האם ערך השלום גדול מקיום מצוות התורה?

אחל בסיפור קצר, זכורני כי בתחילת דרכי המחשבתית נסעתי ברכב עם אחד מאנשי השם, מגדולי הדרדעים השכירים. ברכב נסעו איתנו יחד עוד כמה אנשים. ישבתי מאחור והר"ב ישב לפניי במושב הקדמי לצד הנהג. במהלך הנסיעה שוחחו יושבי הרכב עם הר"ב על ענייני הלכה ושאלו אותו שאלות. אחת השאלות נגעה לאחד ממנהגי אשכנז המשובשים, והר"ב החלקלק ענה להם תשובה מתחמקת אשר כנראה לא סיפקה את תשוקתי לשמוע תשובת-אמת.

לאחר שהר"ב סיים את תשובתו, שאלתי אותו מדוע הוא מתייחס לחכמי אשכנז בכפפות של משי? מדוע הוא מתאמץ בכל כוחו למצוא צידוקים והצטדקויות למנהגיהם המשובשים אשר רחוקים כרחוק-מזרח-ממערב מדרך האמת, דהיינו מדרך הישר של רבנו ודת משה? וכראיה לצדקת דבריי ציטטתי לפני אותו ר"ב נוכל ורודף-בצע את דברי רבנו מ"מאמר תחיית המתים" ואשר בהם הוא מתאר את ראשוני אשכנז המסופקים (וכל-שכן המינים) כ"יותר תועים מן הבהמות"! כאשר אותו ר"ב שמע את הציטוט הוא החל במסכת של דברי חלקות חלקלקים ומפותלים שנועדו לשכנע אותי שלא ראוי לצטט ולהשתמש בדברי רבנו הללו, אך מכל דברי החלקות והפיתוי הנכלוליים שלו עלה טיעון אחד בלבד והוא: שאני מוביל בדרך הזו לפולמוס.

ובמלים אחרות, אותו רי"ש-בי"ת מבקעת-העצמות מחנך את תלמידיו להימנע מ"פולמוס" עם האשכנזים וכן עם עבדיהם הנרצעים, ואפילו אם מדובר בעניינים שקשורים להרחקה מובהקת ממינות ומעבודה-זרה! ועשרות שנות ממסד רבני מפוטם ומסואב גרמו לו לאותו רי"ש-בי"ת לשכוח את הציר שעליו כל התורה שלנו סובבת עליו, והוא המלחמה באלילות ובעבודה-הזרה! כאילו פני דת משה הם רק "פנים נחמדות" וחלקלקות אשר נועדו להשׂביע את רצון כולם, שהרי רק כך יוכלו "להפיץ תורה" בדרך שלא תפגע במכונה המשומנת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה. כלומר, כל עוד דת משה אינה מסכנת את מכונת הפקת הרווחים – היא רצויה וראויה, אך ברגע שדת משה מסכנת את תאוותיהם ודמיונותיהם – היא בגדר "פולמוס".

ומי יגלה עפר מעיני אברהם אבינו ומשה רבנו ע"ה, ושאר נביאי וגדולי ישראל אשר נלחמו באלילות ובעבודה-הזרה מלחמת חורמה! מי יגלה עפר מעיניהם ויַראה להם את אותם בעלי המרדעות הממסדיים והמפוטמים, אשר עיוורו אותם הבצע והתאוות לסבור שכל פעולותיהם הנחרצות של גדולי האומה בהרחקת הסכלות והאלילות הינן בגדר "פולמוס בלתי ראוי".

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַייָ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שמ' לב, כו–כט). ביעור עבודה-זרה הינו אפוא ברכה גדולה לאדם ולעולם כולו! ואין ספק כי לדעת אותם רי"ש-בי"תים נכלוליים ונגעלים, משה רבנו ע"ה לא רק היה פולמוסן עז-פנים, אלא אף אדם עריץ ואכזר שלא היה מסוגל להיות "נחמד" ו"חייכן" ו"טוב לב" כמותם...

