בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת ואליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר.
בחלק השני עסקנו בטענתו של המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישת השדים באגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים וחולי הנפשות, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או אפילו סתם פטומי מילי בעלמא, כדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המאגי והאלילי שפשׂה מאד באותם הימים.
וכבר הוכחנו בחלק השני את סכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי ומינים אחרים, וכן ראינו שמי שמתבונן בתורה בלב נקי מדעות קדומות יבין ששלילת השדים כבר נאמרה בתורה. להלן נוסיף לעיין בהמשך דברי המקלל כדי ללמוד עד כמה סכלים הם תלמידיו של נחמן הכלבי, עד כמה שקועים הם בהזיות, ועד כמה חולים הם בנפשם.
***
נמשיך אפוא בדברי המקלל, אשר מוסיף להתעקש על אמיתת קיומם של השדים:
"שנית, הרמב"ם הוא בדעת יחיד בנושא השדים, ובתורה קובעים לפי הרוב, שכן 'אחרי רבים להטות', ואם הייתה קיימת סנהדרין בדורו של הרמב"ם או בכל דור אחר, הייתה יוצאת הלכה מבוררת שהשדים הם מציאות אמיתית וממשית כפי דעת כולם למעט הרמב"ם, או כפי דעת הרוב המכריע של החכמים והרבנים – ורק הכסילים, השוטים, הכופרים, העיוורים ונכי השכל לא מבחינים בה [גם כלפי הרמב"ם המקלל מפנה את קללותיו הללו?] – ומי שהיה מכחיש את זה ומפרסם את דעותיו הכוזבות למרות פסק הסנהדרין [הדמיוני], היה נחשב כופר באמונה הנכונה היוצאת מפסוקי התנ"ך ובדעת חכמים, וזה היה קרוב לזקן ממרא".
טרם שנמשיך לעיין בדבריו, נעבור לבחון את טענותיו:
המקלל טוען שהרמב"ם "הוא בדעת יחיד בנושא השדים", ובכן, הראינו לדעת במאמר הקודם שמדובר בשקר מוחלט, כי לא רק שאונקלוס ויונתן-בן-עוזיאל והתרגום הירושלמי הולכים עם רבנו, התורה בכבודה ובעצמה מעידה על-כך שהשדים הם אלילי שקר, שהרי רק ביחס לשדים התורה נחלצה להדגיש שהם "לא אלוה": "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ" (דב' לב, יז), כלומר, שהם דמיון מוחלט והבל מהובל שאין לו שום זיקה למציאות האמיתית, וזאת לעומת נעבדים מקרב הנבראים שרק עבודתם היא דמיונית, כגון השמש והירח והכוכבים.
וגם רס"ג הולך עם רבנו, וכיצד הנני יודע זאת? ובכן, כך עולה בבירור מפירושו לישעיה (יג, כא): "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם". רש"י פירש שם: "ושעירים – שדים", ואילו רס"ג פירש שם: "ושעירים – עיזי הבר [ונראה שכוונתו ליעלי הסלעים]". ופירושו הטבעי הרציונלי והאמיתי של רס"ג מעיד כאלף עדים על-כך שהוא לא נטה אחרי הזיות השדים כמו רש"י-שר"י ושאר המינים הארורים שהחריבו את דתנו, והמיטו עלינו חורבן רוחני וגשמי: ייסורי גלות מחרידים ואלף-אלפי מיתות משונות.
המקלל גם טוען שהולכים בכל ענייני התורה "אחרי רבים להטות", ובכן, גם קביעתו זו הינה שקר מוחלט, כי מה שהולכים אחרי רבים הוא אך ורק בדיוני בית-הדין: כאשר יש דין שיש בו ספק בהלכה, והחכמים-הדיינים לא הצליחו לשכנע זה-את-זה ולברר את האמת המוחלטת. רק במקרה כזה אומרים "אחרי רבים להטות" ופוסקים את הדין לפי רוב הדיינים.
וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ח, א):
"בית דין שנחלקו, מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב – הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה: שנאמר: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמ' כג, ב]".
כלומר, מדובר בדיני ממונות או נפשות אשר לא הוכרעו והדיינים חלוקים בהם, בזה יש ללכת אחר הרוב. ברם, בענייננו, כאשר מדובר בעבודה-זרה קדומה ברורה ומפורשת, האם ניתן לומר "אחרי רבים להטות"? וכי ניתן להחליט כנגד ה' יתעלה? וכי ניתן להחליט כנגד התורה? ואפילו אם כל עם-ישראל וכל חכמיו יעבדו לבעל, כמו שאירע בתקופת אליהו הנביא שרק שבעת אלפים לא כרעו לבעל ולא השתחוו לו, האם ניתן לטעון "אחרי רבים להטות"?
