top of page

כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק ב)

אפתח בדבריו הקשים של הנביא ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם:


"צֹפָיו [=מנהיגי הדת, הכומרים רודפי הבצע והתאוות אשר מתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ, הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [משליכים את דרך האמת ארצה], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו, י–יא). ושם תרגם יונתן ע"ה: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".


בחלק הראשון הרחבתי בצדקת פסקי חז"ל ורבנו המפורשים, המהדהדים והנצחיים בעניין האיסור ליהנות מדברי תורה. בחלק זה אדון בכמה קושיות שהעלו הכומרים השכירים ואשר מהן הם מבקשים להתיר לעצמם ליטול משכורות שחיתות במשך עשרות רבות בשנים.


יב. דברי רבנו באיגרתו


את הראיה הבאה להתיר ליהנות מדברי תורה העלה ערוסי השכיר באחד משיעוריו, והנה היא לפניכם: רבנו באיגרתו מייעץ לתלמידו ר' יוסף בן יהודה שלא ייטול תמלוגים ותמיכות מראש הממסד הרבני באותה התקופה – השכיר שמואל אבו עלי. ולכאורה, יש בדברי רבנו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה, שהרי רבנו לא אוסר על תלמידו ליטול תמלוגים ותמיכות מראש הממסד הרבני, אלא רק מייעץ לו שלא ליטול, והנה דברי רבנו באיגרתו שם (עמ' קלד):


"ואשר למה שהזכרת מֵעניין ההליכה לבגדד, הריני מרשה לך לפתוח מדרש וללמד ולהורות, ועם זה תשתדל ללמוד את החיבור על-פה. אבל חוששני לך שיהיו לך צרות תמיד עמהם, ולא תושג התכלית אלא הצרות. ועוד, כאשר תשקוד לְלַמֵּד יתבטל מסחרך, ולקבל מהם איני מייעץ לך, אלא זוז אחד מחייטות או נגרות או אריגה על דרך ההשׂתכרות חביב בעיניי מֵרָשׁוּת ראש הגלות. אם תתעסק עמהם תוזנח, ואם תקבל מהם תתבזה [וכמה נכוחים דבריו למבינים]. ולכן עצתי היא, שתעשה עמלך המסחר ולמידת הרפואה עם העסק בתלמוד תורה לשמה".


כלומר, רבנו מייעץ לתלמידו ר' יוסף שלא לקבל מלגות מהממסד הרבני, ומוסיף שזוז אחד ממלאכה חביב בעיניו "מרשות ראש הגלות", כלומר זוז אחד חביב בעיניו מכל כבודו של ראש הגלות, וכמו שקאפח אומר שם: "רָשׁוּת, ריש קמוצה, כמו 'ואל תתוודע לָרָשׁוּת'".


לפי העדר ההיגיון שבסברה הזו של ערוסי השכיר, כל מוסרֵי שלמה המלך במשלי ובקהלת, כגון: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ" (יא, י), הם רק בגדר המלצה! שהרי שלמה לא אומר במפורש בפסוק שהכעס היא מידה שאסור לשגות בה, אלא רק ממליץ לנו להסיר את הכעס כדי לחיות חיים בריאים. ובמלים אחרות, מותר לפי סברה זו לכעוס ולהשתולל ולכלות כֵּלים בחמת זעם, שהרי שלמה רק "ממליץ" לנו שלא לכעוס כדי שלא תיפגע בריאותנו... ויש לשאול, האם ניתן להעלות על הדעת שהכעס היא מידה לגיטימית? והלא משה רבנו לדעת רבנו הרמב"ם, נענש על שנטה למידת הכעס באמרוֹ: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במ' כ, י), ובשל כך נמנעה ממנו הכניסה לארץ-ישראל! וכן אמרו חכמים: כל הכועס כאילו עובד עבודה-זרה!


אלא נראה ברור, שדרך האדם אשר מטיף מוסר לחברו ורוצה לשכנע אותו לעשות דבר מסוים באופן חברי ואבהי, שהוא אינו מציע בפניו את הסיבות ההלכתיות והמחשבתיות אלא את הסיבות הרגשיות, כדי לגעת בנפשו של אותו האדם שהוא מבקש להנחות לדרך הנכונה. והוא הדין לדבריו של רבנו כאן לתלמידו ר' יוסף, רבנו פונה לתלמידו בדברים רגשיים ואבהיים, ומשכנע אותו שלא ייטול מהם ממון, לא כי מותר ליטול ממון, אלא כי הוא רוצה לגעת בנפשו וברגשותיו של תלמידו, בדיוק כפי שנוהג שלמה המלך במוסריו במשלי ובקהלת – ולכן רבנו מזהיר את ר' יוסף מן הצרות שיהיו לו עם ראשי הממסד הרבני הללו, ומתרה בו שאם הוא יקבל מהם הוא יתבזה, ובמלים אחרות, רבנו פונה לתלמידו כמו שאב פונה לבנו, ואומר לו: לטובתך לא כדאי לך ללכת בדרך הזו, כי אתה תפסיד ממנה ויגיעו אליך ממנה צרות רבות.


והנה כמה דוגמאות נוספות מן הכתובים, אשר לפי הסברה האמורה של ערוסי השכיר, יש ללמוד מהם שעבירות חמורות מותרות לחלוטין, וכל איסורן הוא בגדר המלצה בלבד:


1) "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (מש' א, ח–ט), וכי רק בגלל שהמוסר והתורה הם תפארת לאדם, ראוי לו לבחור בדרך הטובה?


2) "וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה" (מש' ה, כ) – מדברי שלמה עולה שלא כדאי לו לאדם לשגות ולסטות אחרי אשה זרה, ולפי המחשבה שביסוד סברתו של ערוסי, שלמה המלך מתיר לבוא אל אשה זרה, שהרי אין בדבריו איסור מפורש אלא המלצה מוסרית בלבד!


3) "חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ" (מש' כט, כד) – לכאורה לפי פשט הפסוק הזה, אין שום איסור הלכתי לגנוב, אך מי שעושה כן שונא את נפשו מכיוון שהוא גורם רעה לעצמו, בדיוק כמו דברי רבנו לתלמידו באיגרת לעיל, שנטילת המלגות תגרום לו לרעות רבות וצרות.


4) "כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה" (קה' ז, ז) – לכאורה לפי הפסוק הזה מותר לעשוק מעיקר הדין, ואזהרת החכם מן העושק היא רק מפני שהוא מעוות את דעת החכמים וסופו שהוא מדרדר אותם לסכלות – "מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל" (יש' מד, כה).


5) "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ רוּחַ מִגְּבַהּ רוּחַ" (שם ז, ח) – לפי הפסוק הזה מותר לאדם לשגות במידת הגאווה! שהרי שלמה אומר שרק עדיף להיות סבלן מגאוותן, משמע אפוא, לפי המחשבה העקומה של ערוסי השכיר, שמותר בהחלט לשגות במידת הגאווה!


