כותרת המאמר עלולה לעורר אי-נוחות בקרב התמימים והפתאים אשר אינם בקיאים ביסודות תורתנו, אך האכזריות על אלו שמטעים את עם-ישראל אחרי ההבל – רחמים היא בעולם.
מנדל שניאורסון היה רשע גדול עד-מאד ועד היום מצטייר כצדיק וכמשיח בעיני השוטים, דהיינו בעיני ההמון אשר אינו בקי ביסודות תורתנו ואינו מכיר את דברי חז"ל הלא הם הסנהדרין: "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם", "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם", ועוד ציווּ ואמרו: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וסוף אדם זה שיהא מלסטם [=שודד] את הבריות".
ועל חסידיו השוטים אשר העמיקו בתורתו של מנדל, אומר הרמב"ם (הל' תשובה ג, יד–טו):
"ואלו שאין להם חלק לעולם-הבא [...] חמישה הם הנקראים מינים: [...] [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ [=מתווך] בינו ובין ריבון העולמים – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
וחסידי מנדל עובדים אותו (ראו כאן) וחושבים שרוחו קיימת ופועלת. וכך היה עושה גם מנחם מנדל בעצמו: שולח מכתבים לקברו של קודמו בתפקיד (ראו כאן), ובאופן ברור אף המליץ להחליף את ה' יתעלה באלוה בשר ודם, ראו ב"אגרות קודש" (תקעט, רסו): "אם יעמוד חזק בהתקשרותו אליו [=לצדיק המדומה], מבלי ישים לב לפיתויי היצר [=הוא מסווה בהתחסדות את דברי מינותו], וישלח השאלה על ציון כבוד קדושת מורי-וחמי אדמו"ר – ימצא הרבי דרך כיצד להשיבו".
ועל היחס הראוי לפתאים מקרב חסידי חב"ד שהולעטו מגיל ינקות בהזיות מינות, ואשר אינם מעמיקים ובקיאים במשנת חב"ד ואף אינם מטעים את עם-ישראל אחרי ההבל, תוכלו ללמוד במאמרו של ידידי א' דחוח-הלוי: "מהו גדר 'תינוק שנשבה' לדעת רבנו הרמב"ם?".
ועל אותם תמימים ופתאים כותב ידידי בתחילת מאמרו "וכל המינים כרגע יאבדו":
רבים הם החכמים בעיניהם אשר דנים את המינים לכף זכות: "הם לא מתכוונים לעבודה-זרה", "הם עושים הרבה חסדים", "יש בהם הרבה דברים טובים", "הם מקפידים על המצוות", ועוד-ועוד הזיות... ברם, כל החכמים בעיניהם הללו, כולם עוברים על לפחות ארבע מצוות לא תעשה אשר מפורשות בתורה!
הנה אפוא שתי מצוות לא תעשה הראשונות: 1) שלא ללמד זכות על המסית לעבודה-זרה; 2) ושלא להימנע מללמד עליו חובה. אף שנאמר בתורה "מסית", ברור שכל מי שמתעה את עם-ישראל שדת המינים היא דת משה ודת האמת שקיבלנו בסיני – הוא בגדר מסית ומדיח לעבודה-זרה, ויתרה מזאת, למדנו שמינות חמורה מעבודה-זרה [פסקה ה' שם], כך שהסתה למינות חמורה מהסתה לעבודה-זרה. וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין כ–כא):
"והמצוה העשרים, האזהרה שהוזהר המוסת מלטעון למסית [כלומר לטעון טענות לזכותו], ואפילו יודע לו זכות אסור לו להזכירו [=להזכיר למסית איזה עניין שיכול לעמוד לזכותו] ולא ילמד עליו זכות, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט], בא הפירוש: לא תחמול – לא תלמד עליו זכות.
והמצוה האחת ועשרים, האזהרה שהוזהר המוסת שלא לשתוק מלומר חובה הידועה לו על המסית ממה שיביא לקיום העונש עליו [כלומר מלומר עדות שתביא להריגת המוסת], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [המשך הפסוק בדב' שם], ובא הפירוש: לא תכסה, אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק" [...]
שתי מצוות לא-תעשה הנוספות שאותם חכמים בעיניהם עוברים עליהן הן: 1) שלא לאהוב את המסית; 2) ושלא לעזוב שנאתו. וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין יז–יח):
"והמצוה השבע-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלאהוב את המסית או לֶאֱבוֹת לו [=לשמוע ולהישמע לו ולהשתכנע מטיעוניו], והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולשון ספרי: מכלל שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח] יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' שם].
והמצוה השמונה-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלהקל בנטירה [=נטירת איבה ושנאה] למסית, אלא חייב לנטור לו בהכרח, וכל זמן שלא נטר לו עבר על מצות לא תעשה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' יג, ט], ובא הפירוש: מכלל שנאמר: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה] יכול אתה עוזב לזה? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' שם]".
שוב נמצא, שאסור באיסור חמור לטעון טענות זכות לצאצאי המינים אשר הולכים בשרירות לבם, וחובה גדולה להוקיעם ולטעון טענות כנגדם, ואף לבזותם ולהשפילם לחרפם ולקללם. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט).
עד כאן דברי דחוח-הלוי במאמרו.
דינם הקשה של המינים בהלכה
המינים הארורים הרֵעו מאד לישראל עוד בימי חורבן בית-שני, ולכן התעורר צורך גדול להוסיף בקשה לתפילת שמונה-עשרה, וכך אכן עשה רבן גמליאל ובית דינו, והם הוסיפו ברכה אחת וקבעו אותה בתפילה והיא בקשה מלפני ה' לאבד את המינים.
חשוב לציין, שההלכות הקשות האמורות בעניינם אינן רלבנטיות לימינו, כי אין לנו סנהדרין שתעניק גיבוי מלא לקיום ההלכה, להיפך, העולם הדתי נשלט בידי המינים וצאצאיהם, ומוסדות השלטון של עם-ישראל מבוססים על חוקי הגויים והתרבות המערבית, כך שאין שום אפשרות בימינו לקיים את ההלכה. אולם, עדיין יש חשיבות עליונה ואדירה להלכות שעוסקות במינים, כדי להבין עד כמה חמורים מעשיהם, ולחנך את הציבור להבין את הנזק העצום שהם גורמים לעם-ישראל, וכן כדי להאיר את דרכו של עם-ישראל באור האמת והצדק.
