בחינת אמונת גלגול הנשמות – חלק ב

עודכן: 1 באוג׳

ב. מוצאה של הזיית גלגול הנשמות


האמונה בהזיית גלגול הנשמות נובעת משאיפת האדם הבהמי להנציח את התגוללותו בטינופי החומר, ולכן, מצאנו את אמונת ההבל הזו בקרב דתות אליליות שסטו אחר הזימות והתאוות. להבדיל מהן, האדם הפרוש הנעלה, לא יתפלש בתאוות ובבהמיות כל ימי חייו, וכאשר יבוא יומו, זקן ושבע ימים, הוא כבר לא ישאף לשוב לעולם-הזה, אלא ישתוקק לקשור את דעתו לצור העולמים לנצח נצחים, ולהתענג בעונג הנצחי והשלם, זך ונקי מכל טינופי העולם-הזה.


על שאיפת הטיפשים לחומר ועל שאיפת הנבונים לרוח, ניתן ללמוד מפסקי רבנו בהלכות תשובה (ח, ז ואילך), שם הוא מתאר את שאיפת המון בני-האדם להנאות הגופניות, עד שדימו שאף חיי-העולם-הבא הם חיים גשמיים וזימתיים רצופי תענוגות ותאוות, וכֹה דברי רבנו:


"וזהו [=חיי העולם-הבא] השכר הגדול שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו אליה כל הנביאים. [...] והנקמה שאין נקמה גדולה ממנה [היא] שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים. [...] שמא תֵּקל בעיניך טובה זו [=חיי העולם-הבא], וּתְדַמֶּה שאין שכר המצוות והוויית האדם שלם בדרכי האמת אלא להיות אוכל ושותה מאכלות טובות, ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באוהלי שן, ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמים אלו הערביים הטיפשים האווילים השטופים בזימה".


הייתכן כדבר הזה? ובכן, רבנו משיב על-כך בהמשך הלכותיו שם:


"אבל החכמים ובעלי הדעה, יידעו שכל הדברים האלו [ההנאות החולפות] דברי הבאי והבל הן ואין בהם תוחלת. [...] והטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם-הבא, אין שום דרך בעולם-הזה להשיגהּ בה ולידע אותה. שאין אנו יודעים בעולם-הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאווים. אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות של העולם-הזה אלא דרך משל [לא ניתן להשוות את טובת העולם-הבא הנצחית לטובות העולם-הזה החומריות והחולפות אלא באמצעות משלים] [...] אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון" וכו'.

הזיית הגלגול נובעת אפוא ממידות רעות מאד, דהיינו מרדיפת התאוות החומריות והתענוגות הבהמיות של התועים, ומכיוון שהיה קשה לרשעים הללו לקבל את עובדת עזיבת העולם-הזה, המציאו להם כל מיני גלגולים דמיוניים כדי להשתעשע במחשבה שהם ישובו לכל תאוותיהם ותענוגותיהם הבהמיים. "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, כא).


ג. דעת רס"ג בעניין גלגול הנשמות


כידוע, רבנו סעדיה גאון תוקף בחריפות את הזיית גללי הגלגול, להלן מעט מדבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' ריד–רטו):


"והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגלגול [...] ועניינוֹ לדעתם שרוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר-כך בלוי, ואחר-כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח הבהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו. [...] ונתברר לי מה שמדמים שהוא הביאם לידי דבר זה [...] [והוא:] התחקותם אחר מידות רבים מבני-אדם ומצאום דומים למידות הבהמות: במה שיש [אדם שהוא] עדין כתכונת הכבשים, ו[אדם שהוא] תקיף כתכונת הטורפים, ורע ושפל כתכונת הכלב, וקל כקלות העוף, וכל הדומה לכך.