האם אחאב ואיזבל היו יכולים לטעון "אחרי רבים להטות"? האם הם יכלו לכפות על שבעת האלפים ועל אליהו הנביא לעבוד לבעל? כמו כן, אם הכלל המחשבתי וההלכתי הזה נכון באופן גורף, שעל-פי הרוב האמת נקבעת בכל מחיר וללא שום בחינה ובקרה, איך נוכל להחזיק בדתנו – בדת האמת? והלא אנחנו המעט מכל העמים! ואם האמת נקבעת לפי רוב ולא לפי ראיות נכוחות ואמיתיות, הרי שעל כולנו להתנצר או להתאסלם חלילה.
ואיך אברהם אבינו העז להוכיח את כל אנשי דורו? איך הוא העז לעמוד כנגד כל העולם? והלא אם האמת נקבעת לפי רוב ההולכים אחריה הרי שהיה עליו להיכנע ולחדול מקריאתו לייחוד ה', ולהודות בעבודה-זרה שהיא אמת, שהרי איך יעלה על הדעת שאחד יצדק וכל העולם כולו יהיה טועה? אלא, שמאברהם אבינו למדנו על מהותו של האיש הישראלי, שאפילו כל העולם כולו יעבוד עבודה-זרה ויטען את כל הטענות שבעולם, אפילו הכי אנחנו לא נקבל עלינו את ההבל כדברי אמת, ונילחם כל עוד רוח באפינו להכרית את האלילות.
המקלל מוסיף וטוען ש"מי שהיה מכחיש את זה ומפרסם את דעותיו הכוזבות למרות פסק הסנהדרין [הדמיונית שתוארה לעיל בדברי המקלל], היה נחשב כופר באמונה נכונה היוצאת מפסוקי התנ"ך ובדעת חכמים, וזה היה קרוב לזקן ממרא".
ואין גבול לשקרים של עובדי האלילים, כאילו רש"י-שר"י ושאר המינים והוזי ההזיות שפירשו את אגדות חז"ל כפשוטן הם-הם פני הסנהדרין שראויה לקום בעם-ישראל...
זאת ועוד, היכן בדיוק אמונת השדים יוצאת מפסוקי התנ"ך? אדרבה, לעיל ראינו, שרק בעניין השדים התורה הדגישה שהם "לא אלוה", וההדגשה הזו נועדה לעקרם מן המחשבה.
אגב, נשים לב שהמקלל טוען שהרמב"ם היה זקן ממרא... ודרכם של עובדי האלילים לטעון כנגד אנשי האמת כל מיני טענות, כדי לכסות על ערוותם ולהסתיר את בושתם, דהיינו את עובדת אלילותו הכעורה והנגעלה של נחמן הכלבי, אשר הִתעה רבים אחרי ההבל.
עוד אומר המקלל המשׂטין הזה: "ואם הייתה קיימת סנהדרין בדורו של הרמב"ם או בכל דור אחר, הייתה יוצאת הלכה מבוררת שהשדים הם מציאות אמיתית וממשית כפי דעת כולם למעט הרמב"ם". האמנם? וזו השערה שאין לה שום יסוד. ובאותה מידה ניתן לטעון שהסנהדרין הייתה מחליטה שנחמן הכלבי הוא משה רבנו... ואגב, הסיבה שלא קמה ולא תקום סנהדרין לעולם בדת האורתודוקסית היא מפני שכולם עובדים אלהים אחרים ושקועים בבצע ובתאוות – וכדי להתאחד ולהקים סנהדרין-אמת יש לאהוב את ה' יתעלה, וכדי לאהבו צריך לאהוב את האמת ולרדוף את הצדק והיושר, ולחדול מאהבת האלילים והתאוות.
***
המקלל ממשיך לההביל, ותעייתו אחרי התהו וההבל היא עדות-חיה לתעייתם של עם-ישראל אחרי ההבל, ואלמלא שיש להתעצב על-כך שעם-ישראל התרחק מרחק-עצום מן האמת, הייתי צוחק צחוק גדול על סכלותו ועל טענותיו הנבובות, והנה המשך דבריו:
"כך שהלכתית ותורנית לא ייתכן בשום צורה לטעון שהמאמין באמונה ששותפים לה רוב החכמים והרבנים הינו חשוד על כפירה או אלילות, כי גם את נצא מנקודת הנחה שאמונה מסוימת שאחזו בה רוב החכמים הינה משובשת ומוטעית – הרי שעל נשיא הסנהדרין להביא קרבן העלם דבר אם התברר בעתיד שהייתה טעות באמונה – ותו לא".