נחל בהלכות עבודה-זרה (י, ב):
"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהם מצירים לישראל ומסירים את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=ותפישׂת חב"ד דומה מאד לנצרות הסגפנית המהללת אלוהי בשר ודם ומעודדת לעבדו גם אחרי מותו], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון חב"ד התועים אחר הקבלה החדשה] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
והנה לפניכם הלכה נוספת מהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד–טו):
"המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגם. ואם יש בידו כוח להורגם בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".
כלומר, חז"ל ורבנו אפשרו ואף עודדו את האדם להיות יצירתי, וכל דרך שתעלה בדעת האדם להורגם ראויה, מפני שהם מחריבים את דת האמת ואת עם-ישראל.
ונצרף גם את דברי רבנו בפירושו לחולין (א, ב):
"ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותיהם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
כלומר, אף-על-פי שהם זועקים באהבתם המדומה לכל יהודי – אין להם שום זכות למקם את עצמם בעמדה כזו, מפני שהם עצמם מתועבים ביותר לפני ה' ונחותים מרוב החילונים המשכילים, מפני שהם מסלפים ומחריבים את הדת ומחללים-שם-שמיים בתחפושותיהם.
אחת-עשרה סיבות לשנוא את חב"ד
א) הם וונדליסטים.
החסידים השוטים הללו מדביקים ותולים על רכוש-ציבורי את פרצופו של אלילם הנגעל בכל רחבי הארץ וגם בתוך הערים. לפי החוק מדובר בקנס של 750 ש"ח על מודעה אחת. אולם, אין את מי לקנוס מפני שהם "שועלים בודדים", דהיינו אין גוף רשמי מסוים שאפשר להאשימוֹ או לדרוש ממנו דין וחשבון.
בפורום פרסמתי פוסט שם הסברתי היאך תוכלו להשתתף בהסרת המדבקות – במצוות ביעור עבודה-זרה.
ב) התפילין שלהן פסולות.
במאמר "המזוזה שהתגנזה" הוכחתי שהקלף הלבן הנפוץ אינו כשר מפני שאינו עוּבָּד כראוי, זאת ועוד, בספר הפסיקה "שולחן ערוך" שגה המחבר כשהגדיר את צד הבשר כצד העור ולהיפך, ולפי ההלכה זה פוסל, כך נאמר בהלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה (א, ח): "וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב [...] בדוכסוסטוס [=צד העור] במקום בשר – פסל". אותו דבר בנוגע לספרי התורה שבידם. וישנן סיבות נוספות על אלו אשר מנינו בכדי לפסלם כגון שגיאה בהבנה מהי פרשה סתומה ומהי פרשה פתוחה; החסרת אותיות או החלפתן ועל כל אלה פירטתי במאמר. וכל המעוות את דת משה ביד רמה דינו כדין המינים מורידין ולא מעלין.
ג) הם תופשׂים את אגדות חז"ל כפשוטן.
אם הייתם פוגשים אדם ברחוב מדבר אל נמלה, והייתם ניגשים אליו ותוהים: "מה אתה עושה?", והוא היה עונה: "שמעתי משל על חגב שהיה עצל בחורף, והנמלה דיברה ואמרה: 'מי שטרח בשבת' וכו'", ובכן, כך נוהגים חסרי הבינה והדעת. מי שנודע כ"אדמו"ר הזקן" וכ"בעל התניא" כתב ספר פסיקה הלכה למעשה שפוסק הלכות מתוך משלי חז"ל, והנה דוגמה לפניכם מתוך ספרו "שולחן ערוך הרב" (הל' שבת רס, ד): "השורף ציפורניים [לאחר שקצצן] – חסיד; [ומי ש]קוברן – צדיק; זורקן – רשע, שמא תעבור עליהן אישה עֻבּרה ותפיל ולדה, אבל מותר לזורקן בבית-המדרש וכיוצא בו, מקום שאין נשים מצויות לעבור שם".
ועל תפישת אגדות חז"ל כפשוטן מסביר רבנו במורה הנבוכים (הקדמה, עמ' י):
"ויבואו באותו המשל מילים רבות מאד שאין כל מילה מהן מוסיפה דבר באותו העניין הנמשל, אלא נאמרו לייפּות המשל והסדרת הדברים בו, או כדי להוסיף בהסתרת העניין הנמשל", ורבנו מוסיף בפירושו למסכת סנהדרין (י, א):
"וממה שאתה צריך לדעת, שדברי חכמים ע"ה [בדרשותיהם] נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה [...] מבינים אותם כפשוטן [...] ולא עשו כן אלא מחמת סִכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [...] והכת הזו רחמנות על סִכלותם, לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השִפלות [...] וְחַי השם כי הכת הזו מאבּדים הדר התורה ומחשיכים זהרה".
ולאחר שסטינו מהנושא לצורך חשוב, נחזור לענייננו, וכך מוסיף ואומר האדמו"ר הבאוש בספרו (הל' נטילת ידיים ד, ד):
"אמרו חכמים: כל הישן בלילה ששים נשימות, [כיוון] שנסתלקה ממנו נשמתו – באה רוח הטומאה ושורה על גופו, ומיד שנעור משנתו – נסתלקה רוח הטומאה מן כל גופו חוץ מן ידיו, שאין רוח הטומאה מסתלק מעליהם עד שישפוך מים על ידיו שלש פעמים".
יש להם אובססיה כלפי הטומאה (למרות שכולנו טמאים עד שנזכה לטהרת אפר פרה אדומה), וכך אמר הבאוש בספרו "ספר התניא" (א, ח): "עַם הארץ שאינו יכול ללמוד, צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו על ידי גִלגוּלָה בכף הקלע, כמו שכתוב בזוהר [...]. אבל לדִבּורים אסורים, כמו לֵיצנות ולשון הרע וכיוצא בהם, שהם משלוש קליפות הטמאות לגמרי, אין כף הקלע מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש, רק צריכה לֵירד לגיהנום", וואי וואי וואי...
יש לשאול, מה הן אותן שלוש הקליפות הטמאות? האם יש על מה לסמוך את הדברים החמוּרים הללו? ובכן, המקור לאותן "שלוש קליפות טמאות" נמצא בתורה-שבעל-פה במסכת עקצים (ב, ד): "כל הקליפות מיטמאות ומטמאות ומצטרפות. ר' יהודה אומר שלושה קליפות בבצל". זה הכול, שיבשו הלכות טומאה וטהרה הנוגעות להכנת מרק בצל בזמן שבית המקדש נוהג במטרה להפחיד את ההמון כדי שינהו אחרים.
וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (יא, ג):
"כל המוסיף או גרע או שגילה פנים בתורה והוציא הדברים של מצוות מפשוטן, הרי זה בוודאי רשע ואפיקורוס [=ובהגדרה המוסרית אפיקורוס הוא מי שמזלזל בדברי חכמים]".
ומדובר בשיטה, וכפי ששמעתי מידיד-עבר שהשתמד אחריהם, לפיו כל תורת חב"ד מבוססת על התורה-שבעל-פה. והנה לפניכם פירוש מהובל נוסף על הלכות טומאת אכלין (ז, א):
"הניצוֹק [הזרם] אינו חיבּור, לא לטומאה ולא לטהרה, כיצד? היה מערה [שופך] משקין טהורין לתוך כלי טמא [...] – הרי העמוד הניצוק טהור".
ועל כך אמר מנחם מענדל (לקו"ש לז, 27):
"דיני ניצוק, שיש בהם הוראה ולימוד על דרך הרמז בפנימיות העניינים. וביאור הדברים: 'עליון' [=הכלי העליון ששופך ממנו למטה] רומז על ה'עליון' האמיתי – הקב"ה שאין עליון ממנו [וכי ראוי להמשיל את הקב"ה מלך-מלכי-המלכים לכלי?], ו'תחתון' [הכלי ששופך אליו] רומז על נבראים, ובפרט עולם הזה הגשמי, שהוא 'התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו'".
ודבריו הינם קשקוּש בּלבּוש. עוד נאמר בהלכות בית הבחירה (א, ח): "כשבונים ההיכל והעזרה, בונים באבנים גדולות, ואם לא מצאו אבנים, בונים בלבנים", ו"פירש" החמור (ספר השיחות תשנ"ב א, 234): "לעתיד לבוא שספירת המלכות תהיה למעלה מזעיר אנפין [ראו: 'האב והבן – הזיות נוצריות בספר הזוהר'] ולכן נבנה [בעבר] מאבנים-דומם, שמורֵה על ספירת המלכות, ולא מעצי שיטים-צומח, שמורֵה על זעיר אנפין, אבל לא מברזל ש[הוא] למטה מאבנים, שמורֵה על ספירת המלכות בירידתה לבריאה יצירה עשייה".
ועל עבודת האלילים של הספירות ראו מאמרו של ידידי הרב נאור טויטו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ו)".
ד) הם מהווים מכשול לאנשי האמת.
אנשי האמת מצטערים מאד מאותם כומרים מחופשים אשר מייצגים במרמה ובשקר את תורת משה – בכדי לעשוק, להתחסד ולשלוט. כיום, כאשר האמת נעדרת ונסתרת, כל מי שמעוניין להתקרב לבוראו ייאלץ לסבול את ההטעיה, ואם הוא חפץ בדברי אמת ואיתן ברוחו הוא ייאלץ להתמודד מול סבך עצום של חומרות מהובלות ולברור את הבר מן המוץ ומן התבן במשך שנים עד שהוא אולי יזכה להגיע למעט-מזער מדרך האמת. כמו כן, אם הוא משכיל הוא יתנער מדברי השטות שישמע ויחשוב שדת משה היא דת מטופשת ונצלנית. ולעיתים, העדר כוחות נפשיים לא יאפשרו לאדם להתמודד עם כל זאת, והוא יפנה את עורפו לדת משה לבלי שוב.
עוד אנו יודעים על חב"ד שהם מרבים ללמוד הרמב"ם, אשר ליקט בעבורנו את ההלכות מן הגמרא המסורבלת ומן המשניות שפירש – אל ספר אחד שבו הן סדורות ונוחות להבנה. כלומר, הוא מסר לעם-ישראל את התורה-שבעל-פה בצורה מהימנה וטובה, ולכן חשוב לחב"ד להציג שהם שוחרי משנתו, אך בפועל הם כופרים בדברים רבים שכתב ומתעללים במפעלו.
יש להם מהדורה משלהם: "הרמב"ם השלם [לא פחות ולא יותר]" (ראו כאן).
בשווקם את ספרי הרמב"ם, לכאורה יחשוב החושב שהם מפיצים אור ודעת בעם-ישראל, אלא שעתה אוכיח שמדובר באונס קבוצתי ובהשחתת ספרי רבנו, והנה מה שכלול במהדורה (שם):
"שיטות שאר הראשונים בכל הלכה, אלו מהפוסקים חולקים על הרמב"ם ואלו מסכימים לדבריו; דרכם של הראשונים בהבנת סוגיות הגמרא השייכות להלכה זו [...]; ההלכה למעשה בספרי הפוסקים (מתוך שולחן ערוך המחבר, שולחן ערוך הרב, משנה ברורה וגדולי הפוסקים שאחריהם); הדיונים שישנם בראשונים ובאחרונים בכל הלכה, וחידושי הרבי [מה שנקרא שם 'עיטורי מלך'] המפוזרים בספרי תורתו".
לכופר מחב"ד היה חשוב מאד להרוס את מפעלו של רבנו הרמב"ם, ולכן הוא הוציא ספרים רבים שבהם הוא חופר וחותר בדברי הרמב"ם (סדרות הספרים 'יין מלכות', 'הדרנים על הרמב"ם', ועוד), כי היה חשוב לו להופכוֹ לעוד איזה אשכנטוז הוזה הזיות. רבנו כתב: "מניין פרקים של ספר זה [...] הלכות בית הבחירה: שמונה פרקים" והנה נדחף שם מענדל באותיות הקטנות: "רומז לכינור בן שמונה מינים בגאולה", ואיזה כינור בראש שלהם!?
ואם די עם הצחוקים, ראו מה טוען השיקוץ מענדל (תורת מנחם תשי"ב א, 257):
"הרמב"ם ידע תורת הקבלה, אלא, שמכיוון שבזמנו הייתה סכנה לגַלות ענייני קבלה, לכן הסתיר אותם בחיבוריו כל-כך עד שלא יוכלו להכיר את הדבר. אבל אחרי זה באו רבותינו נשיאינו וגילו עניני הקבלה שבחיבורי הרמב"ם".
עוד כותב (לקו"ש ג, 768): "ידוע שהרמב"ם היה מקובל והרבה עניינים בספריו מקורם בזוהר".
