ב. מוצאה של הזיית גלגול הנשמות
האמונה בהזיית גלגול הנשמות נובעת משאיפת האדם הבהמי להנציח את התגוללותו בטינופי החומר, ולכן, מצאנו את אמונת ההבל הזו בקרב דתות אליליות שסטו אחר הזימות והתאוות. להבדיל מהן, האדם הפרוש הנעלה, לא יתפלש בתאוות ובבהמיות כל ימי חייו, וכאשר יבוא יומו, זקן ושבע ימים, הוא כבר לא ישאף לשוב לעולם-הזה, אלא ישתוקק לקשור את דעתו לצור העולמים לנצח נצחים, ולהתענג בעונג הנצחי והשלם, זך ונקי מכל טינופי העולם-הזה.
על שאיפת הטיפשים לחומר ועל שאיפת הנבונים לרוח, ניתן ללמוד מפסקי רבנו בהלכות תשובה (ח, ז ואילך), שם הוא מתאר את שאיפת המון בני-האדם להנאות הגופניות, עד שדימו שאף חיי-העולם-הבא הם חיים גשמיים וזימתיים רצופי תענוגות ותאוות, וכֹה דברי רבנו:
"וזהו [=חיי העולם-הבא] השכר הגדול שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו אליה כל הנביאים. [...] והנקמה שאין נקמה גדולה ממנה [היא] שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים. [...] שמא תֵּקל בעיניך טובה זו [=חיי העולם-הבא], וּתְדַמֶּה שאין שכר המצוות והוויית האדם שלם בדרכי האמת אלא להיות אוכל ושותה מאכלות טובות, ובועל צורות נאות, ולובש בגדי שש ורקמה, ושוכן באוהלי שן, ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמים אלו הערביים הטיפשים האווילים השטופים בזימה".
הייתכן כדבר הזה? ובכן, רבנו משיב על-כך בהמשך הלכותיו שם:
"אבל החכמים ובעלי הדעה, יידעו שכל הדברים האלו [ההנאות החולפות] דברי הבאי והבל הן ואין בהם תוחלת. [...] והטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם-הבא, אין שום דרך בעולם-הזה להשיגהּ בה ולידע אותה. שאין אנו יודעים בעולם-הזה אלא טובת הגוף ולה אנו מתאווים. אבל אותה הטובה גדולה עד מאד, ואין לה ערך בטובות של העולם-הזה אלא דרך משל [לא ניתן להשוות את טובת העולם-הבא הנצחית לטובות העולם-הזה החומריות והחולפות אלא באמצעות משלים] [...] אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון" וכו'.
הזיית הגלגול נובעת אפוא ממידות רעות מאד, דהיינו מרדיפת התאוות החומריות והתענוגות הבהמיות של התועים, ומכיוון שהיה קשה לרשעים הללו לקבל את עובדת עזיבת העולם-הזה, המציאו להם כל מיני גלגולים דמיוניים כדי להשתעשע במחשבה שהם ישובו לכל תאוותיהם ותענוגותיהם הבהמיים. "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט, כא).
ג. דעת רס"ג בעניין גלגול הנשמות
כידוע, רבנו סעדיה גאון תוקף בחריפות את הזיית גללי הגלגול, להלן מעט מדבריו בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' ריד–רטו):
"והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגלגול [...] ועניינוֹ לדעתם שרוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר-כך בלוי, ואחר-כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח הבהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו. [...] ונתברר לי מה שמדמים שהוא הביאם לידי דבר זה [...] [והוא:] התחקותם אחר מידות רבים מבני-אדם ומצאום דומים למידות הבהמות: במה שיש [אדם שהוא] עדין כתכונת הכבשים, ו[אדם שהוא] תקיף כתכונת הטורפים, ורע ושפל כתכונת הכלב, וקל כקלות העוף, וכל הדומה לכך.
והסיקו מן הדברים הללו, שלא באו המידות הללו בבני-אדם אלא מפני שיש בהם מרוחות הבהמות, וזה [...] מורה על חומרת סכלותם: שהם חושבים שגוף האדם משנֶּה את הנפש מעצמותה עד כדי שעושֶׂה אותה נפש אדם, אַחַר שהייתה נפש בהמה [כלומר, נפש הבהמה שהתגלגלה באדם, גוף האדם משנֶּה את מהותה והופך אותה מנפש בהמה לנפש אדם], ואחר כך היא עצמה משנָּה אותו ממהותו עד שעושה מידותיו כבהמות ואף-על-פי שצורתו כאדם [כלומר, לאחר שהגוף שינה את מהות הנפש לנפש אנושית, הנפש שהשתנתה משנָּה את מידות האדם למידות בהמיות, שהרי ביסודה היא בהמית, ואין קץ להזיות], ולא די בכך שהם עשו את עצמות הנפש מתהפכת [=פעם היא משתנה ופעם היא זו שמשנה] ולא קבעו לה עצמות אמיתית [=מהות קבועה והגיונית], אלא שסתרו את דבריהם ועשו אותה משנָּה את הגוף והופכתו, והגוף משנֶּה אותה והופכה [כפי שהסברנו לעיל], וזהו יציאה מן המושכל".
