top of page

הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ג

בחלקו הראשון של המאמר ראינו את תחילת דברי המקלל – תלמידו של נחמן הכלבי. מתוך בליל הקללות והחרפות הנאצות והגידופים, הצלחנו לדלות טענה אחת ואליה השבנו בחלקו הראשון של המאמר.


בחלק השני עסקנו בטענתו של המקלל שרבנו "טעה בענק" בעניין תפישת השדים באגדות חז"ל. רבנו סבר שלא קיימים שדים במציאות האמיתית למעט בדמיון ההוזים וחולי הנפשות, ושכל השדים שנזכרו באגדות חז"ל הם משלים או אפילו סתם פטומי מילי בעלמא, כדרכן של האגדות לתבל את ענייניהן בפולקלור המאגי והאלילי שפשׂה מאד באותם ימים חשוכים.


וכבר הוכחנו בחלק השני את סכלותו של המקלל אשר ניזון מדברי אלילו נחמן הכלבי וכן מדברי מינים אחרים, וכן ראינו שמי שמתבונן בתורת-האמת בלב נקי מדעות קדומות יבין ששלילת השדים כבר נאמרה בתורה. להלן נוסיף לעיין בהמשך דברי המקלל כדי ללמוד עד כמה סכלים הם תלמידיו של נחמן הכלבי, עד כמה שקועים הם בהזיות, ועד כמה חולים הם בנפשם.


***

נמשיך אפוא בדברי המקלל, אשר מוסיף להתעקש על אמיתת קיומם של השדים:


"שנית, הרמב"ם הוא בדעת יחיד בנושא השדים, ובתורה קובעים לפי הרוב, שכן 'אחרי רבים להטות', ואם הייתה קיימת סנהדרין בדורו של הרמב"ם או בכל דור אחר, הייתה יוצאת הלכה מבוררת שהשדים הם מציאות אמיתית וממשית כפי דעת כולם למעט הרמב"ם, או כפי דעת הרוב המכריע של החכמים והרבנים – ורק הכסילים, השוטים, הכופרים, העיוורים ונכי השכל לא מבחינים בה [גם כלפי הרמב"ם המקלל מפנה את קללותיו הללו?] – ומי שהיה מכחיש את זה ומפרסם את דעותיו הכוזבות למרות פסק הסנהדרין [הדמיוני], היה נחשב כופר באמונה הנכונה היוצאת מפסוקי התנ"ך ובדעת חכמים, וזה היה קרוב לזקן ממרא".


טרם שנמשיך לעיין בדבריו, נעבור לבחון את טענותיו:


המקלל טוען שהרמב"ם "הוא בדעת יחיד בנושא השדים". ובכן, הראינו לדעת בחלק הקודם שמדובר בשקר מוחלט, כי לא רק שאונקלוס ויונתן-בן-עוזיאל והתרגום-הירושלמי ועוד, הולכים בדרכו הטהורה של רבנו, הקב"ה בכבודו מעיד בתורת-האמת על-כך שהשדים הם אלילי שקר, שהרי רק ביחס לשדים הודגש בתורה שהם "לא אלוה": "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ" (דב' לב, יז). דהיינו, שהם דמיון גמור ומוחלט והבל מהובל שאין לו זיק של זיקה למציאות האמיתית, וזאת לעומת נעבדים מקרב הנבראים שרק עבודתם היא דמיונית, כגון השמש והירח והכוכבים.


וגם רס"ג הולך בדרכו של רבנו, וכיצד הנני יודע זאת? ובכן, כך עולה בבירור מפירושו לישעיה (יג, כא): "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם". רש"י פירש שם: "ושעירים – שדים", ואילו רס"ג פירש שם: "ושעירים – עיזי הבר [ונראה שכוונתו ליעלי הסלעים]". ופירושו הטבעי והרציונלי והאמיתי של רס"ג מעיד כאלף עדים על-כך שהוא לא נטה אחרי הזיות השדים כמו רש"י-שר"י ושאר המינים הארורים שהחריבו את דתנו, והמיטו עלינו חורבן רוחני וגשמי: ייסורי גלות מחרידים ואלף-אלפי מיתות משונות.


המקלל גם טוען שהולכים בכל ענייני התורה "אחרי רבים להטות", וגם קביעתו זו הינה שקר וכזב, כי ההלכה לפיה הולכים אחרי הרוב נוגעת אך ורק לדיוני בית-הדין: כאשר יש דין שיש בו ספק בהלכה, והחכמים-הדיינים לא הצליחו לשכנע זה-את-זה ולברר את האמת המוחלטת. רק במקרה כזה ההלכה קובעת: "אחרי רבים להטות" ופוסקים את הדין לפי רוב הדיינים.


וכך פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ח, א):


"בית דין שנחלקו, מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב – הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה: שנאמר: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמ' כג, ב]".


כלומר, מדובר בדיני ממונות או נפשות אשר לא הוכרעו והדיינים חלוקים בהם, בזה יש ללכת אחר הרוב. ברם, בענייננו, כאשר מדובר בעבודה-זרה קדומה ברורה ומפורשת, האם ניתן לומר בעניינהּ: "אחרי רבים להטות"? וכי ניתן להחליט כנגד פסק ה' יתעלה? וכי ניתן להחליט כנגד התורה? ואפילו אם כל עם-ישראל וכל חכמיו יעבדו לבעל, כמו שאירע בתקופת אליהו הנביא שרק שבעת אלפים לא כרעו לבעל ולא השתחוו לו, האם ניתן לטעון "אחרי רבים להטות"?