6) "אַל תְּבַהֵל בְּרוּחֲךָ לִכְעוֹס כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ" (שם ז, ט) – גם מפסוק זה ניתן להתיר את מידת הכעס לפי עקמימות סברתו של ערוסי השכיר, שהרי לא נאמר במפורש שכל הכועס כאילו עובד עבודה-זרה ומשחית את נפשו, אלא שזו מידה שמצויה אצל הכסילים ותו לא!


אגב, ערוסי לא כל-כך בקי באיגרותיו של רבנו, וכמו שנראה בהמשך, ולכן נראה לי שהוא נפל בפח של איזה תלמיד שוטה שנפנף בתירוץ הזה, ובשל מצוקת תירוצים קשה אימצו לחיקו. ואצרף דוגמה אחרונה מפסק רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, וכך אומר רבנו שם על כל ענייני המאגיה והבלי העבודה-הזרה וגרורותיה, שתוארו ונפרשׂוּ שם בכל אותו הפרק:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן,והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד]".


האמנם? האמנם רק "אין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים הללו"? או שמדובר באיסורי תורה מפורשים שחלקם הינם בגדר עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה? ועל כלל האיסורים החמורים הללו שנזכרו בהלכות עבודה-זרה פרק יא, נאמר בתורה כך:


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).


ובמלים אחרות, וכי יעלה על הדעת שניתן ללמוד מלשון רבנו בהלכות עבודה-זרה לעיל שרק "אין ראוי" להימשך אחר התועבות הללו? אלא ברור כשמש שגם בהלכה הזו רבנו שילב דברי מוסר רגשיים ואבהיים כדי להרחיק את עם-ישראל מדרכי המאגיה ההבל והסכלות.


נמצא, שסברתו של ערוסי לפיה מותר ליהנות מכבוד תורה קלושה ביותר, ועל ראיות קלושות כאלה אומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני ההמון] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות".


האם לא די בכל ההלכות שראינו כדי להבין שאסור ליהנות מדברי תורה? האם ניתן לבטל את כל ההלכות הקשות הללו רק בגלל מילה אחת שרבנו אומר באיגרתו לתלמידו ר' יוסף? כל-שכן לאחר שכבר ביארנו את מטרתו ומגמתו הרגשית של רבנו בדברי ההטפה המוסריים שלו לתלמידו, וכפי שנוהגים מטיפי המוסר לדורותיהם, כגון שלמה המלך בספרי משלי וקהלת.


ואחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (ב, כג) אשר חושף בדבריו שם את מניעיו של ערוסי: "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".


יג. ראשי הממסד הרבני – אז והיום


רצה הקב"ה, ודווקא מתוך קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים מתגלה פסולת הסיגים אשר בידם, מפני שכדי להתעות את הפתאים ולהביא ראיות כביכול מדברי רבנו באיגרתו, הם נאלצים לקרוא וללמוד את דברי רבנו באיגרת המאלפת הזו בכללותם, ומהם עולה תמונה רקובה מאד של ממסד הכומרים השכירים (וכבר אמרתי שערוסי איני בקי באגרותיו של רבנו, ולכן הוא שגה להביא תירוץ ממקור שחושף את נכלוליו). כמו כן, אין לי צל של ספק, שביקורתו של רבנו כנגד הממסד הרקוב שהיה בימיו, הינה כאין וכאפס ביחס לביקורת הראויה להיאמר כלפי ממסד הכומרים הפרו-נוצרי של ימינו, שאין קץ לסילופיהם לשיבושיהם ולמעלליהם.


הנה אפוא כמה קטעים נבחרים מתוך איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף, שבהם רבנו מתאר את ריקבון ממסד החמוֹרים הממורדעים שהיה בימיו, ממסד אשר עדיין היה טוב בהרבה מממסד הכמורה האורתודוקסי הפרו-נוצרי שיש בימינו, אשר פנה אל המינות והפך את חציבת התורה לאומנות, ולמכונה משומנת ושיטתית אשר תקועה עמוק מאד בתוך מערכות הממסד:


"ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [של ראש הגלות שמואל אבו עלי] בדומה למידות הללו? [בהרגשת גדלות וחכמה עד כדי זלזול ברבנו הרמב"ם וב'משנה תורה'] אותו שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור [גדול] כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [מעלת התפקיד, שמינו אותו גאון] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם ['שהוא חי מתרומות ונדבות הצבור, ואם לא יָקֵל בכבוד אחרים כדי להבליט את רום חוכמתו ומעלתו, לא תהא שום הצדקה לתביעותיו מגלויות ישראל להרים תרומותיהם אליו, שהרי אינם זקוקים לו לפסוק הלכות, שכבר יש הלכות פסוקות בלי כסף' (קאפח)] להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב ['ביטוי חריף מאד נגד התחזותם של הגאון הזה וחבורתו ודומיהם בכל הדורות, והתרוממותם מעל לכול, וכאילו כל ישראל מצפה למוצא פיהם בהוראה או להעניק לו תואר מסוים' (קאפח)], שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להם טבע. והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם [אבו-עלי וערוסי] יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו. זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו" (עמ' קכז).


נשים לב שרבנו קורא לתורתם: "התבשיל הנתעב" וכן הוא מאשים אותם בהתחזות, כלומר שהם לפי דעתו שקרנים רמאים וצבועים, וקאפח מוסיף ואומר שזה מצב "גדולי הדור" שבכל דור ודור! והוא בכללם. רבנו מוסיף ומציין, שלא ישגה שום אדם לחשוב שהכומרים הממסדיים השכירים הללו ישובו בתשובה, מפני שהם לעולם לא יגיעו לידי מעלת הכרת האמת, ולעולם הם לא יודו שהם חסרים ויעקרו כבודם וכבוד אבותם. וראוי להוסיף שהם לעולם לא יודו שהם חסרים, מפני שאז הם יצטרכו לוותר על מנעמי החיים, ולהשיב את הממון הרב שנטלו מן הקופה הציבורית במשך השנים, ובלקיחתו חיללו-שם-שמים בפרהסיה כירבעם בן נבט.


"כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד).


והנה לפניכם קטע שני מתוך איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכח):


"ואני יודע ברור, שככל שנתפרסם שמי שָׁם יותר, מביאו דוחק הנסיבות, הוא [=שמואל אבו עלי] והנוהים אחריו וכל מי שרוצה שתהיה לו מעלה בעיני הבריות, להמעיט את חיבורי ולהראות לבני אדם שהם יותר שלמים מכדי להיזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ואילו רצה אחד מהם לחבֵּר, היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאֵם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשי יעשו זאת [וכן נהגו ונוהגים, כלומר הכסילים מוציאים-שם-רע על אנשי האמת]".


והנה לפניכם קטע שלישי מתוך איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכח):


"אבל זה מר זכריה [=המלמד הראשי בישיבה, סגנו של אבו עלי] הוא איש פתי מאד, וכבר קרא לעצמו [=תיאר את עצמו במכתבו לרבנו כך:] 'וְיָגַע באותו המשא והמתן והפירושין', ומדמה שהוא יחיד בדור ושכבר הגיע להישג גדול מן השלמות [...] [ואינו אלא] זקן מסכן באמת סכל בכל דבר, והרי הוא כקטן בן יומו בעיניי, ויש ללמד עליו זכות כפי סכלותו".


אגב למדנו מדברי רבנו כאן, כי יגיעה במשא ובמתן התלמודיים ובפירושיהם אינם מובילים לשלמות! כי ללא ידיעת ה' יתעלה וללא ידיעת השקפות נכונות הם עלולים לדרדר את האדם לעמקי הסכלות (ביגיעה לריק בסברות דחויות ובדמיונות שאגדות חז"ל הינן כפשוטן) ואף לטמטם את הלומד בהזיה שהוא "הגיע להישג גדול מן השלמות, ואינו אלא סכל בכל דבר". וברור שרבנו מתכוון כאן לפירושי הגאונים לסוגיות התלמוד, כי פירושי חכמי-יועצי-אשכנז לתלמוד מדרדרים את האדם בוודאות מוחלטת לעמקי תהום הסכלות, שהרי הם מבאישים מִצּוֹאַת השקפות המינים וגדושים בהזיות ודמיונות מאגיות אליליות, וכן בדברי הבל לאין מספר.


נעבור עתה לקטע הרביעי, ובכן, בהמשך איגרתו של רבנו לתלמידו ר' יוסף, הוא מתאר מקצת משיטותיהם של הרבנים הממסדיים לפטם זה את כבודו של זה, וכך לגמול זה לזה בהאדרת שמם כפוסקי וגדולי הדור. אך טרם שנעיין בדברי רבנו, נקדים הקדמה קצרה מתוך דברי קאפח, אשר מסביר מעט על אותה התקופה (עמ' קכד):


"אז היו בבבל שלוש משרות, האחת היא משרת הגאון, והוא היה ראש הישיבה, וזו הייתה משרתו של ר' שמואל בן עלי שנהג בה בהידור ובסלסול רב, והיה מרומם ונעלה מהמון בית ישראל, עד שבקושי רב היה אפשר להגיע אליו. אחריו היה המלמד בישיבה שהוא למעשה העיקר בישיבה, ומשרה זו הייתה בידי ר' זכריה [למה קאפח מוסיף לנוכלים את התואר רבי? וכידוע, לעולם הגנב ילמד זכות על הגנבים, כי בזה הוא למעשה מלמד זכות על עצמו]".


הרמב"ם מספר באיגרתו שזכריה הפתי כתב אליו איגרת ובה הוא משבח ומרומם את שמואל אבו עלי, ולאחר מכן כתב אליו שמואל איגרת ובה הוא משבח ומפאר את זכריה – ונמצאו גומלין זה-את-זה. מטרתם במכתביהם הייתה לקבל תשובה אוהדת מרבנו הרמב"ם כדי שיוכלו לפרסמה, לנגח באמצעותה את ר' יוסף וכן לטפח את הילת הגדלות שיצרו סביבם.


והנה דברי רבנו באיגרתו (עמ' קכט):


"וכבר הגיעני מכתבו [=של זכריה] בענווה יתרה ובהתנצלות, ידעתי כי המטרה תשובתי, כדי שיַראה את התשובה ויתפאר בה ולא יודיע מה שכתב לי, ועניין מכתבו הוא גדולת ראש הישיבה [=שמואל אבו עלי] ושהוא יחיד הדורות [...] והאריך בזה ואמר שלא חדלו גדולי המערב לרומם את הישיבה, וביקש ממני לתמוך בו. וכן הגיעני מכתב שני מראש הישיבה [=משמואל אבו עלי] מתאר לי בכלל מעלותיו [=מעלות עצמו, את] גדולת מר זכריה הנזכר לעיל ושהבנתו עצומה, וארבעה סדרי תלמוד ערוכין על פיו ['הכוונה שהוא בקי בכל התלמוד, ונוהגים להזכיר רק ארבעה סדרים כי הם שיש עליהם תלמוד, ואילו סדר זרעים וטהרות יש רק על מסכת ברכות מזרעים ונדה מטהרות, וברור שגם את שתי אלה ידע, אלא שאין נוהגים להזכירם בשל מיעוטם' (קפאח)]. והאריך גם בעניין זה, ונעשו גומלין זה את זה [וכמשנת החמָּרים בסוף פ"ד דדמאי שאין נאמנין]".


זו היא אפוא דרכם של הכומרים השכירים, לכתוב איגרות מלאות דברי חנופה ענווה והכנעה, מתוך מטרה לקבל איגרת דומה מהנמען, שהרי מן הנימוס להשיב בדרך דומה לדרך שבה פנו אליך. ברם, לאחר שמחבר האיגרת הראשונה קיבל את מבוקשו, הוא מציג את מכתב התשובה כאילו הוא נכתב ביוזמתו של הנמען, וכמו שכותב רבנו הרמב"ם שם באיגרתו:


"ואני יודע תכלית כל המסכנים הללו ושמטרתם התשובה, ומוכרח האדם להתנהג בנימוס במכתבים, ולא ייתכן שֶׁיָּפֵר האדם את מנהגי החברות [=ודברי רבנו כאן תמוהים מאד שהרי מדובר במחללי-שם-שמים ובכסילים שמתעים את העם בהבלים] [...] ואז יפרסמו את זה [=את מכתבו של הרמב"ם אליהם] ויתכבדו בו, ואין בני אדם יודעים מה שכתבו הם [בענווה מעושׂה ובהתנצלות רבה ובהתרפסות יתרה], ובגלל זה איחרתי לענות להם עד כה".


אגב, מעניין שהרמב"ם העתיק את הביטוי "גומלין זה זאת זה" ממשנה שעוסקת במנהיגי חמורים נושאי תבואה או פירות, המעידים על חבריהם שסחורתם מעושׂרת או שאיננה מן החדש וכיו"ב. וכמו שאין אנו מאמינים לאותם מנהיגי החמורים "מפני שאנו חושדים אותם שהם שותפין או גומלין זה את זה" (פיהמ"ש, דמאי שם), כך אין לנו להאמין לאותם כומרים שכירים בשבחם את עצמם וחבריהם על גדולתם, מפני שהם "גומלין זה את זה".


והנה לפניכם קטע חמישי מתוך איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא):


"ומה שקשה עליך שהוא שלח את לשונו נגדך בכתב בישראל ['כנראה ששמואל וזכריה הפיצו נגד ר' יוסף כתבי-פלסתר כנהוג וכמקובל בקרב חוגים דומים' (קאפח, וכוונתו לפשקווילים שמפרסמים בימינו המינים וצאצאיהם כנגד מתנגדיהם)] [...] ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [!]".


בפסקה הזו רבנו מנחם את תלמידו על-כך שכומרי השׂררה פרסמו כנגדו דברי שׂטנה, ושלא יצטער ויתפלא איך הם מסוגלים להיות כל-כך נעדרי יראת שמים, הואיל וכל אנשי השׂררה מושחתים ומאוסים, כלומר אותם "גדולי הדור" שהיו בתקופתו "אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות". כלומר, הם אינם מתבוננים כלל למידותיהם ונוהגים בגסות בכל הנקרה בדרכם. ויתרה מזאת, כאשר הדבר קשור בשׂררתם, גם מן החמורות הם אינם נמנעים, ויראת השמים המועטה שלהם נעלמת לחלוטין! והנה תמצית דברי רבנו אשר חושפים את סכלותו וסיאובו של ממסד השׂררה הרבני בדורו של הרמב"ם: "ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים"... ומה בימינו? גרוע פי כמה.