מדוע הכומרים השׂכירים הפכו את השלום ליסוד דתנו?

לאחרונה פנה אלי אחד מחבריי היקרים (אגב אשכנזי במוצאו), והוא שאל אותי שאלה מאד מעניינת, הוא אמר שהוא חיפש את המלה "שלום" במקרא, ומצא שהיא מופיעה פעמים רבות, אך בשום מקום הוא לא מצא: "שהמקרא מעלה את ערך השלום לערך עליון שאפשר בעבורו לעבור על דברי תורה, לסלף אותה, לעוות אותה, ולומר שבעבור השלום עדיף לשתוק ולקבל את עובדת קיומם של מינים ואפיקורוסים במחיצתנו, ולחיות איתם בשלום".

מדוע באמת הכומרים השכירים, ובעיקר עובדי הציבור הממסדיים, הפכו את ערך השלום ליותר נכבד מביעור עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? האם באמת השלום הוא יסוד אשר ניתן באמצעותו לעקוף לבטל ואף לרמוס את חוקי התורה? האם השלום מכשיר את העבודה-הזרה? ושמא הוא מכשיר גם גילוי עריות? שהרי לעולם ניתן לטעון "גדול השלום", ולא להעניש לדוגמה "משגיח" רשע וחסר-לב אשר תוקף נערות ונערים, ואף לאפשר לו להמשיך במעלליו, שהרי "גדול השלום" ואם הדבר יתפרסם עלולה להתגלע מריבה גדולה...

מדוע אפוא הרבנים השכירים הממסדיים זועקים השכם והערב "שלום עכשיו!"? מדוע הם אוסרים ומגַנים את הקריאה בשם ה' אל עולם, כאילו מדובר בעבודה-זרה? ודומים הם לנביאי השקר אשר עליהם נאמר: "וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם [=הכל טוב ויפה וגדול השלום] וְאֵין שָׁלוֹם [אך אין באמת שלום בדרכיהם ובמעשיהם הרעים, רק מוות ומינות]" (יר' ו, יד); "יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר: שָׁלוֹם, וְאֵין שָׁלוֹם" (יח' יג, י) "בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר [שהרי גדול השלום] וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ [תככים ונכלולים ומזימות]" (יר' ט, ז).

סיבה ראשונה – פולמוס מעורר למחשבה

הרבנים השכירים, ובמיוחד הדרדעים שבהם כמו ערוסי, מחויבים לשמור על ממסד הרבנות הפרו-נוצרי הקיים כדי לשמֵּר את המכונה המשומנת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה מן התורה. ומדוע הדרדעים שבהם במיוחד? שהרי הם החשודים המיידיים בְּמֶרִי ובסטייה מדרך המינות הממוסדת, ולכן דווקא הדרדעים השכירים יתאמצו בכל הזדמנות להחניף לממסד (כמו בקיום כנסים 'עולמיים' שנועדו לחלק כיבודים ולרומם את שמם של בעלי המרדעות).

וביתר ביאור: מלחמות ופולמוסים בענייני אמונות ודעות מערערים מאד את מעמדו של הממסד מפני שהם מעוררים למחשבה ולמחקר, ואלה מובילים במקרים רבים מאד לחשיפת האמת ולשפיכת אור על מעללי השכירים הממוסדים עוטי המרדעות וגלימות הכומרים. כלומר, מלחמות על דרך האמת מעוררות את האנשים לחשוב, וזה דבר שרע מאד לכומרים השכירים, כי המחשבה והדעת הן האויב הראשון שלהם – שהרי ברגע שבני-האדם מתחילים לחשוב ולהשׂכיל ולשאול שאלות, סופם גם לגלות ולהבין לפחות משהו מן האמת על מעללי כומרי-הדת – ומי שמתבונן בספרי הכתובים של דוד ושלמה יגלה את רוממות החכמה והדעת.

