שלום עכשיו!

האם ערך השלום גדול מקיום מצוות התורה? האם הוא דוחה את מצוות התורה?

אחל בסיפור קצר, זכורני כי בתחילת דרכי המחשבתית נסעתי ברכב עם אחד מאנשי השם, מגדולי הדרדעים השכירים. ברכב נסעו איתנו יחד עוד כמה אנשים. ישבתי מאחור והר"ב ישב לפניי במושב הקדמי לצד הנהג. במהלך הנסיעה שוחחו יושבי הרכב עם הר"ב על ענייני הלכה ושאלו אותו שאלות. אחת השאלות נגעה לאחד ממנהגי אשכנז המשובשים, והר"ב ענה להם תשובה מתחמקת אשר כנראה לא סיפקה את תשוקתי לשמוע תשובת-אמת.

לאחר שהר"ב סיים את תשובתו, שאלתי אותו מדוע הוא מתייחס לחכמי אשכנז בכפפות של משי? מדוע הוא מתאמץ בכל כוחו למצוא צידוקים והצטדקויות למנהגיהם המשובשים אשר רחוקים כרחוק-מזרח-ממערב מדרך האמת, דהיינו מדרך הישר של רבנו ודת משה? וכראיה לצדקת דבריי ציטטתי לפני אותו ר"ב נוכל ורודף-בצע את דברי רבנו מ"מאמר תחיית המתים" ואשר בהם הוא מתאר את ראשוני אשכנז המסופקים (וכל-שכן המינים) כ"יותר תועים מן הבהמות"! כאשר אותו ר"ב שמע את הציטוט הוא החל במסכת של דברי חלקות חלקלקים ומפותלים שנועדו לשכנע אותי שלא ראוי לצטט ולהשתמש בדברי רבנו הללו, אך מכל דברי החלקות והפיתוי הנכלוליים שלו עלה טיעון אחד בלבד והוא: שאני מוביל בדרך הזו לפולמוס.

ובמלים אחרות, אותו רי"ש-בי"ת מחנך את תלמידיו להימנע מ"פולמוס" עם האשכנזים או שאר התועים ההולכים בדרכם, ואפילו אם מדובר בעניינים שקשורים להרחקה מובהקת מאלילות ומעבודה-זרה! ועשרות שנות ממסד רבני מפוטם גרמו לו לאותו רי"ש-בי"ת לשכוח את הציר שעליו כל התורה שלנו סובבת עליו, והוא המלחמה באלילות ובעבודה-הזרה! כאילו פני דת משה הם רק "פנים נחמדות" וחלקלקות אשר נועדו להשׂביע את רצון כולם, כדי שנוכל "להפיץ תורה" בדרך שלא תפגע במכונה המשומנת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה. כלומר, כל עוד דת משה אינה מסכנת את מכונת הפקת הרווחים – היא רצויה וראויה, אך ברגע שדת משה מסכנת את תאוותיהם ודמיונותיהם – היא בגדר "פולמוס".

ומי יגלה עפר מעיני אברהם אבינו ומשה רבנו ע"ה, ושאר נביאי וגדולי ישראל אשר נלחמו באלילות ובעבודה-הזרה מלחמת חורמה! מי יגלה עפר מעיניהם ויַראה להם את אותם בעלי המרדעות הממסדיים והמפוטמים, אשר עיוורו אותם הבצע והתאווה לסבור שכל פעולותיהם הנחרצות של גדולי האומה בהרחקת הסכלות והאלילות הינן בגדר "פולמוס בלתי ראוי".

"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַייָ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שמ' לב, כו–כט). ביעור עבודה-זרה הינו אפוא ברכה גדולה לאדם ולעולם כולו!

ואין ספק כי לדעת אותם רי"ש-בי"תים נכלוליים, משה רבנו לא רק היה פולמוסן עז-פנים, אלא אף אדם עריץ ואכזר שלא היה מסוגל להיות "נחמד" ו"חייכן" ו"טוב לב" כמותם...

שלום עכשיו!

