יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ו)

ו. מקור אמונת גלגולי הנשמות


נשים לב, כי כל הראיות שהובאו עד כֹּה לכך שאין שום יסוד אמיתי לספר הזוהר ולספרות הקבלה, אינן עוסקות בדיון על עצם ההשקפות והדעות המוצגות בספרות הקבלה, אף שרבות מהן סותרות ומנוגדות לחלוטין להשקפות האמת של חז"ל ורבנו ודרך האמת שקיבלנו מפי משה רבנו, כגון האמונה המשובשת בגלגולי הנשמות.


האמונה בגלגולי הנשמות לא הייתה מצויה בקרב אומתנו עד תקופת ימי הביניים (פרט לקומץ-קטן בימי בית-שני שהחזיק באמונות גנוסטיות), ובתחילה היא הייתה נחלתם של עמים זרים בלבד. הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) בספרו "היסטוריות" כותב (עמ' 123), כי המצרים הם הראשונים שהגו את תורת הגלגולים, אפלטון (המאה ה-4 לפנה"ס) האמין גם הוא בגלגולים (פידרוס עמ' 249, ועוד), וכן הבודהיזם מבוסס על גלגולי הנשמות.


כמו כן, מנשה בן ישראל (אמסטרדם, המאה הי"ז) כותב בספרו "נשמת חיים": "מודעת בכל הארץ שאמונת הגלגולים מתייחסת בפי הכל לפיתגורס הפילוסוף". וכן המקובל נפתלי הירץ בכרך (אמסטרדם, המאה הי"ז) כותב בספרו "עמק המלך" (עמ' טז): "כבר קיבלו הפילוסופים מפיתגורס רבם את סוד הגלגול, וסוד העונש, כאשר ידוע להרגיל בספרו".


ראוי לציין, כי "אמונת הגלגול" לא נזכרה בספרות התנאים, האמוראים או הסבוראים. נראה שבתקופת הגאונים החלה אמונה זו להישמע בקרב עמנו, אולם, רבנו סעדיה גאון התנגד לה נחרצות והוכיח בראיות מופתיות שהיא מנוגדת בתכלית לתורתנו הקדושה; וכך הוא כותב בספרו "הנבחר באמונות ודעות" (ו, ח):


"והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגלגול וקורים אותו 'ההיעתקות', ועניינו לדעתם: רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. מהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים [...] וזה ירחמך האל מורה על רוב סכלותם, כי הם חושבים שגוף האדם מהפך הנפש מעצמותה [דהיינו שנפש הבהמה שהתגלגלה לתוך גוף של אדם, גוף האדם הופך את עצמותה לנפש אנושית] [...] והייתי חס על דבריי מלהזכיר שיטתם, וראויים הם לכך, לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים [שלא יתפתו אחר דבריהם]".


גם רבנו הרמב"ם התנגד נחרצות לגלגולי הנשמות, ראו פירושו לאבות (ד, כב):


"אין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרוֹ: 'כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה'[קה' ט, י],אלא באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה, ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".


ונצרף גם את דברי בנו ר' אברהם בספר "מקור חיים" (דף קכג ע"ג):


"הגמול האחרון הוא חיי העולם הבא [...] עד שקצת מן האומות הקדמונים הוצרכו מפני זה להאמין בסכלות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הִפָּרדה ממנו תתגלגל ותיכנס בגוף אחר [...] וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמיתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה ה' שמם מעולמו".


לאור כל הדברים החריפים הללו, שאלה גדולה עולה: כיצד ייתכן שבימינו "אמונת הגלגול" נחשבת לאחת מיסודותיה של היהדות המודרנית, כאילו הייתה מסורת מקובלת מחז"ל? מתי חדרה אמונה משובשת זו ליהדות הטהורה? והנה התשובה לפניכם: