top of page

יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ה)

עודכן: 19 בינו׳ 2023

ה. עמדת הרמב"ם לגבי ספרים שנכתבו על סודות התורה


ישנה ראיה נוספת לכך שרבנו הרמב"ם לא ייחס שום חשיבות לספרות ה"סוד" הקדומה, והיא נמצאת בדברי הקדמתו לספרו מורה הנבוכים, וזה לשונו:


"והאל יתעלה יודע שאני לא חדלתי לירוא הרבה מאוד מלכתוב את הדברים שרציתי לכתוב במאמר זה, מפני שהם עניינים עמוקים לא נכתב בהם כלל ספר באומה בזמני הגלות הללו במה שבידינו ממה שנתחבר בהם, והיאך אתחיל אני תחלה לכתוב בהם? אך נשענתי על שתי הקדמות:האחת אמרם [=כוונתו כמובן לחז"ל] בכגון עניין זה: עת לעשות לה' [הפרו תורתך'] .והשנית אמרם: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'".


נשים לב שרבנו כותב במפורש, שבזמן הגלות לא נכתב שום ספר בעם-ישראל שעוסק בסודות התורה. כלומר, את אותם הספרים הדמיוניים אשר עוסקים בהיכלות ובמרכבה לא החשיב רבנו אפילו לספרים המוגדרים כספרים "מאומתנו".


ה.1. תמיהה ראשונה שעולה


ואם יקשה בעיניכם, מדוע רבנו לא ייחס חשיבות כלל לספרות ההיכלות והמרכבה? והוא הדין לכל ספרות המאגיה שנתחברה לאחר מותו של רבנו, שהרי ברור שרבנו היה מבטל אותה באותה המידה, וכוונתי לכל ספרי "הקבלה והחסידות" שהתחברו לאורך הדורות (ספר הזוהר, כתבי האר"י ותלמידיו, כתבי הבעש"ט ותלמידיו ועוד), ואף שהספרייה היהודית מלאה מהם וכל כך הרבה "חכמים" עוסקים בהם, ברור שרבנו היה מבטלם.


ובכן, רבנו משיב על שאלה זו באיגרתו לחכמי קהל מארשיילא, ואף שדבריו נאמרו שם בעניין הבלי האסטרולוגיה, דבריו מדויקים להפליא גם בנדון דידן, וזה לשון רבנו שם (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' תע"ח):


"וכן צריכים אתם לידע, שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים, וכמה אנשים גדולים בשנים [אך] לא בחכמה איבדו כל ימיהם בלמידת אותם הספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו 'החכמות' ההן.


הדבר שטועים בו רוב העולם או הכל, מלבד אנשים יחידים השרידים אשר ה' קורא, הוא הדבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה: שכל הדברים שיימצאו כתובים בספרים, נקבע בלב במבט ראשון שהם אמת, וכל שכן אם היו הספרים קדמונים. ואם התעסקו אנשים רבים באותם הספרים, ונשאו ונתנו בהם, מיד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה. ויאמר בליבו: וכי לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים?".


וראה עוד דברי רבנו במאמר קידוש ה' (מהדורת קאפח, עמ' קיב):


"וידענו כי כל מה שנתחבר בספר, יהיה נכון או לא בלתי נכון, אין ספק שיתפרסם בין בני אדם [...] לפי שאין בינך ובין הדעות הנפסדות אלא מה שנחקק על ספר, ותיעשה לו קבוצה בלי ספק".


ובהערה 7 שם כותב המהדיר: "כלומר, חיבורי ספרים והעלאת הזיות כל הוזה על הכתב [...] וכל הוזה רואה את הזיותיו תורה". ובהערה 8 הוסיף: "כלומר, כאשר אדם אומר דברי אמת נגד דברי הבל הכתובים בספר, אין דבריו מתקבלים. כי כל הנכתב בספר מקובל על בני אדם ועושה עליהם רושם. וכמו שכתב רבנו בתשובה לחכמי מארשיילא [הנ"ל]".


אגב, מעניין שהמהדיר מפנה כאן לתשובה הנדונה לחכמי מארשיילא, אף שבהקדמתו למדרש הבאור הוא סבר שמדובר בתשובה מזויפת, מכל מקום, הדברים שהובאו ממנה לעיל תואמים להפליא את דרכו של רבנו.


