המזוזה שהתגנזה

יש לייחס חשיבות גדולה לכשרות ספרי-התורה, התפילין והמזוזות. אנסה במאמרי הקצר להקיף כמה מהבעיות העולות בימינו לאור הלכות חז"ל והרמב"ם בעניין זה. ראשית ניגש לפרק הראשון של הלכות תפילין ומזוזה, שם רבנו מורה על כללי הכתיבה של התפילין והמזוזות. בתפילין יש ארבע פרשיות ובמזוזה יש שתי פרשיות, ואם חסרה אפילו אות אחת מהפרשיות הללו, אף אם מדובר רק בקוצו של יו"ד – חוסר זה מעכב מדאורייתא.


מובן לכולנו שיש לכותבם בדיו ועל קלף או גוויל, ומזוזה ניתן לכתוב גם על הדוכסוסטוס (לקמן נביא את דברי רבנו בעניין חלוקת עור הגוויל לקלף ודוכסוסטוס). בנוגע לדיו הרמב"ם אינו מחמיר, וכל עוד הדיו שחור ועומד – כשר. אולם, "מצוה מן המובחר" לכתוב בדיו שנכתבת בו מגילת סוטה, כלומר דיו אשר יכול להימחק. בעיניי הדיו הזה מובחר מאד, וכלל אינו פרימיטיבי כמו שרבים שוגים לחשוב, מפני שיתרון גדול הוא לתקן או למחוק בקלות ובמהירות, לעומת המחיקות שמתבצעות בימינו באמצעות סכיני-גילוח, ניירות-שיוף, גיר ומחק (תהליך המחיקה בימינו דורש את כל האמצעים הללו שציינתי).


בהמשך לנושא העיבוד, ידוע שעור של בהמה אינו כשיר לכתיבה מיד לאחר שהוא הופשט ממנה, וכדי להכשירו לכתיבה יש לבצע תהליך עיבוד מורכב אשר כולל כמה שלבים. רבנו נשאל בעניין עיבוד העורות, וזו תשובתו (סימן קנג): "ואלו הקלפים הנמצאים בזמננו הידועים בצורתם, אסור לכתוב בהם דבר, לא ספר תורה ולא תפילין ולא מזוזה, לפי שהם עורות שאינם מעובדים עבוד שלם, לפי שהם לא עפיץ. ואם עיבדו אותן בדבר מכַווץ, כגון עפץ וכיוצא בהם, אז ייקראו קלף ומותר לכתוב בו ספר תורה ותפילין ומזוזות".


אמנם, נשארנו מסופקים בשאלה מהם דרכי העיפוץ "כיוצא בהם", ומלים אלה חוזרות על עצמן גם בהלכות סת"ם (א, ו). בקהילת סופרי הסת"ם סוברים שניתן לעבד בסיד בטענה שהוא נכלל במלים "וכיוצא בהם", להלן דברי התוספות במגילה (יט ע"א) שם הם מביאים את דברי יעקוּבּ טמטם, וזה לשונם: "הסיד שאנו נותנים בקלפים שלנו מהני כעפצים". אולם, ידידי הבורסקאי (=מעבד עורות) טוען, שדברי התוספות הינם בגדר השערה בלבד, ושוגים להיאחז בהם כאילו הם נאמרו מפי הגבורה. אגב, מהתעייה כגון זו הזהיר הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות, שם הוא תמה על אופני בדיקת וחקירת העניינים בדת משה (עמ' ה–ו): "כאילו קפאו הדעות אצל דברי האיש הזה [...] שאין אמיתת הדבר נבחנת בעניינו, אלא בהתאמתו לדברי מי שקדם, בלי לבחון את הדבר הקודם".


אין צורך אפוא לבחון את דברי יעקוּבּ טמטם שהובאו בתוספות, ולא רק בגלל שמדובר בקביעה שרירותית, אלא בעיקר בגלל שמדובר לדעתי בתירוץ מאולץ, אשר אִפשר לצאצאי המינים לצמצם את טרחתם ואת הוצאותיהם על תהליך העיבוד, במטרה להפוך את העסק לרווחי יותר, שהרי בין כֹּה וָכֹה משרים את העורות בסיד כדי להסיר את השיער. עוד ציין ידידי הבורסקאי שהסיד אינו מעבד כלל והוסיף: "כמו לומר ששמן ודבק זה אותו הדבר".


העפצים שמעבדים עמם את העורות נוצרים בעיקר בעצי האלון במקומות שבהם הצרעות מטילות בו את ביציהן, הם נראים כמו יבלות שעלו בעץ, והתפתחו בעקבות עקיצת הצרעות. את העפצים כותשים, מערבבים במים ומשרים בהם את העורות.


בצד שמאל בתמונה אתם יכולים לראות קלף אשר "מעובד" במים וסיד בלבד, ומימין למטה גוויל לספר תורה ומתחתיו קלף לתפילין, אשר מעובדים במי עפצים:


***

עניין נוסף שמצוי במחלוקת, הוא הצד של העור שעליו יש לכתוב, בשולחן ערוך (או"ח לב, ז) כתוב: "וחלק החיצון שהוא לצד השיער נקרא 'קלף', והפנימי הדבוק לבשר נקרא 'דוכסוסטוס'", לעומת משנה-תורה, שם כותב הרמב"ם דברים הפוכים (הלכות סת"ם א, ז): "זה החלק שממול השיער נקרא 'דוכסוסטוס', וזה שממול הבשר נקרא 'קלף'" (וראו עוד בעניין חלוקת עור הגוויל לקלף ודוכסוסטוס: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם").


עוד פוסק רבנו (שם, ח): "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבים ספר תורה על הגוויל, וכותבים במקום השיער; ושיהיו כותבים התפילין על הקלף, וכותבים במקום הבשר; ושיהיו כותבים המזוזה על דוכסוסטוס, וכותבים במקום השיער. וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר – פסל".


דבר ידוע הוא שמקורותיו של ה'שולחן ערוך' רעועים ומסופקים לעומת מקורותיו של הרמב"ם שהינם יסודות איתנים הלא הם חכמי המשנה והתלמוד. ראו נא את מאמרו של ידידי ורעי אדיר דחוח-הלוי: "האמנם השולחן ערוך הוא 80% רמב"ם?".


***

מחלוקת נוספת היא בנוגע לפרשות פתוחות וסתומות, וכך פוסק רבנו בהלכות סת"ם (ח, א): "פרשה פתוחה – תחילתה בתחילת שיטה [=שורה] לעולם, ופרשה סתומה – תחילתה מאמצע השיטה לעולם", רבנו עוד פוסק שם (ז, ט), ששמירה על כללי הפתוחות והסתומות הוא תנאי הכרחי לספר תורה כשר. לדעתו, יש שתי אפשרויות לפרשת פתוחה: 1) כאשר יש מרווח של תשע אותיות או יותר מסוף הפרשה הקודמת ועד סוף השורה, ואז יש להתחיל את הפרשה הפתוחה בתחילת השורה הבאה; 2) כאשר יש פחות מתשע אותיות, ואז יש להניח שורה ריקה, ולהתחיל את הפרשה הפתוחה בתחילת השורה השלישית.


הרא"ש, אשר ענבימו ענבי רוש, הוסיף, שבמקרה השני, בו אין רווח של תשע אותיות או יותר עד סוף השורה, אין להשאיר שורה ריקה אלא יש להשאיר מרווח של תשע אותיות בתחילת הפרשה שאחריה, אך דבריו תמוהים מאד, שהרי זה הוא סימן ההיכר של פרשה סתומה כמו שנאמר לעיל! וכך היא "תורתם" של צאצאי המינים, תורה מעוותת ומעוקשת, "כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ" (דב' לב, לב).


נמשיך לפרשה סתומה, לדעת רבנו קיימות שלוש אפשרויות לפרשה סתומה: 1) כאשר יש מרווח של תשע אותיות מסוף הפרשה הקודמת עד סוף השורה; 2) כאשר אין מרווח של תשע אותיות עד סוף השורה; 3) כאשר הפרשה הקודמת מסתיימת בסוף השורה. בכל המקרים הללו הרמב"ם מציג פתרונות ברורים ופשוטים, והעיקר בכולם הוא שהפרשה הסתומה תתחיל באמצע השורה במרחק של לפחות תשע אותיות מתחילת השורה.


