שירות בצה"ל ליושבי הישיבות – חלק ג

עודכן: 10 בפבר׳

בחלק השלישי של מאמר זה, אציג בפניכם שאלות שנשאלתי בעניין חובת השירות בצה"ל ליושבי הישיבות – ותשובותיי. באמצעות השאלות והתשובות בעניין נעמיק עוד בנושא, ונחדד את חובת השירות בצה"ל כאמצעי לקידוש שם-שמים ולאהבת ארץ-ישראל וה' יתעלה.


שאלה ראשונה


אף שאנכי מסכים לדעתך, ישאל השואל: מאין הוודאות שמלחמה עם חמאס היא מלחמת מצוה\רשות? מדינת ישראל לצערנו אינה בגדר מלכות ישראל, בעיקר משום שהמשפט הנוהג בה אינו מבוסס על-פי משפט התורה. רצוני לומר, כל הגדר של "עזרת ישראל מיד צר" אינו מוכרח בימינו, וממילא לא מחייב שום אדם מבחינה הלכתית.


להלן תשובתי:


הגדרות מלחמת מצוה ומלחמת רשות כלל אינן קשורות לשליטת מלך בעם-ישראל, אלא למצב נתון של צרה ומצוקה. אחת הראיות לכך היא מימי דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, שבהם לא היה מלך בעם-ישראל, ובכל זאת, דבורה הנביאה בשׁירתה הנשׂגבה מותחת ביקורת חריפה על אלה שלא השתתפו במלחמה לעזרת ישראל בגיבורים. ובכלל, האם ניתן לטעון שבכל תקופת כיבוש הארץ עד משיחתו של שאול למלך על ישראל, שום מלחמה מן המלחמות הרבות להצלת עם-ישראל מידי נוגשים ושוסים אכזריים לא הייתה מלחמת מצוה?


ויתרה מזאת, האם ניתן להגדיר את כל מלחמות ישראל מאז קום המדינה, ואף את המאבקים הקשים שהיו לפניה, כמלחמות רשות? והלא אנו נלחמנו ונלחמים על עצם קיומנו כאן במדינת ישראל! את אויבינו המרים לא מעניין אם יש מלך או אין מלך לעם-ישראל או מהי מערכת המשפט לפיה עם-ישראל החליט לפסוק, אדרבה, ככל שמדינת ישראל משגשגת ופורחת יותר, כך תאוותם הרצחנית להשמדתנו מתעצמת.


***

רבים ממלכי יהודה וישראל לדורותיהם, ובעיקר רבים ממלכי ישראל, היו פושעים גדולים ונוראים, עובדי אלילים כופרים ורוצחים, אשר לידם נראים ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם צדיקים ותמימים, חסידי אומות העולם. ולמרות זאת, כאשר מלכי יהודה וישראל פקדו לצאת למלחמת מצוה להגנה על עם-ישראל, לא הייתה שאלה בכלל אם לצאת למלחמה או לא.


ויתרה מזאת, הטענה שאני לא אלך בדרך האמת בגלל שהזולת (=הממשלה והנהגת העם), אינו נוהג בדרך הישר ואינו פוסק לפי דין תורה, אינה נכונה. מפני שכדי שנגיע לממלכת כהנים וגוי קדוש ולמילוי ייעודנו כאור ליהודה ואור לגויים, עלינו לחתור לדרך האמת ללא השפעה וללא תלות בתעייתו של הזולת. על כל אחד ואחד להתבונן על עצמו בלבד בבואו לקבל הכרעה איזוהי הדרך הישרה שיבור לו האדם. ואגב, מה שנקרא בימינו "דין תורה" רחוק מאד מדרך האמת, והשפעות זרות רבות חדרו וסיאבו לחלוטין את ממסד הכמורה האורתודוקסי.


***

ושמא גדולה מכולן: גיוס החרדים לצה"ל הוא בגדר מצוה רבה, לא רק כדי להסיר מעלינו חילול שם שמים, אלא מפני שהוא עשוי לשנות את פניה של מדינת ישראל לדורות. שינוי פני החברה הישראלית מתחיל מהצבא, שהרי מפא"י ההיסטורית שלטה במדינה עשרות שנים דרך הצבא. ובמלים אחרות, אם צאצאי המינים היו מבקשי ה' באמת, הם היו שולחים את בניהם לצבא, ובפעולה זו, תוך זמן קצר יחסית הם היו משנים את פני הצבא והמדינה, אך מעייניהם נתונים רק לבצע התקציבים ולשלל התאוות וטובות ההנאה הנלווים להם, והאמת נעדרת.


***

בעניין השאלה הנדונה, היה עוד אחד שטען כנגדי שאסור להתגייס לצה"ל משום פיקוח נפש מפני "שבמדינה שבה חוקי עמלק שולטים אסור לך להתגונן", וכך השבתי לו לטענה הזו:


דבריך אינם נכונים, וכי אין אפשרות להתגונן? ואם לא הייתה אפשרות להתגונן מפני האויבים לא היית יושב בביתך לבטח, מחמם את הכיסא ומשיג עלי השגות... אלא, לדעתי עלינו לעשות כל מה שבכוחנו לעשות, ולא לנהוג כפי הפתגם הצה"לי הידוע: "או סיירת או ניירת", דהיינו או שתהיה ממלכת-כהנים-וגוי-קדוש או שאני לא משרת את מולדתי ונמנע מלהגן על ארץ-ישראל הקדושה. תפישה כזו כמו זו שלך, תוביל לחורבנה של מדינת ישראל ולא תאפשר לך לשבת מול המחשב ולשרבט את השגותיך ודמיונותיך. כמו כן, היא אף נובעת לפי דעתי מרצון להשתמט משירות בצה"ל ותו לא – כי מי שאוהב באמת את ארץ ישראל לא שואל שאלות, הוא רץ להגן עליה, ומתמודד עם כל הקשיים והאתגרים הכרוכים בכך. וכך עשיתי.