הוא כֹּה להוט להוכיח שגם רבנו הוא מאוכלי הפטריות וניסה להוכיח את טענתו (התוועדויות תשמ"ה ג, עמ' 1950):
"מכאן תשובה גם לאלו הטוענים שתורת הקבלה לא הגיעה לידי הרמב"ם: שכן הרמב"ם מזכיר ומדגיש בהקדמתו לחיבורו אודות 'כל אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחיברו הגאונים', והרי מצינו בתשובות הגאונים, כמו רב האי גאון ורב שרירא גאון וכיו"ב – עניינים בתורת הקבלה! והרי לא יתכן לומר – חס וחלילה, חס ושלום – על כך שהרמב"ם לא התייחס או שדילג על אותם תשובות הגאונים שעסקו בתורת הקבלה!! – בוודאי שלמד ועסק הרמב"ם גם בתורת הקבלה".
מהי אפוא טענתם? הטענה האחת, לפיה רבנו הסתיר בכתביו את חכמת הקבלה החדשה, דהיינו שיש לדברים "תוך", וכבר הראינו מעט מזער מהזיותיהם, ועוד הראנו שמדובר לדעת רבנו בגילוי פנים בתורה; ומכל מקום, זו בכלל לא ראיה, ולמה הדבר דומה? שאומר שאחמד טיבי הוא בעד ארץ-ישראל השלמה כי הוא אמר שהוא אוהב חציל וחציל זה ראשי תיבות "חיי ציון יכונו לעד".
ובטענתו השנייה שעליה סמך את הצהרתו הכּבירה, ציין שיקוץ מענדלוביץ' שרבנו נשען בהלכותיו על מקורות ופירושים, הלכות ותשובות שונות שחיברו הגאונים, וכבר הופרכה ונחשפה כל הפסאודו-אפיגרפיה הזו, ראו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ה)", והנה לפניכם מעט מן הנאמר במאמר שם, על תשובות האי גאון שנשען עליהן מענדי שמענדי:
"בדורות האחרונים גילו חוקרי הקבלה כי משה די-ליאון, לאחר שסיים את עבודתו בחיבור ספר הזוהר, ניגש לסדר ולערוך את שו"ת הגאונים המוכר בשם 'שערי תשובה', הוא הוסיף תשובות מזויפות משלו, ובסימנים רבים הוא שינה מהמקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד לשם השתלת רעיונותיו ה'קבליים' (לקריאה נוספת ראו: תא שמע, 'שו"ת מן השמים – הקובץ ותוספותיו', עמ' 54 ואילך; וכן: נחמן דנציג, 'תשובות הגאונים, שערי תשובה, ושו"ת מן השמים', עמ' 21 ואילך)".
ונצרף להלן שני קטעים נבחרים מתוך מאמרו של דנציג (עמ' 21–48):
"אוסף 'שערי תשובה'; אוסף זה אף הוא נערך בידי ר' משה די ליאון, שהכניס אליו את זיופיו [...] מכל אלה אני מסיק, שמשה די ליאון ערך לא רק את האוסף הגדול של 'שערי תשובה' המודפס, אלא גם את האוסף הקטן שבכתב יד ניו-יורק [היכן ששהה הכלב מענדל], כדי לשלב במקומות שונים בתוך האוסף את הסימנים המזויפים שהוסיף, עוד קודם לכן, בסוף המהדורה המודפסת, מתוך מגמה לייחס את זיופיו ל'רבנו האי' [...]
כאן מתגלה לעינינו עד כמה הוסיף משה די ליאון ושינה מן הנוסח שבמקור – לא רק בהוסיפוֹ סימנים שלמים לשערי תשובה המודפס (תופעה שעליה הצביעו כבר החוקרים), אלא גם בשַׁלבוֹ שורות יחידות, או סעיפים קטנים, בתוך תשובות הגאונים – כדי להטמיע את רעיונותיו בקבלה בתוך מקורות קדמונים".
עד כאן דברי ידידי הרב נאור טויטו.
ה) הם החליפו את תורתנו בקבלה פגאנית.
מנדל הוסיף, או יותר נכון חידש והוסיף לאין ערוך על תורת האמת, עד שהלכה למעשה יצר תורה חדשה, לשם כך הוא נעזר בתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן יחד עם מהדורות משובשות; מנדל החדיר במקומות רבים בכתביו את הביטוי: "תורה חדשה מאתי תצא", ובאתר חב"דפדיה מפרשים זאת: "המקור לכך הוא מהפסוק בישעיה הנביא (נא, ד): 'כִּי תוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא', חכמים פירשו את זה ש'תורה חדשה מאתי תצא' [מקור: דפוס ראם – מהדורת וילנה]".
מדובר בכפירה ביסוד מיסודות תורתנו המורה על נצחיותה של תורת-משה: "והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]".
ועל המהדורות המשובשות ראו: "דפוסי המינות של משנה תורה".
בנוסף לתוספותיו וחידושיו הפגאניים העצמיים, הקבלה האמיתית – התורה-שבעל-פה – הוחלפה אצל חב"ד (ולא רק אצלם) בתורה מאגית אלילית אשר נוסדה בעיקר על תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן, ולאחר שנפרצו אדני השכל באימוץ כל הנמנעות, חדרו גם אמונות אליליות קדומות נוספות עוד מתקופת אברהם אבינו, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, ל):
"ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק את היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים [=אמונות הבל ופולחן פגאניות] שאינם מועילים ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו, הודיענו [...] שעבודתם [היא] הסיבה [לקללה:] לעצירת הגשמים וחורבן הארץ ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים [...] היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה".
ה"דולר מהרבי" הוא אינו קמיע לטובה כלשהי, אלא קללה, כי בזה אנו משליכים את ידיעת ה' מקרבנו, וכך גם כל האתרוגים שבירך עליהם, והיין שנגע בו; וכן הגלימה של הזבבא זבאלי – כל אלה מעלים חמה לפני ה' יתעלה – "מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר" (יר' ח, יט).
לחב"ד יש סידור משלהם (ראו כאן) לפי נוסח האר"י מתקן הפאפאיות (ראו: 'השתלשלות מנהגי ט"ו בשבט: מביטול תקנות חז"ל ועד עבודה-זרה'), אשר היה מאבי אבות הטומאה במתן השראה: לחיבור ספר הזוהר; לתפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן; להחדרת אמונת הגלגולים לאומתנו (ראו: 'בחינת אמונת גלגול הנשמות [חלק א] [חלק ב]'); לעקירת המצוות מפשוטן תוך המצאת שערים בעולמות עליונים דמיוניים; להגשמת הבורא בספירות משתפות; ולפנייה בכוונות מיוחדות כאילו יש צורך באנטנה.
"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).
ו) הם מתחסדים.