"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב [...] גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה [...] אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ [...] וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=מינותם של רש"י ותלמידיו תהרגם, בהחדירם לליבם את ההבל שמחריב את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [כגון: אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר]" (מש' א).

סיבה שנייה – חשש מחשיפת יסודות הדת

כמו כן, בעלי המרדעות חוששים מאד שאמת כואבת נוספת תתגלה במלא עוזה, והיא: שהם ופטרוניהם, דהיינו "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, מחקו וביטלו את כל יסודות הדת המחשבתיים! ומה יאמרו? ש"חכמי ישראל הקדושים גאוני העולם" היו מינים וכופרים? ואם ייאלצו לומר-כן, יהיה עליהם להודות שהם סכלים ונוכלים ונבלים ולוותר על כל מה שחצבו ברשע במחצבת דת משה הטהורה: כבוד, מעמד, שׂררה, משׂכורות ואינסוף טובות הנאה...

לפיכך, השכירים למיניהם אינם רוצים ואינם מסוגלים לקיים את ההלכות החשובות שנוגעות לביעור מינות ועבודה-זרה, או להדרכת עם-ישראל לדרך האמת וליסודות המחשבה הטהורים, או לקריאה בשם ה' אל עולם – כי כל המצוות הללו מנוגדות בתכלית הניגוד לדרכם העקושה והשקרית, ואף שופכות אור על מעלליהם ותעלוליהם – וזו סיבה נוספת מדוע הם מרוממים את השלום: כדי לטשטש את חשיבות יסודות הדת, ובראשם: ידיעת ה' וייחוד שמו, המלחמה בעבודה-זרה ובמינות, והקריאה בשם ה' אל עולם לעם-ישראל ולעולם כולו – כאילו השלום גדול יותר מכל יסודות הדת המחשבתיים, וכאילו הוא שקול כנגד כל תרי"ג המצוות כולן.

והאמת היא, כמו שאומר רבנו חמש-שש פעמים בכתביו, שהציר שעליו כל התורה כולה סובבת עליו הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה! וזה מן המפורסמות, וכל מי שיתבונן בספר התורה ובדברי הנביאים יגלה את אמיתת דברי רבנו! כמו כן, עקירת עבודה-זרה היא הבסיס לידיעת ה' ולייחודו וכן למילוי חובתנו וייעודנו: לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש ולבנות את בית הבחירה. ובמלים אחרות, השכירים הממוסדים מסלפים את התורה! כאילו הציר שעליו התורה סובבת הוא ערך השלום, שהרי תחת האצטלה של "גדול השלום" ניתן לעצב מחדש את כל מצוות התורה, ובמיוחד לעצב מחדש את היחס למינות ולעבודה-זרה.

ובעניין זה ראו: "הציר שעליו סובבת התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".

סיבה שלישית – הלקוח תמיד צודק!

מעמדם הפוליטי והחברתי והערצת ההמונים לכומרים השכירים, מעניקים לבעלי המרדעות שׂררה כסף וכבוד. כלומר, הכומרים השכירים הם סוחרים ממולחים בדת משה והלקוחות שלהם הם ההמונים הנבערים אשר מעניקים להם שׂררה כסף וכבוד. וכידוע, הלקוח תמיד צודק, ולכן הם אינם מסוגלים למתוח ביקורת או להוכיח את העם, שהרי הם מחויבים לתת לעם שירותי דת באופן שהלקוח יהיה מרוצה, כמו נביאי השקר אשר חצבו טובות הנאה מדת משה ואמרו לעם מה שהם מעוניינים לשמוע: "וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם" (יר' ו, יד); "יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר: שָׁלוֹם, וְאֵין שָׁלוֹם" (יח' יג, י).

