שירות בצה"ל ליושבי הישיבות – חלק ב

עודכן: 11 בנוב׳ 2021

בחלקו הראשון של המאמר למדנו, כי לפי גדרי ההלכה הרמב"מית, בחורי הישיבות אינם פטורים אפילו ממלחמת רשות ובוודאי לא ממלחמת מצוה. בחלקו השני של המאמר, נלמד על-כך שכל גדולי ישראל האמיתיים שנזכרו בתורה ובכתבי-הקודש היו לוחמים מהשורה הראשונה, ושבט לוי אף היה שבט הלוחמים העז ביותר. כמו כן, לפי התורה, השתמטות מהשתתפות במלחמות ישראל היא נורמה שלילית ביותר. עוד נלמד לקמן למה באמת החרדים מעוניינים בפטור מגיוס לצה"ל, וכן על מעלות השירות האזרחי, וקידוש ה' שהיה עשוי לצמוח מהשתתפות שוויונית של החברה החרדית בצה"ל או אפילו רק בשירות האזרחי.


א. כל גדולי האומה האמיתיים היו לוחמים


1) ראש וראשון ללוחמים ללא חת הוא אברהם אבינו, כאשר שמע אברהם שנשבה לוט בן אחיו, גייס מיד את כל בני ביתו ויצא בראשם למלחמה בארבעה מלכים! (בראשית יד). הוא יצא לדרך מחברון ורדף אחר ארבעת המלכים עד חובה שמשמאל לדמשק, מרחק הליכה של כ-250 ק"מ לכיוון אחד! ומי שהיה בחיל רגלים יכול לדמיין את משמעות הדבר ללכת מרחק כזה בקצב הליכה מהירה ביותר עד ריצה, עם משקלים כבדים של ציוד על הגב.


לאחר הליכה כל-כך מאומצת ארוכה ומפרכת, עוד נותר לו כוח להילחם בעוז יחד עם בני ביתו שלוש-מאות איש בלבד, ולהכות את ארבעת המלכים מכה ניצחת. וכי יעלה על הדעת שאדם שיושב בישיבה ומפטם את כרסו בעידוני מאכל ומשקה כשאשתו מפרנסת אותו, מסוגל לעשות כדבר הזה? כדי להגיע לרמה כזו של מוכנות קרבית יש להתאמץ מאד ובמשך שנים. ברור אפוא שאברהם ובני ביתו הכינו את עצמם למלחמה, והשקיעו זמן ומשאבים כדי להיות ערוכים לעת פקודה. מאין כלי המלחמה? מאין הכושר הגופני? מאין המיומנות לשאת נשק ולהשתמש בו? אברהם אבינו הוא דוגמה ומופת לאיש אשר יודע ואוהב את ה', ולאיש מעשה אמיתי שלא משתמט מחובתו להציל את בן אחיו, למרות הסיכון העצום שהיה בדבר.


אברהם אבינו לא אמר: "לימוד התורה יציל ויגן על בן אחי לוט", או "בזכות לימוד התורה הוא ימשיך להתקיים", או "אשלח רק את בני ביתי ואני אלמד פה תורה שתגן עליהם במלחמה", אלא הוא עשה מעשה בעצמו והוביל בגבורה את מערך המלחמה! פעולותיו של אברהם אבינו הינן תוכחה ניצחת לדורות על חשיבות הפעולה הקרבית לצד יראת ה' ולימוד התורה לשם שמים (וראו מאמריי: "האם התורה מגינה ומצילה?", וכן: "תורה מגנא ומצלא").


2) משה רבנו היה אף הוא לוחם ללא חת, מסופר עליו בשמות ב, שיום אחד הוא ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. הוא התבונן לצדדים, ראה שאין איש רואה, והיכה את המצרי מכה אחת בלבד והרגו! וכי יעלה על הדעת שמי שלא למד תכסיסי מלחמה מסוגל להרוג מצרי אלים במכה אחת? והלא צריך מיומנות רבה ואימונים מפרכים כדי להרוג אדם במכה אחת. ומאין העוז שהיה לו? עוז של לוחמים, עוז של אדם שיודע היטב את דרכי המלחמה.


3) בספר שמואל א (פרק טו), שאול כושל מלבצע את ציווי ה' להשמיד כל זכר לעמלק, הוא חומל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר. שמואל הנביא מוכיח אותו קשות על-כך ומודיע לו שהוא אינו ראוי עוד למלוך על ישראל. בתום המעמד הקשה הזה, שמואל מצווה שיביאו לפניו את אגג מלך עמלק, ושם נאמר: "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי יְיָ בַּגִּלְגָּל".