האמנם? האמנם אי-אפשר לצאת כנגד עבודה-זרה ששותפים לה "רוב החכמים והרבנים"? וזה בדיוק מה שעשה אליהו הנביא בתקופתו, הוא יצא כנגד כל החכמים ונביאי השקר, ואף שהם היו רוב מוחץ והוא אחד ויחיד, הדבר לא גרע מאומה מצדקתו ומאמיתת דבריו. והוא הדין לרובם המכריע של הנביאים שבכל הדורות, רבים היו נרדפים ומעונים, וכמעט כולם בחרו בחיי בדידות מפני שלא יכלו לסבול את הזיות האלילות שעם-ישראל נטה אחריהן... ואין ספק שהיו נביאי שקר רבים באותם הימים שנחשבו ל"חכמים ולרבנים", כמו הגדוילים בימינו, אשר התעו ומתעים את עם-ישראל אחרי ההבל, כי כל צאן זקוק לרועה.
ויתרה מזאת! המקלל טוען שגם אם נמצאה "אמונה מסוימת משובשת ומוטעית", דהיינו גם אם יתגלה שנחמן הכלבי וכל "חכמי ישראל" הסכלים באלף השנים האחרונות תעו בעניין השדים והקבלה וכו', כל מה שהם יידרשו הוא להביא "קרבן העלם דבר ותו לא"!
האמנם? האמנם טעות כל-כך חמורה בענייני מינות ועבודה-זרה, שמשמעותה התעיית עם-ישראל במשך אלף שנים אחרי התהו וההבל, האמנם היא תתכפר בפר העלם דבר?
וזו אולי הטענה המטופשת ביותר של המקלל מכל טענותיו המהובלות, שהרי לא מדובר בסנהדרין אנשי אמת אשר תעו בהוראת ההלכה בתום לב, אלא באלפי עובדי אלילים שהתעו את עם-ישראל אחרי ההבל במשך אלף שנים! העל זה יתכפר בקרבן העלם דבר של ציבור? העל התעיית עם-ישראל אחרי המינות והאלילות יתכפר בקרבן העלם דבר?!
אלא, דינם של המינים הוא שמורידין ולא מעלין, ולא מקבלין אותם בתשובה לעולם, וחובה לנהוג עמהם באכזריות ככל שהחוק מאפשר – כי האכזריות על המינים והמתעים את העם אחרי ההבל רחמים היא בעולם, וכל דבריי הללו מבוססים על פסקי חז"ל ורבנו. ועל דינם של המינים והמתעים את העם אחרי ההבל ראו מאמרי: "וכל המינים כרגע יאבדו".
***
בהמשך דבריו המקלל ממשיך לשקוע בחרפת סכלותו, וכמעט שהייתי מרחם עליו אלמלא התורה ציוותה עלי שלא לחמול ולא לכסות עליו, וזה לשונו:
"אבל במצב ההפוך – מי שאוחז באמונה משובשת ומעוותת כמותך המגובה רק על ידי דעת יחיד או דעת מיעוט של חכמים בדורו, וכל שכן מדורות קודמים לפני 900 שנה והתברר במשך הדורות שמדובר בשיבוש ועיוות הנובעים מחוסר ידע של אלו שלא האמינו באמונה הנכונה – קרי אמונת השדים, עין הרע וחכמת הקבלה הקדושה באופן כללי – הוא זה הנקרא כופר, אפיקורס, וחשוד בכל מיני שיבושי הדעות ונחשב לרפורמי צדוקי וקראי. ובמקרה הטוב הוא נחשב כהלל [האמורא] שכפר בביאת המשיח בגמרא ואמרו עליו שיסלח לו השם יתברך והחתם סופר כותב שמי שסובר כך כיום ואומר שדעתו כהלל הוא אפיקורס גמור!".
בדבריו האחרונים המקלל כורך יחדיו את אמונת השדים יחד עם אמונת "עין הרע וחכמת הקבלה הקדושה", וכל מי שכופר לדעתו באחת משלוש אמונות ההבל הללו: "הוא זה הנקרא כופר, אפיקורוס, וחשוד בכל מיני שיבושי הדעות ונחשב לרפורמי צדוקי וקראי". ובכן, לבירור סכלות האמונה המאגית בעין הרע ייחדתי מאמר נפרד: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם"; וכן בעניין הזיות הקבלה אין צורך להכביר מלים, כי כל אדם שלמד מדעים ולא טמטמוהו בהזיות, יבין מיד שמדובר בטקסטים אליליים נחותים מאד, בדומה לברית החדשה ולספר הקוראן, אשר מלאים בהזיות בתועבות ובדמיונות נגעלים ומטופשים.
