יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ו)

ו. מקור אמונת גלגולי הנשמות


נשים לב, כי כל הראיות שהובאו עד כֹּה לכך שאין שום יסוד אמיתי לספר הזוהר ולספרות הקבלה, אינן עוסקות בדיון על עצם ההשקפות והדעות המוצגות בספרות הקבלה, אף שרבות מהן סותרות ומנוגדות לחלוטין להשקפות האמת של חז"ל ורבנו ודרך האמת שקיבלנו מפי משה רבנו, כגון האמונה המשובשת בגלגולי הנשמות.


האמונה בגלגולי הנשמות לא הייתה מצויה בקרב אומתנו עד תקופת ימי הביניים (פרט לקומץ-קטן בימי בית-שני שהחזיק באמונות גנוסטיות), ובתחילה היא הייתה נחלתם של עמים זרים בלבד. הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) בספרו "היסטוריות" כותב (עמ' 123), כי המצרים הם הראשונים שהגו את תורת הגלגולים, אפלטון (המאה ה-4 לפנה"ס) האמין גם הוא בגלגולים (פידרוס עמ' 249, ועוד), וכן הבודהיזם מבוסס על גלגולי הנשמות.


כמו כן, מנשה בן ישראל (אמסטרדם, המאה הי"ז) כותב בספרו "נשמת חיים": "מודעת בכל הארץ שאמונת הגלגולים מתייחסת בפי הכל לפיתגורס הפילוסוף". וכן המקובל נפתלי הירץ בכרך (אמסטרדם, המאה הי"ז) כותב בספרו "עמק המלך" (עמ' טז): "כבר קיבלו הפילוסופים מפיתגורס רבם את סוד הגלגול, וסוד העונש, כאשר ידוע להרגיל בספרו".


ראוי לציין, כי "אמונת הגלגול" לא נזכרה בספרות התנאים, האמוראים או הסבוראים. נראה שבתקופת הגאונים החלה אמונה זו להישמע בקרב עמנו, אולם, רבנו סעדיה גאון התנגד לה נחרצות והוכיח בראיות מופתיות שהיא מנוגדת בתכלית לתורתנו הקדושה; וכך הוא כותב בספרו "הנבחר באמונות ודעות" (ו, ח):


"והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים מאמינים בגלגול וקורים אותו 'ההיעתקות', ועניינו לדעתם: רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. מהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים [...] וזה ירחמך האל מורה על רוב סכלותם, כי הם חושבים שגוף האדם מהפך הנפש מעצמותה [דהיינו שנפש הבהמה שהתגלגלה לתוך גוף של אדם, גוף האדם הופך את עצמותה לנפש אנושית] [...] והייתי חס על דבריי מלהזכיר שיטתם, וראויים הם לכך, לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים [שלא יתפתו אחר דבריהם]".


גם רבנו הרמב"ם התנגד נחרצות לגלגולי הנשמות, ראו פירושו לאבות (ד, כב):


"אין אחר המוות שלֵמות ולא תוספת. ולא יקנה האדם שלֵמות ויוסיף מעלה אלא בעולם הזה, ועל זה רמז שלמה באמרוֹ: 'כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה'[קה' ט, י],אלא באותו מצב שאדם הולך, בו הוא נשאר לעולם. ולפיכך ראוי להשתדל בזמן הקצר והמועט הזה, ולא להעבירו אלא בלימודים בלבד לפי שהפסדו עצום שאין לו חליפין, ואין אפשרות תשלומין לכך".


ונצרף גם את דברי בנו ר' אברהם בספר "מקור חיים" (דף קכג ע"ג):


"הגמול האחרון הוא חיי העולם הבא [...] עד שקצת מן האומות הקדמונים הוצרכו מפני זה להאמין בסכלות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הִפָּרדה ממנו תתגלגל ותיכנס בגוף אחר [...] וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמיתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה ה' שמם מעולמו".


