בחינת אמונת גלגול הנשמות – חלק ב

ב. יסוד אמונת גלגול הנשמות

האמונה בגלגול הנשמות מבטאת את שאיפת האדם הבהמי לשוב לעולם-הזה, ולכן מצאנו אמונה זו בקרב דתות אליליות שקידשו את הזימה ואת התאוות. להבדיל מהם, האדם הרוחני הפרוש הנעלה, לא ישאף לחזור שוב לעולם הזה אלא יכמה ויכסוף להתענג בעונג הנפש הרוחני שבעולם-הבא, נקי מכל טינופי, לכלוכי וסיאובי העולם הזה.

וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ח, ז ואילך), ושם הוא מלמדנו על שאיפת רוב בני-האדם לתענוגות החומר הבזויות, עד שדימו שחיי העולם-הבא אף הם חיים גשמיים זימתיים מלאי תענוגות ותאוות, וזה לשון רבנו:

"וזהו [=חיי העולם-הבא] השכר הגדול שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו אליה כל הנביאים [...]. הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה, שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים [...]. שמא תֵּקל בעיניך טובה זו, וּתְדַמֶּה שאין שכר המצוות והוויית האדם שלם בדרכי האמת אלא להיות אוכל ושותה מאכלות טובות, ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באוהלי שן, ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמים אלו הערביים הטיפשים האווילים השטופים בזימה".

וממשיך רבנו ללמדנו:

"אבל החכמים ובעלי דעה, ידעו שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הן ואין בהם תוחלת. [...] הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם-הבא אין שום דרך בעולם-הזה להשיגה בה ולידע אותה. שאין אנו יודעים בעולם-הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאווים. אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות של עולם הזה אלא דרך משל [...], אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון" וכו'.

נמצא, שאמונת הגלגול מעידה על שאיפת החומר ורדיפת התאוות והתענוגות של תומכיה, עד שהיה קשה להם לסבור עזיבת העולם-הזה, והמציאו להם גלגולים דמיוניים כדי להשתעשע במחשבה שעוד ישובו שוב ושוב לכל תאוותיהם ותענוגותיהם הבהמיים. "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט, כא).

ג. דעת רס"ג בעניין גלגול הנשמות

רבנו סעדיה גאון תוקף בחריפות אמונה זו כידוע, להלן מעט מדבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' ריד–רטו):

"והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגלגול [...] ועניינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו [...]. ונתברר לי מה שמדמים, שהוא הביאם לידי דבר זה [...] [והוא:] התחקותם אחר מידות רבים מבני-אדם ומצאום דומים למידות הבהמות, במה שיש עדין כתכונת הכבשים, ותקיף כתכונת הטורפים, ורע ושפל כתכונת הכלב, וקל כקלות העוף, וכל הדומה לכך.

והסיקו מן הדברים הללו, שלא באו המידות הללו בבני-אדם אלא מפני שיש בהם מרוחות הבהמות, וזה [...] מורה על עודף סכלותם, שהם חושבים שגוף האדם משנֶּה את הנפש מעצמותה עד כדי שעושֶׂה אותה נפש אדם, אַחַר שהייתה נפש בהמה [כלומר, נפש הבהמה שהתגלגלה באדם, גוף האדם משנֶּה את מהותה והופך אותה מנפש בהמה לנפש אדם], ואחר כך היא עצמה משנה אותו ממהותו עד שעושה מידותיו כבהמות ואף על פי שצורתו כאדם [לאחר שהגוף שינה את מהות הנפש, הנפש שהשתנתה משנָּה את גוף האדם והופכת את מידותיו למידות בהמיות], ולא די בכך שהם עשו את עצמות הנפש מתהפכת [=פעם היא משתנה ופעם היא זו שמשנה] ולא קבעו לה עצמות אמתית [מהות קבועה והגיונית], אלא שסתרו את דבריהם ועשו אותה משנָּה את הגוף והופכתו, והגוף משנֶּה אותה והופכה [כפי שהסברנו], וזהו יציאה מן המושכל".

