הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל (חלק ב)

בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות החרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת ואליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר. נמשיך עתה לעיין בהמשך דברי המקלל כדי ללמוד עד כמה סכלים הם תלמידיו של נחמן הכלבי, עד כמה הם שקועים בהזיות, ועד כמה חולים הם בנפשם.

והנה המשך דבריו של המקלל בעניין דעת הרמב"ם שהשדים הם דמיונות כוזבים:

"ראשית, הרמב"ם טעה בענק וכל בר-דעת רואה זאת מיד, הפירוש של הרמב"ם לגבי דברי חז"ל על השדים [=כוונתו לדעת רבנו שכל האגדות בענייני השדים הינן בגדר משלים, ופירוש זה לדעת המקלל הינו] דחוק באופן מגוחך, מחריד, מאולץ, מעוות, מסולף, כפוי והזוי – יש שדים כפי פשט דברי חכמינו [=המקלל קובע באופן שרירותי מבלי להביא שום ראיה] – וממש לא על זה נאמרו דברי בנו ר' אברהם או דברי עצמו בביאור אגדות חז"ל שדברי חז"ל לא יכולים להיות נכונים כפשוטן, שכן כל המעשיות בעניין השדים בגמרא הם מדרשים ברורים וצלולים ביותר. וכפי שיש מציאות של מלאכים בתנ"ך ואף אחד לא מעז לטעון שמא שנאמר בתנ"ך ובגמרא בעניין המלאכים הוא משל ולא כפשטו – כך בעניין השדים".

ובכן, מה אפשר לומר על מי שמאמין בקיומם של השדים ותופש את כל אגדות חז"ל כפשוטן? ומה אפשר לומר על מוח כל-כך מעֻוות אשר נדמה לו ש"כל המעשיות בעניין השדים בגמרא הם מדרשים ברורים וצלולים ביותר"? וכל אדם שלמד מדעים ויעיין באגדות על השדים יבין מיד שהן בגדר הנמנעות, ואפילו הגויים שיתבוננו על האגדות הללו יתפלאו: איך אפשר להאמין בהזיות כאלה? וברור שלא רק שהם לא יחשבו שאנחנו עם חכם ונבון, אלא הם יגחכו על עם סכל ונבל. כלומר, האשמות המקלל לעיל מתאימות דווקא לנחמן הכלבי ולדומיו אשר נדמה להם שכל אגדות חז"ל הינן כפשוטן, כי דווקא תפישתם הזו הינה: "דחוקה ומגוחכת ומחרידה ומאולצת ומעוותת ומסולפת וכפויה והזויה" כדברי המקלל על דעת רבנו.

והנה לפניכם דברי רבנו המפורסמים בפרק חלק, בשלוש הפסקות לקמן:

"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?

והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".

א. מה אומרת התורה על השדים?

הואיל והמקלל העליל על רבנו שהוא שגה בהבנת כל אגדות חז"ל בענייני השדים, ראינו לנכון לבחון את דברי התורה על השדים ולבדוק מה ניתן ללמוד ממנה לענייננו.

עיון בתורה מוביל למסקנה הברורה והמפורשת כי השדים הינם הזיה ודמיון, ראו נא את הפסוקים בדברים (לב, טז–יז): "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם". שימו לב! הפסוק הזה הינו המקום היחיד בכל התורה שבו הודגש שהעבודה-הזרה היא "לֹא אֱלֹהַּ"! לעומת למעלה מעשרים פעמים שבהם העבודה-הזרה "הרגילה" נזכרה בתורה בשם "אלהים אחרים"! מדוע אפוא דווקא בעניין השדים לא נאמר בתורה שמדובר ב"אלהים אחרים"? מדוע דווקא בעניינם מודגש שהם לא אלוה? והתשובה ברורה: ההרחקה הגדולה הזו נועדה להוציא מליבנו את עבודת השדים והאמונה בקיומם במציאות, כי הזיותיהם חדרו עמוק לאנושות כמעט משחר ההיסטוריה ועד עצם היום הזה, וכמו שאנחנו רואים את המקלל מתעקש על קיומם.

