עת לעשות לה' הפרו תורתיך

עודכן ב: ינו 19

חז"ל ורבנו פסקו מפורשות שאסור להשתמש בכתרה של תורה ולהפוך אותה לכלי לפרנסה, ואין צורך לומר לכלי להפקת משכורות שמנות ושלל טובות הנאה לאין מספר, וכן אסור לדיינים לקחת כסף בעבור פסיקת דינים, וכבר פירטתי את כל פסקיהם ומוסריהם במאמריי: "כך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא – חלף" (חלקים א, ב, ג, ד); "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם מארי?"; "ערוסי מכחיש את האמת?"; "נטילת שכר בעבור פסיקת דינים"; "מדוע הרמב"ם התנגד ללקיחת כסף בעבור לימוד תורה?" (חלקים א, ב, ג, ד, ה), ועוד.


מאמר זה יתמקד בהיתר שקבע יוסף קאפח, לו ולאחרים, להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים בתירוץ של "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". בפירושו של קאפח להלכות תלמוד תורה (ג, ט–י), הוא שולל בצדק את כל ההיתרים הדחוקים והמאולצים שכתבו סכלי ישראל לדורותיהם בעניין זה, ואף עוקץ אותם עקיצת עקרב. אך משום מה הוא מחליט להצהיר ולקבוע, שרבנו הרמב"ם היה מסכים להתיר להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים בתירוץ של "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". ואיני מבין, מה התועלת הלכה למעשה בשלילת כל ההיתרים הדחוקים? אם בסופו-של-דבר הוא בעצמו מתיר לעצמו ולאחרים להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים?


א. פסקי רבנו החדים והמפורשים


נחל אפוא בדברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, ט–י), בשתי הפסקות לקמן:


"כָּל הַמֵּשִׂים לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חִלֵּל את השם, וּבִזָּה את התורה, וְכִבָּה מְאוֹר הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם-הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם-הזה".


"אמרו חכמים: 'כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם' [אבות ד, ז]. ועוד ציוו ואמרו: 'לא תעשֵׂם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן' [שם]. ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות".


למרות הדברים החדים והמפורשים של רבנו, קאפח טוען, שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" מותר להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים! ובמלים אחרות, קאפח פוסק, שאי-אפשר בימינו לקיים את התורה מבלי לבטל ולמחוק כליל את ההלכות הללו של חז"ל ורבנו!


ואיני מצליח להבין, האם ההלכות הללו לא חריפות דיין כדי ללמדנו שאין שום דרך לבטל או למחוק אותן? ואיך קאפח וכל התרצנים למיניהם לא שאלו את עצמם: מדוע חז"ל ורבנו לא הסתפקו באמירה שאסור ליהנות מדברי תורה? מדוע הם הרחיבו כל-כך בעניינים הללו?


וברור לי כשמש, שחז"ל ורבנו האריכו והרחיבו בעניינים הללו, כדי למנוע כל דרך וכל תירוץ וכל סברה אשר עלולה לטשטש ולקעקע את האיסור הזה, אשר הינו כתריס בפני הרס הדת וחילול שם שמים. לפיכך, לא יעלה על הדעת, שכדי למנוע חילול ה', חז"ל או רבנו יתירו את הרצועה ויגרמו לחילול שם שמים עצום, שממנו הם הזהירו במלים חדות ומפורשות! כלומר, לא יעלה על הדעת שחז"ל או רבנו יתירו לבזות את התורה, לכבות את מאור הדת, לגרום רעה לעם-ישראל, ולהיעקר מחיי העולם-הבא, אפילו כדי למנוע חילול שם שמים אמיתי.


כל-שכן וקל-וחומר בעניין שאין בו שום חילול שמים, דהיינו בעבודת האדם לפרנסתו, להיפך, מעלה גדולה היא שהאדם יעבוד במלאכה לפרנסתו ויאכל מיגיע כפיו. כלומר, אדרבה, חז"ל ורבנו רוממו מאד את מעלת המלאכה והפרנסה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יא):


"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – אשריך בעולם-הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לחיי העולם-הבא!]".


ובמלים אחרות, איך יעלה על הדעת להפוך את המלאכה לחילול שם שמים?! ואפילו קאפח מודה שאין שום חילול שם שמים בעשיית מלאכה, וזה לשונו שם (עמ' רפ): "אלא שיהירות הדורות יצרה על עשיית המלאכה מושגים מעֻוותים לדעת רבנו". ואין זו רק דעת רבנו, אלא דעת חז"ל ורבנו, ודעת התורה וכל הנביאים והחסידים ממשה רבנו ע"ה ועד ימינו.


נמצא אפוא, שחז"ל ורבנו אסרו ליהנות מדברי תורה בלשונות חדים ונוקבים, ועשו כל אשר לאל ידם כדי לחסום ולסתום כל פתח ופרצה דחוקה שדרכה יוכלו לחדור רודפי הבצע ושוחרי השילומים ובה יתירו לעצמם ולאחרים ליהנות מדברי תורה; וכולי האיֵ ועדיין רבו מאד ההוזים והתירוצים, ואפילו קאפח השכיר הממסדי תמה עליהם: "וכשאדם מתבונן באותן הראיות [...] יש מהן שאדם עומד ומשתאה, האם באמת חשב בעל הראיה למה שהוא כתב?".


ב. היתרו של קאפח


עד עתה דיברנו באופן כללי, ועתה נשתדל לרדת יותר לפרטים, קאפח מתיר ליהנות מדברי תורה, מפני שאי אפשר לדעתו "ללמוד תורה לעומקה ולרוחבה" ב"תנאֵי החיים המצויים כיום", ולפיכך הוא טוען: "חייבים לנהוג כפי שנוהגים". ויתרה מזאת, כאמור, הוא טוען שרבנו הרמב"ם היה מסכים לתירוץ זה! וזה לשונו: "כי לדעתי הצדקה אחת יכולה להתקבל גם על דעת רבנו, והוא הנימוק של 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ'" (שם, עמ' רעז–רעח).


ואיני מצליח להבין, האם תנאֵי המחיה והכלכלה בימינו קשים יותר מאשר היו בימי חכמי המשנה והתלמוד? והלא בימי חכמי המשנה והתלמוד העניות הייתה גדולה אלף מונים מן העניות בימינו, ורבים מגדולי החכמים היו עובדים בעבודות כפיים קשות מאד, וחיים במצוקה כלכלית נוראה, אשר לעומתה המצוקה הכלכלית של ימינו הינה עושר של מלכים ונסיכים, ואף-על-פי-כן, הם לא השתמשו בתירוץ של "עת לעשות" וכו' כדי ליהנות מדברי תורה.


והנה לפניכם דוגמה מתוך דברי יוסף קאפח בעצמו! וזה לשונו שם (עמ' רעט–רפ):


"מה שכתב [יוסוף קארו] שזה היה בתחילת לימודו [כלומר, שהלל הזקן עבד כחוטב עצים רק בתחילת לימודו, וגם ערוסי טען את הטענה הזו], זוהי השערה ללא שום ראיה, בעוד שדברי הרמב"ם מפורשים [ולקמן נביא ראיה מדברי רבנו לכך שהלל הזקן עבד כחוטב עצים גם כשהיה מורה הוראה גדול מאד], והבא להגביל את תקופת החטיבה עליו להביא ראיה. [...] וכבר מצאנו ר' פנחס הכהן שהיה גדול מאחיו בחכמה וביראה, וכאשר רצו למנותו כהן גדול, הלכו ומצאוהו חוצב אבנים בהר. ור' יהושע דיין של כל ארץ-ישראל והיה פחמי", וכו'.


