האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהנום?

כדי להבין מעט-מזער על הגיהנום הדמיוני שהמציאה לנו הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, עלינו להיזכר מעט במה שלמדנו על חיי העולם-הבא. במאמרי "האם יש חיים לאחר המוות" (חלק א, חלק ב) ביארתי את הנושא של חיי העולם-הבא לדעת רבנו. במאמר ההוא למדנו, כי סכלות חמורה היא לסבור שחיי העולם-הבא הינם חיים של תענוגות והנאות גופניות. כמו כן, עסקנו במאמר ההוא בשאלה, מה גרם לסכלים שנחשבים ל"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות לשגות במחשבה שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים?


והנה תשובת רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה–עו):


"ולא הביא לידי כל זה, אלא מה שעולה בדמיון ההמון, שאינם יכולים להבין שתהא שם מציאות קיימת כי אם לגוף, ומה שאינו גוף אלא שהוא בגוף כגון המקרים [="מאורעות הגוף" (מָרי)] הרי גם הוא מצוי לדעתם אלא שאין קיומו במציאות כקיום הגוף. אבל מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו מצוי לדעת הסכלים, אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים [על דרך הכתוב בישעיה (כח, ט)]. ולפיכך סוברים רובם כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם הרי אינו מצוי".


כלומר, מרוב להיטות הסכלים אחר התענוגות הגופניים, הם אינם מצליחים ואף אינם רוצים להעלות בדמיונם מציאות רוחנית ללא גופות וללא תאוות גופניות. וככל שהמצוי הינו חומרי יותר כך מציאותו יציבה וקיימת יותר בעיניהם, לדוגמה, קיום הגוף נדמה בעיניהם יציב וקיים יותר מקיום "מאורעות הגופות", שהם תהליכי השינוי והמצבים השונים העוברים והחלים על הגופות (=המקרים), שהם רק נספחים לקיום הגוף ומאפיינים אותו, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תשובה לעיל: "כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא-בהן". ברם, כל מה שאינו גוף או אינו עניין שנספח לגוף, אינו מצוי כלל לדעת אותם הסכלים.


רבנו מוסיף קביעה חשובה והיא, שרוב הסכלים הללו אף התדרדרו להשקפת הגשמות שהיא חמורה יותר מן העבודה-הזרה הקדומה: "ולפיכך סוברים רובם [=רוב הסכלים הללו] כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם הרי אינו מצוי". ודרך אגב למדנו עובדה מעניינת, והיא, שיסוד השקפת הגשמות הינה הנטייה אחר התאוות הגופניות, כלומר, ככל שהקשר של האדם לבהמיותו גדול יותר – כך הסיכון שלו לשגות בהגשמה גדול יותר, כי ככל שהוא ישקע בבהמיותו ובגופניותו כך יקשה עליו להתרומם ולהבין עניינים רוחניים המופשטים מחומר. והמסקנה, יש לחשוד במינים שהם אנשים תאוותניים ובהמיים ושפלים נעדרי מוסר לחלוטין, אף אם הם נדמים בחיצוניותם ובצביעותם ל"מלאכים" ו"קדושי עליון" ו"גאוני עולם".


ולבסוף, רבנו שולח עקיצה חדה לאותם "זקנים" ו"זקנות" בלים ובלות מִשָּׁנִים ומדעת, אשר לעתים מתראים כחכמים גדולים וצאצאיהם וחסידיהם שותים את דבריהם כאילו ניתנו מפי-הגבורה. אך האמת שהינם סכלים נבערים ולכן אין להתייחס לדעותיהם, וכדברי רבנו: "אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים".


חזרנו מעט על מה שלמדנו במאמר על חיי העולם-הבא, מפני שכמו ש"חכמי ישראל" שגו להבין שחיי העולם-הבא הינם חיים רוחניים נצחיים, כך הם שגו להבין שייסורי הגיהנום הינם ייסורים נפשיים נצחיים, ולא הבינו שכל דברי הנביאים וחז"ל בעניין זה הינם משל וחידה לעניינים עמוקים, שהרי "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).


א. מהו הגיהנום לדעת רבנו?


התשובה לשאלה זו נובעת מתשובה לשאלה אחרת, והיא, מהו העונש אשר הקב"ה מייסר בו את הרשעים? ובכן, כבר ביררנו במאמרי על חיי העולם-הבא שנזכר לעיל, שמדובר בעונש נפשי נצחי, וכֹה דברי רבנו בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק (עמ' קלח):


"והנקמה הגמורה היא שתיכרת הנפש ותֹאבַד ולא יהיה לה קיום והוא הַכָּרֵת האמור בתורה. ועניין הַכָּרֵת הכרתת הנפש כמו שביאר ואמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא], ואמרוּ עליהם השלום: 'הִכָּרֵת' – בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. [...] וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השווא נכרת מאותו השׂגב, ויישאר חומר מוכרת בלבד, וכבר ביאר הנביא שהעולם-הבא אינו נישג בחושים הגופניים, והוא אמרוֹ: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ' [יש' סד, ג], ואמרוּ בפירוש דבר זה: כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'".


והנה לפניכם גם שתי הלכות מהלכות תשובה פרק שמיני:


[ב] "שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופירעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא ייכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חוֹיֶה [=חי] לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה [=ואף סובל ייסורים קשים]. וזה הוא הכרת הכתוב בתורה, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא]; מפי השמועה למדו: 'הִכָּרֵת' – בעולם הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. כלומר, שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם-הזה אינה זוכה לחיי העולם-הבא, אלא גם מן העולם-הבא נכרתת".


[ח] "הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ' [במ' טו, לא]. וזה האובדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל: באר-שחת ואבדון ותָפתה ועלוקה. וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם, וההפסד שאינו חוזר לעולם".


נמצא לדעת רבנו, כי כל התיאורים של הנביאים בעניין הכרת הם משל לאבדון הנצחי של הנפש, וברור שהם תיארו עניין זה בלשונות מבהילים, כדי להרתיע ולהפחיד את בני האדם מלשגות בהבלי העולם-הזה, וכדי שלא יאַבְּדו את חיי הנצח של הנפש. ברם, כמו ש"חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות שגו להבין את רוממות חיי העולם-הבא, כך הם שגו להבין את מהות ועוצמת העונש הכבד שיחול על הרשעים. ובמלים אחרות, כמו שהם שגו לחשוב שהשכר לצדיקים הינו שכר של תענוגות גופניים, כך הם שגו לחשוב שהעונש הינו עונש זמני של ייסורים גופניים, וזו סכלות חמורה שאותה כבר ביארתי במאמרי שנזכר לעיל, וכן במאמרי: "מעט על שגיאות תופשי התורה באלף השנים האחרונות".


לאחר שראינו כל זאת, נעבור לעיין בדברי רבנו בעניין הגיהנום בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק (עמ' קלט), וכֹה דבריו שם:


"אבל גיהנום, הוא כינוי לצער שישיג את הרשעים, ולא נתבאר בתלמוד אותו הצער, אלא יש אומרים השמש מתקרבת אליהם ושורפתם [סנהדרין קי ע"ב; נדרים ח ע"ב; עבודה-זרה ד ע"א], ולומד [=ולומדים זאת] ממה שנאמר: 'כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא' וכו' [מל' ג, יט]. ויש אומרים חום מוזר ייווצר בגופם וישרפם, ולומד [=ולומדים זאת] ממה שנאמר: 'רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם' [יש' לג, יא]".


מדברי רבנו ברור, כי הגיהנום הינו משל לייסורי הרשעים בעולם-הבא. כמו כן, רבנו קובע מפורשות, כי כל האגדות שבהן תיארו את העונש הזה אינן מתארות את העונש הזה כפשוטו, שהרי הוא אומר לעיל: "ולא נתבאר בתלמוד אותו הצער". כלומר, מדובר במשלים ולא בתיאורים פשטניים, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תשובה לעיל: "וזה האובדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל: באר-שחת ואבדון ותָפתה ועלוקה. וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם, וההפסד שאינו חוזר לעולם".