האם אחאב ואיזבל היו יכולים לטעון "אחרי רבים להטות"? האם הם יכלו לכפות על שבעת האלפים ועל אליהו הנביא ע"ה לעבוד לבעל ולאשרה? כמו כן, אם הכלל המחשבתי וההלכתי הזה נכון באופן גורף, דהיינו שהאמת נקבעת על-פי הרוב בכל מחיר וללא שום בחינה ובקרה, איך נוכל להחזיק בדתנו – בדת האמת? והלא אנחנו המעט מכל העמים! ואם האמת נקבעת לפי הרוב ולא לפי ראיות נכוחות ואמיתיות, הרי שעל כולנו להתנצר או להתאסלם חלילה.


ואיך אברהם אבינו ע"ה העז להוכיח את כל אנשי דורו? איך הוא העז לעמוד כנגד כל העולם? והלא אם האמת נקבעת לפי רוב ההולכים אחריה הרי שהיה עליו להיכנע לאנשי עירו, לחדול מקריאתו לייחוד ה' ולהודות בעבודה-זרה שהיא אמת, שהרי איך יעלה על הדעת שאחד יצדק וכל העולם כולו יהיה טועה? אלא, מאברהם אבינו ע"ה למדנו על מהותו של האיש הישראלי, שאפילו כל העולם כולו יעבוד עבודה-זרה ויטען וינפנף בכל הטענות שבעולם, אפילו הכי אנחנו לא נקבל עלינו את ההבל כדברי אמת, ונילחם כל עוד רוח באפינו להכרית את האלילות.


המקלל מוסיף וטוען ש"מי שהיה מכחיש את זה [שחובה ללכת לפי רוב התועים] ומפרסם את דעותיו הכוזבות למרות פסק הסנהדרין [הדמיונית שתוארה לעיל בדברי המקלל], היה נחשב כופר באמונה נכונה היוצאת מפסוקי התנ"ך ובדעת חכמים, וזה היה קרוב לזקן ממרא".


ואין גבול לשקרים של עובדי האלילים האילמים, כאילו רש"י-שר"י ושאר המינים והוזי ההזיות שפירשו את אגדות חז"ל כפשוטן הם-הם פני הסנהדרין שראויה לקום בעם-ישראל... זאת ועוד, היכן בדיוק אמונת השדים הפגאנית והמהובלת יוצאת מפסוקי התנ"ך? אדרבה, לעיל ראינו שרק בעניין העבודה-הזרה לשדים הודגש בתורה שהם "לא אלוה", וההדגשה הזו נועדה לעקרם לחלוטין מן המחשבה. "הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (יש' י, א).


דרך אגב, נשים לב שהמקלל הלז טוען שהרמב"ם היה זקן ממרא... ודרכם של עובדי האלילים לטעון כנגד אנשי האמת כל מיני טענות כדי לכסות על ערוותם ולהסתיר את בושתם, דהיינו את עובדת אלילותו הכעורה והנגעלה של נחמן הכלבי, אשר הִתעה רבים אחרי ההבל.


עוד אומר המקלל המשׂטין הזה: "ואם הייתה קיימת סנהדרין בדורו של הרמב"ם או בכל דור אחר, הייתה יוצאת הלכה מבוררת שהשדים הם מציאות אמיתית וממשית כפי דעת כולם למעט הרמב"ם". האמנם? וזו השערת-תעתועים שאין לה שום יסוד, ובאותה מידה ניתן לטעון שהסנהדרין הייתה מחליטה שנחמן הכלבי הוא משה רבנו... ואגב, הסיבה שלא קמה ולא תקום סנהדרין לעולם בדת האורתודוקסית היא מפני שכולם עובדים אלהים אחרים ושקועים בבצע ובתאוות – וכדי להתאחד ולהקים סנהדרין-אמת יש לאהוב את ה' יתעלה, וכדי לאהבו צריך לאהוב את האמת, לרדוף אחרי הצדק והיושר, ולחדול מאהבת האלילים והתאוות.


***

המקלל ממשיך לההביל, ותעייתו אחרי התהו וההבל היא עדות-חיה לתעייתם של עם-ישראל אחרי ההבל, ואלמלא שיש להתעצב על-כך שעם-ישראל התרחק מרחק-עצום מן האמת, הייתי צוחק צחוק גדול על סכלותו הנחותה ועל טענותיו הנבובות, והנה המשך דבריו:


"כך שהלכתית ותורנית לא ייתכן בשום צורה לטעון שהמאמין באמונה ששותפים לה רוב החכמים והרבנים הינו חשוד על כפירה או אלילות, כי גם את נצא מנקודת הנחה שאמונה מסוימת שאחזו בה רוב החכמים הינה משובשת ומוטעית – הרי שעל נשיא הסנהדרין להביא קרבן העלם דבר אם התברר בעתיד שהייתה טעות באמונה – ותו לא".


האמנם? האמנם אי-אפשר לצאת כנגד עבודה-זרה ששותפים לה "רוב החכמים והרבנים"? וזה בדיוק מה שעשה אליהו הנביא בתקופתו, הוא יצא כנגד כל החכמים והמכשפים ונביאי השקר, ואף שהם היו רוב מוחץ והוא אחד ויחיד, הדבר לא גרע מאומה מצדקתו ומאמיתת דבריו. והוא הדין לרובם המכריע של נביאי האמת שבכל הדורות, אשר היו נרדפים ומעונים וכמעט כולם בחרו בחיי בדידות מפני שלא יכלו לסבול את ההזיות האליליות שעם-ישראל שקע בהן... ואין ספק שכל נביאי השקר באותם הימים נחשבו ל"חכמים ולרבנים", כמו הגדוילים בימינו שתועים ומתעים את עמֵּנו אחרי ההבל, ומוליכים את הפתאים כצאן לטבח יובל.