ד. דעת הרמב"ם בעניין גלגול הנשמות

בשונה מרס"ג, רבנו הרמב"ם לא התייחס במפורש לאמונת גלגול הנשמות, ואף רס"ג מודה שהוא נאלץ להתייחס אליה רק בגלל הפתאים כלשונו שם (עמ' ריז): "והייתי חס על דבריי מלהזכיר שיטתם [...] לעוצם גריעותה, לולי שאני חש לפתאים". ברם, כבר ראינו לעיל הלכות לא מעטות מספרו משנה-תורה המנוגדות לאמונת הגלגול. להלכות האמורות נצרף את דבריו בפירושו למסכת אבות (ד, כב), וזה לשונו:

"כבר ביארנו בעשירי דסנהדרין שאין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרו ["כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה] כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" [קהלת ט, י], אלא באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה, ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".

מדבריו עולה בבירור שאין חליפין או תשלומין לחיי האדם בעולם-הזה, ולאחר שחיי-האדם כָּלים, אותו המצב שהגיע אליו האדם, בו הוא נשאר לעולם. כלומר, האדם אינו מקבל הזדמנות נוספת "לתקן", והנזק שגרם האדם לעצמו במה שלא תיקן ועשה בחייו כאן, הוא בלתי-הפיך. ולכן רבנו מדגיש, שראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה בלימודים "לפי שהפסדו עצום". ואם האדם מתגלגל והולך מדוע הפסדו עצום? יתגלגל נא האדם שוב לעולם הזה...

וכן פוסק רבנו בהלכות תשובה (ז, א), וזה לשונו: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה ולנעור כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה, כדי שיזכה לחיי העולם-הבא". ואם האדם מתגלגל והולך מדוע עליו להשתדל כל כך בעניין זה? מדוע כל כך חשוב למות "והוא בעל תשובה"? מדוע הוא יזכה לחיי העולם-הבא רק אם מת והוא בעל תשובה? והלא יכול להתגלגל שוב ושוב ו"לתקן" את מעשיו ופשעיו...

כלומר, לדעת רבנו הכפרה תלויה בתשובה בלבד ואין שום תיקון חוץ מן התשובה, וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, כו), לאחר שהביא רשימה ארוכה של כל אלה שאין להם חלק לעולם-הבא, וזה לשונו:

"במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם-הבא? בשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו, ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם-הבא. שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם-הבא, שנאמר 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יי וּרְפָאתִיו' [ישעיה נז, יט]".

ואם היה אמת באמונת גלגול הנשמות, לא רק התשובה הייתה מתקנת את האדם ומכשירה אותו לחיי העולם-הבא אלא גם כפרה ו"תיקון" בגלגול אחר...

ה. שקרי הגויים האליליים

ואם שאול ישאל אדם, ובכל זאת, מצאנו לכאורה שאנשים מעידים שראו ושמעו, או בטוחים בכל מיני הזיות שראו ושמעו. לגבי הוזי ההזיות, עלינו לדעת כי כוח הדמיון בנפש הריקה ממדע ודעת חזק מאד, הוא משתלט לחלוטין על השכל שנעלם בחושך הדמיונות, ומדרדר את המחשבה להאמין באינסוף הזיות והבלים. וכמו שכותב רבנו במורה-הנבוכים (עמ' שמד): "כי מאד נוטה ההמון להאמין בשיגעונות".

וזכורני בהיותי ילד קטן שהאמנתי, בעקבות כל מיני סיפורי בדים, כי אני רואה את רוחו של סבי ז"ל מתהלכת במסדרון בית הסבתא באמצע הלילה. ומעניין הדבר שברגע שבגרתי ושכלי התחזק, חדלו ונשלו כל ההזיות והדמיונות, וזאת בזכות ההשקפות הנכונות והדעות הישרות שמילאו את מקומן.

ועדיין יש לבדוק, כיצד ישנם בקרב הדרוזים לדוגמה, ילדים קטנים שיש להם "ידיעות" כביכול מחיים אחרים? ובכן, על עניינים אלה וכיו"ב אמר ה' יתעלה בדברים (יג, ב–ד):

"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם: לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".

