? האם נאמר על המלאכים: "יזבחו לשדים לא אלוה" עד שהוא מעז להשוות ביניהם? האם תיאור השדים בפסוקים שראינו לעיל דומה במשהו לתיאור המלאכים? או שמדובר בשני עניינים נפרדים ושונים לחלוטין? וכמעט בכל מקום שנזכר מלאך בתורה צורף לו שם ה': "מַלְאַךְ יְיָ" או "מַלְאַךְ אֱלֹהִים".


לעומת זאת, התורה קוראת לשדים בשם של בהמות (עזים), והנה הפסוק לפניכם (ויק' יז, ז): "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". והשעירים כידוע הם השדים, שהרי כך מתרגם אונקלוס, שתרגומו תורה הוא: "וְלָא יְדַבְּחוּן עוֹד יָת דִּבְחֵיהוֹן לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן, קְיָם עָלַם תְּהֵי דָּא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". האם כך הוא היחס למלאכים הנאמנים והנשׂגבים אשר אפילו הקטן שבהם גדול ממשה רבנו ע"ה?


והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (ג, מו) בעניין קריאת השדים בשם "שעירים":


"וכן היו כתות מן ה'צאבה' עובדים לשדים, וסוברים שהם מתדמים בצורת העיזים, ולפיכך היו קוראים את השדים – שעירים, ונפוצה אז שיטה זו הרבה מאד בימי משה רבנו: 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם' [ויק' יז, ז], ולפיכך היו אותם הכיתות גם אוסרים אכילת העיזים".


והנה לפניכם גם פירוש רס"ג שם: "לַשְּׂעִירִם – 'שיאטין'; זֹנִים – טועים". וקאפח מעיר שם: "ושֵׁם זה בערבית [='שיאטין'], מונח לרוחות רעות שבדמיון ההוזים".


אגב, בתרגום הירושלמי תורגם הפסוק הנדון מספר ויקרא כך: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן קְיָם עָלַם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". והנה לנו עוד ראיה לאמיתת דברינו ולאמיתת דרך האמת, שהשדים הדמיוניים הינם משל ודוגמה לעבודה-זרה.


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).


ועל כל הזיות העבודה-הזרה הללו, דהיינו על כל ענייני המאגיה המהובלים והמשוקצים אומר רבנו הרמב"ם את דבריו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, וכֹה דבריו:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


ה. האם המלאכים שנזכרו באגדות התלמוד הם מלאכי השרת?


המקלל כאמור טען ש"אף אחד לא מעז לטעון שמה שנאמר בתנ"ך ובגמרא בעניין המלאכים הוא משל ולא כפשטו – כך בעניין השדים".


ובכן, בניגוד לדברי עובד האלילים הזה, המלאכים שנזכרו בתלמוד אינם מלאכי השרת, שהרי לא היו נביאים בקרב חז"ל כדי שיתגלו להם מלאכים, ולכן מן ההכרח לפרש שכל המלאכים הללו הם משלים או שליחים, כל-שכן שבכל המקומות שנזכרו מלאכים בתלמוד, כל בר-דעת מבין שמדובר באגדות. וכאמור, מאמיני השדים תעו ולעו ופירשו את כל אגדות חז"ל כפשוטן (והתגלות מלאכים לאנשים בודדים בלתי מעותדים מתוארת אך ורק בנביאים ותו לא, שהרי אם היו התגלויות נדירות כאלה לחז"ל הן היו מובחנות במפורש משאר האגדות). ולהבנת משמעות משלי השדים הציוריים, ולהבנת נמשליהם ורעיונותיהם הכמוסים באגדות התלמוד, ראו נא את שבעת-עשר המאמרים בסדרה שכותרתה: "אמונתו של רש"י בשדים", ושם גם תלמדו עד כמה הזויה טענתו של המקלל בראש דבריו לעיל: ש"כל המעשיות בעניין השדים בגמרא הם מדרשים ברורים וצלולים ביותר", ומה אפשר לצפות מתלמידו של נחמן הכלבי?


"הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב, כא).

ואחתום בפסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ז):


"המסית [אחר עבודה-זרה], אין דיניו כשאר דיני נפשות: מכמנין לו העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין. ואם יצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה – מחזירין אותו; יצא חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות – אין מחזירין אותו. ואין טוענין למסית. ומושיבין בדינו סריס וזקן ומי שאין לו בנים, כדי שלא ירחמו עליו: שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל – רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".


וזהו דינו של נחמן הכלבי, אשר הסית והדיח לעבודה-זרה אשר אוכלת ומשחיתה עד היום.


"נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי, אָמַרְתִּי: 'הִנֵּנִי הִנֵּנִי' אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי, פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם [=נוסעים לאומן הטמאה והארורה], הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים, הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם [=משל להשקפות הרעות שהם זוללים וסובאים], הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם, הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל חֵיקָם" (יש' סה, א–ו).


הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל (חלק ב)
.pdf
הורידו את PDF • 243KB

254 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page