בהמשך האיגרת (עמ' קלב), רבנו מזכיר את תשובתו של שמואל אבו עלי ליהודי-תימן, אשר נכתבה נגד רבנו הרמב"ם בעניין האמונה בתחיית המתים: "ואשר לעניין המאמר, מאד תמהתי עליך היאך שלחתוֹ אלי [=את מכתבו של שמואל אבו עלי ליהודי-תימן] כדי שאלמד ממנו על חוסר ידיעתו. מה אתה מתאר לך, שאני חושב אותו או מי שגדול ממנו יודע משהו? לכל היותר הוא בעיניי כמו כל דרשן ותועה [...] ה' יודע שאני תמהתי היאך יכול לומר אותם השטויות על-אף היותם לעג וחרפה [...] ואין ספק שהוא העתיק הזיות זולתו".


להזכירכם, רבנו מדבר כאן על גדול הממסד הרבני בתקופתו! כבוד "הרב הגאון" שמואל אבו עלי – והוא מתארוֹ כחסר ידיעה, וכדרשן סכל הוזה שוטה ותועה! ולכן, לאור דברי רבנו אלה באיגרתו, לא הייתי מייעץ לדרדעים השכירים אשר "אוכלים מן התורה" (וגודשים בה חשבונות בנקים מעופשים עמוסים לעייפה) להביא ראיות מאיגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה...


"פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).


יד. האם מותר ליהנות מדברי תורה "בהבלעה"?


ערוסי העלה טענה נוספת לכך שמותר לו ליטול משכורות שחיתות במשך עשרות רבות בשנים. לפי דבריו, מותר לו לקבל משכורות גבוהות מפני שתפקידו הממסדי כולל גם עניינים נוספים, כגון ייעוץ זוגי, מתן תמיכה רגשית לאנשים במצוקה, הכוונת הציבור והפרט בעניינים אישיים, וכיו"ב. ובכן, האמנם מותר לשכירים הללו ליהנות מדברי תורה וליטול משכורות גבוהות מהקופה הציבורית, מפני שבמסגרת שׂררת הרבנות הם נותנים שירותים נוספים?


עלינו אפוא לבדוק, האם השכירים בימינו הם אנשי הדת היחידים במהלך הדורות אשר עסקו בעניינים הללו? וכי חכמי התלמוד שאסרו עלינו באיסורים חמורים ליהנות מדברי תורה לא סייעו להשכין שלום בין איש לאשתו? וכי הם לא נתנו תמיכה רגשית לבני האדם שביקשו את עזרתם? וכי הם לא הכווינו את הציבור ללכת בדרכי מישרים? וכי הם לא דנו את הציבור בחינם? וכי הם לא השתתפו בשמחות בני האדם? וכי הם לא תמכו בהמון בעתות יגונם?


ברור אפוא שכל הנביאים וכל חכמי המשנה והתלמוד ורבנו הרמב"ם וכל חכמי ישראל באמת שבכל דור ודור, עסקו בכל העניינים הללו, ואף-על-פי-כן, הם לא ביקשו שכר על-כך, ולא התירו, לא לעצמם ולא לזולתם, ליהנות מדברי תורה ולחלל-שם-שמים בשום פנים ואופן.


נעבור עתה ללמוד מהנהגתו של אלישע הנביא שעליו נאמר: "הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע", וכאמור בחלק א, כל מה שאלישע הנביא קיבל "ונהנה" הוא להתארח בעת נדודיו. אולם, כאשר אלישע הנביא ריפא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו, הוא סירב לקבל ממון בעבור החסד העצום הזה! ולכאורה, לפי הממסד האורתודוקסי יש להקשות על אלישע הנביא, שהרי מדוע הוא לא לקח? וכי הוא לא סייע לנעמן בעניין רפואי? מדוע אפוא שלא ייקח? והלא מדובר בגוי! ואין ספק שהיו לאלישע תלמידים צדיקים רבים אשר היה צורך לזון אותם או "לבנות ישיבות" או "לממן אברכים" וכיו"ב – ואף-על-פי-כן הוא לא נטל, וגיחזי שבסופו-של-דבר נטל – נענש בעונש חמור מאד, והצרעת של נעמן דבקה בו-ובזרעו-ובזרע-זרעו עד סוף כל הדורות!


לפי ממסד הכמורה האורתודוקסי מותר היה אפוא לאלישע הנביא לקחת את הממון משר צבא ארם! שהרי לא מדובר בלימוד תורה ישיר, ולא מדובר בפסיקת דינים, אלא בעזרה קהילתית, שהרי מתפקידי הנביאים היה לסייע לבני האדם ואפילו בענייני מציאת אבדות. ויש לשאול, האם נביאי ישראל לקחו שכר מהקופה הציבורית על עזרתם לקהילה? האם הם "סידרו" לעצמם משכורות גבוהות ופנסיות ומענקים שמנים ושילומים וגמולים וקרנות ומעטפות? ויתרה מזאת, נראה ברור כי אלישע הנביא ע"ה לא רק שהיה סכל בעיני חכמי אשכנז אלא גם חוטא גדול, וכמו שכותב הנש"ך, שבתי כהן הטמא (פולין וליטא המאה הי"ז), וזה לשונו (יו"ד רמו): "ועוד אני אומר, מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים [...] עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה ולהרוויח כדי לפרנס את ביתו".


ואחתום פרק זה באברהם אבינו ע"ה, מדוע הוא לא לקח ממון ממלך סדום? והלא הוא סייע לו בעניין צבאי מובהק, ואם על הצלת חיים הוא לא התיר לעצמו לקבל שכר, האם הוא היה מתיר לעצמו לקבל שכר בעבור לימוד תורה או עזרה רוחנית או שׂררה רבנית?! אלא ברור, שכל מנהיגי ישראל באמת לדורותיהם, לא הפכו את הדת לקורדום חוצבים, ולא הפכו את מעמדם הנישא כדי לחצוב בו טובות הנאה, ולא העלו על דעתם ליטול שכר מן הציבור בעבור החסדים והטובות שהם מעניקים לעם-ישראל! כי הם אהבו את ה' יתעלה באמת וראו בפעילותם שליחות אלהית מן המעלה הראשונה, ואיך יעזו ליטול שכר בעבור שליחות קדושה?!


יה. שלושה סיפורים קצרים


אחזור בפרק זה על שלושת הסיפורים שמובאים בדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז): על אלישע הנביא, על ר' טרפון, ועל ר' יונתן בן עמרם, ומהם גם נלמד שרבו הוויכוחים בעניין זה במהלך הדורות – "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט), וכל-שכן המינים!