לפיכך, אם הם ישגו בהבנת מקומם בממסד, דהיינו שהם נותני שירות וההמונים הם הלקוחות ולכן עליהם לספק "שירותי דת" באופן שימצא חן בעיני ההמונים – אם הם ישגו ולא יבינו זאת, ויחֵלו להוכיח את זולתם או לחתור לדרך האמת, הם יערערו באופן אנוש את מעמדם, וסופם שההמונים, יחד עם הקולגות, דהיינו יתר כומרי הדת הממוסדים, ינערו אותם משׂררתם וירדפו אותם וירעו להם בכל מיני דרכים עקלקלות – שהרי רוב אנשי השׂררה הללו, ובימינו כולם, ברגע שהדבר נוגע לשררה נעלמת יראת שמים לגמרי, כדברי רבנו לקמן באיגרתו לתלמידו.

לפיכך, הכומרים השכירים האורתודוקסים הללו לעולם יבקשו להצטייר בעיני ההמון כמו "סנטה קלאוס", דהיינו זקנים חביבים אשר תמיד מחייכים ותמיד נחמדים ונעימים, וכך הם יורידו למינימום את החיכוך עם העם או עם חבריהם מן הממסד אשר סכיניהם תמיד שלופות ומחודדות... ובמלים אחרות, במקום להודות שהם סטו מדרך האמת וכשלו בעבודה-זרה, הם מציירים זאת כמעלה, כאילו הם הולכים בדרך ה' יתעלה, כי תמיד "גדול השלום" ו"אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום", וכאילו אין רֶשע ואין מינות ואין עבודה-זרה ואין חילול-השם.

דרך זו דומה מאד לדרך הנצרות, שהרי הכומרים, כדי להשיג טובות הנאה מן העם, אף הם תמיד מחייכים ותמיד נחמדים ונעימים כדי שהעם יהיה מרוצה מהם (ורק בסתר הם מזנים עם הנזירות ומנצלים ילדים רכים) – כי גם הכומרים הנוצרים הינם עובדים שכירים, בדיוק כמו הרבנים השכירים, ולכן גם הם צריכים להיות תמיד נחמדים, שהרי "הלקוח תמיד צודק".

סיבה רביעית – כיסוי על סטייתם מדרך האמת

המינים האשכנזים ועבדיהם הפנו עורף לדרך האמת וסילפו ועיוותו והשחיתו את התורה במהלך אלף השנים האחרונות – וכדי לחזק ולבסס ולהנציח את עיוותיהם וסילופיהם, ובראשם מחיקת כל יסודות הדת המחשבתיים ומחיקת מצות הוכח תוכיח את עמיתך, הם יצרו מנגנון שנקרא: "גדול השלום", או "אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום", וכיו"ב מן המליצות.

באמצעות שימוש במליצות הללו כמנטרה, הם למעשה עוקפים את מצוות התורה כאשר הן לא נוחות להן, או כאשר הן מאיימות לחשוף את מעלליהם ותעלוליהם, וכך, בכל מקום שהם מעוניינים להצדיק סטייה מדרך האמת, הם צווחים בהתחסדות: "גדול השלום" – שהרי מי יעז להתווכח עם חשיבותו ורוממותו של השלום? ומי שבכל זאת יזעק ויערער על-כך, מיד יואשם שהוא "מעורר מדנים" או "שועל קטן מחבל כרמים" או "קנאי חמום מוח", וכיו"ב.

והאמת היא, שכל המוסרים והמדרשים שנאמרו בעניין רוממות השלום, לא נועדו למחוק שום מצוה מן התורה! ברם, הואיל וזייפני התורה ומצוותיה זקוקים לסילופים רבים מאד כדי להחזיק את שקריהם וכזביהם, השימוש במנטרה של "שלום עכשיו" הולך ומתרבה מאד-מאד...

והנני מודה שגדול השלום, אך לא במקום שעוברים על דברי תורה, וכל-שכן וקל-וחומר לא במקום שעוברים על יסודות הדת כגון הסתה למינות ולאלילות ולחילול-שם-שמים, ובדיוק לשם-כך ניתנה לנו מצות התוכחה כדי להשיב בנים לגבולם! ועם "גדול השלום" ניתן להכשיר את כל השרצים התועבות וההזיות, שהרי לפי השקפה זו השלום גדול יותר מדברי תורה!

