top of page

האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהנום?

עודכן: 19 באוג׳ 2023

כדי להבין מעט על הגיהינום הדמיוני שהמציאה לנו הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, עלינו להיזכר מעט במאמר על חיי העולם-הבא: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?".


במאמר זה דנתי בשאלה: מה גרם ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות לשגות במחשבה שהעולם-הבא הוא עולם חומרי ובהמי של תענוגות גופניים? ובכן, בשלוש מלים: רדיפתם אחרי התאוות, ואסביר: עיסוקם ושקיעתם בהנאותיהם ובתענוגותיהם הגופניים לא הניחו להם לחיות עם המחשבה שהם ייאלצו להיפרד מתענוגותיהם הגופניים לאחר המוות. לכן הם החדירו לעצמם הזיות, לפיהן גם חיי העולם-הבא הם חיי גוף וחומר, ובהזיות הללו הם השקיטו את נפשם הבהמית שלא הייתה מסוגלת לקבל את העובדה שיבוא יום והיא תתנתק כ"פטורי בפי ושט" מן העולם-הזה. רדיפתם ושקיעתם בתהום התאוות אף גרמו להם לפנות למאגיה, לסכלות ולמינות, וככל ששקעו באלה, כך התגברה, התעצמה והתלהטה אש תאוותם וזימתם בניסיון שווא למלא במשהו את הריקנות ואת אפלת המינות הסמיכה שייסרה את נפשם.


גם פנייתם למאגיה, לסכלות ולמינות נובעת מסטייתם אחרי התאוות והזימות, שהרי כדי להעמיק ולשקוע בתהום התאוות, מן ההכרח להרוס עוד ועוד את חומות הדעת, ולהחריב עוד ועוד את איתותי השכל הישר המזהירים את האדם מליפול לעברי פי-פחת. ולכן, כדי להוסיף ולשקוע בתאוותיהם ובזימותיהם הם גם שקעו במאגיה, בסכלות ובמינות, וזאת כאמור במטרה להרוס את שכלם ולרוקן את מחשבתם מדעת ומחכמה – כי רק בהרס המחשבה ובריקון המחשבה מדעת, נחרבת לחלוטין יראת השמים, והמין הרשע חופשי ללכת בשרירות לבו.


והנה לפניכם תמצית דברי רבנו בעניין זה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה–עו):


"ולא הביא לידי כל זה, אלא מה שעולה בדמיון ההמון, שאינם יכולים להבין שתהא שם מציאות קיימת כי אם לגוף [מפני שהם מחוברים בעבותות לבהמיותם], ומה שאינו גוף אלא שהוא בגוף כגון המקרים [=מאפייני ומצבי הגוף] הרי גם הוא מצוי לדעתם אלא שאין קיומו במציאות כקיום הגוף. אבל מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו מצוי לדעת הסכלים, אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים [על דרך הכתוב בישעיה כח, ט]. ולפיכך סוברים רובם כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם, הרי אינו מצוי".


כלומר, מרוב להיטות הכסילים אחרי התענוגות הגופניים, הם אינם מצליחים ואף אינם רוצים להעלות בדמיונם מציאות רוחנית טהורה ללא גופות וללא תאוות גופניות. וככל שהמצוי הינו חומרי יותר כך מציאותו יציבה וקיימת יותר בעיניהם, לדוגמה: קיום הגוף נדמה בעיניהם יציב וקיים יותר מקיום "מאורעות הגופות", שהם תהליכי השינוי והמצבים השונים (=המקרים) העוברים והחלים על הגופות, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תשובה (ח, ג): "כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא-בהן", שהם רק נספחים לקיום הגוף ומאפיינים אותו. ברם, כל מה שאינו גוף או אינו מאפיין גופני שנספח לגוף, אינו מצוי כלל לדעת אותם הסכלים.


רבנו מוסיף קביעה חשובה והיא, שרוב הסכלים הללו אף התדרדרו להשקפת הגשמות שהיא חמורה יותר מן העבודה-הזרה הקדומה: "ולפיכך סוברים רובם [=רוב הסכלים הללו] כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם, הרי אינו מצוי". ודרך אגב למדנו עובדה מעניינת, והיא, שמוצאה של השקפת הגשמות הוא הסטייה אחרי התאוות הגופניות, כלומר, ככל שהקשר של האדם לבהמיוּתו גדול יותר – כך הסיכון שלו לשגות בהגשמה גדול יותר, כי ככל שהוא ישקע בבהמיותו ובגופניותו, כך יקשה עליו להתרומם ולהבין עניינים רוחניים המופשטים מחומר. והמסקנה: יש לחשוד במינים שהם אנשים תאוותניים ובהמיים וזימתיים נעדרי מוסר לחלוטין, אף אם הם נדמים בחיצוניותם וברוב צביעותם ל"מלאכים" ו"קדושי עליון" ו"גאוני עולם".


ולבסוף, רבנו שולח עקיצה חדה לאותם "זקנים" ו"זקנות" בלים ובלות מִשָּׁנִים ומדעת, אשר לעתים מתראים כחכמים גדולים וצאצאיהם וחסידיהם שותים את מימיהם הרעים כאילו ניתנו מפי-הגבורה. אך האמת שהינם סכלים נבערים ולכן אין להתייחס לדעותיהם, וכדברי רבנו: "אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים". ואפילו קאפח אמר דברי אמת בעניין זה, אף שכדרכו הוא הכמין אותם היטב פן יבולע לו, וזה לשונו באחת מהערותיו למורה (א, נ): "כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהן על ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך". וכבר שמעתי תימני שוטה שקפץ להישבע שיש שדים בעולם, וראייתו היחידה היא מכך שסבו סיפר לו שהוא ראה שדים בתימן...


"וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ, כִּי אֹמְרִים אֵין יְיָ רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְיָ אֶת הָאָרֶץ" (יח' ח, יב); "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית [...] וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת" (יח' ט, ו); "וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (איוב יב, כ).


עוד אומר רבנו בעניין זה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עו):


"אבל הנקראים חכמים באמת לא בהעברה [כלומר, מעבירים את השם 'חכם' לזקנים כסילים ונבערים, ומשבחים ומפארים ומרוממים אותם בשלל כינויי כבוד דמיוניים], כבר הוּכח להם [=לחכמי האמת] כי כל הנבדל מן החומר הרי מציאותו יותר קיימת מאותו שהוא בחומר, ואין לומר [על הנבדל] 'יותר קיים' [כלומר, לא מדויק לומר על הנבדל המופשט שהוא 'יותר קיים', שהרי הנבדל המופשט מן החומר קיומו נצחי ואמיתי, ואילו קיומו של החומר הבל חולף], אלא, מציאות הנבדל [מציאותה של הישות הרוחנית] היא המציאות האמיתית מפני שלא ישיגהו דבר מאופני ההשתנות [=מאורעות הגוף], והם [=החכמים באמת, אשר מבינים את ערך חיי העולם-הבא, הם] אשר הוכח אצלם כי ה' אינו גוף ולא כוח בגוף, ולפיכך מעלת מציאותו יתעלה בתכלית הקיום [כלומר מעלת מציאותו וקיומו של הקב"ה היא הנשׂגבה והנעלה ביותר]".


מדברי רבנו עוד עולה, שרק מי שהתנער מתאוותיו והוּכח לו כי ה' אינו גוף ולא כוח בגוף, יהיה מסוגל להבין את ערך חיי העולם-הבא. אך מי שאינו מבין זאת ונכשל ונחבל בהזיות ובדמיונות פגאניים, כלומר הוזה לסבור שחיי העולם-הבא הם חיי עונג ותענוגות גופניים – יש לחשוד בו שהוא מאותם הכסילים הבהמיים שסוטים אחרי השקפות המינות הנחותות, ואשר עליהם אומר רבנו ב"מאמר תחיית המתים" שהם "יותר תועים מהבהמות".


וכמו ש"חכמי ישראל" שגו להבין שחיי העולם-הבא הינם חיים רוחניים נצחיים, כך הם שגו להבין שייסורי הגיהינום הינם ייסורים נפשיים נצחיים, ולא הבינו שדברי הנביאים וחז"ל בעניין זה הינם משל וחידה, שהרי "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).


***

אגב, מדברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ודעות" עולה, שהוא סבר שחיי העולם-הבא אינם חיים של תענוגות גופניים (עמ' רעה), אך כן יש בהם מציאות חומרית כלשהי, כמציאותו של משה רבנו בעת עמדו לפני ה' יתעלה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה (עמ' רעג). ביחס למושג "גיהינום" רס"ג סבר שמדובר במשל, וכפי שעולה מפירושו למשלי (טו, יא): "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד יְיָ אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם", וכֹה דבריו: "שְׁאוֹל – השאול והאבדון גלויים לפני ה' [כל-שכן ליבות בני אדם]". ובפירושו הארוך שם הוסיף: "השאול הוא העפר, והאבדון הוא הקבר. ונשׂא [שלמה המלך] משלוֹ בשני אלה" וכו'. מוטיב השאול והאבדון חוזר שוב בהמשך ספר משלי (כז, כ): "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹ לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה", ופירש שם רס"ג: "שְׁאוֹל – וכמו שהשאול ועולם האבדון אינם שבעים דרך משל, כך עיני האדם לא תשבענה".