והנה לפניכם ראיה נוספת להבלי השדים מדברי דוד מלך ישראל: "וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ, וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים, וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים" (תה' קו, לו–לח). נמצא, כי השדים הם-הם העצבים, דהיינו עבודה-זרה, והמלה "עצבים" אף נזכרה פעם נוספת בספר תהלים בזיקה לאלילים: "עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" (תה' קלה, טו). קצרו של דבר, השדים הינם אלילים דמיוניים מתועבים, ובפסוקים בתהלים הם אף מתוארים כאלילי כנען, כלומר כאלילי הבל ורעות רוח "אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן" (דב' ד, כח).

ראיה נוספת נביא לכם מדברי התרגום הירושלמי לתורה אשר לפי רוב החוקרים הינו קדום מאד, והוא מתרגם את הפסוק בדברים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ", כך: "יְדַבְּחוּן לְשֵׁידַיָא דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ, טָעֲוָן דְלָא חַכִּימוּ יָתְהוֹן, חַדַתָּנִין מִן כְּדוּן אִתְבְּרוּן וְלָא אִידְכְּרוּן בְּהוֹן אַבָהָתְכוֹן".

ב. דעת אונקלוס לגבי השדים

טרם סיימנו את הוכחותינו ביחס לאמונת השדים המהובלת והנגעלת. נחזור שוב לפסוקים מספר דברים שראינו לעיל: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם", ונעבור לעיין בתרגום אונקלוס, שהוא כידוע מנאמני מעתיקי השמועה ומסורת התורה-שבעל-פה, וכֹה דבריו בתרגומו: "אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפוּלְחַן טָעֲוָן, בְּתוֹעֵיבָתָא אַרְגִּיזוּ קֳדָמוֹהִי, דַּבַּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין, חֲדַתָּן דְּמִקָרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַּקוּ בְּהוֹן אֲבָהָתְכוֹן". נשים לב לשני ביטויים בתרגומו: "בְּפוּלְחַן טָעֲוָן" ו"דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ", ועתה נעבור לבאר את הביטויים הללו:

הביטוי הראשון מורה על עבודה-זרה מובהקת מן הסוג שאין בה ממש לחלוטין, דהיינו, מדובר בהזיה דמיונית מוחלטת ולא בעבודה-זרה לנברא מן הנבראים כגון לשמש ולירח ולכוכבים.

והנה לפניכם שלוש דוגמאות מתרגום אונקלוס לתורה שיוכיחו שהשדים הינם הזיה גמורה ומוחלטת אשר אין לה שום זיקה ולו החלושה והקלושה ביותר למציאות האמיתית:

1) "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (ויק' יט, ד), ושם תרגם אונקלוס: "לָא תִתְפְּנוֹן בָּתַר טָעֲוָן, וְדַחְלָן דְּמַתְּכָא לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן". נמצא שהאלילים בלשון אונקלוס הם "טָעֲוָן", וכמו שאין שום זיק של אמת בפסילים ובצלמים ובמסכות, כך אין שום זיק של אמת בשדים וברוחות שהרי ראינו שגם לגבי השדים אונקלוס בוחר לתרגם במלה "טָעֲוָן".

2) "לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם" (ויק' כו, א), ושם תרגם אונקלוס: "לָא תַעְבְּדוּן לְכוֹן טָעֲוָן, וְצֵילֶם וְקָמָא לָא תְקִימוּן לְכוֹן". שוב אנחנו רואים שהמלה "טָעֲוָן" משמשת לתיאור אלילים שאין בהם ממש: הבל מהובל והזיה דמיונית מוחלטת. וכאמור, כך, באותו הלשון בדיוק, מתאר אונקלוס בתרגומו-פירושו את האמונה האלילית בשדים.

3) "יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר" (דב' לב, יב), ושם תרגם אונקלוס את ארבע המלים האחרונות: "וְלָא יִתְקַיַּים קֳדָמוֹהִי פוּלְחַן טָעֲוָן". ואין הבדל בין "אֵל נֵכָר" לבין "אליל", בשני המקרים מדובר בעבודה-זרה שאין לה שום אחיזה במציאות וכולה דמיונית לחלוטין.