ה.2. תמיהה שניה שעולה


ואם עוד יקשה בעיניכם, והלא מאמיני הקבלה טוענים שספרי ההיכלות והמרכבה הדמיוניים הללו, וכן ספר הזוהר וכתבים קבליים נוספים, כולם הם בכלל כתבי חז"ל, והם אף "מוכיחים" את טענתם מכך שמופיעות בכתבים אלה מימרות בשם תנאים ואמוראים, דוגמת רבי ישמעאל, רבי עקיבא, רבי נחוניא בן הקנה, רשב"י ותלמידיו, ועוד...


ובכן, אין טענתם טענה, שהרי כבר ראינו את דברי רבנו הרמב"ם לעיל (בחלק ג) בהתייחסותו לספר "שיעור קומה" שיוחס לרבי ישמעאל, וזה לשונו: "לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים [נ"א ערי אדום] ולא יותר". כלומר, על אף שהספר יוחס לרבי ישמעאל, ברור היה לרבנו שהמחבר סילף את האמת.


עוד יש לדעת, שכבר היו מפורסמים בעולם ספרים מעין אלו, וכמו שכתב רבנו סעדיה גאון (חי כ-250 שנה קודם הרמב"ם), וזה לשונו בתוך הספר מלחמות השם (פרק ג) שכתב הרב יחיא קאפח:


"ובקונדריס קדום מחבורי קדמונינו מצאתי כתוב משם ר' סעדיה גאון וז"ל: [...] ספר 'שיעור קומה' אין בידינו קבלה עליו מחכמי אמונתנו, לפי שאינו לא במשנה ולא בתלמוד, וגם אין ראיה ללמוד ממנה אם אמרו ר' ישמעאל באמת, או אחרים זולתו אמרו וייחסו לר' ישמעאל, כמו שמייחסים הרבה מן הספרים העשויים לקצת מן החכמים המפורסמים".


כמו כן, מצינו התייחסות של הראב"ע לתופעה זו, וז"ל בפירושו הארוך לשמות (ב, כב):


"ואשר כתוב ב[ספר] 'דברי הימים דמשה' – אל תאמין. וכלל אומר לך: כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה, אין לסמוך עליו".


תופעה רחבה זו של זיופים תוך ייחוס מחברים מפורסמים לזיופים, נקראת בשם 'פסאודו-אפיגרפיה' (ייחוס כתבים לחכמים בעלי מעמד). מפליאה העובדה, שהן בספרות הסוד הקדומה והן בספרות הסוד של ימי הביניים, תופעה זו מצויה ונפוצה מאד: כאמור, ספרות ההיכלות והמרכבה מלאה בשמות של חכמי המשנה והתלמוד. ובספרות הסוד של ימי הביניים תופעה זו המשיכה עם חיבור "ספר הבהיר" המיוחס לר' נחוניא בן הקנה.


כמו כן, בעלי חוג העיון שנזכרו בחלקים הקודמים במאמר זה, ייחסו את כתביהם לשמעון הצדיק, ר' נחוניא בן הקנה, ר' יהודה בן בתירה. ובנוסף זייפו תשובות ושאר כתבים משם רב האי גאון, ואף חיברו ספרים משם גאונים שלא היו קיימים מעולם, דוגמת "רב חמאי גאון" ו"רב יחושיאל גאון". וכידוע, במשך הזמן תופעה זו התפשטה ביתר שאת בקרב "חוג הזוהר" שייחס את שלל כתביו לרשב"י וחבריו...


נראה שאחד מהטעמים העיקריים לתופעת הפסאודו-אפיגרפיה בקרב המקובלים, היא התגברות ההתנגדות לקבלה בפרובנס במאה השלוש-עשרה, התנגדות זו אף הובילה לצנזורה על כתבים קבליים ואף לשריפתם. בנסיבות אלה שיוך ספרי הקבלה לעולם הקדמונים יכול היה לתרום לתעמולת-הנגד של המקובלים.


ה.3. הערה על הזיופים הקשים שעברה ספרות הגאונים


בדורות האחרונים גילו חוקרי הקבלה כי משה די-ליאון, לאחר שסיים את עבודתו בחיבור ספר הזוהר, ניגש לסדר ולערוך את שו"ת הגאונים המוכר בשם "שערי תשובה", הוא הוסיף תשובות מזויפות משלו, ובסימנים רבים הוא שינה מהמקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד לשם השתלת רעיונותיו ה"קבליים" (לקריאה נוספת ראו: תא שמע, "שו"ת מן השמים – הקובץ ותוספותיו", עמ' 54 ואילך; וכן: נחמן דנציג, "תשובות הגאונים, שערי תשובה, ושו"ת מן השמים", עמ' 21 ואילך).


