האם המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם?

אחת האקסיומות הרווחות בימינו היא שבית-המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. ברם, לכאורה הנחה רווחת זו תמוהה מאד, שהרי החובה לאהוב את הזולת והאיסור לשנוא את הזולת, אשר מופיעים בתורה בפסוקים: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" ו"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויק' יט, יז–יח) הינן מצוַת לא תעשה ומצוַת עשה מן התורה – וכי יעלה על הדעת שעבירה על מצות עשה אחת ועבירה על מצות לא-תעשה נוספת יגרמו לבדן לחורבן בית-המקדש?


כמו כן, לא מדובר במצוות שחייבים עליהן כרת או ארבע מיתות בית-דין, ואפילו לא מלקות מן התורה, שהרי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. ובמלים אחרות, וכי יעלה על הדעת שעל מצוַת לא-תעשה שאין בה מעשה, שאין לוקין עליה כאמור, דווקא עליה הקב"ה יחייב חורבן וייסורים מחרידים? ועל ביטול מצוַת עשה אין צורך לומר שמדובר בעניין שולי באופן יחסי.


זאת ועוד, היכן הקב"ה מזהיר אותנו ששנאת חינם עלולה לגרום לחורבן? וכי הסיבה הזו מוזכרת בין פסוקי התוכחה הקשים שבתורה? וכי יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש בחורבן איום ונורא מבלי להזהיר אותנו על-כך? והלא אם נאמץ את ההזיה שבית-המקדש השני נחרב רק בשל שנאת חינם, נאלץ מבלי לשים לב להניח שהקב"ה הוא עַוָּל! דהיינו אֵל פגאני שמעוות את הדין ואינו שופט בצדק! ומבלי שנשים לב נהיה גם כופרים בתורה, שהרי התורה קובעת: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


ואולי יתרה מזאת, אין שום חובה לאהוב את מי שאינו הולך בדרכי התורה והמצוות (ראו: "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים"), האם אפוא הייתה חובה לאהוב את הפושעים והחטָּאים שחיו בתקופת בית שני? והלא כפי שנראה בהמשך, עם-ישראל היה עסוק בעבירות רבות ובשחיתות גסה מאד – וכי הקב"ה יבוא בטענות לאדם שאינו אוהב את מי שהולך בדרכי רשע ותועבה? ולא רק שאין חובה לאהוב את החוטא, אם אותו פושע מכיר ומורד, לפי ההלכה מצוה לשנוא אותו וללחום בו עד שישוב בתשובה! (ראו: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך").


"הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט, תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (תה' קלט, כא–כב); "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תה' מה, ח); "יִרְאַת יְיָ שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי" (מש' ח, יג).


אין ספק אפוא, ששנאת החנם שנזכרה בדברי חז"ל במסכת יומא (ט ע"ב), היא סימפטום חיצוני אחד מני רבים לריקבון השחיתות המוסרית שפשׂתה בליבו של עם-ישראל. ויש ראיה גדולה לדברינו מדברי הגמרא במסכת שבת (קיט ע"ב) לקמן, שם מובאת רשימה די ארוכה של ענייני שחיתות מוסרית ודתית, ומעניין הדבר ש"שנאת החנם" כלל לא נזכרה ביניהם!


והנה לפניכם דברי חכמים ע"ה:


"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחיללו בה את השבת [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה קרית-שמע שחרית וערבית [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן [...] לא חרבה ירושלים אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה-את-זה [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים [...] לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה". ועוד אמרו: "לא חרבה ירושלים אלא על […] שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין [ב"מ ל ע"ב]".


הראינו לדעת, כי "שנאת החנם" כלל אינה התשובה היחידה לשאלה מדוע נחרב בית-המקדש השני. נראה אפוא ברור, שכל הסיבות הללו, כולל שנאת חינם, הינן סיבות שהן רק סימפטום לשחיתות מוסרית מקיפה ועמוקה אשר פשׂתה בחברה. אמנם, ייתכן ש"שנאת החנם" הייתה הסימפטום השכיח והנפוץ ביותר, מפני שהוא תוצאת כל השחיתויות המוסריות כולן.