לאחרונה פנה אלי אחד מידידיי היקרים ושמו דניאל קליסקי הי"ו. הוא שאל אותי שאלה מאד מעניינת, הוא אמר שהוא חיפש את המלה "שלום" במקרא, ומצא שהיא מופיעה פעמים רבות, אך בשום מקום הוא לא מצא: "שהמקרא מעלה את ערך השלום לערך עליון שאפשר בעבורו לעבור על דברי תורה, לסלף אותה, לעוות אותה, ולומר שבעבור השלום עדיף לשתוק ולקבל את עובדת קיומם של מינים ואפיקורוסים במחיצתנו, ולחיות איתם בשלום".

מדוע באמת הכומרים השכירים, ובעיקר עובדי הציבור הממסדיים, הפכו את ערך השלום ליותר נכבד מביעור עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים? האם באמת השלום הוא יסוד אשר ניתן באמצעותו לעקוף לבטל ואף לרמוס את חוקי התורה? האם השלום מכשיר את העבודה-הזרה? ושמא הוא מכשיר גם גילוי עריות? שהרי לעולם ניתן לטעון "גדול השלום", ולא להעניש לדוגמה "משגיח" רשע וחסר-לב אשר תוקף נערות ונערים, ואף לאפשר לו להמשיך במעלליו, שהרי "גדול השלום" ואם הדבר יתפרסם עלולה להתגלע מריבה גדולה...

מדוע אפוא הרבנים השכירים הממסדיים זועקים השכם והערב "שלום עכשיו!"?

מדוע הם אוסרים ומגַנים את הקריאה בשם ה' אל עולם, כאילו מדובר בעבודה-זרה?

ודומים הם לנביאי השקר אשר עליהם נאמר: "וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם [=הכל טוב ויפה וגדול השלום], וְאֵין שָׁלוֹם [אך אין באמת שלום בדרכיהם ובמעשיהם הרעים]" (יר' ו, יד); "יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר: שָׁלוֹם, וְאֵין שָׁלוֹם" (יח' יג, י) "בְּפִיו שָׁלוֹם אֶת רֵעֵהוּ יְדַבֵּר [שהרי גדול השלום] וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ [תככים ונכלולים]" (יר' ט, ז).

סיבה ראשונה – פולמוס מעורר למחשבה

הרבנים השכירים, ובמיוחד הדרדעים שבהם, מחויבים לשמור על ממסד הרבנות הפרו-נוצרי הקיים כדי לשמֵּר את המכונה המשומנת של הפקת רווחים וטובות הנאה מן התורה. ואמרתי: "ובמיוחד הדרדעים שבהם", שהרי הם החשודים המיידיים בְּמֶרִי ובסטייה מדרך המינות, ולכן דווקא הדרדעים השכירים יתאמצו בכל הזדמנות להחניף לממסד, כמו בקיום כנסים "עולמיים" אשר נועדו לחלק כיבודים ולרומם את שמם של בעלי המרדעות.

מכל מקום, באופן כללי, מלחמות ופולמוסים על אמונות ודעות מערערים את מעמדו של הממסד מפני שהם מעוררים למחשבה ולמחקר, ואלה מובילים במקרים רבים מאד לחשיפת האמת ולשפיכת אור על מעללי השכירים הממוסדים עוטי המרדעות וגלימות הכומרים. כלומר, מלחמות על דרך האמת מעוררות את האנשים לחשוב, וזה דבר שרע מאד לכומרים השכירים, כי המחשבה והדעת הן האויב הראשון שלהם, שהרי ברגע שאנשים מתחילים לחשוב ולשאול שאלות, סופם גם לגלות לפחות משהו מן האמת על מעללי כומרי-הדת.

ומי שמתבונן בספרי הכתובים של דוד ושלמה יגלה את רוממות החכמה והדעת.

סיבה שנייה – חשש מחשיפת יסודות הדת

כמו כן, בעלי המרדעות חוששים מאד שאמת כואבת נוספת תתגלה במלא עוזה, והיא: שהם ופטרוניהם, דהיינו "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, מחקו וביטלו את כל יסודות הדת המחשבתיים! ומה יאמרו? ש"חכמי ישראל הקדושים גאוני העולם" היו מינים וכופרים? ואם ייאלצו לומר-כן, יהיה עליהם להודות שהם סכלים ונוכלים ולוותר על כל מה שחצבו ברשע במחצבת דת משה הטהורה: כבוד, יוקרה, שׂררה, משׂכורות ואינסוף טובות הנאה...