להלן קטעים נבחרים מתוך מאמרו של דנציג (עמ' 21–48):


"אוסף 'שערי תשובה'; אוסף זה אף הוא נערך בידי ר' משה די ליאון (להלן: רמד"ל), שהכניס אליו את זיופיו [...] מכל אלה אני מסיק, שרמד"ל ערך לא רק את האוסף הגדול של 'שערי תשובה' המודפס, אלא גם את האוסף הקטן שבכ"י ניו-יורק, כדי לשלב במקומות שונים בתוך האוסף את הסימנים המזויפים שהוסיף, עוד קודם לכן, בסוף המהדורה המודפסת, מתוך מגמה לייחס את זיופיו ל'רבנו האי' [...]


כאן מתגלה לעינינו עד כמה הוסיף רמד"ל ושינה מן הנוסח שבמקור – לא רק בהוסיפו סימנים שלמים לשערי תשובה המודפס (תופעה שעליה הצביעו כבר החוקרים), אלא גם בשַׁלבוֹ שורות יחידות, או סעיפים קטנים, בתוך תשובות הגאונים – כדי להטמיע את רעיונותיו בקבלה בתוך מקורות קדמונים. [...]


כותרת זו מייחסת את התשובות שבקבוצה לרב האי (הכל בלשון רבים: 'שאלות לרבנו האי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), למרות שהכותרות שבראש התשובות עצמן מעידות שלא כולן מרב האי. ואמנם, ידוע על הרבה מקורות שהסתובבו בין המקובלים ויוחסו ל'רב האי', והוא השם הרגיל ביותר מבין ה'גאונים' האפוקרופיים [=החיצוניים, דהיינו המזויפים] בספרות זו – עד ששמו של הגאון קיבל מעין ערך מיתי, ולא צריך היה לתמוה על-כך שרמד"ל בחר בשם זה בכותרת המלאכותית [ובהערה 30 שם, מובאת רשימה ארוכה מאד של ספרות קבלית שיוחסה לרב האי]. [...]


מכל אלה עולה המסקנה, שבכ"י ניו-יורק רמד"ל מנסה בשנית לסדר את החומר שכלל באוספו הראשון, בכוונה לבלול את הסימנים המזויפים במקומות שונים באוסף. [...]


ודאי שגם הכותרת המופיעה בכה"י בראש קבוצה זו נוספה בידי רמד"ל. כותרת זו מייחסת את כל התשובות שבקבוצה לרב האי ('שאלות לרבנו האיי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), ורמד"ל הוסיף אותה בניסיונו השני, על-מנת להעניק מסמכות הגאונים לכל התשובות כולן, ובמיוחד לסימנים שכתב הוא עצמו, ושאותם כלל בקבוצה זו (כולל התוספת הארוכה בסימן ה, שבה בחר רמד"ל להתחיל את הקבוצה!).


[...] לאחר השוואה של כמה סימנים נבחרים, מתגלה כאן לראשונה עד כמה הוסיף ושינה רמד"ל מן המקור שהיה לפניו. [...] נמצאנו למדים, שלבד מן הסימנים המזויפים ללא כל ספק, הרי גם בסימנים רבים אחרים המכילים ממש את תשובות הגאונים, שינה העורך [=די-ליאון המין הזייפן אשר עליו אמרו חז"ל מורידין ולא מעלין] מן המקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד למען השתלת רעיונותיו לתוך האוסף הערוך. [...]


לבד מן הסימנים השלמים שהוסיף ושזר [=שזר? מה פשר המלה היפה הזו? וכי החדרת הזיופים היא בגדר יצירת אמנות? והיה ראוי לומר החדיר זיהם והרס, ואין גבול לצביעות האקדמית, וזאת בנוסף לעובדה שהחוקרים מתעקשים לקרוא לדי-ליאון המין הזייפן בשם "רבי", ואם הייתה בהם אהבת ה' הם לא היו מעזים לקרוא למין זייפן "רבי"] רמד"ל את תוספותיו גם לתוך כמה מן התשובות עד שקשה היה להפריד בין הדבקים. [...]


נמצאנו למדים, שאין להישען על נוסחן של התשובות ב'שערי תשובה' המודפס – במיוחד במקומות שהרעיון קשור ליסודות קבליים, של מיסטיקה וסוד – ויש לחפש תמיד אחר הנוסח המקורי, או בכתב-יד גסטר וחבריו, או במקורות אחרים, ששימשו כבסיס לאוסף זה".


