שלום עכשיו!

האם ערך השלום גדול מקיום מצוות התורה? האם הוא דוחה את מצוות התורה?


אחל בסיפור קצר, זכורני כי בתחילת דרכי המחשבתית נסעתי ברכב עם אחד מאנשי השם, מגדולי הדרדעים השכירים. ברכב נסעו איתנו יחד עוד כמה אנשים. ישבתי מאחור והר"ב ישב לפניי במושב הקדמי לצד הנהג. במהלך הנסיעה שוחחו יושבי הרכב עם הר"ב על ענייני הלכה ושאלו אותו שאלות. אחת השאלות נגעה לאחד ממנהגי אשכנז המשובשים, והר"ב ענה להם תשובה מתחמקת אשר כנראה לא סיפקה את תשוקתי לשמוע תשובת-אמת.


לאחר שהר"ב סיים את תשובתו, שאלתי אותו מדוע הוא מתייחס לחכמי אשכנז בכפפות של משי? מדוע הוא מתאמץ בכל כוחו למצוא צידוקים והצטדקויות למנהגיהם המשובשים אשר רחוקים כרחוק-מזרח-ממערב מדרך האמת, דהיינו מדרך הישר של רבנו ודת משה? וכראיה לצדקת דבריי ציטטתי לפני אותו ר"ב נוכל ורודף-בצע את דברי רבנו מ"מאמר תחיית המתים" ואשר בהם הוא מתאר את ראשוני אשכנז המסופקים (וכל-שכן המינים) כ"יותר תועים מן הבהמות"! כאשר אותו ר"ב שמע את הציטוט הוא החל במסכת של דברי חלקות חלקלקים ומפותלים שנועדו לשכנע אותי שלא ראוי לצטט ולהשתמש בדברי רבנו הללו, אך מכל דברי החלקות והפיתוי הנכלוליים שלו עלה טיעון אחד בלבד והוא: שאני מוביל בדרך הזו לפולמוס.


ובמלים אחרות, אותו רי"ש-בי"ת מחנך את תלמידיו להימנע מ"פולמוס" עם האשכנזים או שאר התועים ההולכים בדרכם, ואפילו אם מדובר בעניינים שקשורים להרחקה מובהקת מאלילות ומעבודה-זרה! ועשרות שנות ממסד רבני מפוטם גרמו לו לאותו רי"ש-בי"ת לשכוח את הציר שעליו כל התורה שלנו סובבת עליו, והוא המלחמה באלילות ובעבודה-הזרה! כאילו פני דת משה הם רק "פנים נחמדות" וחלקלקות אשר נועדו להשׂביע את רצון כולם, כדי שנוכל "להפיץ תורה" בדרך שלא תפגע במכונה המשומנת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה. כלומר, כל עוד דת משה אינה מסכנת את מכונת הפקת הרווחים – היא רצויה וראויה, אך ברגע שדת משה מסכנת את תאוותיהם ודמיונותיהם – היא בגדר "פולמוס".


ומי יגלה עפר מעיני אברהם אבינו ומשה רבנו ע"ה, ושאר נביאי וגדולי ישראל אשר נלחמו באלילות ובעבודה-הזרה מלחמת חורמה! מי יגלה עפר מעיניהם ויַראה להם את אותם בעלי המרדעות הממסדיים והמפוטמים, אשר עיוורו אותם הבצע והתאווה לסבור שכל פעולותיהם הנחרצות של גדולי האומה בהרחקת הסכלות והאלילות הינן בגדר "פולמוס בלתי ראוי".


"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַייָ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שמ' לב, כו–כט). ביעור עבודה-זרה הינו אפוא ברכה גדולה לאדם ולעולם כולו!


ואין ספק כי לדעת אותם רי"ש-בי"תים נכלוליים, משה רבנו לא רק היה פולמוסן עז-פנים, אלא אף אדם עריץ ואכזר שלא היה מסוגל להיות "נחמד" ו"חייכן" ו"טוב לב" כמותם...


שלום עכשיו!


לאחרונה פנה אלי אחד מידידיי היקרים ושמו דניאל קליסקי הי"ו. הוא שאל אותי שאלה מאד מעניינת, הוא אמר שהוא חיפש את המלה "שלום" במקרא, ומצא שהיא מופיעה פעמים רבות, אך בשום מקום הוא לא מצא: "שהמקרא מעלה את ערך השלום לערך עליון שאפשר בעבורו לעבור על דברי תורה, לסלף אותה, לעוות אותה, ולומר שבעבור השלום עדיף לשתוק ולקבל את עובדת קיומם של מינים ואפיקורוסים במחיצתנו, ולחיות איתם בשלום".


מדוע באמת הכומרים השכירים, ובעיקר עובדי הציבור הממסדיים, הפכו את ערך השלום ליותר נכבד מביעור עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? האם באמת השלום הוא יסוד אשר ניתן באמצעותו לעקוף לבטל ואף לרמוס את חוקי התורה? האם השלום מכשיר את העבודה-הזרה? ושמא הוא מכשיר גם גילוי עריות? שהרי לעולם ניתן לטעון "גדול השלום", ולא להעניש לדוגמה "משגיח" רשע וחסר-לב אשר תוקף נערות ונערים, ואף לאפשר לו להמשיך במעלליו, שהרי "גדול השלום" ואם הדבר יתפרסם עלולה להתגלע מריבה גדולה...


מדוע אפוא הרבנים השכירים הממסדיים זועקים השכם והערב "שלום עכשיו!"?