ונצרף דוגמה אחת קצרה וקולעת מתוך ספר הזוהר כדי להמחיש את גיעולו וגילולו, וכך נאמר בספר הזוהר (בא, לח ע"א): "כתוב: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ' [שמ' לד, כג] מאן פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ? דא [=זהו] ר' שמעון בר יוחאי". והחלפת האלוה בבשר-ודם עפר מן האדמה, הינה עבודה-זרה גסה ומכוערת ביותר, וליתר דיוק מדובר במינות.
וכבר התייחסתי לעיל לטענתו שיש לקבל את דעת המינים והתועים רק בגלל שהם הרוב...
***
ועתה נֹאמר דבר-מה על האשמתו של המקלל את הלל בכפירה בביאת המשיח (לא מדובר בהלל הזקן אלא באמורא ששמו היה הלל). ובכן, בסנהדרין צט ע"א מובא דרש שבו נזכרו דעות שונות ביחס לזמן שבו ימלוך מלך המשיח, להלן מספר השנים שהוצעו במדרש הזה: ארבעים שנה, שבעים שנה, שלושה דורות, שלוש מאות ששים וחמש שנה, ארבע מאות שנה, שבעת אלפים שנה, או כמיום שנברא העולם ועד עכשיו. ברור אפוא שמדובר במדרש אשר נועד להחדיר את האמונה בביאת מלך המשיח ותו לא, וכל הפסוקים שמובאים שם כדי לבסס את הסברות השונות אינן ראיות גמורות אלא אסמכתות מדרשיות בעלמא.
בין החכמים שדעותיהם נזכרו מופיע חכם בשם הלל (אמורא), אשר אמר: "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה", כלומר, לא יבוא עוד משיח מפני שתקופתו של חזקיה המלך הייתה כל-כך טובה לעם-ישראל, עד שהזכות לחיי רווחה ושפע כבר "נאכלה" בימיו של חזקיה, ולכן לא יבוא עוד משיח לעם-ישראל. ובכן, לא יעלה על הדעת שהלל האמורא ייצא מן הדת ויכפור ביסוד ביאת המלך המשיח, ועדיין חז"ל יקראו לו בשמו ואף יוסיפו לו את התואר "רבי". אלא ברור שמטרתו של ר' הלל הייתה ללמד, שאין בין ימות המשיח לעולם-הזה אלא שעבוד מלכיות בלבד, וכמו שמובא רק כמה שורות לאחר מכן: "דאמר שמואל: אין בין העולם-הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד". וזו הייתה מטרתו של ר' הלל, להוציא מלב ההוזים שהמשיח יעשה נסים ונפלאות ושבתקופתו יתרחשו כל מיני הזיות.
וכמו שפוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יב, א–ב):
[א] "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו הולך. וזה שנאמר בישעיה: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' [יא, ו] – משל וחידה. ועניין הדבר, שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם, המשולים בזאב ונמר: שנאמר: 'זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם' [יר' ה, ו], ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזולו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת כישראל, שנאמר: 'וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן' [יש' יא, ז; סה, כה]".
[ב] "וכן כל כיוצא באלו הדברים הכתובין בעניין המשיח – משלים הם, ובימות המלך המשיח יוודע לכול לאיזה דבר היו משל, ומה עניין רמוז בהן. אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות בלבד".
נחזור עתה לסוגית התלמוד במסכת סנהדרין. ראינו לעיל את דברי האמורא ר' הלל, אשר חי בארץ-ישראל בסמוך לתקופת התנאים – ובכן, לאחריהם מובאת ביקורת חריפה של רב יוסף, אשר היה אמורא בבלי מדור האמוראים השלישי, על דברי ר' הלל הללו.
וכך אומר רב יוסף:
"שרא ליה מריה לרבי הלל! [כלומר, ה' יסלח לו על עוונו, אך שימו לב, רב יוסף עדיין קורא להלל האמורא בשם "רבי"] חזקיה אימת הוה? בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבא בבית שני ואמר: 'גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת' [זכ' ט, ט]".
ברם, האם לפי רב יוסף ר' הלל כפר ביסוד ביאת המשיח? וכי ר' הלל לא הכיר את הפסוק בזכריה? אלא נראה לי ברור, שרב יוסף הבין את מטרת דברי ר' הלל, אך סבר שאסור היה לר' הלל לומר את דבריו הללו, שמא יבינו מהם שאין לצפות לביאת המשיח, ועל זה אמר רב יוסף: "שרא ליה מריה", דהיינו שהיה על ר' הלל להיזהר בדבריו שמא ילמדו מתוך דבריו השקפה רעה ויכפרו בביאת המשיח. ולפיכך רב יוסף נחלץ להביא ראיה מהפסוק בזכריה, שוודאי גם ר' הלל הכיר, כדי לחסום כל אפשרות של הבנה שגויה בדבריו של ר' הלל.
