אחת האקסיומות הרווחות בימינו היא שבית-המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. ברם, לכאורה הנחה רווחת זו תמוהה מאד, שהרי החובה לאהוב את הזולת והאיסור לשנוא את הזולת, אשר מופיעים בתורה בפסוקים: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" ו"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויק' יט, יז–יח) הינן מצוַת לא תעשה ומצוַת עשה מן התורה – וכי יעלה על הדעת שעבירה על מצות עשה אחת ועבירה על מצות לא-תעשה נוספת יגרמו לבדן לחורבן בית-המקדש?
כמו כן, לא מדובר במצוות שחייבים עליהן כרת או ארבע מיתות בית-דין, ואפילו לא מלקות מן התורה, שהרי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ובמלים אחרות, וכי יעלה על הדעת שעל מצוַת לא-תעשה שאין בה מעשה, שאין לוקין עליה כאמור, דווקא עליה הקב"ה יחייב חורבן וייסורים מחרידים? ועל ביטול מצוַת עשה אין צורך לומר שמדובר בעניין שולי באופן יחסי.
זאת ועוד, היכן הקב"ה מזהיר אותנו ששנאת חינם עלולה לגרום לחורבן? וכי הסיבה הזו מוזכרת בין פסוקי התוכחה הקשים שבתורה? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש בחורבן איום ונורא מבלי להזהיר אותנו על-כך? והלא אם נאמץ את ההזיה שבית-המקדש השני נחרב רק בשל שנאת חינם, נאלץ מבלי לשים לב להניח שהקב"ה הוא עַוָּל! דהיינו אֵל פגאני שמעוות את הדין ואינו שופט בצדק! ומבלי שנשים לב נהיה גם כופרים בתורה, שהרי התורה קובעת: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
ואולי יתרה מזאת, אין שום חובה לאהוב את מי שאינו הולך בדרכי התורה והמצוות (ראו: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים"), האם אפוא הייתה חובה לאהוב את הפושעים והחטָּאים שחיו בתקופת בית שני? והלא כפי שנראה בהמשך, עם-ישראל היה עסוק בעבירות רבות ובשחיתות גסה מאד – וכי הקב"ה יבוא בטענות לאדם שאינו אוהב את מי שהולך בדרכי רשע ותועבה? ולא רק שאין חובה לאהוב את החוטא, אם אותו פושע מכיר ומורד, לפי ההלכה מצוה לשנוא אותו וללחום בו עד שישוב בתשובה! (ראו: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך").
"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט, כא–כב); "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תה' מה, ח); "יִרְאַת יְיָ שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי" (מש' ח, יג).
אין ספק אפוא, ששנאת החנם שנזכרה בדברי חז"ל במסכת יומא (ט ע"ב), היא סימפטום חיצוני אחד מני רבים לריקבון השחיתות המוסרית שפשׂתה בליבו של עם-ישראל. ויש ראיה גדולה לדברינו מדברי הגמרא במסכת שבת (קיט ע"ב) לקמן, שם מובאת רשימה די ארוכה של ענייני שחיתות מוסרית ודתית, ומעניין הדבר ש"שנאת החנם" כלל לא נזכרה ביניהם!
והנה לפניכם דברי חכמים ע"ה:
"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה קרית-שמע שחרית וערבית [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן [...] לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה-את-זה [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה". ועוד אמרו: "לא חרבה ירושלים אלא על […] שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין [ב"מ ל ע"ב]".
הראינו לדעת, כי "שנאת החנם" כלל אינה התשובה היחידה לשאלה מדוע נחרב בית-המקדש השני. נראה אפוא ברור, שכל הסיבות הללו, כולל שנאת חינם, הינן סיבות שהן רק סימפטום לשחיתות מוסרית מקיפה ועמוקה אשר פשׂתה בחברה. אמנם, ייתכן ש"שנאת החנם" הייתה הסימפטום השכיח והנפוץ ביותר, מפני שהוא תוצאת כל השחיתויות המוסריות כולן.