הם בטוחים שהאמת אצלם וכל מי שמתקוטט עמם זוכה לתואר הרשמי: "מתנגד" (ראו כאן). לא מזמן, מול כמה תושבים, הטחתי טענות קשות מנשוא אל חסיד שוטה – "שליח הרבי" בעיר מטולה – ולאחר שביססתי את עמדתי הוא שאל אותי האם אני מניח תפילין? עניתי שכן, ואז אמר "אז אני מבסוט", ועניתי: "אם אתה מבסוט זה אומר שאתה צודק וזה לא נכון". עוד אמרתי: "גדול עוונך מנשוא, אתה מסית לעבודה-זרה ומחלל-שם-שמים", ואז הוא גיחך גיחוך מפוחד וטעה לחשוב שזה רחוק ממנו.
ולעומתו, ישנם שנענשו בעולם הזה, כפי שלפני חצי שנה הוענש "שליח הרבי" בבוסטון על-ידי גוי חמום מוח שדקר אותו שוב ושוב. אותו חסיד שוטה הצטלם לראיון ב-ynet ואמר (כאן): "אבל כשאתה רואה שהקדוש-ברוך-הוא איתך ואתה נמצא בצד הנכון [...] האמונה והביטחון שהקב"ה שומר עלי – זה נתן לי את הכוח להילחם דקות ארוכות".
עוד סיפר השוטה הזה סיפור על אחד מן המנהיגים אשר עוּנָּה קשות ברוסיה בגלל שהפיץ "יהדות" והתמוגג מכך שהוא לא פחד וגם ניצל מזה בסוף. ברם, זמן לא רב לאחר אותו אירוע, הם נענשו ברוסיה, ומעל מיליון יהודים נספו עקב מינותם. הרי לא סתם דווקא בארצות שבהן נפוץ הזרם החרדי והחסידי – כגון פולין וליטא – נשמדו היהודים כמעט לחלוטין (כתשעים אחוזים), ואילו בארצות המתבוללים באחוזים נמוכים בהרבה, רק כעשרים אחוזים.
"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
פשוט הוא שמנהיגם מנדל שמנדל חפר להם בור עמוק ומסוכן שלעולם לא יצליחו לצאת ממנו, כי אם הם-לדעתם עסוקים במצוות גדולות ונעלות לפי דמיונם כגון הנחת תפילין, אירוח יהודים בטביליסי ובסן-פרנסיסקו לארוחות שישי, הדלקת חנוכיות וחלוקת סופגניות – לא יעלה על דעתם לעולם שהם מכעיסים, קודחים אש חמה, שונאים, אויבים וצרים לבורא-עולם.
ז) הם מסיתים את עם-ישראל לעבודה-זרה.
נפוץ מאד בקהילתם "לכתוב לרבי" (ראו כאן) ואף מבטיחים ישועות! ומעבר למינות שבדבר בהפיכת מנדל לסרסור ביניהם לבין ה' ואף להחלפת ה' אלהי ישראל לגמרי באלוה בשר ודם נגעל ושיכור, קיים גם איסור דאורייתא לבקש ידיעה מן המתים, וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (לאווין לח):
"האזהרה שהוזהרנו מלדרוש ידיעה מן המתים. [...] שמי שעושה כך ולובש כך יבואהו המת בשנתו ויגיד לו מה שישאל עליו. והוא אומרו יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, יא]".
והוסיף רבנו בהלכות עבודה זרה (יא, יג): "כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [שם]".
"נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צוֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם, הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ, לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (יר' י, יד–טז).
רבנו מסביר בראש הלכות עבודה זרה, שבימי אֶנוֹשׁ (בנו של שֵׁת ונכדו של אדם הראשון) טעו בני האדם טעות גדולה, ואנוש עצמו מן הטועים, וטעותם הייתה שהם אמרו: הואיל והאֵל ברא כוכבים אֵלו להנהיג את העולם ונתנם במרום – חָלַק להם כבוד, ולפיכך ראוי לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וכך בדיוק נוהגים הפתאים כלפי המינים והכומרים השכירים למיניהם, רודפי הבצע, השׂררה והזימות, והם טועים לחשוב שכיבודם הוא רצון האל-ברוך-הוא...
כמו כן, בימי אנוש התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להן קרבנות, לשבחם ולפארם בדברים, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה-זרה אומר הרמב"ם, דהיינו שעובדיה לא היו אומרים שאין שָׁם אלוה אלא זה, או הרב הזה, ובכל זאת אומר על דרכם הרעה הזו ירמיה: "מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ: וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [יר' י, ז–ח]", כלומר, כולם יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.
וחמור מאד שעושים זאת לילדים ולנערים בארצנו. כלומר, הם מתערבבים בערים ומתיידדים עם ילדים ונערים, מזמינים אותם לארוחות, ושם, כשיושבים בשולחנם, אלה מחדירים את תבשילם הנתעב. אותו ילד או נער חוזר מדי פעם בעיקר כי הוא משוחד, אך בשלב מסוים דוחקים בו לבקר בישיבה, שם הם מסיתים ומדיחים את הפתאים בצורה מתוחכמת, בעזרת הר"בים הבכירים והמיומנים יותר. שם הוא נהנה לפגוש מבני גילו ושם התקציבים גדולים יותר, כך שמתקיימות פעילויות מספר פעמים בשבוע אשר אליהן הוא מוזמן הזמנה אישית.
הפעילויות הללו נקראות "התוועדויות", הם לומדים את משנת חב"ד בשילוב שתיה חריפה – והנה לפניכם שיחה אחת לדוגמה אשר מדרבנת אותם לעזוב את הוריהם ולהיכנס לאותו כולל הטומאה והמינות; שם כאמור המדרון תלול מאד, וללא זכות של חסד שתעמוד לו וללא הורים עקשנים מאד – סביר להניח שהפתי יתחתן עם מישהי מקהילתם וכך סוגרים על חייו.
