תשע סיבות לשנוא את חב"ד

עודכן: 7 במרץ

כותרת המאמר עלולה לגרום אי-נוחות בקרב התמימים והפתאים אשר אינם בקיאים ביסודות תורתנו, כי האכזריות על אלו שמטעים את עם-ישראל אחר ההבל – רחמים היא בעולם.


מנדל שניאורסון היה רשע גדול מאד ועד היום מצטייר כצדיק בעיני ההמון אשר אינו בקיא ביסודות תורתנו ואינו מכיר את דברי חז"ל הלא הם הסנהדרין: "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם", "לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לחפור בהם"; עוד ציווּ ואמרו: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וסוף אדם זה שיהא מלסטם [=שודד] את הבריות".


ועל חסידיו השוטים אשר העמיקו בתורתו של מנדל, אומר הרמב"ם (הל' תשובה ג, יד–טו):

"ואלו שאין להם חלק לעולם-הבא [...] חמישה הם הנקראים מינים: [...] [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ [=מתווך] בינו ובין ריבון העולמים – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".

והרי הם עובדים אותו (ראו כאן) וחושבים שרוחו קיימת ופועלת. וכך היה עושה גם מנחם מנדל בעצמו, שולח מכתב לקברו של קודמו בתפקיד (ראו כאן), ובאופן ברור אף המליץ להחליף את ה' יתעלה באלוה בשר ודם ראו ב"אגרות קודש" (ג תקעט, רסו): "אם יעמוד חזק בהתקשרותו אליו [=לצדיק המדומה], מבלי ישים לב לפיתויי היצר [התחסדות שהיא מסווה למינות], וישלח השאלה על ציון כבוד קדושת מורי-וחמי אדמו"ר – ימצא הרבי דרך כיצד להשיבו".


ועל היחס הראוי לפתאים מביניהם אשר אינם מעמיקים ובקיאים במשנת חב"ד ואינם מטעים את עם-ישראל אחרי ההבל, תוכלו ללמוד במאמרו של ידידי א' דחוח-הלוי: "מהו גדר 'תינוק שנשבה' לדעת רבנו הרמב"ם?".


ועל אותם תמימים ופתאים כותב ידידי בתחילת מאמרו "וכל המינים כרגע יאבדו":


רבים הם החכמים בעיניהם אשר דנים את המינים לכף זכות: "הם לא מתכוונים לעבודה-זרה", "הם עושים הרבה חסדים", "יש בהם הרבה דברים טובים", "הם מקפידים על המצוות", ועוד-ועוד הזיות... ברם, כל החכמים בעיניהם הללו, כולם עוברים על לפחות ארבע מצוות לא תעשה אשר מפורשות בתורה!


הנה אפוא שתי מצוות לא תעשה הראשונות: 1) שלא ללמד זכות על המסית לעבודה-זרה; 2) ושלא להימנע מללמד עליו חובה. אף שנאמר בתורה "מסית", ברור שכל מי שמתעה את עם-ישראל שדת המינים היא דת משה ודת האמת שקיבלנו בסיני – הוא בגדר מסית ומדיח לעבודה-זרה, ויתרה מזאת, למדנו שמינות חמורה מעבודה-זרה [פסקה ה' שם], כך שהסתה למינות חמורה מהסתה לעבודה-זרה. וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין כ–כא):


"והמצוה העשרים, האזהרה שהוזהר המוסת מלטעון למסית [כלומר לטעון טענות לזכותו], ואפילו יודע לו זכות אסור לו להזכירו [=להזכיר למסית איזה עניין שיכול לעמוד לזכותו] ולא ילמד עליו זכות, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תַחְמֹל' [דב' יג, ט], בא הפירוש: לא תחמול – לא תלמד עליו זכות.


והמצוה האחת ועשרים, האזהרה שהוזהר המוסת שלא לשתוק מלומר חובה הידועה לו על המסית ממה שיביא לקיום העונש עליו [כלומר מלומר עדות שתביא להריגת המוסת], והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו' [המשך הפסוק בדב' שם], ובא הפירוש: לא תכסה, אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשאי לשתוק" [...]


שתי מצוות עשה הנוספות שאותם חכמים בעיניהם עוברים עליהן הן: 1) שלא לאהוב את המסית; 2) ושלא לעזוב שנאתו. וכֹה דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין יז–יח):


"והמצוה השבע-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלאהוב את המסית או לֶאֱבוֹת לו [=לשמוע ולהישמע לו ולהשתכנע מטיעוניו], והוא אמרו יתעלה: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' יג, ט]. ולשון ספרי: מכלל שנאמר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' [ויק' יט, יח] יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר: 'לֹא תֹאבֶה לוֹ' [דב' שם].


והמצוה השמונה-עשרה, האזהרה שהוזהר המוסת מלהקל בנטירה [=נטירת איבה ושנאה] למסית, אלא חייב לנטור לו בהכרח, וכל זמן שלא נטר לו עבר על מצות לא תעשה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' יג, ט], ובא הפירוש: מכלל שנאמר: 'עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' [שמ' כג, ה] יכול אתה עוזב לזה? תלמוד לומר: 'וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו' [דב' שם]".


שוב נמצא, שאסור באיסור חמור לטעון טענות זכות לצאצאי המינים אשר הולכים בשרירות לבם, וחובה גדולה להוקיעם ולטעון טענות כנגדם, ואף לבזותם ולהשפילם לחרפם ולקללם. "לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" (דב' יג, ט)."