שלושת המקומות הללו, יחד עם המקור הראשון שראינו לעיל (בסך הכל ארבעה מקורות), הם המקומות היחידים שאונקלוס מתרגם באמצעות המלה "טָעֲוָן", ומזה נלמד כי בכל ארבעת המקומות הללו מדובר באלילים דמיוניים לחלוטין שאין להם שום אחיזה במציאות.

לעומת זאת, כאשר אונקלוס מתרגם את הפסוק שבו נזכרים השמש והירח והכוכבים והאזהרה שלא לעבדם, לא נזכרה המלה "טָעֲוָן", וברור שהדבר הוא מפני שהמלה הזו יוחדה לעבודה-זרה חמורה ביותר שאין לה שום אחיזה ושום קשר עם המציאות האמיתית.

והנה לפניכם הפסוק: "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" (דב' יז, ג), ושם תרגם אונקלוס: "וַאֲזַל וּפְלַח לְטָעֲוָת עַמְמַיָּא וּסְגֵיד לְהוֹן, אוֹ לְשִׁמְשָׁא אוֹ לְסֵיהֲרָא אוֹ לְכָל חֵילֵי שְׁמַיָּא דְּלָא פַקֵּידִית". הנה הראינו לדעת, כי כאשר מדובר על אלילים אונקלוס מתרגם "טָעֲוָן" וכאשר מדובר על אלהים אחרים אונקלוס מתרגם "טָעֲוָת עַמְמַיָּא", אך כאשר מדובר על השמש והירח והכוכבים אונקלוס קורא להם בשמם, ואף מבדיל ביניהם לבין האלהים האחרים בתוספת המלה "או" שלא נזכרה בתורה, ללמדנו שיש הבדל בין עבודת אלהים אחרים דמיוניים לבין עבודת השמש או הירח או הכוכבים.

נשים גם לב שאונקלוס עקבי בפירושו, ובכל מקום שנזכר "אלהים אחרים" בתורה הוא מתרגם: "טָעֲוָת עַמְמַיָּא" (כעשרים פעמים). לעומת זאת, כאשר מדובר ב"אלילים" אונקלוס מתרגם "טָעֲוָן", וכאשר מדובר בשמש ובירח או בכוכבים, הוא מזכירם בשמם. ויש שני מקומות בתורה שהשמש והירח נזכרים בזיקה לעבודה-זרה: האחד שראינו לעיל, והשני בדברים (ד, יט): "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים", וגם שם אונקלוס מתרגם את השמש והירח בשמם, ולא במונח שמושאל מעבודה-זרה, וכֹה דבריו בתרגומו שם: "וְדִלְמָא תִזְקוֹף עֵינָךְ לִשְׁמַיָּא, וְתִחְזֵי, יָת שִׁמְשָׁא וְיָת סֵיהֲרָא וְיָת כּוֹכְבַיָּא" וכו'.

נמצא אפוא, כי המלה "שֵׁדים", שתורגמה אצל אונקלוס בזיקה למלה "טָעֲוָן", לא רק שהיא מבטאת עבודה-זרה דמיונית שאין לה שום אחיזה ושום קשר עם המציאות, אלא שרק בארבעה מקומות בכל התורה היא נזכרה בתרגום אונקלוס! ללמדך על חומרת האלילות הזו, שהרי אונקלוס תרגם את המלה "אלילים" החריפה יותר במלה: "טָעֲוָן", ואת המלים "אלהים אחרים" שהן עדינות יותר הוא תרגם במלים: "טָעֲוָת עַמְמַיָּא", ומן ההבחנה הזו בתרגום אונקלוס נלמד על חומרת המלה "טָעֲוָן" ושהיא מבטאת עבודה-זרה מן החמורות ביותר.

ובהמשך ישיר לדברים אלה נעיין בדברי רבנו במורה (ג, מו), שם הוא מלמד כי האמונה בַּשֵּׁדים החלה "קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים", וכֹה דבריו שם:

"ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח והכוכבים וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".