כלומר, ההשקפה שערך השלום גדול מדברי תורה, הינה הלכה למעשה כפירה בתורה!

זאת ועוד, בענייני חוּמרוֹת המינות ההזויות וכיו"ב, השכירים לא אומרים "גדול השלום" אלא נלחמים כמו חיות-טרף על אינסוף זוטות הבלים ושקרים שהם החדירו לדת האמת, ועל העניינים הללו הם לא אומרים "גדול השלום", כי הדבר פוגע ברוממותם המדומה או בהזיות שהם מכרו להמונים, כגון בענייני כשרות, שאסור להתפשר ויש לאכול רק מהכשרות שלהם...

ובעניינים שכאלה אין הם אומרים "גדול השלום", אלא הם לוחשים: גדול הכסף...

סיבה חמישית – עיניהם נתעוורו מן השוחד

הסיבה החמישית לאחיזה במנטרה של "גדול השלום" ולעיוות דת האמת היא השוחד. שהרי מי שנוטל שלמונים ושילומים ושלל טובות הנאה, עיניו יתעוורו לחלוטין מלראות את אור האמת. הוא כבר לא יזהה את עוולות העולם הדתי הפרו-נוצרי, והשלמונים אף יגרמו לו לסבור שכל העיוותים והשיבושים הללו נאמרו מפי הגבורה! ובכל מקום שיימָּצאו עוול ושחיתות, כומרי הדת יכסו על האמת ויקברו אותה בטענה ש"גדול השלום", והם אף יאמינו שהם עושים את הדבר הנכון, כי השוחד כבר החשיך לחלוטין את מה שנותר משכלם המזוהם.

ובמלים אחרות, האם לדעתכם בעלי המרדעות השׂכירים הללו מסוגלים להוכיח ולהדריך את עם-ישראל לדרך האמת כאשר הם נגועים עד לשד עצמותיהם בקבלת משכורות וטובות הנאה מממסד פרו-נוצרי? וכי דעתם חופשיה להבין דברי אמת ולהגיע להשקפות אמת? וכי הם ינתקו את עצמם מעטיני השוחד והשלמונים כדי שיוכלו לראות את האמת נכוחה?

ולא לחינם רבנו אומר בפירושו לנדרים (ד, ג):

"ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני הפתאים והכסילים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקות הדין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".

ודברי הנביאים עזים וקשים וישירים ונוקבים בהרבה מדברי רבנו, והנה מקצתם:

"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".

ישעיהו מתאר את נביאי השקר של ימיו בדימויים קשים וחריפים מאד, וזו דרך האמת.

והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).

"וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים [...] וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מלאכי ב, א-ח); "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד). ובעניין חובת התוכחה ראו: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך", ועוד ראו בעניינים האלה: "דע מה שתשיב לדרדעי".

סיבה שישית – רדיפת בצע במסווה של בריחה מן המחלוקת

ועתה אוסיף משהו על הדרדעים השכירים למיניהם, בעלי המרדעות בעיקר, אך גם שכירים מסוגים שונים, חובשי כיפות סרוגות אשר מקבלים כסף וטובות הנאה בעבור שיעורי תורה, או בעבור לימוד תורה-שבעל-פה (ר"מים), או בעבור ההדרת ספרים ופירושים... ועוד.

והנני מכיר היטב את דרכֵי הדרדעים השכירים, גם דרכו של קאפח וגם דרכם של אחרים, אשר מלאה וגדושה ורצופה בחששות ובפחדים. קאפח החדיר לתלמידיו השכירים את הפחד והיראה מדרך האמת, כאילו אם נלך בדרך האמת השמים ייפלו על ראשנו, ואף תירץ זאת באמתלה שהוא "בורח מן המחלוקת" – וכל זה שקר וכזב! כי אסור לעמוד מנגד כאשר עם-ישראל תועה אחרי ההבל והאלילות וחובה לזעוק ולצעוק: "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח, א). ולא רק שקאפח עמד מנגד ושתק וכיסה והסתיר וכיחֵד, הוא גם לקח מן החרם וגם גנב וגם כיחש וגם שם בכליו! כלומר, קאפח ותלמידיו העדיפו ומעדיפים את השׂררה והכסף על-פני דרך האמת, ולכן פחדו בציון חטָּאים... "וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהו' ז, יא), ארורים יהיו!