עד כאן דברי דנציג. ולאור דברים מדהימים אלה, שהינם רק מעט-מזער מתיאורי הזיופים והסילופים שעברה ספרות הגאונים, נראה ברור, כי לא מדובר רק בקובץ "שערי תשובה", אלא קרוב לוודאי שכל תשובות הגאונים שהוחדרו להן יסודות קבליים טמאים של מאגיה והזיות, מזויפות הן על-ידי די-ליאון או מישהו אחר מקרב המינים הזייפנים, אשר השחיתו את דת משה, והחדירו אליה מינות והגשמה ועבודה-זרה בתכסיסי רשע זיוף וסילוף.


ה.4. "אין דורשין" וקל וחומר שאין כותבין


ישנו יסוד חשוב המועיל לגלות האם הזיות ספרות ההיכלות והמרכבה, הם בגדר סתרי תורה אשר קיבלו רבותינו איש מפי איש, והוא בדברי חז"ל במשנה חגיגה (ב, א):


"אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם היה חכם ומבין מדעתו".


וז"ל רבנו בפירוש המשניות שם, בשלוש הפסקות לקמן:


"אמר: 'ולא במעשה בראשית בשנים' וכל שכן שלא יהיו יותר [...] וכבר ביארנו טעם זה בהקדמתנו לחיבור זה, והוא, שההמון אי אפשר להם להבין אותם העניינים ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם כי מעט מאד יבין בהם ההמון, וכשישמעם הפתי תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרים את האמת, והם האמת.


אבל מעשה מרכבה אין דורשין בהם כלל אפילו ליחיד, אלא-אם-כן היה כמו שאמר חכם ומבין מדעתו, והוא שמתעורר ומבין העניינים מעצמו ואינו צריך לבאר לו, אלא רומזים לו ברמז והוא לומד ודן על פיו מעצמו, וזהו עניין אמרם: 'שונין לו ראשי הפרקים', לפי שיש שם עניינים הנחקקים בנפשות השלמים מבני אדם, וכשמסבירים אותם בלשון וממשלים אותם במשלים פג טעמן ויוצאין מעניינן [...]


וכבר הזהירו בתלמוד מללמדם ברבים ומנעו מזה מאוד, וציוו שיהא האדם מלמד אותם לעצמו בעצמו ואל יעברו ממנו לזולתו, וסמכו את זה למאמר שלמה בעניין זה על דרך המשל 'דבש וחלב תחת לשונך' [שיה"ש ד, יא]".


ואחר הדברים אלה, השאלה הברורה קמה וניצבת מאליה – כיצד נתחברו ספרים כל-כך רבים (בפרט ספרות ההיכלות, המרכבה והזוהר), שעוסקים ב"סודות" מעשה בראשית ומעשה מרכבה, והרי חז"ל אסרו זאת בתוקף?!


אכן למדים אנו, שמחברי ספרות ההיכלות והמרכבה סטו לגמרי מדרכם של חז"ל, וזו סיבה נוספת מדוע אין להתייחס לספרות זו.


אמנם, בנוגע לספרות הזוהר והקבלה של ימי הביניים, יש מהמקובלים שרצו לחדש שאזהרת חז"ל היא דווקא עד זמן מסוים, אבל מזמן מסוים כבר הותר הדבר. וכמו שכתב אברהם אזולאי שמצטט בהקדמתו לספר אור החמה, דברי ספר לא ידוע:


"ומצאתי כתוב [=איפה כתוב? מי כתב? אז מה אם כתב?] כי מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחוכמת האמת בגלוי היה לזמן קצוב עד שנת הר"ן ומשם ואילך יקָּרא דרא בתראה והותרה הגזירה והרשות להתעסק בספר הזוהר, ומשנת ה"ש ליצירה מצוה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים".


והנה מלבד העובדה שלחידוש זה אין שום מקור בדברי חז"ל האמיתיים, עוד ברור מאליו שחידוש זה הזוי ותמוה לחלוטין, שכן חז"ל לא חילקו, אלא הם נתנו הוראה מפורשת בתכלית, הוראה שאינה משתמעת לשני פנים.


וכעת נלמד כיצד רבנו חוזר ואומר, חוזר ומדגיש, כמה חמור האיסור לגלות את סודות התורה, וכֹה דבריו בהקדמתו למורה:


"וכבר בארנו בחיבורינו בהלכה [...] והזכרנו בהם כי מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלוהות, ובארנו אמרם: 'ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי הפרקים', ולכן אל תבקש ממני כאן אלא ראשי הפרקים. ואפילו אותם ראשי הפרקים אינם במאמר זה לפי סדר, ולא ברציפות, אלא מפוזרים ומעורבים בעניינים אחרים ממה שאני חושב לבאר. כי מטרתי שיהיו מושגי האמת, נוצצים מתוכם ושוב נעלמים, כדי שלא יהא נגד המטרה האלוהית, אשר לא יתכן לעשות נגדו, שעשה את מושגי האמת השייכים להשגתו נסתרים מהמון בני אדם, אמר: 'סוד ה' ליריאיו' [תה' כה, יד]".


אנו רואים, בניגוד לדרכם של המקובלים למיניהם, כמה נזהר רבנו מלהמרות את ציווי התורה וחז"ל בעניין גילוי סודות התורה. עוד אומר רבנו במורה (א, עא):


"דע, כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת דברים הללו [סתרי התורה] אבדו במשך הזמן, ובשלטון העמים הסכלים עלינו, ומפני שלא היו אותם הדברים מסורים לכל בני אדם כמו שביארנו [...] וכבר ידעת כי אפילו תורה-שבעל-פה המקובלת לא הייתה כתובה לפנים, כפי הציווי המפורסם באומה:'דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב' [...] ואם במשפטי ההלכה חששו לקבעם בספר שיהא מסור לכל אדם, מחמת מה שיארע בסופו של דבר מן ההפסד [=התרחבות והפקרות הכתיבה ההלכתית], קל וחומר לחבר ספר בדבר מסתרי תורה הללו שיימסר לכל אדם! אלא היו נמסרים מיחידי סגולה ליחידי סגולה, כמו שביארתי לך באמרם: 'אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים' [...] וזו היא הסיבה שגרמה להעדר היסודות העצומים הללו מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות מעטות ורמזים נאמרו בתלמוד ובמדרשות".


רבנו אף שילש את אזהרותיו בעניין זה בהקדמתו לחלק שלישי, וזה לשונו:


"כבר ביארנו כי הדברים הללו מכלל סתרי תורה, וכבר ידעת תוכחתם ז"ל למי שמגלה סתרי תורה. וכבר ביארו ז"ל כי שכר המעלים סתרי תורה אשר הם ידועים וברורים לבעלי העיון – גדול מאוד. בסוף פסחים בעניין אמרו 'כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכל לשבעה ולמכסה עתיק', אמרו: 'למכסה דברים שגלן עתיק יומיא, ומאי ניהו? סתרי תורה'.


ולכן הבן עד כמה הזהירו על הדבר אם אתה ממי שמבין. וכבר ביארו עומק מעשה מרכבה וזרותם מהבנת ההמון, ונתבאר כי אפילו הדבר אשר יתבאר ממנו למי שחננו ה' להבנתו, הרי הוא מנוע מצד הדין ללמדו ולהסבירו, כי אם בעל-פה ליחיד המתואר וגם לא ייאמר לו אלא ראשי פרקים. וזוהי הסיבה שנפסק מדע זה מן האומה כליל, עד שאין למצוא ממנו מעט ולא הרבה. וראוי הוא לנהוג בו כך, לפי שלא חדל להיות מסור מן הלב אל הלב ולא נכתב כלל בספר".


כללו של דבר, אין שום היתר לגלות, וכל שכן לכתוב את סודות התורה. והעובר על כך עוונו חמור מאוד. ונוסף על כך למדנו פרט חשוב ועקרוני מאוד: סודות התורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, לא נכתבו כלל עלי ספר! ומה שעשה רבנו במורה וכתב סתרי תורה, מדובר רק ברמזים ובראשי פרקים מפוזרים, כדי שלא יהיו מעשיו "כנגד המטרה האלוהית", וכדבריו בהקדמה למורה לעיל.


ומכאן נקיש גם לגבי זיהויו של ספר הזוהר, שרבנו כמובן לא ראהו, מפני שהוא נכתב ופורסם רק בדורות שאחר פטירתו. לפיכך, הדעה שהתפשטה בעם-ישראל שספר הזוהר נכתב בימי התנאים היא דעה מופרכת לחלוטין לאור דברי רבנו הברורים והמאירים. ולא פחות לאור דברי חז"ל עצמם אשר הזהירו והורו לנו להסתיר את סתרי התורה!


נמצא, שכל אותם גיבובי המילים וערימות התירוצים שנאמרו בספרים בניסיון לתרץ את הסיבה שרבנו לא הזכיר את ספרות הקבלה, הכל הבל מהובל והטעיה גמורה! והתירוץ לכך הוא פשוט מאוד: רבנו מעולם לא העלה על דעתו שספרי ההיכלות והמרכבה הם בכלל סתרי תורה, והיה פשוט לו כי אין להם שום קשר לספרות חז"ל, וכל-שכן ספר הזוהר ושאר ספרי הקבלה שנכתבו אחר פטירתו. ודי בזה כדי לעמוד על האמת.


"בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" (משלי כג, טו), "בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל" (שם יד, ו).


סוף דבר


הן אמת שרבנו הרמב"ם לא התנגד מפורשות להבלי הקבלה הנודעת בימינו, וזאת לאור העובדה שהקבלה הזו נודעה ופשטה בעם-ישראל רק לאחר פטירתו. כל ספרי הקבלה שנחשבים כיום ל"מקור הקבלה", דוגמת ספר הבהיר, ספר העיון, ובראשם ספר הזוהר – נכתבו והופצו לאחר פטירת הרמב"ם, בחוגי הקבלה שבפרובנס (דרום צרפת), גירונה (צפון-מזרח ספרד), ולאחר מכן בקסטיליא (צפון-ספרד, מקורו ומוצאו של ספר הזוהר).


עד תקופת הרמב"ם היו הזיות הקבלה מפוזרות בתוך כתבים מאגיים שונים, שהבולטים שבהם הם ספרי ההיכלות והמרכבה, ואותם ואת השקפותיהם מגנה ומוקיע הרמב"ם במקומות רבים ברחבי כתביו הקדושים. כך שמי שטוען שהרמב"ם "לא זכה לחוכמת הקבלה החדשה של ספר הזוהר", בעצם מעלים עיניו מכך שהרמב"ם כבר סתר, ניתץ, ניפץ, שיבר, עקר וביטל את יסודותיה וניצניה הראשונים (ספרות ההיכלות והמרכבה).


ונחתום בחתימת רבנו לספרו מורה הנבוכים:


"זהו מה שנראה לי להניח במאמר זה ממה שראיתי שהוא מועיל מאוד לכמוך, והנני מאחל לך בעת ההתבוננות המעמיקה שתשיג כל עניין שכללתי בו בעזרת ה' יתעלה. והוא יזכנו וכל ישראל חברים למה שהבטיחנו בו: 'אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה' [יש' לה, ח] 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [שם ט, א]".

יחסו של הרמבם לקבלה (חלק ה)
.pdf
הורידו את PDF • 195KB

470 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 Comments


Tal Yotam
Tal Yotam
Sep 20, 2021

שלום לכולם


חזק וברוך לאלפנו הלומד והמשקיע במאמרים המשכילים.


ורוצה לתת חוות דעת אישית שלי לנושא מאמר זה בלבד.


וכתב החבר ; "בדורות האחרונים גילו חוקרי הקבלה כי משה די-ליאון, לאחר שסיים את עבודתו בחיבור ספר הזוהר, ניגש לסדר ולערוך את שו"ת הגאונים המוכר בשם "שערי תשובה", הוא הוסיף תשובות מזויפות משלו, ובסימנים רבים הוא שינה מהמקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד לשם השתלת רעיונותיו ה"קבליים"


ואני אומר מדעתי שמסקנת המחקר אינה נכונה ואסביר: אני טוען שדה לאון לא חיבר ולא זייף כלום! וטענת המלומדים המשכילים האשכנזים באקדמיה, שוב מפילים את אשמת זיוף הכתבים על יוצאי ספרד,(= אני משה בר מימון הספרדי) ואינו כן. ויש להם האשכנזים אינטרס לכך.


ראש הנחש (=הרא"ש) אשר גלה מאשכנז הוא והתלמידיו הנבלות , גל…


Like
Replying to

טל ידידי היקר, צריך להודות לה' על-כך שהמזייף במקרה הזה הוא ספרדי, אחרת החוקרים הגרמניים הללו לא היו מעזים לצלוב אותו ולחשוף את האמת... וברור שהזייפנים הספרדים הארורים למיניהם הם רק ראשון לטומאה, והמינים האירופיים הם אבות הטומאה.

Like

נדב דולב
נדב דולב
Sep 20, 2021

טויטו

יגאון

Like
bottom of page