שירות בצה"ל ליושבי הישיבות לפי הרמב"ם – חלק ב

עודכן ב: 4 ינו 2019

בחלקו הראשון של המאמר למדנו, כי לפי גדרי ההלכה הרמב"מית, בחורי הישיבות אינם פטורים לא ממלחמת רשות ובוודאי לא ממלחמת מצוה. בחלקו השני של המאמר, נלמד על כך: שכל גדולי ישראל האמתיים שנזכרו בכתבי-הקודש היו לוחמים מהשורה הראשונה; שבט לוי היה שבט הלוחמים העז ביותר; לפי התורה השתמטות מהשתתפות במלחמות ישראל היא נורמה שלילית ביותר; למה באמת החרדים מעוניינים בפטור מגיוס לצה"ל?; וכן על מעלות השירות האזרחי, וקידוש השם שהיה עשוי לצמוח מהשתתפות שוויונית של החברה החרדית בצה"ל או בשירות האזרחי.

כל גדולי ישראל האמתיים היו לוחמים

א) ראש וראשון ללוחמים ללא חת הוא אברהם אבינו, כאשר שמע אברהם שנשבה לוט בן אחיו, גייס מיד את כל בני ביתו ויצא בראשם למלחמה בארבעה מלכים! (בראשית יד). הוא יצא לדרך מחברון ורדף אחר ארבעת המלכים עד חובה שמשמאל לדמשק, מרחק הליכה של כ-250 ק"מ לכיוון אחד! ומי שהיה בחיל רגלים יכול לדמיין את משמעות הדבר ללכת מרחק כזה בקצב הליכה מהירה ביותר עד ריצה, עם משקלים כבדים של ציוד על הגב.

לאחר הליכה מאומצת כל כך ארוכה, נותר לו כוח להילחם בעוז יחד עם בני ביתו שלוש-מאות איש בלבד, ולהכות את ארבעת המלכים מכה ניצחת. וכי יעלה על הדעת שאדם שיושב בישיבה ומפטם את כרסו בעידוני מאכל ומשקה כשאשתו מפרנסת אותו, מסוגל לעשות כדבר הזה? כדי להגיע לרמה כזו של מוכנות קרבית, ברור שאברהם ובני ביתו הכינו את עצמם למלחמות והשקיעו משאבים וזמן כדי להיות ערוכים לעת פקודה. מאין כלי המלחמה? מאין הכושר הגופני? מאין המיומנות לשאת נשק ולהשתמש בו? אברהם אבינו הוא דוגמה ומופת לאיש אשר יודע ואוהב את השם, ולאיש מעשה אמתי שלא משתמט מחובתו להציל את בן אחיו, למרות הסיכון העצום שהיה בדבר.

אברהם אבינו לא אמר "לימוד התורה יציל ויגן על בן אחי לוט", או "בזכות לימוד התורה הוא ימשיך להתקיים", או "אשלח רק את בני ביתי ואני אלמד פה תורה שתגן עליהם במלחמה", אלא הוא עשה מעשה בעצמו והוביל את פעולת המלחמה! תוכחה לדורות על חשיבות הפעולה לצד יראת השם ולימוד התורה.

ב) משה רבנו היה אף הוא לוחם ללא חת, מסופר עליו בספר שמות ב, שיום אחד הוא ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. הוא התבונן לצדדים, ראה שאין איש רואה, והיכה את המצרי מכה אחת בלבד והרגו! וכי יעלה על הדעת שמי שלא למד טכסיסי מלחמה מסוגל להרוג איש במכה אחת? והלא צריך מיומנות רבה ואימונים מפרכים כדי להרוג איש במכה אחת. ומאין העוז שהיה לו? עוז של לוחמים, עוז של אדם שיודע היטב את דרכי המלחמה.

ג) בספר שמואל א (פרק טו), שאול כושל מלבצע את ציווי ה' ולהשמיד כל זכר לעמלק, הוא חומל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר. שמואל הנביא מוכיח אותו קשות על כך ומודיע לו שאין הוא ראוי עוד למלוך על ישראל. בתום המעמד הקשה הזה, שמואל מצווה שיביאו לפניו את אגג מלך עמלק, ושם נאמר: "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל".

מאין היתה לשמואל הנביא המיומנות לשסף את צווארו של אגג במכת חרב אחת? והלא נדרשת לכך מיומנות רבה, וזכורני שקראתי על כך שבתימן האימאם היה מפטר לעתים קרובות את המוציאים להורג, מפני שהם לא היו מצליחים לשסף את הנידונים באִבחת חרב אחת. ויתרה מזאת, מאין שמואל בכלל יודע להחזיק חרב? ומאין העוז והכוחות הפיזיים והרוחניים להניף ולשסף במהירות בעוצמה ובדייקנות? אין ספק שגם שמואל לוחם אדיר היה.


מניתי את שלושת המנהיגים הללו כי עלו בזכרוני מיד, ברם הם אינם אלא דוגמאות שמעידות על הכלל. רובם המכריע המוחץ ואולי המוחלט של מנהיגי ישראל היו לוחמים, אלא אם כן היו זקנים באים בימים שאין להם עוד כוח לצאת ולבוא. כלומר כל מנהיגי ישראל שכוחם היה במותנם היו לוחמים והשתתפו בעצמם במלחמות לצד בני עמם.

שבט לוי – שבט הלוחמים

אף שראינו לעיל ששבט לוי פטור ממלחמת רשות, אביו הקדמון של שבט לוי, לוי בן יעקב, היה מגדולי הלוחמים בקרב אחיו, הוא ושמעון אחיו פעלו בטכסיסי מלחמה, וחיסלו לבדם עיר שלמה – שכם, מפני שבנו של חמור מלך שכם חילל את כבוד אחותם. ואף שיעקב אבינו התרעם עליהם, מהכתובים עולה שהקב"ה היה בעזרתם במעשה זה, שהרי בתום המלחמה נאמר שיעקב ובניו נסעו משכם, וה' הפיל את חיתתו על כל הערים אשר סביבותם, וחששו של יעקב שמא יושבי הארץ ייאספו יחדיו להכות את בני יעקב התברר כחשש שווא: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה, ה).

מעשה אבות סימן לבנים, לאחר חטא העגל משה רבנו קורא את קריאתו המפורסמת (שמות לב, כו): "מִי לַה' אֵלָי", ונחשו מי מגיע: "וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי". בני לוי הורגים כשלושת אלפי איש ביום אחד: "וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ [...] וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ". מאין היו לבני לוי חרבות אם הם לא היו אנשי מלחמה? מאין היה להם את הכוח להרוג שלושת אלפי איש מקרב אחיהם? אין ספק שהם היו אנשי מלחמה מיומנים ומאומנים היטב – כוח עלית.

"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?"

דומני שהפסוק החזק ביותר בתורה שעוסק בעניין זה הוא המובא בכותרת פרק זה (במדבר לב, ו). לפני הכניסה לארץ ישראל וכיבוש הארץ, מבקשים בני גד ובני ראובן נחלה בעבר הירדן, משה רבנו נעתר להם בתנאי שהם ישתתפו עם אחיהם במלחמות כיבוש הארץ, ורק לאחר מכן הם יהיו רשאים לחזור ולהתיישב בנחלותיהם.

פסוק זה הוא תוכחה לדורות של משה רבנו לעולם הישיבות: האחיכם ילכו למלחמה ואתם תשבו בישיבותיכם? מתעדנים ומפוטמים ללא עבודה, ממלמלים בארמית דברים שאינם מובנים גם לכם, ומתנועעים בטירוף כשיכור שמכה את ראשו בסטנדר? האם לא די שנשותיכם מפרנסות אתכם? האם לא די בכספי הצדקה שאתם מקבלים מהמדינה? מה שווה תלמודכם אם הוא איננו מביא אתכם לידי מעשה? והלא זאת מטרת התלמוד שיביא לידי מעשה! ריחוקם מהאמת ושלל הזיותיהם, הביאום לסבור שדי בלימוד התורה המשובש שלהם כדי לפעול "גדולות ונצורות" אצל בורא עולם, משל היו מכשפים וקוסמים שעושים לנו טובה בכך שהם "משחדים" את האל בדבריהם. "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי" (ישעיה כט, יג).

