האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהנום?

עודכן: 26 בינו׳ 2021

כדי להבין מעט-מזער על הגיהנום הדמיוני שהמציאה לנו הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, עלינו להיזכר מעט במה שלמדנו על חיי העולם-הבא. במאמרי "האם יש חיים לאחר המוות" (חלק א, חלק ב) ביארתי את הנושא של חיי העולם-הבא לדעת רבנו. במאמר ההוא למדנו, כי סכלות חמורה היא לסבור שחיי העולם-הבא הינם חיים של תענוגות והנאות גופניות. כמו כן, עסקנו במאמר ההוא בשאלה, מה גרם לסכלים שנחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות לשגות במחשבה שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים?


והנה תשובת רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה–עו):


"ולא הביא לידי כל זה, אלא מה שעולה בדמיון ההמון, שאינם יכולים להבין שתהא שם מציאות קיימת כי אם לגוף, ומה שאינו גוף אלא שהוא בגוף כגון המקרים [="מאורעות הגוף" (מָרי)] הרי גם הוא מצוי לדעתם אלא שאין קיומו במציאות כקיום הגוף. אבל מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו מצוי לדעת הסכלים, אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים [על דרך הכתוב בישעיה (כח, ט)]. ולפיכך סוברים רובם כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם הרי אינו מצוי".


כלומר, מרוב להיטות הסכלים אחר התענוגות הגופניים, הם אינם מצליחים ואף אינם רוצים להעלות בדמיונם מציאות רוחנית ללא גופות וללא תאוות גופניות. וככל שהמצוי הינו חומרי יותר כך מציאותו יציבה וקיימת יותר בעיניהם, לדוגמה, קיום הגוף נדמה בעיניהם יציב וקיים יותר מקיום "מאורעות הגופות", שהם תהליכי השינוי והמצבים השונים העוברים והחלים על הגופות (=המקרים), שהם רק נספחים לקיום הגוף ומאפיינים אותו, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תשובה לעיל: "כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא-בהן". ברם, כל מה שאינו גוף או אינו עניין שנספח לגוף, אינו מצוי כלל לדעת אותם הסכלים.


רבנו מוסיף קביעה חשובה והיא, שרוב הסכלים הללו אף התדרדרו להשקפת הגשמות שהיא חמורה יותר מן העבודה-הזרה הקדומה: "ולפיכך סוברים רובם [=רוב הסכלים הללו] כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם הרי אינו מצוי". ודרך אגב למדנו עובדה מעניינת, והיא, שיסוד השקפת הגשמות הינה הנטייה אחר התאוות הגופניות, כלומר, ככל שהקשר של האדם לבהמיותו גדול יותר – כך הסיכון שלו לשגות בהגשמה גדול יותר, כי ככל שהוא ישקע בבהמיותו ובגופניותו כך יקשה עליו להתרומם ולהבין עניינים רוחניים המופשטים מחומר. והמסקנה, יש לחשוד במינים שהם אנשים תאוותניים ובהמיים ושפלים נעדרי מוסר לחלוטין, אף אם הם נדמים בחיצוניותם ובצביעותם ל"מלאכים" ו"קדושי עליון" ו"גאוני עולם".


ולבסוף, רבנו שולח עקיצה חדה לאותם "זקנים" ו"זקנות" בלים ובלות מִשָּׁנִים ומדעת, אשר לעתים מתראים כחכמים גדולים וצאצאיהם וחסידיהם שותים את דבריהם כאילו ניתנו מפי-הגבורה. אך האמת שהינם סכלים נבערים ולכן אין להתייחס לדעותיהם, וכדברי רבנו: "אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים".


חזרנו מעט על מה שלמדנו במאמר על חיי העולם-הבא, מפני שכמו ש"חכמי ישראל" שגו להבין שחיי העולם-הבא הינם חיים רוחניים נצחיים, כך הם שגו להבין שייסורי הגיהנום הינם ייסורים נפשיים נצחיים, ולא הבינו שכל דברי הנביאים וחז"ל בעניין זה הינם משל וחידה לעניינים עמוקים, שהרי "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).


א. מהו הגיהנום לדעת רבנו?