1) על אלישע הנביא – "וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים באמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע, ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעיה מן הלומד מזה [=ממאמר זה], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות, לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים – חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו, ועל כיוצא בזה אמרו חכמים, כי תלמיד חכמים אם רצה להתדמות לזה [=לשמואל הנביא] עד שלא ייכנס אצל שום אדם רשאי הוא בכך, [ואם רצה להתדמות לאלישע הנביא אשר] נתארח אצל איזה אדם בשעת הדוחק כשהוא נוסע בדרך וכיו"ב, הוא רשאי בכך".


2) על רבי טרפון – "ולמה לי להאריך בעניין זה, הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים, ובכל יום שהיה מבקרוֹ היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים, ולא היה לו ספק כי אחד מן הליסטים כבר עשאוֹ מטרה [=עשה את הכרם מטרה לגניבותיו], והיה מצטער על-כך כל משך תקופת הענבים, עד שבצר ממנו מה שבצר ושטחוֹ עד שיבש ואסף את הצימוקים, ודרך בני אדם כאשר אוספים את הצימוקים נופלים מהם גרגרים מן התאנים והצימוקים ומותר לאכלם, לפי שהם הפקר וכבר עזבום הבעלים מחמת מיעוטן.


בא ר' טרפון במקרה באחד הימים לאותו הכרם וישב ללקט מאותם הצימוקים שנפלו ואכלם, ובא בעל הכרם וחשב שזה הוא שהיה גונבו כל השנה, ולא היה [בעל הכרם] מכירוֹ אבל שמע את שמו [=שמע שר' טרפון הוא חכם גדול], ואז מיהר אליו ונתגבר עליו ולקחוֹ בשק ורץ בו על גבו כדי להשליכו לנהר, וכאשר ראה ר' טרפון את עצמו אָבוּד צעק: 'אוי לך טרפון שזה הורגך'. וכאשר שמע זאת בעל הכרם עזבוֹ וברח ביודעו שכבר חָטָא חֵטְא גדול, והיה ר' טרפון כל שאר ימיו מצטער ודואב מאותו היום על מה שאירע לו שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר והיה יכול לומר לו: 'הניחיני ואתן לך כך וכך דינרין', וייתן לו, ולא יודיעוֹ שהוא טרפון ויציל את עצמו בממונו ולא בתורה. אמרו חכמים: 'כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם', ואמרו על זה משום שר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייס אותו בדמים".


3) על רבי יונתן בן עמרם – "ופתח רבנו הקדוש עליו השלום אוצרות חיטים בשנת רעבון, ואמר: 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו, ובתנאי שיהא תלמיד חכמים'. בא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו ולא היה מכירוֹ, אמר לו: 'פרנסיני', אמר לו: 'באיזה גבול אתה בלימוד?', אמר לו: 'פרנסיני ככלב וכעורב', כלומר ואפילו לא למדתי, כי כמו שמפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא כך פרנסיני שאין עם-הארץ גרוע מהם, נתן לו, ונתחרט אחר כך על שפיתהו בדבריו ואמר: 'אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסיי'. אמרו לו אותם שסיפר להם את המאורע: 'שמא הוא יונתן בן עמרם תלמידך שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו ואפילו על-ידי תחבולה', חקרו ומצאו הדבר כך. ושני מעשים אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".


ואולי בימי רבנו שני המעשים הללו היו משתיקים כל מתווכח, אך בימינו שרבו בהם הכומרים השכירים הסכלים רודפי הבצע, ורבו המשכורות וטובות ההנאה, הוויכוחים אינם חדלים. ואף שהנני מצטער על סכלות כל סכל בעם-ישראל הנני מצטער במיוחד על סכלות הדרדעים וראשיהם השכירים אשר הפנו עורף לה' יתעלה ולייעודם להאיר לעם-ישראל בדרך האמת.


יו. האם בימינו המציאות מחייבת ליהנות מדברי תורה?


טענה נוספת ששמעתי מפי ערוסי ומפי הדרדעים השכירים המתדמים לקוזקים פולנים (וכן מעוד רבים מקרב השוטים האורתודוקסים למיניהם), היא שלא ניתן לחיות חיים דתיים בימינו ללא שליחת-יד לקופה הציבורית וללא הפקת רווחים וטובות הנאה מדברי תורה. ובכן, כבר השבתי על השאלה הזאת לעיל, כלומר חז"ל ורבנו לא היו אוסרים ליהנות מדברי תורה באופנים כל-כך חמורים וקשים, אלמלא הם רצו לחסום כל אפשרות של הנאה מדברי תורה.


אולם, מכיוון שהשוחד מעוור כליל את החכמים (כל-שכן את השוטים) נוסיף ונזכיר, כי בימיהם של חכמי המשנה והתלמוד העניוּת הייתה גדולה פי כמה מן העניות בימינו, ורבים מגדולי החכמים חיו במצוקה כלכלית נוראה, אשר לעומתה המצוקה הכלכלית של ימינו הינה עושר גדול, ואף-על-פי-כן הם לא השתמשו בתירוץ של "עת לעשות" כדי ליהנות מדברי תורה.


וגם אם נניח שאין לרב ממסדי או לדיין ממסדי שום אפשרות לעבוד ולפרנס את עצמו בכבוד, האם נכון לחלק להם משכורות גבוהות? כלומר, גם אם נניח שחכמי המשנה והתלמוד ורבנו היו כסילים נבערים, אשר קבעו הלכות כל-כך מפורשות והצמידו להן גינויים כל-כך חריפים מבלי להתחשב במציאות החיים הדינמית והמשתנה, גם אם נתלה בהם את הסכלות הזאת: האם נכון ליהנות מדברי תורה באופנים המסואבים שקבעו לעצמם הכומרים הממסדיים?


ולפי דעתי הנחרצת אין שום מניעה שאדם יעבוד לפרנסתו וילמד תורה לשמה, ובדיוק כמו שרבנו מורה לתלמידו ר' יוסף באיגרת שראינו לעיל! וכך נהגו במשך אלפי שנים כל חכמי ישראל לדורותיהם וכפי שנהגו בתקופת הזוגות והמשנה והתלמוד, וכך נהגו בתימן עד העלייה הגדולה לארץ-ישראל בשנת 1949. ואפילו לחכמי הסנהדרין אין שום היתר לקבל משכורות על חברותם בסנהדרין! כלומר, אפילו החכמים הגדולים והמרוממים ביותר בעם, אשר כל העם זקוק להם להדרכתם ולפסיקת דיניהם – אפילו חכמי הסנהדרין היו עובדים לפרנסתם, ואין שום הלכה אשר מתירה להם ליהנות מדברי תורה, ואפילו לא בזמן שבית-המקדש קיים!


זאת ועוד, כבר נאמר: "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (קה' א, י). כלומר, אם יטען הטוען שהמציאות של דור השפע בימינו היא מציאות "חדשה" אשר מחייבת לחלל-שם-שמים, ולבזות את התורה, ולכבות את מְאוֹר הדת, וליטול את חיינו מן העולם-הבא – עליו לידע שהוא מטעה את עצמו, כי העולם לא השתנה ולא ישתנה, ואיסור חילול-שם-שמים לא ישתנה! ואם היה איזה שהוא היתר ליהנות מדברי תורה, חז"ל היו מלמדים אותנו עליו, כמו שהתירו לדיין ליטול שכר בטלה בלבד. ובמלים אחרות, "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קה' א, ט).