ד. דעת הרמב"ם בעניין גלגול הנשמות
בשונה מרס"ג, רבנו הרמב"ם לא התייחס במפורש לאמונת גלגול הנשמות, ואף רס"ג מודה שהוא נאלץ להתייחס אליה רק בגלל הפתאים, כלשונו בספרו שם (עמ' ריז): "והייתי חס על דבריי מלהזכיר שיטתם [...] לעוצם גריעותה, לולא שאני חש לפתאים". ברם, כבר ראינו לעיל הלכות לא מעטות שכתב רבנו בספרו משנה-תורה אשר מנוגדות בתכלית לאמונת הגלגול. להלכות הרבות שכבר ראינו נצרף את דבריו בפירושו למסכת אבות (ד, כב), וכֹה דבריו:
"כבר ביארנו בעשירי דסנהדרין שאין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם-הזה, ועל זה רמז שלמה באמרוֹ: ["כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה] כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" [קה' ט, י], אלא באותו מצב [רוחני או בהמי] שאדם הולך – בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה [=ימי חיי האדם החולפים כרוח קלה], ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".
מדברי רבנו הרמב"ם עולה בבירור שאין חליפין או תשלומין לחיי האדם בעולם-הזה, ולאחר שחיי-האדם כָּלים, באותו המצב הרוחני שאליו הגיע האדם, בו הוא נשאר לעולם-ולעולמי-עולמים. כלומר, האדם אינו מקבל הזדמנות נוספת "לתקן", והנזק שגרם האדם לעצמו במה שלא תיקן ועשה בחייו כאן, הוא בלתי-הפיך! ולכן רבנו מדגיש, שראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה בלימודים "לפי שהפסדו עצום". ואם האדם מתגלגל והולך מדוע הפסדו עצום? יתגלגל נא האדם שוב לעולם-הזה ויתקן את מעשיו, ושום נזק נצחי ובלתי הפיך לא נגרם...
דברים דומים פוסק רבנו בהלכות תשובה (ז, א), וכֹה דבריו: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה ולנעור כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה, כדי שיזכה לחיי העולם-הבא". ואם האדם מתגלגל והולך, מדוע עליו להשתדל כל-כך בעניין זה? מדוע כל-כך חשוב למות "והוא בעל תשובה"? מדוע האדם יזכה לחיי העולם-הבא רק אם הוא מת בתשובה? והלא הוא יכול להתגלגל שוב ושוב ו"לתקן" את מעשיו ופשעיו...
כלומר, לדעת רבנו הכפרה תלויה בתשובה בלבד ואין שום תיקון חוץ מן התשובה.
כמו כן, הבה נעיין בפסק רבנו בהלכות תשובה (ג, כו), לאחר שהוא מביא רשימה ארוכה של כל המינים והרשעים הארורים למיניהם אשר אין להם חלק לעולם-הבא, וכֹה דבריו:
"במה דברים אמורים שכל אחד מאלו אין לו חלק לעולם-הבא? בשמת בלא תשובה. אבל אם שב מרשעו, ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני העולם-הבא. שאין לך דבר שעומד בפני התשובה. אפילו כפר בעיקר כל ימיו ובאחרונה שב, יש לו חלק לעולם-הבא, שנאמר 'שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְיָ וּרְפָאתִיו' [יש' נז, יט]".
ואם היה זיק של אמת באמונת גללי גלגול הנשמות, לא רק התשובה הייתה מתקנת את האדם ומכשירה אותו לחיי העולם-הבא, אלא גם כפרה ו"תיקון" בגלגול אחר...
ונצרף גם את דברי רבנו בהלכות תשובה (ספ"א), שם הוא פוסק, שמי שעבר על העבירה החמורה ביותר והיא חילול השם, לא מתכפר לו העוון רק בייסורים וביום הכיפורים, אלא עד יום מותו עוון חילול השם יעמוד לחובתו, ורק במיתתו יתכפר לו כפרה גמורה, וכֹה דבריו:
"אבל המחלל את השם [כמו חוצבי התורה למיניהם], אף-על-פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו ייסורין, אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות [...] שנאמר: 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי יְיָ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן' [יש' כב, יד]".
מדבריו אנו למדים, כי הכפרה האחרונה שהאדם עשוי לזכות בה היא בעת מיתתו, ברם, לאחר מיתתו אין עוד אפשרות לכפרה. וכך הסביר גם קאפח את דברי רבנו בפירושו שם, אף שהוא עצמו לא חל מעוון חילול ה' והיה ממחללי-שם-שמים הגדולים ביותר, כי אדם שמתיימר לייצג את דרך האמת ודרכו של רבנו, ומועל ומחלל-שם-שמים בנטילת משכורות ומענקים ושילומים ושלמונים ופנסיות וטובות-הנאה במשך יובל שנים בעבור פסיקת דינים, גדול עוונו מנשוא.