לפיכך, הם אינם רוצים ואינם מסוגלים לקיים את ההלכות החשובות שנוגעות לביעור מינות ועבודה-זרה, או להדרכת עם-ישראל לדרך האמת וליסודות המחשבה הטהורים, או לקריאה בשם ה' אל עולם – כי כל המצוות הללו מנוגדות בתכלית הניגוד לדרכם העקושה והשקרית, ושופכות אור על מעלליהם ותעלוליהם – וזו סיבה נוספת מדוע הם מרוממים את השלום: כדי לטשטש את חשיבות יסודות הדת, ובראשם: ידיעת ה' וייחוד שמו, המלחמה בעבודה-זרה ובמינות, והקריאה בשם ה' אל עולם לעם-ישראל ולעולם כולו – כאילו השלום גדול יותר מכל יסודות הדת המחשבתיים, וכאילו הוא שקול כנגד כל תרי"ג המצוות כולן.

והאמת היא, כמו שאומר רבנו חמש-שש פעמים בכתביו, שהציר שעליו כל התורה כולה סובבת עליו הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה! וזה מן המפורסמות, וכל מי שיתבונן בספר התורה ובדברי הנביאים יגלה את אמיתת דברי רבנו! כמו כן, עקירת עבודה-זרה היא הבסיס לידיעת ה' ולייחודו וכן למילוי חובתנו וייעודנו: לכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש ולבנות את בית הבחירה. ובמלים אחרות, השכירים הממוסדים מסלפים את התורה! כאילו הציר שעליו התורה סובבת הוא ערך השלום, שהרי תחת האצטלה של "גדול השלום" ניתן לעצב מחדש את כל מצוות התורה, ובמיוחד לעצב מחדש את היחס למינות ולעבודה-זרה.

וראו גם מאמרי: "ציר התורה – עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".

סיבה שלישית – הלקוח תמיד צודק!

מעמדם הפוליטי והחברתי והערצת ההמונים לכומרים השכירים, מעניקים לבעלי המרדעות שׂררה כסף וכבוד. כלומר, הכומרים השכירים הם למעשה סוחרים בדת משה והלקוחות שלהם הם ההמונים הנבערים אשר מעניקים להם שררה כסף וכבוד. וכידוע, הלקוח תמיד צודק, ולכן הם אינם רשאים מבחינה כלכלית ומוסרית למתוח ביקורת או להוכיח את העם, שהרי הם מחויבים לתת לעם שירותי דת באופן שהלקוח יהיה מרוצה, כמו נביאי השקר בימי קדם, אשר חצבו טובות הנאה מדת משה ואמרו לעם מה שהם מעוניינים לשמוע.

לפיכך, אם הם ישגו להבין את מקומם הממוסד, דהיינו שהם נותני שירות וההמונים הם הלקוחות, ועליהם לספק שירותי דת באופן שימצא חן בעיני ההמונים – אם הם ישגו להבין זאת, ויחֵלו להוכיח את זולתם או לחתור לדרך האמת, הם יערערו באופן אנוש את מעמדם, וסופם שההמונים, יחד עם הקולגות, דהיינו כומרי הדת הממוסדים, ינערו אותם משׂררתם וירדפו אותם וירעו להם בכל מיני דרכים – שהרי רוב אנשי השׂררה הללו, ובימינו כולם, ברגע שהדבר נוגע לשררה נעלמת יראת שמים לגמרי, כדברי רבנו באיגרתו לתלמידו.

לפיכך, לעולם הכומרים השכירים הללו יבקשו להצטייר בעיני ההמון כמו "סנטה קלאוס", דהיינו זקנים חביבים אשר תמיד מחייכים ותמיד נחמדים ונעימים, וכך הם יורידו למינימום את החיכוך עם העם או עם חבריהם מן הממסד אשר סכיניהם תמיד שלופות ומחודדות... ובמלים אחרות, במקום להודות שהם סטו מדרך האמת וכשלו בעבודה-זרה, הם מציירים זאת כמעלה, כאילו הם הולכים בדרך ה' יתעלה, כי תמיד "גדול השלום" ו"אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום", וכאילו אין רֶשע ואין מינות ואין עבודה-זרה ואין חילול ה'.

