השתלשלות מנהגי ט"ו בשבט: מביטול תקנות חז"ל ועד עבודה-זרה

כיום מצוין יום ט"ו בשבט בלוחות השנה העבריים כיום חג שאין אומרים בו תחנון, אין מתענים ואין מספידים בו. בבתי ישראל עורכים שולחנות מקושטים בפירות רבים, בחצרות האדמורי"ם מארגנים "טישים" מפוארים ועמך-ישראל מאחלים "חג שמח" איש לרעהו.


במאמר הבא אציג בפניכם כיצד נולד "חג ט"ו בשבט", ומטרתי העיקרית היא להוציא מלב הטועים את כל הסגולות, הדמיונות וההזיות שנקשרו ביום זה, וכפי שהובא לדוגמא באתר "הידברות": "ביום ט"ו בשבט נפתחים אוצרות השמים להריק על העולם שפע רב".


ובכן, ט"ו בשבט נזכר לראשונה במשנה (ר"ה א, א) במחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי לגבי זמנו של ראש השנה לאילן – באחד בחודש שבט או בחמישה-עשר בו:


"ארבעה ראשי שנים הם [...] באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרין בחמשה עשר בו".


מובן מאליו כי ט"ו בשבט לא נזכר כחג או כמועד. לציון יום זה כראש-שנה הייתה השפעה רק על קיום המצוות התלויות בארץ ואשר נוהגות בפירות האילן. חלקן תלויות בגיל העץ, כגון ערלה ונטע רבעי, וחלקן תלויות בשנה באופן כללי, כגון ביכורים, מעשר שני ומעשר עני, וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם במשנה תורה לעניין תרומה (הלכות תרומות ה, יא):


"אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה [...] וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן".


וכן פוסק רבנו לעניין ערלה ונטע רבעי (הלכות מעשר שני ונטע רבעי ט, ח–ט):


"באחד בתשרי, ראש השנה לערלה ולרבעי. ומאימתי מונין לעורלה ורבעי? משעת נטיעה [...] ואף-על-פי-כן, אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בערלה או ברבעי, עד חמישה-עשר יום בשבט– שהוא ראש השנה לאילן".


וכן פוסק לעניין ביכורים (הלכות ביכורים ב, ז):


"אין מביאין ביכורים לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. כיצד? לא יביא מפירות שחנטו קודם חמישה-עשר בשבט, על פירות שחנטו אחר חמישה-עשר בו".


וכן פוסק רבנו לעניין מעשר עני ומעשר שני בפרי העץ (הלכות מעשר שני ונטע רבעי א, ב):


"וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה-עשר בשבט של שלישית, אף-על-פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית – מתעשׂרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני; וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה-עשר בשבט של רביעית, אף-על-פי שנגמרו ונאספו ברביעית – מפרישין מהן מעשר עני; ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה-עשר בשבט – מתעשרין להבא".


***

כאמור, במקורות חז"ל לא נזכר ט"ו בשבט כיום של שמחה או כיום של מועד, מלבד מה שצוין כראש-השנה לאילן. גם בתקופת הגאונים לא נמצאו אזכורים של ט"ו בשבט כיום של שמחה, לא בכתבי גאוני בבל ואף לא במדרשים הארץ-ישראליים או בפיוטיהם של חשובי הפייטנים בני התקופה ההיא. ככל הנראה גם אז הוא לא נתפש כמועד סגולי אלא כציון של זמן הלכתי בלבד.


שינוי היחס ההלכתי הקדום לט"ו בשבט החל רק במאה הי"ב, ומאז פשט המנהג שלא לומר תחנון וכן שלא להתענות ולהספיד ביום זה. אמנם, יש שרצו לטעון שמנהג זה כבר היה נהוג בימיו של "רב ניסים גאון" שחי בתחילת המאה הי"א (לאחר תום תקופת הגאונים), אולם לקמן נראה שלטענה זו אין כל שחר ובסיס. חשוב לציין, שניסים בן יעקב כונה בשם "גאון" אף-על-פי שלא נמנה בכלל גאוני ארץ-ישראל או בבל, מכיוון שעמד בראש ישיבת קירואן (תוניסיה) שנחשבה כישיבה המשמעותית והגדולה ביותר השקולה לישיבות בבל בשעתן.