והנה לפניכם דברי קאפח השכיר שפיו ולבו אינם שווים, אך חכמה בגויים תאמין:
"כי אין לדעת רבנו שום תיקון לאחר המוות, לא על-ידי מה שנקרא ייסורי גהינם ולא על-ידי דבר אחר [כמו גלגול נשמות], אלא במצב שאדם הולך – בו נשאר, רשעים גמורים נידונין לעולם-ולעולמי-עולמים, ושאר אדם זוכה מבחינות שזכה בהן, אם מעט ואם הרבה, וסובל ממגרעות שבו כפי בחינות מגרעותיו שהלך בהן, ולעולם-ולעולמי-עולמים ללא שינוי".
ה. שקרי הגויים האליליים
ואם שאול ישאל אדם, ובכל זאת, מצאנו אנשים אשר מעידים שראו ושמעו מאחרים, או בטוחים בכל מיני הזיות שראו ושמעו בדמיונם. ובכן, לגבי הפתאים והוזי ההזיות הללו עלינו לידע, כי כוח הדמיון בנפש הריקה מדעת ומדע חזק מאד, והוא משתלט לחלוטין על השכל שנעלם בחושך הדמיונות והתעתועים, ומדרדר את המחשבה להאמין באינסוף הזיות והבלים. וכמו שכותב רבנו במורה-הנבוכים (עמ' שמד): "כי מאד נוטה ההמון להאמין בשיגעונות".
וזכורני בהיותי ילד קטן, שהאמנתי, בעקבות כל מיני סיפורי בדים, שאני רואה את רוחו של סבי ז"ל מתהלכת במסדרון ביתו באמצע הלילה, והייתי מתעורר על מיטתי ומדמיין כל מיני דמיונות בעת שלנתי שם לבדי. ומעניין הדבר שברגע שבגרתי ושכלי התחזק, חדלו ונשלו כל ההזיות והדמיונות כלא היו, וזאת בזכות ההשקפות הנכונות והדעות הישרות שמילאו את מקומן.
ועדיין יש לבדוק, כיצד ישנם בקרב הדרוזים לדוגמה, ילדים קטנים שיש להם "ידיעות" כביכול מחיים אחרים? ובכן, על עניינים אלה וכיו"ב אמר ה' יתעלה בספר דברים (יג, ב–ד):
"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת, וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם, לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם".
כלומר, גם אם ראינו במו עינינו אות או מופת שעשה נביא שקר, התורה מודיעה לנו שאסור לנו ללכת אחריו, כי ה' מנסה אותנו בזאת. כל-שכן וקל-וחומר שאין להתייחס לדברי גוי קטן מחוסר דעת, ואין ללמוד מדמיונותיו הרעועים מאומה לשום עניין, וכל-שכן וקל-וחומר שאין ללמוד מאומה מהזיותיו לעניין יסודות דת האמת הטהורה שניתנה לנו בהר סיני.
אגב, אין צורך לומר שכל אותותיהם ומופתיהם של נביאי השקר למיניהם הינם התעיות שקרים וכזבים, כמעשה החרטומים והקוסמים במצרים, אלא שהתורה קראה לתעתועיהם "אותות ומופתים" כדי להזהיר אותנו, שגם אם אותותיהם יֵרָאוּ לנו כאותות ומופתים אמיתיים ולא נצליח להתעורר ולזהות את נקודות השקר והתעתוע, אין הדבר מעלה או מוריד מאומה ביחס לאזהרת ה', לפיה אסור לנו באיסור חמור לתעות אחר נביאי השקר ולשמוע אל דבריהם.
וכֹה דברי רבנו בהקדמתו לפירושו למשנה (עמ' ד), על נביא שקר שעשה אות או מופת:
"ואפילו עשה מופתים אשר לא שמענו מופלאים כמותם כדי לאמת את דברו – הרי זה נחנק, ואין לחוש לאותם המופתים, לפי שסיבת קיום אותם המופתים מה שאמר הכתוב: 'כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' וכו', כי עדות השכל המכחישה את נבואתו גדולה מכוח עדות העין הרואה מופתיו. לפי שכבר נתברר אצל בעלי השכל שאין ראוי לכבד ולא לעבוד זולת היחיד שהמציא כל המציאות ונבדל בתכלית השלמות".
וכלל זה נכון גם בעניין הזיית גלגולי הנשמות, כל "המופתים" המפליאים ביותר שיַראו לנו בעניין זה אינם כלום, אפס מאופס, מפני שעדות השכל מכחישה את אמיתת אמונה זו (למי שיש לו מעט שכל כדי להכחיש את הזיות סיפורי ההמונים הנבערים), ואין שום משמעות לכל האותות והמופתים הדמיוניים, ואפילו לא שמענו על אותות ומופתים מופלאים כמותם...