א. סיבה נוספת לחורבן – גילוי עריות


שחיתות מוסרית חמורה מאד שחז"ל תלו בה את חורבן בית-המקדש השני היא גילוי עריות, וכך מסופר במסכת גיטין (נח ע"א), בתרגום מארמית:


"אמר רב יהודה אמר רב: מהו שכתוב [מיכה ב, ב]: 'וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ'? מעשה בשוליית נגרים שנתן עיניו באשת מעסיקו הנגר. פעם אחת הוצרך הנגר ללוות כסף, אמר לו שוליית הנגר: שַׁגֵּר אשתך אצלי ואלוונה. שיגר אשתו אצלו. שהה עמה שלושה ימים. הלך [השולייה] ובא אצלו [למעסיק]. אמר הנגר לשוליה: 'אשתי ששיגרתי לך היכן היא'?


אמר לו: 'אני שלחתי אותה מיד, ושמעתי שהתינוקות [נערים] התעללו בה [מינית] בדרך'. אמר הנגר לשוליה: מה אעשה? אמר לו השוליה: 'אם אתה שומע לעצתי, גרשה'. אמר לו: 'כתובתה מרובה' [ואין לי כסף לשלם לה אם אגרש אותה]. אמר לו השוליה: 'אני אלווך ותן לה כתובתה'. עמד זה וגרשה. הלך השוליה ונשאה. כיון שהגיע זמנו של הבוס-לשעבר לשלם ולא היה לו כסף לפרוע את ההלוואה, אמר לו השוליה: 'בוא תעבוד אצלי תמורת החוב'. והיו הם יושבים ואוכלים ושותים [השוליה ואשת הנגר] והוא [הנגר] היה עומד ומשרת אותם, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסם, ועל אותה שעה נחתם גזר-הדין [של החורבן]".


וברור שלא על מעשה אחד נחתם גזר דינו של עם-ישראל לחורבן, אלא סיפור זה נועד ללמד שעם-ישראל היו פרוצים בזימה ובעריות, כמו בימי בית ראשון, וגם על עוון זה נחרב בית-המקדש. קצרו של דבר, חז"ל מתארים ציור שלם של שחיתות מוסרית קשה ועמוקה.


ב. סיבה נוספת לחורבן – סכלות ראשי הדת


אחת האגדות המפורסמות ביותר בעולם הדתי הינה האגדה על קמצא ובר-קמצא. אגדה זו מובאת כדוגמה ומופת לשנאת החנם שגרמה לחורבן, וממנה מביאים ראיה לשנאת החנם שפשׂתה בעם. ברם, מי שמתבונן באגדה הזו יראה, שהמסר של שנאת החנם הינו המסר השולי, בעוד שהמסר המרכזי הוא שרפיסות וסכלות אנשי הדת היא זו שהביאה לחורבן, ואם תרצו: התחסדות שנובעת מסכלות היא זו שהביאה לחורבן בית-המקדש, שהרי בסוף האגדה אומר רבי יוחנן: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". כלומר, המסקנה היא שלא בגלל שנאת החנם נחרב בית-המקדש, אלא בגלל חסידות והתחסדות של שטות, בגללה נחרב המקדש ונשרף ההיכל וגלינו מארצנו!


והנה לפניכם הסיפור על קמצא ובר-קמצא, ואגב, תרגום המלה "קמצא" מארמית לעברית הינו "חגב", ושמא יש בזה רמז לדור המדבר, אשר נגזרה עליהם כליה במדבר: בעקבות שנאת ארץ-ישראל, בעקבות העדר ביטחונם בה' יתעלה, ובעקבות רפיסותם המחשבתית וההגותית, שהרי בדור המרגלים נאמר: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במ' יג, לג).


מכל מקום, כך נאמר במסכת גיטין (נה ע"ב) בתרגום לעברית:


"אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב [מש' כח, יד]: 'אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה?' על קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים [...] היה איש אחד ולו אוהב בשם קמצא ושונא בשם בר-קמצא. יום אחד אותו האיש הכין סעודה. אמר למשרתו, לך והבא לי את קמצא, הלך והביא לו את בר-קמצא. בא, מצאהו שהיה יושב, אמר לו: מכיוון שאתה שונא שלי, מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו: הואיל ובאתי תן לי להישאר, ואשלם לך מה שאכלתי ושתיתי. אמר לו: לא. אמר לו: אתן לך את הוצאות חצי הסעודה כולה. אמר לו: לא. אמר לו: אתן את הוצאות כל הסעודה כולה. אמר לו: לא. אחזו בידו, הקימו והוציאו.