***
לאחר הסרת הלעז מהאמורא ר' הלל, נמשיך לעיין בדברי המקלל:
"כך, שכיוון שכל החכמים ברבנים מאמינים בקיומם של שדים ובעין הרע וכל שאר הדברים שהרמב"ם לא זכה לראות ולדעת – בהכרח שזו אמונה נכונה מתוך כל מיני האמונות של היהדות והתורה, וכל הכופר בה הינו נחשב במקרה הטוב כמתייוון, כצדוקי, כרפורמי, וכמשכיל בזוי, שפל, מתועב, מצחין, ארור ומנוול כמותך, הנגוע עמוקות בסרך ושמץ של כפירה במין ממיני האמונות הראויות והמתחייבות, ומגלה פנים שלא כהלכה בדברי התנ"ך וחז"ל ודורש דרשות של דופי. כי הרי גם כל הרשעים שהזכרתי נוטים לכפור באמונות אלו".
הסכלות העיקרית של המקלל היא, שהוא מאמין ב"חכמי ישראל" שקמו בעם-ישראל באלף השנים האחרונות. אך האמת שרובם המכריע היו או מינים או סכלים או פתאים או רודפי בצע, ורק בודדים מאד היו אנשי אמת ישרי לב וטהורי מחשבה; ואפילו מקרב הבודדים שניתן ללמוד מהם, אין אחד אשר התקרב ליושר מחשבתו ולאהבת האמת והצדק של רבנו.
ואיך אני יודע זאת? ובכן, האפיפיור של כל הכומרים הללו היה ועודנו רש"י-שר"י, וכבר הוכחתי בעשרות רבות של מאמרים שמדובר במין וסכל וכופר ותועה מן הגרועים והמסוכנים ביותר שקמו לעם-ישראל בכל הדורות מאז אדם הראשון. כמו כן, עיון בדברי "חכמי ישראל" הללו מעלה, שהם היו ברמה מחשבתית נמוכה מאד במקרה הטוב ועובדי אלילים במקרה הפחות טוב. גם ברמה הספרותית כתביהם הינם תת-רמה, עקושים ויקושים ומשובשים.
וכבר הוכחתי בעשרות רבות של מאמרים נוספים את הזיותיהם והשקפותיהם הרעועות – תת-רמה של עובדי אלילים מאמיני הזיות המשרבטים עֵטם כמו תינוקות, פשוט להקיא!
ואגב, העובדה שרוב "חכמי ישראל" לדורותיהם מדברים על נחמן הכלבי בהערצה כאילו הוא היה גדול מגדולי ישראל, וכן מתייחסים לקבלה הארורה כאילו היא ניתנה למשה רבנו בהר סיני, וכן מתירים להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים ולחלל שם אלהים חיים – די בשלוש העובדות הללו כדי להבין עד כמה "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות הם עובדי אלילים טיפשים ומטופשים רודפי בצע ותאוות, עמוסים וגדושים בהזיות אליליות משחיתות.
ועתה לסכלות המשנית בדברי המקלל לעיל, אשר אומר כך:
"וכל הכופר בה [באמונה בשדים ובקבלה וכו'] הינו נחשב במקרה הטוב כמתייוון, כצדוקי, כרפורמי וכמשכיל בזוי [...] כי הרי גם כל הרשעים שהזכרתי נוטים לכפור באמונות אלו".
כלומר, לפי המקלל, יש "ראיה חשובה" לכך שהזיות השדים הקבלה והמאגיה כולן אמיתיות, והיא מכך שהמתייוונים והצדוקים והרפורמים והמשכילים שוללים אותן! ובכן, איני יודע כיצד המקלל ידע מה סברו המתייוונים והצדוקים, אבל נניח שגם הם סברו כמו הרפורמים והמשכילים שכל הזיות הקבלה והשדים הם הבל מהובל. מכל מקום, בגלל שקובץ הכופרים הללו שוללים את הזיות השדים והקבלה יש להסיק שמדובר בהכרח בדברי אמת!
ואיני יודע אם לצחוק או לבכות על סכלותו, ולא רק בגלל שהנני יודע היטב שגם הרפורמים והמשכילים בימינו שקועים בהזיות על-גבי הזיות, אלא חמור מכך! כלומר, לפי הלך מחשבתו יש לשלול באופן מיידי וללא בחינה גם את כל שאר האמונות של המתייוונים, הצדוקים, הרפורמים, והמשכילים! האמנם? האמנם יש לשלול את מציאות הבורא רק כי הצדוקים או ממשיכי דרכם הקראים האמינו במציאות הבורא? האם יש לשלול את התורה-שבכתב רק כי הצדוקים או ממשיכי דרכם הקראים האמינו בה? האם יש לשלול את התורה שבכתב רק כי הנוצרים מאמינים בה? האם יש לשלול את יסוד ייחוד השם רק כי המוסלמים מאמינים בו? האם יש לשלול קיום של מצוות רבות רק בגלל שהרפורמים או המשכילים מקיימים אותן?