כמו כן, כמה מקבל היום אברך? 1500 ש"ח לחודש בממוצע? והלא אדם יכול לעבוד יומיים בשבוע ולהרוויח 2000 ש"ח! וזה רק משכר מינימום! כל שכן שהוא יכול לקבל הכשרה מקצועית קצרה ולהרוויח כפליים באותם היומיים! ועוד יישארו לו ארבעה ימים בשבוע ועוד יום שבת כדי ללמוד תורה וחכמה! ואפילו ביומיים שהוא עובד הוא יכול ללמוד תורה, שעה לפני התפילה ועוד שעתיים לאחר העבודה, ומי מפריע לצאצאי המינים לנהוג כך? וזאת בדיוק מה שדרשו חז"ל ורבנו, שאדם יעבוד 3–4 שעות ביום ויפנה את שאר זמנו ללימוד תורה וחכמה, ובמלים אחרות, שאדם יעבוד כיומיים בשבוע! והשאר ישקיע בחכמה!


זאת ועוד, היכן קאפח מצא בדברי רבנו רמז קלוש, ואפילו דק מן הדק, להתיר לחלל שם שמים ולהפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, בשל תנאי מחיה וכלכלה ירודים? וכי יעלה על הדעת, שאם היה מותר ליהנות מדברי תורה ולחלל שם שמים בעניין כל-כך יסודי בחיי האדם, דהיינו כדי להשיג פרנסה וכלכלה לו ולבני ביתו, רבנו לא היה לפחות רומז להיתר זה?


אדרבה, מצאנו ראיות מפורשות כנגד זאת, וכֹה דברי רבנו בפירוש המשנה לאבות (ד, ז):


"כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם, ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות, ולא לראשי הגלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם. אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעתו מכך".


ובהמשך דבריו שם אומר רבנו כך:


"וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו, כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים [משמע מדברי רבנו, כי גם לאחר שהגיע למעלתו הרמה, הלל הזקן עבד למלאכתו בחטיבת עצים, אפילו לאחר שהיו לו תלמידים גדולים וחכמים!]; וחנניה בן דוסא, אשר מכריזין: כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ולא ביקש מבני אדם; וקרנא, דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתיתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם, או שתיתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם".


ובהמשך פירושו שם פוסק רבנו: "אבל מי שיש לו יכולת [שאינו זקן וחולה או בעל מום קשה] אין למצוא בתורה לזה דרך". היש דברים יותר מפורשים וברורים וחד-משמעיים מזה?


כמו כן, הנה לפניכם רשימה חלקית של המקצועות שבהם עבדו חכמי המשנה והתלמוד:


הלל – חוטב עצים (יומא לה ע"ב); שמאי – בנאי (שבת לא ע"א); רב הונא – שואב מים, קרנא – תהי אקנקני (כתובות קה ע"א); שמעון הפקולי – נפץ, ר' יוחנן – סנדלר, ר' מאיר – לבלר (עירובין יג ע"א); ר' יהודה – סבל (נדרים מט ע"ב); ר' יוסי – שלח (שבת מט ע"ב); רב הונא ורב אושעיה – רצענין (פסחים קיג ע"ב); ר' אבא בר חנינא – חייט (ירוש' שביעית ד, ג); רב פפא – גנן (ב"מ קט ע"א); רב אחא – רועה (ב"מ צג ע"ב); אבא אושעיא – כובס (ירוש' ב"ק י, י); רב יוסף – סבל, רב ששת – טוחן (גטין סז ע"ב); רב כהנא – רוכל (קדושין מ); ר' חייא הגדול – בדד (ירוש' פסחים ד,ט); ר' חייא בר אבא – סוחר קטנית (כתובות כא ע"ב); ר' יהודה בן בתירא – חלפן (יבמות קב ע"א); אבא בר זמינא – חייט (ירושלמי סנהדרין ג); ר' דניאל – חייט (ויק"ר לב); ר' לוי – מוכר חלתית, רב עמרם חסידא – מוכר תכלת, רבנא אחוה דר' חיא בר אבא – מוכר תכלת (ע"ז לט ע"א); ר' שמעון – שזורי (דמאי א, א); ר' יהושע – נפח (ברכות כח); ר' יוסי – עושה מצודות (מנחות לז); ר' יהודה – נחתום (ב"ב קלב); ר' אדא – מודד קרקעות (ב"מ קז); ועוד ועוד (מתוך פירושו של קאפח להלכות תלמוד תורה שם).


נמצא ברור, שתנאֵי מחיה וכלכלה בשום אופן ופנים אינם תירוץ לדחות את האיסור החמור של הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים! כך שהיתרו של קאפח מעֻוות ומשובש לחלוטין!


אמנם, יודע אני גם יודע, שיהיו סכלים שיתחסדו לטעון, שאי אפשר ל"בן תורה" להישאר בכשרותו בעולם הפרוץ והמתירני שאנו חיים בו כיום... ובכן, ההיפך הוא הנכון! דווקא הבטלה גוררת עוון! שהרי חז"ל ורבנו לימדו אותנו בהלכות תלמוד תורה לעיל (ג, י):


"ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנוא את הרבנות' [אבות א, י]. ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' [שם ב, ב]. וסוף אדם זה שיהא מלסטֵם [מלשון ליסטים=שודד] את הבריות". וגם כאן, היש דברים יותר מפורשים וברורים מאלה?


ויתרה מזאת, וכי אדם אשר מבקש לקדש שם שמים ולהימנע מחילול שם שמים, ולעבוד במלאכה לפרנסתו, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה לא יסייעוֹ להינצל משוחת העבירות?


ראו נא את פסק חז"ל ורבנו בעניין מעלת המלאכה (תלמוד תורה ג, יא): "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' (תה' קכח, ב) – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם-הבא שכולו טוב".


ולמיטב ידיעתי, רבים מקרב יושבי הישיבות עובדים לפרנסתם בעבודות מזדמנות או קבועות למחצה או בכל מיני "חלטורות", אף-על-פי שהם לא שירתו בצבא באמתלה שהם "בני תורה", ואף זוכים לפטורים וטובות הנאה בגלל שהם "בני תורה" (ובחו"ל ידוע ומפורסם שכולם עובדים למלאכתם) – וכל עוד יושבי הישיבות רשומים בישיבה והתקציבים זורמים לכיסי הגדוילים ומקורביהם, ולכיסי ראשי הישיבות והמשגיחים למיניהם, הכל בסדר...


כמו כן, וכי לא הייתה פריצות וזימה בתקופת חכמי המשנה והתלמוד? וכי ייצר הרע יצא לחופשה בימי קדם? והלא ידוע שלא עבדו ישראל עבודה-זרה בימי קדם אלא כדי להכשיר להם את העריות. ודי להתבונן מעט בתנ"ך כדי להבין שהפריצות והזימה הייתה חמורה לא פחות מאשר בימינו, ולעתים אף חמורה בהרבה, ראו לדוגמה את מקרה פילגש בגבעה.


ויתרה מזאת, וכי אין עבודות היום שאין בהם חשש פריצות וזימה? וכי אדם אינו יכול לקבל הכשרה מקצועית ולעבוד מהבית? או לעבוד במקצוע בְּבֵית-מלאכה שכולם שם גברים?


קצרו של דבר, כל מי שטוען שמשום "עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תה' קיט, קכו) ניתן לבטל את האיסור החמור של חילול ה' בהנאה מדברי תורה, נמנה על מְפֵרֵי התורה שנזכרו בכתוב זה עצמו, ומכרית את נפשו מחיי העולם-הבא! ואין לי ספק, שכבר בימי חכמי המשנה והתלמוד היו כל התירוצים הפרו-נוצריים הלולייניים שיש בימינו, ואף-על-פי-כן חכמי המשנה והתלמוד לא הכשירו את השרץ ולא הותירו שום פתח להקל, כי הבינו שחילול יסוד טהור זה גורם להשחתת דת משה, ולהפיכתה לדת טמאה פרו-אלילית ופרו-נוצרית.


