כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק ב)

עודכן ב: מרץ 5

בתחילת מאמר זה אמרנו שנתייחס לשלוש טענות לכאורה שהוצגו בפנינו, ואשר לפיהן יש להקל ולהתיר לדיינים ולרבנים הממסדיים ליטול שכר גבוה מהקופה הציבורית: הראשונה היא מדברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף – ואליה התייחסנו בהרחבה בחלק א של המאמר; השנייה אינה מעוגנת בספרות חז"ל, אלא נשענת על הסברה לפיה מותר לרב ראשי לקבל משכורות גבוהות כי תפקידו הממסדי כולל גם עניינים נוספים, כגון ייעוץ זוגי, מתן תמיכה רגשית לאנשים במצוקה, הכוונת הציבור והפרט בעניינים אישיים, וכיו"ב; והשלישית הטענה שלא ניתן לחיות חיים דתיים בימינו ללא שליחת-יד לקופה הציבורית וללא הפקת רווחים וטובות הנאה מדברי תורה – אל שתי הטענות האחרונות נתייחס בחלק זה.


א. ליהנות מדברי תורה "בהבלעה"


האם מותר לרבנים הממסדיים ליהנות מדברי תורה וליטול משכורות גבוהות מהקופה הציבורית, מפני שבמסגרת שררת הרבנות הם עסוקים בעניינים נוספים כגון: ייעוץ זוגי, מתן תמיכה רגשית לאנשים במצוקה, הכוונת הציבור והפרט בעניינים אישיים, וכיו"ב? ובכן, יש לבדוק, האם הרבנים הממסדיים בימינו הם אנשי הדת היחידים במהלך הדורות אשר עסקו בעניינים הללו? וכי חכמי התלמוד שאסרו עלינו באיסורים חמורים ליהנות מדברי תורה לא סייעו להשכין שלום בין איש לאשתו? וכי הם לא נתנו תמיכה רגשית לבני האדם שביקשו את עזרתם? וכי הם לא הכווינו את הציבור ללכת בדרכי מישרים? וכי הם לא דנו את הציבור בחינם? וכי הם לא השתתפו בשמחות בני האדם? וכי הם לא תמכו בהם בעתות יגונם?


ברור אפוא שגם חז"ל וגם רבנו הרמב"ם וכל חכמי ישראל באמת עסקו בכל העניינים הללו, ואף-על-פי-כן הם לא ביקשו שכר על-כך, ולא התירו ליהנות מדברי תורה בשום פנים ואופן. זאת ועוד, שלמה המלך אומר בקהלת (א, י): "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ", כלומר, אם יטען הטוען שהמציאות שבימינו היא מציאות "חדשה" אשר מחייבת לחלל את השם, ולבזות את התורה, ולכבות את מְאוֹר הדת, וליטול את חיינו מן העולם-הבא – עליו לידע שהוא מטעה את עצמו, כי העולם לא השתנה ולא ישתנה, ואיסור חילול ה' לא ישתנה! ואם היה איזה שהוא היתר ליהנות מדברי תורה, חז"ל היו מלמדים אותנו עליו, כמו שהתירו לדיין ליטול שכר בטלה בלבד. ובמלים אחרות, "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קה' א, ט).


ופעם לימד אותי דרדעי אחד כלל מעניין: "אַלעולם עולם", ונהג לאמרוֹ תוך שהוא עושה עיגול באצבעו וגודלו ומניעו קלות באופן מאוזן כנגד פניו. אך לצערי, כל כללי הדרדעים נעלמים כאשר מדובר בכסף, וכאשר הדבר נוגע להנאותיהם למשכורותיהם ולמנעמי החיים שלהם, "אלעולם" הוא כבר לא אותו "עולם", ולכן יש לשנות את יסודות הדת בהתאם "לעולם" של הדרדעים החדשים. לפיכך מותר לחלל את השם, ולבזות את התורה, ולכבות את מְאוֹר הדת, ולהיעקר מן העולם-הבא, כי הכלל "אלעולם עולם" נכון רק כאשר הוא אינו נוגע לממונם...


עתה נעבור ללמוד על אלישע הנביא אשר עליו נאמר: "הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע", וכידוע, כל מה שאלישע הנביא קיבל "ונהנה" בו הוא להתארח בעת נדודיו. אולם, כאשר אלישע הנביא ריפא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו, הוא סירב לקבל ממון בעבור החסד העצום הזה! ולכאורה לפי הממסד הרבני יש להקשות על אלישע הנביא, שהרי מדוע הוא לא לקח? וכי הוא לא סייע לנעמן בעניין רפואי? מדוע אפוא שלא ייקח? והלא מדובר בגוי! ואין ספק שהיו לאלישע תלמידים צדיקים רבים אשר היה צורך לזון אותם או "לבנות ישיבות" או "לממן אברכים" וכיו"ב – ואף-על-פי-כן הוא לא נטל, וגיחזי שבסופו-של-דבר נטל – נענש בעונש חמור מאד, והצרעת של נעמן דבקה בו ובזרעו-ובזרע-זרעו עד סוף כל הדורות!