ואפילו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים האמינו במציאות הבורא! שהרי הנביא אומר: "מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ" (יר' י, ז), האם העובדה שהם תעו בעבודה-זרה אומרת שיש לשלול את מציאות הבורא יתעלה?
ואין שום זכר בדבריו ליסוד הפילוסופי שהוא מיסודות דת האמת: קבל האמת ממי שאמרוֹ. אדרבה, הוא מתעלם לחלוטין מן האמת וקובע שוב ושוב ושוב כי האמת נמדדת לפי רוב הוזי ההזיות אשר טוענים לאמיתתה – וכבר לימדנו הנביא ישעיה כי האמת נעדרת:
"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" (יש' נט, טו).
ודברים דומים אומר גם הנביא הושע: "שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַייָ עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ", ויש עוד תוכחות דומות בדברי הנביאים.
***
המקלל אף מוסיף חטא על פשע, וחוזר על שקרים שהשחיתו במשך דורות רבים:
"צריך להזכיר רק שהרמב"ם לא ידע את חכמת הקבלה עד אחרית ימיו, שכן באחרית ימיו לימד אותו זקן אחד את החכמה הזו כידוע, והרמב"ם אמר שאם היה יודע חכמה זו קודם לכן, היה חוזר בו מדברים רבים שכתב, אלא שכבר אין לו כוח לזה".
ובכן, כבר התייחסתי לשקר המפורסם הזה במאמר שכותרתו: "מגילת סתרים: האיגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם", ושם הוכחתי שמדובר באיגרת מזויפת, וכמו שהמינים לא נרתעו מלשרוף את ספר המדע ומורה הנבוכים, כמו שציינתי בסוף מאמרי: "כתר או נקדישך?", כל-שכן וקל-וחומר שהם לא נרתעו מלזייף ולסלף ולהפיץ אגרות שקריות.
אגב, המקלל סותר את עצמו, בפסקה הקודמת הוא אומר: "כל החכמים ברבנים מאמינים בקיומם של שדים ובעין הרע וכל שאר הדברים שהרמב"ם לא זכה לראות ולדעת", ואילו בפסקה הזו הוא אומר: ש"באחרית ימיו לימד אותו זקן אחד את החכמה הזו כידוע" וכו'.
כמו כן, וכי יעלה על הדעת שרבנו יגלה שהוא טעה בדבריו ויניח שגיאות ותקלות לדורי דורות? וכי יעלה על הדעת שהוא יאמר בעניינים חמורים כאלה: "שכבר אין לו כוח"?!
***
המקלל ממשיך במצעד החרפות הנאצות והגידופים הנבובים, וזה לשונו:
"שלישית, אתה כזבן ושקרן פתולוגי, נוכל ושרלטן עז מצח, שכן אם נדייק בדברי הרמב"ם הללו נמצא שכל מה שהרמב"ם מדבר על חיוב מלקות למי שמאמין באמונות לא נכונות לדעתו – כולל השדים – מדבר על אמונה אלילית בכוחם, לא על עצם אמונת מציאותם וזה ברור ופשוט ביותר. אתה מסלף ומעוות את דבריו, אתה מגלה פנים שקריות וכפרניות ברמב"ם, ומוציא את דבריו מהקשרם הנכון. כך דרכו של אפיקורס שפל, סרוח וחולה רוח המלוכלך ונגוע בכל לכלוך וזוהמה אפשריים וחשוד על הכל מכל כל".
ואני תמה, איך מי שרק לפני כמה פסקות האשים את הרמב"ם שהוא "זקן ממרא" בא עתה "להגן" על הרמב"ם ו"להציל אותו"? מכל מקום, כלל לא דיברתי על חיוב מלקות למי שמאמין באמונות משובשות, אף שגם זה נכון, אלא עסקתי בעיקר בהלכה המפורסמת שבהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". כלומר, אפילו מבלי לעבוד את השדים ואפילו מבלי לייחס להם "כוחות", כל מי שמאמין בקיום השדים הוא בגדר עובד עבודה-זרה.
כל-שכן וקל-וחומר שברוב ואולי אף כל אגדות חז"ל שבהן נזכרו השדים, מיוחסים להם כוחות מאגיים על-טבעיים שבהם הם "מזיקים" לבני האדם. ובמלים אחרות, אם המקלל מודה שהוא מבין את כל אגדות חז"ל בעניין השדים כפשוטן, הרי שהוא בהכרח מחויב להאמין שיש לשדים כוחות מאגיים, ולפיכך, לפי דבריו שלו הוא חייב במלקות מן התורה...
