top of page

השתלשלות מנהגי ט"ו בשבט: מביטול תקנות חז"ל ועד עבודה-זרה

עודכן: 22 בינו׳

כיום מצוין יום ט"ו בשבט בלוחות השנה העבריים כיום חג שאין אומרים בו תחנון, אין מתענים ואין מספידים בו. בבתי ישראל עורכים שולחנות מקושטים בפירות רבים, בחצרות האדמורי"ם מארגנים "טישים" מפוארים ועמך-ישראל מאחלים "חג שמח" איש לרעהו.


במאמר הבא אציג בפניכם כיצד נולד "חג ט"ו בשבט", ומטרתי העיקרית היא להוציא מלב הטועים את כל הסגולות, הדמיונות וההזיות שנקשרו ביום זה, וכפי שהובא לדוגמא באתר "הידברות": "ביום ט"ו בשבט נפתחים אוצרות השמים להריק על העולם שפע רב [נו באמת...]" ולהלן אצרף שפע של הזיות נוספות שהובאו בעלון שלהם.


ובכן, ט"ו בשבט נזכר לראשונה במשנה (ר"ה א, א) במחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי לגבי זמנו של ראש השנה לאילן – באחד בחודש שבט או בחמישה-עשר בו:


"ארבעה ראשי שנים הם [...] באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות ולנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרין בחמשה עשר בו".


מובן מאליו כי ט"ו בשבט לא נזכר כחג או כמועד. לציון יום זה כראש-שנה הייתה השפעה רק על קיום המצוות התלויות בארץ ואשר נוהגות בפירות האילן. חלקן תלויות בגיל העץ, כגון ערלה ונטע רבעי, וחלקן תלויות בשנה באופן כללי, כגון ביכורים, מעשר שני ומעשר עני, וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם במשנה תורה לעניין תרומה (הלכות תרומות ה, יא):


"אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה [...] וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן".


וכן פוסק רבנו לעניין ערלה ונטע רבעי (הלכות מעשר שני ונטע רבעי ט, ח–ט):


"באחד בתשרי, ראש השנה לערלה ולרבעי. ומאימתי מונין לעורלה ורבעי? משעת נטיעה [...] ואף-על-פי-כן, אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בערלה או ברבעי, עד חמישה-עשר יום בשבט– שהוא ראש השנה לאילן".


וכן פוסק לעניין ביכורים (הלכות ביכורים ב, ז):


"אין מביאין ביכורים לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. כיצד? לא יביא מפירות שחנטו קודם חמישה-עשר בשבט, על פירות שחנטו אחר חמישה-עשר בו".


וכן פוסק רבנו לעניין מעשר עני ומעשר שני בפרי העץ (הלכות מעשר שני ונטע רבעי א, ב):


"וכן פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם חמישה-עשר בשבט של שלישית, אף-על-פי שנגמרו ונאספו אחרי כן בסוף שנה שלישית – מתעשׂרין לשעבר ומפרישין מהן מעשר שני; וכן אם באו לעונת המעשרות קודם חמישה-עשר בשבט של רביעית, אף-על-פי שנגמרו ונאספו ברביעית – מפרישין מהן מעשר עני; ואם באו לעונת המעשרות אחר חמישה-עשר בשבט – מתעשרין להבא".


***


כאמור, במקורות חז"ל לא נזכר ט"ו בשבט כיום של שמחה או כיום של מועד, מלבד מה שצוין כראש-השנה לאילן. גם בתקופת הגאונים לא נמצאו אזכורים של ט"ו בשבט כיום של שמחה, לא בכתבי גאוני בבל ואף לא במדרשים הארץ-ישראליים או בפיוטיהם של חשובי הפייטנים בני התקופה ההיא. ככל הנראה גם אז הוא לא נתפש כמועד סגולי אלא כציון של זמן הלכתי בלבד.


שינוי היחס ההלכתי הקדום לט"ו בשבט החל רק במאה הי"ב, ומאז פשט המנהג שלא לומר תחנון וכן שלא להתענות ולהספיד ביום זה. אמנם, יש שרצו לטעון שמנהג זה כבר היה נהוג בימיו של "רב ניסים גאון" שחי בתחילת המאה הי"א (לאחר תום תקופת הגאונים), אולם לקמן נראה שלטענה זו אין כל שחר ובסיס. חשוב לציין, שניסים בן יעקב כונה בשם "גאון" אף-על-פי שלא נמנה בכלל גאוני ארץ-ישראל או בבל, מכיוון שעמד בראש ישיבת קירואן (תוניסיה) שנחשבה כישיבה המשמעותית והגדולה ביותר השקולה לישיבות בבל בשעתן.