ופעם לימד אותי דרדעי אחד כלל מעניין: "אַלעולם עולם", ונהג לאמרוֹ תוך שהוא עושה עיגול באצבעו וגודלו ומניעו קלות באופן מאוזן כנגד פניו. אך לצערי, כל כללי הדרדעים נעלמים כאשר מדובר בכסף, וכאשר הדבר נוגע להנאותיהם למשכורותיהם ולמנעמי החיים שלהם, "אלעולם" הוא כבר לא אותו "עולם", ולכן יש לשנות את יסודות הדת בהתאם "לעולם" של הדרדעים החדשים. לפיכך מותר לחלל-שם-שמים, ולבזות את התורה, ולכבות את מְאוֹר הדת, ולהיעקר מן העולם-הבא, כי הכלל "אַלעולם עולם" נכון רק כאשר הוא אינו נוגע לממוֹנם...


"אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו [...] הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו [...] וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן [...] מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם" (עו' א).


יז. ניהול הכשרויות


היה אחד שטען, שמותר לרבני הערים לקבל משכורות מהקופה הציבורית, הואיל והם מנהלים את מערך הכשרות במועצה הדתית. ובכן, רבני הערים אינם עוסקים בפועל בניהול הכשרות, בכל מועצה דתית יש אחראי כשרות והוא זה אשר מנהל בפועל את מערך הכשרות, והוא אכן מקבל משכורת מהרבנות. ואם המשכורת שלו היא משכורת סבירה אשר תואמת את שעות עבודתו בפועל אין לי כל טענה כלפיו בעניין משכורתו. אמנם, יש לי טענות קשות מאד כנגד משגיחי הכשרות בעניין אחר, שהרי הם משתפים פעולה עם ממסד מינות פרו-נוצרי, ושותפים לרדיפת הבצע של המועצה-הדתית. זאת ועוד, איך יעלה על הדעת שהמשגיח יפקח על הגוף שמעביר תשלום לרבנות בעבור הפיקוח? וכי המשגיח מסוגל להשגיח עליו באופן אמיתי?


זאת ועוד, רבני הערים מקבלים שכר גבוה מאד, לפיכך, גם אם הם היו עוסקים בניהול הכשרות בפועל, ומקדישים לכך עשר שעות ביום, עדיין אין בזה להצדיק את המשכורות שהם מקבלים, כי מי שמקבל עשרות אלפי ש"ח בחודש ושלל טובות הנאה רק כדי לנהל מערך של כשרות, מחלל-שם-שמים ובוזה את התורה ונהנה מכבוד התורה, ומרחיק אותנו מדרך האמת.


ויתרה מכולן, יש הבחנה מהותית בין משגיחי הכשרות לבין רבני הערים, משגיחי הכשרות אינם פוסקי ההלכה, אלא הם פועלים אשר מבצעים הוראות ופקודות שניתנות להם בלבד, וכן עובדים בשטח בפיקוח על הכשרות ובקשר עם בעלי העסקים. אולם, רבני הערים פוסקים ומלמדים הלכה ועצם הגדרת תפקידם היא הגדרה של שׂררה רבנית! ולכן, גם אם רבני הערים היו מקבלים שכר רעב של פועֵל תאילנדי, עדיין הם היו מחללי-שם-שמים ובוזי התורה, כי הם מקבלים את משכורותיהם מן הקופה הציבורית בעבור פסיקת הלכה ושׂררה תורנית. כמו כן, מחויבותם לקופה הציבורית תעוור ותדרדר אותם לפסוק הלכות שיתאימו לחציבת התורה, ולא לפי קו האמת והצדק (שלעתים קרובות מסכן את שׂררתם), ואין ספק שמחויבותם לשׂררתם ולבִצעם תגרור בהכרח לעיוות דת האמת ולחילול-שם-שמים חמור מאד, והמציאות תוכיח.


***

אגב, אסור ללמד זכות על כומרי הדת נושאי השׂררה שמתעים את העם אחרי ההבל:


"תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכמים שעבר עבירה בלילה – אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה. והני מילי – בדברים שבגופו, אבל בממונא – עד דְּמַהְדַּר למריה" (ברכות יט ע"א).


כלומר, אפילו כאשר מדובר בחכמים ובתלמידי חכמים אמיתיים, אם עוונם נוגע לענייני ממון, אין לדון אותם לכף זכות עד שיסלקו מתחת ידם את ממון זולתם וינערו את כפיהם ממנו. כל-שכן וקל-וחומר כאשר מדובר ברודפי בצע הנבהלים להון, שמתעים את העם אחרי התהו.


"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט).


יח. מתנה לנביא


בשמואל א (ט, ז–ח) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ: וְהִנֵּה נֵלֵךְ [לשמואל הנביא] וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ? כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מָה אִתָּנוּ. וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ".


במה דברים אמורים? מדוע שאול ונערו ביקשו להביא לנביא מתנה?


ובכן, כמו שמביאים מתנה כאשר מגיעים לאדם חשוב, כמו מלך ושר או אפילו עשיר, ולא יעלה על הדעת להקביל את פניו בידיים ריקות – כך ראוי לנהוג בנביאי ישראל, שלא לבוא אליהם בידיים ריקות, וכך אמי ע"ה לימדה אותי לנהוג בכל אדם שאני מתארח אצלו, תמיד לבוא עם משהו, שקדים או צימוקים או בקבוק יין משובח וכיו"ב כדי לכבד אותו ולהביע את תודתי. ולא יהיה כבוד נביאי ישראל פחות מכבודם של סתם בני אדם חשובים, ומותר ואף מצוה לתת מתנות מסוג זה לאנשי האמת כדי להתקרב אליהם וכדי ללמוד ממעשיהם ומחוכמתם.


ואין צל של ספק ששאול ונערו טרם פגשו את שמואל הנביא ע"ה, שהרי בסוף ימיו שמואל מעיד את העם שהוא לא לקח מהם מאומה, ואפילו לא השאיל מהם דבר-מה, וכֹה דבריו:


"הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם, וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד יְיָ בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד" (ש"א יב, ג–ה).


יט. תעתועי יושבי הישיבות


בעבר שמעתי טענה של יושבי הישיבות, ולפיה, פסקו של רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט): "כל הַמֵּשִׂים לבו" וכו' (הובא בחלק א), אינו נוגע כלל ליושבי הישיבות, מפני שהרמב"ם כותב בהלכה הזו את המלים: "ויתפרנס מן הצדקה", ואילו התקציבים שמועברים ליושבי הישיבות אינם בגדר מתן צדקה לעני שברחוב, אלא מתן תשלומי מיסים. כמו כן, תקציבי המיסים הללו מוסכמים על רוב הציבור, על הממשלה ועל השרים הנבחרים, ולכן אין בדבר חילול השם.