***
המקלל ממשיך לכזב בשקרים מצחיקים מאד:
"אלו דברי הרמב"ם, דהיינו הציטוטים עם הסילוף השרלטני, המחפיר והנחשי שלך".
וכאן המקלל מעתיק את הציטוטים שהבאתי מדברי רבנו, והנה הם לפניכם:
במורה-הנבוכים (ג, כט) אומר רבנו כך:
"וספר זה [=ספר 'הפלחה הנבטית' של ה'צאבה'] מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר: מעשה הטלסמות, והורדת הרוחניות, והכשפים, והשדים והרוחות שוכני-המדברות"'.
"ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות, לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".
ובספר-המצוות (עמ' קפו–קפז), מצות לא תעשה העשירית:
"האזהרה שהוזהרנו מלפנות אחר עבודה-זרה ולהתעסק בענייניה. כוונתי בזה, העיון והשינון באותן ההזיות וההבלים שאומרים מייסדיה [...] שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותן הדמיונות ממה שמעורר את הפתי לדרוש אותם ולעבדם. והפסוק שבו הזהיר על עניין זה הוא אמרוֹ: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם' [ויקרא יט, ד]. ולשון ספרא: 'אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלהות. [...] משום שנאמר: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם [שם], מאי תלמודיה? [=מהו ביאור הפסוק?] אמר ר' יוחנן: אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם' [=עצם האמונה באלילים-בשדים מדללת ומרופפת את הקשר השכלי היקר עם בורא-עולם, ועלולה אף לנתקו כליל]".
בהמשך דברי רבנו שם הוא שב ומדגיש, כי אפילו המחשבה באמיתת עבודה-זרה אסורה מן התורה, וזה לשונו: "ואמר עוד בעניין זה עצמו: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ' וכו' [שם ד, יט], כי לא הזהיר לבל ירים אדם את ראשו ויראה אותם בעיניו, אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב [=להתבונן במחשבתו] במה שמייחסים להם עובדיהם. [...] לפי שכל זה גורם לטעות אחריה. ודע שהעובר על עניין זה חייב מלקות".
עד כאן המקלל מעתיק ציטוטים מדברי רבנו שהובאו במאמריי, והוא ממשיך:
"אם כן, הרמב"ם אומר ברורות את דברוֹ: 'אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב במה שמייחסים להם עובדיהם... לפי שכל זה גורם לטעות אחריה... והעובד על זה חייב מלקות'! – אוי בולדוג שוטה מזיל ריר טמא ומטונף שכמותך – אוי אפיקורס מצחין וחולני שכמותך – הרמב"ם כותב שלא להתבונן במה שמייחסים להם עובדיהם – עובדיהם דווקא! כלומר שלא לחקור ולהתבונן שכלית האם יש ממש בטענות המאמינים באלוהותם ואלילותם של השדים ושאר הדברים [שאר מיני העבודה-הזרה], ודווקא על זה חייבים מלקות ולא על עצם האמונה בעצם מציאותם! שקרנא כזבנא! לשקר אין רגלים – כי שקרא לא קאי – אבל ממך בא לפלוט קיא. אתה פשוט רשע וכופר מאוס המגלה פנים שקריות ברמב"ם מבזה אותו ואת תורתו, הרמב"ם מתעב אותך ומקיא ממך. אין מבזה ומחרף של הרמב"ם גדול ממך".
נניח לרגע לשלל הקללות והנאצות של המקלל, וננסה להבין את טענתו. המקלל משום מה מתעלם מכל המקורות שהוא בעצמו מצטט ובוחר להתמקד במשפט אחד שנאמר בספר המצוות. מכל מקום, המקלל טוען שכל האיסור בעניין עבודה-זרה הוא להאמין במה שמייחסים עובדי האלילים לעבודה-הזרה, אך מותר להאמין בעצם מציאותם...
אך המקלל הסכל לא עשה את ההבחנה ההכרחית בין עבודה-זרה לנבראים לבין עבודה-זרה לדמיונות: ביחס לעבודה-זרה לנבראים כמו לשמש ולירח ולכוכבים, אכן מותר להתבונן בהם בעיניים ולהתפעל מיופיים ומעוצמתם, אך אסור באיסור חמור להתבונן עליהם בהערצה כמו שמתבוננים עליהם עובדיהם, דהיינו אסור באיסור חמור לייחס להם אלהות ושלטון.