דבר גדול אפוא מלמדנו רבנו, והוא, שהנביאים וחז"ל דימו את ייסורי הכרת של הרשעים למשרפות אש לוהטות, כדי להעביר לנו מסר חשוב: כמו שהאש מכלה ומשחיתה ואין אחריה תקומה, וגוף שהאש השחיתה לא ניתן להשיבו לקדמותו, כך עונש הרשעים לאחר מיתתם הגופנית, הוא עונש נצחי אשר אין לו רפואה: "וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם, וההפסד שאינו חוזר לעולם".


גם רס"ג התייחס לגיהנום כאל משל, והנה פירושו למשלי (טו, יא): "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן נֶגֶד יְיָ אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם" (מש' טו, יא), וכֹה דבריו: "שְׁאוֹל – השאול והאבדון גלויים לפני ה' [כל-שכן ליבות בני אדם]". ובפירושו הארוך שם הוסיף: "השאול הוא העפר, והאבדון הוא הקבר. ונשׂא [שלמה המלך] משלוֹ בשני אלה" וכו'. מוטיב השאול והאבדון חוזר שוב בהמשך ספר משלי (כז, כ): "שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹ לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה", ופירש שם רס"ג: "שְׁאוֹל – וכמו שהשאול ועולם האבדון אינם שבעים דרך משל, כך עיני האדם לא תשבענה".


ברם, אותם סכלים אשר הנחילו לנו דת אורתודוקסית פרו-נוצרית, מרוב להיטותם אחר התענוגות וההנאות הגופניות, לא הצליחו ואף לא רצו להעלות בדעתם מציאות רוחנית ללא גופות וללא תאוות גופניות. ובמלים אחרות, תפישת חיי העולם-הבא וייסורי הכרת כהנאות וכייסורים גופניים נובעת באופן ישיר מנטייתם אחר התאוות, ומהקושי העצום שהיה להם להתנתק מבהמיותם ומהנאות החומר הבזויות. לכן הם התנגדו בתוקף לתאר לעצמם עולם ללא תענוגות והנאות גופניות, כי בלעדי תאוותיהם חייהם אינם חיים בעיניהם.


נמצא אפוא, ששגיאתם בתפישת הגיהנום כמשרפות של אש ממשית המייסרת ומכלה את הגופות, נובעת משקיעתם בבהמיות, וככל שהאדם הבהמי ישקע בבהמיותו ובגופניותו – כך יקשה עליו להתרומם ולהבין עניינים רוחניים נעלים המופשטים מחומר. והמסקנה, אין צל של ספק, כי המינים הינם אנשים תאוותניים ובהמיים שפלים נעדרי מוסר לחלוטין, אף אם הם מתעקשים להידמות בחיצוניותם ל"מלאכים" ו"קדושי עליון" ו"גאוני עולם".


ויתרה מזאת, למיטב הבנתי מדובר בהשפעה נוצרית מובהקת, כי התיאולוגיה הנוצרית מתארת את עונש הרשעים בשריפה ממשית בגיהנום דמיוני, וברור שכל תפישותיהם המגשימות של הנוצרים: את אלהים, את המלאכים, את העולם-הבא וכן את ייסורי הגיהנום, הכל נובע מנהייתם אחרי בהמיותם, אשר חסמה בפניהם את הדרך להבין עניינים רוחניים מופשטים. וצאצאי המינים התערבו בגויים ולמדו ממעשיהם, ונלכדו בסכלותם ומינותם.


ב. הצור תמים פעלו


"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). כלומר, כל מעשיו של הקב"ה בצדק מדוקדק ונוקב, וזהו אחד מיסודות הדת החשובים ביותר. לפיכך, לא לחינם הקב"ה העניש בעונש חמור את אבותיהם של צאצאי המינים, זקנים נשים וטף, על שלל הזיותיהם המאגיות הנחלות ועל השחתת צלם האלוה הטהור שניתן להם בהשקפות מינות מכוערות, וכמובן, על שנאת ארץ-ישראל שיצאה מהשקפותיהם הארורות – על כל זאת ועוד הוא ייסרם בגיהנום עלי-אדמות, משרפות ותנורי 7 היישר מסיפורי המעשיות של אמנון יצחק, בדיוק כפי שהם דימו לעצמם ברוב הזיותיהם תאוותיהם ושיקוציהם.


אך למרות ייסורי אבותיהם המחרידים והבלתי-נתפשׂים, צאצאיהם מסרבים בתוקף לקחת מוסר, הם מתעקשים להמשיך במעלליהם ובתעלוליהם, ומספרים לעצמם כל מיני סיפורי בדים מדוע הקב"ה הענישם, או שהם מגלגלים עיניהם לשמים בהיתממות כאילו הם אינם מבינים על ומה ולמה הקב"ה הביא עליהם את הצרה הזאת. הם אינם חפצים לערוך חשבון נפש אמיתי אלא להמשיך בתעלוליהם, ולכן, תוכחתו של ירמיה (ה, ג) קמה וניצבת במלוא עוזה: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב".


"גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ" (יש' סו, ד), וכאשר אני קורא את הפסוק הזה הנני נחרד לראות עד כמה הוא מתאים להם: הם עשו את הרע בעיני הקב"ה, ולכן הקב"ה בחר לשלם להם דווקא בתעלוליהם ולהעניש אותם דווקא בהזיה שממנה חששו. כלומר, הם נהו אחרי הבהמיות והשקפות המינות, והקב"ה שילם להם במימוש הזיותיהם! והמשרפות הלוהטות מדמיונותיהם הבהמיים והאליליים קמו לחיים במחנות ההשמדה הנוראיים.


ג. תפישת הגיהנום כמשׂרפות לוהטות – הסיבה להזיה


במאמרי "מעט על שגיאות תופשי התורה באלף השנים האחרונות", הסברתי, כי אחת התוצאות העגומות של הריחוק ממדעים ומהשקפות נכונות היא תפישת אגדות חז"ל כפשוטן. קבלת האגדות כפשוטן החדירה במהלך השנים אלפי הזיות מאגיות אליליות לתוך דת משה, ועיצבה מחדש ובאופן מעוות להחריד את פני הדת באלף השנים האחרונות. הלכות והשקפות לא מעטות בימינו מבוססות על הזיות מדרשיות שלא נועדו ללמד מאומה, אלא לשמש כמשלים או ככיסוי למשלים ורעיונות נסתרים. העדר ידיעת המדעים ושקיעה בהזיות, גררו את תופשי התורה באלף השנים האחרונות לעוט כמוצאי-שלל-רב על ההזיות המדרשיות. הם אחזו בהן בדבקות ובכל כוחם, אימצו אותן אל חיקם באהבת סכלותם, ואף פיתחו ניפחו ועיבו את ספרות האגדה באגדות מאגיות הזויות פרי באשת דמיונם.


וזו הסיבה המרכזית אשר אפילו בימינו, בדור דעה ומדע, דור אשר כבר מבין כי האסטרולוגיה ושאר ההזיות המאגיות האליליות הינן הבל מהובל, אפילו בימינו, העולם הדתי עדיין מתרפק על הזיות המדרשים ועוסק בכל הספרות הזו כאילו היא ניתנה מפי-הגבורה. ולא רק בעולם הדתי האורתודוקסי אשר רואה בלימודי המדעים כפירה, גם בעולם האקדמיה האשכנזי הלבן, רבים מאד הם חוקרי המדרשים והמיסטיקה בפקולטות למדעי היהדות, כי קשה להם עד מאד להתנער מתרבות אבותיהם ואבות-אבותיהם אשר מיוסדת על הזיות נחלות, וקשה להם עד בלתי אפשרי להודות שאבותיהם תעו ולעו בהזיות ובהבלי האלילות.


שקיעתם של צאצאי המינים בהזיות המדרשים, גררה אחריה את כל עדות ישראל אשר משום מה ראו בלובשי השחורים הללו מבחר המין האנושי, עד שבימינו הפכה תפישת אגדות חז"ל כפשוטן להשקפה שהיא נחלת כלל עדות ישראל. וחמור מכך, במשך הדורות, צאצאי המינים גם ערכו והיטו את אגדות חז"ל לכיווני המאגיה וההזיות, וגם הוסיפו לספרות האגדה שלל מדרשי הזיות מאוחרים, אשר אין להם שום קשר לספרות האגדה של חז"ל. כך נוצרה לה ספרות מאגית פרו-נוצרית אשר המיטה עלינו אסון רוחני ושבר לאומי.