כלומר, גם אם ראינו במו עינינו אות או מופת שעשה נביא שקר, התורה מודיעה לנו שאסור לנו ללכת אחריו, כי ה' מנסה אותנו בזאת. פסוקים אלה נאמרו לבני-האדם, שנדמה להם שאותו נביא השקר עשה אות או מופת אמתי כדי לאמת את נבואתו. ברם, לפי האמת כל דבריהם שקר וכזב, אלא שהתורה אמרה בלשון זה, כדי שיכלול גם את אלה המאמינים בהבל, והזהירה גם אותם שאסור להם ללכת אחריו.

וזה לשון הרמב"ם בהקדמתו לפירושו למשנה (עמ' ד), על נביא השקר שעשה אות או מופת:

"ואפילו עשה מופתים אשר לא שמענו מופלאים כמותם כדי לאמת את דברו הרי זה נחנק, ואין לחוש לאותם המופתים, לפי שסיבת קיום אותם המופתים מה שאמר הכתוב 'כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם' וכו', כי עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכוח עדות העין הרואה מופתיו. לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות".

וכלל זה נכון גם כאן, כל "המופתים" שיביאו לנו בעניין גלגול הנשמות אינן כלום, מפני שעדות השכל מכחישה את אמיתת אמונה זו (למי שיש לו שכל כדי להכחיש את הזיות סיפורי ההמונים), ולא יועיל ולא יוריד שום אות או מופת, ואפילו לא שמענו מופלאים כמותם...

ויתרה מזאת, כמו שאמרנו לעיל כל דבריהם שקר וכזב, ונביא כאן ראיה אחת לדברינו, וכל מי שירצה להעמיק בעניין זה יעיין במאמרי באתר אור הרמב"ם: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם". בספר שמות (ז, יא–יב), אהרן הכהן משליך את מטהו לפני פרעה, ומטה זה הופך לתנין. בראות פרעה כן, הוא קורא לחכמים ולמכשפים: "וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן: וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם".

לכאורה, מפשט הפסוקים עולה שהם אכן עשו מעשי כשפים, והצליחו באמת להפוך מטות לתנינים, ואין לי ספק שכך הדברים נראו לעיני המתבוננים. ברם, שימו לב כיצד רס"ג מבאר עניין זה בספרו "הנבחר באמונות ודעות" וזה לשונו (עמ' קכח):

"ואם ישאל השואל והיאך עשו המכשפים כמו משה באותותיו? נֹאמר, [...] ולא הזכירה התורה שהם עשו כמותו כי אם בשלוש [במטה, בדם ובצפרדע], ואף השלוש לא אמרה התורה שעשו כמוהו להשוות בינו לבינם, אלא הזכירה את זאת כדי להראות את השוני שבין פעולתו ופעולתם, והוא, שהיא אמרה בפירוש שמשה עשה דברים גלויים כאשר ציווה ה', וְאֵלּוּ עשו דברים נעלמים ונסתרים, שכאשר חוקרים אחריהן מתגלית התחבולה כאמרו בשלוש [אלה]: 'וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם' [שמות ח, ג-יד], ומילה זו בלשון בהחלט הדבר הנעלם הנסתר והמכוסה, [...] וכיוון שביארה התורה באמרה 'בְּלָטֵיהֶם', נתברר הדבר שהוא כדי לדחות את מעשיהם לא כדי לְאַמְּתוֹ.

[...] ואחר שהנחתי יסוד זה אסתפק בכך, ולא ארשום פרטים היאך אפשר לעשות תחבולה במקומות המים המועטים ולשנותו על-ידי צבע, והיאך מניחים במקצת המימות דבר מסוים ויברחו ממנו הצפרדעים, אלא שכל אלה פרטים שלא יתכן כמותם בדברים הגדולים. אבל מה שעשה משה הרי הפך את מי הנילוס בכללותו, [...] וכן העלאת הצפרדעים מכולו, מה שלא תתכן בו תחבולה ולא ערמה, אלא הוא מעשה [...] 'לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' [תהלים קלו, ד]".

