האב והבן – הזיות נוצריות בספר הזוהר

עודכן: 6 באוג׳ 2021

ניתן להתייחס לענייני ספר הזוהר כדברים מרוממים ונעלים שקשה לדלותם, לפיכך דרושה הקדמה כדי להבין את המתרחש: הספר התגלה על-ידי משה די-ליאון, לפי טענתו, כ-1100 שנים לאחר שהספר נכתב על-ידי ר' שמעון בר-יוחאי. באותם הימים, משה די-ליאון היה כותב סודות ונפלאות לעשירים במלכות בארץ ספרד. לאור הספקות בעניין מקוריות הספר יצא אחד מגדולי החכמים של המאה הי"ד, הרב יצחק דמן עכו, לחקור אחר האירוע שהסעיר את העולם היהודי – מציאת ספר שנכתב על-ידי רשב"י. עדותו הרחבה נתפרסמה ב-"ספר יוחסין השלם" מאת ההיסטוריון הרב אברהם זכות, אך מכל המהדורות צונזרו הראיות אשר מעידות על משה די-לאון כמחברו האמיתי של ספר הזוהר.


מעט על יסודותיו הרקובים של ספר הזוהר


הפילוסופיה של ספר הזוהר שונה מאד מזו שקיבלנו במסורה, ראו נא את הדברים התמוהים בפרשת בלק (קצא ע"ב):


"סוד הדבר כתוב בסוד שמלמעלה, מה שמו ומה שם בנו כי תדע, אותו שם ידוע – ה' צבאות שמו; שם בנו – ישראל, כמו שכתוב: 'בני בכורי ישראל'. והרי ישראל תלויים בו כל מפתחות האמונה, והוא משתבח ואומר: 'ה' אמר אלי בני אתה'. וכך זה בוודאי, שהרי אבא ואמא עיטרו אותו וברכוהו בכמה ברכות ואמרו וציוו את הכל: 'נשקו בר', נשקו את יד הבן הזה כביכול נתן לו שלטון על הכל, שהכל יעבדו אותו. 'פן יאנף', משום שעיטרו אותו בדין וברחמים, מי שזוכה לדין – לדין, מי שזוכה לרחמים – לרחמים".


לפי המסופר, קיימים זוג הורים אשר להם יש בן, והם אשר ברכוהו ועיטרוהו בשלטון על הכול והוא אשר ראוי לעבדו. בהמשך אף מסופר על מעלתו הדמיונית של הבן, ועל הברכות שחלות עליו ועל החובה לברך אותו, והנה הדברים בשתי הפסקות הבאות:


"כל הברכות שלמעלה ולמטה עולות לבן הזה ומתעטרות, ומי שמונע ברכות מהבן הזה, יפרשו את חטאיו לפני המלך הקדוש, לאם ממש [הַאִם 'הָאֵם ממש' היא המלך הקדוש?]. וברכה לראש משביר, מי שמברך ומזמין כוס ברכה למי שצריך אותו, בזה נשבר הצד האחר ונכנע בשבירה, ועולה צד הקדושה [בהזמנת מאן-דהו לכוס ברכה שוברים צד טומאה ומעלים צד של קדושה, וכל אלו הזיות אליליות אשר מורות על כוחות אלהות שונים, כוחות קדושה מול כוחות טומאה, ויש לבני האדם כוח בפעולותיהם לחזק אחד מהם].


'וברכה לראש משביר', כמו שהוא מעלה ומברך את הקדוש-ברוך-הוא [מעלה את הקב"ה?] ועושה שיישבר צד האחר [אליל הטומאה הדמיוני], כך הקדוש-ברוך-הוא מושך עליו ברכות מלמעלה [על המברך, כלומר לא רק המזמין, גם המברך "מחזק" את הקב"ה ומחליש את כוחות הטומאה], ואותו שנקרא [לברך על כוס של ברכה], ברכה שורה על ראשו".


כל התפישות הללו הינן עבודה-זרה נגעלת ביותר, כאילו הקב"ה זקוק לבני האדם ומושפע מהם. גם התפישה שקיימות אלוהויות שונות, של קדושה ושל טומאה, כל אלה הינן חירוף וגידוף השם הנכבד הגדול והנורא.


הטענה אשר מצדיקה את ייחוסו של ספר הזוהר לרבי שמעון, היא שבתוך ספר הזוהר מובאים גם דברי רבי שמעון. ברם, הבעיה עם טענתם היא, שהתווספו דברי הבל רבים מאד על דבריו. טענתם אפוא הינה התעיה ברורה ורעה, וכבר הרחיקו אותנו חכמי המשנה והתלמוד מכל שמץ של עבודה-זרה, במה שהזהירו אותנו ממי שאומר: "שמע שמע" או "מודים מודים", וציוו עלינו להשתיק אותו, שמא ידמה למאן-דהו שמדובר בשתי רשויות (קרית שמע ב, יא). כמו כן, הזהירו שמא ייפול חפץ ארצה בקרבת עבודה-זרה, שלא חלילה נרים את החפץ וניראה כאילו אנחנו משתחווים לעבודה-זרה (עבודה זרה ג, ז).


עוד טענה אשר נועדה לחזק ולאמֵּת את ספר הזוהר, היא שמשה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה לרשב"י במערה, להלן דברי מחבר ספר הזוהר (כי תצא, דף רעט ע"ב):