לאור כל הדברים החריפים הללו, שאלה גדולה עולה: כיצד ייתכן שבימינו "אמונת הגלגול" נחשבת לאחת מיסודותיה של היהדות המודרנית, כאילו הייתה מסורת מקובלת מחז"ל? מתי חדרה אמונה משובשת זו ליהדות הטהורה? והנה התשובה לפניכם:


ב"ספר הבהיר", אשר נחשב לאחד מספרי היסוד של קבלת ימי הבינים, נזכרה לראשונה אמונת "גלגולי הנשמות" (באות קצה), וכך נאמר שם: "מפני מה צדיק וטוב לו צדיק ורע לו? מפני שהצדיק הזה כבר היה רשע לשעבר [=בגלגול קודם] ועתה נענש".


ואם הזכרנו את "ספר הבהיר" נאמר בו דבר מה (מתוך ויקיפדיה):


"ספר הבהיר הוא מן החיבורים הראשונים בתורת הקבלה. זהות מחבר הספר וזמן חיבורו עלומים, אולם, אזכוריו הראשונים הם בין מקובלי פרובנס בראשית המאה הי"ג. המסורת מייחסת [=מחבר הספר מייחס] את הספר לתנא רבי נחוניא בן הקנה, המוכר גם כדמות מרכזית בספרות ההיכלות והמרכבה, אשר מוזכר בראש הספר. ככל הנראה, צורתו הספרותית התגבשה ונערכה במהלך המאה הי"ב באשכנז ובפרובנס, אף שהוא מבוסס על מקורות קדומים יותר שקשה למקמם ולתארם. [...] הראשון שחקר את הספר באופן יסודי הוא גרשום שלום. לדעתו, משוקעים בספר שרידים ממדרש קדום שנקרא 'רזא רבה' (נכלל בספרות ההיכלות) ויסודו בקטעים שונים שנתחברו מן המאה העשירית ועד השנים-עשר, וצורפו לחיבור אחד בפרובנס במחצית השנייה של המאה הי"ב. שלום מצא בספר השפעות בולטות של כת הגנוזיס, ולדבריו: רעיונות, מושגים, השקפות, ואף לשונות רבים בספר מהווים המשך לגנוזיס העתיקה [...] ספר הבהיר שימש יסוד למשנת המקובלים הראשונים, שרובם ככולם מסתמכים עליו. לדעת שלום, דרך חיבור זה נכנסו הרעיונות הגנוסטיים למיסטיקה היהודית ויצרו את הקבלה של ימי הביניים. הספר נחשב לחיבור המרכזי בקבלה עד להופעתו של ספר הזוהר שדחק את ספר הבהיר בחשיבותו".


ובכן, נראה שלא במקרה "אמונת הגלגול" נזכרת לראשונה דווקא בספר זה ודווקא בתקופה הזו, מאחר ופרובנס הייתה באותם הימים מרכז של כת הנצרות הקתרית, ונצרף מעט מידע מתוך ויקיפדיה גם על הכת הנוצרית הזו:


"הקתרים, הקרויים גם אלביגנזים, היו כת דתית בעלת מאפיינים גנוסטיים שפעלה באזורים שונים באירופה במאות הי"א עד הי"ג. כמו תנועות רבות בימי הביניים, הכת הקתרית הייתה מורכבת מאסכולות שונות של הגות ומעשה; חלקן היו דואליסטיות, חלקן גנוסטיות, ואחרות היו קרובות יותר לאורתודוקסיה, תוך הימנעות מקבלת הדוקטרינות של הכנסייה הקתולית. אולם, התאולוגיה הבולטת ביותר הייתה הדואליסטית, שטענה כי העולם הפיזי הוא רע ונוצר בידי השטן, שזוהה עם האל של הברית הישנה. על-פי תאולוגיה זו, בני האדם עוברים סדרה של גלגולי נשמות לפני שהם מגיעים לעולם הטהור של הנשמה, בפני אל האהבה המתואר בברית החדשה ובפני ישו שליחו".


בספר הבהיר נזרעו אפוא זרעי הקבלה הראשונים, ואלה התפרצו ופשטו בחוזקה בספרות "חוג העיון" (שנזכר בחלק ב ובחלק ה). ספר הזוהר, אשר חובר לקראת סוף המאה הי"ג, מכיל מאמרים רבים אשר עוסקים ב"סוד הגלגול", ואמונה זו מגיעה לשיאה בספר "שער הגלגולים" (או אולי עדיף לכנותו "שער הבלבולים") המיוחס לאר"י-שר"י.


כת הגנוזיס היהודית אשר פעלה בימי הבית השני כאמור, החזיקה באמונת הגלגול, ומשם היא כנראה חדרה לספרות הקבלה. ועתה נאמר משהו בעניין הכת הזו (מתוך ויקיפדיה):


"הגנוסטיקה היא כינוי למגוון השקפות מיסטיות שהופיעו באגן-הים-התיכון סביב תחילת הספירה הנוצרית. הכתות הגנוסטיות היו מרובות ונבדלו זו מזו בתפישותיהן ואמונותיהן אך היה להן בסיס משותף: הן האמינו בדואליזם מהותי המדגיש את עקרון חלוקת העולם ליסודות הטוב והרע. בהתאם, הן האמינו כי קיים אל נשגב רוחני המצוי מעבר לגשמיות, ואל נחות ורשע השולט בעולם הנברא [בדומה מאד ל"סטרא אחרא" שמצוי בקבלה, וברור שאמונה כזו היא בגדר שיתוף ועבודה-זרה וחירוף וגידוף ה' יתעלה, וכדי ביזיון וקצף].


לפי אמונה [אלילית] זו, כדי לשחרר את התודעה מכִּלאה הגשמי ולהיוושע, יש להשיג הכרה וידיעה עמוקות, מיסטיות, אודות מהותו האמיתית של הקיום ושקריות החומר [הזיות על-גבי הזיות]. על-פי טענות חוקרים מסוימים, לגנוזיס הייתה השפעה גדולה על התפתחותה של המיסטיקה היהודית במאות הראשונות לספירה, ובמיוחד לפריצת הספרות הקבלית בימי הביניים. לדעת החוקרים, תקומת הגנוזיס לתחייה באותו המקום ובאותו הזמן שבהם הופיעה הקבלה [במאה הי"ב בפרובנס] איננה מקרית".


ז. עשר הספירות


המושג "עשר הספירות" הינו מאפיין מרכזי בקבלה. מושג זה, כפי שהוא מצטייר בכתבי המקובלים של ימי-הביניים, אינו מוזכר בספרות הסוד הקדומה ונזכר לראשונה במתכונתו המוכרת לנו כיום רק בכתבים הקבליים שיצאו מ"חוג העיון" אשר פעל כאמור בתחילת המאה הי"ג בפרובנס. המקובלים מצאו סמך למושג זה בספר יצירה ובספר הבהיר (חובר בשלהי המאה הי"ב), אולם, כל בר-דעת יודה שהכתוב שם יכול להתפרש לכמה פנים. יצחק הסגי-נהור היה הראשון שפירש את המובא בספר יצירה כמקור לעשר הספירות.


לפניכם המובאות מספר יצירה ומספר הבהיר אשר היוו את המקור ל"עשר הספירות":


"עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו: עשר ספירות בלי מה, מדתן עשר שאין להם סוף, עומק ראשי"ת ועומק אחרי"ת, עומק טו"ב ועומק ר"ע, עומק רו"ם ועומק תח"ת, עומק מזר"ח ועומק מער"ב, עומק צפו"ן ועומק דרו"ם. אדון יחיד א"ל מל"ך נאמן מושל בכולם, ממעון קדשו ועד עדי עד:עשר ספירות בלי מה, צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף (קץ), ודברו בהן ברצוא ושוב, ולמאמרו כסופה ירדופו, ולפני כסאו הם משתחווים" (ספר יצירה, ד–ו).