לפי הממסד הרבני מותר היה אפוא לאלישע הנביא לקחת את הממון משר צבא ארם! שהרי לא מדובר בלימוד תורה ישיר, ולא מדובר בפסיקת דינים, אלא בעזרה קהילתית, שהרי מתפקידי הנביאים היה לסייע לבני האדם ואפילו בענייני מציאת אבדות. ויש לשאול, האם נביאי ישראל לקחו שכר מהקופה הציבורית על עזרתם לקהילה? האם הם "סידרו" לעצמם משכורות גבוהות ופנסיות ומענקים ושילומים וגמולים וקרנות ומעטפות? ויתרה מזאת, נראה ברור כי אלישע הנביא לא רק שהיה סכל בעיני חכמי אשכנז אלא גם חוטא גדול, וכמו שכותב הנש"ך, ר' שבתי כהן (פולין וליטא המאה הי"ז), וזה לשונו (יו"ד רמו): "ועוד אני אומר, מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים, [...] עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה ולהרוויח כדי לפרנס את ביתו".


נעבור עתה לאברהם אבינו, מדוע הוא לא לקח ממון ממלך סדום? והלא הוא סייע לו בעניין צבאי מובהק, ואם על הצלת חיים הוא לא התיר לעצמו לקבל שכר, האם הוא היה מתיר לעצמו לקבל שכר בעבור לימוד תורה או שררה רבנית?! אלא ברור, שכל מנהיגי ישראל באמת לדורותיהם, לא הפכו את התורה לקרדום חוצבים, ולא הפכו את מעמדם הנישא כדי לחצוב בו טובות הנאה, ולא העלו על דעתם ליטול שכר מן הציבור בעבור החסדים והטובות שהם מעניקים לעם-ישראל! כי הם אהבו את ה' יתעלה באמת וראו בפעילותם שליחות אלהית מן המעלה הראשונה, ואיך יעזו ליטול שכר בעבור שליחות קדושה?!


ונסיים פרק זה בשלושה סיפורים אשר מובאים בדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז): על אלישע הנביא, על ר' טרפון, ועל ר' יונתן בן עמרם, ומהם גם נלמד שרבו הוויכוחים בעניין זה במהלך הדורות – "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט)...


א.1) על אלישע הנביא – "וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים באמרם 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע, ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעיה מן הלומד מזה [=ממאמר זה], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות, לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים – חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו, ועל כיוצא בזה אמרו חכמים, כי תלמיד חכמים אם רצה להתדמות לזה [=לשמואל הנביא] עד שלא ייכנס אצל שום אדם רשאי הוא בכך, [ואם רצה להתדמות לאלישע הנביא אשר] נתארח אצל איזה אדם בשעת הדוחק כשהוא נוסע בדרך וכיוצא בזה, הוא רשאי בכך".


א.2) על רבי טרפון – "ולמה לי להאריך בעניין זה, הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים, ובכל יום שהיה מבקרוֹ היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים, ולא היה לו ספק כי אחד מן הליסטים כבר עשאוֹ מטרה [=עשה את הכרם מטרה לגניבותיו], והיה מצטער על-כך כל משך תקופת הענבים, עד שבצר ממנו מה שבצר ושטחוֹ עד שיבש ואסף את הצימוקים, ודרך בני אדם כאשר אוספים את הצימוקים נופלים מהם גרגרים מן התאנים והצימוקים ומותר לאכלם, לפי שהם הפקר וכבר עזבום הבעלים מחמת מיעוטן.


בא ר' טרפון במקרה באחד הימים לאותו הכרם וישב ללקט מאותם הצימוקים שנפלו ואכלם, ובא בעל הכרם וחשב שזה הוא שהיה גונבו כל השנה, ולא היה [בעל הכרם] מכירוֹ אבל שמע את שמו [=שמע שר' טרפון חכם גדול], ואז מיהר אליו ונתגבר עליו ולקחוֹ בשק ורץ בו על גבו כדי להשליכו לנהר, וכאשר ראה ר' טרפון את עצמו אָבוּד צעק: 'אוי לך טרפון שזה הורגך'. וכאשר שמע זאת בעל הכרם עזבוֹ וברח ביודעו שכבר חָטָא חֵטְא גדול, והיה ר' טרפון כל שאר ימיו מצטער ודואב מאותו היום על מה שאירע לו שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר והיה יכול לומר לו: 'הניחיני ואתן לך כך וכך דינרין', וייתן לו, ולא יודיעוֹ שהוא טרפון ויציל את עצמו בממונו ולא בתורה. אמרו חכמים: 'כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם', ואמרו על זה משום שר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייס אותו בדמים".