והוא הדין לענייננו, גם אם יראו לנו מופתים גלויים שמאמתים לכאורה את אמונת הגלגול, לא נקבלם ולא נשמע להם, ואף אם לא הצלחנו לזהות את מקום התחבולה ב"מופתיהם", נזכור תמיד כי עדות השכל מכחישה את עדות העין, כי לשכלנו הבכורה ולא למראה עין ומשמע אוזן שיכולים להטעות אותנו בקלות יחסית. וכל ענייני הכשפים והמופתים שעושים הַכַּזָּבִים למיניהם, לא עשו ולא יעשו כי הבל המה, וכבר הוכחתי עניין זה במאמרי שהזכרתי לעיל: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם".

ו. מיתת תינוקות שלא חטאו

אחת השאלות הקשות ביותר להבנת האדם היא מדוע תינוקות או ילדים רכים שלא חטאו, סובלים ייסורים ואף מתים, והלא הם לא חטאו בשום דבר? ייתכן וגם שאלה זו עודדה מי מאלה הסוברים את אמונת הגלגולים, אף שכאמור יסודה לפי דעתי באהבת תאוות העולם הזה, הנאותיו ותענוגותיו הזימתיים.


מכל מקום, כיצד אפוא יש להסביר מיתת תינוקות או ילדים רכים, והלא הם לא חטאו?! רס"ג מבאר בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' רטו), שהקב"ה הענישם וייסרם כדי לתת להם שכר בעולם-הבא, כלומר מטרת הייסורים היא להרבות בשכרם לחיי העולם-הבא.

ברם, לדעת הרמב"ם "אין ייסורים בלא עוון", כי גם עונש שמטרתו להרבות שכר הוא בגדר עוול מאת ה' יתעלה (מורה, עמ' שכט), ולכן השקפתו של רס"ג אינה נכונה לדעת הרמב"ם. כיצד אפוא יש להסביר עניין קשה, מורכב ורגשי זה לפי הרמב"ם? ובכן, לדעת הרמב"ם מיתת הילדים איננה עונש לילדים אלא עונש להורים שחטאו. כלומר, הילדים עד גיל מסוים שבו הם עומדים על דעתם (חז"ל קבעו גיל אחיד, שלוש-עשרה שנים לבן ושתים-עשרה שנים לבת), נחשבים לרכוש ההורים. ולכן, כמו שהקב"ה מייסר את האדם ברכושו ובממונו על מעשיו הרעים, כך לעתים הקב"ה עלול לייסר את האדם על מעשיו הרעים בפגיעה בילדיו הקטנים. וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ו, ב–ג):

"בזמן שאדם חוטא [...] ראוי להיפרע ממנו. והקדוש-ברוך-הוא יודע היאך יפרע. יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם-הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים. שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, כתוב 'אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' [דברים כד, טז] – עד שייעשה איש. ויש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו לעולם-הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם-הזה. ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם-הזה ולעולם-הבא".

מקור דברי רבנו בספרי פרשת כי-תצא: "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ – גדולים מתים בעוון עצמן, קטנים מתים בעוון אבותם", ובתלמוד מסכת כתובות (ח ע"ב) נאמר: "'וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דברים לב, יט] – דור שאבות מנאצים להקב"ה כועס על בניהם ובנותיהם ומתים כשהם קטנים".

ואל יתמה בעיניכם עניין זה, שהלא מי הוא זה שסובל כאשר הילדים חולים או מיוסרים? האם הילדים הם עיקר הסובלים? לא ולא! ההורים הם הסובלים העיקריים. וזכורני כאשר סבלתי בילדותי ממחלות או מפגעים שונים, בתור ילד ראיתי את הייסורים הללו כעניין פעוט יחסית. לעומת ההורים שדואגים ונרעשים לנגד בנם שסובל. עוד זכורני אחד מקרובי משפחתי שנפטר ממחלת הסרטן, אותו ילד עד הרגע האחרון עודד את הוריו והיה במצב רוח טוב יחסית. הוריו בכו והתייסרו, אך מצבו הנפשי של הילד היה רחוק לאין שיעור ממצבם הנפשי של הוריו, ותלותו הנפשית והפיזית בהוריו הסירה ממנו רבים מייסורי הדאגה והמחשבות המייסרות.

