יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ה)

עודכן: 30 בספט׳ 2021

ה. עמדת הרמב"ם לגבי ספרים שנכתבו על סודות התורה


ישנה ראיה נוספת לכך שרבנו הרמב"ם לא ייחס שום חשיבות לספרות ה"סוד" הקדומה, והיא נמצאת בדברי הקדמתו לספרו מורה הנבוכים, וזה לשונו:


"והאל יתעלה יודע שאני לא חדלתי לירוא הרבה מאוד מלכתוב את הדברים שרציתי לכתוב במאמר זה, מפני שהם עניינים עמוקים לא נכתב בהם כלל ספר באומה בזמני הגלות הללו במה שבידינו ממה שנתחבר בהם, והיאך אתחיל אני תחלה לכתוב בהם? אך נשענתי על שתי הקדמות:האחת אמרם [=כוונתו כמובן לחז"ל] בכגון עניין זה: עת לעשות לה' [הפרו תורתך'] .והשנית אמרם: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'".


נשים לב שרבנו כותב במפורש, שבזמן הגלות לא נכתב שום ספר בעם-ישראל שעוסק בסודות התורה. כלומר, את אותם הספרים הדמיוניים אשר עוסקים בהיכלות ובמרכבה לא החשיב רבנו אפילו לספרים המוגדרים כספרים "מאומתנו".


ה.1. תמיהה ראשונה שעולה


ואם יקשה בעיניכם, מדוע רבנו לא ייחס חשיבות כלל לספרות ההיכלות והמרכבה? והוא הדין לכל ספרות המאגיה שנתחברה לאחר מותו של רבנו, שהרי ברור שרבנו היה מבטל אותה באותה המידה, וכוונתי לכל ספרי "הקבלה והחסידות" שהתחברו לאורך הדורות (ספר הזוהר, כתבי האר"י ותלמידיו, כתבי הבעש"ט ותלמידיו ועוד), ואף שהספרייה היהודית מלאה מהם וכל כך הרבה "חכמים" עוסקים בהם, ברור שרבנו היה מבטלם.


ובכן, רבנו משיב על שאלה זו באיגרתו לחכמי קהל מארשיילא, ואף שדבריו נאמרו שם בעניין הבלי האסטרולוגיה, דבריו מדויקים להפליא גם בנדון דידן, וזה לשון רבנו שם (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' תע"ח):


"וכן צריכים אתם לידע, שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים, וכמה אנשים גדולים בשנים [אך] לא בחכמה איבדו כל ימיהם בלמידת אותם הספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו 'החכמות' ההן.


הדבר שטועים בו רוב העולם או הכל, מלבד אנשים יחידים השרידים אשר ה' קורא, הוא הדבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה: שכל הדברים שיימצאו כתובים בספרים, נקבע בלב במבט ראשון שהם אמת, וכל שכן אם היו הספרים קדמונים. ואם התעסקו אנשים רבים באותם הספרים, ונשאו ונתנו בהם, מיד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה. ויאמר בליבו: וכי לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים?".


וראה עוד דברי רבנו במאמר קידוש ה' (מהדורת קאפח, עמ' קיב):


"וידענו כי כל מה שנתחבר בספר, יהיה נכון או לא בלתי נכון, אין ספק שיתפרסם בין בני אדם [...] לפי שאין בינך ובין הדעות הנפסדות אלא מה שנחקק על ספר, ותיעשה לו קבוצה בלי ספק".


ובהערה 7 שם כותב המהדיר: "כלומר, חיבורי ספרים והעלאת הזיות כל הוזה על הכתב [...] וכל הוזה רואה את הזיותיו תורה". ובהערה 8 הוסיף: "כלומר, כאשר אדם אומר דברי אמת נגד דברי הבל הכתובים בספר, אין דבריו מתקבלים. כי כל הנכתב בספר מקובל על בני אדם ועושה עליהם רושם. וכמו שכתב רבנו בתשובה לחכמי מארשיילא [הנ"ל]".


אגב, מעניין שהמהדיר מפנה כאן לתשובה הנדונה לחכמי מארשיילא, אף שבהקדמתו למדרש הבאור הוא סבר שמדובר בתשובה מזויפת, מכל מקום, הדברים שהובאו ממנה לעיל תואמים להפליא את דרכו של רבנו.