הטענה שמנהגי ט"ו בשבט נהגו כבר במאה הי"א, מתבססת על דברים שהובאו, לכאורה, משמו של רב נסים גאון בספר נידח בענייני לוח השנה, אשר נכתב במאה הי"ב על ידי אדם בשם משה בן אברהם החזן בן יעקב עסרי, אשר היה עוסק בענייני עיבור.


הדברים הובאו בתוספות שבסוף הספר "רב נסים גאון: חמשה ספרים", שם, בספר החמישי שנקרא: "חיבור יפה מהישועה" (עמ' 552), כתב המהדיר ש' אברמסון את הדברים הבאים:


"בכ"י אוקספורד [...] חלק מן ספר בענייני לוח מאת משה בן אברהם החזן בן יעקב עסרי, מובאת פסקה מדברי רב נסים [לקמן נוכיח שאין זה מדויק] על המנהגות, וזה לשונו: 'ולדלך מתל קול רבנו נסים זצ"ל וכמא אסתסנתא לאמה אן יום טו מן שבע (=שבט) ויום טו מן אדר ראשון ויום טו מן אב אן סקטו פיהם נפילת אפים ותענית והספד'. [תרגום:] ולכך, כגון דברי רבנו נסים זצ"ל: וכמו שנהגה האומה שיום טו בשבט ויום טו באדר ראשון ויום טו באב בטלו בהם נפילת אפים ותענית והספד".


ממקור זה עולה לכאורה, שרב נסים בן יעקב מן המאה הי"א, אמר ש"האומה" נהגה שלא לומר תחנון, לא להספיד ולא להתענות ביום ט"ו בשבט. דברים אלו תמוהים מאוד עד-כדי מופרכים, וזאת משתי סיבות עיקריות:


1) מהלשון "וכמו שנהגה האומה", משמע שזהו מנהג מקובל וידוע בכל פזורות ישראל מקדמת דנא. אך טענה זו הינה תמוהה ואף הזויה, שכן עד דורו של רב נסים בן יעקב, וכן בדורות שאחריו עד המאה הי"ב לא מצאנו בשום ספר שהזכיר מנהג זה, וגם אז הוא נזכר רק אצל פוסקי אשכנז או אצל פוסקי ספרד המעידים על מנהגי אשכנז, כדלקמן.


2) כמו כן, רבנו הרמב"ם שחי כמאה שנה אחרי רב ניסים בן יעקב פוסק בהלכות תפילה (ה, טו) את הימים שבהם נהגו כל ישראל שלא ליפול על פניהם, ושם הוא לא הזכיר, לא את ט"ו בשבט ולא את ט"ו באב; וכידוע, פסיקת רבנו היא פסיקת חכמי המשנה והתלמוד, ואם הלכה מסוימת נעדרת מדבריו היא וודאי נעדרה או נדחתה על-ידי חכמי המשנה והתלמוד.


לכן, לדעתי המשפט האחרון: "וכמו שנהגה האומה" וכו', אינו ציטוט של רב ניסים, אלא דברי המחבר עצמו, ואסביר את דבריי לקמן:


לפי המהדיר במבואו לספר "רב נסים גאון: חמשה ספרים" (שם, עמ' כו ועמ' מד), הקטע הנ"ל שהועתק מתוספות לספר "חיבור יפה מהישועה" (עמ' 552), מופיע בספר העוסק בענייני לוח השנה, שבו מובאים ציטוטים רבים משמו של רב נסים בן יעקב. כפי שניתן לזהות, הקטע הנ"ל שמובא בתוספות הוא לא קטע שעומד בפני עצמו אלא הוא המשך של דברים שנאמרו לפניו בענייני לוח השנה. נראה אפוא, שלפני הדברים בעניין ט"ו בשבט, הובאו דברים משמו של רב נסים, והמחבר הוא זה שממשיך ואומר מעצמו את מה שאמר...


כלומר, נראה שסדר הדברים כך הוא: "ולכך כגון דברי רבנו ניסים זצ"ל [שהובאו לעיל]". דהיינו נקודה ולא נקודותיים. וההמשך: "וכמו שנהגה האומה שיום טו" וכו', הוא למעשה דברי המחבר משה עסרי שנזכר לעיל על המנהג, ולא דבריו של רב נסים בן יעקב.