ואם השדים הם יצורים אשר קיימים במציאות מקדמת דנא, וכמו שמופיע באגדות חז"ל עוד מימי אדם הראשון, מדוע האמונה בהם התחדשה רק בזמנו של משה רבנו? אלא ברור, שהם מעולם לא היו ולא יהיו קיימים במציאות, ורק האמונה הדמיונית בהם היא זו שהתחדשה. ושדים דמיוניים לא היו ולא יהיו אך שדים אחרים יש ויש, והם נוסעים לאומן מדי שנה לעבוד עבודה-זרה על קברו של הטמא הארור נחמן הכלבי, שהִתעה רבים מאד אחרי ההבל.

***

ועתה לביטוי השני בתרגומו של אונקלוס: "לֹא אֱלֹהַּ" – "דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ", ומכיוון שהתרחקנו מן הפסוקים, נחזור עליהם שוב: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם", ושם תרגם אונקלוס כאמור: "אַקְנִיאוּ קֳדָמוֹהִי בְּפוּלְחַן טָעֲוָן, בְּתוֹעֵיבָתָא אַרְגִּיזוּ קֳדָמוֹהִי, דַּבַּחוּ לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ, דַּחְלָן דְּלָא יְדַעוּנִין, חֲדַתָּן דְּמִקָרִיב אִתְעֲבִידָא דְּלָא אִתְעַסַּקוּ בְּהוֹן אֲבָהָתְכוֹן".

כבר ראינו שהתרגום הירושלמי מתרגם את המלים "לֹא אֱלֹהַּ" – "דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ", אך מהי כוונתו של אונקלוס בתרגומו: "דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ"? האם כוונתו חלילה כמו שפירש רש"י: "שאין בהם-בשדים צוֹרֶךְ"? ופרשנות כזו בהכרח תוביל אותנו לקבוע שאונקלוס האמין בקיום השדים במציאות? האמנם? ובכן, עיון מעמיק ולא שטחי בפירושו של אונקלוס מוביל למסקנה שהוא תרגם ופירש בדיוק כמו התרגום הירושלמי, דהיינו שאין בשדים ממש.

והראיות לדברינו הינם מתוך תרגום אונקלוס בכבודו ובעצמו, שהרי הוא הכיר את המילה "צוֹרֶךְ", ונעזר בה בתרגומו בשני מקומות: 1) "סוֹפֵיק לָךְ צֻרְכָּךְ בִּמְהָכָךְ יָת מַדְבְּרָא" (דב' ב, ז); 2) "סוֹפֵיק צֻרכֵּיהוֹן בַּאֲרַע מַדבְּרָא" (דב' לב, י). כלומר, אם כוונתו הייתה לומר: "לשדים שאין בהם צורך" הוא היה מתרגם "לְשֵׁדִין דְּלֵית בְּהוֹן צֻרְכָּא", וכמו הצרכים החומריים שתוארו בשני הפסוקים לעיל. ברם, אונקלוס בחר להשתמש במלה יחידנית שמופיעה רק פעם אחת בכל פירושו: "צְרוֹךְ", ולכן נראה ברור שמשמעה הוא כמו שתרגם הירושלמי: "ממש".

ויש ראיה נוספת חשובה מאד לדברינו מתרגום יונתן-בן-עוזיאל לפסוק בישעיה (נד, יב): "וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ", משמעות המילה "חֵפֶץ" בפסוק היא: ערך רב – אבנים טובות שערכן רב. ולפיכך יונתן תרגם שם: "וְכָל תְּחוּמַך לְאַבנֵי צְרוֹךְ". כלומר, משמעות המלה "צְרוֹךְ" בתרגום יונתן היא ערך רב. נמצא אפוא, כי המשפט שתרגם אונקלוס "דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹךְ" משמעו שאין לשדים שום ערך, ובמלים אחרות, ערכם של האלילים הוא אפס מאופס מפני שאין בהם שום זיק של אמת, ובדיוק מופתי לתרגום הירושלמי שראינו לעיל: "דְּלֵית בְּהוֹן מַמָּשׁ".

