תשע סיבות לשנוא את חב"ד

עודכן: 7 במרץ

כותרת המאמר עלולה לגרום אי-נוחות בקרב התמימים והפתאים אשר אינם בקיאים ביסודות תורתנו, כי האכזריות על אלו שמטעים את עם-ישראל אחר ההבל – רחמים היא בעולם.


מנדל שניאורסון היה רשע גדול מאד ועד היום מצטייר כצדיק בעיני ההמון אשר אינו בקיא ביסודות תורתנו ואינו מכיר את דברי חז"ל הלא הם הסנהדרין: "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם", "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם"; עוד ציווּ ואמרו: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וסוף אדם זה שיהא מלסטם [=שודד] את הבריות".


ועל חסידיו השוטים אשר העמיקו בתורתו של מנדל, אומר הרמב"ם (הל' תשובה ג, יד–טו):

"ואלו שאין להם חלק לעולם-הבא [...] חמישה הם הנקראים מינים: [...] [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ [=מתווך] בינו ובין ריבון העולמים – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".

והרי הם עובדים אותו (ראו כאן) וחושבים שרוחו קיימת ופועלת. וכך היה עושה גם מנחם מנדל בעצמו, שולח מכתב לקברו של קודמו בתפקיד (ראו כאן), ובאופן ברור אף המליץ להחליף את ה' יתעלה באלוה בשר ודם ראו ב"אגרות קודש" (ג תקעט, רסו): "אם יעמוד חזק בהתקשרותו אליו [=לצדיק המדומה], מבלי ישים לב לפיתויי היצר [התחסדות שהיא מסווה למינות], וישלח השאלה על ציון כבוד קדושת מורי-וחמי אדמו"ר – ימצא הרבי דרך כיצד להשיבו".


ועל היחס הראוי לפתאים מביניהם אשר אינם מעמיקים ובקיאים במשנת חב"ד ואינם מטעים את עם-ישראל אחרי ההבל, תוכלו ללמוד במאמרו של ידידי א' דחוח-הלוי: "מהו גדר 'תינוק שנשבה' לדעת רבנו הרמב"ם?".


ועל אותם תמימים ופתאים כותב ידידי בתחילת מאמרו "וכל המינים כרגע יאבדו":


רבים הם החכמים בעיניהם אשר דנים את המינים לכף זכות: "הם לא מתכוונים לעבודה-זרה", "הם עושים הרבה חסדים", "יש בהם הרבה דברים טובים", "הם מקפידים על המצוות", ועוד-ועוד הזיות... ברם, כל החכמים בעיניהם הללו, כולם עוברים על לפחות ארבע מצוות לא תעשה אשר מפורשות בתורה!


הנה אפוא שתי מצוות לא תעשה הראשונות: 1) שלא ללמד זכות על המסית לעבודה-זרה; 2) ושלא להימנע מללמד עליו חובה. אף שנאמר בתורה "מסית", ברור שכל מי שמתעה את עם-ישראל שדת המינים היא דת משה ודת האמת שקיבלנו בסיני – הוא בגדר מסית ומדיח לעבודה-זרה, ויתרה מזאת, למדנו שמינות חמורה מעבודה-זרה [פסקה ה' שם], כך שהסתה למינות חמורה מהסתה לעבודה-זרה. וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין כ–כא):


"והמצוה העשרים, האזהרה שהוזהר המוסת מלטעון למסית [כלומר לטעון טענות לזכותו], ואפילו יודע לו זכות אסור לו להזכירו [=להזכיר למסית איזה עניין שיכול לעמוד לזכותו] ולא ילמד עליו זכות, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט], בא הפירוש: לא תחמול – לא תלמד עליו זכות.


והמצוה האחת ועשרים, האזהרה שהוזהר המוסת שלא לשתוק מלומר חובה הידועה לו על המסית ממה שיביא לקיום העונש עליו [כלומר מלומר עדות שתביא להריגת המוסת], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [המשך הפסוק בדב' שם], ובא הפירוש: לא תכסה, אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק" [...]