אולם, כמו שרס"ג לא ניקה לחלוטין את "העולם הבא" מן הגופניוּת, כך הוא לא ניקה לחלוטין את "הגיהינום" מן הגופניוּת, באמרוֹ שהרשעים נשרפים בקברם (אמו"ד, עמ' רעד) – ואין ספק שרס"ג כשל בזה, כמו גם בהשקפות נוספות (חלקן אפילו יסודיות). יחד-עם-זאת, עדיין הוא רחוק כרחוק-מזרח-ממערב מהזיותיהם של המינים האורתודוקסים האירופים בעניין הגיהינום, ואין צריך לומר בעניין חיי העולם-הבא שרס"ג לא ייחס לו שום תענוגות גופניים.


מקור טעותו של רס"ג בעניין הגיהינום הוא בתפישה פשטנית של פסוק בישעיה (סו, כד): "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר". וברור שמדובר במשל לרשעים שֶׁיְּבוּזוּ בחשיפת גופותיהם לעין כל, ומדוע? "כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה", כלומר וזאת בשל עונשם החמור שהוא לנצח נצחים; "וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר", ולא רק שהם יסבלו עונש נצחי, אלא ששמותיהם וזכרם יונצחו לדיראון-עולם.


ועתה אוסיף ואסביר כיצד יש להבין את הפסוק הזה באמצעות עיון בתרגומו של יונתן שם:


"וְיִפְּקוּן וְיִחְזוֹן בְּפִגְרֵי גֻּבְרַיָּא חַיָּיבַיָּא דִּמְרַדוּ בְּמֵימְרִי, אֲרֵי נִשְׁמָתְהוֹן לָא יְמוּתוּן וְאִשָׁתְהוֹן לָא תִטְפֵי, וִיהוֹן מִתְּדָנִין רַשִׁיעַיָּא בְּגֵיהִנָּם, עַד דְּיֵימְרוּן עֲלֵיהוֹן צַדִּיקַיָּא מִיסַּת חֲזֵינָא".


כלומר, בשל הזעם העצום שיש כנגד הרשעים, גופותיהם יהיו גלויות ובזויות וחשופות לעין כל, וחרון-האף שיש כנגדם יונצח לדיראון עולם כאילו הם חיים: "אֲרֵי נִשְׁמָתְהוֹן לָא יְמוּתוּן וְאִשָׁתְהוֹן לָא תִטְפֵי", ובמלים אחרות, במיתתם לא ישקע זכרם הרע, והוא יוסיף להדהד במהלך ההיסטוריה. ועד מתי יהיו גופותיהם חשופות וגלויות בביזיון לעין כל? או כלשון יונתן: עד מתי "יְהוֹן מִתְּדָנִין רַשִׁיעַיָּא בְּגֵיהִנָּם"? והתשובה: "עַד דְּיֵימְרוּן עֲלֵיהוֹן צַדִּיקַיָּא מִיסַּת חֲזֵינָא".


ואסביר: בביזיונם ובחרפתם של הרשעים תתחדד ותתפרסם עוצמת ישועת ה' ופרעונו מן הרשעים, וגופותיהם יהיו מבוזות לעין כל עד שהצדיקים יראו לנכון שהלקח נלמד ושמו נתקדש בעולם – ואז הצדיקים יקברו את הרשעים, בדומה לדינם של המגדף ועובד עבודה-זרה שנתלים לאחר שנסקלים, כדי שיהיו דוגמה ומופת להתנהגות רעה שיש לגַנות. נמצא, שהגיהינום שנזכר בתרגום יונתן הוא לא עונש הרשעים הנצחי לעולם-הבא, אלא עונש ביזוי גופותיהם בפרהסיה לעיני כל ישראל, כדי שכל ישראל יִרְאו ויירָאו ולא יזידון עוד, ויתקדש שמו בעולם.


א. מהו הגיהינום לדעת רבנו?


התשובה לשאלה זו נובעת מתשובה לשאלה אחרת, והיא: מהו העונש אשר הקב"ה מייסר בו את הרשעים? ובכן, כבר הוסבר במאמר על חיי העולם-הבא שנזכר לעיל, שמדובר בעונש של ייסורי נפש נצחיים, וכֹה דברי רבנו בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק (עמ' קלח):


"והנקמה הגמורה היא שתיכרת הנפש ותֹאבַד ולא יהיה לה קיום והוא הַכָּרֵת האמור בתורה. ועניין הַכָּרֵת הכרתת הנפש כמו שביאר ואמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא], ואמרוּ עליהם השלום: 'הִכָּרֵת' – בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. [...] וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השווא נכרת מאותו השׂגב, ויישאר חומר מוכרת בלבד, וכבר ביאר הנביא שהעולם-הבא אינו נישג בחושים הגופניים, והוא אמרוֹ: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ' [יש' סד, ג], ואמרוּ בפירוש דבר זה: כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'".


והנה לפניכם גם שתי הלכות מהלכות תשובה פרק שמיני:


[ב] "שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופירעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא ייכָּרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חוֹיֶה [=חי] לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה [=ואף סובל ייסורים קשים וכפי שנלמד לקמן בדברי רבנו]. וזה הוא הכרת הכתוב בתורה, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא]; מפי השמועה למדו: 'הִכָּרֵת' – בעולם הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. כלומר, שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם-הזה אינה זוכה לחיי העולם-הבא, אלא גם מן העולם-הבא נכרתת".


[ח] "הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' [במ' טו, לא]. וזה האובדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל: באר-שחת ואבדון ותָפתה ועלוקה. וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם, וההפסד שאינו חוזר לעולם".


נמצא לדעת רבנו, כי כל התיאורים של הנביאים בעניין הכרת הם משל לאבדון הנצחי של הנפש, וברור שהם תיארו עניין זה בלשונות מבהילים, כדי להרתיע ולהפחיד את בני האדם מלשגות בהבלי העולם-הזה, וכדי שלא יאַבְּדו את חיי הנצח של הנפש. ברם, כמו ש"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות שגו להבין את רוממות חיי העולם-הבא, כך הם שגו להבין את מהות ועוצמת העונש הכבד והנצחי שיחול על הרשעים. ובמלים אחרות, כמו שהם שגו לחשוב שהשכר לצדיקים הינו שכר של תענוגות גופניים מאופסים, כך הם שגו לחשוב שהעונש הינו עונש זמני של ייסורים גופניים, וכבר הרחבתי בסכלותם במאמר שנזכר לעיל.



לאחר שראינו את כל זאת, נעבור לעיין בדברי רבנו בעניין הגיהינום בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק (עמ' קלט), וכֹה דבריו שם:


"אבל גיהנום, הוא כינוי לצער שישיג את הרשעים, ולא נתבאר בתלמוד אותו הצער, אלא יש אומרים השמש מתקרבת אליהם ושורפתם [סנהדרין קי ע"ב; נדרים ח ע"ב; עבודה-זרה ד ע"א], ולומד [=ולומדים זאת] ממה שנאמר: 'כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא' וכו' [מל' ג, יט]. ויש אומרים חום מוזר ייווצר בגופם וישרפם, ולומד [=ולומדים זאת] ממה שנאמר: 'רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם' [יש' לג, יא]".


מדברי רבנו ברור, כי הגיהינום הינו משל לייסורי הרשעים הנוראיים בעולם-הבא. כמו כן, רבנו קובע מפורשות, כי כל האגדות שבהן תיארו את העונש הזה אינן מתארות את העונש הזה כפשוטו, שהרי הוא אומר לעיל: "ולא נתבאר בתלמוד אותו הצער". כלומר, מדובר במשלים ולא בתיאורים פשטניים, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תשובה לעיל: "וזה האובדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל: באר-שחת ואבדון ותָפתה ועלוקה. וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם, וההפסד שאינו חוזר לעולם".


דבר גדול אפוא מלמדנו רבנו, והוא, שהנביאים וחז"ל דימו את ייסורי הכרת של הרשעים למשרפות אש לוהטות, כמשרפות הלבנים, כדי להעביר לנו מסר חשוב: כמו שהאש מכלה ומשחיתה ואין אחריה תקומה, וגוף שהאש השחיתה לא ניתן להשיבו לקדמותו, כך עונש הרשעים לאחר מיתתם הגופנית, הוא עונש נצחי אשר אין לו רפואה: "וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם, וההפסד שאינו חוזר לעולם".


ברם, אותם סכלים אשר הנחילו לנו דת אורתודוקסית פרו-נוצרית, מרוב להיטותם אחרי התענוגות וההנאות הגופניות, לא הצליחו ואף לא רצו להעלות בדעתם מציאות רוחנית ללא גופות וללא תאוות גופניות. ובמלים אחרות, תפישת חיי העולם-הבא וייסורי הכרת כהנאות וכייסורים גופניים נובעת באופן ישיר מנטייתם אחרי התאוות, ומהקושי העצום שהיה להם להתנתק מבהמיותם ומהנאות החומר הבזויות. לכן הם התנגדו בתוקף לתאר לעצמם עולם ללא תענוגות והנאות גופניות, כי בלעדי תאוותיהם וזימותיהם חייהם אינם חיים בעיניהם.


נמצא אפוא, ששגיאתם בתפישת הגיהינום כמדור תחתון שבו יש משרפות של אש המייסרת ומכלה את הגופות, נובעת משקיעתם בבהמיות, וככל שהאדם הבהמי ישקע בבהמיותו ובגופניותו – כך יקשה עליו להתרומם ולהבין עניינים רוחניים נעלים המופשטים מחומר.


ויתרה מזאת, כל הדמיונות הללו בעניין הגיהינום (וכפי שנראה לקמן בהרחבה בפירוש רש"י), וכן שאיפתם של חכמי-יועצי-אשכנז ודומיהם להבין את כל אגדות חז"ל כפשוטן בעניין זה, כל אלה מעידים ונובעים מהשפעה נוצרית מובהקת, כי התיאולוגיה הנוצרית מתארת את עונש הרשעים בשריפה ממשית ובתוך גיהינום חומרי דמיוני לפרטי פרטים! וברור שכל תפישותיהם המגשימות של הנוצרים: את אלהים, את המלאכים, את העולם-הבא וכן את ייסורי הגיהינום, הכל נובע מנהייתם אחרי בהמיותם, אשר חסמה בפניהם את הדרך להבין עניינים רוחניים מופשטים. וצאצאי המינים התערבו בגויים ולמדו ממעשיהם, ונלכדו בסכלותם ומינותם.


ולעיון נוסף בעניין מהותו של עונש הכרת ראו: "מהו עונש הכרת ועל מי הוא חל?".


ב. הצור תמים פעלו


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). כלומר, כל מעשיו של הקב"ה בצדק מדוקדק ונוקב, וזהו אחד מיסודות הדת החשובים ביותר. לפיכך, לא לחינם הקב"ה העניש בעונש חמור את אבותיהם של צאצאי המינים, זקנים נשים וטף, על שלל הזיותיהם המאגיות הנחלות ועל השחתת צלם האלוה הטהור שניתן להם בהשקפות מינות מכוערות, וכמובן, על שנאת ארץ-ישראל שהתגלעה מתוך השקפותיהם הארורות – על כל זאת ועוד ייסרם האל בגיהינום עלי-אדמות, משרפות ותנורי 7 היישר מסיפורי המעשיות של אמנון המג'נון, בדיוק כפי שהם דימו לעצמם ברוב הזיותיהם תאוותיהם ושיקוציהם.


אך למרות ייסורי אבותיהם המחרידים והבלתי-נתפשׂים, צאצאיהם מסרבים בתוקף לקחת מוסר, הם מתעקשים להמשיך במעלליהם ובתעלוליהם, ומספרים לעצמם כל מיני סיפורי בדים מדוע הקב"ה הענישם, או שהם מגלגלים עיניהם לשמים בהיתממות כאילו הם אינם מבינים על ומה ולמה הקב"ה הביא עליהם את הצרה הזאת. הם אינם חפצים לערוך חשבון נפש אמיתי אלא להמשיך בתעלוליהם, ולכן, תוכחתו של ירמיה (ה, ג) קמה וניצבת במלוא עוזה: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב".


"גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ" (יש' סו, ד), וכאשר אני קורא את הפסוק הזה הנני נחרד לראות עד כמה הוא מתאים להם: הם עשו את הרע בעיני הקב"ה, ולכן הקב"ה בחר לשלם להם דווקא בתעלוליהם ובמעלליהם ולהעניש אותם דווקא בהזיה שממנה חששו. כלומר, הם נהו אחרי הבהמיוּת והשקפות המינות, והקב"ה שילם להם במימוש הזיותיהם! והמשרפות הלוהטות מדמיונותיהם הבהמיים והאליליים קמו לחיים במחנות ההשמדה הנוראיים.


ג. תפישׂת הגיהינום כמשׂרפות לוהטות – הסיבה להזיה


במאמר "מעט על שגיאות תופשי התורה באלף השנים האחרונות", הוסבר, כי אחת התוצאות העגומות של הריחוק ממדעים ומהשקפות נכונות היא תפישת אגדות חז"ל כפשוטן. קבלת האגדות כפשוטן החדירה במהלך השנים אלפי הזיות מאגיות אליליות לתוך דת משה, ועיצבה מחדש ובאופן מעֻוות להחריד את פני הדת באלף השנים האחרונות. הלכות והשקפות לא מעטות בימינו מבוססות על הזיות מדרשיות שלא נועדו ללמד מאומה, אלא לשמש כמשלים או ככיסוי למשלים ורעיונות מוסריים. העדר ידיעת המדעים ושקיעה בהזיות, גררו את תופשי התורה באלף השנים האחרונות לעוט כמוצאי-שלל-רב על ההזיות המדרשיות הבבליות הפרימיטיביות. הם אחזו בהן בדבקות עזה, אימצו אותן אל חיקם באהבת סכלותם, ואף פיתחו ניפחו ועיבו את ספרות האגדה באגדות מאגיות הזויות פרי באשת דמיונם הפרו-נוצרי.


וזו הסיבה המרכזית אשר אפילו בימינו, בדור דעה ומדע, דור אשר כבר מבין כי האסטרולוגיה ושאר ההזיות המאגיות האליליות הינן הבל מהובל, אפילו בימינו, העולם האורתודוקסי עדיין מתרפק על הזיות המדרשים ועוסק בכל הספרות הזו כאילו היא ניתנה מפי-הגבורה. ולא רק בעולם הדתי האורתודוקסי אשר רואה בלימודי המדעים כפירה, גם בעולם האקדמיה האשכנזי הלבן, רבים מאד הם חוקרי המדרשים והמיסטיקה הוזי ההזיות בפקולטות למדעי היהדות, כי קשה להם עד מאד להתנער מתרבות אבותיהם ואבות-אבותיהם אשר מיוסדת על הזיות פרו-נוצריות, וקשה להם עד בלתי אפשרי להודות שאבותיהם תעו ולעו בהבלי גויי הארצות.


שקיעתם של המינים וצאצאיהם בהזיות המדרשים, גררה אחריה את כל עֵדות ישראל אשר משום מה ראו בלובשי השחורים הללו מבחר המין האנושי, עד שבימינו הפכה תפישת אגדות חז"ל כפשוטן להשקפה שהיא נחלת כלל עדות ישראל. וחמור מכך, במשך הדורות, צאצאי המינים גם ערכו וזייפו והיטו את אגדות חז"ל עוד יותר לכיווני המאגיה וההזיות, וגם הוסיפו לספרות האגדה שלל מדרשי-הזיות מאוחרים, אשר אין להם שום קשר לספרות האגדה של חז"ל. כך נוצרה לה ספרות מאגית פרו-נוצרית אשר המיטה עלינו אסון רוחני ושבר לאומי.


רבנו הרמב"ם בפירושו למשנה, מבקר באופן חד ונוקב את תופשי התורה על שגיאותיהם המחשבתיות אשר בראש ובראשונה נובעות מריחוק מידיעת המדעים. ביקורתו ניצבת ועומדת גם בימֵינו כתוכֵחה מהדהדת לעולם הדתי האורתודוקסי שממשיך לאחוז בדבֵקות עיוורת, ולעתים תוך שימוש בכוחנות, בדורסנות ובהטלת אימה, בשגיאותיהם ובהזיותיהם הרעות של תופשי התורה באלף השנים האחרונות – כאילו הן היו אמת אלהית שניתנה לנו בהר סיני.


רבנו מלמד אותנו בפירושו למשנה ובעוד מקומות בכתביו, כי שגיאתם של המינים וצאצאיהם בתפישת העולם-הבא והגהנום, נובעת אפוא בראש ובראשונה מסכלות. כלומר, טיפשותם וריחוקם מן המדעים גרמו להם לאמץ אל חיקם כל הזיה שנקרתה בדרכם, ובכלל זה גם תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, ואף אותן שיש בפשטיהן תיאורים דמיוניים ביחס לגיהינום ולחיי העולם-הבא. כך, בהחדרת הזיה אחר הזיה, כבשו הליסטים את דת משה ועיצבו מחדש את פניה, ובתוך שלל הזיותיהם הם גם טמטמו אותנו שחיי העולם-הבא הינם חיים של הנאות גופניות, והגיהינום הינו מדור של ייסורים גופניים דמיוניים כמו שמתואר בנצרות.


ד. תפישת אגדות חז"ל כפשוטן – הסיבה להזיה


פעמים רבות העתקתי את דברי רבנו בעניין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, אך בגלל הנזקים העצומים שתפישה רעה זו גורמת, ושלל ההזיות וההשקפות הרעות שהיא המיטה עלינו, אין לי ברירה אלא ללמד ולצטט שוב ושוב את דברי רבנו על תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, מפני שביקורתו של רבנו על תופשי התורה בימיו ניצבת ועומדת במלא עוזה, נחיצותה ואמיתתה גם כלפי תופשי התורה בימינו. ביקורת זו מופיעה בחיבורו פירוש המשנה בהקדמתו לפרק העשירי במסכת סנהדרין, וכך הוא פותח את דבריו: "וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות", כוונתו לומר שדברי חכמים, כלומר מאמרֵי חז"ל האגדיים, נחלקו בהם בני האדם לשלוש כיתות של השקפה. הכת הראשונה שהרמב"ם מתאר מייצגת את רובו המכריע של העולם הדתי האורתודוקסי, ובמיוחד רבניו ודרשניו. כת זו לפי הרמב"ם, מפרשת את מאמרי חז"ל האגדיים כפשוטם, וכֹה דבריו שם (עמ' קלו):


"הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?".


הרמב"ם בדבריו לעיל מגלה את הרעה החולה שדרדרה את העולם הדתי האורתודוקסי לשגות בהבנת אגדות חז"ל כפשוטן, והיא: "סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים". רבנו הרמב"ם היה בדעה, כי לימוד המדעים הוא מצוה מן המעלה הראשונה, הואיל והמדעים מכשירים את האדם להבחין בין אמת ושקר ומרחיקים את האדם מהזיות ודמיונות. ויתרה מזאת, בלימוד המדעים האדם מקיים את המצוה הראשונה שבה נצטווינו בהר סיני והיא ידיעת ה'! שהרי באמצעות לימוד על פעולותיו הנפלאות והמשוכללות של בורא-עולם אנחנו למדים עליו, ומהתבוננות במדעים ובטבע הבריאה אנו מתרוממים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.


אולם, המינים וצאצאיהם בימינו נלחמים בכל כוחם כנגד שילוב לימודי מדעים וליבה במוסדות החינוך החשוכים שלהם, כאילו מדובר בלימודי כפירה ומינות. בעוד שלפי רבנו מדובר במצוה מן המעלה הראשונה, כי לימוד המדעים מקנה לאדם את היכולת להבחין בין אמת לבין שקר, בין הוכחת-אמת מבוססת לבין הוכחת תהו והבל שיש לבטלה, מרחיק את הנמנעות ההזיות והדמיונות – וכאמור אף מכשיר ומרומם את האדם להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.


והיום כבר ברור כשמש, שלימוד המדעים מפחיד את המינים וצאצאיהם בדיוק מהסיבות הללו, כלומר, אם חסידיהם ילמדו לעיין בטקסט בעין ביקורתית ומדעית, ואם יינָּתנו להם כלים לבחון באופן אובייקטיבי ומושכל את הדרך שבה הם הולכים, וכן כלים אמיתיים לבחון את הוראות מנהיגיהם, הגיגיהם ומעשיהם – הרי שרבים מאד מחסידיהם יפנוּ מעליהם. ההשכלה הינה אפוא מקור הפחד הגדול ביותר שלהם, מפני שהיא עלולה לגרום להתרופפות שליטתם בהמונים עד אפילו להעדרה כליל. לפיכך הם כל-כך מתאמצים להנציח את הבערות והסִכלות, ומפיצים שקרים על לימודי המדעים בפרט ועל ההשכלה בכלל, שכביכול עבירה חמורה היא ללמוד אותם. ולא רק על צדקת לימודי המדעים, הם גם מפיצים שקרים על עצם התועלת שבלימודים, כביכול האדם שמצוי בחוסר ידיעה הוא האדם השלם! בערותם ואי-יכולתם להבחין בין האמת לשקר הביאה אותם לאמץ הזיות ודמיונות מסוגים שונים, ובכללן אימוץ אגדות חז"ל כפשוטן ותפישת העולם-הבא והגיהינום כעולמות של הנאות וייסורים גופניים.


נמשיך בדיון בביקורתו של רבנו, נציג תחלה את המשך דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו) ואחר כך שוב נקשור אותם שוב לימינו אנו:


"והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו שמתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'".


תופשי התורה בימינו דבקים באותה הגישה שרבנו הרמב"ם מתאר בדבריו לעיל, כלומר, לפי דמיונם הקודח, כל מה שנאמר בתלמוד הוא כפשוטו וכולו אמת אלהית צרופה בדיוק כמו התורה-שבכתב שניתנה לנו בהר סיני מפי-הגבורה! ובכלל האמת הצרופה הפשטנית הזו כלולות כמובן כל אגדות חז"ל, דהיינו כולן הינן כפשוטן, וחלילה למישהו מהם לומר שמשהו מאותן האגדות אינו כפשוטו, שהרי מי שאומר כן לפי דעתם מבזה ומגמד את חכמתם של חז"ל! וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)".


פרשנים ודרשנים הוזים ומהובלים הינה אחת התופעות הנפוצות ביותר בימינו. ישנם אלפי פרשנים ודרשנים שדורשים את אגדות התלמוד כפשוטן ומנסים להלהיב את ההמון כמו שמדהימים את הילדים הקטנים בסיפורי אלף לילה ולילה. רעה חולה זו פושׂה בכל שׂדרות ממסד הכמורה השכיר, ובכל פעם שאני שומע רב ממסדי שכיר ובכיר (כפי שהוא נחשב, אך אלהים יִראה ללֵבב), הנני שומע את דרשות חז"ל נדרשות כפשוטן, וברוב סכלותם הם אינם שמים לב שהם מגיעים להזיות פגאניות חמורות, עד כדי הנחלת השקפות אשר רחוקות מאד מדת משה, ולעתים לא רחוקות אף מדובר בהשקפות מינות גמורות. אך כל זאת לא מעניין אותם, כי הרי כבר אמרנו שהדת לפי דעתם היא דת של אסור ומותר, ולכל ענייני המחשבה אין משמעות מבחינתם. מה גם שענייני המחשבה מחייבים אותם לנהוג ביושרה ומוסר, שתוכם יהיה כברם, ולהתנתק מתאווֹת הממון הכבוד והשררה שבהן הם מכלים את ימיהם.


התופעה הזו של תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, החלה לפני כאלף שנה בפירוש רש"י, הוא היה הראשון מן הידועים בציבור בימינו, אשר הנחיל לעם-ישראל את השיטה הרעה הזו: רש"י פירש את משלי התורה הנביאים והכתובים, וכן כלל אגדות חז"ל – כולם כפשוטם. נמשיך עתה לעיין בביקורתו של רבנו על הפרשנים והדרשנים, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' קלו):


"והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ונחתום פרק זה בדברי רבנו בהקדמתו לסדר זרעים (עמ' כ), אשר בהם הוא מתאר את רמתו הרוחנית של האדם שלא למד מדעים ועד כמה הוא נחות מבחינה אינטלקטואלית:


"כל זה לפי ההנחה שהאדם שהצענו לפניו שאלה זו הוא אדם מלומד במדעים אחרים, והוא גם זך רעיון מהיר הבנה, והשאלה ששאלנוהו מסוג השאלות הלימודיות שהן מן הדרגות שבהם עולים לעניינים האלהיים – [ואם המלומד כך,] כמה חמור יהיה מצב מי שלא למד כלל, ולא הוכשר בשום אופן מאופני ההכשרה [=לא למד את המדעים המכשירים], אלא נעתק מחיק אימו אל חיק אשתו, אם נציע לפניו שאלה מן השאלות האלהיות הכמוסות בדרשות, אין ספק שיהיו רחוקים בעיניו כרחוק שמים מארץ, ויירתע שכלו מלהבין מהם דבר כלל".


ה. רש"י – ראש הוזי ההזיות


נחזור עתה לתפישת הגיהינום כמקום מבעית של משרפות אש לוהטות: מי היה הראשון שהנחיל לנו את ההזיה הזו? ובכן, גם בעניין ההשקפה הרעה הזו, כמו בהרבה השקפות רעות אחרות, רש"י הוא השורש הרע לסכלות ולטמטום אשר זיהמו את עם-ישראל בזיהום סרטני גרוררתי: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דב' כט, יז).


בפירוש רש"י לתורה ולתלמוד מופיע המושג "גיהנם" למעלה מ-150 פעמים, בשניים מהם רש"י מעיר שמדובר במדרש, ובכל שאר הפעמים רש"י מתייחס לגיהינום באופן פרו-נוצרי מובהק דהיינו כאל מציאות מוחשית וממשית. משני המקומות שבהם רש"י מעיר שמדובר במדרש, ניתן ללמוד כי הייתה לו האפשרות להבין שמדובר במדרש ובמשל, ואף-על-פי-כן, בכל רחבי פירושיו הוא בחר להבין ולתאר את הגיהינום כמשרפות אש לוהטות.


שני המקורות הראשונים


1) המקור הראשון הינו בפירוש רש"י לבראשית (כז, לג): "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". ושם פירש רש"י: "וַיֶּחֱרַד – כתרגומו 'וּתְוַהּ' לשון תימה; ומדרשו ראה גיהינום פתוחה מתחתיו".


וכבר למדנו במקומות לא מעטים בסדרת המאמרים: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה", שרש"י תפש את המדרש ככלי להסביר את פשט הפסוק. כלומר, כאשר רש"י מביא את "מדרשו" של הפסוק כוונתו למעשה לומר שזהו פירושו הפשטני של הפסוק לפי המדרש, ואילו סתם פשט הינו הפרשנות הפשטנית הברורה אשר עולה מן הפסוקים ללא עיון בספרות המדרשית.


והנה לפניכם דבריו המפורסמים של רש"י בראש פירושו לתורה, ולפי הצהרותיו שלו הוא משתמש באגדה כדי לפרש את פשטי המקרא! וזה לשונו: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בר' ג, ח), "ואני איני בא אלא לפשוטו" (שם ג, כד), "ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי" (שם לג, כ). כלומר, הצורך של רש"י בדברי אגדה הוא כדי לפרש את פשט הפסוק! נמצא, שלפי דמיונו של רש"י יש פירוש פשט שיסודו בפשט, ויש פירוש פשט שיסודו בפשט האגדה. וזאת לפי דעתי גם ההבחנה שבין "פשוטו" לבין "שמועו" של הפסוק בפירושו לעיל לבראשית (לג, כ).


כמו כן, איך רש"י מעז לומר על יצחק אבינו שהוא ראה גיהינום פתוחה מתחתיו? וכי יצחק אבינו היה רשע? ואיני מקבל את תירוצי השוטים שיאמרו שמדובר בגיהינום שהייתה פתוחה תחת עשו ולא תחת יצחק, שהרי הפירוש של רש"י הוא למילים: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק"! והנה שוב פירושו: "וַיֶּחֱרַד – כתרגומו 'וּתְוַהּ' לשון תימה; ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו". וכמו שהתימה הוא של יצחק אבינו כך הגיהינום לפי רש"י נפתחה מתחת יצחק אבינו!


המקור של רש"י לפירושו ההזייתי הזה הוא במדרש רבה (סז, ב), אך חז"ל כלל לא התכוונו שנשתמש במדרש הזה לפרש את פשטי התורה, ויתרה מזאת, חז"ל טרחו להדגיש שאין שום קשר בין הגיהינום לבין יצחק אבינו, וזה לשון המדרש שם: "אלא בשעה שנכנס עשו אצל אביו נכנסה עמו גיהנם". אין מקום אפוא להתבלבל בדברי חז"ל. ואפילו במדרש תנחומא שהוא מדרש מאוחר מן המאה התשיעית בערך, אפילו במדרש הזה, שבו ערכו את דברי חז"ל והיטום הטיה נוספת לכיווני ההזיות והדמיונות, אפילו שם נזהרו שלא לקשור את יצחק אבינו לגיהינום, וזה לשון התנחומא (סימן יא): "אבל כשנכנס עשו נפתח לו גיהנם, לפיכך ויחרד יצחק חרדה גדולה". אך רש"י לעומתם, קושר באופן ישיר וברור את הגיהינום ליצחק אבינו ע"ה!


2) המקור השני הוא בפירוש רש"י לבראשית (לז, לה): "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". ושם פירש: "אָבֵל שְׁאֹלָה – כפשוטו לשון קבר הוא [...] ומדרשו גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם". וכבר למדנו לעיל על שיטתו של רש"י, ש"מדרשו" של הפסוק הוא פשט הפסוק לפי הספרות המדרשית, ו"פשוטו" של הפסוק הוא פשט הפסוק לפי הספרות המקראית, ועשרות המקומות לקמן שבהם רש"י התייחס לגיהינום כאל משרפות ותנורים לוהטים מבית-היוצר של אמנון המג'נון התימני, מעידים על-כך כאלף עדים.


זאת ועוד, איני יודע איך אפשר לקבל את דברי מדרש תנחומא כפשוטם, והלא כל מי שמבין אותם כפשוטם הוא סכל ורשע גדול: סכל – על שהבין את המדרש כפשוטו; ורשע – שהעלה על דעתו שהיה חשש שמא יעקב אבינו רשע גדול עד שהוא ראוי לדינה של גיהינום! והנה דברי מדרש תנחומא (ויגש, ט): "מהו כי ארד אל בני אבל שאולה? אמר, אני מת עם מיתת הרשעים לעולם-הבא, שהבטיחני הקדוש-ברוך-הוא על שנים עשר שבטים, והרי נטרף אחד מהן, שמא לא זכיתי בהן ואני מת בשני עולמות". ולדעתי זו דוגמה למדרש שיש למחקו כליל, כל-שכן שמדובר במדרש מאוחר שרבו בו ההזיות שלא קרבו כלל למחשבתם של חז"ל.


אגב, במדרש המאוחר הזה כלל לא נזכרה אפילו המלה "גהינם", ורש"י הוא זה שהוסיפה.


מכל מקום למדנו, כי רש"י קשר את ייסורי הגיהינום גם ליצחק אבינו וגם ליעקב אבינו! וזו דרכם של הרשעים – להטיל דופי בצדיקים, ואין זו הפעם הראשונה שהוא מייחס רשעות או סכלות או תועבה לאנשים צדיקים, ואפילו למשה רבנו הוא מייחס כמה וכמה פעמים עניינים בזויים, וכבר ראינו לכך דוגמאות לא מעטות בסדרה: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה".


ו. 150 הזיות בעניין הגיהינום בפירוש רש"י


בפירושים רבים רש"י מזכיר את הגיהינום כעניין מובן מאליו, ואינו טורח לדון בו או לבארו, אך יש פירושים רבים שמהם עולה ומצטיירת תמונה ברורה של הגיהינום בדמיונו של רש"י. בפרק זה נתייחס בעיקר לאותם הפירושים שמהם ניתן ללמוד על תפישתו את הגיהינום. אך טרם שאתחיל אעיר, שלא אתייחס לכל צדדי הסכלות והטמטום של פירושיו לקמן, כי לכל אחד מהם אתייחס בעז"ה כאשר אגיע אליו במקומו, אלא אתייחס לענייני תיאורי הגיהינום בלבד.


1) בספר במדבר (כו, יא) נאמר כך: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". ושם פירש רש"י: "ובני קרח לא מתו – הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם". מפירושו עולה בבירור שהגיהינום הינו מקום של משרפות אש לוהטות, והסיבה שבני קורח לא מתו היא שהקב"ה ברא להם איזו גבעה גבוהה או בנה להם איזה מגדל וראשו בשמים, והם ישבו עליו כך שהאש והחום הלוהט והשורף לא הגיעו אליהם ולא המיתו אותם. ומעבר להזיה הזו, איני יודע מה הוא חשב לעצמו, וכי יעלה על הדעת שבניו של קרח ירדו לגיהינום והתבצרו שם? והלא נאמר במפורש שהם "לא מתו"! ואם הם נותרו בחיים איך הם ירדו לגיהינום? כלומר, לפי רש"י גם אנשים חיים יכולים לרדת לגיהינום...


2) "בְּנִי בְּנִי – שמונה פעמים [אמר דוד 'בני' על אבשלום בנו], אמרו רבותינו, שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם, וחד דאייתיה לעלמא דאתי" (ש"ב יט, א). רש"י הבין את דברי חז"ל כפשוטם, ולכן הוא החליט שיש בגיהנום שבעה מדורים שונים, וכפי שנראה עוד להלן.


3) בפירוש רש"י לשמואל ב (כג, ז), רש"י מעיר אגב עניין אחֵר, וזה לשונו: "כך הרשעים אין להם תקנה אלא שריפה בגיהנם". משמע ברור, כי לפי רש"י העונש של הרשעים הוא שריפה באיזה גיהנום דמיוני פרו-נוצרי.


4) בפירושו למלכים ב (יט, כה) רש"י מפרש שני פסוקים בישעיה, וז"ל: "'כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הוא הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן' [יש' ל, לג] – זה סנחריב שנשרף באש גיהנם, שנאמר: 'נְאֻם יְיָ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן [וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם]' [יש' לא, ט]". נמצא לפי רש"י, כי הגיהינום הוא מקום אש ושריפה. אגב, ביחס לפסוק הראשון למדנו שרש"י הבין את משלי הנביאים כפשוטם, וביחס לפסוק השני למדנו שרש"י שיבש אותו לחלוטין, שהרי לפי פשטו התנור שנזכר הוא עונשו של ה' יתברך לעם-ישראל, בשריפת ירושלים ובחורבן המקדש. וכך פירש יונתן: "דְּזֵיהוֹר לֵיהּ בְּצִיוֹן לְעָבְדֵי אוֹרָיתֵיהּ וְתַנּוּר בָּעַר לֵיהּ דְּאִישָׁא בִּירוּשְׁלֶם לְדַעֲבַרוּ עַל מֵימְרֵיהּ".


5) בפירוש רש"י לישעיה (ד, ו) הוא אומר כך: "מִזֶּרֶם – אש המקַלחת מנהר דינור על הרשעים בגיהנם שנאמר: 'עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל' [יר' כג, יט] במסכת חגיגה". וכאן אנו לומדים גם על נהר דינור, שהוא איזה נהר דמיוני של לבה שממנו "מקַלחת אש" על הרשעים בגיהנום. וכאמור, לא ארחיב בעניין סכלות פירושו לפסוקים הללו, כי יש לייחד לזה מקום נפרד.


6) בפירושו לישעיה (יד, ט) הוא אומר כך: "מכיסאותם – שבגיהנם כל מלכי גוים" (יש' יד, ט). משמע שמלכי הגויים יושבים בגיהינום על גבי כיסאות ונשרפים דווקא עליהם...


7) בפירושו לישעיה (כד, כב), רש"י אומר כך: "וסוגרו על מסגר – הם שבעה מדורי גיהנם". גם מפירושו זה למדנו, שיש שבעה מדורים לגיהנום, כלומר מדובר במבנה מורכב...


8) בפירושו לישעיה (מח, י), רש"י מפרש כך: "ולא בכסף – ולא על-ידי אוּר של גיהנם כצורף הכסף באור". ברור גם מכאן כי הגיהינום הוא מקום של אש יוקדת.


9) בפירושו לישעיה (סו, טז), רש"י אומר כך: "כִּי בָאֵשׁ – של גיהינם ה' נשפט עם צריו".


10) בפירושו לישעיה (סו, כד), רש"י אומר כך: "וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה – בגיהנם", כלומר האש הממשית והמוחשית בוערת בגיהנום לנצח נצחים.


11) בפירושו למלאכי (ג, ו) אומר רש"י: "לא כְלִיתֶם – אינכם כלים מלפני והנחתי לי הנפשות לגבות מהם דיני בגיהנם" (מל' ג, ו). ודבריו סותרים את השקפותיו הרעועות, כי לאחר שהוא מתאר את הגיהינום כאש בוערת ויוקדת, מה שייך לומר "נפשות"? וכי הנפשות מרגישות אש? וברור שהוא לא ידע מאומה מן המושגים הנעלים הקשורים לנפש המופשטת מכל חומר. ודרכו היא דרך הסכלים אשר מערבבים ומשבשים את השקפותיהם ולא ידעו ולא יבינו.


12) בפירושו למלאכי (ג, יט) הוא אומר כך: "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא – יום זה לשון שמש הוא, שכך אמרו חכמים: אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא הקדוש-ברוך-הוא מוציא חמה מנרתיקה ורשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאין בה וזהו שנאמר: 'וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי' [מל' ג, כ]". ושוב אנו עדים לסכלותו, שהרי שוב הוא מערבב בין משלים ועניינים שונים, ועושה מכולם סלט אחד, שהרי פתאום הוא מלמד אותנו שאין בכלל גהינום לעתיד לבוא? וכל דבריו הינם בלבול וסכלות, אשר נובעים מאי-יכולתו לחדור לעומק המשלים, ומהבנתו המוגבלת את הכל כפשוטו.


13) בפירושו לתהלים (ו, יא), רש"י אומר כך: "יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ וגו' – מהו 'יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ' פעם שנייה? אמר רבי יוחנן: לעתיד לבוא הקדוש-ברוך-הוא דן את הרשעים ומחייבן לגיהנם והם מתרעמין עליו, והקב"ה מחזירן וחוזר ומראה גיליונין שלהם ודן אותם ומתחייבין, והוא מחזירן לגיהנם הרי בושה כפולה". רש"י הבין את דברי רבי יוחנן כפשוטם, ומדבריו עולה שניתן להגיש בגיהינום ערר משפטי על חומרת העונש, ואולי יש שם גם עורכי דין ומליצי יושר? ואגב, מצאתי את המדרש הזה באגדת תהלים (בובר), שהוא מדרש מאוחר יחסית, ולא אתפלא אם הדברים הללו כלל לא יצאו מתחת ידיהם של חז"ל, אלא מתחת ידי המינים האירופים הוזי ההזיות.


14) בפירושו לתהלים (יא, ה) רש"י אומר כך: "ואז ימטר עליהם בגיהנם", ובפסוק שלאחריו הוא מסביר מה הקב"ה ימטיר על הרשעים: "פחים – לשון פחמים; זלעפות – לשון שריפה".


15) בפירושו לתהלים (כב, ל), רש"י אומר כך: "לְפָנָיו יִכְרְעוּ – אז, כל מתי הרשעים [יכרעו לפני ה'] מתוך גיהנם, ולא ירחם עליהם לחיות את נפשם מגיהנם". ואיני מבין, אם מדובר בנפשות כיצד הן יכרעו? כמו כן, וכי יש אפשרות לרשעים להתחנן בגיהינום למחילה?


16) בפירושו לתהלים (מט, טו) רש"י אומר כך: "וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל – צורתם של רשעים תבלה את השאול, גיהנם כולה והם אינם כלים". נמצא לפי רש"י, כי הגיהנום אינו נצחי, אלא יש זמן שבו המשרפות יפסיקו לשרוף מסיבה עלומה כלשהי.


17) בפירושו לתהלים (מט, כ) הוא אומר כך: "תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו – [...] אבותיו של רשע נידונים בגיהנם אשר עד נצח לא יראו אור". ואיני מבין, מדוע אבותיהם של הרשעים נידונים בגיהנום על מעשי בניהם הרשעים? וזו סכלות מוחלטת וכפירה בצדק האלהי.


18) בפירושו לתהלים (פד, ז), רש"י אומר כך: "עוברי בעמק הבכא – אותם העוברים על דתך והנם בעומקה של גיהנם בבכי ויללה". בכי ויללה? וכי הנפשות בוכות? וכי יש להן פה וכלֵי דיבור לזעוק ולבכות? וברור שכל התיאורים הגופניים הללו מעידים על תפישות חומריות.


19) בפירושו לתהלים (קכ, ד) הוא אומר כך: "עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים – [...] מה סופו של הקדוש-ברוך-הוא לגזור עליך? חצי גבורים עם גחלי רתמים, חצים מלמעלה וגיהנם מלמטה". כלומר, גחלי רתמים הם גחלים מיוחדים שמסיקים בהם את משרפות הגיהינום...


20) בפירושו לתהלים (קמ, יא), רש"י אומר כך: "בָּאֵשׁ יַפִּלֵם – המפיל ונוקם גחלים של גיהנם", וכאמור לעיל, מדבריו העילגים עולה שיש בגיהינום גחלים...


21) בפירושו למשלי (ה, ט), רש"י אומר כך: "וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי – לשר של גיהנם". כלומר, יש איזה שר דמיוני אשר אחראי על הגיהינום, וזה ממש דומה לאגדות העמים עובדי-האלילים על כל מיני שומרים אשר מופקדים בפתחו של הגיהינום, ואשר ניתן לשחד אותם... ואף שמושג זה מופיע בתלמוד, ברור שמדובר באגדה ומשל, ואין לקחת את הדברים משם לתוך פירוש פשטני לספר משלי, ומעשהו הנשחת הזה הוא עוול גדול לשלמה המלך ולעם-ישראל.


22) בפירושו לאיוב (יב, ה), הוא אומר כך: "לַפִּיד בּוּז – אש של גיהנם עומד למי ששאנן בעשתוּתו לומר שלום יהיה לי".


23) בפירושו לאיוב (טו, כד) הוא אומר כך: "כאותו המלך שהוא עתיד ליקוד באש של גיהנם והוא סנחריב", והוא חוזר על פירושו שראינו לעיל בדוגמה הרביעית.


24) בפירושו לאיוב (כ, כו) הוא אומר כך: "אֵשׁ לֹא נֻפָּח – אש של גיהנם".


25) בפירושו לאיוב (כו, ה) הוא אומר כך: "הָרְפָאִים – גיהנם המרפה את הבריות", ואיני יודע על מה הוא מדבר, והלא מקודם הוא אמר שהגיהנום היא לנפשות, ועתה היא לבריות?


26) בפירושו לאיוב (לו, טז) הוא אומר כך: "וְאַף – זאת עוד גדולה עשה לך בייסורין הללו, הסיתך והדיחך מגיהנם שפיה צר ותחתיה רחב". מדבריו עולה שצורתה של הגיהינום היא כצורת התנורים בימי קדם, שפיהם צר ותחתיתם רחבה. כמו כן, בפסוק הזה רש"י אומר על הקב"ה: "גדולה עשה לך ביסורין הללו הסיתך והדיחך מגיהנם", ובתלמוד נאמר (מנחות צט ע"ב) רק שהקב"ה מסית את ישראל לדרכי חיים, ורש"י המדיח הוא זה שהוסיף "והדיחך".


27) בפירושו לשיר השירים (ח, ו) הוא אומר כך: "אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה – רשפים של אש חזקה הבאה מכח שלהבת של גיהנם". ושוב ושוב המוטיב של האש הלוהטת חוזר על עצמו.


28) בפירושו לקהלת (ד, א) הוא אומר כך: "אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים – הנעשים עשוקים בגיהנם במעשים אשר נעשים", ועל מה הוא מדבר? מי שנמצא בגהינם הוא בגדר עשוק? וכי הקב"ה יפעל עוול? וכיצד נעשים עשוקים בגהינום? ואיזה מעשים עושים שם? טמטום גמור.


29) בפירושו לקהלת שם (ד, א) הוא מוסיף: "וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים – בוכים על נפשותם העשוקות ביד מלאכי משחית ואכזרים". מדבריו עולה שיש בגיהינום מלאכי משחית אכזריים, אשר ממונים על העינויים ועל המשרפות, וזה דומה מאד להזיות עובדי האלילים.


30) בפירושו לקהלת (ט, ד) רש"י אומר כך: "כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת – ושניהם רשעים, טוב היה לו לנבוזראדן שהיה עבד רשע ונתגייר, שלא הקדימתו מיתה מנבוכדנצר רבו שנקרא אריה, שנאמר: 'עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ' [יר' ד, ז] ומת ברשעו בגהינם ועבדוֹ בגן עדן". לפי רש"י, נבוכדנצר מת ברשעו בגיהינום ולאחר מכן הוא עבר דירה לגן-עדן לעבוד שם את נבוזראדן, כלומר, נבוכדנצר שב בתשובה וזכה להגיע לגן-עדן! אגב, בהמשך פירושו שם רש"י אומר: "ורבותינו דרשו" וכו', ללמדנו שפירושו הנדון הזה הינו פשט גמור מכל צדדיו!


31) בפירושו לקהלת (י, טו) הוא אומר כך: "כלומר עצלות של עוזבי התורה גורם להם יגיעת עמל בגיהנם". מפירוש זה עולה, שהרשעים עובדים קשה בגיהינום, ואולי הם חוטבים עצים כדי שיוכלו לשרוף אותם בהם, כמו באגדה ההזויה שהמציאו צאצאי המינים על רבי עקיבא... ראו על-כך במאמר: "עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית".


32) בפירושו למסכת שבת (לג ע"ב) הוא אומר כך: "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש – שנאמר: 'וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה' [יש' סו, כד], 'וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר' [יש' סו, כג] – אף הנדונים בו במשמע, מה שבתות למינוי שלהם, אף חדשים למינוי שלהן, והאי ודאי בפושעי גיהנם משתעי, דכתיב לעיל מיניה: 'וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי' [יש' סו, כד] – הכי תני לה בסדר עולם (פ"ג)".


גם כאן לא אתייחס לכל ההזיות של רש"י, אלא לעניין הגיהינום, ברור מדבריו כי הוא הבין את כל האגדה שם כפשוטה, והוא זה שהנחיל לנו את ההזיה שמשפט הרשעים בגיהינום שנים-עשר חודש ובעקבותיו הומצאו כל ההלכות הדמיוניות בעניין אמירת הקדיש (אגב, 'סדר עולם' הוא חיבור שנערך במשך הדורות על-ידי המינים וצאצאיהם, כך שיש להתייחס אליו בזהירות רבה). כמו כן, מדבריו עולה שיש זמן קצוב בגיהינום ולא נשארים שם לנצח, וכבר הסברתי את הרעות החולות בהשקפה הזו במאמר: "עילוי נשמות – הזיית מינות אורתודוקסית".


בנוסף לכך דבריו הם סכלות מוחלטת, שהרי מושג הזמן הינו נספח לתנועה שביקום, ומושג התנועה נוגע אך ורק לבעלי הגופים השונים העשויים מחומר. נמצא, שאם לפי רש"י חל על הגיהינום מושג הזמן, ממילא הנמצאים שם הם גופות, כלומר נשרפים שם אנשים בעלי בשר ודם, אחרת לא היה שייך מושג הזמן בגיהינום. קצרו של דבר, אם הגיהינום לפי רש"י היה עניין מופשט אשר נקי מחומר, ממילא מושג הזמן לא היה חל עליו, כי לא ניתן למדוד ולתאר את המופשט באמצעות מושגי הזמן וחלקיו – רק חומר, שחלים מושגי התנועה והשינוי וההוויה וההפסד, ניתן למדדו באמצעות חלקי הזמן (ראו: 'תורת שלילת התארים – תארי החיוב').


33) בפירוש רש"י לשבת (קנב ע"ב) הוא אומר כך: "לכובס – ללבנן, אף זו לגיהנם לצורפם שם". מדבריו עולה, כי מטרת הגהינום היא לצרוף את הרשעים כדי להעבירם לאחר מכן לגן-העדן הפרו-נוצרי הדמיוני שלו, או לכל מקום אחר ששם נמצאים הצדיקים, וכמו שראינו לעיל עם נבוכדנצר ונבוזראדן. וכל התפישות הללו פרימיטיביות מאד ואינן אלא פשטי אגדות.


34) בפירושו לעירובין (יט ע"א) רש"י אומר כך: "תָּפְתֶּה – גיהנם, דכתיב בההוא קרא מדורתה אש ועצים הרבה". כלומר בגלל שבפסוק בישעיה (ל, לג) נזכרו מדורה ואש ועצים הרבה, יש להבין לפי רש"י שמדובר בגיהינום! ואין גבול לטמטום ולסכלות, שהרי לפי דמיונו יש בגיהינום מדורה גדולה ואש עצומה, והרבה עצים שבהם קולים ושורפים את הרשעים עד שהם משלמים את חובם לחברה. והנה הפסוק האמור מישעיה: "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יְיָ כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ", ורש"י סכל ונחבל מבלי להבין מאומה, כי הפסוק הזה מדבר על עונשה של ממלכת אשור, וכמו שנאמר בפסוק שלפניו: "כִּי מִקּוֹל יְיָ יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה" (יש' ל, לא).


35) בפירושו לפסחים (נד ע"א) רש"י אומר כך: "חללה – חלל של גיהנם [נברא] קודם בריית העולם". כלומר, לפי רש"י יש לגהינום ממדים ממשיים, משמע שמדובר באש ממש ובגופות בני אדם ממש אשר נשרפים שם! ובוכים וזועקים ומייללים ומגישים ערר למזכירות, וכו'...


36) בפירושו לחגיגה (יג, ע"ב) הוא אומר כך: "ונתנן בגיהנם, ועליהם נופל שנאמר בהן ונהר יוצק יסודם והיינו נהר דינור, שמוצק עליהם". ואף שנהר דינור נזכר בתלמוד שם באגדות, רש"י הבין את כל פשטי האגדות שם כפשוטן, והפך אותן להזיות מאגיות-פגאניות! וצייר לנו ציור דמיוני פרו-נוצרי ופרו-אלילי שבו הרשעים נענשים במשרפות ובנהרות לבה דמיוניים.


37) בפירושו לחגיגה (טו ע"ב) הוא אומר כך: "שומר הפתח – של גיהנם, לא עמד לפניך, רבינו, בבואך להוציא אחֵר משם". כלומר, הספדן שנזכר בתלמוד הספיד את רבי יוחנן שאפילו שומר הפתח לא עמד לפניו. רש"י למד מזה, שיש לגיהינום שומר בפתח, כמו באגדות העמים עובדי האלילים, אך לא היה לו כוח לשומר הפתח הזה לעמוד לפני רבי יוחנן, ולא הייתה לו ברירה אלא לאפשר לרבי יוחנן להיכנס לגיהינום ולהוציא משם את אלישע בן אבויה! ואין צורך בכלל להתייחס לדברי הספדן הזה ולכל האגדה הזו, ואם יכריחו אותי להתייחס אליהם, שהרי כבר הפכו את התלמוד לתורה שניתנה לנו אות באות מפי-הגבורה, הייתי אומר שכל מטרתה ללמד על צערו ודאגתו של רבי יוחנן לאלישע אחֵר, ועד כמה גדול כוחה של החברות שבין תלמידי החכמים (ואפילו אם אחד מהם יצא למינות ועזב דרכי אלהים חיים), עד שהיא עומדת וקיימת כביכול גם לאחר המוות. וברור שאין ללמוד מזה מאומה על היחס למינים הארורים.


ולביאור נרחב בעניין האגדה הזו ראו במאמר בעניין עילויי הנשמות שכבר נזכר לעיל.


ואין לי ספק שהמינים השתמשו בהזיה הזאת כדי להכשיר את מעשיהם הרעים בגלוי ובמסתרים, מתוך ההזיה שהאדמו"ר או הגוּדֵּל האלילי שלהם, יציל אותם מדינה של גהינום, אם רק יתנו לו טובות הנאה וכספים וישחדו אותו במעטפות מזומנים. אף שהגוּדֵּל שלהם סכל ונבל הרבה יותר מחסידיו התועים והשוטים, שהרי הוא מאד אוהב להניח ילדים קטנים על ברכיו, ולשחק עמהם ובהם, וגם את התועבה הזו למדו מכומרי הנוצרים... אך מי יציל את הגוּדֵּל המגודל והנפוח שלהם מדינה של גהינום? רש"י? יש"ו? אלישע אחֵר? לייבוביץ'?


38) בפירושו ליבמות (יז ע"א) רש"י אומר כך: "דאילו ליורדי גיהנם איכא תקנתא". פירוש זה חוזר בפירוש רש"י לתלמוד לפחות שלוש פעמים באותן המלים בדיוק, ויש בו שתי השקפות רעות: א) הגיהינום הוא מקום שהרשעים יורדים אליו לאחר המוות; ב) עונשם של הרשעים בגיהינום הוא לזמן מסוים, וכבר הרחבתי בהזיית "עילויי ותיקוני הנשמות" במאמר שנזכר.


39) בפירושו לסוטה (לה ע"ב) הוא אומר כך: "אלא שריפה – גיהנם, שכל זמן שאין מתגיירין והם קרויין עמים, אין חלקם אלא משרפות הסיד". כלומר, לפי רש"י הגויים הולכים באופן מידי לגיהינום, וכל זמן שהם אינם מתגיירים הם בגדר חוטאים ונידונים במשרפות הסיד. ואיני יודע אם כוונתו שיש להם מדור מיוחד של גויים בגיהינום או שמשרפות הסיד הן אותן המשרפות שאוכלות את הרשעים מקרב ישראל. אך מכל מקום דבריו הבל מהובל, שהרי אין שום חיוב לגוי להתגייר, וכל שהוא מצֻווה עליו הן שבע מצוות בני נח, וזוכה בהן לחיי העולם-הבא.


40) בפירושו לקידושין (לא ע"ב) הוא אומר כך: "מכאן ואילך – כבר קיבל מה שקיבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים-עשר חודש". ושוב הוא חוזר על ההזיה הרעה והקלוקלת שרשעי ישראל נידונים בגיהינום לשנים-עשר חודש, ולאחר מכן יוצאים לגן-עדן.


41) בקידושין (מ ע"א) הוא אומר כך: "נפיל בהא – באוּר [=אש] של גיהנם".


42) בבבא מציעא (נח ע"ב) הוא אומר כך: "הכי גרסינן – כל היורדין לגיהנם עולין", וכאלף וחמש מאות פעמים רש"י משבש את הטקסט התלמוד (הכי גרסינן) ומודה בכך! שוו אפוא בנפשכם כמה פעמים המין הסכל והנבל הזה הוא ותלמידיו, וכן שאר המינים וצאצאיהם באלף השנים האחרונות, כמה פעמים הם שיבשו את התלמוד הבבלי מבלי להודות בכך!


43) בפירושו לסנהדרין (מד ע"ב) רש"י מספר לנו סיפור שלם שהוא העתיק מסיפורי אלף לילה ולילה! ולא אביא את כל הסיפור הדמיוני שלו כאן על המוכס הרשע שנקבר באותו היום יחד עם הצדיק של העיירה, אלא רק משפט אחד שמובא באותה ההזיה: "בוא ואראך אותו האיש בגיהנם וציר של פתח גיהנם סובב באזניו". נמצא, שבנוסף לעינויי המשרפות יש עינוי נוסף בגיהינום, והוא החדרת ציר הפתח של הגיהינום לתוך אוזני הפושעים וסיבובו... ואם רש"י-שר"י היה קורא לפירושו: אגדות המינים גרים או סיפורֵי בבא יצחקי התימני – החרשתי.


44) בסנהדרין (סה ע"ב) הוא אומר כך: "קברו של אביו – דטורנוסרופוס כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף, ובשבת פושעי גיהנם שובתין". משמע מפירושו, שביום השבת המשרפות לא עובדות בגיהינום... וכל-כך הרבה דמיונות והזיות, פשוט להקיא!


45) בפירושו לסנהדרין (צב ע"א) הוא אומר כך: "תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח [איוב כ] – זה אשו של גיהנם, שאין צריך נפוח". כלומר, מדובר באש מאגית מאד-מאד חזקה שאינה זקוקה לחמצן.


46) בפירושו לסנהדרין (קח ע"א) הוא אומר כך: "נשמתן קשה להם בגיהנם – נשמת עצמן שורפתן, דכתיב 'רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם' [יש' לג, יא]". ואיני יודע כיצד הנשמה הופכת לאש ושורפת את הגוף, או שכוונתו שהנשימה הופכת לאש ושורפת את הריאות. כך או כך, דבריו הינם הזיה הזויה והזייתית אשר אין לה שום מקום בקרב עם חכם ונבון, אור לאנושות.