מאין הייתה לשמואל הנביא המיומנות לשסף את צווארו של אגג באִבחת חרב אחת? והלא נדרשת לכך מיומנות רבה, וזכורני שקראתי על-כך שבתימן האימאם היה מפטר לעתים קרובות את המוציאים להורג, מפני שהם לא היו מצליחים לשסף את הנידונים באִבחת חרב אחת. ויתרה מזאת, מאין שמואל בכלל יודע להחזיק חרב? ומאין העוז והכוחות הפיזיים והרוחניים להניף ולשסף במהירות בעוצמה ובדייקנות? אין אפוא צל של ספק שגם שמואל לוחם אדיר היה.


מניתי את שלושת המנהיגים הללו כי עלו בזיכרוני מיד, והדוגמאות הללו הן בהחלט דוגמאות שמעידות על הכלל. רובם המכריע המוחץ ואולי המוחלט של מנהיגי ישראל היו לוחמים, אלא-אם-כן הם היו כבר זקנים באים בימים שאין להם עוד כוח לצאת ולבוא. כלומר כל מנהיגי ישראל שכוחם היה במותנם היו לוחמים והשתתפו בעצמם במלחמות בראש בני עמם.


אמנם, ייתכן שהיו גם זקנים שהיו לוחמים, שהרי מצאנו את כלב בן יפונה, אשר היה לוחם עז וגיבור חיל אפילו בהיותו בן שמונים וחמש שנה! וכך הוא אומר ליהושוע: "עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא" (יהו' יד, יא).


ב. שבט לוי – שבט הלוחמים בעבודה-זרה


אף שראינו לעיל ששבט לוי פטור ממלחמת רשות, אביו הקדמון של שבט לוי, לוי בן יעקב, היה מגדולי הלוחמים בקרב אחיו, הוא ושמעון אחיו פעלו בתכסיסי מלחמה, וחיסלו לבדם עיר שלמה – שכם, מפני שבנו של חמור מלך שכם עינה וחילל את כבוד אחותם. ואף שיעקב אבינו התרעם עליהם, מהכתובים עולה צדקתם ושהקב"ה היה בעזרתם במעשה זה, שהרי בתום המלחמה נאמר שיעקב ובניו נסעו משכם, וה' הפיל את חיתתו על כל הערים אשר סביבותם, וחששו של יעקב שמא יושבי הארץ ייאספו יחדיו להכות את בני יעקב – התבדה: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בר' לה, ה).


מעשה אבות הוא כידוע גם סימן לבנים, לאחר חטא העגל משה רבנו קורא את קריאתו המפורסמת (שמ' לב, כו): "מִי לַייָ אֵלָי", ונחשו מי מגיע: "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי". דווקא בני לוי נאספים והורגים כשלושת אלפי איש ביום אחד, וכך אומר להם משה רבנו: "כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ [...] וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ". מאין היו לבני לוי חרבות אם הם לא היו אנשי מלחמה? מאין היה להם את הכוח להרוג שלושת אלפי איש מקרב אחיהם ביום אחד? אין ספק שהם היו אנשי מלחמה ממושמעים מיומנים ומאומנים היטב – כוח עלית קטלני עז ביותר שייעודו המרכזי הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה.


ג. "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"


דומני שהפסוק החזק ביותר בתורה שעוסק בעניין זה הוא המובא בכותרת פרק זה (במ' לב, ו). לפני הכניסה לארץ ישראל וכיבוש הארץ, מבקשים בני גד ובני ראובן נחלה בעבר הירדן, משה רבנו נעתר להם בתנאי שהם ישתתפו עם אחיהם במלחמות כיבוש ארץ-ישראל, ורק לאחר ששבטי ישראל ינחלו את נחלותיהם, הם יהיו רשאים לחזור ולהתיישב בעבר הירדן.


פסוק זה הוא תוכחה לדורות של משה רבנו ליושבי הישיבות: האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו בישיבותיכם? מתעדנים ומתפטמים ללא עבודה ופרנסה? ממלמלים בארמית דברים שאינם מובנים גם לכם, ומתנועעים בטירוף כשיכור שמכה את ראשו בסטנדר? האם לא די שנשותיכם מפרנסות אתכם? האם לא די בכספי הצדקה שאתם מקבלים מהמדינה? מה שווה תלמודכם אם הוא איננו מביא אתכם לידי מעשה? מה שווה תלמודכם אם הוא אינו מביא אתכם לקדש שם שמים? והלא זאת מטרת התלמוד: שיביא לידי מעשה! ריחוקם מהאמת ושלל הזיותיהם, הביא אותם לסבור שדי בלימוד התורה המשובש שלהם כדי לפעול "גדולות ונצורות" אצל בורא-עולם, משל היו מכשפים וקוסמים שעושים לנו טובה בכך שהם "משחדים" את האל בדבריהם: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (יש' כט, יג).