ויתרה מזאת, כמו שאמרנו לעיל כל דבריהם שקר וכזב, ונביא כאן ראיה אחת לדברינו, וכל מי שירצה להעמיק בעניין זה יעיין בספרי "אפיקים להרמב"ם", במאמר "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם". והנה הראיה האמורה פרושׂה לפניכם: בספר שמות (ז, יא–יב), אהרן הכהן משליך את מטהו לפני פרעה, ומטה זה כידוע הופך לתנין. בראות פרעה כן, הוא קורא לחכמים ולמכשפים שיעשו כן גם הם בלהטיהם: "וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם".
לכאורה, מפשט הפסוקים עולה שהחרטומים אכן עשו מעשי כשפים, והצליחו באמת להפוך מטות לתנינים, ואין לי ספק שכך הדברים נראו לעיני המתבוננים הפתאים חלושי הדעת.
ברם, שימו לב כיצד רס"ג מבאר עניין זה בספרו "הנבחר באמונות ודעות" וכֹה דבריו (עמ' קכח) בשתי הפסקות להלן:
"ואם ישאל השואל והיאך עשו המכשפים כמו משה באותותיו? נֹאמר [...] ולא הזכירה התורה שהם עשו כמותו כי אם בשלוש [במטה, בדם ובצפרדע], ואף השלוש לא אמרה התורה שעשו כמוהו [כדי] להשוות בינו לבינם, אלא הזכירה את זאת כדי להראות את השוני שבין פעולתו ופעולתם. והוא, שהיא אמרה בפירוש שמשה עשה דברים גלויים כאשר ציווה ה', וְאֵלּוּ [החרטומים] עשו דברים נעלמים ונסתרים, שכאשר חוקרים אחריהן מתגלית התחבולה כאמרוֹ בשלוש [אלה]: 'וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם' [שמ' ח, ג-יד], ומילה זו בלשון [העברי מבטאת] בהחלט [את] הדבר הנעלם הנסתר והמכוסה [...] וכיוון שביארה התורה באמרה: 'בְּלָטֵיהֶם', נתברר הדבר שהוא כדי לדחות את מעשיהם, לא כדי לְאַמְּתוֹ [כלומר, מטרת התורה בתוספת המלה: "בְּלָטֵיהֶם" היא להורות לנו שאין מעשיהם אמיתיים אלא נעשו בתחבולה].
[...] ואחר שהִנחתי יסוד זה אסתפק בכך, ולא ארשום פרטים היאך אפשר לעשות תחבולה במקומות המים המועטים ולשנותו על-ידי צבע, והיאך מניחים במקצת המימות דבר מסוים ויברחו ממנו הצפרדעים, אלא שכל אלה פרטים שלא ייתכן כמותם בדברים הגדולים. אבל מה שעשה משה הרי הפך את מי הנילוס בכללותו [...] וכן העלאת הצפרדעים מכולו, מה שלא תיתכן בו תחבולה ולא ערמה, אלא הוא מעשה [...] 'לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' [תה' קלו, ד; ולכן גם אמרו חז"ל במדרש שאין השד-המכשף שולט על בריה פחותה משעורה, כדי לרמוז לנו על מוגבלויות תחבולות הכזבנים והשרלטנים למיניהם]".
והוא הדין לענייננו, גם אם יַרְאוּ לנו אותות ומופתים גלויים שמאמתים לכאורה את אמונת גלגולי הגלגולים, לא נקבלֵם ולא נשמע להם – ואף אם לא הצלחנו לזהות את אופני התחבולה של "אותותיהם ומופתיהם", נזכור תמיד כי עדות השכל מכחישה את עדות העין – כי לשכלנו הבכורה, ולא למראה העין ולמשמע האוזן שיכולים להטעות אותנו בקלות יחסית. וכל ענייני הכשפים והמופתים שעושים הַכַּזָּבִים והבדאים למיניהם, לא עשו ולא יעשו כי הבל המה, וכבר הוכחתי וביארתי עניין זה במאמרי שנזכר לעיל: "מבט למיסטיקה לאורו של הרמב"ם".
ו. מיתת תינוקות שלא חטאו
אחת השאלות הקשות ביותר להבנת האדם היא מדוע תינוקות או ילדים רכים שלא חטאו, סובלים ייסורים ואף מתים, והלא הם לא חטאו בשום דבר? אין ספק שקושייה זו חיזקה רבים מן השוטים שסטו אחר הזיות הגלגולים, ושימשה בידם כקורדום רגשי שמאד קשה לנתצו, ובאמצעותו הם ניגחו את דרך האמת שביטלה לחלוטין את הזיות הגלגולים. אך אין זה אלא תירוץ שנועד לחזק אצל הרשעים את הסיבה האמיתית לתעייתם אחר הזיות הגלגולים, והיא העדר היכולת שלהם להתמודד עם האמת הכואבת שהם ייפרדו לנצח מתאוות העולם-הזה (שהרי תחיית המתים היא אך ורק לצדיקים), ולא ישובו עוד לעולם לתאוותיהם ולזימותיהם.
מכל מקום, כיצד אפוא יש להסביר מיתת תינוקות או ילדים רכים, והלא הם לא חטאו?!