ומדוע הם פוחדים? הם פוחדים מאותה סיבה ששאול פחד, הם פוחדים כי הם נכנעו ליצרם הרע, כי הם עטו על השלל, והם פוחדים, פוחדים מאד, לאבד את השלל שהשיגו, ואשר אותו הם מחבקים ומגפפים ומנשקים במחשׁכים, כאשר אין איש רואה אותם... ובגלל זה הם מדברים גבוהה-גבוהה על "גדול השלום" ועד כמה "אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום"... לא כי השלום באמת מעניין אותם, יהיה שלום או תהיה מלחמה: אם בשלום יכון כיסאם ומשכורותיהם ישולשלו – אז גדול השלום ואין כלי מחזיק ברכה וכו'; ואם במלחמה כיסאם יכון ומשכורותיהם ישולשלו – שתהיה מלחמה (והראיה, בשנת תשפ"ג שקדמה לטבח בשמחת-תורה תשפ"ד, הם חברו לביבי הרשע וביקשו להחריב את יסודות החברה, ואז לא שמענו מהם את המנטרה של 'גדול השלום', כי הפיכת ישראל לדיקטטורה הייתה משרתת את רדיפת הבצע שלהם, שהרי אם הם היו מצליחים תקציביהם ומשכורותיהם היו גדֵּלים מאד) – הכל לפי רוח הכסף והשׂררה הנושבת, "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה-גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (ש"א ב, ג), ובעניין זה ראו: "אורתודוקסים מושחתים – נמאסתם!".

סיבה שביעית – חניקת כל התעוררות לדרך האמת

הסיבה השביעית אף היא מוקדשת לדרדעים השכירים הממוסדים בעלי המרדעות. הכומרים הללו נוקטים בהתחסדות בגלל שהם חלק מהממסד האורתודוקסי הפרו-נוצרי. כלומר, הם אינם רוצים לכרות את האשרה שהם מסתופפים בצילה, ולכן הם מחנכים את העם שאסור לגַנות ואסור להשתמש בביטויים קשים כנגד המתעים את העם אחרי ההבל. לפיכך תמיד תשמעום זועקים: "גדול השלום", כמו מנטרה אלילית אשר פותרת את כל הקושיות.

ואם השלום היה חשוב יותר מן האמת, מדוע שלח לנו הקב"ה את נביאיו השכם והערב? מדוע הנביאים ע"ה ייסרו את העם על העבודה-הזרה ועל חילול-השם אשר בידם? וכמה הנביאים דיברו על השלום? והיכן הם אומרים ששמירת השלום מכשירה עבודה-זרה או חילול-השם? וכי עובד עבודה-זרה או מחלל-שם-שמים שהיה בשלום עם כולם ומעולם לא צעק ולא התקוטט, וכי הוא ניצול מדין סקילה? וכי הוא יזכה לחיי-העולם-הבא? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?

לפיכך, ברור שהטפותיהם הינן התעיה חמורה, כי מטרתו הראשונה של קאפח וכל הדרדעים השכירים תלמידיו, היא להנציח ולשמֵּר את מעמדם ויוקרתם ומשכורותיהם ושלל טובות ההנאה שהם קיבלו ומקבלים מממסד הכמורה האורתודוקסי הפרו-נוצרי. ומשום כך, תפקידם ומחויבותם הראשונה כלפי הממסד הפרו-נוצרי היא לחנוק כל התעוררות לדרך האמת. וזהו תפקידם הראשון במעלה ואשר לשמו ניתנה להם שׂררתם – לחנוק את דרך האמת.