ובכן, בהלכות תלמוד תורה הנדונות רבנו משלב ביטויים מפורשים שמעידים על-כך שמדובר באיסור כללי מאד, כגון: "לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה", "כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם", ועוד. ביטויים חריפים אלה מעידים על-כך שאסור ליהנות מדברי תורה בכל דרך שתהיה. כלומר, הצדקה שנזכרה בהלכה היא רק דוגמה אחת לאופן שבו אסור ליהנות מדברי תורה. וכאמור, הראיה לכך היא שכל חכמי המשנה והתלמוד אסרו ליהנות מדברי תורה בלשונות כלליים מאד, ולא ציינו כלל את הצדקה. הצדקה היא אפוא רק דוגמה.


ויתרה מזאת, המציאות בימינו שנוטלים תקציבים בעבור לימוד התורה, גרועה בהרבה ממתן צדקה, מפני שמדובר בנטילת כספים בעל כורחם של הנותנים. כלומר, אם צדקה ניטלת בהסכמתו של הנותן, כאן נוטלים כספים מן הנותנים בניגוד לרצונם, שהרי אם תשאלו את רוב העם שמממן אותם, הם כלל אינם מעוניינים לממן אותם, ואף מתעבים את החרדים על עצלנותם ובטלנותם. וחילול-שם-שמים בדרך זו חמור אלף פעמים, ממתן צדקה ברצון.


בנוסף לכך, ראו נא את דברי רבנו בפירושו להלכות נדרים (ד, ג):


"לפי שאינו מותר בתורתנו בשום פנים ללמד מקצוע ממקצועות חכמת התורה בשכר שנאמר: 'וְאֹתִי צִוָּה יְיָ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים' וכו' [דב' ד, יד] ובא בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה]: מה אני בחינם אף אתם בחינם [...] ואני תמה על אנשים גדולים [בעיני עצמם ובעיני השוטים] שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת והנהיגו לעצמם הקצבות [תקציבים] בעד המשפטים [פסיקת הדין בבתי-הדין] והלימוד [לימוד התורה] ונתלו בראיות קלושות. ונדבר בעניין זה במקומו במסכת אבות".


כלומר, לא מדובר רק בצדקה אלא גם בתקציבים כפויים, וכאמור תקציבים כפויים חמורים אף יותר מחילול-השם שבלקיחת כסף ברצון הנותן. ויש עוד ראיה לדברינו מפירוש רבנו לאבות, שם מדובר בתקציבים שנקבעו באמצעות ההטעיה שחובה לעזור למלמדי וללומדי התורה:


"דע, שזה [ר' צדוק] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות [דיינות, רבנות וכו'] חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל".


ויתרה מכולן, המציאות בימינו ובכל הדורות, מוכיחה כאלף עדים על-כך שמדובר בחילול-שם-שמים עצום מאד! השנאה ליושבי הישיבות הולכת ומחריפה, הולכת ומתעצמת, ובצדק.


כ. הלל הזקן ושומר בית-המדרש


והנה תעתוע נוסף מבית מדרשם של צאצאי המינים: במסכת יומא (דף לה ע"ב) מסופר על הלל הזקן שבכל יום היה משתכר במלאכתו חצי דינר, חציו הוא היה נותן לשומר בית-המדרש וחציו הוא היה נותן לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. יום אחד לא מצא את פרנסתו ושומר בית-המדרש לא אפשר לו להיכנס לבית-המדרש, עלה וישב על פי הארובה וכו'. יושבי הישיבות טענו, שמותר ליהנות מדברי תורה, שהרי השומר של בית-המדרש נטל שכר מן התלמידים.


ובכן, מותר ליטול כסף בעבור המצוות, דהיינו מכתיבת ספרי תורה ומזוזות, או שוחט ומוהל וכו' (בתנאי שלא מדובר בשכר מופקע, כי אז מדובר ברדיפת בצע ובחילול-שם-שמים), וכל-שכן בעבור מלאכות שאינן קשורות באופן ישיר למצוות התורה, כגון שמירה על בית-המדרש. וכמו שמותר לשומר ליטול שכר בעבור שמירת בית-המדרש, כך מותר לחשמלאי לקחת שכר מן הציבור כאשר הוא מתקן את תאורת בית-הכנסת, וכן לאינסטלטור לקחת שכר מן הציבור כשהוא מתקן נזילות, וכן מותר למנקה בית-הכנסת לקחת שכר מן הציבור, וכל כיו"ב. ואיך עלה על דעתם שהלל הזקן שאמר: "ודישתמש בתגא – חלף", יכשיר הנאה מדברי תורה?


כא. עול מלכות ועול דרך ארץ


תעתוע נוסף שאוחזים בו צאצאי המינים הוא בעניין עול מלכות ועול דרך ארץ: יש מֵהם הטוענים, שכל מי שמקדיש את עצמו ללימוד התורה, פטור מעול מלכות (תשלומי המיסים ושירות בצבא), ועול דרך ארץ (פרנסה) ולכן חובה על הציבור לממן אותו ואת בני משפחתו.


ובכן, הבה נעיין במשנה שבמסכת אבות (ג, ו) בעניין זה, וכֹה דברי חכמים ע"ה:


"רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ".


ושם פירש רבנו:


"עול תורה – התחייבות הלימוד; ועול מלכות – טורח המלך ועולו [העוול והעושק שהוא נוהג בהן כלפי נתיניו או כובד וטורח המיסים והארנוניות, אלה הן שתי אפשרויות התרגום לפי קאפח, ומדברי רבנו לקמן 'יצילהו ה' מעול המלכים' עולה, שכוונת רבנו לאפשרות הראשונה]; ועול דרך ארץ – טורח הזמן, אמר, כי בשכר קבלתו עול תורה יצילהו ה' מעול המלכים ויֵקל עליו עול הזמן; ואמרוֹ 'פורק עול' – האומר תורה מן השמים ואיני סובלה. ואמרוּ [דרשו את הפסוק:] 'חָרוּת עַל הַלֻּחֹת' [שמ' לב, טז] – חירות על הלוחות [עירובין נד ע"א], כלומר החירות מחובות הזמן [מטרדות החיים] וחובות המלך למי שמקבל עליו את הדבר המפורש על הלוחות".


נמצא לפי רבנו, שדברי המשנה הזו עוסקים בסיוע אלהי לכל מי שיקבל עליו להתמיד בלימוד התורה, סיוע אלהי אשר יְמַלֵּט את האדם מעול המלכים ושעבודם וכן מטרדות החיים. כלומר, כל מי שיקבל עליו להתמיד בלימוד התורה ובקיום המצוות, ה' יתעלה ימלטוֹ מעושק המלכים ומתעתועי החיים, והוא יזכה לחיות חיים שלווים ורגועים ללא מהמוֹרים ופגעים וייסורים – והנה ראיה מדברי רבנו: "ויֵקל עליו עול הזמן", דהיינו, ה' לא יפטור את האדם לחלוטין מעול הזמן, שהרי כל אדם מחויב לעבוד למחייתו, אלא הקב"ה יָקֵל עליו, ויזכה לפרנסה קלה וקרובה.


נמצא אפוא, שאין במשנה הזו ראיה לכך שמותר ליהנות מדברי תורה, אלא מדובר בסיוע אלהי ייחודי לאנשי האמת, אשר ירומם אותם לשלוות הנפש הנדרשת ללימוד התורה.