ויתרה מזאת! המקלל טוען שגם אם נמצאה "אמונה מסוימת משובשת ומוטעית", דהיינו גם אם יתגלה שנחמן הכלבי וכל "חכמי ישראל" הסכלים באלף השנים האחרונות תעו בעניין השדים והקבלה הפגאנית וכו', כל מה שהם יידרשו הוא להביא "קרבן העלם דבר ותו לא"! האמנם? האמנם טעות כל-כך חמורה בענייני מינות ועבודה-זרה, שמשמעותה התעיית עם-ישראל במשך אלף שנים בתֹּהו ובייסורים מחרידים, האמנם היא תתכפר בפר העלם דבר?


וזו אולי הטענה המטופשת ביותר של המקלל מכל טענותיו המהובלות, שהרי לא מדובר בסנהדרין אנשי אמת אשר תעו בהוראת הלכה מורכבת בתום לב, אלא, באלפי עובדי אלילים שהשחיתו את יסודות הדת והִתעו את עמֵּנו בתהו במשך אלף שנים! העל זה יתכפר בקרבן העלם דבר של ציבור? העל התעיית עמֵּנו במינות ובאלילות יתכפר בקרבן העלם דבר?!


אלא, דינם של המינים הללו הוא "מורידין ולא מעלין", ולא מקבלין אותם בתשובה לעולם, וחובה לנהוג עמהם באכזריות ככל שהחוק מאפשר – כי האכזריות על המינים והמתעים את העם אחרי ההבל רחמים היא בעולם, וכל דבריי הללו מבוססים על פסקי חז"ל ורבנו. ועל דינם של המינים והמתעים את העם אחרי ההבל ראו במאמר: "וכל המינים כרגע יאבדו".


זאת ועוד, חובה להתאכזר לעכברי המינות הארורים הללו מצד נוסף, והוא הכלל ש"שגגת תלמוד עולה זדון". כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות: ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי בשגגה כתוצאה מרשלנות בלימוד התורה וההלכה – הם כמזידים; ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים.


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):


"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.


אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שהמינים הארורים גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, סילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמֵּנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.


כלומר, הם אינם מסוג המזידים "הרגילים", הם מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם. וכאמור, על המינים מחטיאי הרבים, המתעים את עמֵּנו בתהו, פסקו חז"ל ורבנו: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]" (הלכות סנהדרין יא, ו).


ואצרף לזה גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו:


"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


וכל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.


"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=מינותם של שר"י ותלמידיו תהרגם, בכך שהיא תחדיר לליבם את ההבל והתהו שמחריבים את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [כגון: אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר]" (מש' א).


***

בהמשך דבריו המקלל מוסיף לשקוע בחרפת סכלותו, וכמעט שהייתי מרחם על נפשו העשוקה והמיוסרה אלמלא הקב"ה ציווה עלי שלא לחמול ולא לכסות עליו, וזה לשונו:


"אבל במצב ההפוך – מי שאוחז באמונה משובשת ומעֻוותת כמותך המגובה רק על ידי דעת יחיד או דעת מיעוט של חכמים בדורו, וכל-שכן מדורות קודמים לפני 900 שנה והתברר במשך הדורות שמדובר בשיבוש ועיוות הנובעים מחוסר ידע של אלו שלא האמינו באמונה הנכונה – קרי אמונת השדים, עין הרע וחכמת הקבלה הקדושה באופן כללי – הוא זה הנקרא כופר, אפיקורס, וחשוד בכל מיני שיבושי הדעות ונחשב לרפורמי צדוקי וקראי. ובמקרה הטוב הוא נחשב כהלל [האמורא] שכפר בביאת המשיח בגמרא ואמרו עליו שיסלח לו השם יתברך וה'חתם סופר' כותב שמי שסובר כך כיום ואומר שדעתו כהלל הוא אפיקורס גמור!".


בדבריו האחרונים המקלל האומלל כורך את אמונת השדים הפגאנית יחד עם אמונת "עין הרע וחכמת הקבלה הקדושה", וכל מי שכופר לדעתו באחת משלוש אמונות ההבל הללו: "הוא זה הנקרא כופר, אפיקורוס, וחשוד בכל מיני שיבושי הדעות ונחשב לרפורמי צדוקי וקראי". ובכן, לבירור סכלות האמונה המאגית בעין הרע ייחדתי מאמר נפרד: "עין טובה ועין רעה במשנת הרמב"ם"; וכן בעניין הזיות הקבלה הפגאנית אין צורך להכביר מלים, כי כל אדם שלמד מדעים ולא טמטמוהו בהזיות, יבין מיד שמדובר בטקסטים אליליים נחותים מאד, בדומה לברית החדשה ולספר הקוראן, אשר מלאים בהזיות ובתועבות ובדמיונות נגעלים ומטופשים.


ונצרף דוגמה אחת קצרה וקולעת מתוך ספר האופל העלוב כדי להמחיש את גיעולו וגילולו, וכך נאמר בספר האופל (בא, לח ע"א): "כתוב: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ' [שמ' לד, כג] מאן פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ? דא [=זהו] ר' שמעון בר יוחאי". והחלפת האלוה בבשר-ודם עפר מן האדמה, הינה עבודה-זרה גסה ומכוערת ביותר, וליתר דיוק מדובר במינות.


וכבר התייחסתי לעיל לטענתו שיש לקבל את דעת המינים והתועים רק בגלל שהם הרוב...


***

ועתה נֹאמר דבר-מה על האשמתו של המקלל את הלל בכפירה בביאת המשיח (לא מדובר בהלל הזקן המפורסם אלא באמורא ששמו היה הלל). ובכן, בסנהדרין צט ע"א מובא דרש שבו נזכרו דעות שונות ביחס לזמן שבו ימלוך מלך המשיח, להלן מספר השנים שהוצעו במדרש הזה: ארבעים שנה, שבעים שנה, שלושה דורות, שלוש מאות ששים וחמש שנה, ארבע מאות שנה, שבעת אלפים שנה, או כמיום שנברא העולם ועד עכשיו. ברור אפוא שמדובר במדרש אשר נועד להחדיר את האמונה בביאת מלך המשיח ותו לא, וכל הפסוקים שמובאים שם כדי לבסס את הסברות השונות אינן ראיות גמורות אלא אסמכתות מדרשיות בעלמא.