עובדה המחזקת את השערתי היא ש"משה בן אברהם החזן בן יעקב עסרי" חי במאה הי"ב, תקופה שבה, כפי שנראה לקמן, החל להתפשט המנהג שלא לומר תחנון ביום ט"ו בשבט.


***


כאמור, רק בתקופת הראשונים אנו מוצאים מנהג זה של אי אמירת תחנון בט"ו בשבט והוא החל להתפשט עוד ועוד (כאמור מן המאה הי"ב והלאה), ובפרט בקרב ראשוני אשכנז. לדוגמה, בתשובת הריצב"א (יצחק בן אברהם משאנץ, צרפת, מבעלי התוספות במאה הי"ב) נאמר, שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה-עשר בשבט משום שהוא נקרא ראש השנה, כשם שבשאר ראשי השנים אין להתענות (תשובתו נדפסה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן ה, והובאה גם במרדכי, בתשב"ץ ובהגהות מיימוניות. אגב, עד היום ברוב הספרים תשובה זו מיוחסת "בטעות" ל"רבנו גרשום").


תשובה זו גם הובאה בבית יוסף ונפסקה בשולחן ערוך (תקעב, ג), וז"ל:


"ציבור שביקשו לגזור תענית שני-וחמישי-ושני ופגע בתענית ט"ו בשבט התענית, נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות".


אם כן, מנהג זה שלא לומר תחנון וכן שלא להתענות ולהספיד ביום ט"ו בשבט הוא מנהג מאוחר יחסית, אולם, עובדה זו לא הפריעה לפוסקים האחרונים להיכשל ב"בל תוסיף" ולקבוע אותו כיום טוב ויום של שמחה.


למשל, מרדכי יפה כתב (בעל "הלבוש", פראג המאה הט"ז; באו"ח קלא, ו), שאין נופלין על פניהם בט"ו באב ובט"ו בשבט, כיון שימי שמחה הם, ובסימן תרפה הוסיף ואמר כך:


"חמשה עשר בו [בשבט] אין נופלין לילה ויום, וגם במנחה שלפניה אין נופלין. ואם חל בשבת אין אומרים 'צדקתך צדק', והטעם כי הוא ראש השנה לאילנות, לעניין שאין תורמין מפירות אילן שחנטו קודם-לכן על פירות אילן שחנטו לאחר-מכן, לפי שאז יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות מגשמי זאת השנה ומתחילין הפירות לחנוט מאלו הגשמים, ואין תורמים מפירות של שנה זו על פירות של שנה אחרת, כדאיתא בראש השנה [יג ע"ב] שבאילן הולכין בתרומותיו אחר החנטה, וכיון שזה היא התחלה לדבר של מצוה עשאוהו כמו יום טוב".


וכן כתב חת"ס (משה סופר, המאה הי"ח) בדרשותיו חלק ב (כז באלול תקצ"ה):


"אפילו חמשה-עשר בשבט שהוא ר"ה לחניטת אילנות, מכל מקום הוא יום שמחה ויו"ט, כ"כ הגמ"י ריש הל' ר"ה ע"ש, והסברא נותן שהוא כעין יום כתר מלוכה, שבו חוזר תחילת הבריאה, שחנטו האילנות בפעם הראשון בבריאת העולם והוא כיום גנוסיא של מלכים".


"יום כתר מלוכה", "יום גנסיא של מלכים"... כל זאת רק מכח סברא, ויש סכנה גדולה בתיקון תקנות מכוח סברות כל-כך קלושות, כי בדרך זו ניתן להחליף בקלות את דת משה...


מנהג אכילת פירות


מנהג זה החל בקרב "חסידי אשכנז" והיה נפוץ בתחילה אצל יהודי אשכנז בלבד. אך עם הזמן, התפשט המנהג ברוב קהילות ישראל (למעט יהדות תימן לדוגמה). מנהג זה הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות.


מנהג האשכנזים נזכר לראשונה דווקא אצל ספרדי ששמו יששכר בן מרדכי אבן סוסאן(המאה הט"ז, הגיע ממרוקו והתיישב בצפת), וכך הוא כתב בספרו "תיקון יששכר":


"יום ט"ו בשבט [...] ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה [...] והאשכנזים יצ"ו נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום".


מנהג זה של האשכנזים היווה פתח להזיות המקובלים ובפרט לתלמידו של משיח השקר שבתאי-צבי שר"י: נתן-העזתי שר"י, וכך נתי העזתי כתב בספרו "חמדת ימים" (ב, ג):


"יום ט"ו בשבט, אף כי הוא מימי השובבי"ם אין בו תענית, כי הוא ראש השנה לפירות האילן, ובתיקון המעשה אשר ייעשה היום על הפירות בו נעשה תיקון צדיק חי העולמים בסוד הנזכר בזוהר בראשית.


ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי, ואם כי בדברי כתבי הרב [האר"י] זלה"ה לא נמצא מנהג זה [אפילו הוא לא העלה על דעתו הזיות כאלו] מכל מקום לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר [כאילו יש בכוחם של התיקונים לפעול באופן מאגי נסתר] [...]


והעניין, כי כמו שהיום ראש השנה לפירות האילן לעניין המעשרות, דחשבינן להו שנה מט"ו בשבט דהואיל וירדו רוב גשמי שנה ועלה השרף באילנות ונמצאו פירות חונטים מעתה, כן דוגמתו למעלה ראש השנה לפירות האילן העליון [כוונתו לעשר הספירות שדרכם משתלשל השפע לעולם לפי דמיונם] להשפיע את שפעו הקדוש לפירותיו, הם-הם העולמות, אשר מהם ישתלשל ויירד פה למטה באילנות ועל משטרם, ומעשה ידינו כוננהו בכוח סגולת התיקון הזה הנעשה בעצם היום הזה בכוח הברכות, ואשר יילווה אליהם [=לברכות שגורמות לתיקון ולהורדת השפע] הגות סוד שורשן תתעוררנה בקומתם וצביונם למעלה [מדובר אפוא בעבודה-זרה, שהרי הברכות נועדו לעורר את "האילן העליון" להוריד שפע לעולם השפל! וזו עבודה-זרה קדומה "קלאסית"].


ונוסף גם הוא כי בשפר [מלשון שיפור] התיקון הלז [כלומר, ממעלת התיקון הלז] מעוות לו [המעוות אצל הזקוק לתיקון הדמיוני הזה, בעזרת התיקון הוא-המעוות] יוכל לתקון את פגם הברית אשר לא נאמנה בבריתו, והיה בעשותו התיקון לעץ פרי, מחץ מכתו [=מוחץ מכתו, דהיינו על-ידי תיקון הברכות ודברי התורה הוא מוחץ, מרפא את הפגם], ירפא בפגם הצדיק עושה פרי בצירוף סגולת הימים ההם הנזכרים ונעשים לתקון פגם הברית [נראה כי למקובלים הייתה אובססיה בעניין הזה של "תיקון הברית", ואולי ההמון היה פרוץ בזה והם מצאו לעצמם דרך להפחיד את העם בהפחדות שונות בעניין זה, ולאחר שהפחידו את ההמון, העם כבר היה משועבד לתיקונים שלהם, כי הם "קלקלו" בעליונים ובתחתונים ונידונו למי יודע מה, וחייבים הם אפוא עתה את כל התיקונים של המקובלים, ולשלם להם מזומנים טבין ותקילין ולהעביר להם טובות הנאה, ועוד להתייחס אליהם כאילו הם הצילו אותם. נשים גם לב, ששיטת התיקונים הזו למעשה מוחקת את יסוד התשובה! שהרי התיקונים הדמיוניים הללו מחליפים את שלבי התשובה והשיבה האמיתית לבורא-עולם! והשיבה לבורא-עולם פשוטה וקרובה אם רק ירצה בכך האדם: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו].


ומורי ז"ל היה אומר לכוון באכילת פירותיהן לתקון חטא אדם הראשון אשר חטא בפירות האילן [וכי יש להבין את חטאו של האדם באופן כל-כך פשטני? איזו סכלות. ובכלל, איזו תועלת יש בתיקון חטא של אדם אחר? הוא כבר עשה מה שעשה ונתן את הדין, מהי השוטות הזאת? וזאת יהירות וגסות רוח, כאילו יש בכוחם של האומללים הללו, הפרוצים בהוצאת שכבת זרע לבטלה, להועיל לאדם הראשון אשר עליו נאמר בתהלים: "ותחסרהו מעט מאלהים"], כי אף כי כל ימי שנה כל כוונותינו לתקון זה [בדיוק כפי שאמרנו לעיל, כל מעייניהם נתונים לתיקון עוון הוצאת שכבת זרע לבטלה, ויתר התעסקות בזימה גורר בעצמו לזימה ולתועבה] מכל מקום חביבה מצוה בשעתה זה היום תחלה וראש לפירות האילן.