א. סיבה נוספת לחורבן – גילוי עריות
שחיתות מוסרית חמורה מאד שחז"ל תלו בה את חורבן בית-המקדש השני היא גילוי עריות, וכך מסופר במסכת גיטין (נח ע"א), בתרגום מארמית:
"אמר רב יהודה אמר רב: מהו שכתוב [מיכה ב, ב]: 'וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ'? מעשה בשוליית נגרים שנתן עיניו באשת מעסיקו הנגר. פעם אחת הוצרך הנגר ללוות כסף, אמר לו שוליית הנגר: שַׁגֵּר אשתך אצלי ואלוונה. שיגר אשתו אצלו. שהה עמה שלושה ימים. הלך [השולייה] ובא אצלו [למעסיק]. אמר הנגר לשוליה: 'אשתי ששיגרתי לך היכן היא'?
אמר לו: 'אני שלחתי אותה מיד, ושמעתי שהתינוקות [נערים] התעללו בה [מינית] בדרך'. אמר הנגר לשוליה: מה אעשה? אמר לו השוליה: 'אם אתה שומע לעצתי, גרשה'. אמר לו: 'כתובתה מרובה' [ואין לי כסף לשלם לה אם אגרש אותה]. אמר לו השוליה: 'אני אלווך ותן לה כתובתה'. עמד זה וגרשה. הלך השוליה ונשאה. כיון שהגיע זמנו של הבוס-לשעבר לשלם ולא היה לו כסף לפרוע את ההלוואה, אמר לו השוליה: 'בוא תעבוד אצלי תמורת החוב'. והיו הם יושבים ואוכלים ושותים [השוליה ואשת הנגר] והוא [הנגר] היה עומד ומשרת אותם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסם, ועל אותה שעה נחתם גזר-הדין [של החורבן]".
וברור שלא על מעשה אחד נחתם גזר דינו של עם-ישראל לחורבן, אלא סיפור זה נועד ללמד שעם-ישראל היו פרוצים בזימה ובעריות, כמו בימי בית ראשון, וגם על עוון זה נחרב בית-המקדש. קצרו של דבר, חז"ל מתארים ציור שלם של שחיתות מוסרית קשה ועמוקה.
ב. סיבה נוספת לחורבן – סכלות ראשי הדת
אחת האגדות המפורסמות ביותר בעולם הדתי הינה האגדה על קמצא ובר-קמצא. אגדה זו מובאת כדוגמה ומופת לשנאת החנם שגרמה לחורבן, וממנה מביאים ראיה לשנאת החנם שפשׂתה בעם. ברם, מי שמתבונן באגדה הזו יראה, שהמסר של שנאת החנם הינו המסר השולי, בעוד שהמסר המרכזי הוא שרפיסות וסכלות אנשי הדת היא זו שהביאה לחורבן, ואם תרצו: התחסדות שנובעת מסכלות היא זו שהביאה לחורבן בית-המקדש, שהרי בסוף האגדה אומר רבי יוחנן: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". כלומר, המסקנה היא שלא בגלל שנאת החנם נחרב בית-המקדש, אלא בגלל חסידות והתחסדות של שטות, בגללה נחרב המקדש ונשרף ההיכל וגלינו מארצנו!
והנה לפניכם הסיפור על קמצא ובר-קמצא, ואגב, תרגום המלה "קמצא" מארמית לעברית הינו "חגב", ושמא יש בזה רמז לדור המדבר, אשר נגזרה עליהם כליה במדבר: בעקבות שנאת ארץ-ישראל, בעקבות העדר ביטחונם בה' יתעלה, ובעקבות רפיסותם המחשבתית וההגותית, שהרי בדור המרגלים נאמר: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במ' יג, לג).
מכל מקום, כך נאמר במסכת גיטין (נה ע"ב) בתרגום לעברית:
"אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב [מש' כח, יד]: 'אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה?' על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים [...] היה איש אחד ולו אוהב בשם קמצא ושונא בשם בר-קמצא. יום אחד אותו האיש הכין סעודה. אמר למשרתו, לך והבא לי את קמצא, הלך והביא לו את בר-קמצא. בא, מצאהו שהיה יושב, אמר לו: מכיוון שאתה שונא שלי, מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו: הואיל ובאתי תן לי להישאר, ואשלם לך מה שאכלתי ושתיתי. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך את הוצאות חצי הסעודה כולה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן את הוצאות כל הסעודה כולה. אמר לו: לא. אחזו בידו, הקימו והוציאו.