הטענה שמנהגי ט"ו בשבט נהגו כבר במאה הי"א, מתבססת על דברים שהובאו, לכאורה, משמו של רב נסים גאון בספר נידח בענייני לוח השנה, אשר נכתב במאה הי"ב על ידי אדם בשם משה בן אברהם החזן בן יעקב עסרי, אשר היה עוסק בענייני עיבור.


הדברים הובאו בתוספות שבסוף הספר "רב נסים גאון: חמשה ספרים", שם, בספר החמישי שנקרא: "חיבור יפה מהישועה" (עמ' 552), כתב המהדיר ש' אברמסון את הדברים הבאים:


"בכ"י אוקספורד [...] חלק מן ספר בענייני לוח מאת משה בן אברהם החזן בן יעקב עסרי, מובאת פסקה מדברי רב נסים [לקמן נוכיח שאין זה מדויק] על המנהגות, וזה לשונו: 'ולדלך מתל קול רבנו נסים זצ"ל וכמא אסתסנתא לאמה אן יום טו מן שבע (=שבט) ויום טו מן אדר ראשון ויום טו מן אב אן סקטו פיהם נפילת אפים ותענית והספד'. [תרגום:] ולכך, כגון דברי רבנו נסים זצ"ל: וכמו שנהגה האומה שיום טו בשבט ויום טו באדר ראשון ויום טו באב בטלו בהם נפילת אפים ותענית והספד".


ממקור זה עולה לכאורה, שרב נסים בן יעקב מן המאה הי"א, אמר ש"האומה" נהגה שלא לומר תחנון, לא להספיד ולא להתענות ביום ט"ו בשבט. דברים אלו תמוהים מאוד עד-כדי מופרכים, וזאת משתי סיבות עיקריות:


1) מהלשון "וכמו שנהגה האומה", משמע שזהו מנהג מקובל וידוע בכל פזורות ישראל מקדמת דנא. אך טענה זו הינה תמוהה ואף הזויה, שכן עד דורו של רב נסים בן יעקב, וכן בדורות שאחריו עד המאה הי"ב לא מצאנו בשום ספר שהזכיר מנהג זה, וגם אז הוא נזכר רק אצל פוסקי אשכנז או אצל פוסקי ספרד המעידים על מנהגי אשכנז, כדלקמן.


2) כמו כן, רבנו הרמב"ם שחי כמאה שנה אחרי רב ניסים בן יעקב פוסק בהלכות תפילה (ה, טו) את הימים שבהם נהגו כל ישראל שלא ליפול על פניהם, ושם הוא לא הזכיר, לא את ט"ו בשבט ולא את ט"ו באב; וכידוע, פסיקת רבנו היא פסיקת חכמי המשנה והתלמוד, ואם הלכה מסוימת נעדרת מדבריו היא וודאי נעדרה או נדחתה על-ידי חכמי המשנה והתלמוד.


לכן, לדעתי המשפט האחרון: "וכמו שנהגה האומה" וכו', אינו ציטוט של רב ניסים, אלא דברי המחבר עצמו, ואסביר את דבריי לקמן:


לפי המהדיר במבואו לספר "רב נסים גאון: חמשה ספרים" (שם, עמ' כו ועמ' מד), הקטע הנ"ל שהועתק מתוספות לספר "חיבור יפה מהישועה" (עמ' 552), מופיע בספר העוסק בענייני לוח השנה, שבו מובאים ציטוטים רבים משמו של רב נסים בן יעקב. כפי שניתן לזהות, הקטע הנ"ל שמובא בתוספות הוא לא קטע שעומד בפני עצמו אלא הוא המשך של דברים שנאמרו לפניו בענייני לוח השנה. נראה אפוא, שלפני הדברים בעניין ט"ו בשבט, הובאו דברים משמו של רב נסים, והמחבר הוא זה שממשיך ואומר מעצמו את מה שאמר...