וכך בדיוק היה גם תפקידם של נציגי הציבור המזרחי ששירתו במפלגות הגדולות לדורותיהם, ישראל ישעיהו, ישראל קיסר, ועוד, כולם-כולם תפקידם הראשון היה לחנוק כל התעוררות והתארגנות עצמית של יהודי תימן, ולהותירם מפוזרים ומפורדים ומפולגים ומשועבדים לממסד האשכנזי, אשר פעל לשימור ההגמוניה האשכנזית החברתית הכלכלית והמעמדית.

וזהו בדיוק גם תפקידם של הדרדעים השכירים הממוסדים, ולכן, כל עוד דרכו של רבנו איננה מתנגשת באופן חזיתי וקטלני עם דרכיהם העקושות של פטרוניהם – לחיי. אבל ברגע שהיא מתנגשת או אפילו רק מאיימת על דרכיהם היקושות של פטרוניהם המינים, או-אז אתם תחֵלו לשמוע זמירות וקלישאות מן תפסח ועד עזה, עד כמה "גדול השלום" ועד כמה "אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום", ועוד כהנה וכהנה קלישאות אשר נובעות מעיוורון השוחד.

בקלישאות המתעתעות והמפתות הללו הדרדעים השכירים למיניהם מקיימים את ייעודם הראשון שלִשמו הם קיבלו את תפקידיהם ממעסיקיהם הפרו-נוצרים, וחוסמים למעשה את הדרך לביקורת ולשפיכת אור על מעלליהם ותעלוליהם של מעסיקיהם. והואיל והם ופטרוניהם מגוננים בעוצמה רבה על העבודה-הזרה וחילול-השם אשר הוחדרו עמוק מאד לתוך ליבה העשוק של דת משה באלף השנים האחרונות – אי-אפשר לעקור את העבודה-הזרה והמינות הללו שהוחדרו כל-כך עמוק מבלי להשתמש בלשונות קשים וחריפים מאד, וכך נהגו כל נביאי האמת לדורותיהם. וכאמור, כך גם אנחנו צריכים לנהוג, גם אם אין אנו נביאים ולא בני נביאים, אלא קטנים ודלים. ועוד על העניינים הללו ראו במאמרים: "חובה ומעלה לקלל את קאפח הצלופח", "ראש הכומרים הדרדעים מודה בעבודה-זרה", "תיאטרון הכומרים השכירים הדרדעים", "האם יש מצוה שלא להוכיח?", "מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?", "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים", "גדרי לשון הרע ומתי הוא הופך למצוה?", ועוד.

תיאטרון הדרדעים השׂכירים

מלחמתו של אוֹר הרמב"ם במינים ובצאצאיהם ובעבדיהם, שופכת אור לא רק על רשעם ומעללם של המינים וצאצאיהם, היא שופכת אור גם על עליבותם אפסותם וסכלותם של רבני תיאטרון הדרדעים השכירים. וזו הסיבה המרכזית שהם מוציאים-שם-רע על אוֹר הרמב"ם: כי כאשר אנו שולפים את חרבנו לכרות את השקפות פטרוניהם המינים הארורים, הם עומדים כמו שאול המלך בשעתו, נבוכים ונכלמים על שעליבותם ונכלוליהם נגלים לעין כל. והיום כבר ברור, שכל מי שמשתמש בכתרה-של-תורה לא רק נעקר מן העולם, הוא גם מחלל-שם-שמים ומחריב את דת האמת, ואף מהווה מכשול-עוון בדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.

לפיכך הדרדעים השכירים רודפי הבצע מתעבים את אוֹר הרמב"ם, כי אוֹר הרמב"ם שופך אור על העובדה המדהימה, שדווקא הם, אשר טינפו את מוחותינו בהזיה שהם "מלאכים עלי אדמות", והחליקו בלשונם בדברים נעימים וחלקלקים כדי שנִתעה אחריהם ונילכד ברשתם, והממו אותנו בכבודם ושׂררתם ועושרם ומלבושם הפרו-נוצרי – דווקא הם הינם האויב אשר מחריב את דרך האמת! מפני שהם אלה אשר מזהמים את דרך האמת וחונקים את זעקתה ומכשילים את ייעודה – להשיב בנים לגבולם! והאויב מבית קשה בהרבה מהאויב מבחוץ.

ברם, רבנו כבר גילה לנו את האמת על השכירים רודפי הבצע הללו, והנה דבריו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה:

"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".

והוסיף רבנו וחשף את מידותיהם הרעות במורה (ב, כג):

"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".

"וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה" (ש"א יב, כא).

סוף דבר

"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מל' ג, כב–כד).

הנה למדנו, כי קנאתם של ההולכים בדרכו של אליהו הנביא עוד תציל את הארץ ממכת חרם... ולא רק אליהו הנביא, גם פנחס בן אלעזר הכהן, אלמלא קינא לה' יתעלה, הקב"ה היה מכלה את עם-ישראל בחמתו, וכמו שאומר ה' למשה בתורת האמת הטהורה (במ' כה, י–יג): "וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

הנה הראיתם לדעת, כי דווקא הקנאה לדרך היושר והאמת, דווקא היא תביא עלינו שלום! וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית", ושם הוכחתי, כי ללא אהבה לאמת, לעולם, אבל לעולם, לא תשׂרור בקרבנו אהבת חנם שתוביל לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולבניין בית הבחירה, ולמילוי ייעודנו המחויב הנשגב והנצחי. ולחמוֹרים הדרדעים עוטי מרדעות הכומרים אומר: חדלו לכם מטמטומנו בעניין חשיבות ערך השלום ו"גדול השלום" וכל שאר הזיות המינות המתעתעות שאימצתם לחיקכם, כי אין שום שלום עם עבודה-זרה ועובדי אלילים, ומי שלא מבין זאת מודה באלהים אחרים ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא.

מנטרת השלום המדומה שבפיהם נובעת אפוא משאיפתם לחנוק כל זעקה לדרך האמת, כי זהו תפקידם הראשון בתיאטרון המינים הממסדיים: לחנוק כל התעוררות לדרך האמת, אשר מסכנת את מעמדם, שׂררתם, השפעתם, משכורותיהם, וכוחם הפוליטי והכלכלי.

וזכורני כאשר התחלתי את דרכי באוֹר הרמב"ם עוד הייתי מקורב לאיזה דרדעי שכיר ובכיר, והוא תבע ממני שוב ושוב לחדול מלכתוב דברי אמת נכוחים, כדי שלא יגיע אליו נזק...

וראוי לחתום בדברי חכמים ורבנו ע"ה במשנת אבות (ה, יז):

"כל מי שיש בו שלושה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של אברהם, וכל מי שאין בו שלושה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של בלעם. תלמידיו של אברהם: עין טובה [=ההסתפקות] [...]; אבל תלמידיו של בלעם: עין רעה [=הלהיטות לממון] [...] מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם? תלמידיו של בלעם יורדין לגהינם ונוחלין באר שחת, שנאמר: 'וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה' וכו' [תה' נה, כד]; אבל תלמידיו של אברהם יורשין גן עדן, שנאמר: 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא' [מש' ח, כא]".

ושם פירש רבנו הרמב"ם, וכֹה דבריו:

"כבר ביארנו [...] כי 'עין טובה' היא ההסתפקות [...] ושלוש המגרעות שכנגדן הן: הלהיטות לממון והיא 'עין רעה' [...] ואותן שלוש המעלות נתפרסמו לאברהם אבינו, ולפיכך, כל מי שיש בו שלוש מעלות אלו נקרא תלמידו של אברהם כיוון שנתנהג במידותיו. וכל מי שיש בו שלוש מגרעות אלו הרי זה תלמידו של בלעם כיוון שנתנהג במידותיו".

"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).

"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).

האם ערך השלום גדול מקיום מצוות התורה.pdf

הורידו את PDF • 229KB