אמר בר-קמצא: הואיל וחכמים היו יושבים בסעודה ולא גערו בו, יוצא מכך שהם הסכימו לכך. אלך ואלשין עליהם לבית המלכות. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי אמר? אמר: שלח להם קרבן, וראה אם הם מקריבים אותו. שלח בידיו עגל משולש [מובחר]. בדרך הטיל בו מום […] אשר לנו-ליהודים נחשב מום, ולהם-לרומאים לא נחשב מום.
חשבו חכמים להקריבו משום שלום המלכות, אמר להם ר' זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח? חשבו חכמים להורגו [את בר-קמצא], שלא ילך ויאמר [לרומאים]. אמר להם ר' זכריה: יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג? אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
ג. הסיבה המפורסמת – שנאת חינם
נעיין עתה בדברי חז"ל ביומא (ט ע"ב), וכך נאמר שם: "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם". לאור הסיבות הרבות לחורבן שראינו לעיל, ברור שאין להבין מדרש זה כפשוטו. כלומר, מה שנאמר במדרש "שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים", אינו כפשוטו, שהרי ראינו שהיו שחיתויות מוסריות רבות ומחרידות שפשׂוּ ופשטו בחברה, ואף לא יעלה על הדעת שדור שלם שמקפיד על התורה ושומר על כל המצוות, ייענש בחורבן איום ומזוויע רק בגלל שהם שנאו איש את רעהו. ויתרה מזאת, מי שסובר כן למעשה מייחס לה' עוול ועונש חמור ולא מידתי ללא אזהרה כלל!
ויתרה מזאת, אין לי צל של ספק שמדובר במדרש מוסרי כללי, שהרי בהמשכו נאמר שם: "ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה-זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים", וברור שמדובר בדברי הבאי וגוזמא מדרשיים מובהקים, שהרי לא יעלה על הדעת ששנאת חינם שקולה כנגד שלוש החמורות, שנאמר בהן הלכה למעשה "ייהרג ואל יעבור"!
נמצא אפוא, שחז"ל ביקשו לרתום את הזעזוע מן החורבן כדי להרחיק את עם-ישראל משנאת חינם, עד כדי שאמרו שהוא היה הסיבה לחורבן, ואף הפליגו ואמרו ששנאת חינם שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות, דבר אשר אין לו שום אחיזה אמיתית במציאות: לא ההלכתית, לא המשפטית, ולא המוסרית, רק בתחום המדרש יש אולי מקום לגוזמת הבאי מפליגה זו.
ברם, מי שאינו מבין שמטרת חז"ל הינה לרומם את האדם להתנהגות מוסרית נעלה, ונדמה לו כי הסיבה המרכזית לחורבן הבית השני הייתה שנאת חינם, לעולם לא יזכה לראות בבניינו של בית-המקדש, כי שנאת חינם הינה רק סימפטום לשחיתות מוסרית מקיפה עמוקה וחודרת. ואם העם יסבור שדי לתקן את הסימפטום ולא ייתן דעתו לתקן את שורש הרעות והחולאים, לעולם לא יצליח לשוב לה' אלהים אמת, ולהיות ראוי לבניין בית-המקדש!
ד. מהו המקור לשנאת החנם?
כבר ראינו שהגורם המרכזי לשנאת החנם הוא שחיתות מוסרית מקיפה מעמיקה וחודרת. אך מהו המקור לשחיתות המוסרית הזו? מהי הסיבה לכך שהאדם החזק משמר את מעמדו תוך שהוא רומס ומתנשא על זולתו? מהי הסיבה לכך שהקרובים לעוגה ממשיכים לאכול אותה ולהרחיק ממנה את זולתם? מהי הסיבה לכך שאנשי השררה והדת ממשיכים לטמטם את ההמונים אחרי ההזיות הדמיונות וההבלים במטרה להנציח את הונם שׂררתם ויוקרתם?