התשובה לשאלה זו נובעת מתשובה לשאלה אחרת, והיא, מהו העונש אשר הקב"ה מייסר בו את הרשעים? ובכן, כבר ביררנו במאמרי על חיי העולם-הבא שנזכר לעיל, שמדובר בעונש נפשי נצחי, וכֹה דברי רבנו בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק (עמ' קלח):


"והנקמה הגמורה היא שתיכרת הנפש ותֹאבַד ולא יהיה לה קיום והוא הַכָּרֵת האמור בתורה. ועניין הַכָּרֵת הכרתת הנפש כמו שביאר ואמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא], ואמרוּ עליהם השלום: 'הִכָּרֵת' – בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. [...] וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השווא נכרת מאותו השׂגב, ויישאר חומר מוכרת בלבד, וכבר ביאר הנביא שהעולם-הבא אינו נישג בחושים הגופניים, והוא אמרוֹ: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ' [יש' סד, ג], ואמרוּ בפירוש דבר זה: כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'".


והנה לפניכם גם שתי הלכות מהלכות תשובה פרק שמיני:


[ב] "שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופירעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא ייכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חוֹיֶה [=חי] לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה [=ואף סובל ייסורים קשים]. וזה הוא הכרת הכתוב בתורה, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא]; מפי השמועה למדו: 'הִכָּרֵת' – בעולם הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. כלומר, שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם-הזה אינה זוכה לחיי העולם-הבא, אלא גם מן העולם-הבא נכרתת".


[ח] "הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' [במ' טו, לא]. וזה האובדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל: באר-שחת ואבדון ותָפתה ועלוקה. וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם, וההפסד שאינו חוזר לעולם".


נמצא לדעת רבנו, כי כל התיאורים של הנביאים בעניין הכרת הם משל לאבדון הנצחי של הנפש, וברור שהם תיארו עניין זה בלשונות מבהילים, כדי להרתיע ולהפחיד את בני האדם מלשגות בהבלי העולם-הזה, וכדי שלא יאַבְּדו את חיי הנצח של הנפש. ברם, כמו ש"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות שגו להבין את רוממות חיי העולם-הבא, כך הם שגו להבין את מהות ועוצמת העונש הכבד שיחול על הרשעים. ובמלים אחרות, כמו שהם שגו לחשוב שהשכר לצדיקים הינו שכר של תענוגות גופניים, כך הם שגו לחשוב שהעונש הינו עונש זמני של ייסורים גופניים, וזו סכלות חמורה שאותה כבר ביארתי במאמרי שנזכר לעיל, וכן במאמרי: "מעט על שגיאות תופשי התורה באלף השנים האחרונות".


לאחר שראינו כל זאת, נעבור לעיין בדברי רבנו בעניין הגיהנום בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק (עמ' קלט), וכֹה דבריו שם:


"אבל גיהנום, הוא כינוי לצער שישיג את הרשעים, ולא נתבאר בתלמוד אותו הצער, אלא יש אומרים השמש מתקרבת אליהם ושורפתם [סנהדרין קי ע"ב; נדרים ח ע"ב; עבודה-זרה ד ע"א], ולומד [=ולומדים זאת] ממה שנאמר: 'כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא' וכו' [מל' ג, יט]. ויש אומרים חום מוזר ייווצר בגופם וישרפם, ולומד [=ולומדים זאת] ממה שנאמר: 'רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם' [יש' לג, יא]".


מדברי רבנו ברור, כי הגיהנום הינו משל לייסורי הרשעים בעולם-הבא. כמו כן, רבנו קובע מפורשות, כי כל האגדות שבהן תיארו את העונש הזה אינן מתארות את העונש הזה כפשוטו, שהרי הוא אומר לעיל: "ולא נתבאר בתלמוד אותו הצער". כלומר, מדובר במשלים ולא בתיאורים פשטניים, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תשובה לעיל: "וזה האובדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל: באר-שחת ואבדון ותָפתה ועלוקה. וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם, וההפסד שאינו חוזר לעולם".


דבר גדול אפוא מלמדנו רבנו, והוא, שהנביאים וחז"ל דימו את ייסורי הכרת של הרשעים למשרפות אש לוהטות, כדי להעביר לנו מסר חשוב: כמו שהאש מכלה ומשחיתה ואין אחריה תקומה, וגוף שהאש השחיתה לא ניתן להשיבו לקדמותו, כך עונש הרשעים לאחר מיתתם הגופנית, הוא עונש נצחי אשר אין לו רפואה: "וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם, וההפסד שאינו חוזר לעולם".