דרך זו דומה מאד לדרך הנצרות, שהרי הכומרים, כדי להשיג טובות הנאה מן העם, אף הם תמיד מחייכים ותמיד נחמדים ונעימים כדי שהעם יהיה מרוצה מהם (ורק בסתר הם מזנים עם הנזירות ומנצלים ילדים רכים) – כי גם הכומרים הנוצרים הינם עובדים שכירים, בדיוק כמו הרבנים השכירים, ולכן גם הם צריכים להיות תמיד נחמדים, שהרי "הלקוח תמיד צודק".

סיבה רביעית – כיסוי על סטייתם מדרך האמת

צאצאי המינים לדורותיהם הפנו עורף לדרך האמת וסילפו ועיוותו את התורה במשך אלף השנים האחרונות, וכדי לחזק ולבסס ולהנציח את עיוותיהם וסילופיהם, ובראשם מחיקת כל יסודות הדת המחשבתיים ומחיקת מצות הוכח תוכיח את עמיתך, הם יצרו מנגנון שנקרא: "גדול השלום", או "אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום", וכיו"ב מן המליצות כאמור.

באמצעות שימוש במליצות הללו כמנטרה, הם למעשה עוקפים את מצוות התורה כאשר הן לא נוחות להן, או כאשר הן מאיימות לחשוף את מעלליהם ותעלוליהם, וכך, בכל מקום שהם מעוניינים להצדיק סטייה מדרך האמת, הם צווחים בהתחסדות: "גדול השלום" – שהרי מי יעז להתווכח עם חשיבותו ורוממותו של השלום? ומי שבכל זאת יזעק ויערער על-כך, מיד יואשם שהוא "מעורר מדנים" או "שועל קטן מחבל כרמים" או "קנאי חמום מוח", וכיו"ב.

והאמת היא, שכל המוסרים הללו ודומיהם בעניין רוממות השלום, לא נועדו למחוק שום מצוה מן התורה! אך מי שמסלף את מצוות התורה זקוק לעוד סילופים רבים כדי להחזיק את שקריו וכזביו, וכך השימוש במנטרה של "שלום עכשיו" הולך ומתרבה מאד-מאד...

והנני מודה שגדול השלום, אך לא במקום שעוברים על דברי תורה, וכל-שכן וקל-וחומר לא במקום שעוברים על יסודות הדת כגון מינות ואלילות וחילול-שם-שמים, ובדיוק לשם-כך ניתנה לנו מצות התוכחה כדי להשיב בנים לגבולם! ועם "גדול השלום" ניתן להכשיר את כל השרצים התועבות וההזיות, שהרי לפי השקפה זו השלום גדול יותר מדברי תורה!

כלומר, ההשקפה שערך השלום גדול מדברי תורה, הינה הלכה למעשה כפירה בתורה!

ודרך אגב, בענייני חומרוֹת המינות ההזויות וכיו"ב, השכירים לא אומרים "גדול השלום" אלא נלחמים כמו אריות על אינסוף זוטות הבלים ושקרים שהם החדירו לדת האמת, ועל העניינים הללו הם לא אומרים "גדול השלום", כי הדבר פוגע ברוממותם המדומה או בהזיות שהם מכרו להמונים, כגון בענייני כשרות, שאסור להתפשר ויש לאכול רק מהכשרות שלהם...

וכאן לא נאמר גדול השלום, אלא גדול הכסף...

סיבה חמישית – עיניהם נתעוורו מן השוחד

הסיבה החמישית לאחיזה במנטרה "גדול השלום" ולעיוות דת האמת היא השוחד. שהרי מי שנוטל שלמונים ושילומים ושלל טובות הנאה, עיניו יתעוורו לחלוטין מלראות את אור האמת. הוא כבר לא יזהה את עוולות העולם הדתי הפרו-נוצרי, והשלמונים אף יגרמו לו לסבור שכל העיוותים והשיבושים הללו נאמרו מפי הגבורה! ובכל מקום שיימָּצא עוול, כומרי הדת השכירים יכסו על האמת ויקברו אותה בטענה ש"גדול השלום", והם אף יאמינו שהם עושים את הדבר הנכון, כי השוחד כבר החשיך לחלוטין את מה שנותר משכלם המזוהם.