א.3) על רבי יונתן בן עמרם – "ופתח רבנו הקדוש עליו השלום אוצרות חיטים בשנת רעבון, ואמר: 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו, ובתנאי שיהא תלמיד חכמים'. בא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו ולא היה מכירוֹ, אמר לו: 'פרנסיני', אמר לו: 'באיזה גבול אתה בלימוד?', אמר לו: 'פרנסיני ככלב וכעורב', כלומר ואפילו לא למדתי, כי כמו שמפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא כך פרנסיני שאין עם-הארץ גרוע מהם, נתן לו, ונתחרט אחר כך על שפיתהו בדבריו ואמר: 'אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסיי'. אמרו לו אותם שסיפר להם את המאורע: 'שמא הוא יונתן בן עמרם תלמידך שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו ואפילו על-ידי תחבולה', חקרו ומצאו הדבר כך. ושני מעשים אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".


ואולי בימי רבנו שני המעשים הללו היו משתיקים כל מתווכח, אך בימינו שרבו הרבנים השכירים הסכלים ורבו המשכורות וטובות ההנאה, הוויכוחים אינם חדלים. ואף שהנני מצטער על סכלות כל סכל בעם-ישראל הנני מצטער במיוחד על סכלות הדרדעים וראשיהם אשר הפנו עורף לה' יתעלה ולייעודם להאיר לעם-ישראל בדרך האמת.


ב. האם מותר לחלל את ה' משום עת לעשות לה'?


האם מותר לחלל שם שמים משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"? ובכן, לדעת כומרי-הדת מותר! בשל משכורותיהם החזיריות הם נתעוורו מן האמת ותעו ולעו, כגון קאפח, שבהלכות תלמוד תורה (פרק ג) טוען, שתירוצו של קארו, שהתיר לקחת כסף על לימוד תורה משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", הוא תירוץ שהיה עשוי להתקבל על לבו של רבנו הגדול!


אולם, התירוץ: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" הינו הטעיה גדולה מאד, שהרי אלה שמנופפים בו, לא רק מצדיקים לקיחת כסף בעבור לימוד והנאה מדברי תורה, הם גם מחדירים לנו את ההשקפה שמדובר במצוה רבה! שהרי הם תולים את הֵיתרם בפסוק: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ"! כאילו הם עושים זאת למען ה'! ובמלים אחרות, כאילו הם עושים מצוה גדולה ורבה וטובה מיוחדת לה' יתברך במה שהם לוקחים ממון בעבור דברי תורה, שהרי הם עושים "למען" ה' יתעלה! וברור שלדעת רבנו זהו עיוות וסילוף חמור מאד, ואיך עלה על דעתם לחלל שם שמים ועוד להחציף להרשיע ולהתעות ולקרוא לזאת קידוש שם שמים?


ויתרה מזאת, לפי דמיונם, לא רק שהם מקדשים שם שמים ועושים למען ה' יתעלה, הם אף נלחמים בשונאי ה' ומקיימים מצוה גדולה ורבה של מלחמה ברשעים – "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תה' קלט), שהרי תירוצם ללקיחת הכסף הוא משום ש"הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"! כלומר, בלקיחת הכסף וטובות ההנאה הם כביכול נלחמים מלחמת-קודש בכופרים שמפירים את תורת ה'! נמצא שלא רק שהם מקדשים שם שמים, הם גם נלחמים בשונאי ה' ובדרכי המינות האלילות והתועבה! עד-כדי-כך האוכלין מן התורה תעו והתעו אותנו!


עתה יובן כי השוחד העצום שכומרי הדת נטלו בשלל דרכים נגעלות במשך שנים רבות, גרם להם להתעוור ולהתיר לחלל את ה', ולבזות את התורה, ולכבות את מְאוֹר הדת, ולהיכרת מחיי העולם-הבא! ואף השתמשו בפסוק שמטרתו למנוע חילול ה' ולהסיר תקלה ומכשול! וכֹה דברי חכמים במשנה ברכות (ט, ז): "ואומר: 'אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ' [מש' כג, כב], ואומר: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], ר' נתן אומר: הפרו תורתך עת לעשות לה'".


ופירש שם רבנו:


"בא [ר' נתן] ללמד שלא להקל בתקנות חכמים אף-על-פי שנתיישנו ורחק זמן אותה תקנה, ועל-זה הזהיר שלמה במשל זה. ואחר-כך הביא ראיה שהעובר על אותם התקנות חייב עונש וייסורים לפי שהפר תורה, וזהו עניין אמרם: 'הפרו תורתך עת לעשות ליי'. אבל מי שמניח הכתוב כמו שהוא [התנא הראשון] ומבארו ואומר: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ', יאמר, שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סיבות לבני אדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזרה כשהם חייבים, ועניין זה ארוך ורחוק מאד, עמוק עמוק מי ימצאנו" וכו'.