גם רס"ג התייחס לגיהנום כאל משל, והנה פירושו למשלי (טו, יא): "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד יְיָ אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם" (מש' טו, יא), וכֹה דבריו: "שְׁאוֹל – השאול והאבדון גלויים לפני ה' [כל-שכן ליבות בני אדם]". ובפירושו הארוך שם הוסיף: "השאול הוא העפר, והאבדון הוא הקבר. ונשׂא [שלמה המלך] משלוֹ בשני אלה" וכו'. מוטיב השאול והאבדון חוזר שוב בהמשך ספר משלי (כז, כ): "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹ לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה", ופירש שם רס"ג: "שְׁאוֹל – וכמו שהשאול ועולם האבדון אינם שבעים דרך משל, כך עיני האדם לא תשבענה".


ברם, אותם סכלים אשר הנחילו לנו דת אורתודוקסית פרו-נוצרית, מרוב להיטותם אחר התענוגות וההנאות הגופניות, לא הצליחו ואף לא רצו להעלות בדעתם מציאות רוחנית ללא גופות וללא תאוות גופניות. ובמלים אחרות, תפישת חיי העולם-הבא וייסורי הכרת כהנאות וכייסורים גופניים נובעת באופן ישיר מנטייתם אחר התאוות, ומהקושי העצום שהיה להם להתנתק מבהמיותם ומהנאות החומר הבזויות. לכן הם התנגדו בתוקף לתאר לעצמם עולם ללא תענוגות והנאות גופניות, כי בלעדי תאוותיהם חייהם אינם חיים בעיניהם.


נמצא אפוא, ששגיאתם בתפישת הגיהנום כמשרפות של אש ממשית המייסרת ומכלה את הגופות, נובעת משקיעתם בבהמיות, וככל שהאדם הבהמי ישקע בבהמיותו ובגופניותו – כך יקשה עליו להתרומם ולהבין עניינים רוחניים נעלים המופשטים מחומר. והמסקנה, אין צל של ספק, כי המינים הינם אנשים תאוותניים ובהמיים שפלים נעדרי מוסר לחלוטין, אף אם הם מתעקשים להידמות בחיצוניותם ל"מלאכים" ו"קדושי עליון" ו"גאוני עולם".


ויתרה מזאת, למיטב הבנתי מדובר בהשפעה נוצרית מובהקת, כי התיאולוגיה הנוצרית מתארת את עונש הרשעים בשריפה ממשית בגיהנום דמיוני, וברור שכל תפישותיהם המגשימות של הנוצרים: את אלהים, את המלאכים, את העולם-הבא וכן את ייסורי הגיהנום, הכל נובע מנהייתם אחרי בהמיותם, אשר חסמה בפניהם את הדרך להבין עניינים רוחניים מופשטים. וצאצאי המינים התערבו בגויים ולמדו ממעשיהם, ונלכדו בסכלותם ומינותם.


ב. הצור תמים פעלו


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). כלומר, כל מעשיו של הקב"ה בצדק מדוקדק ונוקב, וזהו אחד מיסודות הדת החשובים ביותר. לפיכך, לא לחינם הקב"ה העניש בעונש חמור את אבותיהם של צאצאי המינים, זקנים נשים וטף, על שלל הזיותיהם המאגיות הנחלות ועל השחתת צלם האלוה הטהור שניתן להם בהשקפות מינות מכוערות, וכמובן, על שנאת ארץ-ישראל שיצאה מהשקפותיהם הארורות – על כל זאת ועוד הוא ייסרם בגיהנום עלי-אדמות, משרפות ותנורי 7 היישר מסיפורי המעשיות של אמנון יצחק, בדיוק כפי שהם דימו לעצמם ברוב הזיותיהם תאוותיהם ושיקוציהם.


אך למרות ייסורי אבותיהם המחרידים והבלתי-נתפשׂים, צאצאיהם מסרבים בתוקף לקחת מוסר, הם מתעקשים להמשיך במעלליהם ובתעלוליהם, ומספרים לעצמם כל מיני סיפורי בדים מדוע הקב"ה הענישם, או שהם מגלגלים עיניהם לשמים בהיתממות כאילו הם אינם מבינים על ומה ולמה הקב"ה הביא עליהם את הצרה הזאת. הם אינם חפצים לערוך חשבון נפש אמיתי אלא להמשיך בתעלוליהם, ולכן, תוכחתו של ירמיה (ה, ג) קמה וניצבת במלוא עוזה: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב".


"גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי