שירות בצה"ל ליושבי הישיבות – חלק ב

עודכן: 11 בנוב׳ 2021

בחלקו הראשון של המאמר למדנו, כי לפי גדרי ההלכה הרמב"מית, בחורי הישיבות אינם פטורים אפילו ממלחמת רשות ובוודאי לא ממלחמת מצוה. בחלקו השני של המאמר, נלמד על-כך שכל גדולי ישראל האמיתיים שנזכרו בתורה ובכתבי-הקודש היו לוחמים מהשורה הראשונה, ושבט לוי אף היה שבט הלוחמים העז ביותר. כמו כן, לפי התורה, השתמטות מהשתתפות במלחמות ישראל היא נורמה שלילית ביותר. עוד נלמד לקמן למה באמת החרדים מעוניינים בפטור מגיוס לצה"ל, וכן על מעלות השירות האזרחי, וקידוש ה' שהיה עשוי לצמוח מהשתתפות שוויונית של החברה החרדית בצה"ל או אפילו רק בשירות האזרחי.


א. כל גדולי האומה האמיתיים היו לוחמים


1) ראש וראשון ללוחמים ללא חת הוא אברהם אבינו, כאשר שמע אברהם שנשבה לוט בן אחיו, גייס מיד את כל בני ביתו ויצא בראשם למלחמה בארבעה מלכים! (בראשית יד). הוא יצא לדרך מחברון ורדף אחר ארבעת המלכים עד חובה שמשמאל לדמשק, מרחק הליכה של כ-250 ק"מ לכיוון אחד! ומי שהיה בחיל רגלים יכול לדמיין את משמעות הדבר ללכת מרחק כזה בקצב הליכה מהירה ביותר עד ריצה, עם משקלים כבדים של ציוד על הגב.


לאחר הליכה כל-כך מאומצת ארוכה ומפרכת, עוד נותר לו כוח להילחם בעוז יחד עם בני ביתו שלוש-מאות איש בלבד, ולהכות את ארבעת המלכים מכה ניצחת. וכי יעלה על הדעת שאדם שיושב בישיבה ומפטם את כרסו בעידוני מאכל ומשקה כשאשתו מפרנסת אותו, מסוגל לעשות כדבר הזה? כדי להגיע לרמה כזו של מוכנות קרבית יש להתאמץ מאד ובמשך שנים. ברור אפוא שאברהם ובני ביתו הכינו את עצמם למלחמה, והשקיעו זמן ומשאבים כדי להיות ערוכים לעת פקודה. מאין כלי המלחמה? מאין הכושר הגופני? מאין המיומנות לשאת נשק ולהשתמש בו? אברהם אבינו הוא דוגמה ומופת לאיש אשר יודע ואוהב את ה', ולאיש מעשה אמיתי שלא משתמט מחובתו להציל את בן אחיו, למרות הסיכון העצום שהיה בדבר.


אברהם אבינו לא אמר: "לימוד התורה יציל ויגן על בן אחי לוט", או "בזכות לימוד התורה הוא ימשיך להתקיים", או "אשלח רק את בני ביתי ואני אלמד פה תורה שתגן עליהם במלחמה", אלא הוא עשה מעשה בעצמו והוביל בגבורה את מערך המלחמה! פעולותיו של אברהם אבינו הינן תוכחה ניצחת לדורות על חשיבות הפעולה הקרבית לצד יראת ה' ולימוד התורה לשם שמים (וראו מאמריי: "האם התורה מגינה ומצילה?", וכן: "תורה מגנא ומצלא").


2) משה רבנו היה אף הוא לוחם ללא חת, מסופר עליו בשמות ב, שיום אחד הוא ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. הוא התבונן לצדדים, ראה שאין איש רואה, והיכה את המצרי מכה אחת בלבד והרגו! וכי יעלה על הדעת שמי שלא למד תכסיסי מלחמה מסוגל להרוג מצרי אלים במכה אחת? והלא צריך מיומנות רבה ואימונים מפרכים כדי להרוג אדם במכה אחת. ומאין העוז שהיה לו? עוז של לוחמים, עוז של אדם שיודע היטב את דרכי המלחמה.


3) בספר שמואל א (פרק טו), שאול כושל מלבצע את ציווי ה' להשמיד כל זכר לעמלק, הוא חומל על אגג מלך עמלק ועל מיטב הצאן והבקר. שמואל הנביא מוכיח אותו קשות על-כך ומודיע לו שהוא אינו ראוי עוד למלוך על ישראל. בתום המעמד הקשה הזה, שמואל מצווה שיביאו לפניו את אגג מלך עמלק, ושם נאמר: "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי יְיָ בַּגִּלְגָּל".


מאין הייתה לשמואל הנביא המיומנות לשסף את צווארו של אגג באִבחת חרב אחת? והלא נדרשת לכך מיומנות רבה, וזכורני שקראתי על-כך שבתימן האימאם היה מפטר לעתים קרובות את המוציאים להורג, מפני שהם לא היו מצליחים לשסף את הנידונים באִבחת חרב אחת. ויתרה מזאת, מאין שמואל בכלל יודע להחזיק חרב? ומאין העוז והכוחות הפיזיים והרוחניים להניף ולשסף במהירות בעוצמה ובדייקנות? אין אפוא צל של ספק שגם שמואל