כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף (חלק ב)

עודכן: 5 במרץ 2021

בתחילת מאמר זה אמרנו שנתייחס לשלוש טענות לכאורה שהוצגו בפנינו, ואשר לפיהן יש להקל ולהתיר לדיינים ולרבנים הממסדיים ליטול שכר גבוה מהקופה הציבורית: הראשונה היא מדברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף – ואליה התייחסנו בהרחבה בחלק א של המאמר; השנייה אינה מעוגנת בספרות חז"ל, אלא נשענת על הסברה לפיה מותר לרב ראשי לקבל משכורות גבוהות כי תפקידו הממסדי כולל גם עניינים נוספים, כגון ייעוץ זוגי, מתן תמיכה רגשית לאנשים במצוקה, הכוונת הציבור והפרט בעניינים אישיים, וכיו"ב; והשלישית הטענה שלא ניתן לחיות חיים דתיים בימינו ללא שליחת-יד לקופה הציבורית וללא הפקת רווחים וטובות הנאה מדברי תורה – אל שתי הטענות האחרונות נתייחס בחלק זה.


א. ליהנות מדברי תורה "בהבלעה"


האם מותר לרבנים הממסדיים ליהנות מדברי תורה וליטול משכורות גבוהות מהקופה הציבורית, מפני שבמסגרת שררת הרבנות הם עסוקים בעניינים נוספים כגון: ייעוץ זוגי, מתן תמיכה רגשית לאנשים במצוקה, הכוונת הציבור והפרט בעניינים אישיים, וכיו"ב? ובכן, יש לבדוק, האם הרבנים הממסדיים בימינו הם אנשי הדת היחידים במהלך הדורות אשר עסקו בעניינים הללו? וכי חכמי התלמוד שאסרו עלינו באיסורים חמורים ליהנות מדברי תורה לא סייעו להשכין שלום בין איש לאשתו? וכי הם לא נתנו תמיכה רגשית לבני האדם שביקשו את עזרתם? וכי הם לא הכווינו את הציבור ללכת בדרכי מישרים? וכי הם לא דנו את הציבור בחינם? וכי הם לא השתתפו בשמחות בני האדם? וכי הם לא תמכו בהם בעתות יגונם?


ברור אפוא שגם חז"ל וגם רבנו הרמב"ם וכל חכמי ישראל באמת עסקו בכל העניינים הללו, ואף-על-פי-כן הם לא ביקשו שכר על-כך, ולא התירו ליהנות מדברי תורה בשום פנים ואופן. זאת ועוד, שלמה המלך אומר בקהלת (א, י): "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ", כלומר, אם יטען הטוען שהמציאות שבימינו היא מציאות "חדשה" אשר מחייבת לחלל את השם, ולבזות את התורה, ולכבות את מְאוֹר הדת, וליטול את חיינו מן העולם-הבא – עליו לידע שהוא מטעה את עצמו, כי העולם לא השתנה ולא ישתנה, ואיסור חילול ה' לא ישתנה! ואם היה איזה שהוא היתר ליהנות מדברי תורה, חז"ל היו מלמדים אותנו עליו, כמו שהתירו לדיין ליטול שכר בטלה בלבד. ובמלים אחרות, "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קה' א, ט).


ופעם לימד אותי דרדעי אחד כלל מעניין: "אַלעולם עולם", ונהג לאמרוֹ תוך שהוא עושה עיגול באצבעו וגודלו ומניעו קלות באופן מאוזן כנגד פניו. אך לצערי, כל כללי הדרדעים נעלמים כאשר מדובר בכסף, וכאשר הדבר נוגע להנאותיהם למשכורותיהם ולמנעמי החיים שלהם, "אלעולם" הוא כבר לא אותו "עולם", ולכן יש לשנות את יסודות הדת בהתאם "לעולם" של הדרדעים החדשים. לפיכך מותר לחלל את השם, ולבזות את התורה, ולכבות את מְאוֹר הדת, ולהיעקר מן העולם-הבא, כי הכלל "אלעולם עולם" נכון רק כאשר הוא אינו נוגע לממונם...