ובמלים אחרות, האם לדעתכם בעלי המרדעות השׂכירים מסוגלים להוכיח ולהדריך את עם-ישראל לדרך האמת כאשר הם נגועים עד לשד עצמותיהם בקבלת משכורות וטובות הנאה מממסד פרו-נוצרי? וכי דעתם חופשיה להבין דברי אמת ולהגיע להשקפות אמת? וכי הם ינתקו את עצמם מעטיני השוחד והשלמונים כדי שיוכלו לראות את האמת נכוחה?

ולא לחינם רבנו אומר בפירושו לנדרים (ד, ג):

"ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני הפתאים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".

ודברי הנביאים עזים וקשים וישירים ונוקבים עוד יותר, והנה מקצתם:

"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ" (מיכה ג, יא); "וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים [...] וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (מלאכי ב, א-ח); "שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה [...] שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (יש' א–כג); "נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד).

וראו גם מאמרי: "חובת מצות הוכח תוכיח את עמיתך".

סיבה שישית – רדיפת בצע במסווה של בריחה מן המחלוקת

ועתה אוסיף משהו על הדרדעים השכירים למיניהם, בעלי המרדעות בעיקר, אך גם שכירים מסוגים שונים, חובשי כיפות סרוגות אשר מקבלים כסף וטובות הנאה בעבור שיעורי תורה, או בעבור לימוד תורה-שבעל-פה (ר"מים), או בעבור ההדרת ספרים ופירושים... ועוד.

והנני מכיר היטב את דרכֵי הדרדעים השכירים, גם דרכו של קאפח וגם דרכם של אחרים, אשר מלאה וגדושה ורצופה בחששות ובפחדים. קאפח הנחיל לתלמידיו השכירים את הפחד והיראה מדרך האמת, כאילו אם נלך בדרך האמת השמים ייפלו על ראשנו, ואף תירץ זאת באמתלה שהוא "בורח מן המחלוקת". וכל זה שקר וכזב! כי אסור לעמוד מנגד כאשר עם-ישראל תועה אחרי ההבל והאלילות וחובה לזעוק ולצעוק: "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" (יש' נח, א). ולא רק שקאפח עמד מנגד ושתק וכיסה והסתיר וכיחד, הוא גם לקח מן החרם וגם גנב וגם כיחש וגם שם בכליו! כלומר, קאפח ותלמידיו העדיפו ומעדיפים את מנעמי השׂררה על-פני דרך האמת, ופחדו בציון חטָּאים...

"וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם" (יהו' ז, יא).

ומדוע הם פוחדים? הם פוחדים מאותה סיבה ששאול פחד מהעם במלחמת עמלק ולא מילא את ציווי ה' להכרית את כל השלל ואת אגג מלך עמלק; הם פוחדים כי הם נכנעו ליצרם הרע, כי הם עטו על השלל; והם פוחדים, פוחדים מאד, לאבד את השלל שהשיגו, ואשר אותו הם מחבקים ומגפּפים ומנשקים במחשׁכים, כאשר אין איש רואה אותם... ובגלל זה הם מדברים גבוהה-גבוהה על "גדול השלום" ועד כמה "אין כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום"... לא כי השלום באמת מעניין אותם, יהיה שלום או תהיה מלחמה, אם במלחמה כיסאם יכון ומשכורותיהם ישולשלו – שתהיה מלחמה; ואם בשלום יכון כיסאם ומשכורותיהם ישולשלו – אז גדול השלום ואין כלי מחזיק ברכה, וכו'. הכל לפי רוח הכסף והשׂררה הנושבת.

"אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה-גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (ש"א ב, ג).

וראו גם מאמרי: "דע מה שתשיב לדרדעי".