נחזור לקאפח, הנני יכול להוכיח בעוד שתי ראיות שהיתרו הינו הטעיה ואף נוכלות!


1) גם אם נניח שאין לרב ממסדי או לדיין ממסדי שום אפשרות לעבוד ולפרנס את עצמו בכבוד, האם נכון לחלק להם משכורות גבוהות? כלומר, גם אם נניח שחכמי התלמוד ורבנו היו שוטים גדולים, אשר קבעו הלכות כל-כך מפורשות והצמידו להן גינויים כל-כך חריפים מבלי להתחשב במציאות החיים הדינמית והמשתנה, גם אם נתלה בהם את הסכלות הזאת: האם נכון ליהנות מדברי תורה באופנים המופלגים שקבעו לעצמם הרבנים הממסדיים?


ועצם העובדה שקאפח התיר לעצמו ליהנות יובל שנים ממשכורות נפוחות ומשלל טובות הנאה נגעלות ביותר, כולל פנסיה תקציבית שמנה מאד, וקצבת שארים עוד ארבע-עשרה שנה לאחר מותו – כל זה מלמד על ריחוק עצום מדרך האמת, ואפילו על נוכלות.


2) קאפח מוסיף בדבריו שם (עמ' רעח) ואומר כך: "לפיכך חייבים לנהוג כפי שנוהגים, וכעין ביטוי חז"ל 'ביטולה זהו קיומה'". וזו ראיה נוספת להתעייתו ולנוכלותו, שהרי הביטוי שקאפח מצטט מחז"ל: "ביטולה זהו קיומה" אין לו שום מקום בנדון דידן, שהרי גם חז"ל שאמרו: "ביטולה זהו קיומה", לא אמרו: "חילולה זהו קיומה", ולא יעלה על הדעת של חז"ל ורבנו לחלל את התורה ותוך כדי חילולה לקיימה... נמצא אפוא, כי קאפח מסלף את דברי חז"ל, רק כדי להתאים אותם להזייתו ולשאיפתו הנלוזה, וכדי להצדיק את משכורותיו הנפוחות!


ג. כיצד רבנו פירש את הפסוק "עת לעשות" וכו'?


במשנה ברכות (ט, ז) נאמר כך: "ואומר: 'אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ' [מש' כג, כב], ואומר: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], ר' נתן אומר: הפרו תורתך עת לעשות ליי".


ופירש שם רבנו:


"בא [ר' נתן] ללמד שלא להקל בתקנות חכמים אף-על-פי שנתיישנו ורחק זמן אותה תקנה, ועל-זה הזהיר שלמה במשל זה. ואחר-כך הביא ראיה שהעובר על אותם התקנות חייב עונש וייסורים לפי שהפר תורה, וזהו עניין אמרם: 'הפרו תורתך עת לעשות ליי'. אבל מי שמניח הכתוב כמו שהוא [התנא הראשון] ומבארו ואומר: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ', יאמר, שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סיבות לבני אדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזרה כשהם חייבים, ועניין זה ארוך ורחוק מאד, עמוק עמוק מי ימצאנו" וכו'.


נמצא, שהתנאים פירשו את הפסוק הנדון בשני אופנים: או שמדובר באזהרה על שמירת תקנות חכמים, או שמדובר בתיאור ענייני שכר ועונש עמוקים ונשגבים מאד-מאד.


אמנם, בתשובתו המפורסמת של רבנו בעניין תפילה אחת, מצאנו שמותר לבטל דברי תורה כדי למנוע חילול ה', וכֹה דברי רבנו בתשובתו הנדונה (בתרגום קאפח, אהבה, עמ' קצז):


"בתפילת שחרית ומוסף בשבתות ובמועדים, דווקא מחמת ריבוי בני אדם אני עושה אותם תפילה אחת [...] כי מי שאינו בקי יֵצֵא בשמיעת התפילה, והבקי יתפלל לעצמו עם שליח הציבור מילה במילה. ומה שהביאני לעשות כן הוא, שכל בני אדם בעת תפילת שליח הציבור, אינם שמים לב למה שהוא אומר, אלא משׂוֹחחים ויוצאים [מבית-הכנסת] והוא [=שליח הציבור] מברך כמעט ברכה לבטלה, כיוון שאין [איש] מאזין להם [...] ואנחנו אומרים באיסורי תורה: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו], כל-שכן בתקנת התפילה, ויש בזה הסרת חילול השם שחושבים עלינו שהתפילה אצלנו שחוק ולעג".


נמצא, שמותר לדעת רבנו לבטל הלכה דאורייתא או דרבנן, כדי להסיר חילול ה', אך כאמור, ברור שלא יעלה על הדעת, שידחו ויבטלו הלכה שנועדה למנוע חילול ה' והרס הדת!


ואולי יתרה מזאת, הנה מצאנו שרבנו היה מודע להיתר של "עת לעשות" וכו', ואף-על-פי-כן הוא לא התיר ליהנות מדברי תורה, וקשה מאד להניח שהימים הקשים של הרדיפות בספרד, וכן התקופות הקשות שהיו בימיו בארץ-ישראל ובארץ-מצרים, לא היו קשות דיין כדי להתיר ליהנות מדברי תורה. וכאמור, תודה לאל, ימינו הם ימי מלכות ונסיכות לעומת ימי קדם.


ד. מדוע היתרו של קאפח כֹּה חמוּר?


קאפח נחשב בדורנו כמייצג הנאמן ביותר של דרך רבנו הרמב"ם! ולא לחינם אמר עליו השכיר הממסדי הארור מוטי אליהו "שמי שרוצה לראות את רבנו הרמב"ם בדורנו ילך לראות את... קאפח". ולא מאהבת קאפח אמר מה שאמר אלא מאהבת מרדכי כלומר מאהבת עצמו, כי בזאת הוא למעשה הכשיר את חילול ה' בהפקת רווחים וטובות הנאה מדת משה גם לדעת דרך האמת של חז"ל ורבנו הרמב"ם! וכאילו אמר שחציבתו וחציבת חבר מרעיו בקורדום התורה והתעיית הרבים אחר התהו וההבל, מקובלת אפילו על חז"ל ורבנו הגדול!


ואם חלילה נקבל את סברתו העקלקלה של מוטי הוזה ההזיות, ונסבור שקאפח היה שלם בדרכו של רבנו הרמב"ם, נחסום למעשה את הדרך לכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי אי-אפשר להודות על האמת ולהבין כי "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט), כל עוד שקר השוחד זורם בעורקים ומזהם את הגוף ומעוור את עיני המחשבה הטהורה.


ולפי דרך האמת אין שום מקום לתירוציהם של מוטי ושאר רודפי הבצע והתאוות למיניהם, שהרי חכמי התלמוד האריכו בתוכחות חמורות נגד הנוכלים אשר נוטלים שכר בעבור פסיקת דינים, וכן נגד רודפי הבצע אשר אוכלים מן התורה ומשתמשים בכתרה של תורה.


זאת ועוד, שלמה המלך אומר בקהלת (א, י): "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ", כלומר, אם יטען הטוען שהמציאות של ימינו היא מציאות "חדשה" אשר מחייבת לחלל את השם, ולבזות את התורה, ולכבות את מְאוֹר הדת, וליטול את חיינו מן העולם-הבא – עליו לידע שהוא מטעה את עצמו, כי העולם לא השתנה ולא ישתנה, ואיסור חילול ה' לא ישתנה! ואם היה איזה שהוא היתר ליהנות מדברי תורה, חז"ל היו מלמדים אותנו עליו, כמו שהתירו לדיין ליטול שכר בטלה בלבד. ובמלים אחרות, "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קה' א, ט).


ה. פסילנא לך לדינא!