ג. רש"י – מקור האמונה בשדים בימינו

ואם הזכרנו את רש"י-שר"י נצטט גם את פירושו לפסוק הנדון בדברים (לב, יז): "לֹא אֱלֹהַּ – [פירוש המלים הללו] כתרגומו [של אונקלוס]: 'דְּלֵית בְּהוֹן צְרוֹך', [כלומר] אילו היה בהם צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו". מפירושו של רש"י עולות שלוש מסקנות: א) רש"י לא היה בקי בשפה הארמית של אונקלוס; ב) רש"י משבש באופן חמור מאד את תרגום אונקלוס ומזהמוֹ בעבודה-זרה מן החמורות ביותר; ג) רש"י סבר שהשדים קיימים במציאות.

וגדולה וחמורה מאלה, בפירושו הזה רש"י מנחיל השקפה שגויה וחמורה מאד, אשר נובעת מתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי רש"י אומר לעיל: "אילו היה בהם צורך לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו", והחדרת פרשנות כזו לתוך פירוש פשטני מוצהר הינה בגדר הגשמה ברורה ומפורשת, כאילו יש לפני ה' חלילה רגש עז של קנאה... ואם אפילו הקנאה האמורה בפשטי המקראות היא בגדר משל, מה נאמר אפוא על המושג "קנאה כפולה" שבמדרש? ואיך רש"י העז להחדיר את המושג "קנאה כפולה" לתוך פרשנות פשטנית מוצהרת?!

נעבור עתה לעיין במדרש שממנו העתיק רש"י, וכך נאמר במדרש ספרי (דב' שיח):

"יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ – אילו היו עובדים לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות ולדברים שהם צורך לעולם והניה לעולם בהם, לא הייתה קנאה כפולה".

וברור שמטרת המדרש הזה זהה למטרת מדרש ספרי שציטט רבנו במורה לעיל: "לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל". כלומר, שני המדרשים הללו נועדו לתכלית אחת חשובה מאד: ללמד אותנו שעבודה-זרה להזיות ולדמיונות כגון השדים ובניהם חמורה מעבודה-זרה לשמש ולירח ולכוכבים.

ונצרף הלכה חשובה מהלכות עבודה-זרה (ב, ז), אשר מלמדת אותנו עד כמה חמור עוון ההודאה בעבודה-זרה: "מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".

ועתה תובן היטב גם הִלכת רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".

לסיכום, הראינו לדעת כי הרמב"ם לא "טעה בענק" כטענת המקלל. להיפך, דבריו מיוסדים על המקורות הקדומים הקדושים והטהורים האמיתיים הנאמנים והמהימנים. ואילו המקלל ושאר הוזי ההזיות נסמכים על פירושו של רש"י המאוחר אשר היה מין וסכל גדול מאד, וכן על הבנת אגדות חז"ל כפשוטן, ואולי גם על אגדות הנצרות המלאות וגדושות בשדים.

ד. המקלל משווה את השדים למלאכים

ראינו כי המקלל אומר לעיל: "וכפי שיש מציאות של מלאכים בתנ"ך ואף אחד לא מעז לטעון שמא שנאמר בתנ"ך ובגמרא בעניין המלאכים הוא משל ולא כפשטו – כך בעניין השדים".

ובכן, דברי המקלל הללו הם בגדר חירוף וגידוף, שהרי הוא משווה את המלאכים הקדושים והטהורים לשדים הדמיוניים הנגעלים והמשוקצים! כאילו הם שווים במעמדם ובמציאותם! ויש לשאול את המקלל: האם המלאכים הם בגדר עבודה-זרה? האם נאמר על המלאכים: "יזבחו לשדים לא אלוה" עד שהוא מעז להשוות אותם? האם תיאור השדים בפסוקים שראינו לעיל דומה במשהו לתיאור המלאכים? או שמדובר בשני עניינים נפרדים ושונים לחלוטין?

וכמעט בכל מקום שנזכר מלאך בתורה הוא נזכר בשם: "מַלְאַךְ יְיָ" או "מַלְאַךְ אֱלֹהִים".