הרמב"ם בפירושו למשנה, מבקר באופן חד ונוקב את תופשי התורה על שגיאותיהם המחשבתיות אשר בראש ובראשונה נובעות מריחוק מידיעת המדעים. ביקורתו ניצבת ועומדת גם בימֵינו כתוכֵחה מהדהדת לעולם הדתי שממשיך לאחוז בדבֵקות עיוורת, ולעתים תוך שימוש בכוחנות ובהטלת אימה, בשגיאותיהם ובהזיותיהם הרעות של תופשי התורה באלף השנים האחרונות – כאילו הן היו אמת אלהית שניתנה לנו בהר סיני.


רבנו מלמד אותנו בפירושו למשנה ובעוד מקומות בכתביו, כי שגיאתם של צאצאי המינים בתפישת העולם-הבא והגיהנום, נובעת אפוא בראש ובראשונה מסכלות. כלומר, טיפשותם וריחוקם מן המדעים גרמו להם לאמץ אל חיקם כל הזיה שנקרתה בדרכם, ובכלל זה גם תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, ואף אותן שיש בפשטיהן תיאורים דמיוניים ביחס לגיהנום ולחיי העולם-הבא. כך, בהחדרת הזיה אחר הזיה, כבשו הליסטים את דת משה ועיצבו מחדש את פניה, ובתוך שלל הזיותיהם הם גם טמטמו אותנו שחיי העולם-הבא הינם חיים של הנאות גופניות, והגיהנום הינו מדור של ייסורים גופניים דמיוניים כמו שמתואר בנצרות.


ד. תפישת אגדות חז"ל כפשוטן – הסיבה להזיה


פעמים רבות העתקתי את דברי רבנו בעניין תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, אך בגלל הנזקים העצומים שתפישה רעה זו גורמת, ושלל ההזיות וההשקפות הרעות שהיא המיטה עלינו, אין לי ברירה אלא ללמד ולצטט שוב ושוב את דברי רבנו על תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, מפני שביקורתו של רבנו על תופשי התורה בימיו ניצבת ועומדת במלא עוזה, נחיצותה ואמיתתה גם כלפי תופשי התורה בימינו. ביקורת זו מופיעה בחיבורו פירוש המשנה בהקדמתו לפרק העשירי במסכת סנהדרין, וכך הוא פותח את דבריו: "וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות", כוונתו לומר שדברי חכמים, כלומר מאמרי חז"ל האגדיים, נחלקו בהם בני האדם לשלוש כיתות של השקפה. הכת הראשונה שהרמב"ם מתאר מייצגת את רובו המכריע של העולם הדתי, ובמיוחד רבניו ודרשניו. כת זו לפי הרמב"ם, מפרשת את מאמרי חז"ל האגדיים כפשוטם, וכֹה דבריו שם (עמ' קלו):


"הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנִמנעוֹת [=דברים שנגד הטבע או ההיגיון] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סִכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?".


הרמב"ם בדבריו לעיל מגלה את הרעה החולה שדרדרה את העולם הדתי לשגות בהזיות ובהבנת אגדות חז"ל כפשוטן, והיא: "סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים". הרמב"ם היה בדעה, כי לימוד המדעים הוא מצוה מן המעלה הראשונה, הואיל והמדעים מכשירים את האדם להבחין בין אמת ושקר ומרחיקים את האדם מהזיות ודמיונות. ויתרה מזאת, בלימוד המדעים האדם מקיים את המצוה הראשונה שבה נצטווינו בהר סיני והיא ידיעת ה'! שהרי באמצעות לימוד על פעולותיו הנפלאות והמשוכללות של בורא-עולם אנחנו למדים עליו, ומהתבוננות במדעים ובטבע הבריאה אנו מתרוממים להכיר את מי-שאמר-והיה-העולם.


אולם, צאצאי המינים בימינו נלחמים בכל כוחם כנגד שילוב לימודי מדעים וליבה במוסדות החינוך שלהם, כאילו מדובר בלימודי כפירה ומינות. בעוד שלפי הרמב"ם מדובר במצוה מן המעלה הראשונה, כי לימוד המדעים מקנה לאדם את היכולת להבחין בין אמת לבין שקר, בין הוכחת-אמת מבוססת לבין הוכחת תהו והבל שיש לבטלה, מרחיק את הנמנעות ההזיות והדמיונות, וכאמור אף מכשיר ומרומם את האדם להכיר את בוראו.


והיום כבר ברור כשמש, שלימוד המדעים מפחיד את צאצאי המינים בדיוק מהסיבות הללו, כלומר, אם חסידיהם ילמדו לעיין בטקסט בעין ביקורתית ומדעית, ואם יינתנו להם כלים לבחון באופן אובייקטיבי את הדרך שבה הם הולכים, וכלים אמיתיים לבחון את הוראות מנהיגיהם וצדקת דבריהם ומעשיהם – הרי שרבים מאד מחסידיהם יפנוּ מעליהם. ההשכלה הינה אפוא מקור הפחד הגדול ביותר שלהם, מפני שהיא עלולה לגרום להתרופפות שליטתם בהמונים עד אפילו להעדרה כליל. לפיכך הם כל-כך מתאמצים להנציח את הבערות והסִכלות, ומפיצים שקרים על לימודי המדעים בפרט ועל ההשכלה בכלל, שכביכול עבירה חמורה היא ללמוד אותם. ולא רק על צדקת לימודי המדעים, הם גם מפיצים שקרים על עצם התועלת שבלימודים, כביכול האדם שמצוי בחוסר ידיעה הוא האדם השלם! בערותם ואי-יכולתם להבחין בין אמת לבין שקר הביאה אותם לאמץ הזיות ודמיונות מסוגים שונים, ובכללן אימוץ אגדות חז"ל כפשוטן ותפישת העולם-הבא והגיהנום כעולמות של הנאות וייסורים גופניים.


נמשיך בדיון בביקורתו של רבנו, נציג תחלה את המשך דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו) ואחר כך שוב נקשור אותם שוב לימינו אנו:


"והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וְחַי ה' [=לשון שבועה] כי הכת הזו מאבּדים הדר התורה ומחשיכים זָהָרָה, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשין משפטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".


תופשי התורה בימינו דבקים באותה הגישה שרבנו מתאר בדבריו לעיל, כלומר, לפי דמיונם, כל מה שנאמר בתלמוד הוא כפשוטו וכולו אמת אלהית צרופה בדיוק כמו התורה-שבכתב שניתנה לנו בהר סיני מפי-הגבורה! ובכלל האמת הצרופה הפשטנית הזו כלולות כמובן כל אגדות חז"ל, דהיינו כולן הינן כפשוטן, וחלילה למישהו מהם לומר שמשהו מאותן האגדות אינו כפשוטו, שהרי מי שאומר כן לפי דעתם מבזה ומגמד את חכמתם של חז"ל! וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי (הַוָּיוֹת דאביי ורבא)".


פרשנים ודרשנים הוזים ומהובלים הינה אחת התופעות הנפוצות ביותר בימינו. ישנם אלפי פרשנים ודרשנים שדורשים את אגדות התלמוד כפשוטן ומנסים להלהיב את ההמון כמו שמדהימים את הילדים הקטנים בסיפורי אלף לילה ולילה. רעה חולה זו פושׂה בכל שׂדרות הממסד הרבני השכיר, ובכל פעם שאני שומע רב ממסדי שכיר ובכיר (כפי שהוא נחשב, אך אלהים יִראה ללֵבב), הנני שומע את דרשות חז"ל נדרשות כפשוטן, וברוב סכלותם הם אינם שמים לב שהם מגיעים לאבסורדים מחשבתיים חמורים, עד כדי הנחלת השקפות אשר רחוקות מאד מדת משה במקרה הטוב, ואליליות במקרה הפחות טוב. אך זה לא מעניין אותם, כי הרי כבר אמרנו שהדת לפי דעתם היא דת של אסור ומותר, ולכל ענייני המחשבה אין משמעות מבחינתם. מה גם שענייני המחשבה מחייבים אותם לנהוג ביושרה ומוסר, שתוכם יהיה כברם, ולהתנתק מתאווֹת הממון הכבוד והשררה שבהן הם מכלים את ימיהם.