היה איזה רי"ש-בי"ת אחד מבקעת העצמות היבשות אשר התעקש למסור שיעור ארוך שפורסם ביוטיוב, ואשר בו הוא "הוכיח" שמותר לו הוא עצמו ליטול שכר נפוח ומנופח בעבור שׂררתו הרבנית. ומכיוון שהדרדעים השׂכירים למיניהם בימינו מתירים לעצמם להשתמש בכתרה של תורה, עלינו לשנן שוב-ושוב את מוּסרוֹ של ר' ישמעאל בכתובות (קה ע"ב):


"רִ' יִשׁמָעֵאל בֵּרִ' יוֹסֵי הְוָה רָגִיל אָרִיסֵיהּ דַּהְוָה מַייתֵּי לֵיהּ כָּל מַעְלֵי שַׁבְּתָא כַּנְּתָא דְּפֵירֵי, יוֹמָא חַד אַייתִּי לֵיהּ בְּחַמשָׁא בְּשַׁבְּתָא, אְמַר לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הַאידַּנָא? אְמַר לֵיהּ: דִּינָא אִית לִי, וַאְמֵינָא אַגַּב אוֹרחִי אַייתִּי לֵיהּ לְמָר. לָא קַבֵּיל מִינֵּיהּ, אְמַר לֵיהּ: פְּסִילנָא לָך לְדִינָא! אוֹתֵיב זוֹגָא דְּרַבָּנַן וְקַדָּייְנִין לֵיהּ, בַּהדֵּי דְּקַאַזֵיל וְאַתֵּי, אְמַר: אִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי וְאִי בַּעֵי טַעֵין הַכֵי. אְמַר: תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה".


סוּפר על ר' ישמעאל, שאריסו (=חקלאי שמעבד אדמות של אחֵרים תמורת חלק מן היבול) שהיה עובד בשדהו, נהג לתת לר' ישמעאל את חלקו ביבול השדה כל ערב שבת. יום אחד הביא לו אריסו את חלקו ביום חמישי, שאל אותו ר' ישמעאל: מה נשתנה היום? השיב לו שיש לו דין בבית דינו. מיד ר' ישמעאל פסל את עצמו מלדון את אריסו! במקום זאת, הושיב ר' ישמעאל שני דיינים לדון את אריסו, והוא עמד מחוץ לבית-הדין ושמע את הדיון.


תוך כדי הדיון, ר' ישמעאל מצא את עצמו מעלה טענות לזכותו של אריסו, ומהרהר בטיעונים שאריסו יכול להעלות ושעשויים לזַכּוֹתוֹ בדין. מיד תפש את עצמו ואמר: "תִּיפַּח נַפשָׁם שַׁלִּ מקַבְּלֵי שׁוֹחַד, וּמַה אְנִי שַׁלֹּא נָטַלתִּי, וְאִם נָטַלתִּי שַׁלִּי נָטַלתִּי, כָּך, מְקַבְּלֵי שׁוֹחַד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה". כלומר, ומה אני שלא לקחתי בסופו-של-דבר, ואפילו אם לקחתי הייתי לוקח משלי (שהרי מחובתו של האריס לתת לבעל השדה את חלקו), ולמרות זאת, כל העת הרהרתי בזכוּתוֹ של האריס – מקבלי השוחד, שמקבלים שלא בצדק, על אחת כמה וכמה! שהרי שִׂכלם נחרב בתאוות הבצע והם עיוורים לחלוטין מלראות את אור האמת.


לאור דברי ר' ישמעאל בתלמוד, והמוסר הגדול שהוא מלמד אותנו, עלינו לשאול את עצמנו: האם דרדעים שׂכירים שנהנים מדברי תורה ומקבלים שכר מופלג מהממסד הרבני, האם הם ראויים ורשאים לדון ולפסוק בעניין נטילת שכר בעבור שׂררה רבנית? או בעניין נטילת שכר בעבור פסיקת דינים? האם הם מסוגלים להגיע להכרעה הלכתית אמיתית?! ואם הם היו אנשי אמת ונוהגים כהלכה הם היו אומרים רק שלוש מלים: "פסילנא לך לדינא".


וכבר אמר שלמה במשלי (יז, ח): "אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל", ופירש שם רס"ג: "כך מדמים בו בעליו, והוא לפני ה' בהיפך זה, כמו שנאמר: 'כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם' [דב' טז, יט]". למדנו אפוא, ש"אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ" (מש' כא, ל), כי אין לשום אדם יכולת להתנגד לטבע האדם וליטול שוחד, ויחד עם זאת לשמור על עיני שכלו שלא יתעוורו מן השוחד... ומי שחולק על זאת כופר בתורה!


ונצרף לפרק זה את פסקי רבנו בעניין שוחד דברים, וזאת כדי שנלמד על כוחו העצום של השוחד, שהרי לא רק מפני שוחד ממון הזהירה תורה אלא גם מפני שוחד דברים, והנה כמה הלכות מדברי רבנו בהלכות סנהדרין (כג, ב–ד), אשר כולן הן סוגיות מפורשות בתלמוד:


"ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים, ומעשה בדיין שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעוֹ בעלייתו והיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין'. ומעשה באחד שהעביר אברה [=נוצה] של עוף מעל רדיד הדיין, ואחֵר כיסה רוק מלפני הדיין, ואמר לו [הדיין]: 'הריני פסול לך לדין'".


"ומעשה באחד שהביא מתנה ממתנות כהונה לדיין כהן, ואמר לו: 'פסול אני לך לדין'. ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת, פעם אחת הקדים להביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין, ואמר לו הדיין: 'הריני פסול לך לדין', אף-על-פי שהתאנים משל דיין, הואיל והביאן שלא בזמנן נפסל לו לדין".


ראו נא את כוחו העצום של השוחד! אפילו שוחד פעוט שבפעוטים עלול לגרום להטיית דעתו של הדיין לטובת אחד מבעלי-הדין! וזה מוביל אותנו לשאלה: האם קבלת משכורות גבוהות מהממסד הרבני אינה גורמת בהכרח לדיין להיות משועבד לממסד המשלם את משכורותיו?! האם הדיין מסוגל עוד לראות את אור האמת? האם הוא מסוגל עוד לזהות שחיתות? האם הדיין לא השתעבד, אולי גם בלי רצונו ובלי שישים לב, לממסד המממן ומפטם אותו?


נמצא, שרק מי שנטל שוחד מסוגל להשתמש "בהיתר" הזה כדי לחלל שם שמים ולעוות ולהחריב את משה. זאת ועוד, רק מי שנטל שוחד מסוגל לעוות את הדת בטענה שגם חז"ל ורבנו היו מסכימים להחריב את דת משה. שהרי איך יעלה על הדעת להתעלם מלשונותיהם הקשים של חז"ל ורבנו? אלא ברור, שבדיוק כנגד ממסד הרבנים השכירים באו דברי חז"ל ורבנו, כדי שלא יקומו אנשים חטָּאים אוהבי שוחד ורודפי שלמונים, ויתירו לעצמם באיזה אופן שיהיה לקחת כסף בעבור לימוד התורה והשׂררוֹת הרבניות הנגעלות למיניהן.


קצרו של דבר, אם קאפח היה איש אמת הוא אומר שלוש מלים בלבד: "פסילנא לך לדינא". אך אם הוא היה אומר את האמת, היה עליו לפרוש מתפקיד רווי שילומים וטובות הנאה...


ו. מדוע נתעוורו בעלי התורה?