ד. שירות אזרחי הוא חסד וקידוש השם


ואם אינם רוצים לעשות שירות צבאי בגלל שהם "בני האלהים" אשר כל מחשבתם פונה אך ורק לדברים הנעלים, או בגלל שהם טוענים שהצבא ישחית אותם – מדוע אפוא שלא יעשו שירות אזרחי? בתי חולים, הוסטלים, מוסדות חינוך, נוער בסיכון, חקלאות, עבודות יזומות לפיתוח ארץ הקודש, ועוד אינסוף דרכים להשתתף בבניין הארץ והפרחתה – גם לזכות במצוה נעלה של חסד עצום, וגם לרומם את החברה החרדית למעלה של קידוש השם! ואם היו נוהגים כן, אפילו אם הם לא היו הולכים לצבא ועושים רק שירות אזרחי, אין לי ספק שהם היו מקדשים שם שמים, מקרבים רבים לדרך השם, ומרבים שלום ואהבה בקרב עם-ישראל!


גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, מה ערך יש ללימוד התורה אם הוא מקוּיָם ללא מלאכה המפרנסת, מתוך הטלת צרכי הלומד על הציבור, ומתוך תביעה מבזה מקופת-המדינה לממן את מלמוליהם מתוך תחושת "מגיע לנו", וכמו שאמר האדמו"ר הטמא מגור לאחר שלפיד ירד מהשלטון וקיצץ בתקציביהם: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויק' ה, כג), כלומר התקציבים הם שלנו! תובעים בפה מלא ובמצח נחושה תקציבים מן הציבור, ומחללים את ה' בחוסר הכרת הטוב, ובשנאה יוקדת לכל מוסדות המדינה וסמליה שמממנת אותם ואת הזיותיהם.


הסיבה האמיתית לדבקותם בפטור מגיוס היא שהם נוכלים וחטָּאים אשר כל מעייניהם נתונים לתקציביהם. הכסף כבר מזמן עיוור את עיניהם, סימא את תבונתם ועיוות את תורתם. תאוות גדוליהם ועסקניהם לכסף המשחית, ודמיונות השווא ש"מגיע להם" השחירו והעכירו את נפשם, ושחור לבושם מבטא את תמונת נשמתם. כל יושב בישיבה שהולך לשירות אזרחי או לצבא גורע עשרות אלפי שקלים בשנה מתקציב "עולם התורה" המשובש והמעוות שבנו כדי לכסות על ערוות-תאוותם לבֶּצע להון ולשררה. וזאת הסיבה המרכזית לדעתי שהם נלחמים כדי שלא לגייס את יושבי הישיבות ומנענעי הסטנדרים – נגד התורה, נגד ההלכה, נגד השכל הישר, נגד האמת והצדק, ותוך רמיסת ערכי הדת האמיתיים וחילול השם ברגל גסה.


ה. "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר"


בספר המדע, בהלכות יסודי התורה (ה, יד), הרמב"ם מתאר כיצד על האדם החכם "גדול התורה" האמיתי להתנהג, וכֹה דבריו:


"וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהן, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחת עמי הארץ וישיבתן ["טישים"], ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם [=שלא יגרום לבני האדם לתמוה על התנהגותו ואורחות חייו המוזרים], עד שימצאו הכל מקלסין [=משבחין] אותו ואוהבין אותו ומתאווים למעשיו – הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר: 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' [יש' מט, ג]".


לצערנו, ספרי הפסיקה האשכנזיים כגון "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך" (שלפי דעתי הוא אשכנזי בנשמתו, ראו מאמרי: "האמנם ה'שולחן-ערוך' שמונים אחוז רמב"ם?") השמיטו את כל ספר המדע מהלכותיהם, ובכללן הלכה חשובה זו, ואם הם היו הולכים בדרכו של רבנו הם לא היו מגיעים לחילול השם, ודת האמת לא הייתה משובטת ומעוותת.


יהי רצון שדורנו, דור הדעת והמדע בארץ-ישראל, ישכיל להבין את תפקידו ההיסטורי, יתנער מהדמיונות מהתאוות ומהמידות הרעות, ויעורר בקרבו את אהבת הנפש ותשוקתה לדרך האמת. מפני שרק אהבה טהורה ונעלה שכזו תצמיח בקרבנו אהבת חינם זה לזה, אהבה שהינה הכרחית לחיים בריאים ומאושרים בטוחים ומשגשגים, עד למילוי ייעודנו הנשׂגב: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמ' יט, ו) – אור ליהודה ואור לגויים.


בתמונה: חיילי חטיבת יפתח עם משוריין הלגיון שחוסל בפצצת PIAT בפאתי אל בורג', מבצע דני, יולי 1948.

שירות בצה''ל ליושבי הישיבות – חלק ב
.pdf
Download PDF • 177KB