עתה נעבור ללמוד על אלישע הנביא אשר עליו נאמר: "הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע", וכידוע, כל מה שאלישע הנביא קיבל "ונהנה" בו הוא להתארח בעת נדודיו. אולם, כאשר אלישע הנביא ריפא את נעמן שר צבא ארם מצרעתו, הוא סירב לקבל ממון בעבור החסד העצום הזה! ולכאורה לפי הממסד הרבני יש להקשות על אלישע הנביא, שהרי מדוע הוא לא לקח? וכי הוא לא סייע לנעמן בעניין רפואי? מדוע אפוא שלא ייקח? והלא מדובר בגוי! ואין ספק שהיו לאלישע תלמידים צדיקים רבים אשר היה צורך לזון אותם או "לבנות ישיבות" או "לממן אברכים" וכיו"ב – ואף-על-פי-כן הוא לא נטל, וגיחזי שבסופו-של-דבר נטל – נענש בעונש חמור מאד, והצרעת של נעמן דבקה בו ובזרעו-ובזרע-זרעו עד סוף כל הדורות!


לפי הממסד הרבני מותר היה אפוא לאלישע הנביא לקחת את הממון משר צבא ארם! שהרי לא מדובר בלימוד תורה ישיר, ולא מדובר בפסיקת דינים, אלא בעזרה קהילתית, שהרי מתפקידי הנביאים היה לסייע לבני האדם ואפילו בענייני מציאת אבדות. ויש לשאול, האם נביאי ישראל לקחו שכר מהקופה הציבורית על עזרתם לקהילה? האם הם "סידרו" לעצמם משכורות גבוהות ופנסיות ומענקים ושילומים וגמולים וקרנות ומעטפות? ויתרה מזאת, נראה ברור כי אלישע הנביא לא רק שהיה סכל בעיני חכמי אשכנז אלא גם חוטא גדול, וכמו שכותב הנש"ך, ר' שבתי כהן (פולין וליטא המאה הי"ז), וזה לשונו (יו"ד רמו): "ועוד אני אומר, מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים, [...] עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה ולהרוויח כדי לפרנס את ביתו".


נעבור עתה לאברהם אבינו, מדוע הוא לא לקח ממון ממלך סדום? והלא הוא סייע לו בעניין צבאי מובהק, ואם על הצלת חיים הוא לא התיר לעצמו לקבל שכר, האם הוא היה מתיר לעצמו לקבל שכר בעבור לימוד תורה או שררה רבנית?! אלא ברור, שכל מנהיגי ישראל באמת לדורותיהם, לא הפכו את התורה לקרדום חוצבים, ולא הפכו את מעמדם הנישא כדי לחצוב בו טובות הנאה, ולא העלו על דעתם ליטול שכר מן הציבור בעבור החסדים והטובות שהם מעניקים לעם-ישראל! כי הם אהבו את ה' יתעלה באמת וראו בפעילותם שליחות אלהית מן המעלה הראשונה, ואיך יעזו ליטול שכר בעבור שליחות קדושה?!


ונסיים פרק זה בשלושה סיפורים אשר מובאים בדברי רבנו בפירושו לאבות (ד, ז): על אלישע הנביא, על ר' טרפון, ועל ר' יונתן בן עמרם, ומהם גם נלמד שרבו הוויכוחים בעניין זה במהלך הדורות – "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דב' טז, יט)...


א.1) על אלישע הנביא – "וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים באמרם 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע, ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעיה מן הלומד מזה [=ממאמר זה], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות, לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים – חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו, ועל כיוצא בזה אמרו חכמים, כי תלמיד חכמים אם רצה להתדמות לזה [=לשמואל הנביא] עד שלא ייכנס אצל שום אדם רשאי הוא בכך, [ואם רצה להתדמות לאלישע הנביא אשר] נתארח אצל איזה אדם בשעת הדוחק כשהוא נוסע בדרך וכיוצא בזה, הוא רשאי בכך".