רס"ג מבאר בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' רטו), שהקב"ה הענישם וייסרם כדי לתת להם שכר בעולם-הבא, כלומר מטרת הייסורים היא להרבות בשכרם לחיי העולם-הבא.
ברם, לדעת רבנו, השקפת האמת בעניין הייסורים היא: "אין ייסורים בלא עוון", כי גם עונש שמטרתו להרבות שכר הוא בגדר עוול אלהי (מורה, עמ' שכט), ולכן השקפתו של רס"ג אינה נכונה לדעת הרמב"ם (ובמאמר: "האם יש ייסורים של אהבה?" הרחבתי בהוכחת אמיתת דעת רבנו). כיצד אפוא יש להסביר עניין קשה, מורכב וכל-כך רגשי לפי הרמב"ם?
ובכן, לדעת רבנו מיתת הילדים איננה עונש לילדים אלא עונש להורים שחטאו. כלומר, הילדים עד גיל מסוים שבו הם עומדים על דעתם (והתורה קבעה גיל הלכתי אחיד: שלוש-עשרה שנים לבן ושתים-עשרה שנים לבת) נחשבים מבחינה מסוימת לרכוש ההורים. לפיכך, כמו שהקב"ה מייסר את האדם באיבוד רכושו על מעשיו הרעים, כך לעתים הקב"ה עלול לייסר את האדם על מעשיו הרעים בפגיעה בילדיו הקטנים. וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ו, ב–ג):
"בזמן שאדם חוטא [...] ראוי להיפרע ממנו. והקדוש-ברוך-הוא יודע היאך יפרע. יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם-הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים. שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, כתוב: 'אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ' [דב' כד, טז] – עד שייעשה איש. ויש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו לעולם-הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם-הזה. ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם-הזה ולעולם-הבא".
מקור דברי רבנו להלכות תשובה שראינו לעיל הוא במדרש ספרֵי הקדום פרשת כי-תצא: "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ – גדולים מתים בעוון עצמן, קטנים מתים בעוון אבותם", וכן בתלמוד מסכת כתובות (ח ע"ב) נאמר: "'וַיַּרְא יְיָ וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט] – דור שאבות מנאצים להקב"ה, כועס על בניהם ובנותיהם, ומתים כשהם קטנים".
ואל יהיה תמוה בעיניכם עניין זה, שהלא מי הוא זה שסובל כאשר הילדים חולים או מיוסרים? האם הילדים הם עיקר הסובלים? לא ולא! ההורים הם הסובלים העיקריים והמרכזיים. וזכורני כאשר סבלתי בילדותי ממחלות או מפגעים שונים, בתור ילד ראיתי את הייסורים הללו כעניין פעוט למדי. לעומת ההורים שדואגים ונרעשים ומתייסרים מאד בראותם את בנם שסובל. וזכורני יום אחד בהיותי ילד קטן, שרטה אותי חתולה בידי שריטה שיש בה דם, לא אשכח כיצד אמי ע"ה נחרדה, נסענו יחדיו למיון של איכילוב, וכל הדרך למיון היא בכתה בדמעות... ולא אשכח את תמיהתי העצומה על אמי, מה קרה בסך הכל? שריטה קטנה של חתולה? מהו? לימים הבנתי ששריטות של בעלי-חיים עלולות לסכן חיים, ואחד ממכריי כמעט מת מחיידק טורף בשל שריטה קטנה של גור כלבים שטרם חוסן, והוא אושפז למשך כמה חודשים.
עוד זכורני ילד אחד מקרובי משפחתי הרחוקים שנפטר ממחלת הסרטן, אותו ילד עד הרגע האחרון עודד את הוריו והיה במצב רוח טוב יחסית, אף שעבר טיפולים קשים. הוריו בכו והתייסרו מאד, אך מצבו הנפשי של הילד היה רחוק לאין שיעור ממצבם הנפשי של הוריו, ותלותו הנפשית והפיזית בהוריו הסירה ממנו רבים מייסורי הדאגה והמחשבוֹת המייסרות.
ואוסיף עוד דוגמה מבִּתִּי בהיותה בגן הילדים, זכורני יום אחד שבו בִּתִּי קיבלה מכה חזקה בראש בגן, והגננות הזעיקו אותי באמצע היום. כאשר באתי לגן חשכו עיניי, מעולם לא ראיתי נפיחות כזאת כחולה כהה ומחרידה במרכז המצח. אך הילדה לעומת זאת, בכתה כעשר-עשרים דקות, ושכחה כמעט לחלוטין מכל העניין! כאשר הגעתי לגן היא קידמה את פני בחיוך ובשמחה. ברם, המכה הייתה כל-כך חזקה, עד שמעוצמת המכה שטפי הדם הפנימיים חלחלו לארובת האף ולבין ומתחת לעיניים, ושבועות ארוכים לאחר קבלת המכה, עוד נראו שטפי דם אלו בבירור, וכל מי שראה אותם נזדעזע, אך הילדה כאמור, לא התרגשה מכך כלל וכלל!