נמצא, שהתנאים פירשו את הפסוק הנדון בשני אופנים: או שמדובר באזהרה על שמירת תקנות חכמים, או שמדובר בתיאור ענייני שכר ועונש עמוקים ונשגבים מאד-מאד.


אמנם, בתשובתו המפורסמת של רבנו בעניין תפילה אחת, מצאנו שמותר לבטל דברי תורה כדי למנוע חילול ה', וכֹה דברי רבנו בתשובתו הנדונה (בתרגום קאפח, אהבה, עמ' קצז):


"בתפילת שחרית ומוסף בשבתות ובמועדים, דווקא מחמת ריבוי בני אדם אני עושה אותם תפילה אחת [...] כי מי שאינו בקי יֵצֵא בשמיעת התפילה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מילה במילה. ומה שהביאני לעשות כן הוא, שכל בני אדם בעת תפילת שליח הציבור, אינם שמים לב למה שהוא אומר, אלא משׂוֹחחים ויוצאים [מבית-הכנסת] והוא [=שליח הציבור] מברך כמעט ברכה לבטלה, כיוון שאין [איש] מאזין להם [...] ואנחנו אומרים באיסורי תורה: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], כל-שכן בתקנת התפילה, ויש בזה הסרת חילול השם שחושבים עלינו שהתפילה אצלנו שחוק ולעג".


נמצא, שמותר לדעת רבנו לבטל הלכה דאורייתא או דרבנן, כדי להסיר חילול ה', אך כאמור, ברור שלא יעלה על הדעת, שידחו ויבטלו הלכה שנועדה למנוע חילול ה' והרס הדת!


ואולי יתרה מזאת, הנה מצאנו שרבנו היה מודע להיתר של "עת לעשות" וכו', ואף-על-פי-כן הוא לא התיר ליהנות מדברי תורה, וקשה מאד להניח שהימים הקשים של הרדיפות בספרד, וכן התקופות הקשות שהיו בימיו בארץ-ישראל ובארץ-מצרים, לא היו קשות דיין כדי להתיר ליהנות מדברי תורה. וימינו, תודה לאל, הם ימי מלכות ונסיכות ורוזנות לעומת ימי קדם.


המסקנה היא, שרק מי שנטל שוחד מסוגל להשתמש "בהיתר" הזה כדי לחלל שם שמים ולעוות ולהחריב את משה. זאת ועוד, רק מי שנטל שוחד מסוגל לעוות את הדת בטענה שגם חז"ל ורבנו היו מסכימים להחריב את דת משה. שהרי איך יעלה על הדעת להתעלם מלשונותיהם הקשים של חז"ל ורבנו? אלא ברור, שבדיוק כנגד ממסד הרבנים השכירים באו דברי חז"ל ורבנו, כדי שלא יקומו אנשים חטָּאים אוהבי שוחד ורודפי שלמונים, ויתירו לעצמם באיזה אופן שיהיה לקחת כסף בעבור לימוד התורה והשׂררוֹת הרבניות הנגעלות למיניהן.


ולעצם שיטתו העקושה של קאפח שאף הצדיק בה את משכורותיו שלו: האם באמת מותר לקחת עשרות אלפי שקלים משכורת חודשית? משכורות חודשיות אשר כוללות בתוכן טובות הנאה תמלוגים מענקים וסעיפי שילומים? האם לשיטתו, משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ" ניתן להתיר את הרצועה באופן כל-כך גורף וחזירי? וכידוע "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קה' ה, ט).


והחמור מכל, קאפח נחשב בדורנו כמייצג הנאמן ביותר של דרך רבנו הרמב"ם! ולא לחינם אמר עליו השכיר הממסדי הארור מ' אליהו "שמי שרוצה לראות את רבנו הרמב"ם בדורנו ילך לראות את... קאפח". ולא מאהבת קאפח אמר מה שאמר אלא מאהבת מרדכי כלומר מאהבת עצמו, כי בזאת הוא למעשה הכשיר את חילול ה' בהפקת רווחים וטובות הנאה מדת משה גם לדעת דרך האמת של חז"ל ורבנו הרמב"ם! וכאילו אמר למעשה שחציבתו בקרדום התורה והתעיית הרבים אחר ההבל מקובלת אפילו על חז"ל ורבנו הגדול!


ואם חלילה נקבל את סברתו העקלקלה של הוזה ההזיות הזה, ונסבור שקאפח היה שלם בדרכו של רבנו הרמב"ם, נחסום למעשה את הדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי אי-אפשר להודות על האמת ולהבין כי "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט), כל עוד שקר השוחד זורם בעורקים ומזהם את הגוף ומעוור את עיני המחשבה הטהורה.


ולפי דרך האמת אין שום מקום לתירוציהם של רודפי הבצע והתאוות למיניהם, שהרי חכמי התלמוד האריכו בתוכחות חמורות נגד הנוכלים אשר נוטלים שכר בעבור פסיקת ודינים וכן נגד רודפי הבצע אשר אוכלים מן התורה ומשתמשים בכתרה של תורה.