א.2) על רבי טרפון – "ולמה לי להאריך בעניין זה, הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים, ובכל יום שהיה מבקרוֹ היה מוצא ענביו מתמעטים וחסרים, ולא היה לו ספק כי אחד מן הליסטים כבר עשאוֹ מטרה [=עשה את הכרם מטרה לגניבותיו], והיה מצטער על-כך כל משך תקופת הענבים, עד שבצר ממנו מה שבצר ושטחוֹ עד שיבש ואסף את הצימוקים, ודרך בני אדם כאשר אוספים את הצימוקים נופלים מהם גרגרים מן התאנים והצימוקים ומותר לאכלם, לפי שהם הפקר וכבר עזבום הבעלים מחמת מיעוטן.


בא ר' טרפון במקרה באחד הימים לאותו הכרם וישב ללקט מאותם הצימוקים שנפלו ואכלם, ובא בעל הכרם וחשב שזה הוא שהיה גונבו כל השנה, ולא היה [בעל הכרם] מכירוֹ אבל שמע את שמו [=שמע שר' טרפון חכם גדול], ואז מיהר אליו ונתגבר עליו ולקחוֹ בשק ורץ בו על גבו כדי להשליכו לנהר, וכאשר ראה ר' טרפון את עצמו אָבוּד צעק: 'אוי לך טרפון שזה הורגך'. וכאשר שמע זאת בעל הכרם עזבוֹ וברח ביודעו שכבר חָטָא חֵטְא גדול, והיה ר' טרפון כל שאר ימיו מצטער ודואב מאותו היום על מה שאירע לו שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר והיה יכול לומר לו: 'הניחיני ואתן לך כך וכך דינרין', וייתן לו, ולא יודיעוֹ שהוא טרפון ויציל את עצמו בממונו ולא בתורה. אמרו חכמים: 'כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם', ואמרו על זה משום שר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייס אותו בדמים".


א.3) על רבי יונתן בן עמרם – "ופתח רבנו הקדוש עליו השלום אוצרות חיטים בשנת רעבון, ואמר: 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו, ובתנאי שיהא תלמיד חכמים'. בא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו ולא היה מכירוֹ, אמר לו: 'פרנסיני', אמר לו: 'באיזה גבול אתה בלימוד?', אמר לו: 'פרנסיני ככלב וכעורב', כלומר ואפילו לא למדתי, כי כמו שמפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא כך פרנסיני שאין עם-הארץ גרוע מהם, נתן לו, ונתחרט אחר כך על שפיתהו בדבריו ואמר: 'אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסיי'. אמרו לו אותם שסיפר להם את המאורע: 'שמא הוא יונתן בן עמרם תלמידך שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו ואפילו על-ידי תחבולה', חקרו ומצאו הדבר כך. ושני מעשים אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".


ואולי בימי רבנו שני המעשים הללו היו משתיקים כל מתווכח, אך בימינו שרבו הרבנים השכירים הסכלים ורבו המשכורות וטובות ההנאה, הוויכוחים אינם חדלים. ואף שהנני מצטער על סכלות כל סכל בעם-ישראל הנני מצטער במיוחד על סכלות הדרדעים וראשיהם אשר הפנו עורף לה' יתעלה ולייעודם להאיר לעם-ישראל בדרך האמת.


ב. האם מותר לחלל את ה' משום עת לעשות לה'?


האם מותר לחלל שם שמים משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"? ובכן, לדעת כומרי-הדת מותר! בשל משכורותיהם החזיריות הם נתעוורו מן האמת ותעו ולעו, כגון קאפח, שבהלכות תלמוד תורה (פרק ג) טוען, שתירוצו של קארו, שהתיר לקחת כסף על לימוד תורה משום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ", הוא תירוץ שהיה עשוי להתקבל על לבו של רבנו הגדול!


אולם, התירוץ: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" הינו הטעיה גדולה מאד, שהרי אלה שמנופפים בו, לא רק מצדיקים לקיחת כסף בעבור לימוד והנאה מדברי תורה, הם גם מחדירים לנו את ההשקפה שמדובר במצוה רבה! שהרי הם תולים את הֵיתרם בפסוק: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ"! כאילו הם עושים זאת למען ה'! ובמלים אחרות, כאילו הם עושים מצוה גדולה ורבה וטובה מיוחדת לה' יתברך במה שהם לוקחים ממון בעבור דברי תורה, שהרי הם עושים "למען" ה' יתעלה! וברור שלדעת רבנו זהו עיוות וסילוף חמור מאד, ואיך עלה על דעתם לחלל שם שמים ועוד להחציף להרשיע ולהתעות ולקרוא לזאת קידוש שם שמים?