אמר בר-קמצא: הואיל וחכמים היו יושבים בסעודה ולא גערו בו, יוצא מכך שהם הסכימו לכך. אלך ואלשין עליהם לבית המלכות. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי אמר? אמר: שלח להם קרבן, וראה אם הם מקריבים אותו. שלח בידיו עגל משולש [מובחר]‏. בדרך הטיל בו מום […] אשר לנו-ליהודים נחשב מום, ולהם-לרומאים לא נחשב מום.


חשבו חכמים להקריבו משום שלום המלכות, אמר להם ר' זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח? חשבו חכמים להורגו [את בר-קמצא], שלא ילך ויאמר [לרומאים]. אמר להם ר' זכריה: יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג? אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".


ג. הסיבה המפורסמת – שנאת חינם


נעיין עתה בדברי חז"ל ביומא (ט ע"ב), וכך נאמר שם: "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם". לאור הסיבות הרבות לחורבן שראינו לעיל, ברור שאין להבין מדרש זה כפשוטו. כלומר, מה שנאמר במדרש "שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים", אינו כפשוטו, שהרי ראינו שהיו שחיתויות מוסריות רבות ומחרידות שפשׂוּ ופשטו בחברה, ואף לא יעלה על הדעת שדור שלם שמקפיד על התורה ושומר על כל המצוות, ייענש בחורבן איום ומזוויע רק בגלל שהם שנאו איש את רעהו. ויתרה מזאת, מי שסובר כן למעשה מייחס לה' עוול ועונש חמור ולא מידתי ללא אזהרה כלל!


ויתרה מזאת, אין לי צל של ספק שמדובר במדרש מוסרי כללי, שהרי בהמשכו נאמר שם: "ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה-זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים", וברור שמדובר בדברי הבאי וגוזמא מדרשיים מובהקים, שהרי לא יעלה על הדעת ששנאת חינם שקולה כנגד שלוש החמורות, שנאמר בהן הלכה למעשה "ייהרג ואל יעבור"!


נמצא אפוא, שחז"ל ביקשו לרתום את הזעזוע מן החורבן כדי להרחיק את עם-ישראל משנאת חינם, עד כדי שאמרו שהוא היה הסיבה לחורבן, ואף הפליגו ואמרו ששנאת חינם שקולה כנגד שלוש העבירות החמורות, דבר אשר אין לו שום אחיזה אמיתית במציאות: לא ההלכתית, לא המשפטית, ולא המוסרית, רק בתחום המדרש יש אולי מקום לגוזמת הבאי מפליגה זו.


ברם, מי שאינו מבין שמטרת חז"ל הינה לרומם את האדם להתנהגות מוסרית נעלה, ונדמה לו כי הסיבה המרכזית לחורבן הבית השני הייתה שנאת חינם, לעולם לא יזכה לראות בבניינו של בית-המקדש, כי שנאת חינם הינה רק סימפטום לשחיתות מוסרית מקיפה עמוקה וחודרת. ואם העם יסבור שדי לתקן את הסימפטום ולא ייתן דעתו לתקן את שורש הרעות והחולאים, לעולם לא יצליח לשוב לה' אלהים אמת, ולהיות ראוי לבניין בית-המקדש!


ד. מהו המקור לשנאת החנם?


כבר ראינו שהגורם המרכזי לשנאת החנם הוא שחיתות מוסרית מקיפה מעמיקה וחודרת. אך מהו המקור לשחיתות המוסרית הזו? מהי הסיבה לכך שהאדם החזק משמר את מעמדו תוך שהוא רומס ומתנשא על זולתו? מהי הסיבה לכך שהקרובים לעוגה ממשיכים לאכול אותה ולהרחיק ממנה את זולתם? מהי הסיבה לכך שאנשי השררה והדת ממשיכים לטמטם את ההמונים אחרי ההזיות הדמיונות וההבלים במטרה להנציח את הונם שׂררתם ויוקרתם?


על השאלה הזו משיב רבנו במורה (ג, יא), שם הוא מסביר, שכל הסכסוכים והרעות שהאדם גורם לזולתו, המקור לכולם הוא העדר החכמה. כלומר, כמו שאדם עיוור אשר הולך ללא הכְוונה יזיק ויחבול בעצמו ובזולתו, כך כל אחד מבני האדם לפי רמת סכלותו יזיק לזולתו. ברם, אם הייתה לאדם חכמה היו נמנעים כל נזקיו מעצמו ומזולתו, כי החכמה היא מאור עיני הדעת, היא מנחה את האדם בהליכותיו ובאורחות חייו ומונעת ממנו להזיק לעצמו ולזולתו.