בין החכמים שדעותיהם נזכרו במדרש מופיע חכם בשם הלל (האמורא), אשר אמר: "אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה". כלומר, לא יבוא עוד משיח מפני שתקופתו של חזקיה המלך הייתה כל-כך טובה לעם-ישראל, עד שהזכות לחיי רווחה ושפע כבר "נאכלה" בימיו של חזקיה, ולכן לא יבוא עוד משיח לעם-ישראל. ובכן, לא יעלה על הדעת שהלל האמורא ייצא מן הדת ויכפור ביסוד ביאת המלך המשיח, ועדיין חז"ל יקראו לו בשמו ואף יוסיפו לו את התואר "רבי". אלא ברור שמטרתו של ר' הלל הייתה ללמד, שאין בין ימות המשיח לעולם-הזה אלא שעבוד מלכיות בלבד, וכמו שמובא רק כמה שורות לאחר מכן: "דאמר שמואל: אין בין העולם-הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד". וזו הייתה מטרתו של ר' הלל, להוציא מלב ההוזים שמלך המשיח יעשה נסים ונפלאות ושבתקופתו יתרחשו כל מיני הזיות.


וכמו שפוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יב, א–ב):


[א] "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שָׁם [במציאות הנכספת הזו שנזכה לראות לנגד עינינו] חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו הולך. וזה שנאמר בישעיה: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' [יא, ו] – משל וחידה. ועניין הדבר, שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם המשולים בזאב ונמר, שנאמר: 'זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם' [יר' ה, ו], ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזולו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת כישראל, שנאמר: 'וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן' [יש' יא, ז; סה, כה]".


[ב] "וכן כל כיוצא באלו הדברים הכתובין בעניין המשיח – משלים הם, ובימות המלך המשיח יוודע לכול לאיזה דבר היו משל, ומה עניין רמוז בהן. אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות בלבד".


נחזור עתה לדברי ר' הלל האמורא, אשר חי בארץ-ישראל בסמוך לתקופת התנאים. ובכן, אחרי דבריו מובאת ביקורת חריפה של רב יוסף, אשר היה אמורא בבלי מדור האמוראים השלישי, על דברי ר' הלל הללו. וכך אומר רב יוסף: "שרא ליה מריה לרבי הלל! [כלומר, ה' יסלח לו על עוונו, אך שימו לב, רב יוסף עדיין קורא להלל האמורא בשם 'רבי'] חזקיה אימת הוה? בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבא בבית שני ואמר: 'גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ‍ִם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת' [זכ' ט, ט]".


ברם, האם לפי רב יוסף ר' הלל כפר ביסוד ביאת המשיח? וכי ר' הלל לא הכיר את הפסוק בספר זכריה? אלא נראה לי ברור, שרב יוסף הבין את מטרת דברי ר' הלל, אך סבר שאסור היה לר' הלל לומר את דבריו הללו, שמא יבינו מהם שאין לצפות לביאת המשיח, ועל זה אמר רב יוסף: "שרא ליה מריה", דהיינו שהיה על ר' הלל להיזהר בדבריו שמא ילמדו מתוך דבריו השקפה רעה ויכפרו בביאת המשיח. ולפיכך רב יוסף נחלץ להביא ראיה מהפסוק בזכריה, שוודאי גם ר' הלל הכיר, כדי לחסום כל אפשרות של הבנה שגויה בדבריו של ר' הלל.


ואם תתמהו ותאמרו: ומדוע הנך נחלץ להצדיק את ר' הלל? ובכן, מצוה וחובה לדון אדם צדיק לכף זכות וכדברי רבנו בפירושו לאבות במשנת "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (א, ו):


"עניינו, שאם היה אדם בלתי ידוע אצלך, שאינך יודע אם הוא צדיק או רשע, וראית שעשה מעשה או שאמר דבר אם תפרשהו באופן מסוים הרי הוא טוב, ואם תפרשהו באופן אחר הוא רע – דון אותו לטוב ואל תחשוב בו רע; אבל אם היה אדם ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשה הטוב, וראית לו מעשה שכל צדדיו מורים שהוא מעשה רע, ואי-אפשר להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק גדול ובאפשרות רחוקה – הרי חובה לפרשוֹ שהוא טוב כיוון שיש שם צד אפשרות שהוא טוב, ואסור לחושדו, ועל זה אומרים 'כל החושד בכשרים לוקה בגופו' [שבת צז ע"א]; וכן אם היה רשע ונתפרסמו מעשיו, וראינו שעשה מעשה שכל צדדיו מראים שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק מאד לרע – צריך להיזהר ממנו ולא להאמין בו טוב, כיוון שיש בו אפשרות לרע, אמר: 'כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ' [מש' כו, כה]".


אגב, חז"ל ורבנו הוסיפו להזהיר אותנו מפני המינים, ראו נא פסקם: "ישראל שעבד עבודה-זרה הרי הוא כגוי לכל דבר [...] וכן המינים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים, ואין מקבלין אותן בתשובה לעולם, שנאמר: 'כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים' [מש' ב, יט] [...] ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר: 'וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ' [מש' ה, ח], ומחשבת מין לעבודה-זרה" (עבודה-זרה ב, ח–ט). כלומר, גם כאשר המין יכזֵּב ויתעתע שמחשבתו לשמים, מחשבתו סוטה אחרי טינופי מינותו, ולעולם אין להאמין בדבריו.


***

לאחר הסרת הלעז מהאמורא ר' הלל, נמשיך לעיין בדברי המקלל:


"כך, שכיוון שכל החכמים ברבנים מאמינים בקיומם של שדים ובעין הרע וכל שאר הדברים שהרמב"ם לא זכה לראות ולדעת – בהכרח שזו אמונה נכונה מתוך כל מיני האמונות של היהדות והתורה, וכל הכופר בה הינו נחשב במקרה הטוב כמתייוון, כצדוקי, כרפורמי, וכמשכיל בזוי, שפל, מתועב, מצחין, ארור ומנוול כמותך, הנגוע עמוקות בסרך ושמץ של כפירה במין ממיני האמונות הראויות והמתחייבות, ומגלה פנים שלא כהלכה בדברי התנ"ך וחז"ל ודורש דרשות של דופי. כי הרי גם כל הרשעים שהזכרתי נוטים לכפור באמונות אלו".


הסכלות העיקרית של המקלל היא, שהוא מאמין ב"חכמי ישראל" שקמו בעם-ישראל באלף השנים האחרונות. אך האמת שרובם המכריע היו או מינים או סכלים או פתאים או רודפי בצע, ורק בודדים נדירים מאד היו אנשי אמת ישרי לב וטהורי מחשבה; ואפילו מקרב הבודדים שניתן ללמוד מהם, אין אחד אשר התקרב ליושר מחשבתו ולאהבת האמת והצדק של רבנו.


ואיך אני יודע זאת? ובכן, האפיפיור של כל הכומרים הללו היה ועודנו רש"י-שר"י, וכבר הוכחתי בעשרות רבות של מאמרים שמדובר במין וסכל וכופר ותועה מן הגרועים והמסוכנים ביותר שקמו לעם-ישראל בכל הדורות מאז אדם הראשון. כמו כן, עיון בדברי "חכמי ישראל" הללו מעלה, שהם היו ברמה מחשבתית ומדעית נמוכה מאד במקרה הטוב ועובדי אלילים במקרה הפחות טוב. גם ברמה הספרותית כתביהם הינם תת-רמה, עקושים ויקושים ומשובשים.


וכבר הוכחתי בעשרות רבות של מאמרים מקיפים את הזיותיהם והשקפותיהם הרעועות – תת-רמה של עובדי אלילים מאמיני הזיות המשרבטים עֵטם כמו תינוקות, פשוט להקיא!


וגם מכך שרוב "חכמי ישראל" הללו רוממו את נחמן הכלבי בהערצה כאילו היה גדול מגדולי ישראל, וכן מתייחסים לקבלה הפגאנית כאילו היא ניתנה למשה רבנו ע"ה בהר סיני, וכן מתירים ואף מחייבים להפוך תורת-אלהים לקורדום-חוצבים ולחלל שֵׁם-אלהים-חיים – כלומר, די בשלוש העובדות הללו כדי להבין עד כמה "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות הם עובדי אלילים כסילים ונבערים רודפי בצע ותאוות, עמוסים וגדושים בהזיות אליליות משחיתות.


ועתה לסכלות המשנית שבדברי המקלל לעיל, אשר אומר כך:


"וכל הכופר בה [באמונה בשדים ובקבלה וכו'] הינו נחשב במקרה הטוב כמתייוון, כצדוקי, כרפורמי וכמשכיל בזוי [...] כי הרי גם כל הרשעים שהזכרתי נוטים לכפור באמונות אלו".


כלומר, לפי המקלל יש "ראיה חשובה" לכך שהזיות השדים הקבלה והמאגיה כולן אמיתיות, והיא מכך שהמתייוונים והצדוקים והרפורמים והמשׂכילים שוללים אותן! ובכן, איני יודע כיצד המקלל ידע מה סברו המתייוונים והצדוקים, אבל נניח שגם הם סברו כמו הרפורמים והמשׂכילים שכל הזיות הקבלה והשדים הן הבל מהובל. מכל מקום, לפי המקלל, מכיוון שקובץ הכופרים הללו שוללים את הזיות השדים והקבלה יש להסיק שמדובר בהכרח בדברי אמת!


ואיני יודע אם לצחוק או לבכות על סכלותו, ולא רק בגלל שהנני יודע היטב שגם הרפורמים והמשׂכילים בימינו שקועים בהזיות על-גבי הזיות, אלא חמור מכך! כלומר, לפי הלך מחשבתו יש לשלול באופן מיידי וללא בחינה גם את כל שאר האמונות של המתייוונים, הצדוקים, הרפורמים, והמשכילים! האמנם? האמנם יש לשלול את מציאות הבורא רק כי הצדוקים או ממשיכי דרכם הקראים האמינו במציאות הבורא? האם יש לשלול את התורה-שבכתב רק כי הצדוקים או ממשיכי דרכם הקראים האמינו בה? האם יש לשלול את התורה שבכתב רק כי הנוצרים מאמינים בה? האם יש לשלול את יסוד ייחוד השם רק כי המוסלמים מאמינים בו? האם יש לשלול קיום של מצוות רבות רק בגלל שהרפורמים או המשׂכילים מקיימים אותן?


ואפילו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים האמינו במציאות הבורא! שהרי הנביא אומר: "מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ" (יר' י, ז), האם העובדה שהם תעו בעבודה-זרה אומרת שיש לשלול את מציאות הבורא יתעלה שמו?


ואין שום זכר בדבריו ליסוד הפילוסופי שהוא מיסודות דת האמת: קבל האמת ממי שאמרוֹ. אדרבה, הוא מתעלם לחלוטין מן האמת וקובע שוב ושוב ושוב כי האמת נמדדת לפי רוב הוזי ההזיות הנבערים אשר טוענים לאמיתתה – וכבר לימדנו הנביא ישעיה כי האמת נעדרת:


"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" (יש' נט, טו).


ודברים דומים אומר גם הנביא הושע: "שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַייָ עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ", ויש עוד תוכחות דומות בדברי הנביאים ע"ה.