ועל הדברים הללו ניתן לומר שלוש מלים ממצוֹת: "מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!", ודרך אגב, גם ספר יצירה נכלל בספרות הפסאודו-אפיגרפיה שהרי אף הוא יוחס לאישיות כבירה, לא פחות מאברהם אבינו! והמעיין בספר הזה ימצא בו אינסוף הזיות ודמיונות שאין להן תח"ת...


ועתה לנאמר בספר הבהיר אשר ראוי יותר לכנותו "ספר החושך והעכירות":


"ומאי טעמא בנשיאות כפים וליברוך להון בברכה, אלא משום דאית בידיים עשר אצבעות, רמז לעשר ספירות שבהם נחתמו שמים וארץ, ואותם העשרה כנגד עשרת הדברות, ובכלל אותן י' נכללו תרי"ג מצות, ומנה אותם אותיות של י' דברות ותשכח דאינון תרי"ג אותיות, ובהם כל כ"ב אותיות בר מן ט' דליתא בהון, מאי טעמא? ללמדך דט' הוא בטן ואינה בכלל הספירות.ואמאי קרי ליה ספירות, משום דכתיב: 'השמים מספרים כבוד אל'".


וכי עשר אצבעות הידיים הן רמז לעשר הספירות? והלא יש גם עשר אצבעות ברגליים, אז אולי יש בעצם עשרים ספירות? ואולי יש לצרף למניין גם את שתי העיניים ושתי האוזניים ושני הנחיריים עד שנגיע לעשרים ושש ספירות כמניין אותיות הויה? לא נשמע לכם יותר מעניין ומרתק? וכל אחד יכול להיות מקובל אם רק יש לו דמיון מפותח וחוש להזיות...


זאת ועוד, וכי בעשר הספירות נחתמו שמים וארץ? וכי בכלל עשר הספירות נכללות תרי"ג מצוות? ומי טמטם אותו בגיבובי הזיות נחותות שאין להן שום מובן? כמו כן, לפי ספר הבהיר מניין האותיות של עשרת הדיברות הוא תרי"ג אותיות: "ומנה אותם אותיות של י' דברות ותשכח דאינון תרי"ג אותיות", והחמוֹר השיכור הזה אפילו לספור לא ידע, ובדקתי את מניין אותיות עשרת הדיברות: בספר שמות מניינן 631 ובספר דברים מניינן 720.


עוד טוען הסכל הזה שבכל עשרת הדיברות לא נמצאת האות טי"ת: "ובהם כל כ"ב אותיות בר מן ט' דליתא בהון". ובדקתי, ובעשרת הדיברות שבפרשת דברים האות טי"ת מופיעה פעמיים... והטעם שלו לכך שהאות טי"ת אינה מופיעה כביכול עוד יותר הזוי: "מאי טעמא? ללמדך דט' הוא בטן ואינה בכלל הספירות", והוא החליט שהאות טי"ת היא בטן ואנכי מחליט שהאות טי"ת היא טהרה... על-סמך מה נקבעים דברים בקבלה הארורה הזו?


ולמה בגלל שהאות טי"ת היא "בטן" היא אינה נכללת בעשרת הספירות? ואם היא אינה נכללת בעשר הספירות מדוע קוראים להם עשר הספירות ולא תשע הספירות?


אגב, הטיפש צדק שעשר הספירות נקראות על שם "השמים מספרים כבוד אל", כי עשר הספירות הן מלשון "ס-י-פ-ו-ר-י-ם" דהיינו סיפורים ואגדות והזיות ודמיונות הבל מהובל.


נמשיך עתה בחקר המושג "עשר הספירות": יש שמצאו סמך למושג הזה כביכול בדברי חז"ל, שכן כתוב במדרש במדבר רבה פרשת נשא (