כלומר, נראה שסדר הדברים כך הוא: "ולכך כגון דברי רבנו ניסים זצ"ל [שהובאו לעיל]". דהיינו נקודה ולא נקודותיים. וההמשך: "וכמו שנהגה האומה שיום טו" וכו', הוא למעשה דברי המחבר משה עסרי שנזכר לעיל על המנהג, ולא דבריו של רב נסים בן יעקב.


עובדה המחזקת את השערתי היא ש"משה בן אברהם החזן בן יעקב עסרי" חי במאה הי"ב, תקופה שבה, כפי שנראה לקמן, החל להתפשט המנהג שלא לומר תחנון ביום ט"ו בשבט.


***

כאמור, רק בתקופת הראשונים אנו מוצאים שמנהג זה של אי אמירת תחנון בט"ו בשבט כבר החל להתפשט עוד ועוד (כאמור מן המאה הי"ב והלאה), ובפרט בקרב ראשוני אשכנז. לדוגמה, בתשובת הריצב"א (יצחק בן אברהם משאנץ, צרפת, מבעלי התוספות במאה הי"ב) נאמר, שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה-עשר בשבט משום שהוא נקרא ראש השנה, כשם שבשאר ראשי השנים אין להתענות (תשובתו נדפסה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן ה, והובאה גם במרדכי, בתשב"ץ ובהגהות מיימוניות. אגב, עד היום ברוב הספרים תשובה זו מיוחסת "בטעות" ל"רבנו גרשום").


תשובה זו גם הובאה בבית יוסף ונפסקה בשולחן ערוך (תקעב, ג), וז"ל:


"ציבור שביקשו לגזור תענית שני-וחמישי-ושני ופגע בתענית ט"ו בשבט התענית, נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות".


אם כן, מנהג זה שלא לומר תחנון וכן שלא להתענות ולהספיד ביום ט"ו בשבט הוא מנהג מאוחר יחסית, אולם, עובדה זו לא הפריעה לפוסקים האחרונים לקבוע אותו כיום טוב ויום של שמחה.


למשל, מרדכי יפה כתב (בעל "הלבוש", פראג המאה הט"ז; באו"ח קלא, ו), שאין נופלין על פניהם בט"ו באב ובט"ו בשבט, כיון שימי שמחה הם, ובסימן תרפה הוסיף ואמר כך:


"חמשה עשר בו [בשבט] אין נופלין לילה ויום, וגם במנחה שלפניה אין נופלין. ואם חל בשבת אין אומרים 'צדקתך צדק', והטעם כי הוא ראש השנה לאילנות, לעניין שאין תורמין מפירות אילן שחנטו קודם-לכן על פירות אילן שחנטו לאחר-מכן, לפי שאז יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות מגשמי זאת השנה ומתחילין הפירות לחנוט מאלו הגשמים, ואין תורמים מפירות של שנה זו על פירות של שנה אחרת, כדאיתא בראש השנה [יג ע"ב] שבאילן הולכין בתרומותיו אחר החנטה, וכיון שזה היא התחלה לדבר של מצוה עשאוהו כמו יום טוב".


וכן כתב חת"ס (משה סופר, המאה הי"ח) בדרשותיו חלק ב (כז באלול תקצ"ה):


"אפילו חמשה-עשר בשבט שהוא ר"ה לחניטת אילנות, מכל מקום הוא יום שמחה ויו"ט, כ"כ הגמ"י ריש הל' ר"ה ע"ש, והסברא נותן שהוא כעין יום כתר מלוכה, שבו חוזר תחילת הבריאה, שחנטו האילנות בפעם הראשון בבריאת העולם והוא כיום גנוסיא של מלכים".


"יום כתר מלוכה", "יום גנסיא של מלכים"... כל זאת רק מכח סברא, ויש סכנה גדולה בתיקון תקנות מכוח סברות כל-כך קלושות, כי בדרך זו ניתן להחליף בקלות את דת משה...


מנהג אכילת פירות


מנהג זה החל בקרב "חסידי אשכנז" והיה נפוץ בתחילה אצל יהודי אשכנז בלבד. אך עם הזמן, התפשט המנהג ברוב קהילות ישראל (למעט יהדות תימן לדוגמה). מנהג זה הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות.