יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ה)

עודכן: 30 בספט׳ 2021

ה. עמדת הרמב"ם לגבי ספרים שנכתבו על סודות התורה


ישנה ראיה נוספת לכך שרבנו הרמב"ם לא ייחס שום חשיבות לספרות ה"סוד" הקדומה, והיא נמצאת בדברי הקדמתו לספרו מורה הנבוכים, וזה לשונו:


"והאל יתעלה יודע שאני לא חדלתי לירוא הרבה מאוד מלכתוב את הדברים שרציתי לכתוב במאמר זה, מפני שהם עניינים עמוקים לא נכתב בהם כלל ספר באומה בזמני הגלות הללו במה שבידינו ממה שנתחבר בהם, והיאך אתחיל אני תחלה לכתוב בהם? אך נשענתי על שתי הקדמות:האחת אמרם [=כוונתו כמובן לחז"ל] בכגון עניין זה: עת לעשות לה' [הפרו תורתך'] .והשנית אמרם: 'וכל מעשיך יהיו לשם שמים'".


נשים לב שרבנו כותב במפורש, שבזמן הגלות לא נכתב שום ספר בעם-ישראל שעוסק בסודות התורה. כלומר, את אותם הספרים הדמיוניים אשר עוסקים בהיכלות ובמרכבה לא החשיב רבנו אפילו לספרים המוגדרים כספרים "מאומתנו".


ה.1. תמיהה ראשונה שעולה


ואם יקשה בעיניכם, מדוע רבנו לא ייחס חשיבות כלל לספרות ההיכלות והמרכבה? והוא הדין לכל ספרות המאגיה שנתחברה לאחר מותו של רבנו, שהרי ברור שרבנו היה מבטל אותה באותה המידה, וכוונתי לכל ספרי "הקבלה והחסידות" שהתחברו לאורך הדורות (ספר הזוהר, כתבי האר"י ותלמידיו, כתבי הבעש"ט ותלמידיו ועוד), ואף שהספרייה היהודית מלאה מהם וכל כך הרבה "חכמים" עוסקים בהם, ברור שרבנו היה מבטלם.


ובכן, רבנו משיב על שאלה זו באיגרתו לחכמי קהל מארשיילא, ואף שדבריו נאמרו שם בעניין הבלי האסטרולוגיה, דבריו מדויקים להפליא גם בנדון דידן, וזה לשון רבנו שם (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' תע"ח):


"וכן צריכים אתם לידע, שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים, וכמה אנשים גדולים בשנים [אך] לא בחכמה איבדו כל ימיהם בלמידת אותם הספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו 'החכמות' ההן.


הדבר שטועים בו רוב העולם או הכל, מלבד אנשים יחידים השרידים אשר ה' קורא, הוא הדבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה: שכל הדברים שיימצאו כתובים בספרים, נקבע בלב במבט ראשון שהם אמת, וכל שכן אם היו הספרים קדמונים. ואם התעסקו אנשים רבים באותם הספרים, ונשאו ונתנו בהם, מיד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה. ויאמר בליבו: וכי לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים?".


וראה עוד דברי רבנו במאמר קידוש ה' (מהדורת קאפח, עמ' קיב):


"וידענו כי כל מה שנתחבר בספר, יהיה נכון או לא בלתי נכון, אין ספק שיתפרסם בין בני אדם [...] לפי שאין בינך ובין הדעות הנפסדות אלא מה שנחקק על ספר, ותיעשה לו קבוצה בלי ספק".


ובהערה 7 שם כותב המהדיר: "כלומר, חיבורי ספרים והעלאת הזיות כל הוזה על הכתב [...] וכל הוזה רואה את הזיותיו תורה". ובהערה 8 הוסיף: "כלומר, כאשר אדם אומר דברי אמת נגד דברי הבל הכתובים בספר, אין דבריו מתקבלים. כי כל הנכתב בספר מקובל על בני אדם ועושה עליהם רושם. וכמו שכתב רבנו בתשובה לחכמי מארשיילא [הנ"ל]".


אגב, מעניין שהמהדיר מפנה כאן לתשובה הנדונה לחכמי מארשיילא, אף שבהקדמתו למדרש הבאור הוא סבר שמדובר בתשובה מזויפת, מכל מקום, הדברים שהובאו ממנה לעיל תואמים להפליא את דרכו של רבנו.


ה.2. תמיהה שניה שעולה


ואם עוד יקשה בעיניכם, והלא מאמיני הקבלה טוענים שספרי ההיכלות והמרכבה הדמיוניים הללו, וכן ספר הזוהר וכתבים קבליים נוספים, כולם הם בכלל כתבי חז"ל, והם אף "מוכיחים" את טענתם מכך שמופיעות בכתבים אלה מימרות בשם תנאים ואמוראים, דוגמת רבי ישמעאל, רבי עקיבא, רבי נחוניא בן הקנה, רשב"י ותלמידיו, ועוד...


ובכן, אין טענתם טענה, שהרי כבר ראינו את דברי רבנו הרמב"ם לעיל (בחלק ג) בהתייחסותו לספר "שיעור קומה" שיוחס לרבי ישמעאל, וזה לשונו: "לא חשבתי מעולם שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים [נ"א ערי אדום] ולא יותר". כלומר, על אף שהספר יוחס לרבי ישמעאל, ברור היה לרבנו שהמחבר סילף את האמת.


עוד יש לדעת, שכבר היו מפורסמים בעולם ספרים מעין אלו, וכמו שכתב רבנו סעדיה גאון (חי כ-250 שנה קודם הרמב"ם), וזה לשונו בתוך הספר מלחמות השם (פרק ג) שכתב הרב יחיא קאפח:


"ובקונדריס קדום מחבורי קדמונינו מצאתי כתוב משם ר' סעדיה גאון וז"ל: [...] ספר 'שיעור קומה' אין בידינו קבלה עליו מחכמי אמונתנו, לפי שאינו לא במשנה ולא בתלמוד, וגם אין ראיה ללמוד ממנה אם אמרו ר' ישמעאל באמת, או אחרים זולתו אמרו וייחסו לר' ישמעאל, כמו שמייחסים הרבה מן הספרים העשויים לקצת מן החכמים המפורסמים".


כמו כן, מצינו התייחסות של הראב"ע לתופעה זו, וז"ל בפירושו הארוך לשמות (ב, כב):


"ואשר כתוב ב[ספר] 'דברי הימים דמשה' – אל תאמין. וכלל אומר לך: כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה, אין לסמוך עליו".


תופעה רחבה זו של זיופים תוך ייחוס מחברים מפורסמים לזיופים, נקראת בשם 'פסאודו-אפיגרפיה' (ייחוס כתבים לחכמים בעלי מעמד). מפליאה העובדה, שהן בספרות הסוד הקדומה והן בספרות הסוד של ימי הביניים, תופעה זו מצויה ונפוצה מאד: כאמור, ספרות ההיכלות והמרכבה מלאה בשמות של חכמי המשנה והתלמוד. ובספרות הסוד של ימי הביניים תופעה זו המשיכה עם חיבור "ספר הבהיר" המיוחס לר' נחוניא בן הקנה.


כמו כן, בעלי חוג העיון שנזכרו בחלקים הקודמים במאמר זה, ייחסו את כתביהם לשמעון הצדיק, ר' נחוניא בן הקנה, ר' יהודה בן בתירה. ובנוסף זייפו תשובות ושאר כתבים משם רב האי גאון, ואף חיברו ספרים משם גאונים שלא היו קיימים מעולם, דוגמת "רב חמאי גאון" ו"רב יחושיאל גאון". וכידוע, במשך הזמן תופעה זו התפשטה ביתר שאת בקרב "חוג הזוהר" שייחס את שלל כתביו לרשב"י וחבריו...


נראה שאחד מהטעמים העיקריים לתופעת הפסאודו-אפיגרפיה בקרב המקובלים, היא התגברות ההתנגדות לקבלה בפרובנס במאה השלוש-עשרה, התנגדות זו אף הובילה לצנזורה על כתבים קבליים ואף לשריפתם. בנסיבות אלה שיוך ספרי הקבלה לעולם הקדמונים יכול היה לתרום לתעמולת-הנגד של המקובלים.


ה.3. הערה על הזיופים הקשים שעברה ספרות הגאונים


בדורות האחרונים גילו חוקרי הקבלה כי משה די-ליאון, לאחר שסיים את עבודתו בחיבור ספר הזוהר, ניגש לסדר ולערוך את שו"ת הגאונים המוכר בשם "שערי תשובה", הוא הוסיף תשובות מזויפות משלו, ובסימנים רבים הוא שינה מהמקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד לשם השתלת רעיונותיו ה"קבליים" (לקריאה נוספת ראו: תא שמע, "שו"ת מן השמים – הקובץ ותוספותיו", עמ' 54 ואילך; וכן: נחמן דנציג, "תשובות הגאונים, שערי תשובה, ושו"ת מן השמים", עמ' 21 ואילך).


להלן קטעים נבחרים מתוך מאמרו של דנציג (עמ' 21–48):


"אוסף 'שערי תשובה'; אוסף זה אף הוא נערך בידי ר' משה די ליאון (להלן: רמד"ל), שהכניס אליו את זיופיו [...] מכל אלה אני מסיק, שרמד"ל ערך לא רק את האוסף הגדול של 'שערי תשובה' המודפס, אלא גם את האוסף הקטן שבכ"י ניו-יורק, כדי לשלב במקומות שונים בתוך האוסף את הסימנים המזויפים שהוסיף, עוד קודם לכן, בסוף המהדורה המודפסת, מתוך מגמה לייחס את זיופיו ל'רבנו האי' [...]


כאן מתגלה לעינינו עד כמה הוסיף רמד"ל ושינה מן הנוסח שבמקור – לא רק בהוסיפו סימנים שלמים לשערי תשובה המודפס (תופעה שעליה הצביעו כבר החוקרים), אלא גם בשַׁלבוֹ שורות יחידות, או סעיפים קטנים, בתוך תשובות הגאונים – כדי להטמיע את רעיונותיו בקבלה בתוך מקורות קדמונים. [...]


כותרת זו מייחסת את התשובות שבקבוצה לרב האי (הכל בלשון רבים: 'שאלות לרבנו האי ז"ל ששלחו אליו והשיב על כל אחת ואחת...'), למרות שהכותרות שבראש התשובות עצמן מעידות שלא כולן מרב האי. ואמנם, ידוע על הרבה מקורות שהסתובבו בין המקובלים ויוחסו ל'רב האי', והוא השם הרגיל ביותר מבין ה'גאונים' האפוקרופיים [=החיצוניים, דהיינו המזויפים] בספרות זו – עד ששמו של הגאון קיבל מעין ערך מיתי, ולא צריך היה לתמוה על-כך שרמד"ל בחר בשם זה בכותרת המלאכותית [ובהערה 30 שם, מובאת רשימה ארוכה מאד של ספרות קבלית שיוחסה לרב האי]. [...]