והסיקו מן הדברים הללו, שלא באו המידות הללו בבני-אדם אלא מפני שיש בהם מרוחות הבהמות, וזה [...] מורה על חומרת סכלותם: שהם חושבים שגוף האדם משנֶּה את הנפש מעצמותה עד כדי שעושֶׂה אותה נפש אדם, אַחַר שהייתה נפש בהמה [כלומר, נפש הבהמה שהתגלגלה באדם, גוף האדם משנֶּה את מהותה והופך אותה מנפש בהמה לנפש אדם], ואחר כך היא עצמה משנָּה אותו ממהותו עד שעושה מידותיו כבהמות ואף-על-פי שצורתו כאדם [כלומר, לאחר שהגוף שינה את מהות הנפש לנפש אנושית, הנפש שהשתנתה משנָּה את מידות האדם למידות בהמיות, שהרי ביסודה היא בהמית, ואין קץ להזיות], ולא די בכך שהם עשו את עצמות הנפש מתהפכת [=פעם היא משתנה ופעם היא זו שמשנה] ולא קבעו לה עצמות אמיתית [=מהות קבועה והגיונית], אלא שסתרו את דבריהם ועשו אותה משנָּה את הגוף והופכתו, והגוף משנֶּה אותה והופכה [כפי שהסברנו לעיל], וזהו יציאה מן המושכל".


ד. דעת הרמב"ם בעניין גלגול הנשמות


בשונה מרס"ג, רבנו הרמב"ם לא התייחס במפורש לאמונת גלגול הנשמות, ואף רס"ג מודה שהוא נאלץ להתייחס אליה רק בגלל הפתאים, כלשונו בספרו שם (עמ' ריז): "והייתי חס על דבריי מלהזכיר שיטתם [...] לעוצם גריעותה, לולא שאני חש לפתאים". ברם, כבר ראינו לעיל הלכות לא מעטות שכתב רבנו בספרו משנה-תורה אשר מנוגדות בתכלית לאמונת הגלגול. להלכות הרבות שכבר ראינו נצרף את דבריו בפירושו למסכת אבות (ד, כב), וכֹה דבריו:


"כבר ביארנו בעשירי דסנהדרין שאין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם-הזה, ועל זה רמז שלמה באמרוֹ: ["כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה] כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" [קה' ט, י], אלא באותו מצב [רוחני או בהמי] שאדם הולך – בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה [=ימי חיי האדם החולפים כרוח קלה], ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".


מדברי רבנו הרמב"ם עולה בבירור שאין חליפין או תשלומין לחיי האדם בעולם-הזה, ולאחר שחיי-האדם כָּלים, באותו המצב הרוחני שאליו הגיע האדם, בו הוא נשאר לעולם-ולעולמי-עולמים. כלומר, האדם אינו מקבל הזדמנות נוספת "לתקן", והנזק שגרם האדם לעצמו במה שלא תיקן ועשה בחייו כאן, הוא בלתי-הפיך! ולכן רבנו מדגיש, שראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה בלימודים "לפי שהפסדו עצום". ואם האדם מתגלגל והולך מדוע הפסדו עצום? יתגלגל נא האדם שוב לעולם-הזה ויתקן את מעשיו, ושום נזק נצחי ובלתי הפיך לא נגרם...


דברים דומים פוסק רבנו בהלכות תשובה (ז, א), וכֹה דבריו: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה ולנעור כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה, כדי שיזכה לחיי העולם-הבא". ואם האדם מתגלגל והולך, מדוע עליו להשתדל כל-כך בעניין זה? מדוע כל-כך חשוב למות "והוא בעל תשובה"? מדוע האדם יזכה לחיי העולם-הבא רק אם הוא מת בתשובה? והלא הוא יכול להתגלגל שוב ושוב ו"לתקן" את מעשיו ופשעיו...


כלומר, לדעת רבנו הכפרה תלויה בתשובה בלבד ואין שום תיקון חוץ מן התשובה.


כמו כן, הבה נעיין בפסק רבנו בהלכות תשובה (ג, כו), לאחר שהוא מביא רשימה ארוכה של כל המינים והרשעים הארורים למיניהם אשר אין להם חלק לעולם-הבא, וכֹה דבריו:


"במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם-הבא? בשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו, ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם-הבא. שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם-הבא, שנאמר 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְיָ וּרְפָאתִיו' [יש' נז, יט]".


ואם היה זיק של אמת באמונת גללי גלגול הנשמות, לא רק התשובה הייתה מתקנת את האדם ומכשירה אותו לחיי העולם-הבא, אלא גם כפרה ו"תיקון" בגלגול אחר...