עד כאן דברי דחוח-הלוי במאמרו.


דינם הקשה של המינים בהלכה


המינים הארורים הרֵעו מאד לישראל עוד מימי חורבן בית-שני, ולכן התעורר צורך גדול להוסיף בקשה לתפילת שמונה-עשרה, וכך אכן עשה רבן גמליאל ובית דינו, והם הוסיפו ברכה אחת וקבעו אותה בתפילה והיא בקשה מלפני ה' לאבד את המינים.


חשוב לציין, שההלכות הקשות האמורות בעניינם אינן רלבנטיות לימינו, כי אין לנו סנהדרין שתעניק גיבוי מלא לקיום ההלכה, להיפך, העולם הדתי נשלט בידי המינים וצאצאיהם, ומוסדות השלטון של עם-ישראל מבוססים על חוקי הגויים והתרבות המערבית, כך שאין שום אפשרות בימינו לקיים את ההלכה. אולם, עדיין יש חשיבות עליונה ואדירה להלכות שעוסקות במינים, כדי להבין עד כמה חמורים מעשיהם, לחנך את הציבור להבין את הנזק העצום שהם גורמים לעם-ישראל, וכן כדי להאיר את דרכו של עם-ישראל באור האמת והצדק.


נחל בהלכות עבודה-זרה (י, ב):


"אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורסים, מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת, מפני שהם מצירים לישראל ומסירים את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=ותפישׂת חב"ד דומה לנצרות הסגפנית המהללת אלוהי בשר ודם ומעודדת לעבדו גם אחרי מותו], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון חב"ד התועים אחר הקבלה החדשה] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


והנה לפניכם הלכה נוספת מהלכות רוצח ושמירת הנפש (יד, יד–טו):


"המינים והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להורגם. ואם יש בידו כוח להורגם בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו".


כלומר, חז"ל ורבנו אפשרו לאדם להיות יצירתי, וכל דרך שתעלה בדעת האדם להורגם ראויה, מפני שהם מחריבים את דת האמת ואת עם-ישראל.


ונצרף גם את דברי רבנו בפירושו לחולין (א, ב):


"ומינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל [כלומר, הם עובדי עבודה-זרה ואף-על-פי-כן רואים את עצמם בגדר ישראל] [...] והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את חשיבתם, והחשיכו התאוות את נפשותיהם [...]. והכת הזו היא כת של ישוע הנוצרי [...] וכל ההולך בשיטתם – 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


כלומר, אף-על-פי שהם זועקים באהבתם המדומה לכל יהודי – אין להם שום זכות למקם את עצמם בעמדה כזו, מפני שהם בעצמם מתועבים ביותר בעיני ה' ונחותים מרוב החילונים המשכילים, מפני שהם מסלפים ומחריבים את הדת ומחללים-שם-שמיים בתחפושותיהם.


ועתה לתשע הסיבות לשנוא את עובדי אלילי חב"ד:


א) הם וונדליסטים.


החסידים השוטים הללו מדביקים ותולים על רכוש-ציבורי את פרצוף אלילם בכל רחבי הארץ וגם בתוך הערים. לפי החוק מדובר בקנס של 750 ש"ח על מודעה אחת. אולם, אין את מי לקנוס מפני שהם "שועלים בודדים", דהיינו אין גוף רשמי מסוים שאפשר להאשימוֹ או לדרוש ממנו דין וחשבון.


ב) התפילין שלהן פסולות.


במאמרי "המזוזה שהתגנזה" הוכחתי שהקלף הלבן הנפוץ אינו כשר מפני שאינו עוּבָּד כראוי, זאת ועוד, בספר הפסיקה "שולחן ערוך" שגה המחבר כשהגדיר את צד הבשר כצד העור ולהפך, ולפי ההלכה זה פוסל; כך נאמר בהלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה (א, ח): "וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב [...] בדוכסוסטוס [=צד העור] במקום בשר – פסל". אותו דבר בנוגע לספרי התורה שבידם. וישנם סיבות נוספות על אלו אשר מנינו בכדי לפסלם כגון שגיאה בהבנה מהי פרשה סתומה ומהי פרשה פתוחה; החסרת אותיות או החלפתן ועל כל אלה פירטתי במאמר. וכל המעוות את דת משה ביד רמה דינו כדין המינים מורידין ולא מעלין.


ג) הם תופשׂים את אגדות חז"ל כפשוטן.


אם הייתם פוגשים אדם ברחוב מדבר אל נמלה, והייתם ניגשים אליו ותוהים: "מה אתה עושה?", והוא היה עונה: "שמעתי משל על חגב שהיה עצל בחורף, והנמלה דיברה ואמרה: 'מי שטרח בשבת' וכו'", ובכן, כך נוהגים חסרי הבינה והדעת. מי שנודע כ"אדמו"ר הזקן" ו"בעל התניא" כתב ספר פסיקה הלכה למעשה שפוסק הלכות מתוך משלי חז"ל, והנה דוגמה לפניכם מתוך ספרו "שולחן ערוך הרב" (הל' שבת רס, ד): "השורף ציפורניים [לאחר שקצצן] – חסיד; [ומי ש]קוברן – צדיק; זורקן – רשע, שמא תעבור עליהן אישה עֻבּרה ותפיל ולדה, אבל מותר לזורקן בבית-המדרש וכיוצא בו, מקום שאין נשים מצויות לעבור שם".


ועל תפישת אגדות חז"ל כפשוטן מסביר רבנו לפתא