על השאלה הזו משיב רבנו במורה (ג, יא), שם הוא מסביר, שכל הסכסוכים והרעות שהאדם גורם לזולתו, המקור לכולם הוא העדר החכמה. כלומר, כמו שאדם עיוור אשר הולך ללא הכְוונה יזיק ויחבול בעצמו ובזולתו, כך כל אחד מבני האדם לפי רמת סכלותו יזיק לזולתו. ברם, אם הייתה לאדם חכמה היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו, כי החכמה היא מאור עיני הדעת, היא מנחה את האדם בהליכותיו ובאורחות חייו ומונעת ממנו להזיק לעצמו ולזולתו.
וכֹה דברי רבנו במורה שם (ג, יא):
"הרעות הגדולות הללו הנעשות בין אישי בני אדם מזה לזה [...] כולם גם הם נספחים להעדר [של החכמה] לפי שכולם מחיובי הסכלות [...] כשם שהסומא מחמת העדר הראוּת לא יחדל מלהיכשל ולהיחבל, ולחבול גם בזולתו מחמת שאין לו מה שינחֵהו בדרך. כך כיתות בני אדם, כל אחד כפי ערך סכלותו, פועל בעצמו ובזולתו רעות גדולות [...] ואילו הייתה שם [=לסכל] חכמה [...] כי אז היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו".
כלומר, אם הייתה חכמה אמיתית לבעלי ההון ולראשי הדת, הם לא היו מתעים ומתעתעים בהמון, הם לא היו גוזלים אותו באינסוף דרכים מתוחכמות, הם לא היו מחשבים חשבונות יומם ולילה כיצד להתעות: לרומם את מעמדם ויוקרתם ולפטם את חשבון הבנק שלהם! "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קה' ז, כט).
ה. כיצד החכמה מבערת את השחיתות המוסרית שתוצאתה השנאה?
בהמשך דברי רבנו במורה שם (ג, יא), הוא מבאר, כי החכמה הזו אשר מאירה את שכלו של האדם בדעת ומרוממת אותו למעלת אדם, היא אהבת האמת וידיעתה, וכֹה דבריו:
"כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי בני אדם זה-לזה, וכבר הבטיח [הנביא ישעיה] ואמר: 'וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ' [...] [יש' יא, ו] ואחר-כך נתן סיבה לכך ואמר: כי סיבת סילוק אלה השנאוֹת וההתקוטטויות וההשתלטויות היא ידיעת בני אדם אז אמיתת האלוה, ואמר: 'לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [שם, ט]".
מדבריו אנו למדים, שהחכמה הזו שתביא לשלום עולמי היא ידיעת האמת ואהבתה, כלומר, השאיפה הכמיהה והאהבה לידיעת האמת תסלק את השחיתות המוסרית, וכמו שאומר הנביא, שסילוק השחיתות יהיה בזכות ידיעת ה' שתציף את כל העולם כמים לים מכסים.
ברם, מדוע האהבה לאמת חשובה כל-כך? האם לא ניתן לֵידע את השם ולזכות בשלום עולמי גם ללא אהבה לאמת? תשובה, רק לאחר שנשאף לידיעת האמת נזכה להבין משהו ממושגי האמת הערֵבים. הבנתם תעורר בקרבנו עונג נפשי שיפרוט על נימי נפשנו הדקים במנגינה נפלאה, מנגינת אור וצליל שתגרש את חושך ההזיות, הדמיונות והתאוות. וכאשר תסתלק הרדיפה אחר התאוות וייעקרו שאיפותינו החומריות המוגזמות, נצליח לרפא את נפשנו ממגרעותינו הנפשיות, שהן המקור הנרפשׂ לשנאה לקנאה ולתחרות. בהעדר המגרעות ובהקשבה למנגינת האור והלב, שמחת הלב ואהבת החנם יציפו את לבנו קל מהרה.