ואשר להיות כבר הודענו בכמה מקומות כי יש בכוח הדיבור להיות מעורר כוח מדות העליונות [שוב עבודה-זרה, באמצעות כוח הדיבור מעוררים כוחות אלהיים עליונים – עשר הספירות] להאירן באור מופלא יותר גדול מאד להשפיע שפע רצון ברכה ונדבה בכל העולמות [ושוב עבודה זרה, יחסים של "תן וקח" אליליים – האדם מתפלל או עושה "תיקונים" ומיטיב בזה כביכול ל"עליונים", ובתמורה "העליונים" גומלים חסד עם ה"תחתונים". טמטום וכיעור פגאניים ללא תחתית], על כן נכון להגות לפני אכילת כל פרי ופרי בסוד שורשו הבא בספר הזוהר ובתיקונים בקצת מהם לעורר שרשיהן למעלה [וכאמור, הפכו את הברכות לעבודה-זרה, כאילו הן מעוררות כוחות עליונים אשר מצידם מקבלים את הטובה ומשפיעים שפע טוב בחזרה]".


עד כאן מתוך דברי המין נתי העזתי, שם רשעים ירקב.


"כי האדם עץ השדה"


כמובן שגם בספרי החסידות, ממשיכי דרכו של נתי העזתי, הרחיקו לכת ומצאו טעם וסיבה, מדוע יש לחגוג את ט"ו בשבט, והנה לפניכם דברים שהובאו באתר המינות של חב"ד:


"טו בשבט הוא ראש-השנה לאילנות, אך גם אנו, בני-האדם, מציינים את היום הזה. אין אומרים ביום זה 'תחנון', נהוג לאכול ביום זה מפירות האילן, וכו'. זאת, על יסוד הפסוק 'כי האדם עץ השדה', שלכן חגו של האילן קשור גם-כן עם האדם [ומי בכלל אמר שזה חגו של האילן? וכי אילן הוא בר דעת לחגוג חגים?!]".


אגב, נשים לב שההקבלה בין האדם לאילן נעשית על יסוד הפסוק בספר דברים (כ, יט): "כי האדם עץ השדה", ומקור הדברים בספר הזוהר (פנחס דף רי"ח): "ובר נש הוא עץ, דכתיב 'כי האדם עץ השדה'". אמנם, דברי הזוהר אינם קשורים כלל לט"ו בשבט, אך הם שימשו מקור נרפש לכל ההוזים ומחדשי החידושים הנבערים למיניהם.


נשים גם לב, כי מחבר הזוהר פשוט לא הבין פסוק מפורש בתורה! "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דב' כ, יט), דהיינו: וכי עץ השדה הוא אדם אשר יכול להתחבא מפניך מאחורי חומות? לפיכך אל תכרות את עצי הפרי. ובמלים אחרות, הפסוק קובע שהעץ אינו כמו האדם...


וכך תרגם אונקלוס את הפסוק: "אֲרֵי לָא כֶאֱנָשָׁא אִילָן חַקְלָא [מפני שלא כאדם עץ השדה] לְמֵיעַל מִן קֳדָמָךְ בִּצְיָרָא". וכך פירש גם רס"ג: "ולא תכרתנו בחשבך שעץ השדה כאדם שהסתתר מפניך במצור".


בעקבות הזייתו של ספר הזוהר תעו ולעו רבים, וספרי קבלה וחסידות רבים הסתמכו על דבריו כדי לערוך כל מיני השוואות דמיוניות בין האדם לעצי השדה... והכל בנוי על התהו.


סוף דבר


במקורו האמיתי יום ט"ו בשבט שימש כציון הלכתי בלבד לדינים שונים אשר נוגעים לפירות האילן. לפני פחות מאלף שנים החל להתפשט המנהג שלא לומר תחנון ביום ט"ו בשבט. לפני כחמש מאות שנה הפך ט"ו בשבט ליו"ט, ולפני כ-350 שנה הוא כבר נהיה יום מסוגל לישועות ול"תיקונים" בעולמות הדמיוניים של הוזי ההזיות עובדי הספירות ומעוררי הכוחות העליונים...