כלומר, מה שהילדים סובלים הוא כאין וכאפס לעומת סבל ההורים, ולעתים סבל פעוט זה הוא ברכה להם, שמלמד אותם להיזהר בעתיד מסכנות הרון אסון. ואף כשמדובר במחלה קשה וסופנית, ייסוריו של הילד אף הם משכללים במשהו את נפשו – לפי מידת עמדו על דעתו – מכינים, מזכּכים ומצחצחים את נפשו לחיי הנצח, חיי העולם-הבא.
וככל שתבונת הנער רבה יותר וככל שהוא התקדם ועמד על דעתו, כך יחס ה' אליו יהיה יותר כאל אדם שאחראי על מעשיו, וכאל אדם שייסוריו נועדו למרק את נפשו ופחות לייסר את הוריו. ועמוק הדבר מאד, והוא נתון אך ורק לשיקולו של אל דעות אשר לו נתכנו עלילות.
ועוד תועלת חשובה מאין כמותה עולה מהשקפה זו, והיא: כאשר הורה יודע שהקב"ה עלול להעניש אותו על מעשיו הרעים בפגיעה בילדיו, האם הוא לא ייזהר שבעתיים? האם הוא לא יחשוב אלף פעמים לפני שיבצע עבירה? האם יראת השמים שבקרבו לא תתחזק?
ואחתום נקודה זו בדברי חכמים במסכת ברכות (ה ע"ב), וכֹה דבריהם:
"תני תנא קמיה דרבי יוחנן: כל [...] הקובר את בניו מוחלין לו על כל עוונותיו [...] קובר את בניו מנין? תנא ליה ההוא סבא משום רשב"י: אתיא 'עָוֹן'-'עָוֹן', כתיב הכא: 'בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן' [מש' טז, ו], וכתיב התם: 'וּמְשַׁלֵּם עֲוֹן אָבוֹת אֶל חֵיק בְּנֵיהֶם' [יר' לב, יח] [...] [ובהמשך הדף בסוגיה אחרת הוסיפו:] ומי חשיד קודשא-בריך-הוא דעביד דינא בלא דינא?".
מדרש זה מבטא אפוא את ההשקפה שמות הבנים הקטנים מוביל למחילת עוון, ובמלים אחרות, מות הבנים נועד לייסר את האבות ולמרק את נפשם ולצחצחה מעוונותיה.
***
חשוב להבהיר עניין מסוים, אף שהילדים הקטנים נחשבים כרכושו של אדם, הם אינם בגדר רכושו באופן מוחלט, כלומר גופם לא שייך לו, והם שייכים לו כמו פיקדון שהופקד אצלו.
והיכן הראיה לדבריי? ובכן, ראו נא את פסק רבנו בהלכות ערכים וחרמים (ו, יח):
"אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, כיצד? כגון שהחרים בנו ובתו, ועבדו ושפחתו העבריים, או שדה מקנתו – הרי אלו אינן מוחרמין, שאין אדם מקדיש דבר שאין גופו שלו".
כלומר, גופם של הילדים הקטנים אינו שייך להוריהם, אלא הם אצלם כמו פקדון או כמו שדה מקנה אשר האדם קונה רק את פירותיו, אך גופו אינו קנוי לו והוא חוזר ביובל לבעליו.
ז. ברוך שפטרני מעונשו של זה
ואם כבר נגענו בנושא זה, נצטט את דברי יוסף קאפח ביחס לברכה המפורסמת שמברכים צאצאי המינים את בניהם כאשר הם מגיעים לגיל מצוות: "ברוך שפטרני מעונשו של זה", כביכול האב נענש וסובל מעוונות הבן עד הגיעו למצוות. וזה לשונו שם (אות ו):
"וברור דלדעת רבנו ומקורותיו אין שום מקום לאותה ברכה שמברך האב בהגיע הבן לי"ג שנים 'ברוך שפטרני מעונשו של זה', ונחלקו פוסקים אם בשם ומלכות ואם בלי שם ומלכות, כי עד עתה אין על הבן שום עונש על מעשיו, והוא לוקה בעוון אביו. וייתכן שצריך הבן לעמוד ולהודות 'ברוך שפטרני מעונשו של האב'. ובכל אופן לדעת רבנו, המברכים בשם ומלכות היא ברכה לבטלה ודינה נתבאר בפ"א ברכות הלכה טו, והמברך בלי שם ומלכות הרי הוא אומר דברים שאין להם משמעות. ולפיכך לא נהגו אבותינו בהודאה זו ולא נשמעה ביניהם".
זאת ועוד, ברכה זו ברוב-עם, כפי שנוהגים לברכהּ צאצאי המינים בבתי כנסיותיהם ובבתי תפלותם בשעת טקס בר-המצוה, יש בה לפי דעתי גם הלבנת פני הנער בר-המצוה – שהרי האב בברכה זו מצהיר ברבים שהבן הוא עונש מעיק שהשית עליו ה' יתברך, ולא זכות נפלאה ומתנה גדולה ועצומה מאת ה' יתעלה. אך מי שמחשבתו כבר התרגלה לעיוותים ולשיבושים, לא יבין את הזרות והסכלות שבברכה זו. וראיתי שמתייחסים לברכה זו בקלות דעת, מעין אתנחתא קומית משעשעת בתום קריאת התורה, מבלי להבין את משמעות הדברים.
ח. פנחס הוא אליהו?
נשאלתי בפורום "אור הרמב"ם" את השאלה הבאה: אחת ה"הוכחות" הנוספות של מאמיני הגלגול היא מהמדרשים וממפרשי התנ"ך והגמרא שבהם נכתב כי "פנחס הוא אליהו". איך צריך להתייחס או לפרש מקורות אלו לדעת רס"ג והרמב"ם?
וכך השבתי שם: אחת התקלות הגדולות שחלו בעם-ישראל באלף השנים האחרונות היא אימוץ השקפות העולות מהזיות פשטי המדרשים, וזה דבר שלא ייעשה. רש"י-שר"י וחבר מרעיו החלו בדרך זו, ורוב ואולי אפילו כל פרשני ישראל הוזי ההזיות הלכו בעקבותיו בדרך חתחתים מחשבתית זו. ברם, לדעת רבנו, סכלות גדולה מאד היא להבין את המדרשים כפשוטן, ועוד יותר חמור מכך להפוך את פשטיהם ליסודות השקפות הדת. וכבר הוכחתי במאמרים רבים כי תפישת אגדות חז"ל כפשוטן גוררת להגשמה ולעבודה-זרה.
ולעצם המדרש הנדון, נראה שכוונתו להצביע על דרכם המשותפת של אליהו ופנחס בקנאתם לה' יתעלה. כלומר, כמו שנאמר בבראשית (לו, א): "וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם", וברור שאין כוונת הפסוק לומר שעשו הוא אדום, אלא שעשו הוא אבי אדום, ויש כאן מלה נסתרת, וכמו שנאמר שם בהמשך (לו, מג): "הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם" – כך כוונת חז"ל לומר כאן שפנחס הוא הדמות שממנה שאב אליהו את השראתו למפעל חייו – הוי אומר, פנחס הוא אביו הרוחני של אליהו והדמות שאליהו הלך בעקבות השקפותיה ומעשיה. וכך גם צעק אלישע בעלות אליהו בסערה השמיימה: "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו" (מ"ב ב, יב).
זאת ועוד, בנוסף לכל שאר הקושיות על השקפת הגלגול אשר סותרת יסודות לא מעטים בדת משה, איך הקב"ה יעשה עוול לפנחס? ולאחר שהבטיח לו את הכהונה לדורי דורות: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במ' כה, יב–יג), איך גרע אותה ממנו בהלביש את נפשו בגופו של אליהו, שלא היה כהן כידוע?
ט. "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים"
והנה לפניכם עוד שאלה שנשאלתי בעניינים הנדונים:
כיצד מיישבים את שני הפסוקים:
"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דב' כד, טז).
לעומת: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמ' כ, ד).
תשובה:
ובכן, הפסוק הראשון בדברים (כד, טז): "וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" עוסק בבנים גדולים, ואין לבנים גדולים שום זיקה לעוונות אבותיהם מפני שאינם עוד בגדר של רכוש אבותיהם.
ברם, הפסוק השני עוסק בבנים גדולים וקטנים, ובעוון עבודה-זרה דווקא, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, נד):
"ודע, כי אמרוֹ: 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים' [שמ' כ, ד] אינו אלא בעוון עבודה-זרה בלבד, לא בשום עוון אחר, והראיה על-כך אמרו בעשרת הדברות [בשמ' שם]: 'עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי', ואינו נקרא שונא כי אם עובד עבודה-זרה: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], והגיע רק לרִבֵּעִים כי תכלית מה שיכול האדם לראות מזרעו [הוא] דור רביעי, וכאשר ייהרגו אנשי העיר עובדי עבודה-זרה, ייהרג אותו הזקן העובד, וזרע-זרע-זרעו שהוא התולדה הרביעית [דהיינו הגדולים והקטנים]. וכאלו הוא מתאר כי מכלל פקודותיו יתעלה, אשר מכלל פעולותיו בלי ספק, שייהרג זרע עובדי עבודה-זרה, ואף-על-פי שהם קטנים, בכלל הוריהם ואבות הוריהם. ודבר זה מצאנוהו נוהג בתורה בכל מקום, כמו שציווה בעיר הנידחת: 'הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ' [דב' יג, טז], כל זה כדי למחות אותם העקבות אשר גרמו להפסד העצום כמו שביארנו".