שאיפתנו ואהבתנו לאמת וזיכוך נפשנו ממגרעותינו הנפשיות, יובילו בהכרח לאהבת חינם, שהרי אין עוד סיבה להתקוטט ולהשתלט, אין עוד סיבה לקנא ולהתחרות, אין עוד סיבה להתבונן על החבר בעין רעה, אין עוד סיבה לרדוף אחרי ההבל! שאיפתי ושאיפת חברי היא לֵידע את ה' ולהתענג יחדיו מאותו מקור מפכה ובלתי נדלה של עונג חכמה ואמת. מדוע אפוא שאקנא בחברי אם הוא חכם ממני? שהרי אם שאיפתי לרומם את נפשי, אחפוץ בקרבתו ובטובתו כדי שהוא ירוממני למעלתו. וגם אם הוא עשיר ממני לא אקנא בו, שהרי הממון והמותרות אינם המקור לעונג אמיתי, ואדרבה, הם עלולים להפוך לתקלה ולמכשול גדול.
נמצא, כי השער לאהבת חינם ולשלום עולמי הוא אהבת האמת, ורק כאשר זו תפעם בקרבנו ותזכך את נפשנו, נזכה להתרומם אט-אט למעלת אהבת חינם ולעבוד את ה' שכם אחד: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
בסופו של התהליך שהחל באהבת האמת, יתרוממו בני האדם גם למעלת ידיעת ה' יתעלה במלוא זיוה הודה והדרה, ואז אהבת החנם תהיה בשיאה. בשאיפה לתכלית נעלה זו פותח רבנו הרמב"ם את ספרו "משנה תורה": "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון [...] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [שמ' כ, ב; דב' ה, ו]".
ו. מהי ידיעת ה'?
מיד בפתיחת ספרו הרמב"ם מורה לנו את דרך האמת, ולפיה על האדם לשאוף כל ימי חייו מאז עמדו על דעתו לידע את השם. הכלל המנחה להגעה לידיעת השם הוא השאיפה לידיעת האמת בכל תחום מתחומי החיים, ועיצוב אורחות חיינו לאור השקפות אמיתיות, והראשונה שבהן: קבל האמת ממי שאמרוֹ! לאחר שהאדם שִׁכלל את נפשו ביסודות הללו, עליו להכשיר את עצמו לידע את ה' במובנה העמוק של מצוה זו: הכרת בורא-עולם באמצעות לימוד מדעי-הטבע המופלא שסובב אותנו, ובאמצעות התבוננות במצוות התורה תכליתן ומטרתן.
אהבת האמת תפתח לנו את שערי הדעת לעונג נפשי מופלא, ונזכה לעבוד את ה' בשמחה ובאהבה ולא לשם קבלת טובות הנאה. שהרי המקור לשמחה ולאושר איננו הכבוד היוקרה והשׂררה המדומים או הכסף המשחית, אלא מקור מים חיים, מקור אמיתי בלתי נדלה לעונג נפשי ולאושר ולשמחה אמיתיים ונצחיים. העונג המחשבתי יוסיף עוד ועוד לעורר את חושינו הרוחניים, ובמחשבתנו תהדהד במשנה-תוקף תשוקת הנפש לאהבת האמת ולידיעתה.
בעניין זה ראוי לעיין בדברי שלמה במשלי (ב, י), ובפירוש רס"ג הצמוד להם:
"'כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם' – כי הנפש מתענגת בחכמה כמו שמתענג הגוף במה שהוא מרגיש, כמו שאמר: 'וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם', לפי שהנפש חגה סביב תענוגיה, וכאשר היא מוצאת את השמחה והעונג בחכמה עם רוממותה וכבודה וטהרתה וניקיונה הרי נשלם לה כל מה שהיא רוצה".
קאפח מוסיף שם הערת השקפה חשובה מאין-כמותה שרבים שוגים בה, וזה לשונו:
"כלומר, שאין הנפש מתענגת בחכמה [=כוונתו כאן לתורה] אלא בזמן שהאדם דורשה ולומדה לשמה ברוממותה ובכבודה, ולא כשהוא לומדה לשם מקצוע או כל דבר שפל אחר [ובמלים אחרות, לא כאשר הוא הופך את התורה לקורדום לחצוב בו משכורות וטובות הנאה]".