התופעה הזו של תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, החלה לפני כאלף שנה בפירוש רש"י, הוא היה הראשון אשר הנחיל לעם-ישראל את השיטה הרעה הזו: רש"י פירש באופן עקבי את משלי התורה הנביאים והכתובים, וכן כלל אגדות חז"ל – כולם כפשוטם. נמשיך עתה לעיין בביקורתו של רבנו על הפרשנים והדרשנים, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' קלו):


"והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".


ונחתום פרק זה בדברי רבנו בהקדמתו לסדר זרעים (עמ' כ), אשר בהם הוא מתאר את רמתו הרוחנית של האדם שלא למד מדעים ועד כמה הוא נחות מבחינה אינטלקטואלית:


"כל זה לפי ההנחה שהאדם שהצענו לפניו שאלה זו הוא אדם מלומד במדעים אחרים, והוא גם זך רעיון מהיר הבנה, והשאלה ששאלנוהו מסוג השאלות הלימודיות שהן מן הדרגות שבהם עולים לעניינים האלהיים – [ואם המלומד כך,] כמה חמור יהיה מצב מי שלא למד כלל, ולא הוכשר בשום אופן מאופני ההכשרה, אלא נעתק מחיק אימו אל חיק אשתו, אם נציע לפניו שאלה מן השאלות האלהיות הכמוסות בדרשות, אין ספק שיהיו רחוקים בעיניו כרחוק שמים מארץ, ויירתע שכלו מלהבין מהם דבר כלל".


ה. רש"י – ראש הוזי ההזיות


נחזור עתה לתפישת הגיהנום כמקום מבעית של משרפות אש לוהטות: מי היה הראשון שהנחיל לנו את ההזיה הזו? ובכן, גם בעניין ההשקפה הרעה הזו, כמו בהרבה השקפות רעות אחרות, רש"י הוא השורש הרע לסכלות ולטמטום אשר זיהמו את עם-ישראל: "פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דב' כט, יז).


בפירוש רש"י לתורה ולתלמוד מופיע המונח "גיהנם" למעלה מ-150 פעמים, בשניים מהם רש"י מעיר שמדובר במדרש, ובכל שאר הפעמים רש"י מתייחס לגיהנום באופן פרו-נוצרי מובהק דהיינו כאל מציאות מוחשית וממשית. משני המקומות שבהם רש"י מעיר שמדובר במדרש, ניתן ללמוד כי הייתה לו האפשרות להבין שמדובר במדרש ובמשל, ואף-על-פי-כן הוא בחר להבין ולתאר את הגיהנום כמשרפות אש לוהטות בכל רחבי פירושו.


שני המקורות הראשונים


1) המקור הראשון הוא מבראשית (כז, לג): "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה". ושם פירש רש"י: "וַיֶּחֱרַד – כתרגומו 'וּתְוַהּ' לשון תימה; ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו".


וכבר למדנו לפחות בארבעה מקומות במאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה" (חלק ב, דוג' ג; חלק ז, מבוא, דוג' א; חלק יה, דוג' ב; חלק ל, דוג' ג), שרש"י תפש את המדרש ככלי להסביר את פשט הפסוק. כלומר, כאשר רש"י מביא את "מדרשו" של הפסוק כוונתו למעשה לומר שזהו פירושו הפשטני של הפסוק לפי המדרש, ואילו סתם פשט הינו הפרשנות הברורה אשר עולה מן הפסוקים ללא עיון בספרות המדרשית.


והנה לפניכם דבריו המפורסמים של רש"י בראש פירושו לתורה, ולפי הצהרותיו שלו הוא משתמש באגדה כדי לפרש את פשטי המקרא! וזה לשונו: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו" (בר' ג, ח), "ואני איני בא אלא לפשוטו" (שם ג, כד), "ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי" (שם לג, כ). כלומר, הצורך של רש"י בדברי אגדה הוא כדי לפרש את פשט הפסוק! נמצא, שלפי דמיונו של רש"י יש פירוש פשט שיסודו בפשט, ויש פירוש פשט שיסודו בפשט האגדה. וזאת לפי דעתי גם ההבחנה שבין "פשוטו" לבין "שמועו" של הפסוק בפירושו לבראשית (לג, כ).


כמו כן, איך רש"י מעז לומר על יצחק אבינו שהוא ראה גיהנום פתוחה מתחתיו? וכי יצחק היה רשע? ואיני מקבל את תירוצי השוטים שיאמרו שמדובר בגיהנום שהייתה פתוחה תחת עשו ולא תחת יצחק, שהרי הפירוש של רש"י הוא למילים: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק"! והנה שוב פירושו: "וַיֶּחֱרַד – כתרגומו 'וּתְוַהּ' לשון תימה; ומדרשו ראה גיהנם פתוחה מתחתיו". וכמו שהתימה הוא של יצחק אבינו כך הגיהנום לפי רש"י נפתחה מתחת יצחק אבינו!


המקור של רש"י לפירושו ההזייתי הזה הוא מדרש רבה (סז, ב), אך חז"ל כלל לא התכוונו שנשתמש במדרש הזה לפרש את פשטי התורה, ויתרה מזאת, חז"ל טרחו להדגיש שאין שום קשר בין הגיהנום לבין יצחק אבינו, וזה לשון המדרש שם: "אלא בשעה שנכנס עשו אצל אביו נכנסה עמו גיהנם". אין מקום אפוא להתבלבל בדברי חז"ל. ואפילו במדרש תנחומא שהוא מדרש מאוחר מן המאה התשיעית בערך, אפילו שם, שערכו את דברי חז"ל והיטום הטיה נוספת לכיווני ההזיות והדמיונות, אפילו שם נזהרו שלא לקשור את יצחק אבינו לגיהנום, וזה לשון תנחומא (סימן יא): "אבל כשנכנס עשו נפתח לו גיהנם, לפיכך ויחרד יצחק חרדה גדולה". אך רש"י לעומתם, קושר באופן ישיר וברור את הגיהנום ליצחק אבינו!


2) המקור השני הוא מבראשית (לז, לה): "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו". ושם פירש רש"י: "אָבֵל שְׁאֹלָה – כפשוטו לשון קבר הוא [...] ומדרשו גיהנם, סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גיהנם". וכבר למדנו לעיל על שיטתו של רש"י, ש"מדרשו" של הפסוק הוא פשט הפסוק לפי הספרות המדרשית, ו"פשוטו" של הפסוק הוא פשט הפסוק לפי הספרות המקראית, ועשרות המקומות לקמן שבהם רש"י התייחס לגיהנום כאל משרפות ותנורים לוהטים מבית-היוצר של אמנון יצחק, מעידים על-כך כאלף עדים.


זאת ועוד, איני יודע איך אפשר לקבל את דברי מדרש תנחומא כפשוטם, והלא כל מי שמבין אותם כפשוטם הוא סכל ורשע גדול: סכל – על שהבין את המדרש כפשוטו; ורשע – שהעלה על דעתו שהיה חשש שמא יעקב אבינו רשע גדול עד שהוא ראוי לדינה של גיהנום! והנה דברי מדרש תנחומא (ויגש, ט): "מהו כי ארד אל בני אבל שאולה? אמר, אני מת עם מיתת הרשעים לעולם-הבא, שהבטיחני הקדוש-ברוך-הוא על שנים עשר שבטים, והרי נטרף אחד מהן, שמא לא זכיתי בהן ואני מת בשני עולמות". ולדעתי זו דוגמה למדרש שיש למחקו כליל, כל-שכן שמדובר במדרש מאוחר שרבו בו ההזיות שלא קרבו כלל למחשבתם של חז"ל.


מכל מקום למדנו, כי רש"י קשר את ייסורי הגיהנום גם ליצחק אבינו וגם ליעקב אבינו! וזו דרכם של הרשעים – להטיל דופי בצדיקים, ואין זו הפעם הראשונה שהוא מייחס רשעות או סכלות או תועבה לאנשים צדיקים, ואפילו למשה רבנו הוא מייחס כמה וכמה פעמים עניינים בזויים, וכבר ראינו לכך דוגמאות לא מעטות במאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה".


ו. 150 הזיות בעניין הגיהנום בפירוש רש"י


בפירושים רבים רש"י מזכיר את הגיהנום כעניין מובן מאליו, ואינו טורח לדון בו או לבארו, אך יש פירושים רבים שמהם עולה ומצטיירת תמונה ברורה של הגיהנום בדמיונו של רש"י. בפרק זה נתייחס בעיקר לאותם הפירושים שמהם ניתן ללמוד על תפישתו את הגיהנום. טרם שאתחיל, אעיר, כי לא אתייחס לכל צדדי הסכלות והטמטום של פירושיו, כי לכל אחד מהם כבר אתייחס כאשר אגיע אליו במקומו, אלא אתייחס לעניין תיאורי הגיהנום בלבד.


