הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ג

בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת ואליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר.


בחלק השני עסקנו בטענתו של המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישת השדים באגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים וחולי הנפשות, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או אפילו סתם פטומי מילי בעלמא, כדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המאגי והאלילי שפשׂה מאד באותם הימים.


וכבר הוכחנו בחלק השני את סכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי ומינים אחרים, וכן ראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי מדעות קדומות יבין ששלילת השדים כבר נאמרה בתורה. להלן נוסיף לעיין בהמשך דברי המקלל כדי ללמוד עד כמה סכלים הם תלמידיו של נחמן הכלבי, עד כמה שקועים הם בהזיות, ועד כמה חולים הם בנפשם.


***

נמשיך אפוא בדברי המקלל, אשר מוסיף להתעקש על אמיתת קיומם של השדים:


"שנית, הרמב"ם הוא בדעת יחיד בנושא השדים, ובתורה קובעים לפי הרוב, שכן 'אחרי רבים להטות', ואם הייתה קיימת סנהדרין בדורו של הרמב"ם או בכל דור אחר, הייתה יוצאת הלכה מבוררת שהשדים הם מציאות אמיתית וממשית כפי דעת כולם למעט הרמב"ם, או כפי דעת הרוב המכריע של החכמים והרבנים – ורק הכסילים, השוטים, הכופרים, העיוורים ונכי השכל לא מבחינים בה [גם כלפי הרמב"ם המקלל מפנה את קללותיו הללו?] – ומי שהיה מכחיש את זה ומפרסם את דעותיו הכוזבות למרות פסק הסנהדרין [הדמיוני], היה נחשב כופר באמונה הנכונה היוצאת מפסוקי התנ"ך ובדעת חכמים, וזה היה קרוב לזקן ממרא".


טרם שנמשיך לעיין בדבריו, נעבור לבחון את טענותיו:


המקלל טוען שהרמב"ם "הוא בדעת יחיד בנושא השדים", ובכן, הראינו לדעת במאמר הקודם שמדובר בשקר מוחלט, כי לא רק שאונקלוס ויונתן-בן-עוזיאל והתרגום הירושלמי הולכים עם רבנו, התורה בכבודה ובעצמה מעידה על-כך שהשדים הם אלילי שקר, שהרי רק ביחס לשדים התורה נחלצה להדגיש שהם "לא אלוה": "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ" (דב' לב, יז), כלומר, שהם דמיון מוחלט והבל מהובל שאין לו שום זיקה למציאות האמיתית, וזאת לעומת נעבדים מקרב הנבראים שרק עבודתם היא דמיונית, כגון השמש והירח והכוכבים.


וגם רס"ג הולך עם רבנו, וכיצד הנני יודע זאת? ובכן, כך עולה בבירור מפירושו לישעיה (יג, כא): "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם". רש"י פירש שם: "ושעירים – שדים", ואילו רס"ג פירש שם: "ושעירים – עיזי הבר [ונראה שכוונתו ליעלי הסלעים]". ופירושו הטבעי הרציונלי והאמיתי של רס"ג מעיד כאלף עדים על-כך שהוא לא נטה אחרי הזיות השדים כמו רש"י-שר"י ושאר המינים הארורים שהחריבו את דתנו, והמיטו עלינו חורבן רוחני וגשמי: ייסורי גלות מחרידים ואלף-אלפי מיתות משונות.


המקלל גם טוען שהולכים בכל ענייני התורה "אחרי רבים להטות", ובכן, גם קביעתו זו הינה שקר מוחלט, כי מה שהולכים אחרי רבים הוא אך ורק בדיוני בית-הדין: כאשר יש דין שיש בו ספק בהלכה, והחכמים-הדיינים לא הצליחו לשכנע זה-את-זה ולברר את האמת המוחלטת. רק במקרה כזה אומרים "אחרי רבים להטות" ופוסקים את הדין לפי רוב הדיינים.


וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ח, א):


"בית דין שנחלקו, מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב – הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה: שנאמר: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמ' כג, ב]".


כלומר, מדובר בדיני ממונות או נפשות אשר לא הוכרעו והדיינים חלוקים בהם, בזה יש ללכת אחר הרוב. ברם, בענייננו, כאשר מדובר בעבודה-זרה קדומה ברורה ומפורשת, האם ניתן לומר "אחרי רבים להטות"? וכי ניתן להחליט כנגד ה' יתעלה? וכי ניתן להחליט כנגד התורה? ואפילו אם כל עם-ישראל וכל חכמיו יעבדו לבעל, כמו שאירע בתקופת אליהו הנביא שרק שבעת אלפים לא כרעו לבעל ולא השתחוו לו, האם ניתן לטעון "אחרי רבים להטות"?