עם הזמן הוא יבין ש"אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (בר' כ, יא), ולהלן דוגמה לתבשילם הנתעב אשר נסובה סביב הפסוק (בר' יב, א): "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (כאן):
"תחילה אומרים לנשמה: 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ', אומרים לה שתצא מהשורש ומהמקור שלה בעולמות העליונים ותרד מטה-מטה בהשתלשלות העולמות, עד 'אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ', עד שתתלבש בגוף גשמי וחומרי בעולם הזה. ולאחר שהנשמה ירדה מלמעלה למטה היא מקבלת את הכוחות לבצע את עניין ה-'לֶךְ לְךָ' באופן השני – מלמטה למעלה. כלומר, כעת אומרים לנשמה 'לֶךְ לְךָ' [קישטה אומרים לה]; שתצא מכל הרצונות הארציים והעניינים החומריים שבאים כתוצאה מהתלבשות בגוף הגשמי – 'מֵאַרְצְךָ' [כלומר, הם מטיפים לנערים לזנוח את כל שאיפותיהם המדעיות או המקצועיות]; ומכל ההנחות של השכל הטבעי [כלומר, הם מטיפים לנערים לזרוק את השכל והדעת!] והעניינים שהאדם הורגל בהם – 'וּמִמּוֹלַדְתְּךָ' [כלומר, הם מטיפים לנערים להפנות עורף להוריהם ולמשפחתם]; ומכל מה שבא כתוצאה מחינוך לא נכון – 'וּמִבֵּית אָבִיךָ' [=מכל מה שעמלו עליו ההורים המסכנים]".
ח) חלקם אינם עובדים ואינם עושים צבא.
תהה עלי ידיד כלשהו, החב"דניקים אינם עובדים? נראה שחלקם עובדים, וחלקם לא. ברם, בתורתנו חובה על כל אדם לעבוד לפרנסתו, לא מדובר ברשות כפי שחושבים, ושכל אחד יכול להצהיר שהוא "משרת את ה'", ומעתה ואילך מצוה עליו להשליך את עצמו על הציבור ולשלוח ידו אל הקופה הציבורית, ואין גבול לחמדנותם. וכך כתוב במהדורת חב"ד, הל' מתנות עניים (ו, יז):
"מעשר עני – אין פורעים ממנו מִלוָה [=חוב] ואין [...] ואין פודים ממנו שבוים, ואין [...] אבל משלחים ממנו דבר של גמילות חסדים, וצריך להודיעו שהוא מעשׂר עני. ונותנים אותו לחבר עיר (לרב – כמתנה) כטובה".
ואין זו כוונת ההלכה, שהרי לא כל חבר עיר (=הגדול שבעיר) הוא עני, אלא הכוונה שהוא נאמן לתת את המעשר לעניים, שהרי הוא גם אדם חכם וישר וגם מגיעים אליו פניות מעניים.
זאת ועוד, כך אמר מנהיגם אשר לא היה עובד לפרנסתו (לקו"ש טז, 534):
"פסק הידוע של הרמב"ם (תלמוד תורה ג, י) שאוסר לרבנים ולתלמידי-חכמים לקחת הספקתן מן הציבור, והאריך בגנותם של אלו המתפרנסים מן התורה ועושים אותה קרדום לחפור בה, שמשתמשים בכתרה של תורה. והביא על זה הרבה ראיות מהגמרא. אך הבאים אחריו השיגו עליו והביאו כמה ראיות שמותר להתפרנס מן התורה [על אותן 'ראיות' ראו: 'כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק א) (חלק ב)"; וגם: 'עת לעשות לה' הפרו תורתיך', ועוד]".
וממשיך שם: "אדמו"ר הזקן פוסק דאסור שיהיה תחילת לימודו על-מנת שיהיה זה לו לאומנות להתפרנס בה – שנמצא משתמש בכתר תורה תשמיש של חול, אבל אם למד לשם שמים ואחר-כך אין לו במה להתפרנס, אם לא במלמדות או דיינות והוראות, שנמצא לומד לצרכה [=לצורכה או לצורכו? ומה התורה צריכה אותו? חוצב ומחלל-שם-שמים! ובכלל, אם הוא החל ללמוד לשם שמים איך פתאום הוא הופך את התורה לקורדום? אלא שסופו מעיד על תחילתו!]. כשיהיה מעונה ברעב לא יוכל לעסוק בה כראוי [=אז שילך לעבוד כמו כל חכמי המשנה והתלמוד], או אם יכול [=אם ישנה אפשרות] להתפרנס ממלאכה אחרת ומניח מלאכתו מלהתפרנס בה ומתפרנס מלימוד התורה – היה זה מותר [=אם יש לו אפשרות לעבוד ולהתפרנס בכבוד וביושר אז מותר לו להפנות עורף למלאכה, ולבחור בחילול-שם-שמים ולהתפרנס מהתורה? והלא לעיל אמר שרק אם אין לו מלאכה מותר לו להתפרנס מן התורה, ורק אם הוא עומד למות ברעב מותר לו לאכול מן התורה], ואין זה קרדום לחפור בה לצורכו [הוא מקבל כסף לצורכו, הלא כן? הוא מתפרנס מן התורה לצורכו, הלא כן?], שאדרבא הוא מניח את מלאכתו שהיה יכול להתפרנס ממנה [=הוא מעודד לפרזיטיות וטפילות!] ועוסק בתורה כדי שלא יבטל מתלמוד תורה, נמצא שלומד לשמה ולצרכה [לא לשמה ולא לצרכה, והתורה לא צריכה אותו, אלא הוא צריך אותה כדי לחצוב משכורות ופטוֹרים וטובות הנאה]".
והוא ממשיך שם:
"ולכאורה ההיתר על-זה יש לבאר בשתי סברות: א) כנזכר לעיל [ההזיה וההתעיה שנאמרה לעיל]. ב) החילוק בין לכתחילה לדיעבד, דלכתחילה בוודאי אסור ללמוד כדי להתפרנס אבל בדיעבד אם למד בהיתר, לשמה, אחר-כך אין לו ברירה כי מוכרח לפרנסה, אז אינו מחויב ללמוד עתה אומנות כיוון שיכול להתפרנס תיכף מהתורה שלמדה בהיתר [דהיינו לפי פסק 'בעל המניא' – אם החליט מאן-דהו שהוא התחיל ללמוד לשמה – הוא רשאי לאכול מן התורה, ואז אפילו אם תהיה לו אפשרות להתפרנס בכבוד, מותר לו לבחור בדרך האכילה מן התורה – וכל דרדק יצווח שהוא החל ללמוד תורה לשמה, ולכל אחד יהיה מותר לאכול מן התורה!]. ועל-דרך דוגמה כמו שאסור לצאת בספינה או בשיירה כשיגרום לחילול שבת, אבל אם יצא מקודם בהיתר, אז מותר להמשיך ללכת עם הספינה והשיירה, מכיוון שיצא בהיתר ואחר-כך הרי פיקוח נפש דוחה שבת [ומה הקשר בין הלכות יציאה מרשות להפיכת התורה לקורדום?!]".