1) בספר במדבר (כו, יא) נאמר כך: "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". ושם פירש רש"י: "ובני קרח לא מתו – הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם". מפירושו עולה בבירור שהגיהנום הינו מקום של משרפות אש לוהטות, והסיבה שבני קורח לא מתו היא שהקב"ה ברא להם איזו גבעה גבוהה או בנה להם איזה מגדל וראשו בשמים, והם ישבו עליו כך שהאש והחום הלוהט והשורף לא הגיעו אליהם ולא המיתו אותם. ומעבר להזיה הזו, איני יודע מה הוא חשב לעצמו, וכי יעלה על הדעת שמתים בגיהנום? והלא הגיהנום גם לפי דמיונו, הוא מקום של עונש לרשעים לאחר שהם כבר מתו! משמע שמדובר במקום שבו הרשעים לא מתים אלא מתייסרים.


2) "בני בני – שמונה פעמים, אמרו רבותינו, שבעה דאסקיה משבעה מדורי גיהנם, וחד דאייתיה לעלמא דאתי" (ש"ב יט, א). רש"י הבין את דברי חז"ל כפשוטם, ולכן הוא החליט שיש בגיהנום שבעה מדורים שונים, וכפי שנראה עוד להלן.


3) בפירוש רש"י לשמואל ב (כג, ז), רש"י מעיר אגב עניין אחֵר, וזה לשונו: "כך הרשעים אין להם תקנה אלא שריפה בגיהנם". משמע ברור, כי לפי רש"י העונש של הרשעים הוא שריפה באיזה גיהנום דמיוני פרו-נוצרי.


4) בפירוש רש"י למלכים ב (יט, כה), רש"י מפרש שני פסוקים בישעיה, וזה לשונו: "'כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הוא הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן' [יש' ל, לג] – זה סנחריב שנשרף באש גיהנם, שנאמר: 'נְאֻם יְיָ אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן [וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלִָם]' [יש' לא, ט]" . נמצא לפי רש"י, כי הגיהנום הוא מקום אש ושריפה, ואגב למדנו שהוא הבין גם את משלי הנביאים כפשוטם!


5) בפירוש רש"י לישעיה (ד, ו) הוא אומר כך: "מִזֶּרֶם – אש המקַלחת מנהר דינור על הרשעים בגיהנם שנאמר: 'עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל' [יר' כג, יט] במסכת חגיגה". וכאן אנו לומדים גם על נהר דינור, שהוא איזה נהר דמיוני של לבה שממנו "מקַלחת אש" על הרשעים בגיהנום. וכאמור, לא אתייחס כאן לסכלות פירושו לפסוקים, כי לזה יש לייחד מקום נפרד.


6) בפירושו לישעיה (יד, ט) הוא אומר כך: "מכיסאותם – שבגיהנם כל מלכי גוים" (יש' יד, ט). משמע שמלכי הגויים יושבים בגהינום על גבי כיסאות ונשרפים עליהם...


7) בפירושו לישעיה (כד, כב), רש"י אומר כך: "וסוגרו על מסגר – הם שבעה מדורי גיהנם". גם מפירושו זה למדנו, שיש שבעה מדורים לגיהנום, כלומר מדובר במבנה מורכב...


8) בפירושו לישעיה (מח, י), רש"י מפרש כך: "ולא בכסף – ולא על-ידי אוּר של גיהנם כצורף הכסף באור". ברור גם מכאן כי הגיהנום הוא מקום של אש יוקדת.


9) בפירושו לישעיה (סו, טז), רש"י אומר כך: "כי באש – של גיהנם ה' נשפט עם צריו".


10) בפירושו לישעיה (סו, כד), רש"י אומר כך: "וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה – בגיהנם", כלומר האש הממשית והמוחשית בוערת בגיהנום לנצח נצחים.


11) בפירושו למלאכי (ג, ו) אומר רש"י: "לא כליתם – אינכם כלים מלפני והנחתי לי הנפשות לגבות מהם דיני בגיהנם" (מל' ג, ו). ודבריו סותרים את השקפותיו, כי לאחר שהוא מתאר את הגיהנום כאש בוערת ויוקדת, מה שייך לומר "נפשות"? וכי הנפשות מרגישות אש? וברור שהוא לא ידע מאומה מן המושגים הנעלים הקשורים לנפש המופשטת מכל חומר. ודרכו היא דרך הסכלים אשר מערבבים ומשבשים את השקפותיהם ולא ידעו ולא יבינו.


12) בפירושו למלאכי (ג, יט) הוא אומר כך: "כי הנה היום בא – יום זה לשון שמש הוא, שכך אמרו חכמים: אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא הקדוש-ברוך-הוא מוציא חמה מנרתיקה ורשעים נדונים בה וצדיקים מתרפאין בה וזהו שנאמר: 'וזרחה לכם יראי שמי' [מל' ג, כ]". ושוב אנו עדים לסכלותו, שהרי שוב הוא מערבב בין משלים ועניינים, ועושה מכולם סלט אחד, שהרי פתאום הוא מלמד אותנו שאין בכלל גהינום לעתיד לבוא? וכל דבריו הינם בלבול וסכלות, אשר נובעים מאי-יכולתו לחדור לעומק המשלים, ומהבנתו המוגבלת את הכל כפשוטו.


13) בפירושו לתהלים (ו, יא), רש"י אומר כך: "יבושו ויבהלו וגו' – מהו ישובו יבושו פעם שנייה? אמר רבי יוחנן: לעתיד לבוא הקדוש-ברוך-הוא דן את הרשעים ומחייבן לגיהנם והם מתרעמין עליו, והקב"ה מחזירן וחוזר ומראה גיליונין שלהם ודן אותם ומתחייבין, והוא מחזירן לגיהנם הרי בושה כפולה". רש"י הבין את דברי ר' יוחנן כפשוטם, ומדבריו עולה שניתן להגיש בגיהנום ערר משפטי על חומרת העונש, ואולי יש שם גם עורכי דין ומליצי יושר? ואגב, מצאתי את המדרש הזה באגדת תהלים (בובר), שהוא מדרש מאוחר יחסית, ולא אתפלא אם הדברים הללו כלל לא יצאו מתחת ידיהם של חז"ל, אלא מתחת ידי הוזי ההזיות.


14) בפירושו לתהלים (יא, ה) רש"י אומר כך: "ואז ימטר עליהם בגיהנם", ובפסוק שלאחריו הוא מסביר מה הקב"ה ימטיר על הרשעים: "פחים – לשון פחמים; זלעפות – לשון שריפה".


15) בפירושו לתהלים (כב, ל), רש"י אומר כך: "לפניו יכרעו – אז כל מתי הרשעים [יכרעו לפני ה'] מתוך גיהנם, ולא ירחם עליהם לחיות את נפשם מגיהנם". ואיני מבין, אם מדובר בנפשות כיצד הן יכרעו? כמו כן, וכי יש אפשרות לרשעים להתחנן בגיהנום למחילה?


16) בפירושו לתהלים (מט, טו) הוא אומר כך: "וצורם לבלות שאול – צורתם של רשעים תבלה את השאול, גיהנם כולה והם אינם כלים". נמצא לפי רש"י, כי הגיהנום אינו נצחי, אלא יש זמן שבו המשרפות יפסיקו לשרוף מסיבה עלומה כלשהי.


17) בפירושו לתהלים (מט, כ) הוא אומר כך: "תבא עד דור אבותיו – [...] אבותיו של רשע נידונים בגיהנם אשר עד נצח לא יראו אור". ואיני מבין, מדוע אבותיהם של הרשעים נידונים בגיהנום על מעשי בניהם הרשעים? וזו סכלות מוחלטת וכפירה בצדק האלהי.


18) בפירושו לתהלים (פד, ז), רש"י אומר כך: "עוברי בעמק הבכא – אותם העוברים על דתך והנם בעומקה של גיהנם בבכי ויללה". בכי ויללה? וכי הנפשות בוכות? וכי יש להן פה וכלֵי דיבור לזעוק ולבכות? ושמא כל התיאורים הגופניים הללו מעידים על תפישות חומריות?