האם אחאב ואיזבל היו יכולים לטעון "אחרי רבים להטות"? האם הם יכלו לכפות על שבעת האלפים ועל אליהו הנביא לעבוד לבעל? כמו כן, אם הכלל המחשבתי וההלכתי הזה נכון באופן גורף, שעל-פי הרוב האמת נקבעת בכל מחיר וללא שום בחינה ובקרה, איך נוכל להחזיק בדתנו – בדת האמת? והלא אנחנו המעט מכל העמים! ואם האמת נקבעת לפי רוב ולא לפי ראיות נכוחות ואמיתיות, הרי שעל כולנו להתנצר או להתאסלם חלילה.


ואיך אברהם אבינו העז להוכיח את כל אנשי דורו? איך הוא העז לעמוד כנגד כל העולם? והלא אם האמת נקבעת לפי רוב ההולכים אחריה הרי שהיה עליו להיכנע ולחדול מקריאתו לייחוד ה', ולהודות בעבודה-זרה שהיא אמת, שהרי איך יעלה על הדעת שאחד יצדק וכל העולם כולו יהיה טועה? אלא, שמאברהם אבינו למדנו על מהותו של האיש הישראלי, שאפילו כל העולם כולו יעבוד עבודה-זרה ויטען את כל הטענות שבעולם, אפילו הכי אנחנו לא נקבל עלינו את ההבל כדברי אמת, ונילחם כל עוד רוח באפינו להכרית את האלילות.


המקלל מוסיף וטוען ש"מי שהיה מכחיש את זה ומפרסם את דעותיו הכוזבות למרות פסק הסנהדרין [הדמיונית שתוארה לעיל בדברי המקלל], היה נחשב כופר באמונה נכונה היוצאת מפסוקי התנ"ך ובדעת חכמים, וזה היה קרוב לזקן ממרא".


ואין גבול לשקרים של עובדי האלילים, כאילו רש"י-שר"י ושאר המינים והוזי ההזיות שפירשו את אגדות חז"ל כפשוטן הם-הם פני הסנהדרין שראויה לקום בעם-ישראל...


זאת ועוד, היכן בדיוק אמונת השדים יוצאת מפסוקי התנ"ך? אדרבה, לעיל ראינו, שרק בעניין השדים התורה הדגישה שהם "לא אלוה", וההדגשה הזו נועדה לעקרם מן המחשבה.


אגב, נשים לב שהמקלל טוען שהרמב"ם היה זקן ממרא... ודרכם של עובדי האלילים לטעון כנגד אנשי האמת כל מיני טענות, כדי לכסות על ערוותם ולהסתיר את בושתם, דהיינו את עובדת אלילותו הכעורה והנגעלה של נחמן הכלבי, אשר הִתעה רבים אחרי ההבל.


עוד אומר המקלל המשׂטין הזה: "ואם הייתה קיימת סנהדרין בדורו של הרמב"ם או בכל דור אחר, הייתה יוצאת הלכה מבוררת שהשדים הם מציאות אמיתית וממשית כפי דעת כולם למעט הרמב"ם". האמנם? וזו השערה שאין לה שום יסוד. ובאותה מידה ניתן לטעון שהסנהדרין הייתה מחליטה שנחמן הכלבי הוא משה רבנו... ואגב, הסיבה שלא קמה ולא תקום סנהדרין לעולם בדת האורתודוקסית היא מפני שכולם עובדים אלהים אחרים ושקועים בבצע ובתאוות – וכדי להתאחד ולהקים סנהדרין-אמת יש לאהוב את ה' יתעלה, וכדי לאהבו צריך לאהוב את האמת ולרדוף את הצדק והיושר, ולחדול מאהבת האלילים והתאוות.


***

המקלל ממשיך לההביל, ותעייתו אחרי התהו וההבל היא עדות-חיה לתעייתם של עם-ישראל אחרי ההבל, ואלמלא שיש להתעצב על-כך שעם-ישראל התרחק מרחק-עצום מן האמת, הייתי צוחק צחוק גדול על סכלותו ועל טענותיו הנבובות, והנה המשך דבריו:


"כך שהלכתית ותורנית לא ייתכן בשום צורה לטעון שהמאמין באמונה ששותפים לה רוב החכמים והרבנים הינו חשוד על כפירה או אלילות, כי גם את נצא מנקודת הנחה שאמונה מסוימת שאחזו בה רוב החכמים הינה משובשת ומוטעית – הרי שעל נשיא הסנהדרין להביא קרבן העלם דבר אם התברר בעתיד שהייתה טעות באמונה – ותו לא".


האמנם? האמנם אי-אפשר לצאת כנגד עבודה-זרה ששותפים לה "רוב החכמים והרבנים"? וזה בדיוק מה שעשה אליהו הנביא בתקופתו, הוא יצא כנגד כל החכמים ונביאי השקר, ואף שהם היו רוב מוחץ