וכל דבריו מגוחכים ונאמרו כנראה לאחר שתיית משקה. והוא מוסיף בהמשך דבריו:
"והנה [ראיה נוספת] בגמרא ברכות (לה, ב) פלוגתא בין ר' ישמעאל ורשב"י, שר' ישמעאל אומר שצריך לחרוש בשעת חרישה ולקצור בשעת קצירה וכו', ור' ישמעאל אומר, אם כן תורה מה תהא עליה? אלא יעסוק בתורה ומלאכתו נעשית על-ידי אחרים, וסיימו בגמרא הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, היינו שזהו דרך רק ליחידי סגולה כמו רשב"י ור' ישמעאל כמבואר במסכת נדרים (ג, א) וכיוצא בזה".
ושמנדל סילף את הגמרא, שהרי מסקנתה שם היא שדרכו של ר' ישמעאל היא הדרך הנכונה, דהיינו לשלב בין חיי המעשה לחיי הרוח, ואילו דרכו של השיקוץ יוחי, לזנוח את חיי המעשה אינה דרך טובה ורבים נכשלו בה. זאת ועוד, גם בדבריו של יוחי אין ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה, אלא הם נועדו ללמד שעל האדם להסתפק במועט עד שהוא כמעט ולא יזדקק לפרנסה. ודרך זו קשה מאד, כי רק מעטים מסוגלים לשמוח בחיי עוני ודוחק.
וחותם המהבּול:
"והנה לפי זה יש שלושה אופנים בלימוד התורה: א) כדי להתפרנס ממנה, שזה אסור; ב) לימוד לשמה, אך אחר-כך אם לא יהיה לו במה להתפרנס [ולדבריו אף אם יהיה לו – יש לדחות את המלאכה] – יתפרנס ממנה, שזה מותר; ג) לעשות תורתו קבע ומלאכתו נעשית על-ידי אחרים בדרך נס [ואין לסמוך על הנס, ואין זו אלא הטעיית ההמון וגזל] שזוהי הדרך ליחידי סגולה [ואסור לשום אדם לסמוך על הנס, וכל-שכן לכת שלמה של חובבי משקה]".
קצרו של דבר, כל מי שטוען שהוא "לומד לשמה", יכול תוך זמן קצר מאד להפוך את התורה לקורדום, ואף אם יש לו אפשרות להתפרנס בכבוד וביושר, מותר ואף מצוה להפנות עורף למלאכה, ולהשליך את צרכיו על הקופה הציבורית. ואין זכר לחילוק המתעתע הזה בחז"ל.
ועוד טען המענדל (לקו"ש כ, 52): "ש[אם] אין במדינה גדול בחכמה כמוהו הציבור מצֻווים לפרנסו בכבוד ואפילו לעשרו". ודאג לכיסו... שהרי אם יצליח לכזב שהוא הגאון הגדול, הציבור מצֻווים לעשרו... וכך אכן עשו הפתאים.
ט) הם שונאים את צה"ל וארץ-ישראל.
מנדל הבטלן דוגל במחשבה שלימוד התורה שלו ושל חסידיו השוטים מגן על עם-ישראל ולפיכך הוא מתנגד לגיוס במפורש, וכך כתב ב"אגרות קודש" (כ, ז' תשל"ו), ולהלן תשובתו:
"שואל האם מחויב בן ישיבה בארץ הקודש ת"ו להתגייס שמה בצבא. לפלא הספק בעיניו ועד שצריך לשאול ממרחק, והרי ידוע וגם מפורסם פס"ד הברור של רבני ישראל, וכמובן – מבוסס הוא בתורתנו תורת חיים [ראו: 'שירות בצה"ל ליושבי הישיבות (חלק א) (חלב ב) (חלק ג)'], אשר בני ישיבה אין לגייסם ולא יצאו בצבא. ולימודם תורתנו הקדושה בהתמדה ושקידה – מגן ומציל על ארצנו הקדושה ת"ו ועל הדרים עליה".
עוד כתב למגויס טרי כך (אגרות הקודש כו, ט' תשכ"ב):
"יש לכמה מצוות סגולות מיוחדות, וסגולה מיוחדת למצות תפילין שהיא מטילה אימה ומתישה כוחם של שונאי ישראל [...] ומנחילה ניצחון מוחלט לצבאות ישראל, כדרשת חכמינו ז"ל על הפסוק: 'וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד' [דב' לג, כ]".
ועליו כותב רבנו הרמב"ם בהלכות סת"ם (ה, ה):
"אלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצווה אלא שעושים מצווה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להניית עצמם, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר הַמְּהַנֶּה בהבלי העולם".
ומי שמטיף להשתמטות מצבא-ההגנה-לישראל, בהכרח שונא את ארץ-ישראל, שהרי הוא לא רואה ערך בהגנה על ארץ-ישראל, ומי שאוהב את ארץ-ישראל ירוץ לשמור על ארץ אהובה.
י) הם טוענים שאלילם המת חי, שהוא משיח ושהוא נביא.
הזבּבּי מיזובּבּי היה טוען "יבוא משיח צדקנו זה העיקר של כל העיקרים", ברם, ראו כאן, שרומז ברמזים עבים שהוא-הוא המשיח, וחסידיו השוטים הולכים בעקבותיו, ומצהירים בהתלהבות: "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד", הם אומרים מפורשות שהוא חי, פועל ומשגיח ולא מזמן הסרתי שלט ענק שאומר "משיח כאן" עם תמונה של הפרצוף המפוחד שלו.
עוד זאת, בספר שנקרא "נביא מקרבך", או באנגלית: "היהודי האולטימטיבי", הובאו: "פרקים העוסקים ב'מופתים' של הרבי – היבט בעל הילה מיסטית" (מתוך ויקיפדיה), וכן עוד הזיות כגון: "ועל הרעיון המשיחי שהפך לדגלה המרכזי [של תנועת חב"ד]. המחבר, מודע לרתיעה המוזרה שיש מנושא זה, מתמודד באומץ עם מכלול הנושאים תוך התעקשות להתבסס על מקורות יהודיים [כמו שעושים הנוצרים בדיוק] [...] מבלי לפסוח גם על ההיבט הקבלי-חסידי של 'דירה בתחתונים' [עוד בוֹר שחפרו לעצמם ברוב התחסדותם] – עד למה שמתברר כצו-השעה ותפקיד הדור – 'קבלת פני משיח' – הרבי שליט"א מליובאוויטש [הוא מת יא מג'נון]".