לעומת זאת, התורה קוראת לשדים בשם של בהמות (עזים), והנה הפסוק לפניכם (ויק' יז, ז): "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם". והשעירים כידוע הם השדים, שהרי כך מתרגם אונקלוס שתרגומו תורה הוא: "וְלָא יְדַבְּחוּן עוֹד יָת דִּבְחֵיהוֹן לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן, קְיָם עָלַם תְּהֵי דָּא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". האם כך הוא היחס למלאכים הנאמנים והנשׂגבים אשר אפילו הפחות שבהם גדול ממשה רבנו?

והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (ג, מו) בעניין קריאת השדים בשם שעירים:

"וכן היו כתות מן ה'צאבה' עובדים לשדים, וסוברים שהם מתדמים בצורת העיזים, ולפיכך היו קוראים את השדים – שעירים, ונפוצה אז שיטה זו הרבה מאוד בימי משה רבנו: 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם' [ויק' יז, ז], ולפיכך היו אותם הכיתות גם אוסרים אכילת העיזים".

אגב, בתרגום הירושלמי תורגם הפסוק הנדון מספר ויקרא כך: "וְלָא יְדַבְּחוּן תּוּב יָת דִּבְחֵיהוֹן לְטָעֲוָן דִּמְתִילִין לְשֵׁידִין דְּאִינוּן טָעַן בָּתְרֵיהוֹן קְיָם עָלַם תְּהֵי דָא לְהוֹן לְדָרֵיהוֹן". והנה לנו עוד ראיה לאמיתת דברינו ודרך האמת, שהשדים הדמיוניים הינם משל ודוגמה לעבודה-זרה.

ה. האם המלאכים שנזכרו באגדות התלמוד הם מלאכי השרת?

המקלל כאמור טוען: ש"אף אחד לא מעז לטעון שמה שנאמר בתנ"ך ובגמרא בעניין המלאכים הוא משל ולא כפשטו – כך בעניין השדים".

ובכן, בניגוד מוחלט לדברי המקלל, כל המלאכים שנזכרו בתלמוד הם בגדר משלים, כי לא היו נביאים בקרב חז"ל כדי שיתגלו להם מלאכים, ולכן מן ההכרח לפרש שכל המלאכים הם בגדר משל, ובמיוחד שבכל המקומות שנזכרו מלאכים בתלמוד, כל בר-דעת מבין שמדובר בספרות אגדית. וזו טעות חמורה נוספת של המקלל, אשר הבין את כל אגדות חז"ל כפשוטן (והתגלות מלאכים לאנשים בודדים בלתי מעותדים מתוארת אך ורק בנביאים ותו לא).

ולעיון בפירוש השדים ומשמעותם ונמשליהם ורעיונותיהם הכמוסים באגדות התלמוד, ראו נא את שבעת-עשר מאמריי בסדרה שכותרתה: "אמונתו של רש"י בשדים". ושם גם תלמדו עד כמה הזויה טענתו של המקלל בראש דבריו לעיל: ש"כל המעשיות בעניין השדים בגמרא הם מדרשים ברורים וצלולים ביותר", ומה אפשר לצפות מתלמידו של נחמן הכלבי?

ונחתום בפסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ז):

"המסית [אחר עבודה-זרה], אין דיניו כשאר דיני נפשות: מכמנין לו העדים, ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין. ואם יצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה – מחזירין אותו; יצא חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות – אין מחזירין אותו. ואין טוענין למסית. ומושיבין בדינו סריס וזקן ומי שאין לו בנים, כדי שלא ירחמו עליו: שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל – רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".

וזהו דינו של נחמן הכלבי, אשר הסית והדיח לעבודה-זרה אשר אוכלת ומשחיתה עד היום.

"נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי, אָמַרְתִּי: 'הִנֵּנִי הִנֵּנִי' אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי, פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם [נוסעים לאומן הטמאה והארורה], הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים, הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם [=משל להשקפות הרעות שהם זוללים וסובאים], הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם, הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל חֵיקָם" (יש' סה, א–ו).

הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ב

.pdf

Download PDF • 204KB