***

בהמשך דבריו הנלעגים המקלל מוסיף חטא על פשע, וחוזר על שקרים שהרקיבו את עמֵּנו במשך דורות רבים: "צריך להזכיר רק שהרמב"ם לא ידע את חכמת הקבלה עד אחרית ימיו, שכן באחרית ימיו לימד אותו זקן אחד את החכמה הזו כידוע, והרמב"ם אמר שאם היה יודע חכמה זו קודם לכן, היה חוזר בו מדברים רבים שכתב, אלא שכבר אין לו כוח לזה".


ובכן, השקר הזה כבר נותץ ונטחן במאמר: "מגילת סתרים: האיגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם", ושם הוּכח שמדובר באיגרת מזויפת, וכמו שהמינים לא נרתעו מלשרוף את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וכמו שתואר במאמר: "חרם המינים הקדמונים על ספרי רבנו ושריפתם", כל-שכן וקל-וחומר שהם לא נרתעו מלזייף ולסלף ולהפיץ אגרות שקריות.


אגב, המקלל סותר את עצמו, בפסקה הקודמת הוא אומר: "כל החכמים ברבנים מאמינים בקיומם של שדים ובעין הרע וכל שאר הדברים שהרמב"ם לא זכה לראות ולדעת", ואילו בפסקה הזו הוא אומר: ש"באחרית ימיו לימד אותו זקן אחד את החכמה הזו כידוע" וכו'.


ושאלה קמה וניצבה: וכי יעלה על הדעת שרבנו יגלה שהוא טעה בדבריו ויניח שגיאות ותקלות לדורי דורות? וכי יעלה על הדעת שהוא יאמר בעניינים חמורים כאלה: "שכבר אין לו כוח"?!


***

המקלל ממשיך במצעד החרפות הנאצות והגידופים הנבובים, וזה לשונו:


"שלישית, אתה כזבן ושקרן פתולוגי, נוכל ושרלטן עז מצח, שכן אם נדייק בדברי הרמב"ם הללו נמצא שכל מה שהרמב"ם מדבר על חיוב מלקות למי שמאמין באמונות לא נכונות לדעתו – כולל השדים – מדבר על אמונה אלילית בכוחם, לא על עצם אמונת מציאותם וזה ברור ופשוט ביותר. אתה מסלף ומעוות את דבריו, אתה מגלה פנים שקריות וכפרניות ברמב"ם, ומוציא את דבריו מהקשרם הנכון. כך דרכו של אפיקורס שפל, סרוח וחולה רוח המלוכלך ונגוע בכל לכלוך וזוהמה אפשריים וחשוד על הכל מכל כל".


ואני תמה, איך מי שרק לפני כמה פְּסקות האשים את הרמב"ם שהוא "זקן ממרא" בא עתה "להגן" על הרמב"ם ו"להציל אותו"? מכל מקום, כלל לא דיברתי על חיוב מלקות למי שמאמין באמונות פגאניות משובשות, אף שגם זה נכון, אלא עסקתי בעיקר בהלכה המפורסמת שבהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". כלומר, אפילו מבלי לעבוד את השדים ואפילו מבלי לייחס להם "כוחות", כל מי שמאמין בקיום השדים הוא בגדר עובד עבודה-זרה.


כל-שכן וקל-וחומר שברוב ואולי אף כל אגדות חז"ל שבהן נזכרו השדים ובניהם, מיוחסים להם כוחות כישוף מאגיים על-טבעיים שבהם הם "מזיקים" לבני האדם. ובמלים אחרות, אם המקלל מודה שהוא מבין את כל אגדות חז"ל בעניין השדים כפשוטן, הרי שהוא בהכרח מחויב להאמין שיש לשדים כוחות מאגיים, ולפיכך, לפי דבריו שלו הוא חייב במלקות מן התורה...


"פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).


***

המקלל ממשיך לכזב בשקרים מצחיקים מאד: "אלו דברי הרמב"ם, דהיינו הציטוטים עם הסילוף השרלטני, המחפיר והנחשי שלך". ולאחר דבריו אלה המקלל מעתיק את הציטוטים שהבאתי מדברי רבנו, והנה דבריי שציטט, לפניכם: בספרוֹ מורה-הנבוכים אומר רבנו כך:


"וספר זה [=ספר 'הפלחה הנבטית' של ה'צאבה'] מלא מהזיות עובדי עבודה-זרה, וממה שנפש ההמונים נוטה אליו וקשורה בו, כלומר: מעשה הטלסמות [=הקמיעות, והוא הדין לכל ענייני המאגיה], והורדת הרוחניות, והכשפים, והשֵּׁדים והרוחות שוכני-המדברות" (ג, כט).


"ודע, כי האמונה הזו התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות, לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם [דהיינו השֵּׁדים], ובבואה שם הצל'" (ג, מו).


ובספר-המצוות (עמ' קפו–קפז), מצות לא-תעשה העשירית, אומר רבנו כך:


"האזהרה שהוזהרנו מלפנות אחרי עבודה-זרה ולהתעסק בענייניה. כוונתי בזה, העיון והשינון באותן ההזיות וההבלים שאומרים מייסדיה [...] שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותן הדמיונות [הם] ממה שמעורר את הפתי לדרוש אותם ולעבדם. והפסוק שבו הזהיר על עניין זה הוא אמרוֹ: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם' [ויק' יט, ד]. ולשון ספרא: 'אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלהות. [...] משום שנאמר: אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם [שם], מאי תלמודיה? [=מהו ביאור הפסוק?] אמר רבי יוחנן: אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם' [=עצם האמונה באלילים-בשדים מדלדלת ומרופפת מאד-מאד את הקשר השכלי היקר עם בורא-עולם, ועלולה אף לנתקו כליל]".


בהמשך דברי רבנו בספר-המצוות הוא שב ומדגיש, כי אפילו המחשבה שיש אמת בעבודה-זרה אסורה מן התורה, וכֹה דבריו: "ואמר עוד בעניין זה עצמו: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ' וכו' [שם ד, יט], כי לא הזהיר לבל ירים אדם את ראשו ויראה אותם בעיניו, אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב [=להתבונן במחשבתו] במה שמייחסים להם עובדיהם. [...] לפי שכל זה גורם לטעות אחריה. ודע שהעובר על עניין זה חייב מלקות".


עד כאן המקלל מעתיק ציטוטים מדברי רבנו שהובאו במאמריי, והוא ממשיך:


"אם כן, הרמב"ם אומר ברורות את דברוֹ: 'אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב במה שמייחסים להם עובדיהם... לפי שכל זה גורם לטעות אחריה... והעובד על זה חייב מלקות'! – אוי בולדוג שוטה מזיל ריר טמא ומטונף שכמותך – אוי אפיקורס מצחין וחולני שכמותך – הרמב"ם כותב שלא להתבונן במה שמייחסים להם עובדיהם – עובדיהם דווקא! כלומר שלא לחקור ולהתבונן שכלית האם יש ממש בטענות המאמינים באלוהותם ואלילותם של השדים ושאר הדברים [כלומר שאר מיני העבודה-הזרה], ודווקא על זה חייבים מלקות ולא על עצם האמונה בעצם מציאותם! שקרנא כזבנא! לשקר אין רגלים – כי שקרא לא קאי – אבל ממך בא לפלוט קיא. אתה פשוט רשע וכופר מאוס המגלה פנים שקריות ברמב"ם מבזה אותו ואת תורתו, הרמב"ם מתעב אותך ומקיא ממך. אין מבזה ומחרף של הרמב"ם גדול ממך".


נניח לרגע לשלל הקללות והנאצות של המקלל, וננסה להבין את טענתו מבעד למסך העשן. המקלל משום מה מתעלם מכל המקורות שהוא בעצמו מצטט ובוחר להתמקד במשפט אחד ויחיד שנאמר בספר-המצוות. מכל מקום, המקלל טוען שכל האיסור בעניין עבודה-זרה הוא להאמין במה שמייחסים עובדי האלילים לעבודה-הזרה, אך מותר להאמין בעצם מציאותם.


אך המקלל הסכל לא עשה את ההבחנה ההכרחית בין עבודה-זרה לנבראים לבין עבודה-זרה לדמיונות: ביחס לעבודה-זרה לנבראים כמו לשמש ולירח ולכוכבים, אכן מותר להתבונן בהם בעיניים ולהתפעל מיופיים ומעוצמתם, אך אסור באיסור חמור להתבונן עליהם בהערצה כמו שמתבוננים עליהם עובדיהם, דהיינו אסור באיסור חמור לייחס להם אלהות ושלטון.


ברם, ביחס לעבודה-זרה לדמיונות, כמו לשדים ולרוחות ולשאר האלילים הדמיוניים, בעניינם לא שייך לומר שמותר להאמין במציאותם, שהרי הם אינם קיימים במציאות! ובעיקר ביחס לעבודה-זרה לדמיונות הפגאניים הללו פוסק רבנו את הלכתו הנחרצת בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת [לדוגמה, שהשדים והאלילים קיימים במציאות שברא ה' יתעלה], אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". כלומר, כל מי שמאמין בהזיות ובדמיונות שהן אמת, מודה בעבודה-זרה שהיא אמת!


וכך פוסקים חז"ל ורבנו בעניין המודה בעבודה-זרה, בהלכות עבודה-זרה (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְו‍ֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


וכל החרדה הזו היא מפני שתכליתה הראשונה של התורה היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה מן המציאות, ולכן כל אמונה שנודפת ממנה ריח של עבודה-זרה יש לבער מקרבנו. קצרו של דבר, הראינו לדעת כי המקלל מטעה במכֻוון בצטטוֹ את דברי רבנו בספר-המצוות בעניין העבודה-הזרה לנבראים-לנמצאים (דהיינו לשמש לירח ולכוכבים וכו') שהרי הוא מסלף אותם בהסיקוֹ מהם שמותר לייחס אמיתות ומציאות לשדים ולשאר האלילים הדמיוניים.


כמו כן, המקלל מביא "ראיה" מסוף דברי רבנו בספר-המצוות, אך משום מה מתעלם לחלוטין מעיקר דברי רבנו שם, והנה הם שוב לפניכם: "האזהרה שהוזהרנו מלפנות אחרי עבודה-זרה ולהתעסק בענייניה. כוונתי בזה, העיון והשינון באותן ההזיות וההבלים שאומרים מייסדיה [...] שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותן הדמיונות [ואפילו בלא אמונה שיש בהם אמת] [הם] ממה שמעורר את הפתי לדרוש אותם ולעבדם. והפסוק שבו הזהיר על עניין זה הוא אמרוֹ: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם' [ויק' יט, ד]. ולשון ספרא: 'אם פונה את אחריהן את עושה אותן אלהות'".


כלומר, אסור "לפנות אחרי עבודה-זרה ולהתעסק בענייניה", דהיינו להאמין בהזיות עובדי האלילים בעניין מציאות השדים, ואלה הם בדיוק "ההזיות וההבלים שאומרים מייסדיה". וזאת מפני "שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותן הדמיונות", דהיינו החדרת המחשבה והאמונה שיש איזה ממש בהזיות ובדמיונות הנחותים הללו גורמת לעבדם. והראיה: המקלל עובד את נחמן הכלבי! כלומר, הזיות השדים ושות' השחיתו את מוחו ודרדרו אותו לעבודת אלילים!


ובל נשכח את סוף דברי המקלל לעיל:


"אתה פשוט רשע וכופר מאוס המגלה פנים שקריות ברמב"ם מבזה אותו ואת תורתו, הרמב"ם מתעב אותך ומקיא ממך. אין מבזה ומחרף של הרמב"ם גדול ממך".