19) בפירושו לתהלים (קכ, ד) הוא אומר כך: "עם גחלי רתמים – [...] מה סופו של הקדוש-ברוך-הוא לגזור עליך? חצי גבורים עם גחלי רתמים, חצים מלמעלה וגיהנם מלמטה". כלומר, גחלי רתמים הם גחלים מיוחדים שמסיקים בהם את משרפות הגיהנום...


20) בפירושו לתהלים (קמ, יא), רש"י אומר כך: "באש יפילם – המפיל ונוקם גחלים של גיהנם", וכאמור לעיל, מדבריו העילגים עולה שיש בגיהנום גחלים...


21) בפירושו למשלי (ה, ט), רש"י אומר כך: "ושנותיך לאכזרי – לשר של גיהנם", כלומר יש איזה שר דמיוני אשר אחראי על הגיהנום, וזה ממש דומה לאגדות העמים עובדי האלילים על כל מיני שומרים אשר מופקדים בפתחו של הגיהנום, ואשר ניתן לשחד אותם... ואף שמושג זה מופיע בתלמוד, ברור שמדובר באגדה ומשל, ואין לקחת את הדברים משם לתוך פירוש פשטני לספר משלי, ומעשהו הנשחת הזה הוא עוול גדול לשלמה המלך ולעם-ישראל.


22) בפירושו לאיוב (יב, ה), הוא אומר כך: "לפיד בוז – אש של גיהנם עומד למי ששאנן בעשתותו לומר שלום יהיה לי".


23) בפירושו לאיוב (טו, כד) הוא אומר כך: "כאותו המלך שהוא עתיד ליקוד באש של גיהנם והוא סנחריב", והוא חוזר על פירושו שראינו לעיל בדוגמה הרביעית.


24) בפירושו לאיוב (כ, כו) הוא אומר כך: "אש לא נופח – אש של גיהנם".


25) בפירושו לאיוב (כו, ה) הוא אומר כך: "הרפאים – גיהנם המרפה את הבריות", ואיני יודע על מה הוא מדבר, והלא מקודם הוא אמר שהגיהנום היא לנפשות, ועתה היא לבריות?


26) בפירושו לאיוב (לו, טז) הוא אומר כך: "ואף – זאת עוד גדולה עשה לך ביסורין הללו הסיתך והדיחך מגיהנם שפיה צר ותחתיה רחב". וכאן רש"י מלמד את צורתה של הגיהנום שפיה צר ותחתיה היא רחבה כמו התנורים שהיו בימי קדם. כמו כן, בפסוק הזה רש"י אומר על הקב"ה: "גדולה עשה לך ביסורין הללו הסיתך והדיחך מגיהנם", ובתלמוד נאמר (מנחות צט ע"ב) רק שהקב"ה מסית את ישראל לדרכי חיים, ורש"י הוסיף גם מדיח, ואין אדם מדבר אלא מהרהורי לבו, וכל הפוסל במומו פוסל, כי למעט ישוע (שהיה גם הוא יהודי כידוע), רש"י הוא לדעתי גדול המינים המסיתים והמדיחים בכל ההיסטוריה האנושית.


27) בפירושו לשיר השירים (ח, ו) הוא אומר כך: "אש שלהבת-יה – רשפים של אש חזקה הבאה מכח שלהבת של גיהנם". ושוב ושוב המוטיב של האש הלוהטת חוזר על עצמו.


28) בפירושו לקהלת (ד, א) הוא אומר כך: "את כל העשוקים – הנעשים עשוקים בגיהנם במעשים אשר נעשים", ועל מה הוא מדבר? מי שנמצא בגהינם הוא בגדר עשוק? וכי הקב"ה יפעל עוול? וכיצד נעשים עשוקים בגהינום? ואיזה מעשים עושים שם? טמטום גמור.


29) בפירושו לקהלת שם (ד, א) הוא מוסיף: "והנה דמעת העשוקים – בוכים על נפשותם העשוקות ביד מלאכי משחית ואכזרים". מדבריו עולה שיש בגיהנום מלאכי משחית אכזריים, אשר ממונים על העינויים ועל המשרפות, וזה דומה מאד להזיות עובדי האלילים.


30) בפירושו לקהלת (ט, ד) הוא אומר כך: "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת – ושניהם רשעים, טוב היה לו לנבוזראדן שהיה עבד רשע ונתגייר, שלא הקדימתו מיתה מנבוכדנצר רבו שנקרא אריה, שנאמר: 'עלה אריה מסובכו' [יר' ד, ז] ומת ברשעו בגהינם ועבדו בגן עדן". לפי רש"י, נבוכדנצר מת ברשעו בגיהנום ולאחר מכן הוא עבר דירה לגן-עדן לעבוד שם את נבוזראדן שהיה רשע, אך שב בתשובה וזכה להגיע לגן-עדן! אגב, בהמשך פירושו שם רש"י אומר: "ורבותינו דרשו" וכו', כלומר, משמע ברור מדבריו שפירושו לעיל הוא הפשט!


31) בפירושו לקהלת (י, טו) הוא אומר כך: "כלומר עצלות של עוזבי התורה גורם להם יגיעת עמל בגיהנם". מפירוש זה עולה, שהרשעים עובדים קשה בגהינום, ואולי הם חוטבים עצים כדי שיוכלו לשרוף אותם בהם, כמו באגדה ההזויה שהמציאו צאצאי המינים על ר' עקיבא... ראו במאמרי: "עילוי נשמות לדעת הרמב"ם – הזיה או מציאות".


32) בפירושו למסכת שבת (לג ע"ב) הוא אומר כך: "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חודש – שנאמר: 'ואשם לא תכבה' [יש' סו, כד], 'והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר' [יש' סו, כג] – אף הנדונים בו במשמע, מה שבתות למינוי שלהם, אף חדשים למינוי שלהן, והאי ודאי בפושעי גיהנם משתעי, דכתיב לעיל מיניה: 'ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי' [יש' סו, כד] – הכי תני לה בסדר עולם (פ"ג)".


גם כאן לא אתייחס לכל ההזיות של רש"י, אלא לעניין הגיהנום, ברור מדבריו כי הוא הבין את כל האגדה שם כפשוטה, והוא זה שהנחיל לנו את ההזיה שמשפט הרשעים בגהינם שנים-עשר חודש ובעקבותיו הומצאו כל ההלכות הדמיוניות בעניין אמירת הקדיש. מכל מקום, מדבריו עולה שיש זמן קצוב בגיהנום ולא נשארים שם לנצח, וכבר הסברתי את הרעות החולות בהשקפה הזו במאמרי: "עילוי נשמות לדעת הרמב"ם – הזיה או מציאות".


בנוסף לכך דבריו הם סכלות מוחלטת, שהרי מושג הזמן הינו נספח לתנועה שביקום, ומושג התנועה נוגע אך ורק לבעלי הגופים השונים העשויים מחומר. נמצא, שאם לפי רש"י חל על הגיהנום מושג הזמן, ממילא הנמצאים שם הם גופות, כלומר נשרפים שם אנשים בעלי בשר ודם, אחרת לא היה שייך מושג הזמן בגהינום. ובמלים אחרות, אם הגיהנום לפי רש"י היה עניין מופשט נקי מחומר, ממילא מושג הזמן לא היה חל עליו, כי לא ניתן למדוד ולתאר את המופשט באמצעות מושגי הזמן וחלקיו – רק חומר שחלים מושגי התנועה והשינוי ההוויה וההפסד, ניתן למדדו באמצעות חלקי הזמן (ראו בסוף המורה חלק א, פרק נב, ובהמשך אכתוב ואבאר עוד עניין זה בסדרת מאמריי: "מורה הנבוכים").


33) בפירוש רש"י לשבת (קנב ע"ב) הוא אומר כך: "לכובס – ללבנן, אף זו לגיהנם לצורפם שם". מדבריו עולה, כי מטרת הגהינום היא לצרוף את הרשעים כדי להעבירם לאחר מכן לגן-העדן הדמיוני שלו, או לכל מקום אחר ששם נמצאים הצדיקים, וכמו שראינו לעיל עם נבוכדנצר ונבוזראדן. וכל התפישות הללו פרימיטיביות מאד ואינן אלא פשטי אגדות.