שאלה שנייה


התגובה השנייה היא למעשה תוספת של מגיב על דבריי במאמר, וזה לשונו:


כאמור, הרמב"ם פוסק בסוף הלכות שמיטה ויובל, בעניין הפטוּרים משירות צבאי: "ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם". ואל מי הוא מתכוון בהלכה? מי הוא האדם הפטוּר אשר מתואר בהלכה הזו? רק מי ששקוע ממש כל כולו בתורה, ולא מעניין אותו שום דבר אחר הקשור להבלי העולם הזה, ופרק מעצמו כל מה שכל בני האדם כן מעניין אותם.


למשל, לא מעניין אותו איזו חליפה ילבש, אלו משקפיים יחבוש, אלו נעליים ינעל. ואני אגזים ואומר שאפילו להתחתן לא מעניין אותו. הוא רוצה אך ורק ללמוד תורה כמו ריש לקיש!!!


וכמה כאלו ישנם בעולם הישיבות? נער יספרם!


הרוב המכריע של יושבי הישיבות לא עומדים בתנאים האלו שהרמב"ם מציב. ולוואי ויעמדו בתנאים שהרמב"ם כותב בהלכות תלמוד תורה איך וכמה צריך ללמוד "בעל בית" פשוט.


עד כאן לשון התגובה.


לאור האמור בחלק א ראוי להעיר על דבריו, שבמלחמת מצוה גם מי ש"פרק מעל צווארו את עול החשבונות אשר ביקשו בני האדם" וכו', גם אדם נעלה כזה ששקוע בלימוד המדעים וידיעת ה' יתעלה, אפילו הוא חייב במלחמת מצוה, כך שאין בימינו שום היתר לשום אדם.


שאלה שלישית


והנה לפניכם שאלת השואל השלישי:


ראשית, אנחנו חייבים להכיר תודה לאנשים היקרים המחרפים נפשם בכל התחומים והיחידות להגן על אחיהם, וכולנו נושאים תפילה להצלחתם ושיבתם לשלום לבתיהם.


שנית, המדינה מכירה בערך לומדי התורה כחשיבות לאומית, ולכן היא מעניקה להם דיחוי ומלגת סטודנט. ההכרה היא שעצם היותם אנשי דת – זו תרומתם למדינה היהודית. כך שאינם נחשבים אף מבחינה ממלכתית למשתמטים. ברור שאם כולם ישרתו אזי מי ילמד? וגם להם אנו חייבים להכיר תודה, והאומר עליהם "משתמטים" הוא מוציא דיבה.


ובפרט ששלוש השנים הנבחרות הללו כֹּה קובעות את עיצוב עולמו הפנימי של בן התורה –העדינוּת והטוהר הנחוצים לאיש דת צעיר ומושפע, לא יוכלו להיקנות לעולם (למעט בודדים חזקים מאד) עם שירות ביחידות מעורבות ותכנים האמונים על חינוך מוצהר והטמעה ל"ישראלי החברתי החילוני".


שלישית, קשה לחשוב שמדובר בצבא היהודי האידיאלי כשמשימות פוליטיות מעורבות עם משימות צבאיות כמו פינוי מאחזים, ועל עצם זה שצבא יהודי לא יכול להתחנך על חמלה על האויב (עיין ערך הקש בגג) והפחד מלהילחם בו (עיין ערך אלאור עזריה), כך שהמטרה העליונה לצדק וכיבוש הארץ והגנה על האזרחים כבר נעשתה לזילות.


במצב הנוכחי בו "ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך", מי הוא זה שישכנע אחרים להכניס עצמו ללוחמה ללא עזרת ה' ולמקום שאינו רצוי לפני ה'.


בקיצור, המאמר הנדון אינו פונה לקהל היעד העוסק בתורה, אלא רק לאותם משתמטים מהלימוד והם מבחינה ממלכתית נחשבים כמשתמטים מן מהצבא או ממשימה לאומית אחרת. אבל אם זהו קהל היעד, אז באמת מיותר להעלות את הנושא, מפני שקהל יעד זה הנמצא בשני צדי המתרס וכולל גם משתמטים חילוניים, הוא קהל שאינו מעוניין בהטפה מוסרית או למידת דרך האמת.


לסיכום: המצב כיום הוא שיש צבא, יש גיוס ויש הגנה, והצבא מתקיים ללא גיוס הלומדים לשורותיו, זו המציאות, הוא אינו קורס! המדינה עצמה גם מכירה בערך הלימוד ומבחינה ממלכתית נותנת דיחוי לצורך כך, חלק מנטל העם הוא שיהיו לומדים שימסרו את חייהם ללימוד ולהעברת מסורת התורה בעמקות אורך ורוחב ולכל פרטי פרטיה, והם-הם שנושאים בנטל זה – שאינו קל כלל וכלל מנטל אחר.