אולם, קאפח לא היה נאמן לדברי האמת שבפיו, שהרי הוא הפך תורת חיים לקורדום חוצבים, ועשה הון מן התורה במשך יובל שנים תמימות, תוך שהוא עובר על איסורי תורה חמורים מאד: 1) האיסור להפוך את ממסד הדיינות לממסד מטונף של בצע (שהרי דיין שרק הִרבה שכר לשלוחיו ולסופריו הוא בגדר לוקח שוחד ורודף בצע); 2) האיסור ליטול משכורות בעבור פסיקת דינים; 3) האיסור להפוך את התורה לקורדום בנטילת משכורות נפוחות ומשחיתות.
וכבר ביארתי כל זאת במקום אחר, ראו: "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם מארי?".
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
ז. עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים?
במסכת יומא (ט ע"ב) נאמר, שדור החורבן היו "עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים". ובכן, לאור מסכת העוונות הארוכה של דור החורבן אשר פורטה לעיל, וכן לאור שנאת החנם שיקדה בקרבם, וכן לאור המלחמות הפנימיות הרצחניות שהיו בתוכם שלא התייחסתי אליהן במאמר זה – לא יעלה על הדעת שהם היו באמת עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, זוהי אפוא הוצאת-שם-רע לתורה! שהרי איך ייתכן לומר על רוצחים ופושעים ועבריינים אשר הקב"ה החליט להענישם בחורבן ובייסורים, שהם "צדיקים וחסידים"? ומדוע חכמים ע"ה בכל זאת התעקשו לתאר אותם כ"צדיקים וחסידים" אשר "עוסקים בתורה ובמצוות" וכו'?
ובכן, נראה לי ברור, כי דור החורבן תעו ולעו בהזיה שהם "גדולים צדיקים וחסידים", ולכן חז"ל נקטו בלשון הזה, לא כדי לומר מי ומה הם היו באמת, אלא כדי לומר מי הם היו בעיני עצמם. "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב). ברוב גאוותם, דור החורבן היו סמוכים ובטוחים שהם צדיקים וחסידים שהולכים בדרך האמת, דבר שגרם להם ליהירות ולגסות-רוח שדרדרו אותם למרוד, תוך ביטחון עצמי מופרז, ברומי הגדולה והחזקה, שהרי הם היו בטוחים שה' יהיה עמם! וכמו שאומר הנביא מיכה (ג, יא): "רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה".
מה ניתן ללמוד מכך? ייתכן שיקומו אנשים בעם-ישראל שידַמו שהם "גדולים צדיקים וחסידים" והם אינם אלא פושעים וחטָּאים, עד שהם ראויים לחורבן ולייסורים הקשים ביותר. וזה בדיוק הסיפור של המינים וצאצאיהם באירופה, דורות רבים סברו שהם "גדולים צדיקים וחסידים", ועדיין הם חושבים שהם "גדולים צדיקים וחסידים", אך בעיני ה' הם רעים וחטָּאים מאד.
"בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי" (מש' א, כז–ל). "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה? וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם, וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה" (דב' כט, כג–כו).
ומי הם הסבורים שהם "גדולים וצדיקים וחסידים" ואינם אלא רשעים מרשיעים?
ובכן, התשובה לכך נמצאת בדברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ט):
"והמינים, הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון".
הלכה זו מתארת את כפירתם של המינים בעצם העובדה שהם מינים ופושעים מתעיבים, כלומר, הם בטוחים שהם אינם פועלים שום אוון! ויתרה מזאת, הם בטוחים שהם היהודים הנבחרים האמיתיים, גדולים וחסידים וצדיקים, בדיוק כמו שישוע ותלמידיו סברו... "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן" (מש', ל, כ).