47) בפירושו לסנהדרין (קי ע"א) הוא אומר כך: "לקרובי פתחה – שיקרב פתחה של גיהנם ותפתח הארץ במקום שהן". ושוב חוזר התיאור של פתח הגהינום, כאילו יש לה פתח.


48) בפירושו לסנהדרין (קי ע"א) הוא אומר כך: "נתבצר – מלשון 'עִיר בְּצוּרָה' [יש' כז, י], התקין להון הקדוש-ברוך-הוא מקום גבוה, שלא העמיקו כל-כך בגיהנם, ולא מתו". ושוב הוא חוזר על ההזיה בעניין בני קרח אשר לא מתו, מכיוון שעמדו על מקום גבוה בגהינום.


49) בפירושו לעבודה-זרה (יז ע"א) הוא אומר כך: "שצועקות מגיהנם – על רוב ייסורי גיהנם". ומקודם ראינו שהוא מתאר בכי ויללה ועתה גם צעקה.


50) בפירושו לחולין (קלג ע"א) הוא אומר כך: "תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח [איוב כ, כו] – אשו של גיהנם". בדומה לדוגמה שראינו כבר לעיל, בעניין האש הדמיונית שאינה זקוקה לחמצן.


עד כאן הדוגמאות הנבחרות, ויש עוד דוגמאות שלא הבאתי, שהרי כאמור למעלה מ-150 פעמים רש"י מזכיר את הגהינום ברחבי פירושיו לתורה ולתלמוד, ובשום מקום הוא לא ציין שמדובר במשל, או בכינוי, או רמז לנו בדרך כלשהי שאין להבין את המושג הזה כפשוטו.


סוף דבר


המוטיב שחוזר על עצמו יותר מכל, הוא שהגיהינום הוא מקום של משרפות לוהטות ואש יוקדת, והרשעים נשרפים במשרפות הללו. לעתים רש"י אומר שהאש ששורפת את הרשעים "מקַלַּחת מנהר דינור", לעתים הוא אומר שהמשרפות ניזונות מגחלי רתמים, לעתים הוא אומר שמדובר במשרפות סיד, לעתים הוא אומר שהרשעים נשרפים במדורה גדולה שיש בה הרבה עצים, ולעתים הוא אומר שהאש של גהינום היא אש מאגית מיוחדת אשר אין לה צורך בחמצן שיבערהּ. לגיהינום יש שבעה מדורים שונים וצורתו היא כתנור, פיה צר ותחתיתה רחבה.


מוטיב נוסף שרש"י חוזר עליו שוב ושוב הוא שהרשעים נופלים לתוך הגהינום. אמנם, לא הבאתי דוגמאות למוטיב הזה, אך הוא מופיע פעמים רבות בפירושו. בתוך הגיהינום רש"י מתאר את הרשעים מתייסרים, בוכים, זועקים, צועקים ומייללים, או שהוא מתאר את מלכי הגויים יושבים על כיסאותיהם בעת שהם נשרפים, או שהוא מתאר את בניו של נוח אשר יושבים על מקום גבוה בגיהינום אשר אליו האש והחום הלוהט אינם מגיעים. בנוסף לאש הבוערת והאוכלת, יש עינוי מיוחד אשר שמור לרשעים מרושעים ביותר, והוא החדרת ציר הפתח של הגיהינום לתוך אוזני הפושעים הכבדים ביותר וסיבובו בתוך אוזניהם...


לפי רש"י הגהינום אינו נצחי אלא מוגבל בזמן ויהיה לו סוף, אך יש מקומות שהוא אומר שהאש בוערת בו לנצח נצחים, ויש כאן סתירה, אך איני מתפלא כי דרכו היא דרך הכסילים, אשר מערבבים הזיות על-גבי הזיות, ואינם שמים לב שהם משבשים את השקפותיהם הרעועות ממילא, ולא ידעו ולא יבינו כי מוחותיהם כבר נתטנפו בהזיות. כך או כך, העונש לפי רש"י הוא אינו נצחי, ודינו של כל רשע מסתיים לאחר שנים-עשר חודש, שבסופם הוא עובר לדירת סטודיו בגן-עדן ושם הוא משרת את הצדיקים. כמו כן, בתוך שנים-עשר החודשים הללו הרשע רשאי לפי רש"י להגיש למזכירות ערעור על פסק הדין, כאילו ה' עלול לשגות בדינו...


בגיהינום יש צוות עובדים אשר ממונים על העינויים ועל הפעלת הגהינום. בראש העובדים נמצא "שר הגהינום" והוא אחראי על כל העובדים הללו, הוא כנראה סוג של מלאך משחית אכזרי ביותר, שהרי הממונים הכפופים לו מתוארים בפירוש רש"י כמלאכי משחית אכזריים, והם אלה אשר ממונים על העינויים ועל המשרפות ועל מקלחות הלבה של נהר דינור (וגם זה מזכיר לי מקלחות תופת אחרות, וכמו שאמרנו לעיל: 'וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם'). בנוסף, יש לגיהינום "שומר פתח" והוא שומר שאף אחד לא ייכנס. ברם, אם נפטר חכם גדול כמו רבי יוחנן, יש לו כוח להתגבר על השומר הזה, ולהיכנס לגיהינום ולהוציא משם איזה רשע שהוא חפץ ביקרו... עוד עולה מפירוש רש"י שהרשעים עובדים קשה בגיהינום, וכנראה שחלק מעבודת הממונים היא להשגיח על הרשעים שימלאו את מכסת עבודת הכפייה היומית, ואיני יודע מה הם עושים שם, אך אולי הם חוטבים עצים שישרפו אותם בהם כמו שאמרנו לעיל.


כמו כן, בגיהינום מכבדים את השבת! או בגלל שגם שם יש חובה לקיים תרי"ג מצוות, או בגלל שמלאכי המשחית האכזריים התאגדו וסידרו לעצמם זכויות סוציאליות, ואחת מהן היא לנוח יום אחד בשבוע מעבודת המשרפות והמקלחות הקשה, או שהקב"ה מרחם על הרשעים ומוחל להם על יום אחד בשבוע, אך כל מי שהיה בצבא יודע שלכל שבת יש מוצאי שבת...


ביחס לגויים, לפי רש"י כל הגויים מבלי יוצא מן הכלל נדונים לשריפה בגיהינום, אלא-אם-כן הם התגיירו, ודבריו סכלות מוחלטת וכבר הסברתי זאת לעיל. אגב, איני יודע מדוע פתאום המינים וצאצאיהם לא חששו מהצנזורה הנוצרית, אך כבר ביארתי במקומות אחרים שכל הטענה הזו היא שקר שנועדה להצדיק את עיוותיהם, סילופיהם וזיופיהם את דת משה. והראיה, שבימינו, שאין שום חשש מצנזורה נוצרית הם עדיין ממשיכים במעלליהם ובתעלוליהם, ודבקים ומגפּפים ומחבקים את עיוותיהם וזיופיהם כאילו היו בניהם ובנותיהם.


נמצא אפוא משלל פירושי הטמטום של רש"י, שהגיהינום לפי דמיונו הינו מקום שבו נמצאים בני האדם בגופותיהם, ועד-כדי-כך הגיהינום מצוי במציאות המוחשית לפי דמיונו, עד שאפילו אנשים חיים יכולים לרדת או לבקר בגיהינום באופן זמני. הגיהינום לפי רש"י הוא מבנה מורכב שיש בו שבעה מדורים, ואשר מעליו זורם נהר דמיוני של לבה רותחת ואדומה. הנהר הזה ממטיר אש זלעפות על הרשעים בשבעת מדורי הגיהינום. רש"י גם מתאר את הרשעים ככורעים ומשתחווים בגיהינום מתוך צער והכנעה וחרטה על מעלליהם, ממש כמו שמתואר בנצרות. קצרו של דבר, מדובר באש ממש ובגופות בני אדם ממש אשר נשרפים שם!


אגב, לפי רש"י אבותיהם של הרשעים נידונים בגיהינום על מעשי בניהם הרשעים, ודבריו הללו הינם כפירה ישירה בתורה ואף ערעור חמור מאד על יסוד השכר והעונש, וכֹה דברי רבנו:


"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).


***

ואיני יודע איך רש"י העז להבין את כל המשלים והאגדות כפשוטן, ואיך הוא העז לחשוד בחכמי התלמוד שהם אומרים דברים פשטניים, שהרי על חיי העולם-הבא נאמר בספר ישעיה (סד, ג): "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ", וההיגיון והשכל הישר מורים בבירור שהוא הדין לעונש הרשעים, וכמו שרבנו אומר בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק (עמ' קלח):


"והנקמה הגמורה היא שתיכרת הנפש ותֹאבַד ולא יהיה לה קיום והוא הַכָּרֵת האמור בתורה. ועניין הַכָּרֵת הכרתת הנפש כמו שביאר ואמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא], ואמרוּ עליהם השלום: 'הִכָּרֵת' – בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. [...] וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השווא נכרת מאותו השׂגב, ויישאר חומר מוכרת בלבד, וכבר ביאר הנביא שהעולם-הבא אינו נישג בחושים הגופניים, והוא אמרוֹ: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ' [יש' סד, ג]".


משמע אפוא במפורש שעין לא ראתה, לא לעניין הגמול ולא לעניין העונש.


"כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (מש' כו, יא).


"גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה. גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם, יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ, וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ. שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ, אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ. קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְיָ מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו" (יש' סו, ג–ו).

האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהנום
.pdf
Download PDF • 385KB


2,079 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page