ויש לתמוה, עד כמה הִשגוּ אותם לחשוב שהחמור הזה הוא איש האלוהים? דהיינו, דרושה לכך השחתה מקיפה של שכלו של האדם כי אם הוא יחקור ויבחן – ייפול לו האסימון שהוא חמור. זכורני שאותו ידיד-עבר שהשתמד, כשהשתמשתי לו באינטרנט ברשות, ראיתי שחיפש בגוגל "איך להיות בביטול", להלן מעט על המושג מתוך חב"דפדיה (כאן):
"ביטול הוא מושג יסודי בעבודה ובהשכלה, שענינו העדר ענין הישות, והעדר תפיסת מקום. בחסידות מובא במקומות רבים כי ההקדמה לקבלת התורה והמצוות, היה הביטול של בני ישראל בהכרזת 'נעשה ונשמע', כאשר הם ביטלו את שכלם ומציאותם, והתחייבו לבצע את כל אשר יצוו עליהם".
איך הם אוהבים להחדיר בין השורות דברים רעים מאד... והיכן נאמר שעם-ישראל "ביטלו את שכלם"? נהפוך הוא, יסוד היסודות והעמוד החוכמות הוא לידע את ה' על-ידי התבוננות בטבע הבריאה ולהתחקות אחרי פעולותיו דרך לימוד מדעי הטבע ודרך לימוד מושגים פילוסופיים דקים המוכיחים את מציאות ה', ומורים על השגחתו ועל אמיתת עצמותו. ברם, אותה תנועה טוענת שמעלה היא לעשות את ההיפך – להוות כת שוחרת טמטום, ועוד בטענה שכך עשו אבות-אבותינו אשר "קיבלו עליהם" את סגירת אדני השכל הלא הוא צלם האלוה.
עוד נאמר באתר "צעירי אגודת חב"ד" (כאן):
"מעלתו של הצדיק, שהוא בטל ביותר לקב"ה. הצדיק אין לו הרגשה של 'יישות'-אישית; הוא בטל לחלוטין לרצונו של הקב"ה [...] יהודים מוכנים לציית ללא הרהור לדבריו של צדיק [ואיך היחס להקב"ה הפך פתאום ליחס לצדיק? מעבודת ה' לעבודה לצדיק], כי הם מאמינים שאין הוא אומר את מה שהוא עצמו רוצה, אלא את מה שהתורה רוצה, מה שהקב"ה רוצה".
מטרת כל ההזיה הזו היא לטמטם את חסידיהם ולהחדיר להם שעליהם לשמוע לכל מלמול מטופש של מינות שיוצא מפיהם הטמא, ולבצע את פקודותיהם בעיוורון מוחלט. בדרך זו, מנהיגיהם מגבשים סביבם כוח פוליטי וכלכלי אדיר, שממנו הם מפיקים לעצמם טובות הנאה, ובאמצעותו הם ממשיכים את שושלת המינות של חב"ד, שם רשעים ירקב.
יא) הם חכמים בעיניהם.
הם אינם חוששים כלל מלהפיץ את סכלותם בפרהסיה, ומדובר בדבר חמור מאד לפי תורת-משה, ואפילו על החכמים שבעם ציוו חז"ל: "חכמים, הזהרו בדבריכם" (אבות א, יא), בטח ובטח מינים ותועים ששיבשו את הדת ומסרבים להודות על האמת ומפרשים את ציוויי התורה באופנים מחודשים אשר לא שׂערום אבותינו, וככל העולה על רוחם. ואין סוף לדברי השוטים הללו אשר מעוותים את פסוקי התורה ומחדשים ציוויים ודרישות מחודשות.
כאמור, הם כֹּה חדורים ולהוטים לההביל עד שרבים תוהים: האם הם חולי-נפש? ברם, הם נחשבים לשפויים וכראויים לקבל עונשים וייסורים, ואסור לדון עובדי-אלילים לכף זכות.
וראו מה כותב מנהיגם כדי לקנות לעצמו שם של צדיק בארץ (ספר השיחות תשמ"ח ב, 564):
"יכולים לשתף גם יהודי שפוגשים ברחוב, ובאמצע עסקיו מספרים לו שביום זה נערך סיום מסכת פלונית וחוזרים בפניו על סיום המסכת".
ותארו לכם שניגש איזה חסיד שוטה לאיזה סתם אדם ברחוב ומתחיל לומר לו: "סבכה שהתחיל בה מפיה טהורה עד שיגמור את קרקרתה, התחיל בה מקרקרתה – טהורה", ומה הוא רוצה מהחיים שלו?
והם כֹּה מעמיקים את הבור המתחסד שלהם עד שנראה לי שהם לעולם לא יצאו ממנו.
סוף דבר
פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, א–ב):
"מצות עשה היא לאבד עבודה-זרה ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה, שנאמר: 'אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת' [דב' יב, ב]. ונאמר: 'כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ' [דב' ז, ה]. ובארץ-ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבֵּד אותה מכל ארצנו. אבל בחוצה-לארץ אין אנו מצֻווין לרדוף אחריה, אלא כל מקום שנכבוש אותו נאבֵּד כל עבודה-זרה שבו, שנאמר: 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יב, ג], בארץ-ישראל אתה מצֻווה לרדוף אחריהן, ואי אתה מצֻווה לרדוף אחריהן בחוצה-לארץ."
עוד אומר רבנו במורה (ג, כט):
"כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' [דב' יא, טז], 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו' [שם כט, יז]. ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו' [שם ז, ה], 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [שם יב, ג]. ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרוֹ יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרוּ [חז"ל]: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה. דע זה".
עוד אומר רבנו שם (א, נד):
"התבונן נא בפסוקי התורה כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים, ואמר: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], סמך לכך מיד, ואמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' כ, יח], אמר, אל תחשוב כי זו אכזריות או שאיפת נקמה, אלא היא פעולה שמחייבת אותה המחשבה האנושית, לסלק כל מי שסטה מדרכי הצדק, ולפנות כל המעצורים המעכבים מלהגיע אל השלמות שהיא השגתו יתעלה".
ונחתום בפירוש רבנו סעדיה גאון למשלי (י, כג): "כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה", וכֹה דבריו:
"כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה – זה ממה שרואים תמיד את הכסילים [החכמים בעיניהם], אשר עושים את העבירות ואומרים שאינן אלא שחוק ושעשוע [...] עד שאפילו עבדו עבודה-זרה יהיה בעיניהם צחוק, כאמרו בפרשת העגל (שמ' לב, ו): 'וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק'; וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה – שהחכם רואה את התכלית [השלכות המעשה ותוצאותיו] ומניח את העבירה במקומה".
תמונת השער הרשומה מאת: חיים טוויטו - http://www.shturem.net, רישיון: CC BY-SA 4.0