לאור דבריו הברורים של הרמב"ם עולה וניצבת שאלה קשה ביותר: מדוע נתעוורו כל בעלי התורה בעניין זה? והתשובה כאמור פשוטה ביותר: הכסף משחית, טובות ההנאה מעוורות את עיני האדם, ואפילו את עיני האדם החכם, וכפי שנאמר בספר שמות (כג, ח): "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים"; ובספר דברים (טז, יט): "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". הכסף וטובות ההנאה שיבשו את עולם התורה ובעלי התורה. אימוץ שיטוֹת הנצרוּת והצדקת לקיחת כסף וטובות הנאה מן התורה, באמצעות פסקים הלכתיים לולייניים מפותלים דחוקים וקלושים, גרמו לכיבוי מאור הדת.


לכסף יש תכונה משחיתה מיוחדת במינה, כאשר הוא ניתן שלא בצדק, כלומר שלא כתשלום בעבור עשיית מלאכה, הוא מַטֶּה את דעת המקבל. דעתו של המקבל מעתה משוחדת לטובת הנותן, והוא יעלה בדעתו את כל האמתלות האפשריות להצדיק את הנותן, במטרה להצדיק את עצמו בלקיחת הכסף! וזו הסיבה שעשרות אלפי לומדי כוללים וישיבות פרו-נוצריות אינם רואים את האמת – הכסף! כלומר, לקיחת משכורת חודשית, פחוּתה ככל שתהיה, שלא ביושר ובצדק, ושלא בעבור יגיעת מלאכה, מַטָּה את דעתם לטובת גדולי חוצבי התורה המיובלים והמהובלים שמצדיקים לקיחת כסף וטובות הנאה בעבור לימוד התורה.


ולא רק משכורת חודשית, יושבי הישיבות מקבלים טובות הנאה למכביר, והגדולה שבהן היא הפטור משירות מלא של שלוש שנים בצה"ל (אשר לפי דעתי הינו זכות גדולה), פטורים ממסים, קצבאות של הבטחת הכנסה, צדקה ותלושים, והנחות רבות במקומות שונים.


ובמלים אחרות, מי שסימא את עיני שכלו מן האמת ונטה אחר ההנאה מדברי תורה, כל ריח של תירוץ, ואפילו יהיה הקלוש והדחוק ביותר – כבר ייראה בעיניו כפסק הלכה מבוסס העומד על הררים בשמיים וחזק אפילו יותר ממה שמשה רבנו קיבל בסיני. ואין לתמוה כיצד אנשי השם אינם מבינים את מה שכל תלמיד מתחיל כבר מבין – שהרי איך ייתכן אחרת? האם ניתן להתנגד לאמור בתורת ה'? והלא התורה כבר הזהירה אותנו מפורשות, שאפילו השופט המוסרי המרומם החכם והנכבד ביותר, דעתו תסטה מקו האמת והצדק אם ייקח ולו שוחד חד פעמי קטן ככל שיהיה, אז מה יהיה על מנענע סטנדר מתחיל שרחוק משלֵמות שִׂכלוֹ? האם דעתו לא תסטה ותשובש בקלות בקבלת כסף וטובות הנאה מדי חודש בחודשו?


וברור שאותם אשר כבר נתעוורו מהשׂגת האמת ודעתם כבר נטתה וסטתה ממנה, ברור שהם יוסיפו להקשות ולטעון: "כלום יש בטובת הנאה פחותה כדי להטות את לבם של תלמידי חכמים גאוינים מן האמת?". לפיכך נוסיף ונשיב להם: וכי גדולים הם חוצבי התורה בעלי המרדעות מממלמלי ההזיות ושקועי הדמיונות, ממשה רבנו ע"ה שמסר לנו שהשוחד מעוור מן האמת? ומגדולי חכמי המשנה והתלמוד שהורו לנו שאסור ליהנות מכבוד תורה?


והנה לפניכם שתי דוגמאות לעיוורון גמור ולהכחשת האמת, הראשונה היא מתוך דברי הסכל המכונה הט"ז (פולין וליטא הארורות, המאה הי"ז), וזה לשונו (יו"ד רמו): "ועוד אני אומר, מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים [...] עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים אפילו יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה ולהרוויח כדי לפרנס את ביתו". שימו לב, עד-כדי-כך הטז"ח (טמבל זב חוטם) נתעוור מן השוחד, עד שהוא פסק שעוון הוא לחכם לעבוד לפרנסתו!


והשנייה מתוך דברי הטמבל פאנישטיין, וזה לשונו באגרות מוסא (יו"ד ב, קטז):


"ולכן הוא דין ברור ופשוט שנתקבל בכל הדורות אם מדינא אם מתקנה, דְּעֵת לעשות לה' הפרו תורתך, שמותר לעסוק בתורה ולהתפרנס מקבלת פרס או ממה שהוא מלמד תורה לאחרים או שהוא רב ומורה הוראה, ואין להימנע מזה אפילו ממידת חסידות. ואני אומר, כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת ייצר הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לתלמוד תורה [...] שוודאי אי אפשר לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה [האם הוא מאשים את חז"ל ורבנו בגאווה?]. לכן לא יעלה על מחשבתך עצת ייצר הרע שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים, ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה, איזה חטא וחסרון מידת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה".


שימו לב למוסא הטמבל! אשר כבר קובע שקידוש שם שמים והימנעות מחילול שם שמים, היא "עצת הייצר"! ומדוע הוא שגה עד-כדי-כך? מכיוון שבתשובתו זו הוא יצא להצדיק את משכורותיו שלו בתור ר"ב מורה ומלמד, וזו דוגמה נוספת כיצד רודפי הבצע פוסקים הלכות מעֻוותות שיצדיקו את תאוותם ותעייתם. ואין אמת ואין דעת אלהים בארץ, רק נוכלות במסווה של חכמה, רדיפת בצע במסווה של פלפולים, ובהלה להון במסווה של שׂררה וקדושה.


ז. למה הם כל-כך מפחדים?


מה הסיבה לכך שהמינים וצאצאיהם כל-כך חרדים שבני האדם יעבדו לפרנסתם? מדוע הם כל-כך חוששים שבני האדם שיעבדו לפרנסתם יעזבו את התורה והיראה? ובכן, יש לכך שתי סיבות: הראשונה, מכיוון שהם מקבלים תקציבים על כל אדם שלומד בכויילל, וככל שפוחתים התלמידים בכוייללי המינות שלהם, כך כוחם הפוליטי הכלכלי והחברתי קטֵן ומצטמצם.


ברם, יש סיבה נוספת אולי אפילו גדולה מרדיפת הבצע. תורת אמת היא תורת חיים, וכמו שנאמר בתהלים (יט, ט): "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב". כלומר, מי שזכה להתענג על הלכות ישרות והשקפות אמת לא במהרה יעזוב אותן, ובכל רגע פנוי נפשו הנעלה תדרוש ממנו לעיין בתורה ובחכמות. ועל כל רגע שאבד לריק בהבלים, במזיד או בשוגג, נפשו תייסר אותו מדוע לא השכיל לנצל את הזמן היקר ללמוד תורה ולהתרומם לידע את ה' יתעלה? כי הזמן אינו חוזר לעולם, וכמו שפירשו הקדמונים את הפסוק בקהלת (א, יח): "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" על איבוד הזמן, דהיינו, ככל שהאדם מוסיף דעת כך הוא מצטער על איבוד הזמן...


ברם, כבר דרשו חכמים: אימתי הם משמחים? כאשר הם ישרים! כלומר, כאשר לומדים תורת אמת, ולא הזיה פרו-נוצרית מעוקמת ומעוקשת כתורתם של צאצאי המינים, אז האדם שמח והנפש מתענגת על מושגי האמת. אולם, לימוד הזיות פרו-נוצריות אינו משמח ומענג את הנפש, ולכן הם זקוקים לטובות הנאה כדי להחזיק את אנשיהם בלימוד "תורתם"...