ונצרף גם את דברי רבנו בהלכות תשובה (ספ"א), שם הוא פוסק, שמי שעבר על העבירה החמורה ביותר והיא חילול השם, לא מתכפר לו העוון רק בייסורים וביום הכיפורים, אלא עד יום מותו עוון חילול השם יעמוד לחובתו, ורק במיתתו יתכפר לו כפרה גמורה, וכֹה דבריו:


"אבל המחלל את השם [כמו חוצבי התורה למיניהם], אף-על-פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות [...] שנאמר: 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי יְיָ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן' [יש' כב, יד]".


מדבריו אנו למדים, כי הכפרה האחרונה שהאדם עשוי לזכות בה היא בעת מיתתו, ברם, לאחר מיתתו אין עוד אפשרות לכפרה. וכך הסביר גם קאפח את דברי רבנו בפירושו שם, אף שהוא עצמו לא חל מעוון חילול ה' והיה ממחללי-שם-שמים הגדולים ביותר, כי אדם שמתיימר לייצג את דרך האמת ודרכו של רבנו, ומועל ומחלל-שם-שמים בנטילת משכורות ומענקים ושילומים ושלמונים ופנסיות וטובות-הנאה במשך יובל שנים בעבור פסיקת דינים, גדול עוונו מנשוא.


והנה לפניכם דברי קאפח השכיר שפיו ולבו אינם שווים, אך חכמה בגויים תאמין:


"כי אין לדעת רבנו שום תיקון לאחר המוות, לא על-ידי מה שנקרא ייסורי גהינם ולא על-ידי דבר אחר [כמו גלגול נשמות], אלא במצב שאדם הולך – בו נשאר, רשעים גמורים נידונין לעולם-ולעולמי-עולמים, ושאר אדם זוכה מבחינות שזכה בהן, אם מעט ואם הרבה, וסובל ממגרעות שבו כפי בחינות מגרעותיו שהלך בהן, ולעולם-ולעולמי-עולמים ללא שינוי".


ה. שקרי הגויים האליליים


ואם שאול ישאל אדם, ובכל זאת, מצאנו אנשים אשר מעידים שראו ושמעו מאחרים, או בטוחים בכל מיני הזיות שראו ושמעו בדמיונם. ובכן, לגבי הפתאים והוזי ההזיות הללו עלינו לידע, כי כוח הדמיון בנפש הריקה מדעת ומדע חזק מאד, והוא משתלט לחלוטין על השכל שנעלם בחושך הדמיונות והתעתועים, ומדרדר את המחשבה להאמין באינסוף הזיות והבלים. וכמו שכותב רבנו במורה-הנבוכים (עמ' שמד): "כי מאד נוטה ההמון להאמין בשיגעונות".


וזכורני בהיותי ילד קטן, שהאמנתי, בעקבות כל מיני סיפורי בדים, שאני רואה את רוחו של סבי ז"ל מתהלכת במסדרון ביתו באמצע הלילה, והייתי מתעורר על מיטתי ומדמיין כל מיני דמיונות בעת שלנתי שם לבדי. ומעניין הדבר שברגע שבגרתי ושכלי התחזק, חדלו ונשלו כל ההזיות והדמיונות כלא היו, וזאת בזכות ההשקפות הנכונות והדעות הישרות שמילאו את מקומן.


ועדיין יש לבדוק, כיצד ישנם בקרב הדרוזים לדוגמה, ילדים קטנים שיש להם "ידיעות" כביכול מחיים אחרים? ובכן, על עניינים אלה וכיו"ב אמר ה' יתעלה בספר דברים (יג, ב–ד):


"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת, וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם, לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".


כלומר, גם אם ראינו במו עינינו אות או מופת שעשה נביא שקר, התורה מודיעה לנו שאסור לנו ללכת אחריו, כי ה' מנסה אותנו בזאת. כל-שכן וקל-וחומר שאין להתייחס לדברי גוי קטן מחוסר דעת, ואין ללמוד מדמיונותיו הרעועים מאומה לשום עניין, וכל-שכן וקל-וחומר שאין ללמוד מאומה מהזיותיו לעניין יסודות דת האמת הטהורה שניתנה לנו בהר סיני.