סיבה שביעית – חניקת כל התעוררות לדרך האמת

הסיבה השביעית אף היא מוקדשת לדרדעים השכירים הממוסדים בעלי המרדעות. הכומרים הללו נוקטים בהתחסדות בגלל שהם חלק מהממסד האורתודוקסי הפרו-נוצרי. כלומר, הם אינם רוצים להכרית את האשרה שהם מסתופפים בצילה, ולכן הם מחנכים את העם שאסור לגַנות ואסור להשתמש בביטויים קשים כנגד המתעים את העם אחרי ההבל. לפיכך תמיד תשמעום זועקים: "גדול השלום", כמו מנטרה אלילית אשר פותרת את כל הקושיות.

ואם השלום היה חשוב יותר מן האמת, מדוע שלח לנו הקב"ה את נביאיו השכם והערב? מדוע הנביאים ייסרו את העם על העבודה-הזרה ועל חילול ה' אשר בידם? וכמה הנביאים דיברו על השלום? והיכן הם אומרים ששמירת השלום מכשירה עבודה-זרה או חילול ה'? וכי עובד עבודה-זרה או מחלל-שם-שמים שהיה בשלום עם כולם ומעולם לא צעק ולא התקוטט, וכי הוא ניצול מדין סקילה? וכי הוא יזכה לחיי-העולם-הבא? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?

לפיכך, ברור שהטפותיהם הינן התעיה חמורה, כי מטרתו הראשונה של קאפח וכל הדרדעים השכירים תלמידיו, היא להנציח ולשמֵּר את מעמדם ויוקרתם ומשכורותיהם ושלל טובות ההנאה שהם מקבלים מהממסד הרבני האורתודוקסי הפרו-נוצרי. ומשום כך, תפקידם ומחויבותם הראשונה כלפי הממסד הפרו-נוצרי היא לחנוק כל התעוררות לדרך האמת. וזהו תפקידם הראשון במעלה ואשר לשמו ניתנה להם שׂררתם – לחנוק את דרך האמת.

וכך בדיוק היה גם תפקידם של נציגי הציבור המזרחי ששירתו במפלגות הגדולות לדורותיהם, ישראל ישעיהו, ישראל קיסר, ועוד, כולם-כולם תפקידם הראשון היה לחנוק כל התעוררות והתארגנות עצמית של יהודי תימן, ולהותירם מפוזרים ומפורדים ומפולגים ומשועבדים לממסד האשכנזי, אשר פעל לשימור ההגמוניה האשכנזית החברתית והמעמדית.

וזהו בדיוק גם תפקידם של הדרדעים השכירים הממוסדים, ולכן, כל עוד דרכו של רבנו אינה מתנגשת באופן חזיתי וקטלני עם דרכיהם העקושות של מעסיקיהם – לחיי. אבל ברגע שהיא מתנגשת או אפילו רק מאיימת על דרכיהם היקושות של צאצאי המינים, אז אתם תחלו לשמוע זמירות וקלישאות מן תפסח ועד עזה, עד כמה "גדול השלום" ועד כמה "אין לך כלי מחזיק ברכה יותר מן השלום", ועוד כהנה וכהנה קלישאות אשר נובעות מעיוורון השוחד.

בקלישאות הללו כומרי-הדת מקיימים את ייעודם הראשון שלִשמו הם קיבלו את תפקידם ממעסיקיהם הפרו-נוצרים, וחוסמים למעשה את הדרך לביקורת ולשפיכת אור על מעלליהם ותעלוליהם של מעסיקיהם. כי בימינו העבודה-הזרה וחילול ה' הוחדרו כל-כך עמוק לתוך ליבה העשוק של דת משה, עד שאי-אפשר לעקור את העבודה-הזרה והמינות מבלי להשתמש בלשונות קשים חריפים וקטלניים, וכך נהגו כל נביאי האמת לדורותיהם. וכאמור, כך גם אנחנו צריכים לנהוג, גם אם אין אנו נביאים ולא בני נביאים, אלא קטנים ודלים.

וראו מאמריי בעניינים אלה: "האם מותר לקלל את יוסף קאפח?", "ראש הדרדעים מודה בעבודה-זרה", "תיאטרון הרבנים השכירים הדרדעים", וכן: "מדוע החרדים הפכו את איסור לשון הרע ליסוד הדת?", "אהבת הרֵעים ושנאת הרשעים", "גדרי לשון הרע ומתי הוא הופך למצוה?", ועוד רבים.