תורתם אינה תורה, ולכן היא אינה יכולה לשמש כתבלין בפני ייצר הרע, להיפך, הזיותיהם האליליות הינן עצים יבשים ושדופים לאש התאווה. ובמלים אחרות, כל אחיזה בהזיות מטִּבעה היא רעועה מאד, וכך היא אחיזתם בתורתם הדמיונית, אחיזת קנה רעוע ורצוץ. כלומר, גדולי המינים ועסקניהם מבינים היטב, שאמונתם כל-כך רעועה רצוצה ושדופה עד שדי במפגש קצר עם עולם העשייה, כדי לקעקע את הזיותיהם וכדי שהאדם יברח מן הישיבה המשמימה אל עולם המלאכה והעשייה, ובצדק גמור, כי העיסוק ביישובו של עולם, ובמלאכה אשר מפרנסת את בעליה, ואפילו לשם חיי עושר ונוחות, עדיפה בהרבה על-פני המינות.


ואוסיף כמה מלים על עצם לימוד התורה הדמיוני שלהם: הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית של ימינו הפכה את לימוד התורה לעסק מייגע ומשמים ביותר, ובסוף היגיעה הרבה מצפה לאדם עוגמת נפש גדולה, שהרי הוא לא ירגיש שהוא באמת השיג מעלה...


אלא, הדבר היחיד שאותו אדם ישיג הוא דמיון שווא שהוא השיג מעלה, כאילו עצם השעות הרבות שהוא עמל על ש"ס ווילנא המשובש, וכן על פירושי רש"י ותוספות העילגים אשר מרחיקים את האדם מדרכי מישרים. כאילו כל השעות הרבות הללו שהוא תעה ולעה במחשכים, ובהבנה משובשת של הסוגיות ואגדות חז"ל, כאילו יש לו על-זה שכר נשגב מאת בורא-עולם, והשכר היחיד שהוא השיג הוא המשכורת החודשית העלובה מראש הכויילל. שכר עלוב בחיי העולם-הזה, ועוון גדול מאד לחיי העולם-הבא – עוון חילול שם שמים.


כאמור, תורת אמת היא עונג לנפש, וכמו שאומר דוד המלך: "פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תה' יט, ט), ואף שבתחילת דרכו של האדם בלימוד יהיה עליו להתאמץ כדי ללמוד הקדמות לא מעטות, הרי שבהמשך לימודו היא תהפוך לו לשמחת עולם, ובכל עת שהאדם יגלה וימצא השקפה נכונה או פירוש אמיתי או יבין את טעמי ההלכה, תאפוף אותו שמחה ואושר על-כך שהשיג את האמת בעולם השקר החשוך, וזכה להבנה זכה הרחוקה ונעלמת מרבים.


ברם, תורת שקר פרו-נוצרית אשר מטרתה המרכזית היא הפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, לעולם לא תביא לאדם אושר אמיתי, ולכן חברת המינים וצאצאיהם מרימה חומות גבוהות כנגד עשיית מלאכה וכנגד לימודי המדעים והחכמות. והסיבה פשוטה, הם כל-כך חלשים ורעועים בהשקפותיהם הנחלות, עד שהם זקוקים לכסף ולטובות ההנאה כדי למשוך את אנשיהם שילמדו את תורתם העקושה, ואף זקוקים הם להפחדות להזיות לאיומים ולשקרים, כדי שיוכלו להחדיר לצאצאיהם את תרבות השקר של הצדוקים והבייתוסים.


ח. חילול השם שבידם כפול ומכופל!


בימינו מחללים שם שמים בהעברת תקציבים גדולים כדי לקיים "עולם תורה" דמיוני! כלומר, אפילו לא לשם לימוד תורת אמת, אלא לשם לימוד הזיות מאגיות, הנצחת הבערות, וטמטום המחשבה בסכלות מחרידה! ובמלים אחרות, חילול שם השמים הינו כפול ומכופל! לא רק שהם עוברים על דברי תורה ומשתמשים בכתרה של תורה, הם עושים זאת כדי לקיים עולם תורא פרו-נוצרי אשר הזיקה בינו לבין תורת משה האמיתית מקרית וספורדית לחלוטין!


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין שהם מנציחים את שיבושי התורה הקשים שהנחילו לנו החוצבים שקדמו להם, ואף מוסיפים מחצבים חדשים של שיבושים, שהרי כל שקר זקוק לשני שקרים נוספים לפחות כדי להעמידו על עמדו, ובאלף השנים האחרונות נערמו אינסוף שקרים בדת החדשה הפרו-נוצרית שהנחילה לנו יהדות השטעטעל הפולנית-ליטאית.


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין שלעולם לא ניתן להגיע לאמת מתוך קבלת שוחד חודשי, ואף אם יַראו להם את האמת באופן ברור ובהיר שכל ילד קטן ונבון מסוגל להבין, הם עדיין יתקשו מאד להבין, ועדיין יוסיפו להיאחז בדמיונות הגדוילים המהובלים והנגעלים שלהם, ובדמיונות הגדלוּת המדומים שהנחילו להם, מאז שהם זוכרים את עצמם, ראשי הישיבות והמשגיחים המושחתים. "וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים" (איוב לז, כא).


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין, שברגע שידם נפשטה לקבלת ממון וטובות הנאה, הם למעשה שעבדו את נפשם לממסד המינות, ובעבור חופן דולרים מכרו את נפשם לממסד שאינו יודע את ה', ואשר מזוהם קשות בדמיונות ובהזיות מאגיות אליליות. ההפסד שלהם הוא עצום ואפילו אם היה מדובר באלף-אלפי זהובים, כל-שכן שמדובר בשכר נמוך מאד אשר גורם להם גם להתעוור מידיעת ה' ומדעות והשקפות נכונות גם לאמץ הזיות ודמיונות כוזבים גם לחיות בשקר של מצוות מדומיינות והזויות וגם לסכן את חיי הנצח בעולם-הבא.


הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין, כי אפילו השוחד המזדמן יש בכוחו להטות את לב המקבל מדעות והשקפות נכונות, שהרי לא לחינם התורה הזהירה מפני השוחד המזדמן, כל-שכן וקל-וחומר השוחד הקבוע, דהיינו משכורת חודשית. וזו הסיבה שעשרות רבות של אלפי הוזי הזיות לובשים בגדים של איכרים פולנים, לומדים טקסטים מייגעים ומשמימים שמרחיקים אותם מידיעת ה', ואינם יודעים מאומה על מצוות ידיעת ה' וייחוד השם. גם אין פלא שכל יסודות הדת נתפשׂים בעיניהם ככפירה ואפיקורסות! שהרי מקבל הממון משוחד לסבור ככל אשר יורו לו הגדוילים, אשר משחדים אותו וקונים את נפשו בפרוטות!


עד-כדי-כך גדול כוחו של השוחד, שיהדות אשכנז הצליחה באמצעותו להפוך את תרבות אבותיהם המינים והחוצבים לזרם המרכזי ביהדות! אולם, הם לא היו יכולים לכנות את הדת החדשה בשמה האמיתי "תרבות המינים והחטָּאים", ולכן הם העניקו לדתם הפרו-נוצרית שם חדש: "היהדות האורתודוקסית", והיא מוצגת על-ידם אז והיום כ"דרך האמת". אולם הם לא שמו לב, שעצם השם הזה מעיד ושופך אור על דרכם הפרו-נוצרית! נשים לב אפוא למשמעות המושג "אורתודוקסיה", מתוך ויקיפדיה ערך "נצרות אורתודוקסית":


"בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי [בדומה מאד למאגיה לטקסיות ולחיצוניות של פולחן המינות החרדית]. השם 'אורתודוקסי' פירושו 'ישר האמונה' [כמובן שהם יאמרו על עצמם שהם קדושי העליון], והוא מכַוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר [וכל זאת כדי שהתקציבים וטובות ההנאה, והכוח הפוליטי החברתי והכלכלי יהיו דווקא בידם]".