34) בפירושו לעירובין (יט ע"א) הוא אומר כך: "תפתה – גיהנם, דכתיב בההוא קרא מדורתה אש ועצים הרבה". כלומר בגלל שבפסוק בישעיה (ל, לג) נזכרו מדורה ואש ועצים הרבה, יש להבין לפי רש"י שמדובר בגהינום! ואין גבול לטמטום ולסכלות, שהרי לפי דמיונו יש בגהינום מדורה גדולה ואש עצומה, והרבה עצים שבהם קולים את הרשעים עד שהם משלמים את חובם לחברה. והנה הפסוק האמור מישעיה: "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יְיָ כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ", ורש"י סכל ונחבל מבלי להבין מאומה, כי הפסוק הזה מדבר על עונשה של ממלכת אשור, וכמו שנאמר בפסוק שלפניו: "כִּי מִקּוֹל יְיָ יֵחַת אַשּׁוּר בַּשֵּׁבֶט יַכֶּה" (יש' ל, לא).


35) בפירושו לפסחים (נד ע"א) הוא אומר כך: "חללה – חלל של גיהנם [נברא] קודם בריית העולם". כלומר, לפי רש"י יש לגהינום ממדים ממשיים, משמע שמדובר באש ממש ובגופות בני אדם ממש אשר נשרפים שם! ובוכים וזועקים ומייללים ומגישים ערר למזכירות, וכו'...


36) בפירושו לחגיגה (יג, ע"ב) הוא אומר כך: "ונתנן בגיהנם, ועליהם נופל שנאמר בהן ונהר יוצק יסודם והיינו נהר דינור, שמוצק עליהם". ואף שנהר דינור נזכר שם באגדות בתלמוד, רש"י הבין את כל פשטי האגדות שם כפשוטן, והפך אותן להזיות מאגיות! וצייר לנו ציור דמיוני פרו-נוצרי ופרו-אלילי שבו הרשעים נענשים במשרפות ובנהרות לבה דמיוניים.


37) בפירושו לחגיגה (טו ע"ב) הוא אומר כך: "שומר הפתח – של גיהנם, לא עמד לפניך, רבינו, בבואך להוציא אחֵר משם". כלומר, הספדן שנזכר בתלמוד הספיד את ר' יוחנן שאפילו שומר הפתח לא עמד לפניו. רש"י למד מזה, שיש לגהינם שומר בפתח, כמו באגדות העמים עובדי האלילים, אך לא היה לו כוח לשומר הפתח הזה לעמוד לפני ר' יוחנן, ולא הייתה לו ברירה אלא לאפשר לר' יוחנן להיכנס לגהינום ולהוציא משם את אלישע בן אבויה! ואין צורך בכלל להתייחס לדברי הספדן הזה ולכל האגדה הזו, ואם יכריחו אותי להתייחס אליהם, כי כבר הפכו את התלמוד לתורה שניתנה לנו אות באות מפי-הגבורה, הייתי אומר שכל מטרתה ללמד על צערו ודאגתו של ר' יוחנן לאלישע אחֵר, ועד כמה גדול כוחה של החברות שבין תלמידי החכמים (ואפילו אם אחר מהם יצא למינות ועזב דרכי אלהים חיים), עד שהיא עומדת וקיימת כביכול גם לאחר המוות. וברור שאין ללמוד מזה מאומה על היחס למינים.


ואין לי ספק שצאצאי המינים השתמשו בהזיה הזאת, כדי להכשיר את מעשיהם הרעים בגלוי ובמסתרים, מתוך ההזיה שהאדמו"ר או הגוּדֵּל האלילי שלהם, יציל אותם מדינה של גהינום, אם רק יתנו לו טובות הנאה וכספים וישחדו אותו במעטפות מזומנים. אף שהגוּדֵּל שלהם סכל ונבל הרבה יותר מחסידיו התועים והשוטים, שהרי הוא מאד אוהב להניח ילדים קטנים על ברכיו, ולשחק עמהם ובהם, וגם את התועבה הזו למדו מכומרי הנוצרים... אך מי יציל את הגוּדֵּל המגודל והנפוח שלהם מדינה של גהינום? רש"י? יש"ו? אלישע אחֵר? לייבוביץ'?


38) בפירושו ליבמות (יז ע"א) רש"י אומר כך: "דאילו ליורדי גיהנם איכא תקנתא". ושוב חוזרת על עצמה ההשקפה כאילו עונשם של הרשעים בגהינם הינו לזמן מסוים, וכבר ראינו את המשמעות של ההשקפה הזו, לפיה הגהינום הוא מקום שבו נשרפים בני אדם בשר ודם. ופירוש זה חוזר בפירוש רש"י לתלמוד לפחות שלוש פעמים באותן המלים בדיוק.


39) בפירושו לסוטה (לה ע"ב) הוא אומר כך: "אלא שריפה – גיהנם, שכל זמן שאין מתגיירין והם קרויין עמים, אין חלקם אלא משרפות הסיד". כלומר, לפי רש"י הגויים הולכים באופן מיידי לגיהנום, וכל זמן שהם אינם מתגיירים הם בגדר חוטאים ונידונים במשרפות הסיד. ואיני יודע אם כוונתו שיש להם מדור מיוחד של גויים בגהינום או שמשרפות הסיד הן אותן המשרפות שאוכלות את הרשעים מקרב ישראל. אך מכל מקום דבריו הבל מהובל, שהרי אין שום חיוב לגוי להתגייר, וכל מה שהוא מצֻווה עליו הוא שבע מצוות בני נוח ותו לא.


40) בפירושו לקידושין (לא ע"ב) הוא אומר כך: "מכאן ואילך – כבר קיבל מה שקיבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים-עשר חודש". ושוב הוא חוזר על ההזיה הרעה והקלוקלת שרשעי ישראל נידונים בגיהנום לשנים-עשר חודש, ולאחר מכן יוצאים לגן-עדן.


41) בקידושין (מ ע"א) הוא אומר כך: "נפיל בהא – באוּר [=אש] של גיהנם".


42) בבבא מציעא (נח ע"ב) הוא אומר כך: "הכי גרסינן – כל היורדין לגיהנם עולין", וכאלף וחמש מאות פעמים רש"י משבש את הטקסט התלמוד (הכי גרסינן) ומודה בכך! שוו אפוא בנפשכם כמה פעמים המין הסכל והנבל הזה הוא ותלמידיו, וכן צאצאי המינים באלף השנים האחרונות, כמה פעמים הם שיבשו את התלמוד מבלי להודות בכך!


43) בפירושו לסנהדרין (מד ע"ב) רש"י מספר לנו סיפור שלם שהוא העתיק מסיפורי אלף לילה ולילה! ולא אביא את כל הסיפור הדמיוני שלו כאן על המוכס הרשע שנקבר באותו היום יחד עם הצדיק של העיירה, אלא רק משפט אחד שמובא באותה ההזיה: "בוא ואראך אותו האיש בגיהנם וציר של פתח גיהנם סובב באזניו". נמצא, שבנוסף לעינויי המשרפות יש עינוי נוסף בגהינום, והוא החדרת ציר הפתח של הגיהנום לתוך אוזני הפושעים וסיבובו... ואם רש"י היה קורא לפירושו: אגדות האחים המינים או סיפורי בבא יצחקי – החרשתי, אבל הוא כותב פירוש לתורה שניתנה לנו מפי-הגבורה! ולתלמוד שמשוקעת בו תורה-שבעל-פה!


44) בסנהדרין (סה ע"ב) הוא אומר כך: "קברו של אביו – דטורנוסרופוס כל ימות השבת היה מעלה עשן שהיה נדון ונשרף, ובשבת פושעי גיהנם שובתין". משמע מפירושו, שביום השבת המשרפות לא עובדות בגהינום... וכל-כך הרבה דמיונות והזיות, פשוט להקיא!


45) בפירושו לסנהדרין (צב ע"א) הוא אומר כך: "תאכלהו אש לא נופח – זה אשו של גיהנם, שאין צריך נפוח". כלומר, מדובר באש מאגית מאד-מאד חזקה שאינה זקוקה לחמצן.