תיאטרון הדרדעים השכירים

מלחמתו של אוֹר הרמב"ם בצאצאי המינים שופכת אור לא רק על רשעם ומעללם של צאצאי המינים, היא שופכת אור גם על עליבותם אפסותם וסכלותם של רבני תיאטרון הדרדעים השכירים. וזו הסיבה המרכזית שהם מוציאים-שם-רע על אוֹר הרמב"ם: כי כאשר אנו שולפים את חרבנו לכרות את השקפות פטרוניהם המינים הארורים, הם עומדים כמו שאול המלך בשעתו, נבוכים ונכלמים על שעליבותם ונכלוליהם נגלים לעין כל. והיום כבר ברור, שכל מי שמשתמש בכתרה-של-תורה לא רק נעקר מן העולם, הוא גם מחלל-שם-שמים ומחריב את דת האמת, ואף מהווה מכשול-עוון בדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.

לפיכך הדרדעים השכירים מתעבים את אוֹר הרמב"ם, כי אוֹר הרמב"ם שופך אור על העובדה המדהימה, שדווקא הם, אשר טינפו את מוחותינו בהזיה שהם "מלאכים עלי אדמות", והחליקו בלשונם בדברים נעימים וחלקלקים כדי שנִתעה אחריהם ונילכד ברשתם, והממו אותנו בכבודם ושׂררתם ועושרם ומלבושם הפרו-נוצרי – דווקא הם הינם האויב אשר מחריב את דרך האמת! מפני שהם אלה אשר מזהמים את דרך האמת וחונקים את זעקתה ומכשילים את ייעודה – להשיב בנים לגבולם! והאויב מבית קשה בהרבה מהאויב מבחוץ.

סוף דבר

"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְיָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מל' ג, כב–כד).

הנה למדנו, כי קנאתו של אליה הנביא עוד תציל את הארץ ממכת חרם... ולא רק אליהו הנביא, גם פנחס בן אלעזר הכהן, אלמלא קינא לה' יתעלה, הקב"ה היה מכלה את עם-ישראל בחמתו, וכמו שאומר ה' למשה בתורת האמת הטהורה (במ' כה, י–יג): "וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

הנה הראיתם לדעת, כי דווקא הקנאה לדרך היושר והאמת, דווקא היא תביא עלינו שלום! וכבר הרחבתי בעניין זה במאמרי: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית", ושם הוכחתי, כי ללא אהבה לאמת, לעולם, אבל לעולם, לא תשׂרור בקרבנו אהבת חנם שתוביל לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולבניין בית הבחירה, ולמילוי ייעודנו המחויב הנשגב והנצחי.

ולחמוֹרים הדרדעים עוטי המרדעות אומר: חדלו לכם מטמטומנו בעניין חשיבות ערך השלום ו"גדול השלום" וכל שאר ההזיות שאימצתם לחיקכם, כי אין שלום עם עבודה-זרה ועובדי אלילים, ומי שלא מבין זאת מודה באלהים אחרים ומחרף ומגדף את השם הגדול והנורא.

מנטרת ה"שלום עכשיו" שבפיהם נובעת אפוא משאיפתם לחנוק כל זעקה לדרך האמת, כי זהו תפקידם הראשון בתיאטרון המינים הממסדיים: לחנוק כל התעוררות לדרך האמת, אשר מסכנת את מעמדם, שׂררתם, יוקרתם, משכורותיהם, וכוחם הפוליטי והכלכלי.

וזכורני כאשר התחלתי את דרכי באוֹר הרמב"ם עוד הייתי מקורב לאיזה דרדעי שכיר ובכיר, והוא תבע ממני שוב ושוב לחדול מלכתוב דברי אמת נכוחים, כדי שלא יגיע אליו נזק...

"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).

"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).

בתמונת שער הרשומה: הפגנת שלום עכשיו בחברון, לציון 40 שנה לכיבוש (המוצדק).

האם השלום גדול יותר מקיום התורה

.pdf

Download PDF • 201KB