נשמע מוכר? ראו עוד שם, הפעם בערך "יהדות אורתודוקסית":


"המונח 'אורתודוקסים' – [משמעותו] 'ישרי הדעה', דהיינו 'בעלי האמונה הנכונה', מונח שיש לו היסטוריה ארוכה בנצרות כמציין הכנסייה הממוסדת לעומת תנועות מתחרות חדשות [כמו בעסקים, הכיתות השונות מתחרות על התקציבים התרומות וטובות ההנאה, וכן על כוח פוליטי חברתי וכלכלי] – [מונח זה] התגלגל לשיח היהודי בנסיכויות הגרמניות".


כלומר, עצם המושג "אורתודוקסי" הוא מושג נוצרי! ובמלים אחרות, היהדות האורתודוקסית הינה למעשה חיקוי של כת ושיטה נוצרית. ואכן, היהדות האורתודוקסית בימינו קידשה לה את רש"י-שר"י שהנחיל לנו יהדות של מינות והזיות מאגיות אשר לא רחוקה מן הנצרות: בהעדר ידיעת ה' וייחוד השם, בשלל מנהגים אליליים הזיות ואמונות תפלות, בהפיכת הדת לקורדום חוצבים, בתפישת מנהיגי הדת כמתווכים בין המאמין לאלהים, וגם במאפיינים חיצוניים כגון לבוש – איכרים פולניים, שפה – יידיש, מנהגי תפילה פרו-נוצריים, ועוד.


נחזור עתה לשוחד, איזו דת ואיזו תורה עשויה לצמוח מתוך שיטה שמבוססת על נטילת ממון בעבור לימוד תורה? והלא הממון יסלף את דברי התורה ויעוור את עיני הלומדים מלראות נְכוֹחָה את האמת! וכך, מתוך השוחד ושקרי הנצרות נולדה לה "הדת האורתודוקסית"...


"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו" (יש' נט, טו).


סוף דבר


נחתום בדברי הלל הזקן: "כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף". הלל הזקן מסמל יותר מכל את דרך "בית הלל", כלומר את דרך הסובלנות המתינות וההיתרים. ברם, במוסרו זה הלל הזקן מפתיע אותנו מאד, שהרי לא היינו מצפים שדווקא הוא יאמר את אחד המוסרים הקשים ביותר בעניין ההנאה מדברי תורה: והנה לשון המשנה באבות (ד, ז) בשלמותה:


"ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [הנה למדנו, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם".


אגב, נשים לב, כי במשנה נאמר: "כך היה הלל אומר" ולא "הלל אומר", כדי ללמדנו שמאמר מוסרי זה היה שגור בפיו, והוא היה אומר אותו בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו.


ולכאורה יש לתמוה, מדוע הלל הזקן, אביר הסובלנות והמתינות, אשר לא ניתן לחשוד בו לרגע אחד שהוא היה קנאי או קיצוני, דווקא הוא, גדול המתירים והמקלים, דווקא הוא קידש מלחמה כנגד הפקת טובות הנאה מדת משה? מדוע הלל הזקן לא מצא דרך להתיר ליהנות מכבוד תורה? ואם הוא לא הקל, מדוע לכל הפחות הוא לא העלים-עין? ואדרבה, במקום להעלים-עין, הלל הזקן בוחר ללכת ב"דרך הקנאות" ומחמיר באופן כל-כך קיצוני, עד שהוא קובע נחרצות ובאופן גורף, כי כל מי שנהנה מדברי תורה נעקר מחיי העולם-הבא!


ממוסר זה, שנאמר דווקא על-ידי הלל הזקן, אנו למדים שאין שום דרך להקל ולהתיר ליהנות מכתרה של תורה, ואין שום דרך להקל ולעקוף יסוד זה, כי חילולו ורמיסתו גורמים להכחשת האמת ולהשחתת דת משה, וכמו שאומר רבנו בפירושו למשנה (נדרים ד, ג): "ואני תמה על אנשים גדולים שעיוורה אותם התאווה והכחישו את האמת, והנהיגו לעצמם הקצבות [=תקציבים] בעד המשפטים [=פסיקת דין בבתי-הדין] והלימוד [=לימוד התורה], ונתלו בראיות קלושות". כלומר, לדעת רבנו הרמב"ם, כל התכסיסים להקל בעניין זה אינם אלא תחבולות אשר מכחישות את האמת ונובעות מעיוורון התאווה ורדיפת הבצע והשילומים.


"בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל, וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא, מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן, וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב" (דנ' ה, יז).


נספח חשוב מאד – פירוש רבנו למסכת אבות (ד, ז)


"ר' צדוק אומר: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם; כך היה הלל אומר: וּדְיִשְׁתַּמַּשׁ בְּתַגָּא – חָלַף, הא [הנה למדנו, כי] כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם".


וכֹה דברי רבנו בפירושו:


"כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה ואולי אף כולם [שהרי רובם ואולי אף כולם נוטלי שוחד ושוחרי שילומים], אבל אומר, ולא אשים לב ומבלי לחוש למי שקדם ולא לנמצאים.


דע, שזה [ר' צדוק] אמר: 'אל תעשה את התורה קרדום לחפור בָּה', כלומר אל תחשבנה כלי לפרנסה, ופירש ואמר: 'שכל הנהנה בעולם-הזה [מדברי תורה] הכרית את נפשו מחיי העולם-הבא'. והתעוורו בני האדם בלשון הזה הברור והשליכוהו אחרי גוום, ונתלו בפשטים שאינם מבינים אותם, ואני אבארם, וקבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את השׂררות התורתיות חוקי מוכסים, והשגו את בני האדם בהטעייה מוחלטת שזה חובה ושצריך לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים שמתעסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות שאין לו יסוד בתורה ולא רגליים להישען עליהם כלל.


כי כאשר נתבונן בעקבות החכמים ז"ל [חכמי המשנה והתלמוד], לא נמצא להם שגבו מבני אדם ולא קיבצו נדבות לישיבות המרוממות והמכובדות ולא לראשי הגלויות ולא לדיינין ולא למרביצי תורה, ולא לאחד מן הממונים, ולא לשאר אדם, אלא מצאנו את כולם, יש מהם מי שהיה מצבו דחוק בתכלית ויש שהיה עשיר גדול בתכלית, וחלילה לי מה' לומר שהם לא היו מתנדבים ולא נותנים צדקה, אלא אותו שמצבו דחוק אילו פשט ידו לקבל [צדקה] היו ממלאים לו את מקומו זהב ומרגליות, אבל לא עשה כן, אלא נתעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, אם ברווחה ואם בדוחק, והיה בז למה שבידי בני אדם, כיוון שהתורה מנעה אותו מכך.


וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב במקצועו, חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון והוא בתכלית העניוּת, ומעלתו ידועה, ותלמידיו הם אשר נמשלו במשה ויהושע, וקטן שבתלמידיו רבן יוחנן בן זכאי, ולא יסתפק בן דעת שאילו הוא הסכים לבני אדם להיטיב לו כי אז לא היו מניחין לו לחטוב עצים [משמע בבירור מדברי רבנו, כי גם לאחר שהגיע למעלתו הרמה, הלל הזקן עבד למלאכתו בחטיבת עצים, אפילו לאחר שהיו לו תלמידים גדולים וחכמים!]; וחנניה בן דוסא, אשר מכריזין: כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנניה בני, וחנניה בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ולא ביקש מבני אדם; וקרנא, דיין בכל ארץ ישראל, והוא היה שואב מים, וכשהיו בעלי הדין באין לפניו אומר להם: או שתתנו לי מי שישאב במקומי בזמן שאני עסוק עמכם, או שתתנו לי כדי מה שאני בטל מעבודתי ואדון לכם.


ולא היו ישראל שהיו בדורם של אלה וזולתם לא אכזריים ולא בלתי גומלי חסדים. ולא מצאנו חכם מן החכמים שמצבם דחוק מגנה את אנשי דורו על שלא היטיבו לו, חלילה להם. אלא הם עצמם [חכמי המשנה והתלמוד נוחי נפש] היו חסידים, מאמיני האמת לשם האמת [לא לשם ההבל, הממון והיוקרה והכבוד והשׂררה והתקציבים והמשכורות והפטוֹרים וההטבות], מאמינים בה' ובתורת משה רבנו אשר בה ישיג האדם עולם הנצח, ולא התירו לעצמם את זה [כלומר, ראשי הגלויות, והדיינין, ומרביצי התורה, והממונים, לא התירו לעצמם ליהנות מכבוד תורה בשום פנים ואופן], והיו רואים בכך חילול ה' בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן ותזדלזל בעיניהם, ויהיה העושה כן 'כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה [וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲו‍ֹנָה בָהּ' (במ' טו, לא)].


וטעו אלו המכחישים את האמת ואת הלשונות הברורים [רוב תופשי התורה בימינו ואולי אפילו כולם] ולוקחין ממון בני אדם ברצונם או בעל-כרחם במעשיות שמצאו בתלמוד על בני אדם בעלי מומין בגופן או זקנים באים בימים, עד שאינם יכולים לעשות מלאכה ואין להם שום דרך אלא לקבל, ומה יעשו, הימותו? זה לא חייבה תורה. ואתה מוצא את המעשה שלמדו ממנו באמרוֹ: 'הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ' [מש' לא, יד], שהוא בבעל מום שאינו יכול לעשות מלאכה. אבל מי שיש לו יכולת אין למצוא בתורה לזה דרך.


רב יוסף עליו השלום היה סבל קורות, ואומר: 'גדולה מלאכה שמחממת את בעליה', כלומר, שבזמן שיגעים איבריו [...] במשא הקורות הכבדים, היה מתחמם גופו בלי ספק, והיה שְׂבע-רצון בכך ושמח בו, ויש לו מנוחת לב בחלקו במה שיש בו ממידת ההסתפקות.


וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים באמרם: 'הרוצה ליהנות ייהנה כאלישע ושלא ליהנות אל ייהנה כשמואל הרמתי', ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעייה מן הלומד מזה [כלומר, מי שלומד מאלישע שמותר לבעלי השׂררה ליהנות מכבוד תורה מתעה את הרבים], כיוון שהוא ברור ואינו מקום טעות [כלומר, לא מדובר בעניין שניתן להבינו לשני פנים או להסתפק בו, אלא בעניין חד-משמעי מובהק], לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים, חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד, כגון אם מארחוֹ אדם בזמן שהוא נוסע בדרך, הרי הוא לן אצלו ואוכל אותו הלילה או אותו היום, והולך לעסקיו. ושמואל לא היה נכנס לבית שום אדם ולא אוכל מלחמו.


ועל כיוצא-בזה אמרו חכמים, כי תלמיד חכמים, אם רצה להתדמות לזה עד שלא ייכנס אצל שום אדם רשאי הוא בכך, וגם אם נתארח אצל איזה אדם בשעת הדוחק כשהוא נוסע בדרך וכיוצא-בזה, רשאי הוא בכך – לפי שכבר הזהירו מלאכול שלא בעת צורך ואמרו: 'כל תלמיד חכמים המרבה סעודתו בכל מקום' וכו' [פסחים מט ע"א], ואמרו: 'כל סעודה שאינה של מצוה אסור לתלמיד חכמים ליהנות ממנה' [פסחים שם].


ולמה לי להאריך בעניין זה? הריני מזכיר את המעשה שנזכר ונתבאר בתלמוד, והרוצה להתווכח ולהכחיש יעשה כרצונו. מעשה באיש שהיה לו כרם והיו באים עליו גנבים, ובכל יום שהיה מבקרוֹ היה מוצא ענביו מתמעטים וחסֵרים, ולא היה לו ספק כי אחד מן הליסטים [=שודדים] כבר עשׂאוֹ מטרה [=עשה את הכרם שלו למטרה לגניבותיו], והיה מצטער על כך כל משך תקופת הענבים, עד שֶׁבָּצַר ממנו מה שבצר ושטחוֹ עד שֶׁיָּבַשׁ ואסף את הצימוקים. וְדֶרֶךְ בני אדם כאשר אוספים את הצימוקים נופלים מהם גרגרים, מן התאנים והצימוקים, ומותר לאכלם לפי שהם הֶפקֵר וכבר עזבוּם הבעלים מחמת מֵיעוטן.


באחד הימים, בא ר' טרפון בא במקרה לאותו הכרם, וישב ללקט מאותם הצימוקים שנפלו ואכלם, בא בעל הכרם וחשב שזה הוא שהיה גונבו כל השנה, ולא היה מכירו אבל שמע את שמו [כלומר, הוא לא הכיר את ר' טרפון במראֵהו ורק שמע עליו וכפי שיתבאר בהמשך], ואז מיהר [בעל הכרם] אליו ונתגבר עליו [על ר' טרפון], ולקחוֹ ונתנוֹ בשׂק ורץ בו על גבו כדי להשליכו לנהר, וכאשר ראה ר' טרפון את עצמו אבוּד צעק: 'אוי לך טרפון שזה הורגך'.


וכאשר שמע כן בעל הכרם עזבוֹ וברח, בְּיָדעוֹ שכבר חָטָא חֵטא גדול, והיה ר' טרפון כל שאר ימיו מצטער ודואֵב מאותו היום על מה שאירע לו, שהציל את עצמו בכבוד התורה, והוא היה עשיר, והיה יכול לומר לו: 'הַנִּיחֵנִי ואתן לך כך וכך דינרין', וייתן לו, ולא יודיעוֹ שהוא טרפון, ויציל עצמו בממונו ולא בתורה. אמרו [חכמים]: 'כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואומר: אוי לי שהשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם', ואמרו על זה [חכמים]: משום שר' טרפון עשיר גדול היה, והיה לו לפייסו בדמים.


ופתח רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא] ע"ה אוצרות [=מחסני] חיטים בשנת רעבון, ואמר: 'כל הרוצה לקבל מזונו יבוא ויקבל מזונו, ובתנאי שיהא תלמיד חכמים', בא ר' יונתן בן עמרם ועמד לפניו ולא היה מכירו, אמר לו: 'פרנסֵיני', אמר לו: 'באיזה גבוּל אתה בלימוד?', אמר לו: 'פרנסיני ככלב וכעורב', כלומר ואפילו לא למדתי, כי כמו שמפרנס ה' חיה טמאה ועוף טמא, כך פרנסיני, שאין עם הארץ גרוע מהם.


נתן לו, ונתחרט [ר' יהודה הנשיא] אחר כך על שֶׁפִּתָּהוּ [ר' יונתן בן עמרם] בדבריו, ואמר: 'אוי לי שנהנה עם הארץ מנכסי'. אמרו לו אותם שסיפר להם את המאורע: 'שמא הוא יונתן בן עמרם תלמידך, שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה כל מה שאפשר לו, ואפילו על ידי תחבולה?', חקרוּ ומצאוּ הדבר כָּך. ושתי מעשיות אלו משתיקים כל מתווכח בעניין זה".


תמונתו של קאפח בשער הרשומה מאת: מקור, שימוש הוגן.

תמונתו של ערוסי בשער הרשומה מאת: ישיבת מרכז הרב (הקוקו), רישיון: CC BY-SA 3.0.

עת לעשות לה' הפרו תורתיך
.pdf
Download PDF • 307KB

186 צפיות0 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!