46) בפירושו לסנהדרין (קח ע"א) הוא אומר כך: "נשמתן קשה להם בגיהנם – נשמת עצמן שרפתן, דכתיב 'רוחכם אש תאכלכם' [יש' לג, יא]". ואיני יודע כיצד הנשמה הופכת לאש ושורפת את הגוף, או שכוונתו שהנשימה הופכת לאש ושורפת את הריאות. כך או כך, דבריו הינם הזיה הזויה והזייתית אשר אין לה שום מקום בקרב עם חכם ונבון.


47) בפירושו לסנהדרין (קי ע"א) הוא אומר כך: "לקרובי פתחה – שיקרב פתחה של גיהנם ותפתח הארץ במקום שהן". ושוב חוזר התיאור של פתח הגהינום, כאילו יש לה פתח.


48) בפירושו לסנהדרין (קי ע"א) הוא אומר כך: "נתבצר – מלשון 'עיר בצורה' [יש' כז, י], התקין להון הקדוש-ברוך-הוא מקום גבוה, שלא העמיקו כל-כך בגיהנם, ולא מתו". ושוב הוא חוזר על ההזיה בעניין בני קרח אשר לא מתו, מכיוון שעמדו על מקום גבוה בגהינום.


49) בפירושו לעבודה-זרה (יז ע"א) הוא אומר כך: "שצועקות מגיהנם – על רוב ייסורי גיהנם". ומקודם ראינו שהוא מתאר בכי ויללה ועתה גם צעקה.


50) בפירושו לחולין (קלג ע"א) הוא אומר כך: "תאכלהו אש לא נופח – אשו של גיהנם". בדומה לדוגמה שראינו כבר לעיל, בעניין האש הדמיונית שאינה זקוקה לחמצן.


עד כאן הדוגמאות הנבחרות, ויש עוד דוגמאות שלא הבאתי, שהרי כאמור למעלה מ-150 פעמים רש"י מזכיר את הגהינום ברחבי פירושיו לתורה ולתלמוד, ובשום מקום הוא לא אמר שמדובר במשל, או בכינוי, או רמז לנו בדרך כלשהי שאין להבין את המושג הזה כפשוטו.


סוף דבר


המוטיב שחוזר על עצמו יותר מכל, הוא שהגהינום הוא מקום של משרפות לוהטות ואש יוקדת, והרשעים נשרפים במשרפות הללו. לעתים רש"י אומר שהאש ששורפת את הרשעים "מקַלחת מנהר דינור", לעתים הוא אומר שהמשרפות ניזונות מגחלי רתמים, לעתים הוא אומר ששורפים את הרשעים בגיהנום במדורה גדולה שיש בה עצים הרבה, ולעתים הוא אומר שהאש של גהינום היא אש מאגית מיוחדת אשר אין לה צורך בחמצן. לגיהנום יש שבעה מדורים שונים וצורתו היא כמו תנור, פיהו צר ותחתיתו רחבה.


מוטיב נוסף שרש"י חוזר עליו שוב ושוב הוא שהרשעים נופלים לתוך הגהינום. אמנם, לא הבאתי דוגמאות למוטיב הזה, אך הוא מופיע פעמים רבות בפירושו. בתוך הגיהנום רש"י מתאר את הרשעים מתייסרים בוכים זועקים צועקים ומייללים, או שהוא מתאר את מלכי הגויים יושבים על כיסאותיהם בעת שהם נשרפים, או שהוא מתאר את בניו של נוח אשר יושבים על מקום גבוה בגיהנום אשר אליו האש והחום הלוהט אינם מגיעים. בנוסף לאש הבוערת והאוכלת, יש עינוי מיוחד אשר שמור לרשעים מרושעים ביותר, והוא החדרת ציר הפתח של הגיהנום לתוך אוזני הפושעים הכבדים ביותר וסיבובו בתוך האוזניים...


לפי רש"י הגהינום אינו נצחי אלא מוגבל בזמן ויהיה לו סוף, אך יש מקומות שהוא אומר שהאש בוערת בו לנצח נצחים, ויש כאן סתירה, אך איני מתפלא כי דרכו היא דרך הסכלים, אשר מערבבים הזיות על-גבי הזיות, ואינם שמים לב שהם משבשים את השקפותיהם, ולא ידעו ולא יבינו כי מוחותיהם כבר נתטנפו בהזיות. ברם, מכל מקום העונש לפי רש"י הוא אינו נצחי, ודינו של כל רשע מסתיים לאחר שנים-עשר חודש, שבסופם הוא עובר לדירת סטודיו בגן-עדן ושם הוא משרת את הצדיקים. כמו כן, בתוך שנים-עשר החודשים הללו הרשע רשאי לפי רש"י להגיש למזכירות ערעור על פסק הדין, כאילו ה' עלול לשגות בדינו...


בגיהנום יש צוות עובדים אשר ממונים על העינויים ועל הפעלת הגהינום. בראש העובדים נמצא "שר הגהינום" והוא אחראי על כל העובדים הללו, הוא כנראה סוג של מלאך משחית אכזרי ביותר, שהרי הממונים הכפופים לו מתוארים בפירוש רש"י כמלאכי משחית אכזריים, והם אלה אשר ממונים על העינויים ועל המשרפות ועל המקלחות של נהר דינור (וגם זה מזכיר לי מקלחות אחרות, וכמו שאמרנו לעיל: "וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם"). בנוסף, יש לגהינום "שומר פתח" והוא שומר שאף אחד לא ייכנס, ברם, אם נפטר חכם גדול כמו ר' יוחנן, יש לו כוח להתגבר על השומר הזה, ולהיכנס לגהינום ולהוציא משם איזה רשע שהוא חפץ ביקרו... עוד עולה מפירוש רש"י, כי הרשעים עובדים קשה בגהינום, וכנראה שחלק מעבודת הממונים היא להשגיח על הרשעים שימלאו את מכסת עבודת הכפייה היומית, ואיני יודע מה הם עושים שם, אך אולי הם חוטבים עצים שישרפו אותם בהם כמו שאמרנו לעיל.


בגיהינום מכבדים את השבת! או בגלל שגם שם יש חובה לקיים תרי"ג מצוות, או בגלל שמלאכי המשחית האכזריים התאגדו וסידרו לעצמם זכויות סוציאליות, ואחת מהן היא לנוח יום אחד בשבוע מעבודת המשרפות והמקלחות הקשה, או שהקב"ה מרחם על הרשעים ומוחל להם על יום אחד בשבוע, אך כל מי שהיה בצבא יודע שלכל שבת יש מוצאי שבת...


ביחס לגויים, לפי רש"י כל הגויים מבלי יוצא מן הכלל נידונין לשריפה בגיהנום, אלא-אם-כן הם התגיירו, ודבריו סכלות מוחלטת וכבר הסברתי מדוע לעיל. אגב, איני יודע איך פתאום צאצאי המינים אינם חוששים מהצנזורה הנוצרית, אך כבר ביארתי במקומות אחרים שכל הטענה הזו היא שקר שנועדה להצדיק את עיוותיהם וסילופיהם את דת משה. והראיה, שבימינו שאין שום חשש מצנזורה נוצרית הם עדיין ממשיכים במעלליהם ובתעלוליהם, ודבקים ומגפפים ומחבקים את עיוותיהם וסילופיהם כאילו היו בניהם ובנותיהם.


ואיני יודע איך רש"י הבין שכל הדברים הללו כפשוטם, ואיך הוא חשד בחכמי התלמוד שהם אומרים דברים פשטניים, שהרי על חיי העולם-הבא נאמר בספר ישעיה (סד, ג): "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ", וההיגיון והשכל הישר מורים בבירור שהוא הדין לעונש הרשעים, וכמו שרבנו אומר בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק (עמ' קלח):


"והנקמה הגמורה היא שתיכרת הנפש ותֹאבַד ולא יהיה לה קיום והוא הַכָּרֵת האמור בתורה. ועניין הַכָּרֵת הכרתת הנפש כמו שביאר ואמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא], ואמרוּ עליהם השלום: 'הִכָּרֵת' – בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. [...] וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השווא נכרת מאותו השׂגב, ויישאר חומר מוכרת בלבד, וכבר ביאר הנביא שהעולם-הבא אינו נישג בחושים הגופניים, והוא אמרוֹ: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ' [יש' סד, ג]".


משמע אפוא במפורש שעין לא ראתה, לא לעניין הגמול ולא לעניין העונש.


"כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (מש' כו, יא).


"גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם, יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ, וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ" (יש' סו, ד).

116 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!