כלומר, אין זו הלכה רגילה שאולי ניתן לעקם כאשר לא נוח, אלא זו הלכה יסודית מאד אשר נוגעת בלב-ליבה המוסרי של דת משה! האם ניתן להקל בעניינים אלה לאחר שחכמים נקטו בהם בלשונות כל-כך חריפים? כגון ש"נוטל חייו מן העולם"? ו"ארור לוקח שוחד"? ו"מכרית את נפשו מחיי העולם-הבא"? היש איוּם נורא ומחריד יותר מייסורי הכרת הנצחיים?!


לאחר הדברים האלה, האם נותר פתח להקל באיסור חמור זה? וכל מי שטוען שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, קכו) ניתן לבטל את האיסור הזה, נמנה על מְפֵרֵי התורה שנזכרו בכתוב זה עצמו, ומכרית את נפשו מחיי העולם-הבא. ואין לי ספק, שכבר בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כל התירוצים הפרו-נוצריים הלולייניים שיש בימינו, ואף-על-פי-כן חכמי המשנה והתלמוד לא הכשירו את השרץ ולא הותירו שום פתח להקל, כי הבינו שחילול יסוד טהור זה גורם להשחתת דת משה, ולהפיכתה לדת טמאה פרו-אלילית ופרו-נוצרית.


"יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא, כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (קה' א, י).


ג. האם בימינו המציאות מחייבת ליהנות מדברי תורה?


לעניות דעתי כבר השבתי על השאלה הזאת בפרקים לעיל, כלומר חז"ל ורבנו לא היו אוסרים ליהנות מדברי תורה באופנים כל-כך חמורים וקשים, אלמלא הם רצו לחסום כל אפשרות של הנאה מדברי תורה. אך מכיוון שהשוחד מעוור עיני חכמים ראינו לנכון להוסיף ולומר, כי בימיהם של חכמי התלמוד העניות הייתה גדולה פי כמה מן העניות בימינו, ורבים מגדולי החכמים חיו במצוקה כלכלית נוראה, אשר לעומתה המצוקה הכלכלית של ימינו הינה עושר גדול, ואף-על-פי-כן הם לא השתמשו בתירוץ של "עת לעשות" כדי ליהנות מדברי תורה.


וגם אם נניח שאין לרב ממסדי או לדיין ממסדי שום אפשרות לעבוד ולפרנס את עצמו בכבוד, האם נכון לחלק להם משכורות גבוהות? כלומר, גם אם נניח שחכמי התלמוד ורבנו היו שוטים גדולים, אשר קבעו הלכות כל-כך מפורשות והצמידו להן גינויים כל-כך חריפים מבלי להתחשב במציאות החיים הדינמית והמשתנה, גם אם נתלה בהם את הסכלות הזאת: האם נכון ליהנות מדברי תורה באופנים המופלגים שקבעו לעצמם הרבנים הממסדיים?


ולפי דעתי אין שום מניעה שאדם יעבוד לפרנסתו וילמד תורה לשמה, ובדיוק כמו שרבנו מורה לתלמידו ר' יוסף באיגרת שראינו בחלק א! וכך נהגו במשך אלפי שנים כל חכמי ישראל לדורותיהם וכפי שנהגו בתקופת הזוגות והמשנה והתלמוד, וכך נהגו בתימן עד העלייה הגדולה לארץ-ישראל בשנת 1949. ואפילו לחכמי הסנהדרין אין שום היתר לקבל משכורות על חברותם בסנהדרין! כלומר, אפילו החכמים הגדולים ביותר בעם, אשר כל העם זקוק להם להדרכתם ולפסיקת דיניהם – אפילו חכמי הסנהדרין היו עובדים לפרנסתם, ואין שום הלכה אשר מתירה להם ליהנות מדברי תורה, ואפילו לא בזמן שבית-המקדש קיים!


לזאת אוסיף קטע מדברי קאפח בפירושו להלכות תלמוד תורה (עמ' רעח), אשר בו הוא הסתיר את האמת, כי לחסום את ההנאה מדברי תורה הוא לא היה מסוגל כאמור, שהרי הוא היה נוגע ונגוע בדבר והמשכורות שנטל לפתו את שכלו ועממו את מחשבתו. אבל אולי בזכות סבו שלחם בעוז כנגד עבודה-זרה, האמת הצליחה לצאת מבין שיטי דבריו, ומי שאינו נהנה מדברי תורה ושכלו לא נתעוור מן האמת יבחין בה, וכֹה דבריו שם:


"כי לדעתי הַצְדָּקָה אחת יכולה להתקבל גם על דעת רבנו, והיא הנימוק של 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ', לפי הביאור וההבנה שאנו מבינים אותו, כיוון שלפי תנאי החיים המצויים כיום קשה מאד לשקוע במ"ט שערים שהעולם שקוע בהם, ועם זאת ללמוד תורה לעומקה ולרוחבה. לפיכך חייבים לנהוג כפי שנוהגים, וכעין ביטוי חז"ל 'ביטולה זהו קיומה'".


מדוע קאפח לא אמר בפשטות: "כיוון שלפי תנאי החיים המצויים כיום קשה מאד [...] ללמוד תורה לעומקה ולרוחבה, ולפיכך חייבים לנהוג כפי שנוהגים"? מדוע קאפח תקע באמצע המשפט את התוספת: "לשקוע במ"ט שערים שהעולם שקוע בהם, ועם זאת"? והלא התוספת הזאת מיותרת לחלוטין וסברתו עומדת איתן גם בלעדיה? לכן נראה ברור שקאפח תקע את התוספת הזאת כדי לרמוז על דרך האמת שהוא לא היה מסוגל ללכת בה. כלומר, תוספת זו מלמדת למעשה, שאם האדם אינו שקוע במ"ט שערי טומאה שהעולם שקוע בהם – הוא יכול בהחלט ללמוד תורה בתנאֵי החיים המצויים כיום ולא לקחת כסף ולא ליהנות מדברי תורה! ובמלים אחרות, רק אם האדם שקוע במ"ט שערי טומאה ורוצה יחד עם שקיעתו גם ללמוד תורה, רק אדם כזה אינו יכול ללמוד תורה מבלי שייהנה מדברי תורה.


כמו כן, הביטוי שקאפח מצטט מחז"ל "ביטולה זהו קיומה" אין לו שום מקום בנדון דידן, כי גם חז"ל שאמרו: "ביטולה זהו קיומה" לא אמרו: "חילולה זהו קיומה", ולא יעלה על הדעת של חז"ל ורבנו לחלל את התורה ותוך כדי חילולה לקיימה... וחבל שקאפח עיקם את דברי חז"ל, וביטל בעליל את הוראתם החמורה והחד-משמעית בעניין ההנאה מדברי תורה.


ד. ראשי הממסד הרבני – אז והיום


רצה הקב"ה, ודווקא מתוך קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים מתגלה פסולת הסיגים אשר בידם, מפני שכדי להתעות את הפתאים ולהביא ראיות כביכול מדברי רבנו באיגרתו, הם נאלצים לקרוא וללמוד את דברי רבנו באיגרת המאלפת הזו בכללותם, ומהם עולה תמונה רקובה מאד של ממסד הכומרים השכירים. כמו כן, אין לי צל של ספק, שביקורתו של רבנו כנגד הממסד הרקוב שהיה בימיו, הינה כאין וכאפס ביחס לביקורת הראויה להיאמר כלפי ממסד הכומרים הפרו-נוצרי של ימינו, שאין קץ לסילופיהם לשיבושיהם ולמעלליהם.


הנה אפוא כמה קטעים נבחרים מתוך איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף, שבהם רבנו מתאר את ריקבון הממסד השכיר שהיה בימיו, אשר לא פנה אל המינות ולא הפך את חציבת התורה לאומנות, ולמכונה משומנת ושיטתית אשר תקועה עמוק מאד בתוך מערכות הממסד:


"ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [של שמואל בן עלי] בדומה למידות הללו? [בהרגשת גדלות וחכמה עד כדי זלזול ברבנו ובמשנה תורה] אותו שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור [גדול] כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [מעלת התפקיד, שמינו אותו גאון] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם ["שהוא חי מתרומות ונדבות הצבור, ואם לא יָקֵל בכבוד אחרים כדי להבליט את רום חוכמתו ומעלתו, לא תהא שום הצדקה לתביעותיו מגלויות ישראל להרים תרומותיהם אליו, שהרי אינם זקוקים לו לפסוק הלכות, שכבר יש הלכות פסוקות בלי כסף" (קאפח)] להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב ["ביטוי חריף מאד נגד התחזותם של הגאון הזה וחבורתו ודומיהם בכל הדורות, והתרוממותם מעל לכול, וכאילו כל ישראל מצפה למוצא פיהם בהוראה או להעניק לו תואר מסוים" (קאפח)], שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להם טבע. והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו. זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו" (עמ' קכז).


נשים לב שרבנו קורא לתורתם: "התבשיל הנתעב" וכן הוא מאשים אותם בהתחזות, כלומר שהם לפי דעתו שקרנים רמאים וצבועים, וקאפח מוסיף ואומר שזה מצב "גדולי הדור" שבכל דור ודור! והוא בכללם. רבנו מוסיף ומציין, שלא ישגה שום אדם לחשוב שהרבנים הממסדיים השכירים הללו ישובו בתשובה, מפני שהם לעולם לא יגיעו לידי מעלת הכרת האמת, ולעולם הם לא יודו שהם חסרים ויעקרו כבודם וכבוד אבותם. וראוי להוסיף שהם לעולם לא יודו שהם חסרים, מפני שאז הם יצטרכו לוותר על מנעמי החיים, ולהשיב את הממון הרב שנטלו מן הקופה הציבורית במשך השנים, ובלקיחתו חיללו-שם-שמים בפרהסיה כירבעם בן נבט.


***

"ואני יודע ברור שכל שנתפרסם שמי שָׁם יותר, מביאו דוחק הנסיבות, הוא [=שמואל בן עלי] והנוהים אחריו וכל מי שרוצה שתהיה לו מעלה בעיני הבריות, להמעיט את חיבורי ולהראות לבני אדם שהם יותר שלמים מכדי להיזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ואילו רצה אחד מהם לחבֵּר, היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשי יעשו זאת [וכן נהגו ונוהגים, ואין לי ספק שמפקפקים בדתיותי]" (עמ' קכח).


***

"אבל זה מר זכריה [=המלמד הראשי בישיבה, סגנו של בן עלי] הוא איש פתי מאד, וכבר קרא לעצמו [=תיאר את עצמו במכתבו לרבנו] 'וְיָגַע באותו המשא והמתן והפירושין', ומדמה שהוא יחיד בדור ושכבר הגיע להישג גדול מן השלמות [...]. [ואינו אלא] זקן מסכן באמת סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו בעיניי, ויש ללמד עליו זכות כפי סכלותו" (עמ' קכח).


אגב למדנו מדברי רבנו כאן, כי יגיעה במשא ובמתן התלמודיים ובפירושיהם אינם מובילים לשלמות! כי ללא ידיעת ה' יתעלה וללא ידיעת השקפות נכונות הם עלולים לדרדר את האדם לעמקי הסכלות (ביגיעה לריק בסברות דחויות ובדמיון שאגדות חז"ל הינן כפשוטן) ואף לטמטם את הלומד בהזיה שהוא "הגיע להישג גדול מן השלמות, ואינו אלא סכל בכל דבר". וברור שרבנו מתכוון כאן לפירושי הגאונים לסוגיות התלמוד, כי פירושי חכמי אשכנז לתלמוד מדרדרים את האדם בוודאות מוחלטת לעמקי תהום הסכלות, שהרי הם מבאישים מִצּוֹאַת השקפות המינים וגדושים בהזיות ודמיונות מאגיות אליליות, וכן בדברי הבל לאין מספר.


***

בהמשך איגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף, הוא מתאר מקצת משיטותיהם של הרבנים הממסדיים לפטם זה את כבודו של זה, וכך לגמול זה לזה בהאדרת שמם כפוסקי וגדולי הדור. אך טרם שנעיין בדברי רבנו, נקדים הקדמה קצרה מתוך דברי קאפח, אשר מסביר מעט על אותה התקופה (עמ' קכד):


"אז היו בבבל שלוש משרות, האחת היא משרת הגאון, והוא היה ראש הישיבה, וזו הייתה משרתו של ר' שמואל בן עלי שנהג בה בהידור ובסלסול רב, והיה מרומם ונעלה מהמון בית ישראל, עד שבקושי רב היה אפשר להגיע אליו. אחריו היה המלמד בישיבה שהוא למעשה העיקר בישיבה, ומשרה זו הייתה בידי ר' זכריה [למה קאפח מוסיף לנוכלים את התואר רבי? וכידוע, לעולם הגנב ילמד זכות על הגנבים, כי בזה הוא למעשה מלמד זכות על עצמו]".


הרמב"ם מספר באיגרתו שזכריה הפתי כתב אליו איגרת ובה הוא משבח ומרומם את שמואל בן עלי, ולאחר מכן כתב אליו שמואל איגרת ובה הוא משבח ומפאר את זכריה – ונמצאו גומלין זה-את-זה. מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם כדי שיוכלו באמצעותה לנגח את ר' יוסף וכן לפרסמה וכך לטפח את הילת הגדלות שיצרו סביבם.


והנה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכט):


"וכבר הגיעני מכתבו [=של זכריה] בענווה יתרה ובהתנצלות, ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [=שמואל בן עלי] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו. וכן הגיעני מכתב שני מראש הישיבה [=משמואל בן עלי] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו ["הכוונה שהוא בקי בכל התלמוד, ונוהגים להזכיר רק ארבעה סדרים כי הם שיש עליהם תלמוד, ואילו סדר זרעים וטהרות יש רק על מסכת ברכות מזרעים ונדה מטהרות, וברור שגם את שתי אלה ידע, אלא שאין נוהגים להזכירם בשל מיעוטם" (קפאח)]. והאריך גם בעניין זה, ונעשו גומלין זה את זה [וכמשנת החמָּרים בסוף פ"ד דדמאי שאין נאמנין]".