ובכן, אלה הם דברי אלילות מובהקים אשר רק תלמיד של נחמן הכלבי מסוגל לאמרם, שהרי גם אם הייתי כמו שאותו המקלל טוען, הרמב"ם לא היה מתעב אותי ולא מקיא ממני, כדברי המקלל, שהרי הרמב"ם לא כאן... ותפישׂת הרמב"ם כמצוי נובעת מהשקפת עובדי האלילים, כאילו רבם ואלילם מצוי ורוחש בינותם: וכמו שהם מאמינים שנחמן הכלבי נמצא באומן ומלווה אותם בכל אשר הם הולכים, וכמו שסוברים באלילות חב"ד ביחס למנדל הטמבל יש"ו.


***

המקלל חותם את שלל "ראיותיו והוכחותיו" כנגדי במלים הבאות:


"אם כן, מוטטתי וריסקתי את הררי הבליך ושקריך התלויים בחוט השערה של הבל וריק – וכל יסוד בניין ההאשמות וההשמצות שלך כלפי כל החכמים שהאמינו ומאמינים בשדים, בקבלה וכו', התפרק קרס והתפוגג באחת – מה שהופך אותך לכופר מאוס ורשע-מרושע שמחרף ומגדף צדיקים גמורים לחינם – ללא שום בסיס, ועל זה נאמר: 'תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק [=כוונתו לנחמן הכלבי שר"י] עתק בגאווה ובוז' – להקיא ממך".


פשש... ובכן, לא רק שהמקלל הטיפש הזה לא מוטט ולא ריסק מאומה, הוא רק שקע עוד ועוד בתהום הסרוח של הסכלות והאלילות, ורק חשף עוד ועוד את כסילותו טיפשותו ועיוורונו.


והנני מתחיל להבין מדוע המקלל התעקש שלא לגלות את זהותו... "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ"; "אֹמֵר לְרָשָׁע צַדִּיק אָתָּה יִקְּבֻהוּ עַמִּים יִזְעָמוּהוּ לְאֻמִּים" (מש' יח;כד).


נספח – תגובתו של חברי נאור טויטו


המקלל הנ"ל טען: "אם נדייק בדברי הרמב"ם הללו נמצא שכל מה שהרמב"ם מדבר על חיוב מלקות למי שמאמין באמונות לא נכונות לדעתו, כולל השדים, מדבר על אמונה אלילית בכוחם, לא על עצם אמונת מציאותם וזה ברור ופשוט ביותר". ואני שואל, מי שמאמין שלשדים יש כוח לטמא את האדם, מי שנוטל ידיים בבוקר כדי לסלק "רוח רעה", מי שמקפיד על מים אחרונים כדי "לתת חלק לסטרא אחרא", מי שעושה חנוכת-בית כדי לעקור את הרוח הרעה ואת אחיזת השדים, מי שלא יושב על הקרקע בלי הפסק בד בינתיים מחשש לטומאת רוח רעה ועוד ועוד כל מיני הזיות ודמיונות... אדם שכזה לא מחזיק ב"אמונה אלילית בכוחם" של השדים?!


הצ'יוואווה מאומן ותלמידו המקלל – חלק ג
.pdf
הורידו את PDF • 264KB

312 צפיות11 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

11 Comments


חזק !


אכן רוב העולם (ובפרט ישראל) טיפש

Like
Replying to

בחור צעיר, מה שכתבתה " בטח גם מנעת מעצמך לקרוא לאנשים לעבוד את ה' וללמדם את דרך האמת כפי שנצטווינו" ,

ממש חוטא לאמת! כי למעלה מעשור שנים אחיך מחזר על הפתחים בכוללים ועושה השתדלות שיהודים יטעמו מתורת רבותינו הראשונים והרמב"ם בפרט.

מציע גם לך אייפוניסט צעיר שתצא לרחובותיה של עיר ו"תקרא לאנשים לעבוד את ה'".

שנה טובה.

(ומה שהגבתי באיחור כי תודה לה' אינטרנט יש לי רק במשרד )

Like

איתמר שלו
איתמר שלו
Sep 02, 2021

ריסקתי ומוטטתי חחחח

Like

Unknown member
Sep 01, 2021

כמה סבלנות וסובלנות יש לך רב אדיר!

עצם התייחסותך הרצינית אל דברי המין הזה, רק מראה עד כמה הנך אוהב את האמת!

שאפילו מין להכעיס, מכוער ונתעב שכזה, מקבל ממך שיעור תורה אמיתי! מי יודע, אולי בכל זאת משהו יישאר בתודעתו המזוהמת ויעשה לו נס בזכותך!

זכה למצוות רב אדיר! תבורך מן השמיים.


Like

המקלל הנ"ל טען: "אם נדייק בדברי הרמב"ם הללו נמצא שכל מה שהרמב"ם מדבר על חיוב מלקות למי שמאמין באמונות לא נכונות לדעתו – כולל השדים – מדבר על אמונה אלילית בכוחם, לא על עצם אמונת מציאותם, וזה ברור ופשוט ביותר."

ואני שואל - מי שמאמין שלשדים יש כח לטמאות את האדם, מי שנוטל ידים בבוקר כדי לסלק את הרוח הרעה, מי שעושה מים אחרונים כדי "לתת חלק לסטרא אחרא", מי שעושה חנוכת בית כדי לעקור את הרוח הרעה ואת אחיזת השדים, מי שלא יושב על הקרקע בלי הפסק בד בינתים מחשש לטומאת רוח רעה ועוד ועוד מיני הזיות ודמיונות... אדם כזה לא מחזיק ב"אמונה אלילית בכוחם" של השדים?!

פשוט לבכות עליך פתי סכל...

Like
bottom of page