שירות אזרחי הוא חסד וקידוש השם

ואם אינם רוצים לעשות שירות צבאי מתוך דמיונם שהם אכן הגיעו לדרגת ידיעת-השם ואנשי האמת שכל מחשבתם פונה אך ורק לדברים הנעלים, מדוע אפוא שלא יעשו שירות אזרחי? בתי חולים, הוסטלים, מוסדות חינוך, נוער בסיכון, חקלאות, עבודות יזומות לפיתוח הארץ, ועוד אינסוף דרכים להשתתף בבניין הארץ והפרחתה. גם לזכות במצוה נעלה של חסד עצום, וגם לרומם את החברה החרדית למעלת קידוש השם! ואם היו נוהגים כן, אפילו אם לא היו הולכים לצבא ועושים רק שירות אזרחי, אין לי ספק שהם היו מקדשים את השם, מקרבים רבים לדרכי השם, ומרבים שלום ואהבה בקרב עם ישראל!

גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, מה ערך יש ללימוד התורה אם הוא מקויים ללא מלאכה המפרנסת, בהטלת צרכי הלומד על הציבור, ובתביעה מבזה מקופת-המדינה לממן את לימודיהם מתוך תחושת "מגיע לנו", וכמו שאמר אחד האדמו"רים לאחר שלפיד ירד מהשלטון וקיצץ בתקציביהם: "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל" (ויקרא ה, כג) – כלומר זה מגיע לנו! תובעים בפה מלא ובעזות מצח לקבל צדקה מן הציבור, ומחללים את ה' בחוסר הכרת הטוב, ובשנאה יוקדת לכל מוסדות המדינה וסמליה שמממנת אותם ואת שגיונותיהם.

הסיבה האמתית לדבקותם בפטור מגיוס היא שהם אינם אנשי אמת, וכל מעייניהם נתונים לתקציביהם. הכסף מזמן עיוור את עיניהם וסימא את תבונתם. תאוות גדוליהם ועסקניהם לכסף ודמיונות השווא ש"מגיע להם" השחירו והעכירו את נפשם, ושחור לבושם מבטא את תמונת נשמתם. כל תלמיד ישיבה שהולך לשירות אזרחי או לצבא גורע עשרות אלפי שקלים בשנה מתקציב "עולם התורה" המשובש והמעוות שבנו כדי לכסות על ערוות תאוותם לבֶּצע ולהון. וזאת הסיבה המרכזית לדעתי שהם נלחמים כדי שלא לגייס את יושבי הישיבות ומנענעי הסטנדרים – נגד התורה, נגד ההלכה, נגד השכל הישר, נגד האמת והצדק, תוך רמיסת ערכי הדת האמתיים וחילול השם ברגל גסה.

"יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר"

בספר המדע, בהלכות יסודי התורה (ה, יד), הרמב"ם מתאר כיצד על האדם החכם "גדול התורה" להתנהג, וזה לשונו: "וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהן, ומקבילן בסבר פנים יפות, ונעלב מהן ואינו עולבן, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחת עמי הארץ וישיבתן ["טישים"], ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם [=שלא יגרום לבני האדם לתמוה על התנהגותו ואורחות חייו המוזרים], עד שימצאו הכל מקלסין [=משבחין] אותו ואוהבין אותו ומתאווים למעשיו – הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר: 'וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר' [ישעיה מט, ג]".

לצערנו, ספרי הפסיקה האשכנזיים כגון "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך" (שלפי דעתי הוא אשכנזי בנשמתו, ראו מאמרי: האמנם ה"שולחן-ערוך" שמונים אחוז רמב"ם?) השמיטו את כל ספר המדע מהלכותיהם, ובכללן הלכה חשובה זו, ואם היו הולכים בדרכו של רבנו לא היו מגיעים לחילול השם, ודת האמת לא הייתה משובטת ומעוותת.

יהי רצון שדורנו דור הדעת והמדע, ישכיל להבין את תפקידו ההיסטורי החשוב, יתנער מהדמיונות מהתאוות ומהמידות הרעות, ויעורר בקרבו את אהבת הנפש ותשוקתה לאמת. מפני שרק אהבה טהורה ונעלה זו תצמיח בקרבנו אהבת חינם זה לזה, שהינה הכרחית לחיים מאושרים בטוחים ומשגשגים, עד למילוי ייעודנו הנשׂגב: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו) – אור ליהודה ואור לגויים.


בתמונה: חיילי חטיבת יפתח עם משוריין הלגיון שחוסל בפצצת PIAT בפאתי אל בורג', מבצע דני, יולי 1948.


#חינוך #הלכה #חברה #צדק #ישיבות #מוסר

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!