זאת ועוד, קיום המצוות של המינים וצאצאיהם אז – באירופה, והיום – בארץ-ישראל ובעוד מקומות בעולם, לא נועד באמת לפרסם את ייחוד שמו של ה' יתעלה ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, כשאיפתו הטהורה של אברהם אבינו שקרא: "בשם ה' אל עולם". אלא, שאיפתם היא להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים! כלומר, כל המצוות שלהם הינן כלים לקבלת פטוֹרים מהמדינה ומהחברה, לקבלת טובות הנאה או כבוד ויוקרה מדומים, וכן לשקוע בתאוות הבהמיות בהכשר הַשַּׁרַ"ץ (במלרע), ולעתים לא רחוקות אף בתועבות החמורות ביותר...
לפיכך אין אנו מצליחים לכונן את בית-המקדש בימינו, שהרי כל דור שלא נבנה בימיו, אמרו חכמים כאילו נחרב בימיו! וזו בדיוק הסיבה שבית-המקדש חרב בימינו, כי המינים וצאצאיהם החריבו את דת משה והפכו אותה לדת פרו-נוצרית, במטרה להשתמש בה כקורדום להפקת רווחים וטובות הנאה, מכל הסוגים והמינים שפירטנו לעיל: פטור מצבא, קבלת קצבאות מהמדינה, פטורים ממסים, פטור מפרנסת הבית, הפיכת האשה לשפחה, ועוד.
ומדוע הפיכת התורה לקורדום מנציחה את החורבן? ובכן, לשם הפיכת הדת לקורדום נוצר צורך הכרחי לעוות את התורה-שבכתב ואת התורה-שבעל-פה, ולכן קמו פרשנים כמו רש"י-שר"י וחבר מרעיו, אשר עיוותו וזייפו את התורה, והחדירו את שלל הזיותיהם לדת משה הטהורה, כדי להמשיך במעלליהם ובתעלוליהם תוך שנדמה להם שהם "צדיקים וחסידים".
נמצא, שהעיסוק האורתודוקסי בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, היה ונותר עיסוק חיצוני תועלתני, לא לשם שמים ולהשגת האמת ואהבת ה' יתעלה, אלא להשגת תועליות גשמיות וחומריות. ובמלים אחרות, שמירת התורה והמצוות הפכו לכלים נתעבים לשקיעה בשחיתות מוסרית. וזו הסיבה המרכזית לכך שדת משה אינה מצליחה לטהר את השחיתות המוסרית מעם-ישראל, ולהתרומם ולבנות את בית-המקדש! רק לאחר שיחדלו לעוות ולזהם ולעשוק את דת משה, רק אז נצליח לרומם את נפשנו, לשאוף אוויר צח וצלול ולשתות ממימי הדעת.
ח. סיבה נוספת לחורבן – המינות!
למי שיתבונן היטב, בדברי רבנו בהלכות תפילה (ב, א) מובאת סיבה נוספת לחורבן אשר כבר רמזנו אליה לעיל, וכֹה דברי רבנו: "בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל, והיו מצֵירין לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית-דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שְׁאָלָה [=בקשה] מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל". והמינים הם כידוע עובדי-עבודה-זרה מישראל.
מדובר בהלכה ברבן גמליאל השני שחי בדור שסמוך לחורבן, כלומר, בדור שלאחר החורבן רבו המינים בישראל. אולם, לא יעלה על הדעת שירבו המינים בדור שלאחר החורבן, אלמלא זרעי המינות והאלילות נבטו והשרישו ורחשו עוד לפני החורבן. ובמלים אחרות, לא רק גילוי עריות היה סיבה לחורבן, אלא גם עבודה-זרה אשר התפתחה לאחר החורבן למינות האלימה והמתעללת מן הסוג הגרוע ביותר: "והיו מצֵירין לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם".
ואיך אנחנו יודעים שעם-ישראל תעה בדור החורבן גם אחרי עבודה-זרה? ובכן, המקור המרכזי לנהייה אחר התאוות ולשקיעה בשחיתות מוסרית הוא עבודה-זרה, שהרי שחיתות מוסרית לא תרים-ראש במקום שיש בו יראת שמים, והעדר יראת השמים הקיצוני ביותר הינו במקום שבו שוגים במינות ובעבודה-זרה, וכמו שאמר אברהם אבינו: "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי" (בר' כ, יא), וברור שכל יושבי ארץ כנען בימים ההם היו עובדי עבודה-זרה.
ביאור הדברים, ככל שהעבודה-הזרה חודרת עמוק יותר ויותר, כך יראת השמים נעלמת ומתפוגגת, וככל שהעבודה-הזרה חודרת ויראת השמים מתפוגגת – כך השחיתות המוסרית גדלה ומתעצמת. והרחבתי בעניין הזיקה החזקה שבין שחיתות מוסרית לעבודה-זרה במאמר: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה". ואגב, זו הסיבה שהציר שהתורה סובבת עליו הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, כלומר, לא בגלל שהקב"ה זקוק שנעבדֵהו ונירא מפניו, אלא כדי שהאנושות לא תחריב את עצמה בהפיכתה לגרועה מחיות הטרף.
סוף דבר
ומה נעשָׂה בימינו? לצערנו מעטים מאד הם אנשי האמת, וכמו שתיאר רבנו בראש איגרתו לתלמידו ר' יוסף את המצב ביחס לספר "משנה תורה":
"ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו, שהוא [משנה-תורה] יגיע בלי ספק: [א] לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַראה שאין צורך בו, או שהוא בלתי שלם; [ב] ואף לידי הסכל הפתי [=חסר הדעת] אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וִידַמֶּה שהוא מעט התועלת; [ג] ואף לידי המתחיל ההוזה המבולבל, ויִקשו לו בו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי; [ד] ולידי המתחסד לפי דמיונו [המתקדשים והמיטהרים אשר שקועים בתועבות בחדרי חדרים], המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות ["הפילוסופיה הארורה הטעתּוּ", "גדולים וטובים ממנו"] – ואלה הם הרוב".
ובמלים אחרות, רוב "אנשי הדת" בימיו של הרמב"ם היו לפי דעתו: "רעי לבב" או "מקנאים" או "פתאים" או "סכלים" או "הוזים" או "מבולבלים" או "מתחסדים" או "מאובנים" או "מטומטמים" או "מלעיזים"... ובימינו רוב אנשי הדת אוחזים כל-כך חזק בסכלות עד שהם ראויים לכמה וכמה מהתארים הללו בעת ובעונה אחת... וכמו שלמדנו לעיל, כל הסכלות הזו נובעת מהעדר החכמה אשר מדרדר אותם קל-מהרה לשחיתות מוסרית מסוגים שונים.
וראו גם את דברי רבנו באיגרתו לר' יוסף (עמ' קלא): "ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים [...]אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות [...] ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו [הגדוילים] כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".
כלומר, כאשר הדבר קשור בשׂררה, גם מן החמורות אנשי הדת אינם נמנעים, ויראת השמים המועטה שלהם נעלמת לחלוטין! ונחתום בדברי רבנו באיגרתו לר' יוסף (עמ' קכה–קכו):
"ויבוא [הספר "משנה תורה"] בלי ספק, גם לידי השׂרידים אשר ה' קורא, בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יֵדעו ערך מה שעשינו, אשר אתה [תלמידו ר' יוסף בן יהודה] הראשון שבהם, ואף אם לא יהיה לי בדורִי זולתך – דַּיִּי [...] וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבּלֵהו [את הספר "משנה תורה"] כראוי לו, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף על פי שלא ישיג תכלית".
"הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
בתמונת שער הרשומה:
המצור על ירושלים והחרבתה בידי הרומאים תחת פיקודו של טיטוס, בעיניו של דייוויד רוברטס, שמן על בד, 1850. מיקום הרומאים בציור: מצפון-מזרח לעיר, דבר התואם את שלב הקמת המחנות של טיטוס, כשבציור נראה המחנה המאוחד באֵזור הר הצופים. ההצתות בעיר יכולות להיות קשורות לקרבות הפנימיים בין המורדים. ניתן להבחין בציור בשלוש החומות המקיפות את העיר, וברקע - במגדלים שממערב לעיר העליונה, סביב לארמון הורדוס. המקדש משמאל, ונחל קדרון לפניו.