זו היא אפוא דרכם של הרבנים השכירים, לכתוב איגרות מלאות דברי חנופה ענווה והכנעה, מתוך מטרה לקבל איגרת דומה מהנמען, שהרי מן הנימוס להשיב בדרך דומה לדרך שבה פנו אליך. ברם, לאחר שמחבר האיגרת הראשונה קיבל את מבוקשו, הוא מציג את מכתב התשובה כאילו הוא נכתב ביוזמתו של הנמען, וכמו שכותב רבנו הרמב"ם שם באיגרתו:


"ואני יודע תכלית כל המסכנים הללו ושמטרתם התשובה, ומוכרח האדם להתנהג בנימוס במכתבים, ולא ייתכן שֶׁיָּפֵר האדם את מנהגי החברות [...] ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם [בענווה מעושׂה ובהתנצלות רבה ובהתרפסות יתרה], ובגלל זה איחרתי לענות להם עד כה".


אגב, מעניין שהרמב"ם העתיק את הביטוי "גומלין זה זאת זה" ממשנה שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. וכמו שאין אנו מאמינים לאותם מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פיהמ"ש, דמאי שם), כך אין לנו להאמין לאותם כומרים שכירים בשבחם את עצמם וחבריהם על גדולתם, מפני שהם "גומלין זה את זה".


***

"ומה שקשה עליך שהוא שלח את לשונו נגדך בכתב בישראל ["כנראה ששמואל וזכריה הפיצו נגד ר' יוסף כתבי-פלסתר (=פשקווילים) כנהוג וכמקובל בקרב חוגים דומים" (קאפח)] [...]. ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים [!]" (עמ' קלא).


בפסקה הזו רבנו הרמב"ם מנחם את תלמידו ר' יוסף על-כך שהם פרסמו כנגדו דברי שׂטנה, ושלא יצטער ויתפלא איך הם מסוגלים להיות כל-כך נעדרי יראת שמים? אלא, רבנו מלמד אותנו עובדה מזעזעת! שאותם "גדולי הדור" שהיו בתקופת רבנו "אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות". כלומר, הם אינם מתבוננים כלל למידותיהם ונוהגים בגסות בכל הנקרה בדרכם. ויתרה מזאת, כאשר הדבר קשור בשׂררה, גם מן החמורות הם אינם נמנעים, ויראת השמים המועטה שלהם נעלמת לחלוטין! והנה תמצית דברי רבנו אשר חושפים את סכלותו וסיאובו של ממסד השׂררה הרבני בדורו של הרמב"ם: "ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים"... ומה בימינו?


***

בהמשך האיגרת (עמ' קלב), רבנו מזכיר את תשובתו של שמואל בן עלי ליהודי-תימן, אשר נכתבה נגד רבנו הרמב"ם בעניין האמונה בתחיית המתים: "ואשר לעניין המאמר, מאד תמהתי עליך היאך שלחתוֹ אלי [=את מכתבו של שמואל בן עלי ליהודי-תימן] כדי שאלמד ממנו על חוסר ידיעתו. מה אתה מתאר לך, שאני חושב אותו או מי שגדול ממנו יודע משהו? לכל היותר הוא בעיניי כמו כל דרשן ותועה [...]. ה' יודע שאני תמהתי היאך יכול לומר אותם השטויות על-אף היותם לעג וחרפה. [...] ואין ספק שהוא העתיק הזיות זולתו".


להזכירכם, רבנו מדבר כאן על גדול הממסד הרבני בתקופתו! כבוד "הרב הגאון" שמואל בן עלי – והוא מתארוֹ כחסר ידיעה, וכדרשן סכל הוזה שוטה ותועה! ולכן, לאור דברי רבנו אלה באיגרתו, לא הייתי מייעץ לדרדעים השכירים אשר "אוכלים מן התורה" (וגודשים בה חשבונות בנקים עמוסים לעייפה) להביא ראיות מאיגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה...


ואסיים פרק זה בראש תוכחותיו של ישעיה הנביא לכהני ירושלים ולגדוליה:


"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה, לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְיָ, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי [=וכי הקב"ה צריך את הזיותיהם ופלפולי סכלותם של הכומרים השכירים?] כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי [=מי ביקש מכם ללמוד וללמד תורה מזוהמת מעוקמת ומעוקשת?] [...] וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ [וכי הקב"ה צריך את תַּפְלוּתָם של הכומרים?] – יְדֵיכֶם דָּמִים [=כסף!] מָלֵאוּ, רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ [=חדלו מלחלל שם שמים ומלהפנות את עורפכם לדרך האמת]. לִמְדוּ הֵיטֵב [=ואולי תבינו שכל ראיותיכם הינן ראיות קלושות ועקושות] דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט [=משפט התורה באמת, לא משפט התורה המעוקל שבידכם] אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה".


ולכן בושו והיכלמו מדרכיכם הנהנים מדברי תורה ההולכים בהליכות עם עמורה.

כך היה הלל אומר וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַג
.
• 261KB

128 צפיות0 תגובות