ויתרה מזאת, לפי דמיונם, לא רק שהם מקדשים שם שמים ועושים למען ה' יתעלה, הם אף נלחמים בשונאי ה' ומקיימים מצוה גדולה ורבה של מלחמה ברשעים – "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (תה' קלט), שהרי תירוצם ללקיחת הכסף הוא משום ש"הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"! כלומר, בלקיחת הכסף וטובות ההנאה הם כביכול נלחמים מלחמת-קודש בכופרים שמפירים את תורת ה'! נמצא שלא רק שהם מקדשים שם שמים, הם גם נלחמים בשונאי ה' ובדרכי המינות האלילות והתועבה! עד-כדי-כך האוכלין מן התורה תעו והתעו אותנו!


עתה יובן כי השוחד העצום שכומרי הדת נטלו בשלל דרכים נגעלות במשך שנים רבות, גרם להם להתעוור ולהתיר לחלל את ה', ולבזות את התורה, ולכבות את מְאוֹר הדת, ולהיכרת מחיי העולם-הבא! ואף השתמשו בפסוק שמטרתו למנוע חילול ה' ולהסיר תקלה ומכשול! וכֹה דברי חכמים במשנה ברכות (ט, ז): "ואומר: 'אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ' [מש' כג, כב], ואומר: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], ר' נתן אומר: הפרו תורתך עת לעשות לה'".


ופירש שם רבנו:


"בא [ר' נתן] ללמד שלא להקל בתקנות חכמים אף-על-פי שנתיישנו ורחק זמן אותה תקנה, ועל-זה הזהיר שלמה במשל זה. ואחר-כך הביא ראיה שהעובר על אותם התקנות חייב עונש וייסורים לפי שהפר תורה, וזהו עניין אמרם: 'הפרו תורתך עת לעשות ליי'. אבל מי שמניח הכתוב כמו שהוא [התנא הראשון] ומבארו ואומר: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ', יאמר, שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סיבות לבני אדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזרה כשהם חייבים, ועניין זה ארוך ורחוק מאד, עמוק עמוק מי ימצאנו" וכו'.


נמצא, שהתנאים פירשו את הפסוק הנדון בשני אופנים: או שמדובר באזהרה על שמירת תקנות חכמים, או שמדובר בתיאור ענייני שכר ועונש עמוקים ונשגבים מאד-מאד.


אמנם, בתשובתו המפורסמת של רבנו בעניין תפילה אחת, מצאנו שמותר לבטל דברי תורה כדי למנוע חילול ה', וכֹה דברי רבנו בתשובתו הנדונה (בתרגום קאפח, אהבה, עמ' קצז):


"בתפילת שחרית ומוסף בשבתות ובמועדים, דווקא מחמת ריבוי בני אדם אני עושה אותם תפילה אחת [...] כי מי שאינו בקי יֵצֵא בשמיעת התפילה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מילה במילה. ומה שהביאני לעשות כן הוא, שכל בני אדם בעת תפילת שליח הציבור, אינם שמים לב למה שהוא אומר, אלא משׂוֹחחים ויוצאים [מבית-הכנסת] והוא [=שליח הציבור] מברך כמעט ברכה לבטלה, כיוון שאין [איש] מאזין להם [...] ואנחנו אומרים באיסורי תורה: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], כל-שכן בתקנת התפילה, ויש בזה הסרת חילול השם שחושבים עלינו שהתפילה אצלנו שחוק ולעג".


נמצא, שמותר לדעת רבנו לבטל הלכה דאורייתא או דרבנן, כדי להסיר חילול ה', אך כאמור, ברור שלא יעלה על הדעת, שידחו ויבטלו הלכה שנועדה למנוע חילול ה' והרס הדת!


ואולי יתרה מזאת, הנה מצאנו שרבנו היה מו