ואוסיף עוד דוגמה מבתי, לאחרונה בתי קיבלה מכה חזקה בראש בגן, והגננות הזעיקו אותי באמצע היום. כאשר באתי לגן חשכו עיניי, מעולם לא ראיתי נפיחות כזאת כחולה כהה ומחרידה במרכז המצח. אך הילדה לעומת זאת, בכתה כעשר-עשרים דקות, ושכחה כמעט לחלוטין מכל העניין! כאשר הגעתי לגן היא קידמה את פני בחיוך ובשמחה. ברם, המכה הייתה כל כך חזקה עד שמעוצמת המכה, שטפי הדם הפנימיים חלחלו לארובת האף ולבין ומתחת לעיניים, ושבועות ארוכים לאחר קבלת המכה, עוד נראו שטפי דם אלו בבירור, וכל מי שראה אותם נזדעזע.

כלומר, מה שהילדים סובלים הוא כאין וכאפס לעומת סבל ההורים, ולעתים סבל פעוט זה הוא ברכה להם, שמלמד אותם להיזהר בעתיד מסכנות. ואף כשמדובר במחלה קשה וסופנית, ייסוריו של הילד אף הם משכללים במשהו את נפשו, מכינים, מזכּכים ומצחצחים את נפשו לחיי הנצח, חיי העולם-הבא.


ועוד תועלת חשובה עולה מהשקפה זו, כאשר הורה יודע שהקב"ה עלול להעניש אותו על מעשיו הרעים בפגיעה בילדיו, האם הוא לא ייזהר שבעתיים? האם הוא לא יחשוב אלף פעמים לפני שיבצע עבירה?

ז. ברוך שפטרני מעונשו של זה

ואם כבר נגענו בנושא זה, נצטט את דברי מָרי יוסף קאפח ביחס לברכה המפורסמת שמברך האב כאשר בנו מגיע למצוות: "ברוך שפטרני מעונשו של זה", כביכול האב נענש וסובל מעוונות הבן עד הגיעו למצוות. וזה לשונו שם (אות ו):

"וברור דלדעת רבנו ומקורותיו אין שום מקום לאותה ברכה שמברך האב בהגיע הבן לי"ג שנים 'ברוך שפטרני מעונשו של זה', ונחלקו פוסקים אם בשם ומלכות ואם בלי שם ומלכות, כי עד עתה אין על הבן שום עונש על מעשיו, והוא לוקה בעוון אביו. וייתכן שצריך הבן לעמוד ולהודות 'ברוך שפטרני מעונשו של האב'. ובכל אופן לדעת רבנו, המברכים בשם ומלכות היא ברכה לבטלה ודינה נתבאר בפ"א ברכות הל' טו, והמברך בלי שם ומלכות הרי הוא אומר דברים שאין להם משמעות. ולפיכך לא נהגו אבותינו בהודאה זו ולא נשמעה ביניהם".

זאת ועוד, ברכה זו ברוב-עם, כפי שנוהגים האשכנזים בבית-הכנסת בשעת בר-המצוה, יש בה לפי דעתי גם הלבנת פני הנער בר-המצוה, מפני שהאב בברכה זו, מצהיר ברבים שהבן הוא עונש מעיק שהשית עליו ה' יתברך, ולא זכות נפלאה ומתנה גדולה מאת ה' יתעלה. אך מי שמחשבתו כבר התרגלה לעיוותים ולשיבושים, לא יבין את הזרות שבעניין זה. וראיתי שמתייחסים לברכה זו בקלות דעת, מעין אתנחתא קומית בתום קריאת התורה, מבלי להבין את משמעות הדברים.

ח. פנחס הוא אליהו?


נשאלתי בפורום "אור הרמב"ם" בלשון זו: אחת ה"הוכחות" הנוספות של מאמיני הגלגול היא מהמדרשים ומפרשי התנ"ך והגמרא שבהם נכתב כי "פנחס הוא אליהו". איך צריך להתייחס או לפרש מקורות אלו לדעת רס"ג והרמב"ם?