גם בעניין פרשה סתומה הרא"ש התעקש להוסיף ולקבוע, שבמקרה שבו הפרשה הסתיימה בסוף השורה, יש להשאיר לאחריה שורה ריקה ולהתחיל את הפרשה הסתומה בתחילת השורה השלישית. נמצא אפוא שהוא הפך את היוצרות! פרשה סתומה הפכה אצלו להיות פרשה פתוחה, ופרשה פתוחה הפכה אצלו להיות סתומה! "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" (יש' ה, כ).


הרא"ש ופסיקותיו הזרות התפרסמו לאחר פרסום ספרי רבנו, לאחר שעם-ישראל ראה פחות ופחות צורך לעיין בגמרא ובמשניות לשם פסיקת הלכות, אלא הסתמך על החיבור משנה-תורה אשר מקיף את כל הסוגיות והקושיות. הרא"ש התרעם על-כך ותקף את אלה אשר אימצו את משנה-תורה אל חיקם (שו"ת לא, ט; לעיון נרחב בתשובתו ולמסקנות המפתיעות העולות ממנה, ראו: "אפיקים להרמב"ם", עמ' 34 ואילך):


"וכן טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ז"ל ואינן בקיאים בגמרא, לידע מהיכן הוציא דבריו, טועים להתיר האסור ולאסור את המותר [...] אבל הוא כתב ספרו כמתנבא מפי הגבורה, בלא טעם ובלא ראיה, וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן, שאם אינו בקי בגמרא, אין מבין דבר לאשורו ולאמתו, ויכשל בדין ובהוראה. לכך לא יסמוך אדם על קריאתו בספרו לדון ולהורות, אם לא שימצא ראיה בגמרא".


הרא"ש העליל על הרמב"ם שהוא כביכול התיימר להיות נביא, ובעקיפין הוא האשים את רבנו בנטייה אחר מידת הגאווה ורדיפת הכבוד, וכן במידות רעות נוספות של תכסיסנות ונוכלות, אך כל הפוסל במומו פוסל, ונראה לי, שהוא פשוט אהב שפונים אליו על כל צעד ושעל, ופעל כדי לשמר את תלות עמי-הארצות ברבנים השכירים. ברם, מאז שיצא לאור ספרו הגדול של רבנו נזרעו זרעי האמת לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, ועבודת ה' וידיעתו נגישה לכל אחד ואחד בעם-ישראל, ו"קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תה' קמה, יח). ניתן להעמיק בנושא במאמרו של ידידי אדיר: "חזון הרמב"ם לתקומה רוחנית".


***

הנושא הבא הוא "חק-תוכות", זהו נושא אשר יוחסו לו דינים רבים בקרב סופרי הסת"ם. מקור המושג הוא במסכת גיטין (כ ע"א) שם דנים באיסור הידוע (הלכות סת"ם ז, טז) לכתוב מן התורה בלא שרטוט בדרך של חול כגון תפירת פסוקים על הטלית (שו"ת רסח), לוחות שנה וכו'. חז"ל תהו מה בנוגע לכתיבה שהיא בדרך של חקיקה, דהיינו חריטה מסביב לאות עד שהיא נוצרת מאליה, ומסקנת הדברים היא שגם זאת אסור.


סופרי הסת"ם הסיקו מכך, שכאשר נכנס ראש הלמ"ד לדוגמה, אל תוך הרי"ש בשורה שמעליה, האות תיראה כאות ה"א לילד שאינו חכם ולא טיפש. כדי לתקן זאת ולהימנע מ"חק תוכות", לא די במחיקת ראש הלמ"ד מפני שבדרך זו האות רי"ש שמעליה "תיכתב מעצמה", ולכן יש לבטל את צורת הרי"ש לחלוטין, כגון באמצעות מחיקת רגל הרי"ש ואז להשלימה בשנית על-ידי כתיבה מחדש כדי שהיא לא "תיווצר בחקיקה". אולם, אין שום קשר אמיתי בין הסוגיה להמצאה לעיל, וגם בדברי רבנו אין שום זכר להמצאת "חק תוכות". הדין המחודש והדמיוני הזה חדר באופן מאסיבי מאד לכל הלכות הסת"ם, עד שהוא חל בכל מקום שבו האות השתנתה מצורתה כגון רי"ש שהפכה לדל"ת, חי"ת שהפכה לת"ו וכיו"ב.


עוד הלכה ידועה היא "כתיבה כסדרן", עמלתי למצוא מקור לעניין זה בכתבי רבנו, ומצאתי לזה זכר בפרשיות המזוזה בלבד, כלומר, אין לכתוב את הפרשה התחתונה ואז להשלים את העליונה (שם ה, א). אולם, סופרי הסת"ם ומחדשי החידושים הדמיוניים הגדילו לעשות, וחייבו "כתיבה כסדרן" בתפילין ובמזוזות גם לאותיות. משמעות הדברים היא, שאם במקרה התגלתה טעות לאחר שנכתבה הפרשה – אין לה תקנה אלא גניזה!


דרך אגב, דעו לכם שמחלקים מלגות (ראו כאן) על-מנת לוודא שהסופרים ימשיכו לציית להלכות ההזויות הללו, ולא רק שהם עוברים על "בל תשחית", הם גם רומסים ברגל גסה את פסיקת חז"ל והרמב"ם בהלכות יסודי תורה (ו, א): "כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש-ברוך-הוא – לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה-זרה: 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַייָ אֱלֹהֵיכֶם' [דב' יב, ג–ד]".


***

המחלוקת האחרונה שנציג היא: האם יש לכתוב "פצוע דכא" או "פצוע דכה" (דב' כג, ב), עם השנים נפלה טעות ונוצרה אי-וודאות לגבי הנוסח הנכון. אין זה עניין של מה-בכך, ואין להעלות על הדעת שישנן שתי גרסות שהן אמת וכמו שטוענים התועים והמתעים: "אלה ואלה דברי אלהים חיים", או לטעון שאין הכרע מי צודק ולקבוע ששניהם כשרים, שהרי רבנו פוסק בהלכות סת"ם (ז, ט): "וכתב האותיות כולן כתקנן [...] הרי זה ספר כשר".


לעתים העובדות אינן מונחות לפנינו ויש להפעיל את השכל הישר. בעקבות המחלוקת עיינתי בוויקיפדיה (ראו כאן), שם למדתי שנמצאו תשעה הבדלים בין ספריהם של יהודי תימן לספרי התורה של שאר העדות, וכששאלתי את ידידי ורעי א' דחוח-הלוי בעניין, הוא טען שיש לכתוב "דכא" והסביר את דבריו: "כמו שיהודי-תימן הם היחידים ששמרו על כשרות ספרי התורה בעניין הגוויל, וכן בעניינים הלכתיים רבים הם שמרו על ההלכה התלמודית המקורית והקדומה, כך חזקה עליהם שהם שמרו בנאמנות גם על הנוסח נכון".


***

נסיים בדברים מתוך מורה-הנבוכים (א, עו):


"התבונן נא אתה המעיין – אם העדפת דרישת האמת, ועזבת את ההתרברבות וההסתמכות על אחרים והנטייה למה שהורגלת לרומם, ולא תטעה את עצמך – [רְאֵה] את מצב החוקרים הללו ומה שאירע להם ומֵהֶם ["היאך נכשלו הם עצמם והכשילו את אחרים" (מָרי)], והרי הם כבורח מן הרמץ אל האש. והוא, שהם ביטלו את טבע המציאות ושינו את התכונה הטבעית של השמים והארץ, בדמותם שבאותם ההקדמות יוכח שהעולם מחודש. [ומה עלה בסופם?] הרי את חידוש העולם לא הוכיחו, ואבדו לנו הוכחות מציאות האלוה ואחדותו ושלילת הגשמות. כי ההוכחות אשר יתבאר בהן כל זה אינם נלקחים כי אם מטבע המציאות היציבה הנראית והמושגת בחושים ובשכל".

47 צפיות1 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!