ברם, ביחס לעבודה-זרה לדמיונות, כמו לשדים ולרוחות ולשאר האלילים הדמיוניים, בעניינם לא שייך לומר שמותר להאמין במציאותם, שהרי הם אינם קיימים במציאות! ובעיקר ביחס לעבודה-זרה לדמיונות הללו פוסק רבנו את הלכתו הנחרצת בהלכות עבודה-זרה (ב, י):
"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת [לדוגמה, שהשדים והאלילים קיימים במציאות שברא ה' יתעלה], אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".
כלומר, כל מי שמאמין בהזיות ובדמיונות שהן אמת, מודה בעבודה-זרה שהיא אמת!
וכך פוסקים חז"ל ורבנו בעניין המודה בעבודה-זרה, בהלכות עבודה-זרה (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
וכל החרדה הזו היא מפני שתכליתה הראשונה של התורה היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה מן המציאות. וכל אמונה שנודפת ממנה ריח של עבודה-זרה יש לבער מקרבנו.
קצרו של דבר, הראינו לדעת כי המקלל מטעה במכֻוון במה שהוא לומד מדברי רבנו בספר המצוות בעניין העבודה-הזרה לנבראים-לנמצאים (דהיינו לשמש לירח ולכוכבים וכו'), ומסיק מדברי רבנו שם שמותר לייחס אמיתות ומציאות לשדים ולשאר האלילים הדמיוניים.
כמו כן, המקלל משום מה מביא "ראיה" מסוף דברי רבנו בספר המצוות, אך מתעלם לחלוטין מעיקר דברי רבנו שם, והנה הם שוב לפניכם:
"האזהרה שהוזהרנו מלפנות אחר עבודה-זרה ולהתעסק בענייניה. כוונתי בזה, העיון והשינון באותן ההזיות וההבלים שאומרים מייסדיה [...] שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותן הדמיונות ממה שמעורר את הפתי לדרוש אותם ולעבדם. והפסוק שבו הזהיר על עניין זה הוא אמרוֹ: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם' [ויקרא יט, ד]. ולשון ספרא: 'אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלהות'".
כלומר, אסור "לפנות אחר עבודה-זרה ולהתעסק בענייניה", דהיינו להאמין בהזיות עובדי האלילים בעניין מציאות השדים, ואלה הן בדיוק "ההזיות וההבלים שאומרים מייסדיה". וזאת מפני "שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותן הדמיונות", דהיינו החדרת המחשבה והאמונה שיש איזה ממש בהזיות ובדמיונות הללו גורמת לעבדם. והראיה: המקלל עובד את נחמן הכלבי! כלומר, הזיות השדים ושות' השחיתו את מוחו ודרדרו אותו לעבודת אלילים!
ובל נשכח את סוף דברי המקלל לעיל:
"אתה פשוט רשע וכופר מאוס המגלה פנים שקריות ברמב"ם מבזה אותו ואת תורתו, הרמב"ם מתעב אותך ומקיא ממך. אין מבזה ומחרף של הרמב"ם גדול ממך".
ובכן, אלה הם דברי אלילות מובהקים אשר רק תלמיד של נחמן הכלבי מסוגל לאמרם, שהרי גם אם הייתי כמו שאותו המקלל טוען, הרמב"ם לא היה מתעב אותי ולא מקיא ממני, כדברי המקלל, שהרי הרמב"ם לא כאן... ותפישת הרמב"ם כמצוי נובעת מהשקפת עובדי האלילים, כאילו רבם ואלילם מצוי בינותם. וכמו שהם מאמינים שנחמן הכלבי נמצא באומן ומלווה אותם בכל אשר הם הולכים, וכמו שסוברים באלילות חב"ד ביחס למנדל הטמבל יש"ו.
***
המקלל חותם את שלל "ראיותיו והוכחותיו" כנגדי במלים הבאות:
"אם כן מוטטתי וריסקתי את הררי הבליך ושקריך התלויים בחוט השערה של הבל וריק – וכל יסוד בניין ההאשמות וההשמצות שלך כלפי כל החכמים שהאמינו ומאמינים בשדים, בקבלה וכו', התפרק קרס והתפוגג באחת – מה שהופך אותך לכופר מאוס ורשע-מרושע שמחרף ומגדף צדיקים גמורים לחינם – ללא שום בסיס, ועל זה נאמר: 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק [=כוונתו לנחמן הכלבי שר"י] עתק בגאווה ובוז' – להקיא ממך".
פששש... ובכן, לא רק שהמקלל הטיפש הזה לא מוטט ולא ריסק מאומה, הוא רק שקע עוד ועוד בתהום הסכלות והאלילות, ורק חשף עוד ועוד את כסילותו טיפשותו ועיוורונו.
ועתה אני מתחיל להבין לעומק מדוע המקלל הפחדן התעקש שלא לגלות את זהותו...
"לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ" (מש' יח, ב).
"אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (מש' כד, כד).