תשובתי: אחת התקלות הגדולות שחלו בעם-ישראל באלף השנים האחרונות היא אימוץ השקפות העולות מפשטי המדרשים, וזה דבר שלא ייעשה. רש"י ובית מדרשו החלו בדרך זו, ורבים מפרשני ישראל הלכו בעקבותיו בדרך חתחתים מחשבתית זו. לדעת רבנו, סכלות גדולה מאד היא להבין את המדרשים כפשוטן, ועוד יותר חמור מכך להפוך את פשטיהם ליסודות השקפות הדת.


לעצם מדרש זה, נראה שכוונתו להצביע על דרכם המשותפת של אליהו ופנחס בקנאתם לה' יתעלה. כלומר, כמו שנאמר בבראשית (לו, א): "וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם", וברור שאין כוונת הפסוק לומר שעשו הוא אדום, אלא שעשו הוא אבי אדום, ויש כאן מלה נסתרת, וכמו שנאמר שם בהמשך (לו, מג): "הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם", כך כוונת חז"ל לומר כאן שפנחס הוא הדמות שממנה שאב אליהו את השראתו למפעל חייו – הווה אומר, פנחס הוא אביו הרוחני של אליהו. וכך גם צעק אלישע בעלות אליהו בסערה השמימה: "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מ"ב ב, יב).


זאת ועוד, בנוסף לכל שאר הקושיות על השקפת הגלגול אשר סותרת יסודות לא מעטים בדת משה, איך הקב"ה יעשה עוול לפינחס? ולאחר שהבטיח לו את הכהונה לדורי דורות "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במ' כה, יב-יג), איך גרע אותה ממנו בהלביש את נפשו בגופו של אליהו, שלא היה כהן כידוע?

סוף דבר

לא אתפלא אם לא מעטים ישיגו על דבריי, רובם מתוך שטחיות מחשבתם ואי הבנתם עניינים עמוקים, וחלקם מתוך מחשבה אמתית שאני שוגה בדבר מה מדבריי, לאלה האחרונים אוסיף ואומר, גם אם לא הבנתם דבר מה מדבריי, זכרו זאת: הרמב"ם מלמדנו במורה-הנבוכים, כי במקום שיש קושיות על שתי השקפות נגדיות, על האדם לבחור את ההשקפה שיש כנגדה פחות קושיות. ואין לי ספק שהשקפת רס"ג והרמב"ם, גדולי המחשבה היהודית בכל הזמנים, בעניין ביטול אמונת הגלגול, חזקה איתנה ויציבה עשרות מונים מהשקפת מחייבי גלגול הנשמות, והקשיים שכנגד השקפה רעה זו רבים וחמורים לאין שיעור.

וזה לשון רבנו בעניין זה במורה-הנבוכים (עמ' ריד–רטו):

"כל דבר שלא עמדה בו ההוכחה [שלא הוכח בראיות אמתיות, אף שלפי דעתי סתירת אמונת הגלגול הוכחה ונטחנה היטב בדבריי עד אשר דק לעפר], צריך להניח שני הקצוות הנגדיים באותו הדבר, ורואים מה שמחייב כל אחד מן הנגדיים מן הספקות, וסוברים את שספקותיו פחות".

ובהמשך דבריו שם הוא אומר כך:

"אבל מי שמעדיף אחת משתי ההשקפות, אם מחמת שחונך כך ואם לאיזו תועלת שהיא ["גורם זה, הנוהג אצל רבים בימינו, הוא כדי לנחול כבוד אצל בעלי אותה הדעה או אף בעלי אותו הרצון, ולעתים קרובות גם הטבות גשמיות כידוע" (מָרי שם)], הרי הוא מתעוור מן האמת. כי הדבר המוכח [שנראה לעיניים] לא תוכל נפש בעל השאיפות [לתאוות] להתקומם כנגדו, אבל כגון דברים אלו [הרעיונות המופשטים] אפשר לה להתעקש מאד".

ונסיים בדברי רבנו שם, אשר מלמדים על סיבת נטית הסכלים לאחוז בדבקות כפייתית בהשקפותיהם הרעות, אף כי האמת אור בהיר בשחקים, אך עיניהם כבר כהו וטחו מראות את אור האמת:

"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".


#עבודהזרה #אמת #רמב#עתידות

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!