ואחתום את תשובותיי הללו בדברי רבנו בפירושו למשנת אבות הנדונה, ושם הוא כותב: "והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו". כלומר רבנו מלמד אותנו שתמיד יהיו רודפי בצע שיתירו לעצמם את השרצים, ותמיד הם יאחזו בתירוצים דחוקים, כדרך התועים והמינים.


סוף דבר


לסיום אצרף קטע קצר מדברי קאפח השכיר בפירושו להלכות תלמוד תורה (עמ' רעח). בקטע זה קאפח נכשל בלשונו (לשיטתו), ועל כורחו הוא אמר את האמת ששופכת אור על חומרת התעייתו. אמנם, ניתן לזהותה רק בעיון מדוקדק, אך על-כל-פנים הוא אמר את האמת בעניין זה והסגיר את בצעו, והנה קטע מדבריו בפירושו להלכות תלמוד תורה (עמ' רעח), וכאמור, מי שאינו נהנה מדברי תורה יבחין באמת שעולה ונוצצת מתוך הדברים, וזה לשונו שם:


"כי לדעתי הַצְדָּקָה אחת יכולה להתקבל גם על דעת רבנו [האמנם רבנו הרמב"ם יצדיק ליהנות מדברי תורה?! ועד כמה חמורה התעייתו של קאפח, שהרי הוא אמרהּ בעודו מתחסד בכינוי 'הרמב"ם של ימינו' וכאמור גדול עוונו מנשוא], והיא הנימוק של 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], לפי הביאור וההבנה שאנו מבינים אותו, כיוון שלפי תנאי החיים המצויים כיום קשה מאד לשקוע במ"ט שערים שהעולם שקוע בהם, ועם זאת ללמוד תורה לעומקה ולרוחבה. לפיכך חייבים לנהוג כפי שנוהגים, וכעין ביטוי חז"ל 'ביטולה זהו קיומה'".


ברם, הקב"ה כאמור לא אִפשר לקאפח לתעתע שהרי מתוך דבריו נוצצת האמת, ואסביר: לפי דבריו, אם אין האדם שקוע במ"ט שערי טומאה שהעולם שקוע בהם – הוא כן יכול ללמוד תורה מבלי לקחת כסף ומבלי ליהנות מדברי תורה! ובמלים אחרות, רק אם האדם שקוע במ"ט שערי טומאה ורוצה יחד עם שקיעתו בשערי הטומאה גם ללמוד תורה, רק אדם שפל ונתעב כזה אינו יכול ללמוד תורה מבלי שייהנה מדברי תורה. ובפירושו זה הוא הסגיר את עצמו ואת בצעו.


כמו כן, הביטוי שקאפח מצטט מחז"ל בסוף דבריו: "ביטולה זהו קיומה" אין לו שום מקום בנדון דידן, כי גם חז"ל שאמרו: "ביטולה זהו קיומה" לא אמרו: "חילולה זהו קיומה", ולא יעלה על הדעת של חז"ל ורבנו לחלל את התורה ותוך כדי חילולה לקיימה... וחבל שקאפח עיקם את דברי חז"ל, וביטל בעליל את הוראתם החמורה והחד-משמעית שאסור ליהנות מדברי תורה.


"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ? [...] וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: הַחֵפֶץ לַייָ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְיָ? הִנֵּה שְׁמֹעַ – מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב – מֵחֵלֶב אֵילִים" (ש"א טו).


"בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל, וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא, מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן, וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב" (דנ' ה, יז).


וראו נא גם את ראש תוכחותיו של ישעיה הנביא לכהני ירושלים:


"שִׁמְעוּ דְבַר יְיָ קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה, לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְיָ, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי [=וכי הקב"ה צריך את הזיותיהם ופלפולי סכלותם של הכומרים השכירים?] כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי [=מי ביקש מכם ללמוד וללמד תורה מזוהמת מעוקמת ומעוקשת?] [...] וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ [וכי הקב"ה צריך את תַּפְלוּתָם של הכומרים השכירים?] – יְדֵיכֶם דָּמִים [=כסף!] מָלֵאוּ, רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ [=חדלו מלחלל-שם-שמים ומלהפנות את עורפכם לדרך האמת]. לִמְדוּ הֵיטֵב [=ואולי תבינו שכל ראיותיכם הינן ראיות קלושות יקושות ועקושות] דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט [=משפט התורה באמת, לא משפט התורה המעוקל שבידכם] אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה".


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושר הלב וטוהר המעשים] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).


נספח: תשובה ושיבה לה' על הנאה מדברי תורה


שאלני אדם שלמד מדעים, אשר במהלך שנות לימודיו קיבל שכר בעבור השתתפותו בלימוד בבית-המדרש, ועתה הוא התעורר לאיסור החמור שיש בעניין, ושאלני מה עליו לעשות?


וכך השבתי לו: אם נהנית מדברי תורה עליך להשיב את הכסף במהלך ימי שני חייך, ויש לפניך כמה אפשרויות לדעתי: או בצדקה לעניים שהם בגדר עמיתך, או לצרכי ציבור, או בהוצאתו במצוות שונות, או בגמילות חסדים בגופו אשר שוות-ערך לסכום שנטלת, וכיו"ב. כמובן שאין להשיב לכולל עצמו, שהרי מחללים-שם-שמים, והדבר יהיה בגדר מסייע בידי עוברי עבירה.


"קָצַף יְיָ עַל אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת: שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם יְיָ צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם [...] אַל תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְאוּ אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם הָרָעִים, וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֵלַי נְאֻם יְיָ" (זכ' א).


כך היה הלל אומר וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק ב)
.pdf
הורידו את PDF • 313KB

368 צפיות10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

10 Comments


אברהם אבינו ע״ה לא רצה בשום אופן לקחת ממלך סדום אבל כשהוא יורד למצרים מבקש משרה אמנו ע״ה ״אמרי נא אחותי את למען יטב לי בעבורך וחמתה נפשי בגללך״ ומפרש שם רש״י שרצה לקבל מתנות וזהו שנאמר ייטב לי. אחר כך כשחוזר לארץ ״וילך למסעיו״ ואומר רש״י לפרוע הקפותיו ומקורו בגמרא מסכת בבא מציעא ומזה יוצא שכל עוד מצבו הכלכלי היה בכי רע רצה מתנות אך כשהעשיר כבר לא רצה

ברור לי שהפירוש לא יהיה מקובל עליך ואם כן איך תפרש את הפסוק ״למען יטב לי״? או אולי ידוע לך פירוש אחר?

תודה

Like
Replying to

במאמר שהרב שלח לך כתוב על כך, ועדיין איני מבין מה הסתבכת.


קנה את פירוש הרטום ותעיף את פירוש רש"י למחזורית הקרובה.

Like

hgbysaraby100009
hgbysaraby100009
Aug 28, 2022

דבריך הם אהבה טהורה לאמת ׳אלהים יתן לך אושר ועושר

Like
Replying to

תודה

Like
bottom of page