ובעניין "ההפסד העצום", נראה שכוונת רבנו לדבריו קודם לכן במורה (א, לו), בעניין ההפסד העצום שהעבודה-הזרה גורמת לעובדיה בכלל ולעם-ישראל בפרט, וכֹה דברי רבנו שם:
"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה [...] ולא עבדום אלא על דרך שהם דְּמוּת לְדָבָר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...] אלא, שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו יתעלה בלבד, כלומר העבודה והרוממות [...] ושגו לחשוב כי זה [העבודה והרוממות] שייך לזולתו [לאחד או יותר מהנבראים, דהיינו שיש לעבוד ולכבד ולפאר ולרומם נבראים מסוימים בנוסף לבורא-עולם או כדי שיהוו גשר ואמצעי לבורא-עולם], והיה זה [העבודה-הזרה הזו] גורם להעדר מציאותו יתעלה מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא את פעולות הפולחן [...]
לכן [בגלל שהם שגו בעניין יסוד העבודה והרוממות כאמור, וסברו שיש להפנותו גם כלפי הנבראים], היה זה [=ההפסד העצום הזה] שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], ובאר את הטעם לעקירת ההשקפה הַבְּטֵלָה הזו [לפיה יש לעבוד ולרומם נבראים שונים בנוסף או כדי שיהוו גשר ואמצעי בינינו לבין הבורא. והטעם לעקירת ההשקפה הזו הוא] כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת' וכו' [דב' כ, יח], וקראם: 'אויבים ושונאים וצרים', ואמר כי העושה כן [=עובד ומרומם נבראים אמיתיים או דמיוניים] מקנא ומכעיס ומעלה-חמה [לפני ה' יתעלה]".
סוף דבר
אין לי צל של ספק שרבים המה התועים אשר ידחו את דבריי, אך לא לאותם שוטים ומחוסרי דעת כתבתי מאמר זה, אלא לאותם בני אדם שהשכילו למחצה לשליש ולרביע, אשר מזלזלים המה באדיר הקטן ובדרכו הנחושה, אף שאין בידם ראיות אמיתיות נגד אדיר הקטן.
ומדוע הם מזלזלים? כי זהו המוצא האחרון של התועים, כאשר אין בידם ראיות שבאמצעותן הם יבטלו את דברי זולתם, הם בוחרים לבטל את דבריו באמצעות ביטול ישותו ואישיותו. ולהם אוסיף ואומר, גם אם לא הבנתם דבר-מה מדבריי, זכרו זאת: הרמב"ם מלמדנו במורה-הנבוכים, כי במקום שיש קושיות על שתי השקפות נגדיות, על האדם לבחור את ההשקפה שיש כנגדה פחות קושיות. ואין לי ספק שהשקפת רס"ג והרמב"ם, גדולי המחשבה היהודית בכל הזמנים, בעניין ביטול אמונת הגלגול, חזקה איתנה ויציבה אלף מונים מהשקפת מחייבי גלגולי הנשמות הוזי ההזיות, והקשיים שכנגד השקפה רעה זו רבים וחמורים מאד-מאד.
וכֹה דברי רבנו בעניין זה במורה-הנבוכים (עמ' ריד–רטו):
"כל דבר שלא עמדה בו ההוכחה [=כל דבר שלא הוּכח בראיות אמיתיות; אף שלפי דעתי סתירת אמונת גללי הגלגולים הוכחה היטב בדבריי עד אשר נטחנה דק לעפר ונזרתה למים], צריך להניח שני הקצוות הנגדיים באותו הדבר, ורואים מה שמחייב כל אחד מן הנגדיים מן הספקות, וסוברים את שספקותיו פחות".
ובהמשך דבריו במורה שם אומר רבנו כך:
"אבל מי שמעדיף אחת משתי ההשקפות, אם מחמת שחונך כך ואם לאיזו תועלת שהיא ["גורם זה, הנוהג אצל רבים בימינו, הוא כדי לנחול כבוד אצל בעלי אותה הדעה או אף בעלי אותו הרצון, ולעתים קרובות גם הטבות גשמיות כידוע" (קאפח שם; ובדיוק מסיבה זו, דהיינו ה"הטבות הגשמיות", קאפח העדיף לאמֵּת ולקדש את ספר הזוהר ולהתכחש למפעלו של סבו מָרי יחיא קאפח כנגד אלילות הזוהר)] – הרי הוא מתעוור מן האמת. כי הדבר המוכח [שנראה לעיניים] לא תוכל הנפש בעלת השאיפות [=נפש התועה השואפת לתאוות] להתקומם כנגדו, אבל כגון דברים אלו [הרעיונות המופשטים ההשקפתיים] אפשר לה להתעקש מאד".
ונסיים בדברי רבנו במורה שם, אשר מלמדים על סיבת נטיית הסכלים לאחוז בדבקות כפייתית פסיכוטית בהשקפותיהם הרעות, אף כי האמת אור בהיר הוא בשחקים, אך עיניהם כבר כהו וטחו מראות את אור האמת, וכֹה דברי רבנו שם:
"וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".
ובדיוק מסיבה זו קאפח וערוסי הכשירו ומכשירים ליהנות ואף לכנוס הון מדברי תורה.
ואוי ואבוי לנפשם בעלת השאיפות הזרות.