מדוע הם אוסרים ומגַנים את הקריאה בשם ה' אל עולם, כאילו מדובר בעבודה-זרה?


ודומים הם לנביאי השקר אשר עליהם נאמר: "וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם [=הכל טוב ויפה וגדול השלום], וְאֵין שָׁלוֹם [אך אין באמת שלום בדרכיהם ובמעשיהם הרעים]" (יר' ו, יד); "יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר: שָׁלוֹם, וְאֵין שָׁלוֹם" (יח' יג, י) "בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר [שהרי גדול השלום] וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ [תככים ונכלולים]" (יר' ט, ז).


סיבה ראשונה – פולמוס מעורר למחשבה


הרבנים השכירים, ובמיוחד הדרדעים שבהם, מחויבים לשמור על ממסד הרבנות הפרו-נוצרי הקיים כדי לשמֵּר את המכונה המשומנת של הפקת רווחים וטובות הנאה מן התורה. ואמרתי: "ובמיוחד הדרדעים שבהם", שהרי הם החשודים המיידיים בְּמֶרִי ובסטייה מדרך המינות, ולכן דווקא הדרדעים השכירים יתאמצו בכל הזדמנות להחניף לממסד, כמו בקיום כנסים "עולמיים" אשר נועדו לחלק כיבודים ולרומם את שמם של בעלי המרדעות.


מכל מקום, באופן כללי, מלחמות ופולמוסים על אמונות ודעות מערערים את מעמדו של הממסד מפני שהם מעוררים למחשבה ולמחקר, ואלה מובילים במקרים רבים מאד לחשיפת האמת ולשפיכת אור על מעללי השכירים הממוסדים עוטי המרדעות וגלימות הכומרים. כלומר, מלחמות על דרך האמת מעוררות את האנשים לחשוב, וזה דבר שרע מאד לכומרים השכירים, כי המחשבה והדעת הן האויב הראשון שלהם, שהרי ברגע שאנשים מתחילים לחשוב ולשאול שאלות, סופם גם לגלות לפחות משהו מן האמת על מעללי כומרי-הדת.


ומי שמתבונן בספרי הכתובים של דוד ושלמה יגלה את רוממות החכמה והדעת.


סיבה שנייה – חשש מחשיפת יסודות הדת


כמו כן, בעלי המרדעות חוששים מאד שאמת כואבת נוספת תתגלה במלא עוזה, והיא: שהם ופטרוניהם, דהיינו "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, מחקו וביטלו את כל יסודות הדת המחשבתיים! ומה יאמרו? ש"חכמי ישראל הקדושים גאוני העולם" היו מינים וכופרים? ואם ייאלצו לומר-כן, יהיה עליהם להודות שהם סכלים ונוכלים ולוותר על כל מה שחצבו ברשע במחצבת דת משה הטהורה: כבוד, יוקרה, שׂררה, משׂכורות ואינסוף טובות הנאה...


לפיכך, הם אינם רוצים ואינם מסוגלים לקיים את ההלכות החשובות שנוגעות לביעור מינות ועבודה-זרה, או להדרכת עם-ישראל לדרך האמת וליסודות המחשבה הטהורים, או לקריאה בשם ה' אל עולם – כי כל המצוות הללו מנוגדות בתכלית הניגוד לדרכם העקושה והשקרית, ושופכות אור על מעלליהם ותעלוליהם – וזו סיבה נוספת מדוע הם מרוממים את השלום: כדי לטשטש את חשיבות יסודות הדת, ובראשם: ידיעת ה' וייחוד שמו, המלחמה בעבודה-זרה ובמינות, והקריאה בשם ה' אל עולם לעם-ישראל ולעולם כולו – כאילו השלום גדול יותר מכל יסודות הדת המחשבתיים, וכאילו הוא שקול כנגד כל תרי"ג המצוות כולן.


והאמת היא, כמו שאומר רבנו חמש-שש פעמים בכתביו, שהציר שעליו כל התורה כולה סובבת עליו הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה! וזה מן המפורסמות, וכל מי שיתבונן בספר התורה ובדברי הנביאים יגלה את אמיתת דברי רבנו! כמו כן, עקירת עבודה-זרה היא הבסיס לידיעת ה' ולייחודו וכן למילוי חובתנו וייעודנו: לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש ולבנות את בית הבחירה. ובמלים אחרות, השכירים הממוסדים מסלפים את התורה! כאילו הציר שעליו התורה סובבת הוא ערך השלום, שהרי תחת האצטלה של "גדול השלום" ניתן לעצב מחדש את כל מצוות התורה, ובמיוחד לעצב מחדש את היחס למינות ולעבודה-זרה.


וראו גם מאמרי: "ציר התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".


סיבה שלישית – הלקוח תמיד צודק!


מעמדם הפוליטי והחברתי והערצת ההמונים לכומרים השכירים, מעניקים לבעלי המרדעות שׂררה כסף וכבוד. כלומר, הכומרים השכירים הם למעשה סוחרים בדת משה והלקוחות שלהם הם ההמונים הנבערים אשר מעניקים להם שררה כסף וכבוד. וכידוע, הלקוח תמיד צודק, ולכן הם אינם רשאים מבחינה כלכלית ומוסרית למתוח ביקורת או להוכיח את העם, שהרי הם מחויבים לתת לעם שירותי דת באופן שהלקוח יהיה מרוצה, כמו נביאי השקר בימי קדם, אשר חצבו טובות הנאה מדת משה ואמרו לעם מה שהם מעוניינים לשמוע.


לפיכך, אם הם ישגו להבין את מקומם