נמצא, שיום ט"ו בשבט הוא ציון הלכתי בלבד. לפיכך, כל שהאריכו האחרונים בספריהם, ובפרט בספרי "הקבלה והחסידות" על יום זה, הכל הבל ורעות רוח שמקורו בהזיות מחוסרי הדעת.


ואחר שהגענו למסקנה מתבקשת זו, הריני מציג בפניכם לקט הזיות, דברי שקר וכזב שנכתבו בעלון "הידברות" של פרשת בשלח (י"ב בשבט תשפ"ג). שם בעמוד השני נכתב:


"ט"ו בשבט הוא יום גדול, יום סגולי לבקש ולהתפלל על פירות טובים שהם הצאצאים [...] גדולי החסידות אמרו כי ביום זה נפתחים אוצרות השמים להריק על העולם שפע רב בכל ענייני "פירותיו" הרוחניים והגשמיים של האדם.

יום זה מסוגל הוא להשפיע שפע רפואה לכלל ישראל. יש ביום זה סגולה לפקידת עקרות [...]

על ידי אמירת אכילת הפירות מכניסים קדושה בכל פירות האילן ומתקנים את כל האכילות שיהיו בקדושה [מכניסים קדושה בפירות?! מתקנים את כל האכילות שיהיו בקדושה?! כמה הזיות במשפט אחד!] [...]

ט"ו בשבט הוא יום סגולי, וכשם שהאילנות מתחדשים ביום זה, כך האדם יכול לשנות את מעשיו לטובה החל מיום זה".


עולה מדבריהם שט"ו בשבט הוא "יום סגולי ומסוגל". מלבד העובדה שזה שקר גס, שהרי הוראינו לדעת שיום זה הוא יום ככל הימים ומציין ציון הלכתי בלבד, עוד נציין כי אין מושג כזה "יום סגולי" שהרי אין שינוי אצלו יתברך, ומושג זה לקוח מהמעוננים והמנחשים למיניהם.


ובהמשך בעמוד 5 נכתב כך:


"נהגו בתפוצות ישראל להרבות בט"ו בשבט באכילת מיני פירות של אילנות. מנהג זה יסודו בהררי קודש ומוזכר בספרים רבים [בהררי קודש?! כאמור לעיל, מנהג זה הוא חדש מאוד ואין לו שום מקור קדום] [...].

על ידי עריכת השולחן בט"ו בשבט והברכות שמברכים, נעשה תיקון גדול בעולמות העליונים [וכי העליונים צריכים לנו?! אין זו כי אם השקפה פגאנית ועבודה זרה כעורה]".


ועל דברים כגון אלו, כותב רבנו במורה (ב, מז): "כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא".


ואחתום בדברי רבנו הרמב"ם במאמר קידוש ה' (עמ' קיב) אשר מתאימים לענייננו: "וידענו כי כל מה שנתחבר בספר, יהיה נכון או לא בלתי נכון, אין ספק שיתפרסם בין בני אדם [...] לפי שאין בינך ובין הדעות הנפסדות אלא מה שנחקק על ספר, ותיעשה לו קבוצה בלי ספק".


השתלשלות מנהגי טו בשבט מביטול תקנות חזל ועד עבודה זרה
.pdf
Download PDF • 153KB

517 צפיות3 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

3 Comments


יישר כוח

מאמר מדהים

הלוואי היינו מצליחים לאתר את כל התוספות שהביאו עלינו כל משיחי השקר ולהעיף אותם מהחיים שלנו

כמה שקרים אנחנו מתחזקים כמעשה קוף בעלמא??? ה׳ ירחם

הצרה היא שמלמדים את הילדים בגן את הדברים האלו ולך תסביר לילדים שאצלנו לא עושים סדר טו בשבט מה הם יספרו לגננת? וכולנו רמה של ילדים בגן ובמקום שנלמד אותם הם מלמדים אותנו

Like

אייל זר
אייל זר
Feb 04, 2023

נאור,

תודה רבה לך על המאמר הזה והאחרים שלך, דברי אמת בהירים מסודרים ומאירי עיניים!

אשריך!

Like

איתמר שלו
איתמר שלו
Feb 04, 2022

פשוט מצחיק לראות את מקורותיהם הרעועים לפסוק הלכות כפי שהבאת, כפי שראו נקודותיים ולא נקודה. תת רמה.

Like
bottom of page